יום שלישי, 21 בנובמבר 2017

סיבוב במנהטן

צילומים: דוד אסף

כידוע לקוראי הבלוג הנאמנים, מאז ספטמבר אני נמצא בניו-יורק (אבל או-טו-טו חוזרים!), נמל הבית שלי. וניו-יורק, כמו שיהודים נהגו לומר, איז אויך אַ שטאָט (היא גם עיר). ברוך השם, יש מה לראות ויש מה לעשות. יהודים ויהדות יש בה כמים לים מכסים.

הנה קצת תמונות שצילמתי עבורכם, ונתחיל באוכל.

א. למי תודה, למי ברכה? 

מי מגיש את תרנוגול ההודו ומי יבתר אותו?
(נורמן רוקוול, 'ארוחת יום ההודיה'; קטע מיצירתו 'ארבע החרויות', 1943)

ביום חמישי השבוע יחגגו מיליוני אמריקנים את Thanksgiving Day (חג ההודיה), שנחשב לחג אזרחי-חילוני ולכן מותר לו ולמנהגיו לבוא גם בתוך קהל ישורון (בניכוי חרדים, שרואים בזה 'חוקות הגויים'). המאכל המסורתי הוא תרנגול הודו (Turkey), שנצלה בתנור על כרעיו ועל קרבו, תוך שחלל בטנו ממולא במיני ממולאים מסורתיים (stuffing), טעימים יותר או פחות. לאחר צאתו של התרנגול מהתנור, בטקס גדול, והנחתו על השולחן (זהו תפקידה המסורתי של בעלת הבית), יבתר אותו בעל הבית (בדרך כלל זו זכותו הטבעית של הגבר במשפחה) לנתחיו. הוא יעמיס על צלחות הסועדים את מנתם, ואלה מצדם אמורים להתפעל מן הביצוע המושלם ומאיכות המנה (שבינינו, איך שהוא תמיד יוצאת יבשה).

אבל כשחושבים על זה מהצד, לתרנגולי ההודו האמריקנים 'חג ההודיה' הוא ג'נוסייד של ממש. לפי הערכות, בחג ההודיה של שנת 2015 נאכלו כארבעים וחמישה מיליון תרנגולי הודו בארה"ב.

מכל מקום, מזה שבועות שהחנויות נערכות לחג ההודיה ולאביזריו, רק כדי שמיד עם סיומו תתחלנה ההכנות לחג הבא, הוא חג המולד, שכאן הוא תמיד משולב עם 'הָנוּקָה', כלומר חנוכה. בסופרמרקט הנפלא שלנו, Fairway, יש מחלקת בשר שכמוה לא ראינו בשום מקום אחר. הנה כך למשל נראה 'האגף הטורקי'.


וכמובן שיש גם טורקים כשרים...


ב. הגעפילטע פיש של גברת אדלר

בגבור עליי געגועי לעירי ירושלים אני מתנחם בצנצנת הזכוכית של מיסיס אדלר, שמתיימרת למכור דגים בסגנון של ירושלים העתיקה (בהנחה שאכן היה סגנון בישול כזה).


ג. חומוס ועקרונות

אבל גם כשאני מתגעגע וגם כשאני רעב וגם כשהפיתוי גדול, אני שומר על עקרונות. אחד מהם: לעולם לא לאכול חומוס מחוץ למולדת. בטח לא כזה שנחשד כמוכן על ידי ישראלים.


נעזוב את האוכל ונבדוק קצת פרנסות של יהודים.

ד. מוישה המקורי

בניגוד לכל השמועות, מוישה והישראלים בניו-יורק עדיין בעסקי הובלות.


ה. הלם קרב

ואם שאלתם מה קורה לחבר'ה הקרביים אחרי הצבא ואיך הם מתפרנסים, אז הנה תשובה אפשרית.

הצלם ובתו משתקפים בחלון הראווה

ו. זרע ישראל?

אולי אנחנו חושדים בכשרים, אבל יכול להיות שהכומר דוד אפשטיין הוא בכלל... לא, לא יכול להיות.

ד"ר אילן אזרחי צילם ברחוב 57 ושלח לי.


ז. הבתים של ריבלין בריברסייד דרייב

מן הסתם אין שום קשר לנשיא שלנו, אבל מחמם את הלב לראות בשכונה את הזרוע הארוכה של משפחת ריבלין.


ח. האוטו שלנו גדול והזוי

בחוצות מנהטן, בשכונה המכונה צ'לסי, חונה לו אוטובוס המצוות של חב"ד, שמתהדר בשם Chabad Center for Jewish Discovery. על הצג שמחובר אליו מוצגים תמונות של חיילים עבריים עטורי טלית ותפילין. קצת הזוי...


ט. יחי אדוננו, מורנו ורבנו

חנות B&H – חנות האלקטרוניקה הגדולה שמנוהלת על ידי חרדים – היא לא רק גן עדן לחובבי טלפונים חכמים ושאר גדג'טים, אלא גם מקור בלתי נדלה לצילומים חביבים.


י. פאשקוויל

אנקל דונלד החליף את אנקל סם...



יום שישי, 17 בנובמבר 2017

דזרז'ינסקי בן זונה: קוריוז מימי מהפכת הנפל בברית המועצות, 1991

מאת נתי קנטורוביץ'

פועלים נושאים את תמונתו של פליקס דזרז'ינסקי, הכיכר האדומה במוסקבה, 1936 (ויקיפדיה)

'בימים אלה כל אזרחי העולם המתקדם מציינים בגאווה את חגיגות שנת המאה למהפכת אוקטובר הגדולה, את הישגיה הכבירים ואת הולדתה של מדינת הפועלים והאיכרים הראשונה'. כאלה, פחות או יותר, יכלו להיות הכותרות בכלי התקשורת של ברית המועצות, לו הייתה קיימת. אבל, כידוע, מדינה זו חדלה מלהתקיים בשלהי 1991 ולא זכתה להגיע ליובל הכפול למהפכת אוקטובר (שעל פי הלוח הגרגוריאני שלנו, שגם הבולשביקים אימצו עם עלייתם לשלטון, התחוללה בכלל בנובמבר)

הניסיון הכושל של גורמים שמרניים (למעשה, כמעט כל צמרת המדינה והמפלגה הקומוניסטית דאז), לבצע הפיכה צבאית ולהדיח את הנשיא מיכאיל גורבצ'וב, באוגוסט 1991 ('הפּוּטש של אוגוסט'), היה האירוע שבישר את סופה של האימפריה הסובייטית. תושבי המדינה הענקית חוו שלושה ימים שאיש מהם לא יכול היה אז לשער לאיזו תוצאה יביאו. הם האזינו לצלילי 'אגם הברבורים' של פיוטר צ'ייקובסקי, ששודרו יומם ולילה בטלוויזיה הממלכתית, וצפו בחרדה במסיבת העיתונאים שכינסו ראשי ההפיכה, שכינו את עצמם בתואר המפואר 'הוועד הממלכתי למצבי חרום', ובידיו 
הרועדות מפחד של מנהיגם, גנאדי ינאיֶיבסגן הנשיא הראשון (וגם האחרון) של ברית המועצות.

הנה מה שהיה מנת חלקם של אזרחי ברית המועצות באותם ימים מורטי עצבים:
 





בסופו של דבר ההפיכה נכשלה, אך לא בשל ההפגנות העממיות שהוביל בוריס ילצין, נשיא הפדרציה הרוסית, ברחובות מוסקבה, אלא בעיקר בשל הססנותם של הקושרים בהפעלת כוח נגד המפגינים.

בוריס ילצין נואם על גבי טנק במהלך ניסיון ההפיכה, אוגוסט 1991 (ויקיפדיה)

בול סובייטי לזכרו של איליה קריצ'בסקי
אגב, ילצין עצמו, מתנגדם הגדול של הקושרים, לא חזר על טעותם וכעבור שנתיים, במהלך המשבר החוקתי של אוקטובר 1993, לא נרתע משימוש בעוצמה צבאית. בהוראתו הפגיזו טנקים את בניין הפרלמנט ('הבית הלבן') שהיה למעוז המורדים בו.

לאירועים שפקדו את מוסקבה באוגוסט 1991 היו גם כמה הקשרים יהודיים ובכמה מהם נעסוק בקיצור ברשימה זו.

באירועי ההפיכה נהרגו בסך הכל שלושה אנשים. אחד מהם, איליה קריצ'בסקי, היה יהודי. טקס האשכבה של החללים (שני ההרוגים הנוספים היו דמיטרי קומאר וּוְלדימיר אוסוב) הפך לאירוע המוני והועבר בשידור חי בכל ערוצי הטלוויזיה (הלא רבים) שהיו אז
בברית המועצות. הם זכו בעיטורי גבורה ובולים הונפקו לזכרם.

הייתה זו הפעם הראשונה שעל מסך הטלוויזיה הסובייטית הופיע רב לצדו של כומר. לא זו בלבד שהרב זינובי קוגן עמד לצד כל המכובדים, אלא שגם נשא דברי הספד והשמיע תפילות בעברית. הייתי אז רק נער אך אני זוכר היטב את השידור החי של הלוויה ואת התדהמה שאחזה בכל בני הבית למראהו של רב אמתי (אמנם רפורמי, רחמנא ליצלן), עטוף טלית וחבוש כיפה.

הרב זינובי קוגן במסע הלוויה של הרוגי ההפיכה מאחורי תמונתו של איליה קריצ'בסקי (צילום: גרגורי פנחסוב)

טקס האשכבה לשלושת החללים נערך בשבת, ובכל זאת החליט הרב קוגן להשתתף בו. קוגן, שכבר בשנות השבעים עסק בפעילות דתית מחתרתית, סיפר על מה שהתרחש אז מאחורי הקלעים (התרגום שלי): 
ביום שישי קיבלתי שיחה מרוצקוי [אלכסנדר רוצקוי היה סגנו של ילצין ולימים אחד מיריביו שהובילו את ניסיון ההפיכה באוקטובר 1993]: מחר, כלומר בשבת, תתקיים הלוויתם של שלושת הצעירים, והם מבקשים לקיים טקס דתי במהלך עצרת האשכבה. נאמר לי, שאם לא אגיע, איליה קריצ'בסקי ייקבר בטקס נוצרי, בדיוק כמו השניים האחרים... הלכנו ברגל לבית העלמין וגאנקובו, מאחורי המשאיות שנשאו את הארונות. שם ארבה לנו קבוצה גדולה למדי של צעקנים מאגודת 'פָּאמְיָאט' [ארגון לאומני שפעל בשלהי המשטר הסובייטי והתפרסם בפעילות ראוותנית בעלת אופי אנטישמי]. הם החלו צועקים משהו בנוסח 'אין כאן מקום ליהודים', אך ותיקי אפגניסטן, שהתלוו לרוצקוי, ממש השליכו שניים מהם אל מעבר לגדר והאחרים התפזרו מאליהם.
מצבותיהם של שלושת ההרוגים בבית הקברות וגנקובו במוסקבה. על מצבתו של קריצ'בסקי (מימין) נקבע מגן דוד.

הסיפור שבו אתמקד כאן קשור במישרין לאותה הפיכה כושלת, אך התרחש באותה עת הרחק מאור הזרקורים.

בול סובייטי משנת 1951
במלאת 25 שנה למותו של דזרז'ינסקי
יום לאחר כישלון ההפיכה נהרו מאות אלפי אנשים לכיכר לוביאנקה, שבאותה תקופה נשאה את שמו האימתני של מייסד שירותי הביטחון הסובייטיים, פליקס אדמונדוביץ דזרז'ינסקי (1926-1887), שכּוּנה 
'פליקס איש הברזל'. דזרז'ינסקי, בן למשפחת אצולה פולנית, עמד
בראש הצֶ'קָה (שלאחר מכן החליף את שמותיו כמה פעמים: גפא"ו, נקוו"ד, ולבסוף קג"ב).

ההמון המשולהב פנה להסתער על בניין מפקדת הקג"ב ששכן באותה כיכר, אך בסופו של דבר הפנה את זעמו אל פסלו של דזרז'ינסקי,
שבמשך עשרות שנים ניצב במרכזה. לימים נודע לי מפי יודעי דבר, כי אנשי הקג"ב חששו שההמון יצליח להשתלט על הבניין, ובעיקר על 
המידע ששמור בו, ועל כן בחרו ברע במיעוטו: הם יזמו במכוון תרגיל
של הסחת דעת והצליחו להפנות את ההמון למטרה פחות חשובה מבחינתם: הפסל שבכיכר.

פסלו של דזרז'ינסקי על רקע בנין מפקדת הקג"ב. כיכר לוביאנקה, 1991 (ויקיפדיה)
ההמון הזועם מנסה להפיל את פסלו של דזרז'ינסקי

עם רדת החשיכה, ולאחר עוד כמה ניסיונות כושלים, הוסר באמצעות מנוף הפסל הוותיק, שהוצב שם ב-20 בדצמבר 1958. 

הנה סרטון המתעד את הסרת הפסל, ב-23 באוגוסט 1991, לקול צהלות ההמון:



הפסל המבויש הועבר למגרש פסולת כאבן שאין לה הופכים, אך כעבור מספר חודשים כבר נמצאה לו גאולה: הוא זכה להצבה מחודשת בפארק במרכז העיר שזכה לכינוי 'בית הקברות של הפסלים שנפלו', ובו רוכזו פסלים סובייטים רבים שסולקו ממקומותיהם המקוריים לאחר נפילתה של ברית המועצות.

האנדרטה היום

כמו חומת ברלין, כשנתיים קודם לכן, גם פסלו של דזרז'ינסקי הפך יעד להבעת רגשות פוליטיים ו'אמנותיים' של אזרחים מן השורה, שביקשו לבטא, ולוּ גם במילים בוטות, את אשר חששו לומר במשך שנים. וכאן מתחיל סיפורנו.

ביוני 2009, לפני כשמונה שנים, הגיע לתשומת לבי עיתון רוסי נפוץ ומפורסם עוד מן התקופה הסובייטית 
ושמו Argumenty i fakty (טענות ועובדות). בגיליון שבידי התפרסמה כתבה שעסקה בניסיון ההפיכה של אוגוסט 1991 ולוותה בתמונה קטנה ומטושטשת של אחד הניסיונות להפלת פסלו של דזרז'ינסקי. משונה ככל שהדבר נשמע, למרגלות פסלו, או ליתר דיוק על בסיסו, לצדן של אותיות קיריליות, זיהיתי אותיות בעברית. יש משהו ביזארי יותר? על פסלו המקודש של מייסד הצ'קה, מרחק של כמה צעדים מלבו הפועם של אחד הארגונים המפחידים ביותר בעולם באותה עת, נכתבו מילים בשפה, שלמן ראשית שנות העשרים של המאה הקודמת הייתה אסורה בברית המועצות, בשל היותה 'העגה הציונית של הבורגנות היהודית-לאומנית'.



תדהמתי גדלה עוד יותר כשזיהיתי את הכתובות. לצד הסיסמאות הציוניות-פטריוטיות 'ישראל' ו'עם ישראל חי', נכתבו שם עוד כמה סיסמאות הרבה פחות חגיגיות, אף כי היטיבו כנראה יותר לבטא את גודל השעה: 'מניוּק', 'בן זונה' ו'מזדיין בתחת'. 

בימים כתיקונם אנו רגילים לראות כתובות גרפיטי כאלה  מ'ברוך ג'מילי' ועד 'נ-נח-נחמן מאומן'  בכל מקום ואתר, בארץ ובחו"ל, שבו דרכה כף רגלו של 'הישראלי המכוער'. אך כאן מדובר במוסקבה של שנת 1991, כאשר לישראל ולברית המועצות עדיין לא היו יחסים דיפלומטיים מלאים, והסיכוי לגרפיטי ישראלי עסיסי כל כך בבירה הסובייטית היה בגדר מדע בדיוני. ובכן, הא כיצד?

הצעד הראשון בפיתרון החידה החל בספרו של אריה לוין, מי שהיה שגרירה האחרון של ישראל בברית המועצות (והראשון ברוסיה), ובאותם ימים הקונסול הכללי של ישראל במוסקבה,  Envoy to Moscow: Memoirs of an Israeli Ambassador, 1988-92 . בספר מאלף זה, שנדפס לראשונה בלונדון בשנת 1996, סיפר לוין כיצד הגיע באותה עת לכיכר לוביאנקה ומה ראו עיניו. בין השאר הוא גם מזכיר את הכתובות בעברית שראה על בסיס פסלו של דזרז'ינסקי.

Aryeh Levin, Envoy to Moscow, p. 220

הדיפלומט רב-הפעלים לא דקדק כל כך בקריאת הכתובת ודימה לקרוא בה 'אינעל אבוק יא מניאק', בעוד שבחיים האמתיים היו אלה שתי כתובות שונות: 'מניוק' ו'ינעל רבק', כפי שאפשר לראות בבירור מהתמונה הקודמת ומהתמונה הבאה:

(מקור: Pastvu)

כל הכתובות בעברית הופיעו בתחתית בסיס הפסל, למעט אחת, 'בושה', שהתגלתה מאוחר יותר בחלקו האמצעי של הבסיס, הרחק מהאחרות. חדי העין יבחינו, כי בפינה השמאלית התחתונה של התצלום שלמטה, מסומן בחץ, מופיע גם אדם חובש כיפה. האם מצאנו את 'האקדח המעשן'?

(מקור: selcdn.ru)

למרבית הצער, האדם חבוש הכיפה צולם מאחור ולא מלפנים, והחידה נותרה בעינה: כיצד הופיעו הכתובות בעברית, הכל כך ישראליות, על פסלו של דזרז'ינסקי? 

בדיקה מקרוב של כתב היד מעלה את הסברה שהכותב למד לכתוב בעברית זה לא מכבר, ולכן ניתן לשער שמדובר ביהודי מוסקבאי, שבאותה עת התכונן לעלות ארצה וכחלק מהכנותיו למד עברית, כולל הסלנג ההכרחי.

כשאספתי את כל החומר הוויזואלי שהצלחתי למצוא ופרסמתי אותו בכמה רשתות חברתיות הופתעתי לקבל תוך זמן קצר תגובה אנונימית שנכתבה ברוסית (התרגום שלי):
אני מתבייש להודות, אך את הכתובות האלה על גבי פסלו של דזרז'ינסקי כתבנו אני וחברי. את 'מניוק', למשל, כתבתי במו ידיי. הסיפור הוא כזה: בחוץ השתוללה הפיכה, נדמה לי כבר שלושה ימים, אנחנו בני שש-עשרה ונסענו ל'עולם הילדים' [חנות ילדים הגדולה ביותר בברית המועצות, שהייתה ממוקמת בסמיכות לכיכר]. אתה לא תאמין מה יכול לעלות בראשיהם של שני ציונים בני שש-עשרה... יצאנו מהמטרו והבנו של'עולם הילדים' כבר לא נגיע, אבל יש 'אקשן' אחר – ההמון שמתגודד סביב פסלו של דזרז'ינסקי, כותב עליו כל מיני קללות ומנסה להפילו. התקרבנו לפסל ומצאנו לידו צנצנת ובה צבע אדום. חברי באותה עת כבר למד עברית במשך שנה ... גם אני התכוננתי לעלות וכבר למדתי כמה מילים מהסוג הזה, וכך התחלנו לכתוב על גבי הפסל את כל מה שעלה לנו בראש. נדמה לי שגם כתבנו 'בן זונה'. ברגע מסוים נגשה אלינו אשה וביקשה להשתתף ולהשלים את אחת האותיות; הקג"ב גירש את כל משפחתה, אני כבר לא זוכר לאן. ערוצי תקשורת זרים צילמו אותנו ושאלו:Hebrew? Hebrew?  לגבי 'עם ישראל חי' אני לא בטוח, אבל אולי כתבנו גם את זה כי לציונות הייתה נוכחות משמעותית בחיינו.
עדות עלומה זו השלימה אפוא את התמונה הכוללת. תצלומים צבעוניים שמצאתי מאוחר יותר אוששו את תוכנה, שכן הכתובות העבריות אכן נכתבו בצבע אדום.

(מקור: Open Space.ru)


לתומי חשבתי שהתעלומה נפתרה. אך רצה הגורל, ולפני שנה הזדמן לידי גיליון של המגזין הרוסי הליברלי The New Times (שבינתיים חדל מלהופיע בדפוס), מיום 15 באוגוסט 2016. הגיליון הוקדש ליום השנה העשרים וחמישה לניסיון ההפיכה ונכללו בו צילומים רבים שעשה הצלם דמיטרי בורקו באותם ימים. פה ציפתה לי הפתעה: צילום של נער האוחז במברשת דקה ובצנצנת צבע כשהוא שוקד ביסודיות על כתיבת המילה 'מניוק'.

באדיבות דמיטרי בורקו (www.facebook.com/dimaborko)

יצרתי קשר עם הצלם ושאלת אותו אם זכורים לו פרטי האירוע. לשמחתי תשובתו לא איחרה לבוא (התרגום שלי):
אני זוכר כמה נערים שנגשו לבסיס הפסל כשבידיהם דלי קטן של צבע. במקום כבר הצטופף המון רב שניסה לשרבט כתובות שונות. מישהו שאל אותם מה הם כותבים, והבחור שאחז במברשת ענה בביישנות כי זוהי עברית. באותו יום כולם בלוביאנקה היו במצב רוח מרומם, הייתי אומר אפילו נלהב. כל מי שהיו שם נתפסו כאחים לניצחון שחוגגים את קריסת הקומוניזם, ולכן הנוכחים קיבלו את הנערים האלה בעליזות ובידידות. אמרו משהו על אחוות העמים, אך אני גם זוכר שמישהו בכל זאת לא התאפק והעיר בספקנות, ש'היהודים תמיד מנכסים לעצמם את כל ההצלחות'. דבריו לא זכו לתמיכה.
דמיטרי בורקו שלח לי צילום נוסף מהאירוע והנה הוא כאן ברשותו.


למען הצדק ההיסטורי ייאמר, כי למרות כל התארים והכינויים שלהם זכה פסלו, פליקס דזרז'ינסקי האמתי התייחס באופן חיובי וקונסטרוקטיבי הן כלפי היהודים הן כלפי הציונות. בשורה של מכתבים לסגניו (ויורשיו לאחר מותו), ויאצ'סלב מנז'ינסקי וגנריך יָגוֹדָה (היהודי), הביע דזרז'ינסקי תהייה באשר לצורך ברדיפת הציונות בברית המועצות, שכן לדידו פעילות זו כלל אינה מסכנת את המשטר. אדרבא, 'כנרדפים הם מסוכנים ... פי אלף' (מכתב מ-15 במארס 1924). מעמדתו זו לא נסוג גם כעבור שנה, כאשר ב-24 במארס 1925 הגדיר את רדיפת הציונים 'שגיאה פוליטית'. יתרה מזאת, הוא אף יעץ לשנות לחלוטין את גישת המשטר לציונים, כדי לנצל את 'השפעתם הרבה בפולין ובאמריקה'. מותו ביולי 1926 מנע ממנו לקדם את הצעתו (ראו Michael Beizer and Vladlen Izmozik, 'Dzerzhinskii's Attitude towards Zionism', Jews in Eastern Europe, 23 [1994], pp. 64-70).

וכך מסתיים סיפורנו, שמאיר מזווית קוריוזית את הסוגיה הגדולה של הקשר רב השנים בין יהודים לבין המשטר הסובייטי. 
________________________________

ד"ר נתי קנטורוביץ' הוא חוקר ומרצה על תולדות יהודי ברית המועצות ויחסי ישראל וברית המועצות.


יום חמישי, 16 בנובמבר 2017

אסור לירות ואסור לחנות

א. נא לא לירות כאן

תמרור כזה כמן הסתם עוד לא ראיתם, אבל בעיר לוד זו כנראה המציאוּת. צולם ברחוב היוצא מרחוב צה"ל.

צילום: ציפי דוד-גולדברגר

ב. נא לא להרעיש בין שתיים לארבע

הייתם מאמינים? בחניון חוף כרמל לא חונים בשעות המנוחה!

צילום: איתמר לויתן

ג. נא לא להחנות רכב למכירה

צילום: איתמר לויתן

ברחוב אח"י אילת בקרית חיים מנסים להלחם בתופעת החניה של מכוניות המוצעות למכירה, שתופסות מקום למשך שעות ארוכות. בשעתו הבאתי צילום דומה משכונת נוה שאנן בחיפה וכנראה שתמרורים כאלה רווחים רק בחיפה וסביבתה.

ד. שילוט אפקטיבי

צילום: עידו וינטר

על גג 'מרכז אמיר' בירושלים – הידוע יותר כ'בית אגרון' או 'בית השופרסל' (ובפשטות, הבית הכי מכוער בירושלים) – יש מקום חניה, אבל השלט מזהיר במפורש שהחניה מסוכנת.

סו ווט? למה מי יגיד לנו איפה לחנות (או לשחות) ואיפה לא?

ואם יקרה משהו? כמובן שנבוא בטענות אליכם ואל כל העולם.

ה. חניה ליחפים בלבד

צילום: נחום גורליק

תמונה זו צולמה באור יהודה. האמנם רק יחפים יכולים להשתמש בחניה?

מתברר שלא באמת, אלא שאחת החנויות שם נקראת 'יחפים'...

יום שני, 13 בנובמבר 2017

פרנסות של יהודים: יופי נחמה, שליח ציבור, דוקטור צמח ועצים להצקה

א. מחווה לרבקה מיכאלי?

ב-1980 הקליט שייקה אופיר את המערכון הבלתי נשכח 'מנצח המקהלה'. זה היה בתכנית האירוח הטלוויזיונית של רבקה מיכאלי ובהשתתפותה. שייקה שיחק כמנצח של מקהלה ששרה את 'בוקר בא לעבודה', אך הוא מלא טענות כרימון לכולם חוץ מאשר לרבקה מיכאלי, שאותה הוא מעודד במשפט 'יופי, נחמה'.



בראשון לציון יש חנות בשם 'יופי נחמה', שמשום מה מפרסמת את עצמה באנגלית דווקא.

האם מדובר במחווה?

צילום: גדעון נח

ב. שליח ציבור, פֶּתַח פתוח ואמא לוגיסטיקה

אבישי ליוביץ' ליקט שמות שנונים ומוצלחים של פרנסות והנה כמה מהם:

אברהם בסך הכל עושה שליחויות על הקטנוע שלו, אבל שם יפה יש לו: שליח ציבור...

צילום: אבישי ליוביץ'

וכאן עסק שמתעסק בחלונות ודלתות ושמו העברי היפה הוא 'פֶּתַח'. גם הניקוד – לאו מילתא זוטרתא היא! – הוא נכון.

צילום: אבישי ליוביץ'

פתרונות לוגיסטיים עם השם היפה תמיד 'אמא'...

צילום: הדר צרפתי ליוביץ

ג. דוקטור צמח

צולם בתל אביב.

על דוקטורים, פרופסורים ואקדמיות שונות ומשונות כתבנו כבר בעבר ('פרנסות של יהודים: דוקטור! דוקטור!'; 'פרנסות של יהודים: האקדמיה הישראלית למדעים') וזו תוספת מבורכת.

צילום: איתמר לויתן

ד. פרנסות של דרוזים: עצים להצקה

ומצמחים לעצים.

בכפר הדרוזי ירכא שבגליל, יש משפחות רבות שמתפרנסות ממכירת עצים להסקה; אחת מהן לא שולטת כנראה בכל רזי השפה העברית, וזה מה שיצא לה. 

'אני סבור שסוחר עץ להצקה יכול לעשות הון עתק במדינת ישראל', כתב לי אריק רז, נציג עונ"ש במערב הגליל. 'אנחנו הרי ידועים באהבת הבריות שלנו וברצון לעשות רק טוב זה לזה'...

צילום: אריק רז

יום שישי, 10 בנובמבר 2017

'חלוצים עברתם לפני אחיכם': שירי ראשון לציון של נפתלי הרץ אימבר

מאת אליהו הכהן

נפתלי הרץ אימבר בארץ ישראל (אוסף שבדרון; הספרייה הלאומית)

הפרקים הקודמים על שירת ראשון לציון

'הֶאָח, רִאשׁוֹן לְצִיּוֹן': השיר העברי המקורי הראשון (א) 
'הֶאָח, רִאשׁוֹן לְצִיּוֹן': השיר העברי המקורי הראשון (ב)
'אֵלֶיךָ אָבִינוּ': תפילה לשלום הנדיב הידוע



נפתלי הרץ אימבר (1909-1856) מוכר, ובדין, בעיקר כמחבר ההמנון הלאומי 'התקווה', אך בכך לא מתמצה תרומתו לזמר העברי. שלושה שירים, דומים אך שונים, הוא חיבר על המושבה ראשון לציון בתקופת העלייה הראשונה, ושלושתם נשאו בשלבים שונים את אותו שם: 'ראשון לציון', מה שהִקְשה על ההבחנה ביניהם. הנה הם, שירים לא-מוכרים אלה, על פי סדר כתיבתם.

א. החלוצים (1886)

השיר הראשון שכתב אימבר על ראשון לציון נדפס לראשונה במאי 1886, בעיתון הירושלמי חבצלת, בעריכתו של ישראל דב פרומקין. השיר, שנשא את הכותרת 'החלוצים', כלל לא פחות מעשרים בתים!




 'החלוצים', חבצלת, 7 במאי 1886, עמ' 251-249

ייחודו ההיסטורי של שיר עמוס-מליצות זה, הוא שבפעם הראשונה, למיטב ידיעתי, נעשה בשירת הארץ שימוש בשם 'חלוצים', כדי לתאר בו את המתיישבים החדשים בארץ ישראל. זכות ראשונים זו נפלה בחלקו של אימבר!


כרטיס משתתף בקונגרס הציוני השישי, בזל 1903 ('קונגרס אוגנדה'), בעיצובו של אמיל רנצנהופר

חודש לפני כן פרסם אימבר באותו עיתון מאמר בהמשכים בשם 'ראשון לציון' (9 באפריל 1886, עמ' 232-230; 30 באפריל, עמ' 239), ובו תיאר את רשמיו והתפעלותו מהמושבה, שנוסדה בסך הכול ארבע שנים קודם לכן (1882). השוואה בין תוכן המאמר לבין בתי השיר מצביעה על כך שהשיר אינו אלא עיצוב פואטי של עיקרי המאמר.

כעבור חודשים ספורים שב אימבר והדפיס את השיר בספר שיריו הראשון, ספר ברקאי, שנדפס בירושלים בשנת תרמ"ו (1886). אימבר שינה את הכותרת וערך בשיר שינויים סגנוניים, אך שמר על מסגרתו הבסיסית. בחתימת השיר ציין אימבר כי הוא נכתב ביפו בשנת תרמ"ו.

שיר זה לא הולחן, אך ניכר בו כי נכתב מלכתחילה כהמנון למושבה, שאימבר התגורר בה פרקי זמן משתנים בין השנים 1887-1884. אימבר נהג לחבר שירי המנון למושבות רבות, עד כי ניתן כמעט לשרטט על פי שיריו את מפת ההתיישבות החדשה בארץ בעשור הראשון של העלייה הראשונה. לבד מראשון לציון הוא ייחד שירים גם למקווה ישראל, לפתח תקווה, לעקרון, לגדרה, למשמר הירדן (שני שירים) ולראש פינה.


ברקאי, ירושלים תרמ"ו, עמ' 23-19

ב. ראשון לציון (1886)

השיר השני של אימבר על ראשון לציון כולל שישה בתים כפולים שמסתיימים בפזמון חוזר. זהו היחיד מבין שירי ראשון לציון של אימבר שהולחן והושר. לפי מועד ההלחנה אפשר לקבוע כי גם שיר זה נכתב בשנת תרמ"ו, אף כי מועד פרסומו הראשון בדפוס הוא ב-1907. משום מה לא נדפס שיר זה באף אחד מספרי שיריו של אימבר וגם לא באסופות מאוחרות של כתביו ושיריו (רבי בנימין [עורך], נפתלי הרץ אימבר, כתבים, תרפ"ט; דב סדן [עורך], כל שירי נפתלי הרץ אימבר, הוצאת מרדכי ניומן, תל אביב 1950). 

ניתן לשער כי לצורך הלחנת השיר נטל אימבר את שירו הראשון על המושבה, תמצת את תוכנו, שיפר את סגנונו וצמצם את ממדיו לכדי מחצית. בפועל, הוא כתב נוסח חדש לחלוטין, שעשה שימוש בביטויים שהיו כבר בשיר הראשון. וכך לקח אימבר את השורה 'אחי, לחמתם גם עוד תילחמו', ובשינוי קל שיבץ אותה בשיר החדש כפזמון חוזר, שמושר אחרי כל בית כפול: 'לָחַמְנוּ, לָחַמְנוּ וְעוֹד נִלָּחֵמָה, בְּיֶשַׁע עֶלְיוֹן יָדֵנוּ רוֹמֵמָה'. 


שיר זה, כמו 'האח, ראשון לציון' ו'תפילה לשלום הנדיב' שחיבר הנער אריה שליט באותה שנה, ובהם עסקנו ברשימות קודמות, נוגן והושר בערבי הזמר שהתקיימו בביתם של יוסף וברתה פיינברג. שני בני הזוג היטיבו לנגן על ה'פיאנו' אך במיוחד הקסימו את אימבר צלילי נגינתה של ברתה ('ברתיושה'). בתום חליבת הפרות, לאחר שירד הערב על המושבה, נהגה ברתה להתיישב ליד הפסנתר, וכשהיא מוקפת בצעירי המושבה הנעימה בנגינתה על קלידי הפסנתר את ביצועי הבכורה של השירים החדשים שהלחין ליאון איגלי. הדי הצלילים הגיעו כמעט אל כל בית במושבה הקטנה, שתושביה המעטים היו גאים בכך שהשירה הארץ-ישראלית החדשה עושה את צעדיה הראשונים אצלם, בראשון לציון.

גם כאן, מורכבותו המוזיקלית של הלחן גרמה לכך שברבות הימים הוא נשכח. צלילי השיר לא נחשפו עד כה והוא מעולם לא הוקלט או שודר, למעט הקלטה פרטית אחת ויחידה שערכתי ב-1975 ובה תיעדתי את צלילי השיר מפי מיודענו זרובבל חביב, יליד ראשון לציון (1894), שאת קולו שמענו בהקלטת ה'תפילה לשלום הנדיב'. למרות גילו המופלג הפליא זרובבל לזכור את הלחנים השונים של כל בתי השיר. זו הייתה 'הקלטת הצלה' של ממש, שברגע האחרון הצילה שיר זמר ארץ-ישראלי חלוצי מהיעלמות ושקיעה בתהום הנשייה.

זרובבל חביב בימי לימודיו בגימנסיה הרצליה. צילום סטודיו של אברהם סוסקין
(באדיבות בתו, תרצה חביב גרין)
הנה היא ההקלטה:



ג. ראשון לציון (1900)

שירו השלישי של אימבר על ראשון לציון, שנדפס לראשונה בשנת 1900, נפתח במילים: 'דִרְכוּ דִרְכוּ בַּגִּתּוֹת, הֵידָד אַחַי הָנֶּאֱהָבִים'. הוא כולל ארבעה בתים כפולים, שכל אחד מהם מסתיים בהכרזה 'הידד, הידד, הידד'. בכותרת המשנה של השיר נכתב: 'בעת בצרו האיכרים שם [בראשון לציון] ראשונה ענביהם לדרוך בגת'. ואכן, שיר זה שונה מקודמיו, גם בתוכנו וגם בסגנונו. עיקרו עידוד בוצרי הענבים בכרמים והמרצת העובדים בתעשיית היין החדשה, וניכר בו שנכתב בהשפעת פתיחתו של יקב הברון בראשון לציון בשנת 1889. 

השיר כונס על ידי אֵחיו של המחבר, מרדכי ושמריהו אימבר, ונדפס בספר שיריו השני, ברקאי (החדש), שנדפס בזלוצ'וב, עיירת הולדתו של אימבר, בשנת תר"ס. שיר זה לא הולחן מעולם. 

גורלו של ספר זה לא שפר עליו. רוב עותקיו עלו באש בשריפה שפרצה בזלוצ'וב. העיד על כך אחיו, שמריהו: 'אך יצא הספר מבית הדפוס, ונשלחו להמנוח [אימבר] רק כמאתיים טופס מן האלף אשר נדפסו, והנה פרצה דליקה נוראה בעירנו זלוצ'וב, ותשרוף שליש מהעיר, גם בית אחינו ויתר הטפסים עלו על המוקד' (סדן, כל שירי נפתלי הרץ אימבר, 1950, עמ' 24). העותק שברשותי הובא ארצה על ידי הסופר יהושע רדלר-פלדמן (ר' בנימין), שעלה ארצה בשנת 1907.

ברקאי (החדש), זלוצו'ב תר"ס, עמ' 147-145

ד. הרהורי סיום 

דרך מוזיקלית ארוכה עשינו ברשימות שהובאו כאן על שירי ראשון לציון הראשונים. תיארנו שלושה מביכורי הזמר העברי בארץ ישראל שהולחנו בשנת 1886 על ידי המלחין הלא-ידוע ליאון איגלי: שני שיריו של אריה יום-טוב ליפמן שליט, 'האח ראשון לציון' ו'תפילה לשלום הנדיב' ('אליך אבינו'), ושירו של נפתלי הרץ אימבר 'ראשון לציון'.

אלה היו שלושת השירים הראשונים בזמר העברי שגם מילותיהם וגם לחנם חוברו על אדמת הארץ. אין הם עוסקים, כמו רוב שירי העלייה הראשונה, בהבעת כיסופים לציון ובהתרפקות עליה ממרחקים, אלא מתארים, לראשונה, מושבה ארץ ישראלית שבה התגוררו היוצרים עצמם. זאת ועוד, לראשונה הוקדש שיר זמר עברי לאישיות המרכזית שתמכה באיכרי המושבה ובמפעל היישובי כולו – הנדיב הידוע.

לחנים ראשונים אלה היו ניסיון בתולי של יוצר – שככל הידוע לנו לא התנסה לפני כן בהלחנה – לעצב בסגנון ייחודי משלו מנגינות ראשונות לטקסטים חדשים של שירים עבריים. כמי שידע פרק באריות אופראיות מכאן ובפרקי חזנות מכאן, ניתן למצוא בלחניו של איגלי רמזים לנוסחי תפילה, כמו גם לרצ'יטטיבים של קטעי אופרה, אך באופן כללי סגנונו היה נטול צביון אחיד ומוגדר ולא הייתה לו המשכיות. לפיכך, כשם שהבליח וזרח אורו, כך שקע ונעלם.

גם אם טרם הדהד בלחנים אלה צליל ארץ-ישראלי אופייני חדש, הרי שבחינת קורותיה של שירת הארץ מזכה אותם בכתר של חלוצי המחנה. הם הינם ראשית צמיחת זמרתנו המקורית.

נפתלי הרץ אימבר בערוב ימיו בארה"ב. על הגלויה מתנוססת חתימתו (אוסף שבדרון; הספריה הלאומית)