יום רביעי, 20 בספטמבר 2017

מימי הביל"ויים: יעקב שרתוק, הראשון שבראשונים

אמר העורך: 
לצד מאמריו הסדירים של אליהו הכהן, על תולדותיהם של שירי הזמר שליוו את ההתיישבות החדשה בארץ ואת ראשית המהפכה הציונית, נביא מפעם לפעם גם רשימות שהיו בסיס להרצאות פופולריות שהושמעו בהזדמנויות שונות ולוו בשירי התקופה. הרצאות אלה נערכו מחדש לצורך פרסומם בבלוג עונג שבת, אך מטבע הדברים הן נושאות חותם של דברים שבעל-פה. 

הרשימה הראשונה תעסוק בדמותו המקורית והייחודית של יעקב שרתוק (1913-1860), אבי משפחת שרת וראשון אנשי ביל"ו שעלו לארץ ישראל.

יעקב שרתוק, רעייתו פניה, וילדיהם רבקה (מימין) ומשה (במרכז). חרסון 1896 (בית התפוצות)

מאת אליהו הכהן

יעקב שרתוק (או צ'רטוק), אבי משפחת שרת, היה הראשון שבראשוני העלייה הראשונה. אפשר לכנותו ה'נחשון' של תנועת ביל"ו בארץ ישראל. לפי ההיסטוריוגרפיה המקובלת, קבוצת הביל"ויים הראשונה שהגיעה לארץ מנתה ארבעה-עשר איש בלבד (שלושה-עשר בחורים ובחורה אחת), אך בפועל עלייתו של שרתוק קדמה לעליית החבורה בשבועות אחדים ובכך זכה להיות ראשון אנשי ביל"ו בארץ ישראל. 

יעקב שרתוק, 1893 (משה שרת ומורשתו)

הביל"ויים הפכו במרוצת השנים למיתוס ואף לקלישאה, עד כדי כך שכל מה שאירע בארץ בראשית ההתיישבות החדשה אומרים עליו שהוא 'מימי הביל"ויים'. ראוי אפוא להיזכר בסטטיסטיקה היבשה, אך מאירת העיניים: בסוף המאה ה-19 חיו כעשרה מיליון יהודים בעולם. אגודת ביל"ו מנתה בסך הכול כחמש מאות איש שהיו פזורים בשבעה-עשר סניפים ברחבי רוסיה. מתוכם כשלוש מאות בלבד התכוונו לעלות ארצה. בפועל עלו שישים ואחד איש, ונשארו בארץ עשרים ושבעה  זוהי תנועת הביל"ויים כולה.

האם זה באמת חשוב כמה בדיוק הם היו ומה בכלל הספיקו לעשות? העובדה המכרעת היא שהייתה להם תהודה שהתפשטה בכל העולם היהודי ללא שום יחס לכמות האנשים ולהיקף הפעילות, ותהודה זו הועצמה עוד יותר בימי העלייה השנייה. זו הייתה הקבוצה המאורגנת הראשונה שעלתה לארץ בהקשר של תחייה לאומית מודרנית. קדמו להם בחודשים אחדים עולים מתימן אך הללו הגיעו מתוך מניע דתי-מסורתי, כפי שעלו לארץ ישראל יהודים רבים במשך מאות השנים שקדמו להם. הביל"ויים העריכו את עצמם כאוונגארד וכחיל החלוץ ליישוב הארץ, ובדיעבד הם אכן נתפסו כמבשרי המהפכה הציונית.

בן עשרים ושתיים היה יעקב שרתוק כשרגליו דרכו לראשונה על אדמת הארץ ביולי 1882. הוא הסתובב ביפו הערבית וראה את רצועת החוף ואת חולות הזהב שעליהם עתידה הייתה לקום שכונת נווה צדק כעבור חמש שנים. כשהגיעה קבוצת הביל"ויים הראשונה הצטרף שרתוק אל בני החבורה שהתמקמו בפרדס ליד אבו כביר (מול בית המעצר המוכר לנו היום), בקומה השנייה בביתו של ערבי נוצרי בשם אנטון איוב. היו שם שני חדרים ומרפסת. הבחורים גרו בחדר האחד והבחורה בחדר השני. היום נקרא בית זה, ששרד בחלקו בין מחלף חולון למחלף וולפסון, בשם בית הביל"ויים.

בית אנטון איוב, אז...
...והיום (ויקיפדיה)

זו הייתה הקומונה הראשונה בארץ, עשרים ושבע שנים לפני  היווסדה של 'אֵם הקבוצות' דגניה (1910). הביל"ויים התכוונו לקנות אדמה ולהקים בארץ מושבות מופת על בסיס שיתופי. בתקנות שקיבלו על עצמם נכתב שלחברי הקבוצה אין קניין אישי ואסור לחתור למטרה זאת. הכל קודש לתחייה הלאומית. ועוד נכתב בתקנות שבמשך תקופה מסוימת – שלא נקבע אורכה – אסור לחבר ביל"ו לשאת אישה...

מה הם מצאו בארץ עם בואם? מושבות עדיין לא היו. פתח תקווה שקמה ארבע שנים לפני כן נעזבה וחלק מתושביה הקימו את המושבה 'יהודייה' (באדמת סביון של ימינו); גיא אוני, שקמה ב-1879, נעזבה; ראשון לציון עוד לא קמה. המקום היחיד שבו יכלו לעבוד ולהשתכר לפרנסתם היה מקווה ישראל, ואמנם הם התחילו לעבוד שם כגננים. יעקב שרתוק למד לפניי עלייתו ארצה באקדמיה לחקלאות במוסקבה, כי 'כדי ליסד מושבות צריך אגרונומים' – כך כתב לאביו יהודה לייב, שגר אז בפינסק. אבל הוא התקשה בעבודה כי היה חולה בקצרת הנשימה (אסטמה).

יש תיעוד רב על עבודת הביל"ויים במקווה ישראל. הם הגיעו על גלי התלהבות עצומה, אך לא דיברו בקול אחד. מן הבוקר ועד חצות ליל דנו והתווכחו והתנצחו על הדרך ועל העתיד ועל תוכנית הפעולה. כעבור ארבעה חודשים כבר התפלגה הקבוצה: עשרה עברו להתיישב בראשון לציון וחמישה עלו לירושלים.

בראש חודש ניסן שנת תרמ"ג (1883) נחנך בראשון לציון ביתו של אהרן מרדכי פריימן, מראשוני המושבה. יחיאל מיכל פינס, פטרונם של הביל"ויים, שהשתתף בטקס, הבטיח לכתוב להם שיר ואת הבטחתו זו קיים. כעבור שבועיים, כשהגיעה חבורת הביל"ויים לירושלים, כדי לערוך את סדר פסח בביתם של דבורה ואליעזר בן יהודה, השמיע פינס באוזניהם את השיר החדש. לשיר זה, 'חושו אחים חושו', הקדשנו בשעתו שלוש רשימות בבלוג עונג שבת (צעדיה הראשונים של זמרת הארץ: 'חושו, אחים, חושו!'), והנה הוא לתזכורת:


                                                      
יעקב שרתוק היה בין החמישה שעלו לירושלים ובה הסתייעו בחברת 'תחיית ישראל', שאותה יזם פינס, יחד עם בן יהודה ונסים בכר, שראו בפיתוח המלאכה והתעשייה אתגר ציוני לא פחות חשוב מחקלאות. חברה זו מימנה את השתלמותם של הביל"ויים בעבודות מלאכה שונות: שניים הלכו לנגרות, שרתוק פנה לחרטות ויודילוביץ עסק בייצור סכינים ואולרים. בשל המקצועות הללו הם כינו את עצמם, בבדיחות הדעת, בשם 'שיבת החרש והמסגר' (שה"ו), על פי המסופר בתנ"ך על אלה שהוגלו מירושלים לבבל (מלכים ב, כד 16-14).

 'בעודי בחוץ לארץ חשבתי שארץ ישראל היא מדבר שממה, פינה עזובה' – כתב זאב דובנוב, ידידו הטוב של שרתוק, לאחיו שמעון (לימים ההיסטוריון הנודע), 'ושכחתי שארץ ישראל יש לה ערי נמל המקיימות קשרים עם כל העולם ... בירושלים מצויים המון בתי מלאכה וביניהם כאלה שאינם נופלים במאומה אפילו מבתי המלאכה שבפאריס. בייחוד מצוינות הנגריות ובתי המלאכה לחרטות המוציאים חפצים שונים מעצי זית ... רוב בעלי המלאכה יהודים הם, אם כי לא מעט מבתי המלאכה מוחזקים, למרבה הצער, בידי גרמנים' (כתבים לתולדות חיבת ציון וישוב ארץ ישראל, מהדורת שולמית לסקוב, ב, תעודה 210, עמ' 80).

לחברת ביל"ו היו סמלים וחותמים רבים, וגם חמשת בני חבורת שה"ו הכינו לעצמם חותם שאותו טבעו על מוצרי העץ או המתכת שיצאו מתחת לידיהם. הם היו יוצאים ברגל או על חמורים לכפרי הסביבה, קונים עצי זית שחדלו להניב, או ענפים של זית שהתייבשו, ועושים מהם חפצים ומזכרות שנמכרו לתיירים או יוצאו לחו"ל (כך למשל, קיבלו הביל"ויים הזמנות רבות מאגודות שונות של חובבי ציון ברוסיה). הם גרו בבית אבן במעלה רחוב יפו, ליד שכונת נחלת שבעה, ואילו בתי המלאכה היו ליד שער יפו. זה היה קואופרטיב ירושלמי ייחודי: ביום היו עובדים ובלילה לומדים היסטוריה, ספרות ולשון עברית. הם ישנו על הרצפה. היה להם כר אחד וכל אחד הניח את ראשו באחד מארבעת צדדיו, בעוד החמישי ישב וכתב מכתבים. בכל שעתיים היו מתחלפים: אחד מהארבעה קם לכתוב וחברו נשכב במקומו. שרתוק נהג לשלוח כתבות לעיתון רוסי, ועליהן חתם: 'הקול קול יעקב'...

בתקופה זאת נרקמה ידידות עמוקה בין יעקב שרתוק ובין אליעזר בן יהודה ופינס. שרתוק, שהתבשם מן האכסניה הרוחנית שהעניקו לו, היה מקשיב לוויכוחים בין השניים ובינו לבין עצמו ראה בהם גלגול מודרני של עזרא ונחמיה. במיוחד התפתחה הערכה הדדית בין שרתוק ובן יהודה, וזו התמידה כל הימים. יש לנו מזכרת חזותית של מתנה מיוחדת במינה שהכין החרט שרתוק למילונאי בן יהודה: ארון מתכת מיוחד, שאותו כינה 'האוצר', ובו עשרות תאים ומגירות בהן יוכל בן יהודה לאחסן את רבבות הפתקים שרשם לצורך המילון. 


'האוצר: מתנת יעקב שרתוק היהודי'. התמונה נדפסה בספרו של איתמר בן אב"י, Avi, ירושלים 1927

בהשפעתו של אב"י שינה שרתוק את שמו וכינה את עצמו מאז ואילך בשם 'יעקב יהודי'. עוד לפני כן, ב-12 בדצמבר 1881, קודם עלייתו ארצה, כתב יעקב לאביו מכתב ביידיש: 'וכל מה שיש לי לומר לך אפשר לי להביע בשתי מילים: שתי תיבות אלו הן "איך בין אַ ייִד" (יהודי אנוכי)' (המכתב הובא בתוך משה שרת, יומן אישי, ז, עמ' 1959-1958). 


חמש עשרה שנים אחרי כן, בשנת 1896, כתב באודסה שאול טשרניחובסקי את שיר הערש 'ניטשו צללים'. בשיר זה, שבוודאי היה מוכר לשרתוק, אומרת האם לבנה: 'עִבְרִי הִנְּךָ בְּנִי, אַךְ זֶה הוּא אָשְׁרְךָ גַּם אֲסוֹנְךָ'.


מכל קבוצת הביל"ויים בלטו שניים שהיו משכמם ומעלה ושניהם היו ידידים בנפש כל חייהם: האחד יעקב שרתוק והשני זאב (ולדימיר) דובנובאחיו של ההיסטוריון שמעון דובנוב.


יעקב שרתוק, זאב דובנוב, חיים חיסין, חרסון 1890 (ויקיפדיה)

שני האחים, שמעון וזאב דובנוב, מסמלים בעיניי את הדיכוטומיה היהודית ביחס לציונות. שמעון, ההיסטוריון הדגול שכתב את דברי ימי עם עולם, מעולם לא ראה בציונות פתרון ל'בעייה' היהודית. בשנת 1881 הוא פרסם מאמר פולמוסי חריף בעיתון היהודי-הרוסי ראזסווייט ובו תמך בהגירה לאמריקה. נקודת המבט שלו באותם ימים הושפעה מאוד מספרות ההשכלה ומדיווחים שהתפרסמו בעיתונות היהודית על השחיתות והניוון שפשו בקרב בני היישוב הישן בארץ ישראל. העולים לארץ  טען דובנוב אינם אלא 'עלוקות הקהל', בטלנים ופרזיטים הניזונים מדמי החלוקה, ומי שהולך בעקבותיהם, סופו שייעשה אחד מהם – יעזוב את המחרשה ויהפוך לאומר תהילים (על פי ישראל קלויזנר, בהתעורר עם, תשכ"ב, עמ' 107)רק בערוב ימיו, משנות השלושים ואילך, כשנוכח בפריחה ההתיישבותית והתרבותית שחלה בארץ, וכשרבים מידידיו כבר קבעו את ביתם בארץ, שינה את טעמו וגילה הבנה ואהדה לציונות. שמעון דובנוב נרצח בגטו ריגה בדצמבר 1941, ככל הנראה בידי שוטר לטבי שכלל לא ידע מי הוא. הוא נקבר באדמת הגולה שכל כך אהב, מן הסתם בקבר אחים שנכרה בחפזה ומקומו לא נודע עד היום.  

לעומתו, אחיו זאב היה מראשוני העולים לארץ עם חבורת ביל"ו. הוא שלח מן הארץ מכתבים כמעט נבואיים על המדינה היהודית העתידה לקום, וכל זה בימים שהרצל עצמו אפילו לא חלם על ציונות. בשנת 1882, שנת עלייתו, כתב זאב לאחיו שמעון:
המטרה הסופית שלי ... [היא] להשתלט במשך הזמן על ארץ ישראל ולהחזיר ליהודים את העצמאות המדינית שנשללה מהם זה אלפיים שנה. אל תצחקו, אין זאת הזייה. כאמצעים להשגת מטרה זו יכולים לשמש ייסוד מושבות של עובדי אדמה ושל בעלי מלאכה ... ואז... כאן גם אני מסתפק בניחוש. אז יגיע אותו היום הנהדר, אשר לבואו התנבא ישעיהו בחזון שירת תנחומותיו הנלהב. עוד יקומו היהודים, ובנשק ביד (אם יהיה צורך בכך) יכריזו על עצמם בקול רם שהם אדוני מולדתם מקדם. אין הכרח בדבר שיום נהדר זה יגיע מקץ חמישים שנה או יותר. חמישים שנה אינם אלא רגע לגבי מפעל כזה (כתבים לתולדות חיבת ציון, מהדורת לסקוב, א, תעודה 174, עמ' 523-522). 
טקסט כמעט זהה כתב הרצל ביומנו כעבור חמש-עשרה שנה, וגם הוא נקב בתקופה של חמישים שנה. 'אם תרצו אין זו אגדה' – כתב הרצל; 'אל תצחקו, אין זאת הזייה' – כתב זאב דובנוב.

אבל הגורל כן צחק. ההיסטוריון שמעון דובנוב, שלא האמין בציונות ומעולם לא ביקר בארץ ישראל, זכה שייקראו על שמו רחובות מכובדים בכל רחבי הארץ, ואילו על שם אחיו זאב, אין לא רחוב, לא סימטה ולא גן, והוא עצמו כמעט שאינו נזכר בספרי ההיסטוריה (למעט בספרה המצוין של שולמית לסקוב, הביל"ויים, 1979). בשנת 1885 חלה זאב דובנוב בקדחת וחזר לרוסיה. אחרי המהפכה עבר לגור במוסקבה ושם מת בשנת 1940. 

זאב דובנוב (1940-1858)
שמעון דובנוב (1941-1860)

זאב דובנוב ויעקב שרתוק היו כשני אחים וקשר נפשי עמוק קשר אותם זה לזה כל ימי חייהם. בסוף שנות השמונים התפרסם ברוסיה, ואחר כך גם בארץ ישראל, שיר געגועים לציון ששניהם אהבו לשיר. זהו השיר 'משאת נפשי' שחיבר מרדכי צבי מאנה בשנת 1886, ומוכר יותר בשורתו הראשונה 'שֶׁמֶשׁ אָבִיב נָטָה יָמָּה'. על שיר זה אמר פעם ד"ר ברוך בן יהודה, שלוּ היה צריך להניח על כפות המאזניים את כל התורות הציוניות על כף אחת ואת השיר הזה על השנייה – הוא יודע היטב איזו כף הכריעה בהחלטתו לעלות ארצה. 'לוּ גַּם אַתְּ גַּם אֲנִי יַחְדָּיו נָשׁוּב עוֹד לִתְחִיָּה' – מסיים השיר שאותו אפשר לשמוע כאן בביצועה של חבורת שהם.


שנותיו הראשונות של יעקב שרתוק בארץ היו שנים של תקוות גדולות. מושבות צצו בזו אחר זו ובירושלים כבר היה רוב יהודי. במכתביו לגולה אין שום ביטוי לסכסוך כלשהו בין יהודים לערבים על רקע לאומי, אך אין זה אומר שהתעלם מקיומם של זרים. פחות מ-350,000 תושבים היו אז בארץ ישראל כולה, כולל בעבר הירדן: ערבים, יהודים, צ'רקסים, דרוזים, טמפלרים גרמניים, ארמנים, קופטים ובני עדות אחרות. זו אגדה שהציונות ודובריה התעלמו מהם ודיברו על ארץ ריקה. היו מאות דיווחים על הנעשה בארץ ועל האוכלוסייה המקומית, אורחה ורבעה. את המשפט 'ארץ ללא עם, לעם ללא ארץ', שמיוחס למכס נורדאו, אמר בכלל ישראל זנגוויל, ציוני שהיה לטריטוריאליסט. מכל מקום, גם פשוטו של מקרא גורס כי הביטוי 'ארץ ללא עם' אין פירושו שלא היו בארץ תושבים. אליזבט פין, רעייתו של הקונסול הבריטי הראשון ג'יימס פין ועורכת זיכרונותיו לאחר מותו (עתות סופה), גרה עשרות שנים בארץ ותיארה בציוריות את הפסיפס האנושי המגוון המאכלס אותה. 

הצבי, 14 בנובמבר 1884, עמ' יז
האפיזודה של 'שיבת החרש והמסגר' דעכה בהדרגה ולמעשה הסתיימה בכישלון. בני החבורה המשיכו לעבוד ולייצא מזכרות לגולה, אך כסף לא הגיע. אחרי כן השתנה המיסוי על המוצרים האלה וההזמנות נפסקו. שרתוק חיפש נואשות תעסוקה חילופית, והיה מוכן לכל סוג של עבודה ובלבד שיוכל להתפרנס. הוא עבר להתגורר במלון קאמיניץ, שהוקם זה לא מכבר ברחוב יפו ומשם החל לשלוח את ידו במגוון פרנסות: תחילה ניסה למכור גרביים (וגם לתקנן), והודיע על כך – בשלוש שפות (עברית יידיש ולאדינו) – מעל דפי הצבי. אחרי כן ייסד בחדרו מעין ספריית השאלה, וחברו אליעזר בן יהודה שוב נחלץ לעזרתו וסייע לו בפרסום המודעה (הצבי, 19 בדצמבר 1884). לבסוף גם נכנס לעבוד בחנות לאספקת עצים בירושלים – אך מכל אלה לא נושע והגיע עד פת לחם. הוא כתב ליהודה לייב פינסקר, ראש 'חובבי ציון' באודסה, וביקש שיאפשרו לו להתיישב בגדרה, אף כי בסתר לבו ידע שמחלת הקצרת שבה לקה לא תאפשר לו לנהל משק חקלאי. ברוב יאושו החליט לעזוב את הארץ ויצא עם מטלטליו לנמל יפו, אבל כשהגיע לנמל חזר בו. וכך כתב ממקום שבתו בגדרה, ביום ב' בניסן תרמ"ו:


כשצריך היה לרדת לאוניה רפו ידי. ברגע המכריע הרגשתי את כל אי-היכולת הפיסית להיפרד מארץ ישראל ... אם לא תישמע תחינתי ואהיה אנוס להיפרד ממנה – נשמתי תישאר כאן ואני אשא איתי לרוסיה רק את צילי אשר ינדוד ללא מטרה ובלי חפץ.
(משה שרת, יומן אישי, ז, עמ' 1975)

לאחר שכשל בניסיון נוסף למצוא פרנסה החליט שרתוק להיפרד זמנית מן הארץ כדי לשוב אליה מאוחר יותר. העיקה עליו גם בעייה אחרת: הוא רצה לשאת אישה ולהקים משפחה, אך לא מצא בת זוג הולמת בארץ. בשנת 1886 שב אפוא לרוסיה, נשא אישה ועבר איתה לעיר חרסון שבדרום רוסיה. לזוג נולדו חמישה ילדים, שלימים יהיו, הם ובני זוגם, מעמודי התווך של היישוב החדש בארץ (על ארבעת הגיסים  משה שרת, אליהו גולומב, דב הוז ושאול אביגור  נהגו להתבדח כי היישוב עומד על הנסים, על המסים ועל הגיסים). 

יעקב שרתוק ורעייתו פניה, חרסון 1893 (משה שרת ומורשתו)

בכל אותה תקופה לא שכח יעקב שרתוק את ציון. השורות שהתנגנו בו באותם ימים היו מתוך 'אם אשכחך', שירו הידוע של מנחם מנדל דוליצקי
צִיּוֹן תַּמָּתִי, צִיּוֹן חֶמְדָּתִי 
לָךְ נַפְשִׁי מֵרָחוֹק הוֹמִיָּה. 
תִּשְׁכַּח יְמִינִי אִם אֶשְׁכָּחֵךְ, יָפָתִי, 
עַד תֶּאֱטַר בּוֹר קִבְרִי עָלַי פִּיהָ. 

לֹא אֶשְׁכָּחֵךְ, צִיּוֹן חֶמְדָּתִי, 
אַתְּ, כָּל עוֹד אֱחִי, תּוֹחַלְתִּי וְשִׂבְרִי. 
עֵת הַכֹּל אֶשְׁכָּחָה – אַתְּ שְׁאֵרִית נִשְׁמָתִי 
וְצִיּוּן, אַתְּ – צִיּוֹן, תְּהִי עֲלֵי קִבְרִי.


יעקב שרתוק לא היה היחיד שעזב את הארץ בימי העלייה הראשונה על מנת לשוב אליה מאוחר יותר. חיים חיסין, חברו לתנועת ביל"ו, עשה זאת חמש פעמים: עזב ושב, עזב ושב, ורק בפעם השישית השתקע סופית בארץ בראשית ימי העלייה השנייה. זרח ברנט עשה זאת חמש-עשרה פעם: הביא אתו כסף וזהב, השקיע וירד מנכסיו, בעקבות זאת עזב ואחר כך שוב שב עם עוד כסף וזהב.

מימין לשמאל: זאב (ולדימיר) דובנוב, אליעזר בן יהודה, יעקב שרתוק, חרסון 1901 (ויקיפדיה)

יעקב שרתוק גם היה איש ספר. כשחזר לרוסיה החל לתרגם לרוסית את מלחמות היהודים עם הרומאיםספרו הנודע של יוסף בן מתתיהו. תחילה פרסם את התרגום בהמשכים, בכתב העת היהודי-הרוסי ווסחוד, וזאת כדי לסייע ליהודי רוסיה לבסס תודעה לאומית היסטורית. רעיון מפתיע זה נגמל בו עוד כשהיה בארץ. בירושלים הכיר שרתוק תלמיד חכם אחד שידע יוונית על בוריה. יחד יצאו השניים בלילות ירח אל הגבעות שמסביב לעיר, ישבו על סלעי הטרשים ואותו מלומד אלמוני קרא באוזניו בקול טקסטים ביוונית של יוספוס פלביוס וטקיטוס ותרגם אותם לרוסית. שרתוק תרגם לרוסית על פי תרגום גרמני, אך מניין ידע גרמנית? גם זה הוא דבר פלא. 

עוד בהיותו בירושלים כתב שרתוק את ההקדמה לתרגום העתידי, אך איבד אותה, וכשיצא הספר לאור בסנט פטרבורג בירת רוסיה, בדיוק בשנת 1900, הוא הקדיש אותו 'לידידיי הבלתי נשכחים יחיאל מיכל פינס ואליעזר בן יהודה'. יעקב (קובי) שרת, נכדו של שרתוק, המרכז עד היום את ארכיון משפחת שרת לדורותיה, מסר לי שיש ברשותו עותק מספרו של פלביוס בתרגום סבו, שאותו קיבל מרחל כצנלסון, אשתו של זלמן שזר. היא סיפרה לו כי לתרגום זה אכן הייתה השפעה רבה על הנוער היהודי ברוסיה, והוא קירב אותם לציונות.

בשנת 1906, בראשית ימי העלייה השנייה ולאחר כעשרים שנות גלות, שב שרתוק לארץ יחד עם כל בני משפחתו. בעיקר דאג לחינוכם העתידי של ילדיו: 'אני עצמי אולי כבר אין לי תיקון', כתב באחד ממכתביו, 'אך להשאיר את צאצאי, את משה [שרת], זה גלם-רוחי, בגוב האריות כאן, זוועה תאחזני בשווֹתי אפשרות כזו לנגד עיני' (מצוטט אצל משה ברסלבסקי, פועלים וארגוניהם בעליה הראשונה, הקיבוץ המאוחד, תשכ"א, עמ' 34).

אחד השירים העבריים החדשים שלמד לשיר עם שובו לארץ היה 'הֲיֵדְעוּ הַדְּמָעוֹת' שכתב רבי יהודה הלוי לפני כתשע מאות שנה. המנגינה חוברה על ידי חנינא קרצ'בסקיהמורה לזמרה בגימנסיה 'הרצליה', ובמשפחת שרתוק נהגו לשיר את המילים במלרע ולא במלעיל כפי שהיה מקובל לשיר אז.
הֲיֵדְעוּ הַדְּמָעוֹת מִי שְׁפָכָם  
וְיֵדְעוּ הַלְּבָבוֹת מִי הֲפָכָם  
הֲפָכָם בּוֹא מְאוֹרָם תּוֹךְ רְגָבִים  
וְלֹא יֵדְעוּ רְגָבִים מַה בְּתוֹכָם  
בְּתוֹכָם שַׂר וְגָדוֹל תָּם וְיָשָׁר  
יְרֵא הָאֵל וְאִיש נָבוֹן וְחָכָם.


עם בואו ארצה החל שרתוק לחפש כברת אדמה להתיישב בה. בעיתון השקפה התפרסמה אז מודעה על נחלה להשכיר בכפר עין סיניא, שמצפון לרמאללה.

'עסק טוב'  השכרת הדירה בכפר עין סיניה (השקפה, ז, גיליון ע, 27 ביוני 1906)


האחוזה כללה בית גדול ומרווח, טחנת קמח, בית בד ומטעים, שהיו בבעלותו של איסמעיל אל-חוסייני, דודו של המופתי הירושלמי. בהמלצתו של אליעזר בן יהודה חכרו שרתוק, אחיו זאב שרתוק ואחותו גוטה קטינסקי את החווה לשנתיים והתכוונו לקנותה כעבור זמן ולהקים בה את היישוב העברי הראשון בהרי אפרים (באותם ימים נקרא האזור בשם זה, לא 'הגדה המערבית' ולא  'השטחים'). הם הביאו למקום ספריה גדולה, וגם פסנתר שהועמס על גבי גמל (!). ההתחלה היתה מעודדת ומלהיבה. הם טיפחו עדרי צאן, מסקו זיתים והפיקו שמן זית ומכל כפרי הסביבה באו לטחון אצלם קמח. הבנים משה ויהודה שרתוק אף החלו ללמוד בבית הספר הערבי בביר זית הסמוכה.


מודעה על מכירת שמן זית מתוצרת האחים שרתוק פורסמה בעיתון 'השקפה', 1 במרץ 1907

אמנם תקופת זוהר זו נמשכה שנתיים בלבד, אך היא הטביעה חותם בל יימחה בתודעתם של כל בני המשפחה. הייתה זו מעין מעבדה זוטא של דו-קיום יהודי-ערבי, ובמהלכה נרקמה ידידות רבה בין בני המשפחה וערביי עין סיניה. אך גם היה צד שני למטבע: המשק החקלאי סבל הפסדים כבדים, עובדים ערביים שהועסקו בחווה גנבו בלי סוף יבולים, בעלי חיים ומצרכים. לא היה במקום רופא או חובש, לא היה חינוך ראוי לילדים. בסופו של דבר עזבה המשפחה את המקום ובשנת 1908 עברה לבית אמזלג שבשכונת נווה צדק, במבואות יפו הערבית.

בית משפחת שרתוק בעין סיניה (משה שרת ומורשתו)

הכשלון בעין סינייה והמעבר לנווה צדק העכירו את רוחו של יעקב שרתוק. נוסף על כך, עם עלותו לארץ השקיע שרתוק חלק ניכר מכספו במפעל המתכת והיציקה של שטיין ביפו. ההשקעה ירדה לטמיון ושרתוק, שהתמנה לחקור את סיבת התמוטטות העסק, פרסם חוברת מיוחדת שקרא לה הפַנַמָה הארץ-ישראלית (ירושלים תר"ע) ובה תקף את בנק אנגלו-פלשתינה ואת מנהלו זלמן דוד לבונטין, שראה בהם אשמים במפולת. את החוברת תרגם מרוסית לא אחר מאשר הסופר יוסף חיים ברנר.

שרתוק היה קנאי גדול לשפה העברית. לא פחות, ואולי אף יותר מאשר רעו הטוב אליעזר בן יהודה. בשנת 1909 הוא פרסם מאמר גדול בעיתון הצבי (גיליון קעז, 21 במאי 1909) ושמו 'הז'רגון בעברית', ובו התגולל על חברי אגודת המורים בארץ ישראל, שבשני הגיליונות הראשונים של כתב העת שלהם (מכתב חוזר) נעשה שימוש בביטויים לועזיים רבים שאין בהם כל צורך. בין היתר כתב שם:
 אל אדיר ונורא! האם כך כותבים עברית קנאי שפתנו בארץ תחייתנו? הזאת היא השפה שאגודת המורים שואפת לשים אותה בפי כל עמנו בארץ ישראל? ... ולראיה הנני מגיש לפניכם קבוצת מילים שהוצאתי מהעיתון ההוא בלי שום טרחה ... אמגרנט, אינצדנט, טקט, נומר, אורגן, פונד, פוסתא, ניקרולוג, פרינציפ, פרוגרם, מינימום, מקסימום, ממורנדום, אדריסה, אידיאה, קולטורה, פרוגרמה, היגינה, קומיסיה, כרוניקה, פוליטיקה, סטטיסטיקה, ביבליותיקה, אינציאטיבה, אינדוסטריה, חריסתומתיה, קומבינציה, דיפוטציה, אורגניזציה, אינפורמציה, ריזולוציה, טרמינולוגיה, פיזיולוגיה, פסיכולוגיה, אגררית, אלימנטרית, פרלמנטרית, איקונומית, נורמלית, אידיאלית, אופיציאלית, פרופורציונלית, פרופיסיונלית, אינטרנציונלית, פלישתינאית, פדגוגית, אקטיבית, אנטנסיבית, פרודוקטיבית, פילנטרופית, מודרניים, סיסטמיים, אסטטיים, אינטליגנטיים, אמגרציוניים.
... מורינו ומדריכינו! מה אתם עושים בהשרידה והיחידה שלנו?! האם לא דיינו בז'רגון הקיים והשגור בפי העם, כי אתם מוסיפים עליו המצאות חדשות שהעם לא שמע מאבות אבותיו ושלא יוכל להבין, אפילו לקרוא ולבטא אותן בפה? 
שרתוק כינה את כל המילים האלה בשם הדו-משמעי 'החזירים' (כמו הנצרים הצומחים מגזעי העצים) וטען שלשבעים וחמישה אחוז מהמילים האלה יש תמורה עברית במקורותינו. בהמשך המאמר ציין שידוע לו כי בגולה מתלוצצים על חידושי הלשון הארץ-ישראליים (רמז לעיתוניו של אליעזר בן יהודה מבלי שיוזכר שמו), שהחליפו את המילה פיליטון ב'ירכתון' ואת קונסטיטוציה ב'חושמה', וקובלים על בית החרושת למילים שבארץ ישראל.

מאמר זה עשוי גם להסביר את המקור לקנאותם הבלתי מתפשרת של בניו משה ויהודה לשפה העברית ולנטייתם לדקדק בה ולהילחם את מלחמתה כל ימי חייהם.

בשנת 1913, כשהייתה תל אביב בת ארבע, נפטר יעקב שרתוק בביתו שברחוב הרצל והוא בן 53 שנים. בשנות חייו האחרונות עוד הספיק להיות חבר 'ועד אחוזת בית' וחבר הוועד הפדגוגי של גימנסיה 'הרצליה' בה למדו ילדיו.

בין כותלי הגימנסיה נולד אז השיר 'עתידות', שהיה מוכר גם במילות שורתו הראשונה 'יִשְׁטְפוּ פַּלְגֵי הַדְּמָעוֹת'. את המילים כתב עוד ברוסיה יעקב כהן (1960-1881), המורה הפרטי שהעסיק שרתוק כדי ללמד את בניו משה ורבקה בביתם שבחרסון. חנינא קרצ'בסקי הוא שהלחין את המנגינה ועיבד אותה למקהלה בארבעה קולות. זה היה השיר האהוב ביותר בבית משפחת שרתוק ואין מתאים ממנו לסיים את הרשימה לזכר הבילו"יי הראשון.




נספח: אני וחמישה הילדים שלי החלטנו...

את הפתק המובא כאן, שנכתב על גבי 'כרטיס הביקור' של שרתוק בשנת 1912, עת בה גר ביפו, מצאתי בארכיון משפחת שרת המנוהל בידי ידידי רב הפעלים קובי שרת. הוא מאיר בצורה אנקדוטלית כמה היבטים באישיותו של נשוא רשימתנו.

לידידי הנכבדים, ה"ה [הלא הם] קרישבסקי והופנקו, 
שמענו כי הבן הנולד לכם היום במז"ט עתיד להקרא בשם 'חיים' – אבל אני וחמשה הילדים שלי כולנו מוחים בכל תוקף נגד זה. אנחנו החלטנו לקרוא אותו בשם יובָל', והננו מוסרים לכם להוציא את החלטה זו לפעולה. ובזכות זה הוא יזכה להיות אבי כל תופש כנור ציון – כנור התחיה. 
בכבוד וברכה 
יעקב שרתוק  
וזה הרקע לכתיבתו של פתק זה: הכנר משה הופנקו (1949-1880) היה דמות ידועה בחיי המוזיקה של תל אביב הקטנה, שגם הונצח בציוריו של נחום גוטמן. בשנת 1910 הוא הוזמן על ידי שולמית (סלמה) רופין (רעייתו של ארתור) לבוא מחו"ל וללמד בקונסרבטוריון הראשון בארץ ישראל. בשנת 1912, עם מותה של שולמית בלא עת, התמנה הופנקו למנהל הקונסרבטוריון, שמאז נקרא על שמה 'קונסרבטוריון שולמית'. 

הופנקו נשא לאשה את לינה, תלמידתו הפסנתרנית, בתו של המורה והסופר מרדכי אזרחי-קרישבסקי, שבביתו התאכסן במשך כחצי שנה, ובשנת 1912 נולד בנם בכורם. ההורים המאושרים החליטו לקרוא לו 'חיים', אך שם נפוץ זה לא מצא חן בעיני שרתוק. הוא כינס את חמשת ילדיו  כולל, כמובן, משה, שבעצמו למד בקונסרבטוריון  וביחד החליטו כי השם הנכון לבנו של כנר הוא 'יובל', שמתואר בתנ"ך ככנר הראשון בעולם: 'וְשֵׁם אָחִיו יוּבָל הוּא הָיָה אֲבִי כָּל תֹּפֵשׂ כִּנּוֹר וְעוּגָב' (בראשית, ד 21).

ומה עשו ההורים?

הם שמעו לעצתם של בני שרת, אך גם לא רצו לוותר על השם 'שלהם', ולכן קראו לבנם בשם הכפול יובל-חיים הופנקו. יובל, שלימים שינה את שם משפחתו לעמידרור, אכן היה, כמצופה ממנו, מוזיקאי מחונן. הוא המשיך את מסורת אביו וירש את משרתו כמנהל הקונסרבטוריון 'שולמית', עד מותו בראשית שנת 1961.

מודעת פרסום של קונסרבטוריון 'שולמית' בהנהלת יובל חיים עמידרור (הופנקו), 1949 (אוסף האפמרה, הספרייה הלאומית)

יום שני, 18 בספטמבר 2017

ליקוטים לראש השנה תשע"ח

א. גזירות ראשה שנה

גזירות נוחתות על ראש העם היהודי בכל דור ודור. באות גזירות חדשות ומשכיחות את הישנות. ועתה אנו בעיצומן של גזירות חדשות שמוטלות על 18 מילדי ישראל: 'גזירות סמלי ראשה שנה וכיפור'... וחברת 'גן לי' מצילתנו מידם.

צילום: נחום גורליק

ב. פרצה קוראה לגנב' (סוכה, כו ע"א)

בבית הכנסת שב-770, הלא הוא בית הכנסת שבמעונו של אדמו"ר חסידי חב"ד בשכונת קראון הייטס שבניו-יורק, נערכים לקראת ראש השנה. כאן יודעים הצדיקים נפש בהמתם ועל כן מציבים שלטי אזהרה לתועלת המבקרים הבאים לימים הנוראים ואינם בקיאים בסדרי המקום, וגם לתועלת הגנבים – שיידעו מהיכן הכי קל לגנוב.

צילום: ישראל ברדה

ג. ומה חדש באוּמָן?

כמדי שנה בשנה כן גם השנה מצטחצחת העיר אומן שבאוקראינה, מקום מנוחתו של רבינו הקדוש רבי נחמן, לקראת אלפי עולי הרגל הברסלבים שייפקדו אותה בימי ראש השנה, ימי 'הקיבוץ הקדוש'.

י"ז, שליח עונ"ש באומן, בדיווח מצולם:

באומן צועדים עם הזמן... חנות המזכרות נקראת על שם דונאלד טראמפ. ותמיהה: לאן בדיוק מוליכים החצים?
עדיף להשקיע בטקסט ביידיש מאשר בעברית
בוטיק בקומה השנייה. 'לקבלה לך הנחות'
פרנסות של גויים: תכנאי חשמל
'שדרוג הציון הקדוש' בזכות יהודים מטקסס. לאן שודרג הקבר? למחלקה הראשונה?
'הדפסת שעה' ו'חזון דרך אחת' - מה זה?
שלושים שנה של נוכחות ישראלית באומן, ועדיין השלטים בעברית מודפסים הפוך...

ד. דרוש בעל תוקע ליומיים (עם אופציה לשבת)

וכהמשך טבעי לסעיף הקודם על אומן תובא מודעה זו, והמבין יבין וכל פירוש שאיננו כפשוטו הוא רק בראש שלכם. מצד שני, סביר להניח שמדובר בבדיחה ולא במודעה אמיתית.


ה. שנה טובה לכל קוראי עונ"ש

פולין, שנות השלושים

וזה מה שכתוב ב'ספר הזכרונות' שבידי ה'מלאכית' :



תרגם: אבישי ליוביץ'


תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה


יום שישי, 15 בספטמבר 2017

חנויות ספרים בירושלים: 'דוסטויבסקי בפיתה' ו'דרום'


א. דוסטויבסקי בפיתה

הספרות הרוסית עוד לא התאוששה מההלם שנגרם לה כשהתברר ששרת התרבות של ישראל לא ממש מעריכה את צ'כוב, וכבר עליה להתמודד עם טראומה חדשה.

במורד רחוב הלל בירושלים, ברחוב דָּרוֹם (סימטה קטנה שקיבלה על עצמה את התפקיד ההיסטורי לחבר ולגשר בין רחוב הלל לבין רחוב שמאי), אפשר גם לאכול את החטא וגם לקבל את עונשו.

במקום נפתחה שווארמייה צמחונית ושמה 'דוסטויבסקי בפיתה'.

עידו וינטר, כתב עונ"ש במרכז ירושלים, ניהל שיחה קצרה עם איל, בעל המקום, וממנה עולים הפרטים הבאים: במקום פעלה בעבר מסעדה שמכרה שווארמה צמחונית, שלא ממש ברור ממה היא עשויה ועד כמה היא טעימה. לאיל עצמו הייתה קודם חנות ספרים ברחוב עמק רפאים, אבל גם היא נסגרה. יש לו מלאי ספרים שהוא אוהב, ועתה הוא מתכנן לשלב בין מכירת השווארמה הצמחונית לבין מכירת ספרים. ממש זיווג משמיים. בקרוב: פלאפל טולסטוי, שניצל גורקי ובורגר צ'כוב.

בינתיים לא מצא איל שם הולם לחנות. הוא תלה על השלט כל מיני רעיונות, כמו 'צבא החופרים החופשיים', עד שאחד מן השמות יתפוס. 'דוסטויבסקי בפיתה' הוא אחד המאכלים שהוא מוכר שם. לדבריו, אנשים קנו את זה, אהבו את השם ולשמחתו זה לא הרס להם את התיאבון, לא לשווארמה ולא לספרות טובה.

צבא החופרים החופשיים ועוד (צילומים: עידו וינטר)
איל מאחורי הדלפק
התפריט
הלקוח המרוצה עידו וינטר

ב. 'הרוצה שיחכים – ידרים'


לא הרחק מהשווארמה הצמחונית שכנה עד לפני כשבעים שנה חנות הספרים 'דָּרוֹם', ששמה הונצח בסמטה הקטנה שבה נמצאים עתה הספרים בפיתה.

מֶיכְל (יצחק) רבינוביץ, מוכר הספרים הירושלמי הידוע שהיה בעל החנות, יכול אפוא, מטאפורית כמובן, לחכך במרומים את ידיו בסיפוק: יש מי שממשיך את השלשלת...

ולנו זו הזדמנות טובה לספר את סיפורו של בית ממכר ספרים, שכבר אינו קיים, ושל מוכר ספרים לא מצוי, שכבר הלך לעולמו. היום היו קוראים לחנות ולמוכר: 'מיתולוגיים'.

מֶיכְל (יצחק) רבינוביץ (1948-1879)

'דרום' הייתה חנות לספרים חדשים ועתיקים שנפתחה בשנת 1925 ברחוב בן יהודה שבמרכז ירושלים ולימים קבעה את משכנה בבית מספר 12. מראשיתה הייתה החנות בית ועד לחכמי ירושלים בתקופת המנדט הבריטי, אנשי רוח וסופרים כמו ש"י עגנון, כמו גם פרופסורים מן האוניברסיטה העברית, ביקרו תדיר בחנות ונהנו לשוחח עם רבינוביץ איש האשכולות. החנות תפקדה לא רק כבית ממכר ספרים אלא גם כהוצאה לאור ובמסגרתה ההדיר רבינוביץ לא מעט ספרים במקצועות שונים של מדעי היהדות.

מיכל (יצחק) רבינוביץ בחנות הספרים שלו 'דרום'

החנות נהרסה כליל בפיגוע הנורא שהיה ברחוב בן יהודה, ב-22 בפברואר 1948, ולא נפתחה עוד. נחת ושמחה גדולה כבר לא היו בחייו של מוכר הספרים. תשעה חודשים אחר כך, ב-17 בנובמבר 1948, הוא מת.

ההספד של זלמן רובשוב (ז"ר) התפרסם בעיתון 'דבר' יום לאחר מותו של רבינוביץ (19 בנובמבר 1948)

ג. 'למדן אני בין מוכרי ספרים ומוכר ספרים בין למדנים'

לפני שבע שנים פרסם ד"ר ראובן גפני רשימה מעניינת על מיכל רבינוביץ וחנותו (מקור ראשון, שבת, 12 בפברואר 2010), ואני מביאה כאן שוב ברשותו בתיקונים קלים:
ר' מיכל רבינוביץ עליו השלום למדן מופלג היה, ובקי בכל חדרי תורה היה. לא היה דבר של תורה שלא נתעסק בו. ספרים ישנים וספרים חדשים היו פתוחים לפניו תמיד בכל עת ובכל שעה. מאהבת התורה חיזר על כל מה שתלמיד ותיק חידש ואף הוא חידש חידושי תורה אבל לא העלה אותם על הכתב ... אמרתי לו כתוב דבריך בספר ופרסם אותם בדפוס. הושיט ידו כלפי כל הספרים שמילאו את האיטצבאות שבחנותו והראה לי עליהם, כאדם שאומר, מי אני שאבוא אחריהם (ש"י עגנון, 'על ר' מיכל רבינוביץ ז"ל', חול ומועד, ירושלים תשכ"ה, עמ' 9).
חנות הספרים 'דרום', מיסודו של מיכל רבינוביץ, נסגרה בירושלים כבר לפני למעלה משישים שנה, לאחר פיצוץ משאית התופת ברחוב בן יהודה, שלא הותיר ממנה דבר, ופיזר לכל עבר את דפי הספרים שמילאו בה כל פינה. מיכל רבינוביץ עצמו, כך מסתבר, לא יכול היה לשאת את הכאב שבחורבנה של חנותו, וחודשים אחדים לאחר הפיצוץ, בט"ז בחשוון תש"ט, נפטר לבית עולמו.

עשרות שנים מאוחר יותר, בהחלטה שהדיה כמעט ולא הגיעו לציבור הרחב, הנציחה עיריית ירושלים את זכרה של אותה חנות מיוחדת במינה, וקראה על שמה את 'פסאז' הקולנועים' הנודע, המחבר בין הרחובות הלל ושמאי. אלא שבעבור הירושלמי הממוצע, מתקשר אותו הפסאז' דווקא ל'אוריון', 'אורנע', 'אורגיל' וכל שאר בתי הסרטים המרהיבים שפעלו בו בעבר, בעוד שר' מיכל עצמו נדחק לשולי תודעתם של רודפי ספר ואוהבי חכמה.


מי, אם כן, היה אותו מוכר ספרים נשכח, שעגנון תיארו כ'חכם אחד יש, שאם הוא אינו יודע אין עוד מי שידע', ושח"נ ביאליק, גרשם שלום וחבריהם היו פוקדים את חנותו פחות בשביל ספריו ויותר על מנת ליהנות מתורתו?

ר' מיכל, כך מסתבר, החל את חייו כשהוא נטוע היטב בעולם התורה. 'העילוי משורווילישוק' (עיירה ליד קובנה' שם כיהן אביו כרב), כפי שכּוּנה בשנותיו הראשונות, נולד במיר בשנת 1879 ולמד שנים ארוכות בישיבות הנודעות בטלז, בסלובודקה ובפוניבז'. אלא שבאותן שנים מצא עצמו נמשך – במקביל, תמיד במקביל  גם לחכמות חיצוניות ולשאר מיני השכלה, וסופו שנתפס בראשית המאה העשרים אף לנורא שבמיני ההשכלה  הציונות  והפך ציוני בכל נימי נפשו ולבו. כך מצא עצמו נמשך יותר ויותר לעשייה הציונית לגווניה, וביתר מרץ לאחר מהפכת אוקטובר 1917, שהפכה על פניהם את עולמם של יהודים בכל רחבי האימפריה הרוסית.

אוסף האפמרה; הספרייה הלאומית

לצד תפקידים שמילא בהנהגת מוסדות ציוניים שונים ברוסיה הלבנה  בין השאר עריכת היומון דער יוד (היהודי), שראה אור בשנים 1921-1918 – המשיך רבינוביץ בלימודיו ובמחקריו העצמאיים והאינטנסיביים. בשנת 1921 הוא אף מונה מרצה ללשון ולספרות עברית באוניברסיטה הממלכתית של בילרוס שנפתחה במינסק באותה השנה. את התרגשותו הרבה ביטא בין השאר בכותרת רשימה זו, תוך שהוא כותב במכתב לחבר:
ומי כמוני יודע ומכיר כמה קטן ודל אני מעמוד בראש קתדרא זו. ידיעותי אינן מספיקות והכשרתי מצומצמת. למדן אני בין מוכרי ספרים ומוכר ספרים בין הלמדנים... אנוס אהיה, אם לא אחפוץ להפך את שולייתי על פני, להקדיש עצמי לתורה, לשעבד את כל חושי וכוחותי ללמוד תורה בשקידה ולמלא את החסר לי בהתמדה ויגיעה ועיון תמידי בספרים (חול ומועד, עמ' 19).
אלא שכמעט מעשה שטן, בכל פעם שקיווה ר' מיכל לישב בשלוה על מחקריו ולימודו, משכה אותו העסקנות בחזרה אל עולם המעשה והפעילות הציבורית, וכך לא יכול היה להחשות אל מול גורלם של יהודים ברוסיה ובאוקראינה, וסופו ששוכנע – לאחר פעמים אחדות שבהן נאסר לזמן קצר בעוון פעילות ציונית – לעזוב לצמיתות את מקומו ולעלות לארץ ישראל.

באוגוסט 1925, חודשים אחדים לאחר שנפטרה אשתו ממחלה ממושכת, עלה ר' מיכל לירושלים עם שלוש בנותיו ופתח בה את בית ממכר הספרים הראשון שעסק בספרים ישנים וחדשים כאחד, והציע למכירה 'ספרי קודש' לצד ספרי קריאה, ואת עולמות ההשכלה וההלכה אלה לצד אלה. שמה של החנות, 'דרום', הוענק לה בהתאם לקביעת חז"ל כי 'הרוצה להחכים  ידרים', ולמרות שהחנות החליפה את מקומה לאחר שנים אחדות, היא פעלה עד סגירתה במרכז ירושלים, לצד רחוב בן יהודה, ההולך וכובש את מקומו כמרכז ההווייה התרבותית הירושלמית של אותם הימים.     

פתיחת החנות, כך מסתבר, הייתה דבר בעתו. עד מהרה החלו לעלות לרגל אל החלל הצפוף רבנים ותלמידים, עיתונאים וסופרים, שידעו היטב כי במקום יימצא להם הספר שאותו הם מבקשים, ואם לא הוא אזי לפחות תכנו, השמור היטב בזיכרונו האינסופי של ר' מיכל. החנות   כך סיפר לי העיתונאי הירושלמי הוותיק דב גניחובסקי  הייתה חצויה לארכה במדרגה ארוכה, שעליה נהגו החכמים לשבת ולדון בענייניהם. ו'עניינים' אלו השתרעו מגירסאות שונות במסכתות התלמוד הירושלמי ועד ניסיון לפענח את מסתרי הדמויות המופיעות בשירה של עגנון ולנחש מי מביניהם הוזכר  גם אם לא בשמו המפורש בספר, שפרקים ממנו החלו להתפרסם באותן שנים.

בארון בעל דלתות זכוכית שמר ר' מיכל את הספרים היקרים ביותר בחנות, שמהם  כמנהגם של סוחרי ספרים, האוהבים אהבת נפש את מרכולתם – לא אבה להיפרד בעד כל סכום שבעולם. בין אותם הספרים, כך מספרת האגדה, שמור היה 'סטנסיל' ייחודי ובו מפתח הדמויות המלא של שירה, כמו גם עותק יחיד של ספר הקונדס, שבו, על פי קטלוג חנות הספרים השכנה, 'במברגר את וואהרמן', 'יסופר מעשה הקונדס (נער שובב) וכל מעלליו ומשובותיו מראשית השנה ועד אחרית השנה'. על הספר, שראה אור בווילנה בשנת 1824, כתב האנטיקוואר הייקה השכן, כי 'לא מצאתי זכרו אצל רושמי הספרים, ואני חיפשתיו זה ימים רבים. ואיש לא ראהו אף לא שמע ממנו, מלבד איש אחד באדעססא אשר סיפר לי כי ראהו בכתב יד'. מסתבר, אם כן, כי תוכנו של ארון הזכוכית הנעול ב'דרום' לא היה ידוע אף לגדולים שבביבליוגרפים היהודים של זמנו, בכללם אלו שפעלו במרחק מטרים ספורים מחנותו של ר' מיכל...   

מלבד עגנון ואישי רוח ירושלמים, נקלעו אל החנות גם חכמים מתל אביב וממקומות אחרים. אחד מהם, זכר עגנון, היה חיים נחמן ביאליק, שהעריך עד מאד את מוכר הספרים המזדקן: 
מעשה פעם אחת ישבתי לפני ביאליק זכרונו לברכה, שישב ודרש מילים ששגורות בפי רבים ואין פירושן ברור. בתוך הדברים הזכיר ספרי רומ"ל, שיש דורשים מילה זו נוטריקון, ראשי תיבות ספרי רבנים ומלמדים, ואין הפירוש מתקבל על הדעת. ואמר ביאליק, דבר זה כבר שאלתי את מיכל רבינוביץ ואף הוא לא היה בידו לפרשו. באותה שעה למדתי שחכם אחד יש, שאם הוא אינו יודע אין מי שידע.
בין המבקרים בחנות היו, מטבע הדברים, גם תלמידי ישיבה וסטודנטים צעירים, שלא זו בלבד שלא היה בידם את הממון לרכישת הספרים שאליהם התאוו, כי אם גם השתמשו לא פעם בר' מיכל כ'בנק' פרטי ואף כמו"ל לעת מצוא. על פי רשימותיו של א"מ הברמן, ביבליוגרף ירושלמי אגדי נוסף, הוציא ר' מיכל לאור לאורך השנים, תחת השם 'דרום', כשלושים וחמישה כותרים, חלקם כאלו שלולא סיועו הכספי לא היו זוכים לצורת אות דפוס מעולם. כחלק מפעילותו הספרותית היה אף מראשי חברת 'מקיצי נרדמים', שעוסקת עד היום בהוצאתם לאור של כתבי יד נשכחים שמעולם לא הודפסו.


סופה של החנות לא היה מלבב. ב-22 בפברואר 1948 הושארה ברחוב בן יהודה משאית תופת בידי מספר חיילים בריטים, והפיצוץ, שהרעיד את כל מרכז העיר, לא פסח על חנותו של רבינוביץ, שתכולתה ודפיה נתפזרו בכל האזור. דב גניחובסקי סיפר לי כי למחרת הפיצוץ נראה ר' מיכל מלקט דפים מבין גלי החורבות של חנותו, ואולם הדבר היה חסר תוחלת. חודשים אחדים לאחר מכן נפטר ר' מיכל לבית עולמו.  

הסופר והעסקן הירושלמי דב נתן ברינקר הספיד את רבינוביץ בלוח ירושלים שלו לשנת תש"י במילים אלו:
ספריה מהלכת. בקי בשיטין של אלפי ספרים, חדר ל'קמטים' שבין השיטין, ולא היה בדיבורו אבק ספרים, אלא היה חי וזורם כמעין חי ... ידיו היו עוסקות אף בעניינים ממשיים, יומיומיים, וכולו נושם באווירה של ספרות ישראלית. דמות שהפכה מעין מוסד. דמות ירושלמית גדולה ('אלה אזכרה', עמ' שא).
לאחר פטירתו התברר כי את ספריו היקרים ביותר שמר רבינוביץ בביתו, ברחוב קרן קימת שבשכונת רחביה. בנותיו החליטו לתרום את הספרים הללו לספרייה הלאומית. כאמור, ר' מיכל עצמו לא הרבה לפרסם מתורתו-הוא, ורק שבע-עשרה שנים לאחר פטירתו, וזמן קצר לפני ששמו עתיד היה להיעלם לבלי שוב מן התודעה הספרותית והתורנית, כינסו תלמידיו ומוקירי זכרו כמה עשרות מאמרים שפרסם לאורך השנים ודנים בפנים שונות בלוח השנה היהודי, והוציאום בספר חול ומועד: אורח חייו של אדם מישראל (ההסתדרות הציונית, המחלקה לענייני הנוער והחלוץ, ירושלים תשכ"ה). הספר נפתח בסקירה ביוגרפית על חייו של ר' מיכל מאת ההיסטוריון פרופסור ישראל היילפרין, וגם ש"י עגנון, שהיה מחבריו הקרובים של רבינוביץ, תרם לספר מעין הספד עדין ומלא געגועים לסוחר הספרים החכם. נסיים אפוא בפסקה האחרונה מדבריו של עגנון:
הזכרתי את החנות אומר בו דבר. מספרים עליו על הצדיק הנסתר ר' ליב בן שרה שהיה נוסע לכל יריד ופותח לו חנות לכל ימי היריד והיה יושב בחנותו. בא לקוח לבקש לו סחורה היה אותו צדיק מפליגו בדברים ומסיעו מן הקניינים המדומים ומסיח עמו בסחורה אחרת שהנשמה מבקשת. כך ר' מיכל, נכנסנו לחנותו ליקח סחורה היה מסיענו לעסקי תורה עד ששכחנו את היריד. 
לסוף הניח ר' מיכל עצמו את היריד. ולואי כל זמן שאנו נמצאים כאן ביריד ניתן דעתנו על הסחורה שהנשמה מבקשת, אמן כן יהי רצון


לקריאה נוספת: אב"א אחימאיר, 'מיכל רבינוביץ: החנות בבן יהודה', עין הקורא: סופרים וספרים, עיתונאים ועיתונים, תל אביב תשס"ג, עמ' 284-275.