יום שישי, 19 בינואר 2018

'בְּסַעֲרִי': שירי אהבה וייאוש שכתב אברהם חלפי לשרה פוקסמן

מאת אלי סַ"ט


ברשימה שהקדיש דוד אסף לגלגולי שירו המפורסם של אברהם חלפי (1980-1906), 'שיר על התוכי יוסי' ('גלגולו של ניגון: מיהו התוכי יוסי ומהי תוגת המאירי', בלוג עונג שבת, 17 בפברואר 2015), נכתב כך: 
'שיר על התוכי יוסי' כמעט בן שמונים. הוא נדפס לראשונה בט"ו באלול תרצ"ה (13 בספטמבר 1935) בעיתון 'דבר'. לימים, היו שנטו לראות בדמות שדוברת בשיר את המשורר הרווק והמופנם, שלא זכה לאהבה או לילדים ('עֲרִירִי, בְּלִי אִשָּׁה תֻּכִּיָה וְיוֹלֶדֶת / לְתֻכִּי שֶׁכָּמוֹךָ אָסוּר לֶאֱהוֹב' וכו'), אבל ברור שזו נקודת מבט אנכרוניסטית. כאשר נדפס השיר לראשונה חלפי היה בסך הכל בן 29, לא בדיוק הגיל שבו מקוננים על חיים חשׂוּכי אהבה [ההדגשה שלי].
כשקראתי את הדברים מיהרתי וכתבתי לדוד. טענְתי בפניו כי לעתים אהבה מוקדמת ורבת עוצמה משפיעה על כל החיים וסיפרתי לו את סיפור אהבתו של חלפי לאמי, שרה פוּקסמן, בשנים 1924-1923.

אני זוכר היטב כיצד נודע לי הסיפור. בחורף 1950 הייתי בן עשר. היו אלה ימות השלג הכבד שירד אז בכל הארץ, ובספרייה שבבית הוריי, ב'מעונות עובדים' שברחוב ברזילי בחיפה, ראיתי לראשונה את מִזָּוִית אֶל זָוִית, ספר השירים הראשון של חלפי (הוצאת יחדיו, תל אביב תרצ"ט). נמשכתי, כנראה, לציפוי האריג שעל כריכת הספר וכשפתחתי אותו שמחתי לגלות שהוא יצא לאור שנה לפני שנולדתי. אחר כך גם גיליתי את ההקדשה שכתב חלפי לאמי ב-20 באפריל 1939:

הקדשה על הספר 'מזוית אל זוית', 20 באפריל 1939

באותם ימים לא היה מוכר חלפי כמשורר, אלא כשחקן תיאטרון 'אֹהל', שהיה מזוהה עם הסתדרות העובדים. לא היה זה דבר של מה בכך. בביתנו הפועלי התייחסו לשחקני תיאטרון זה בחרדת קודש.

'אמא, את מכירה את חלפי?', שאלתי. 'הכרתי אותו', ענתה אמא בקיצור ולא הרחיבה.

ניסיתי לקרוא את השירים שבספר, אבל הבנתי (או חשבתי שהבנתי) רק אחד, שיר שהיה שונה מכולם: 'שיר על התוכי יוסי'. לשיחה הקצרצרה עם אמא לא היה, לצערי, המשך.

אמי, שרה, נולדה ב- 1905 בעיר קוברין (אז חלק מהאימפריה הרוסית, בין שתי המלחמות חלק מפולין והיום בתחומי בלארוס). היא הייתה שלישית מששת ילדיהם של אהרן פוקסמן, שנמנה עם חסידי סְלונים, ורחל, בתו של מתתיהו צוקרמן, שניהל בעיר בית ספר לבנות. המשפחה המבוססת התפרנסה מחנות לשעונים ותכשיטים שמקומה היה ברחוב הראשי של העיר. אמא, שבגרותה עברה עליה בתוך גבולותיה של הרפובליקה הפולנית החדשה, השלימה את לימודי הגימנסיה בביאליסטוק, התחילה ללמוד באוניברסיטה בוורשה ובד בבד נמשכה לפעילות ציונית. היו אלה שנות הקשר בין חלפי לבינה.


הנה כמה ציונים ביוגרפיים בחייה: כבת תשע-עשרה, ביום 24 באוגוסט 1924, עזבה אמא את לימודיה ואת בית הוריה ועלתה לארץ ישראל כדי להגשים את החלום הציוני (גם חלפי עלה לארץ בשנת 1924). תקופת מה גרה בירושלים, יחד עם אחותה חינה, ולמדה באוניברסיטה העברית.

שרה (יושבת) וחינה בירושלים, שנות העשרים
פעם היה דבר כזה...  תעודת 'שומע שלא מן המנין' באוניברסיטה העברית

הלימודים, מסתבר, לא היה בהם די כדי לפרנס את הלהבה הציונית שבערה בה. היא עברה לגור בחיפה ועבדה בבניין. בין השאר השתתפה בסלילת כביש ג'ידה (היום רמת ישי)חיפה, ושם, כנראה, גם פגשה לראשונה את אבי, שמואל יוסף (שכולם קראו לו ניסן) סַ"ט, ממנהיגי הפועלים בחיפה.

בשנת 1928 נסעה שרה לוועידת הקרן הקיימת לישראל בבריסק (בְּרֶסט ליטובסק). את כרטיס הציר שלה מצאתי בעיזבונה, ואני מניח כי הייתה זו עבורה הזדמנות לבקר את בני משפחתה וחבריה בקוברין הסמוכה.


בשנת 1934 נישאו הוריי בכפר יחזקאל ומסדר הקידושין היה 'רב הפועלים' בנימין זאב רוטנברג.


שנה אחר כך, ב-1935, כבר נולד אחי הבכור איתן בביתם החדש בקריית חיים. בספטמבר 1938 הספיקה אמא לנסוע לפולין יחד עם בנה. זה היה בדיעבד ביקור פרדה, שכן כל בני משפחתה שנותרו בפולין נספו בשואה.


באוקטובר 1939, כמה שבועות אחרי שפרצה מלחמת העולם השנייה, נולדתי אני.


חיי האושר של המשפחה הקטנה לא נמשכו זמן רב, בשלהי 1942 נפטר אבי ממחלת לב, ואמא הפכה באחת לאלמנה טרודה וקצרת סבלנות שרק מעט הנאות לה בחייה. לפרנסתה עבדה כפקידה ב'לשכת המס' של ההסתדרות בחיפה; חברים עזרו 'לסדר' אותנו, הילדים, כילדי חוץ בקיבוץ גבת. אחי ואני הקמנו את חיינו בקיבוץ גדות שבגליל העליון ובסוף שנות השבעים העברנו לכאן גם את אמא ואת ברוך בן-זוגה.

כשארזנו את ספריה גילינו את שיריו של חלפי. היו שם שישה שירי אהבה קצרים ביידיש, שנכתבו בראשית חודש יוני 1924, כאשר הוא היה בן עשרים, וקובצו בכריכת ניר ועליה הכותרת: 'צו דיר' (לָךְ). בדף האחרון נרשם שיר קטן ולא מתוארך בעברית. השירים נכתבו מתוך סערת נפש, אך הועתקו בקפידה, בכתב יד מסודר וללא מחיקות. בנוסף היו שם שני שירים ביידיש שנכתבו בבריסק בחודשים נובמבר-דצמבר 1923 ('בלדת קבר'; 'לשרה'), ועוד שיר שנכתב במארס 1924 ובו קורא חלפי לאינקוויזיטור האיטלקי המפורסם: 'סָבוֹנָרוֹלָה, בוא!'. כמו כן, מצאנו שתי גלויות דואר כתובות ברוסית, בלווי ציורים וגרפיקה מקברית של גולגלות ועצמות מוצלבות – סמלם הבינלאומי של שודדי הים. 

אמא הלכה לעולמה בשנת 1983 ונקברה בקיבוץ גדות. על מצבתה חקקנו את הדבר היפה ביותר שנכתב לה בחייה, את השיר שכתב לה חלפי...


כששיריו של חלפי התחילו להישמע בציבור, פרסם חיים באר את סיפור אהבתו של חלפי לאמא במדורו 'מזיכרונותיה של תולעת ספרים', שפורסם במוסף 'דבר השבוע' של עיתון דבר (17 במארס 1989, עמ' 12-10). באר תיאר את סיפור אהבתם של חלפי ואמי, ושיבץ ברשימתו כמה תרגומים לעברית, פרי עטו של שלמה צוקר, ממחברת השירים ביידיש שכתב חלפי לאמי (מאמרו של באר נכלל גם בספרו מזכרונותיה של תולעת ספרים: בעקבות סופרים וספרים, עם עובד, 2011, עמ' 416-406). זמן לא רב אחר כך הפך השיר 'עטור מצחך זהב שחור', בביצועו של אריק איינשטיין, לאחד השירים האהובים ביותר ודורשי רשומות החלו לשער למי כתב חלפי את השיר (רק לאחרונה סיכם חן מלול את הפרשה ברשימה שפורסמה בבלוג הספרייה הלאומית, 'הסיפור מאחורי "עטור מצחך"', 26 בנובמבר 2017), אבל לי אין כל ספק למי נכתב השיר  לאמי, שרה פוקסמן.

מאז  חלפו שנים רבות וניסיונותיי למצוא מתרגם לשירים ולפואמות שבחוברת עלו בתוהו. התשובות הרגילות היו: 'זה רגיש', 'זה יותר מדי אישי', 'זה מוקדם מדי'. אבל עתה כבר שנת 2018, יותר משלושים שנה שחלפי ואמי כבר אינם אתנו, והגיעה השעה לחשוף את הטקסטים הללו בשלמותם. לשמחתי נמצא לי עזר כנגדי, אבישי ליוביץ' מתל אביב, שתרגם את כל הטקסטים מיידיש לעברית ותרגומו מובא למטה בנספח – אני אסיר תודה לו. הנה רק כמה שורות לדוגמה, מהן נחשפת עוצמת האהבה שרחש חלפי לאמא: 

בּוֹאִי! בּוֹאִי!
אֲנִי רוֹעֵד, אֲנִי קוֹדֵחַ, אֲנִי נִכְסָף, אָה, אֲנִי סוֹבֵל!
בּוֹאִי! בּוֹאִי!
לְאִישׁ לֹא אוּכַל לוֹמַר זֹאת, מִלִּים אֵלֶּה שַׁיָּכוֹת רַק לָךְ.
בּוֹאִי! בּוֹאִי! בּוֹאִי!
הַיְּקָרָה מִכֹּל! הַקְּדוֹשָׁה מִכֹּל! הַנִּצְחִית מִכֹּל! סוֹדִי אַעֲנִיק לָךְ.

לִבִּי הַקָּרוֹב טָבַע בַּמֶּרְחָק! אֲנִי בּוֹדֵד...
אֲנִי קוֹרֵא לָךְ. אֲנִי מַמְצִיא לָךְ שֵׁם, שֵׁם קֶסֶם
סַא-רַא-פוּ...
נוֹצְרָה הַמִּלָּה מֵעַצְמָהּ וְלִבִּי יְלָדָהּ מֵחָדָשׁ
סַא-רַא-פוּ...
...
כְּאֵבִי בְּתוֹכִי אֶלֶף לַיְלָה וָיוֹם צָמַח וְשִׂגְשֵׂג,
עַד אֲשֶׁר סַארַאפוּ – עַד אֲשֶׁר מִלַּת הַמִּלִּים וְרֶגֶשׁ הָרְגָשׁוֹת
הַנּוֹתָרִים בְּלֵב הָעוֹלָם כְּסֵמֶל שִׁירִי חַי לָעַד...

'סאראפו' (Sarafu) הוא השם שהמציא חלפי כדי לכנות בו את אמי; צירוף שמה הפרטי 'שרה' וההברה הראשונה של שם משפחתה 'פוּקסמן'.

נשארו כחידה שתי הגלויות שכתב חלפי ברוסית. בשנים האחרונות אני מתרגם שירים מרוסית, אבל קריאת כתב-יד היא מעל יכולתי, ואולי גם לא ממש רציתי לדעת מה כתוב שם. פרופ' דוד אסף עודד אותי וחבר מאודסה שיעתק עבורי לאותיות דפוס. תוכלו לראות במו עיניכם: הגלויות צועקות גם הן אהבה נואשת!

הנה הגלויה הראשונה (בצד שמאל שילבתי את התרגום העברי בתוך הגלויה). הקלקה כפולה על האיור תגדיל אותו:


כמה הערות לגלויה זו: בשורת התאריך מופיעה המילה 'גולודני' שפירושה ברוסית 'רעב'. לא ברור אם זה שם המקום בו נכתבה הגלויה, או שזה תיאור מצבו הנפשי של הכותב. האמרה 'החיים  פרידה נצחית' מיוחסת בגלויה להיינריך היינה, אך בין אמרותיו הרבות של היינה לא מצאתי את האמרה הזו. אולי מישהו מהקוראים מכיר את המקור? המילה 'יסורים' ברוסית מתחרזת עם המילה 'פרידה' שבשורה הראשונה.

וזו הגלויה השנייה,שכתב חלפי לאמא, חודשיים לפני עלייתה לארץ (21 ביוני 1924):


הערות לגלויה זו: כמו בגלויה הראשונה, כך גם כאן, חלפי חתם באותיות הרוסיות: 'אגר' (Агр) או 'אבר'[הם], והוסיף סימן שאלה ומתחתיו שלוש נקודות. הגלויה נכתבה מברסט (היא העיר ברסט-ליטובסק, שבפי היהודים נקראה בריסק), שגם היא, כקוברין, הייתה אז בתחומי פולין והיום בבלארוס. חלפי גר שם עם בני משפחתו. בעוד כל הגלויה כתובה ברוסית, שם העיר נכתב בפולנית.

בנוסף לקריאות האהבה ולסימנים הגרפיים המקבריים, שמאיירים את עומק הרגש של הכותב, בשתי הגלויות הוא הראה גם סימני ספק באשר להצלחת קריאותיו, בשתיהן רשם בסוף הגלויה אמירות פסימיות: בראשונה הוסיף 'הבל הבלים', ובשנייה 'אפילו המוות עצמו צחק עלי'.

חמש-עשרה שנים מאוחר יותר שלח חלפי את ספרו הראשון מִזָּוִית אֶל זָוִית למי שככל הנראה הוא אף פעם לא שכח  שרה פוקסמן.



נספח


'צו דיר' – אסופת שירים ביידיש שכתב אברהם חלפי


(התרגום לעברית מובא לאחר הטקסטים המקוריים) 











לָךְ / אברהם חלפי

נוסח עברי: אבישי ליוביץ'

א
אַיֵךְ, כַּאֲשֶׁר אֲנִי נִכְסָף לִנְשִימָתֵךְ, אַ, יְקָרָה שֶׁלִּי?
הַיְּקָרָה מִכֹּל!... זֶהוּ שְׁ מֵ ךְ, שָׁכַחְתִּי אֶת שְׁמֵךְ.
אַיֵךְ? אַיֵךְ? בְּשָֹדוֹת יְרֻקֵּי דֶּשֶׁא אָבִיב
צְעָדַיִךְ כְּסוּפִים פּוֹסְעִים,
בְּמֶרְחֲבֵי שָֹדוֹת אֶחֱזֶה כָּעֵת דְּמוּתֵךְ הָעֲדִינָה, מְהֻרְהֶרֶת...
זוֹ אַתְּ אֵלַיִךְ הָלַכְתְּ, זוֹ אַתְּ אוֹתִי שָכַחַתְּ.
קַנּוֹא אֲקַנֵּא בָּרוּחַ הַנּוֹשֶקֶת שִֹמְלוֹתַיִךְ, פָּנַיִךְ, צְעָדַיִךְ...
בִּמֶּרְחָק הַגּוֹזֵל מַבָּטַיִךְ מִמֶּנִי אֲקַנֵּא...
עֵינַיִךְ – עֵינַי עֲמֻקּוֹת שְׁתִיקָה! שֶׁל מִי הֵן? הֲלוֹא שֶׁלִּי?
אָה, אֶרְאֵךְ שָׁם בַּשָֹדוֹת!
מִלּוֹת פֶּרֶא, חֲבוּיוֹת, מִלּוֹת לֵב מְגַמְגֵּם אֲנִי אֵלַיִךְ בְּמֶרְחַקַּיִךְ, אֵלַיִךְ 
אֲבָל הָרוּחַ הִסְתִּירֵךְ בְּחֻבּוֹ, הַשָֹּדֶה 
אוֹתָךְ, אֶת דְּמוּתֵךְ...

בּוֹאִי! בּוֹאִי!
אֲנִי רוֹעֵד, אֲנִי קוֹדֵחַ, אֲנִי נִכְסָף, אָה, אֲנִי סוֹבֵל!
בּוֹאִי! בּוֹאִי!
לְאִישׁ לֹא אוּכַל לוֹמַר זֹאת, מִלִּים אֵלֶּה שַׁיָּכוֹת רַק לָךְ.
בּוֹאִי! בּוֹאִי! בּוֹאִי!
הַיְּקָרָה מִכֹּל! הַקְּדוֹשָׁה מִכֹּל! הַנִּצְחִית מִכֹּל! סוֹדִי אַעֲנִיק לָךְ.
_    _    _    _    _    _    _    _    _    _    _    _   
_    _    _    _    _    _    _    _    _    _    _    _   

אֲנִי נוֹפֵל, כְּהֵד סִבְלִי שֶׁלִּי, בִּכְנָפַיִם מְדַמְּמוֹת
שָׁבוּר מֵאֵלַי, לַתְּהוֹם...

ב
לִבִּי הַקָּרוֹב טָבַע בַּמֶּרְחָק! אֲנִי בּוֹדֵד...
אֲנִי קוֹרֵא לָךְ. אֲנִי מַמְצִיא לָךְ שֵׁם, שֵׁם קֶסֶם
סַא-רַא-פוּ...
נוֹצְרָה הַמִּלָּה מֵעַצְמָהּ וְלִבִּי יְלָדָהּ מֵחָדָשׁ
סַא-רַא-פוּ...
כַּמָּה סוֹד, כַּמָּה סוֹד צָפוּן לְעִתִּים בְּמִלָּה...
וְסוֹד הַמִּלָּה סַארַאפוּ – סוֹדִי הוּא...
וּמִלַּת-סַארַאפוּ מִלָּתִי הִיא...
וּמִלַּת-סַארַאפוּ הִיא עֲטֶרֶת בְּדִידוּתִי
כְּאֵבִי בְּתוֹכִי אֶלֶף לַיְלָה וָיוֹם צָמַח וְשִׂגְשֵׂג,
עַד אֲשֶׁר סַארַאפוּ – עַד אֲשֶׁר מִלַּת הַמִּלִּים וְרֶגֶשׁ הָרְגָשׁוֹת
הַנּוֹתָרִים בְּלֵב הָעוֹלָם כְּסֵמֶל שִׁירִי חַי לָעַד...
אָה, סַארַאפוּ, סַארַאפוּ! הִנָּךְ אַהֲבָה; קִנְאָה אַתּ; סֵבֶל אַתּ...
אָה, סַארַאפוּ! אַתּ הַכֹּל, הֲפַכְתִּיךְ לְמֻשָׂג...

ג
בַּהֲמוֹן דְּמוּיוֹת דְּמוּתֵךְ לִי הִיא, סַארַאפוּ!
דְּמוּתֵךְ, זְרוֹעוֹתַיִךְ – לִי, שֶׁלִּי...
הֲנוֹעָז אֲנִי מִדַּי?
אַךְ כָּךְ אֶרְצֶה הֱיוֹת, בִּשְׁמִי וּבְשֵׁם הָאֱמֶת אֲשֶׁר לִי.
תִּכְלֶאנָה זְרוֹעוֹתַיִךְ אֶת רָאשִׁי וּתְאַמֵּצְנָה אוֹתוֹ אֶל לִבֵּךְ.
מִבַּעַד לְלִבֵּךְ אֶרְאֶה עוֹלָם, מִלִּבּוֹ שֶׁל עוֹלָם בָּךְ אֶחֱזֶה.
תְּנִי לִי יָדֵךְ וְיַחַד נֵצֵאָה לִנְדּוֹד.
תְּנִי לִי יָדֵךְ וְיַחַד נֵצֵא לַמֶּרְחָב, לְחַפֵּשׂ.
מַכִּיר אֲנִי כְּבָר אֶת דַּרְכֵי הַחִפּוּשׂ!
אַךְ בְּתוֹךְ נְתִיבֵי הַמְּצוֹא אֲשֶׁר לֹא מָצָאתִי
הִנָּךְ נְתִיבָה יְחִידָה אֵלֶיהָ הִגַּעְתִּי...
תְּנִי לִי יָדֵךְ כִּי  נִ צְ חִ י ת  אַתְּ לִי...

ד
קַרְנֵי הַיּוֹם מִשְּׁנָתִי הֱקִיצוּנִי.
קַרְנֵי הָרְחוֹב מוֹשְׁכוֹת אוֹתִי לִנְמַל חַיֵּי הַיּוֹמְיוֹם.
וְלֹנָּמָל הוֹלֵךְ אֲנִי...
בִּרְכוֹת 'בֹּקֶר טוֹב' מְקַדְּמוֹת אֶת פָּנַי, מִבְּרִיּוֹת, מִמִּגְדָּל, מִגַּלִּים, מִשִׁירִים...
אַךְ חָסֵר בְּבִרְכוֹת אָדָם, מִגְדָּל, גַּל, שִׁיר...
חָסֵר – הַכֹּל:
סַארַאפוּ...
חָסֵר הַנִּצְחִי-אַלְמוֹתִי שֶׁל בַּר הַתְּמוּתָה שֶׁל יוֹמְיוֹם...
כֵּיצַד יֵחָשֵב זֶה הַיּוֹם בְּתוֹךְ יוֹמְיוֹמַי כֻלָּם?
[אולי חתימה בראשי תבות]

ה
אֲנִי מִתְבּוֹנֵן בַּגֻּלְגֹּלֶת שֶׁנָּתַתְּ לִי פַּעַם...
אֵינִי רוֹצֶה לִזֱכּוֹר כִּי גֻּלְגֹּלֶת מָוֶת הִיא.
מָוֶת?! אָה, לֹא!
אִם לִבִּי יְצָרֵךְ, כִּי אָז אֶת הַמָּוֶת לְאַיִן שָׂם.
אִם לִתְחִלַּת אֵינְסוֹף הִגַּעְתִּי, מַה לִּי וּלְזֵכֶר מָוֶת?
שְׁמֵךְ הַנִּצְחִי – מִגְדַּל-אוֹר בְּתוֹכִי.
שְׁמֵךְ הַנִּצְחִי – אַתְּ-אֲנִי...

ו
אַתְּ-אֲנִי! סַארַאפוּ – אֲנִי!
אָה, אֵיךְ מִלִּים נִשְׁזָרוֹת לְזֵרִים
וְעוֹטְרוֹת מִקְלַעַת מַשָֹּא מְבֻשֶֹּמֶת!
אַתְּ  דְּמוּתֵךְ, שְׂעָרֵךְ, עֵינַיִךְ. בִּי! אֲנִי בָּהֶם!
לַהֲבוֹת לְבָבוֹת בְּתוֹכֵנוּ!
אָנוּ זוֹהֲרִים בִּרְקִיעֵי יוֹמיוֹם אָפֹר
וּמְרַחֲפִים בְּדוֹם וּבְשִׁיר עַד אֵלֵינוּ...
אָנוּ מֵתִים וְנוֹלָדִים...
אָנוּ חַיִּים!
אֲנִי – אַתְּ! אַתְּ – אֲנִי!
שִׁיר שִׁירַי...
שִׁיַרת שִׁירוֹתַי...
סַארַאפוּ!

קוברין-פינסק, 4-3 ביוני 1924
אברהם חלפי

[שיר בעברית]
בְּסַעֲרִי לֹא אֵדַע מִי הַמְּטוֹרָף
אָנֹכִי אוֹ הַלֵּיל,
וּמִי הַצּוֹעֵק:
אֲהַבְתִּיך!...


בַּלָּדַת קֶבֶר

שְׁתֵּי נְשָׁמוֹת שְׁחוֹרוֹת
בְּקֶבֶר הַלֵיל נִצְמְדוּ
בְּדוּמִיִּת הַקֶּבֶר
שִׁירַי חֶרֶשׁ
שְׁנַיִם, נֶהֱגוּ...
בְּאַנְחַת פִּתּוּלֵי עֲנָנִים
מִמֶּרְחָק מְשַׁיְּטוֹת סוּמוֹת חֲשֵׁכוֹת
בַּחֲלוֹם נִצְחִי... 
_    _    _    _    _    _    _    _    _    _    _    _   

עַל גַּלֵּי  הַזְּמָן 
נְשָׁמָה שֶׁלִישִׁית נִשֵׂאת – יֶלֶד. 
שְׁתֵּי נְשָׁמוֹת שְׁחוֹרוֹת – נִבְהָלוֹת הֵן: 
'כְּלוּם קֵץ לֹא יָבוֹא לַכְּאֵב וְלִסֵּבֶל 
שֶׁל אֶרֶץ, שָׁמַיִם, 
מוֹחוֹת וּלְבָבוֹת... 
בְּלֹבֶן תַּכְרִיךְ יִתְרַפֵּאוּ'. 

שְׁתֵּי נְשָׁמוֹת שְׁחוֹרוֹת – קוֹפְאוֹת הֵן 
דַּלּוֹת נִשְׁאָרוֹת הֵן, בְּהִרְהוּר הַמֵּתִים. 
עוֹזְבוֹת לָעוֹלָם הֵן 
לְדוֹר יְרֻשָּה 
יֶלֶד יֻלַּד מִקִּבְרוֹ שֶבַּלֵיל.

20 בדצמבר 1923, בריסק
אברהם חלפי


לְשָׂרָה

אֲנִי הוֹלֵךְ, נִגְרָר בִּרְחוֹבוֹת אֲרֻכִּים
בִּפְסִיעוֹת אִטִּיּוֹת, שְׁקֵטוֹת...
אֲנִי מְחַפֵּשׂ אֶת עוֹלָמִי הָרָחוֹק, הַטָּבוּעַ בִּמְצוּלוֹת חֲלוֹם...
אֲבָל אֵינִי מוֹצְאוֹ 
לֹא אֶמְצָאֶנּוּ
וְלָמָּה אֲחַפֵּשׂ?
אֲנִי שָׂם פְּעָמַי בַּחֲזָרָה
כְּסוּמָא בַּאֲרֻבָּה
בְּדִידוּת וְעֶצֶב עֵינַיִם לִי מְחַכִּים...
מְיֻתָּם אֶעֱמוֹד בֵּין קִירוֹת אִלְּמִים
וּמִלָּה לֹא אֶהֱגֶה...
לְשֵׁם מַה אֲדַבֵּר?
_    _    _    _    _    _    _    _    _    _    _    _  
_    _    _    _    _    _    _    _    _    _    _    _   

יַלְדִּי! כְּאֵב-לִבְּךָ קוֹרֵעַ קְרִיעָה
בְּכָתְלֵי אֶבֶן אִלְּמִים
קְפוּאִים בִּבְעָתָה...
לָמָּה, יַלְדִּי?
רֹאשֵׁךְ הֶעָצוּב אֶל פְּנֵי הַסֵּבֶל מַבִּיט
בְּמַבְּטֵי שְׁלִּילָה...
מַה תְּחַפֵּשׂ, יֶלֶד? מַה תִּרְצֶה לִמְצוֹא?
שַׁחַר הַיּוֹם מֻרְעָל בְּמָוֶת!...
_    _    _    _    _    _    _    _    _    _    _    _  

18 בנובמבר 1923, בריסק 
אברהם חלפי


ברסט [בריסק], 21 במארס 1924
שרה!
אמש הייתי בנשף מסכות של פורים בתחפושת. אתמול התחשק לי להשתגע. לשחק פורים-שפּיל. היום?...

*   *
*
[I]
אֶתְמוֹל בָּרַחְתִּי מִמְּעוֹן עִצְּבוֹנִי.
עֵירֻמִּי סָכַכְתִּי בְּשִׁרְיוֹן אִישׁ אַחֵר,
וְהָלַכְתִּי לַאֲנָשִׁים שֶׁלֹּא הָיוּ הֵם עַצְמָם...
מַסֵּכוֹת...
הַטּוֹב חָשַׂף שִׁנַּיִם...
נְחַש הַזֻּהֲמָה נָקִי הָיָה...
יָד בְּיָד רָקְדוּ
אַךְ אִישׁ לְעַצְמוֹ בָּדָד 
וּבְכָל זֹאת לֹא הוּא...
וּבִרְאוֹתִי כָּךְ אֶמֶשׁ
חָשַׁבְתִּי לְעַצְמִי:
סָבוֹנָרוֹלָה, בּוֹא!

II
הִתְעוֹרֵר לְחַיִּים אַחַר דּוֹרוֹת!
שַבֵּר!
רֹסֵּק!
עַוֵּר, אַלֵּם,
נַתֵּץ אֶת הַכִּעוּר!
אֱלֹהִים סוֹבֵל...
וְהֵם? הֵם מְחַפְּשִׂים שִׂמְחָה 
פֶּרַח לָבָן
בְּשָׁחוֹר לְהָמִיר
בְּפֶצַע-הָעַד שֶׁל אֱלֹהִים...
_    _    _    _    _    _    _    _    _    _    _    _  

סָבוֹנָרוֹלָה, בּוֹא!
_    _    _    _    _    _    _    _    _    _    _    _  
_    _    _    _    _    _    _    _    _    _    _    _  

אֶתְמוֹל בָּרַחְתִּי מִמְּעוֹן עִצְּבוֹנִי
אֶל  מִשְׁכַּן עֶצְבָּם שֶׁלָּהֶם...
הֵם לְעָגְמָתָם לֹא שָׁעוּ
אַךְ אֲנִי?

III
גַּם מַסֵּכָה...
בִּנְשָׁמוֹת שְתַּיִם בֵּינֵיהֶם הִלַּכְתִּי
עִם שְׁתֵּי נְשָׁמוֹת מְקַרְטְעוֹת
פִּטְפַּטְתִּי...
וְאֶמֶשׁ בִּרְאוֹתִי זֹאת
חָשַׁבְתִּי לִי כָּךְ:
כַּקַּשׁ תִּבְעַר
תְּהִלַּת הָאָדָם הֹמִּצְעָרָה.
וְאִם כְּנֵצַח יִגֹּל הַלֵּיל עַל רֹאשׁ אָדָם
אֲזַי הֲלוֹא – בְּרֶגַע יֵאוֹר יוֹם...
רַק בְּרֶגַע...
וְצוֹדֵק הָאוֹמֵר
כִּי רֶגַע כּוֹמֵס בְּחֻבּוֹ נֵצַח...
_    _    _    _    _    _    _    _    _    _    _    _  

IV
אֲנִי מאמין גם לך. אֲנִי מרגיש אותך. את רואה, שכעת נעשיתי אדם בעל תוכן. מה המשמעות של זה, את יודעת? העמקה עצמית. כאב ראש של העדר תוכן. מחשבה. מחשבה כעגלו של השטן. במילה אחת: מחאה נגד עצמך. שחרור מעבדות פנימית. משמע, נעשיתי עצמי, ליתר דיוק, אֲנִי הולך ונעשה עצמי. להיעשות עצמך – אין זה תהליך של מה בכך, ואם חושבים כך לפעמים הרי זו טעות גדולה.


23 במארס 1924

אתמול חוויתי לראשונה מומנט חדש לי לחלוטין. 
במקרה פגשתי ב'סַרוּבְקֶה' [אולי שם של בית קפה או מסעדה?] בליכטנשטיין ודיברנו על נשף המסכות כשלוש שעות והוא חשבני לאחר ובשום אופן לא הכירני.

________________________________

אלי סַַ"ט הוא חבר קיבוץ גדות. כתב שני ספרי שירה ושלושה ספרי הדרכה וטיולים באופני הרים.

יום רביעי, 17 בינואר 2018

בורא מיני מזונות: פְרֶש, הכל שטויות, הפלאפל המעופף

א. מפית פְרֶש

אם היינו יכולים להעניש את בעלי המסעדה באזור התעשייה פולג בנתניה, שמתהדרת בשם הלועזי 'Bleecker Bakery', היינו אומרים להם להעתיק מאה פעמים את המילה Fresh.

בשורה הראשונה שנדפסה על המפית הם עוד עמדו במשימה בכבוד, בשורה השניה הם כבר נשברו.

צילום: יורי ינובר

ב. סביח הכל שטויות

ברחוב תובל ברמת גן (מתחם הבורסה) יודעים דבר אחד או שניים על מה חשוב באמת בחיים.

צילום: דוד אסף

ג. הפלאפל המעופף

ברחוב הראשי של ברקלי שבקליפורניה, באזור האוניברסיטה, פתח יזם ישראלי רב הדמיון חנות פלאפל. הוא מבטיח לקונים כי הכדורים שלהם (באנגלית Balls הם גם אשכים) נמצאים בידיים טובות...

צילום: יעל חָבֵר


יום שני, 15 בינואר 2018

סיבוב בירושלים: מבקר המדינה, טיפ מגדרי, הרב קוק, אוזניים להרמה

א. נפילתו של מבקר המדינה

בכיכר מול בניין מבקר המדינה בירושלים, הופל השלט והוסרה העטרה. אפשר גם לראות את זה כסוג של משל...

צילום: בני עורי

ב. טיפ מגדרי

אין לי דרך אחרת לפרש את זה אלא כסוג של בדיחה.

צולם במאפיית נחמה, רחוב כנפי נשרים, בשכונת גבעת שאול.

צילום: אלי גוטליב

ג. גיבור-על יהודי חדש?

ברחוב הרב קוק, כמובן.

צילום: ניר אורטל

ד. מסרק ואוזני הרמה

פח המחזור ברחוב סוקולוב לא מפסיק לייצר חומרים לבלוג (ראו כאן):


מילא 'סרת התרבות' – די מובן – אבל מה זה הממבו-ג'מבו הטכני של חברת פחטר, יצרנית המכולה?

'מסרק', 'אוזני ההרמה מהצד'... צריך לקוות שלפחות פועלי הניקיון יודעים במה מדובר.

צילומים: טובה הרצל


יום שישי, 12 בינואר 2018

שירי הזמר העבריים של אליקום צונזר: 'שּׁוֹשַׁנָּה חַכְלִילַת עֵינָיִם' (ב)

מאת אליהו הכהן

לקט מפרסומיו של צונזר (אוסף אליהו הכהן)

החלק הראשון של רשימה זו נדפס כאן.

ד. ציוני דרך מוזיקליים

כפי שהזכרנו בחלק הקודם של הרשימההנוסח העברי המלא של השיר 'הַשּׁוֹשַׁנָּה', כולל התווים, נדפס לראשונה (ככל הידוע לנו) בספרו של צבי ניסן גולומב למנצח בנגינות. התווים הללו חשובים במיוחד, שכן באמצעותם אנו יכולים להתוודע אל הגרסה המקורית והמוקדמת של הלחן כפי שהושרה במזרח אירופה בראשית שנות השמונים של המאה ה-19. לחן זה היה שונה מאוד מן הגרסה שרווחה בארץ ישראל.

תווי 'השושנה' בספרו של צבי ניסן גולומב 'למנצח בנגינות' (אוסף אליהו הכהן)

מכאן ואילך התפשט השיר ברחבי העולם היהודי בווריאציות רבות, עד כי דומה שכמעט בכל שירון עם תווים הוא נרשם בנוסח שונה, ובדרך כלל לא בנוסח שהושר בארץ ישראל. הנה דגימות אחדות ממגוון התווים שמייצגים את השוני המוזיקלי:

תווי 'שושנה' ב'ספר השירים' של אברהם צבי אידלסון, ברלין וירושלים תרע"ב
תווי 'די בלום' בתרגום גרמני כפי שנדפסו בשירון של גוסטב דלמן, 'מנגינות יהודיות מגליציה ורוסיה'
(Gustaf Dalman, Jüdische Melodien aus Galizien und Russland, Leipzig 1893)
תווי 'שושנה' עם ליווי פסנתר בעיבודו של צבי (הרמן) ארליך (מנגינות עבריות, IV, לבוב 1920)
שער דפרון 'שושנה', הוצאת 'סנונית', לבוב 1920 (אוסף אליהו הכהן)

ההקלטה הראשונה של השיר שהשתמרה נעשתה ב-1917 באולפני חברת 'קולומביה' שבניו-יורק, בביצוע החזן האמריקני (יליד רוסיה) אברהם יאסן (1963-1882). יאסן שר את הלחן המקורי, כפי שחיבר צונזר וכפי ששרוהו במזרח אירופה. 

 


בארץ ישראל עובד לחן 'השושנהבצורה מעט שונה והושר ברציפות מאז ראשית ימי העלייה הראשונה, אך בהדרגה נדחק לקרן זווית עם התמעטותם של בני הדורות הראשונים שעוד זכרוהו מארצות מוצאם. הנה כמה ציוני דרך של ביצועי השיר בארץ: בשנות העשרים הוא הושר במופעי זמר שערכו ברחבי הארץ הזמרים הנשכחים יהודה הר-מלח ואריה פרידמן-לבוב, שני גיסיו של דוד בן-גוריון; בתחילת שנות הארבעים הושמע השיר לראשונה ב'קול ירושלים' מפי הזמר אפרים די-זהב (גולדשטיין); בשנת 1946 עובד השיר לראשונה למקהלה בידי המלחין יצחק אֶדֶל והושמע בביצוע מקהלת הסמינר למורות ולגננות על שם לוינסקי ובניצוחו של אדל; בשנת 1963 הושמע השיר במופע 'אנו נהיה הראשונים' מפי נחמה הנדל (את ביצועה של הנדל הבאנו בחלקה הראשון של הרשימה).

בטלוויזיה שודר השיר לראשונה בשנת 1974 מפי חוה אלברשטיין, בפרק הראשון של הסדרה 'שרתי לך ארצי'. היא שרה את הבתים הראשון, השלישי והחמישי על פי הלחן הארץ-ישראלי:



ה. השפעת 'השושנה' על השירה והספרות העברית

השפעתו של השיר 'השושנה' בקרב יהודי מזרח אירופה הייתה עצומה. הדימוי של עם ישראל לפרח השושנה, מן הסתם בעקבות הפסוק 'כְּשׁוֹשַׁנָּה בֵּין הַחוֹחִים' (שיר השירים, ב 2), גרר אחריו חיקויים רבים בשירת התחייה העברית הבלתי מולחנת וכמובן גם בספרות היפה. אך טרם נעמוד על השפעת השיר, מן הדין לציין שצונזר עצמו לא היה נקי מהשפעות. את הצירוף 'שׁוֹשַׁנָּה חַכְלִילַת עֵינָיִם', שבו פתח צונזר את שירו, הוא 'שאל' משירו של המשכיל מאיר הלוי לֶטֶריס 'השושנה', שנדפס בשנת 1852:

מאיר לטריס, עפרות זהב, וינה 1852, עמ' 36

ואכן, מוטיב השושנה רווח מאוד בספרות ההשכלה והתחייה. כך למשל, בשנת 1879 חיבר המשורר והצייר  מרדכי צבי מאנהשבכמה משיריו הידועים (כמו 'משאת נפשי') ערג לארץ ישראל, שיר ושמו 'השושנה'אמנם בשיר זה אין מאומה מכיסופי ציון אלא רק התפעלות מיופיו של הפרח, אך יש בו בוודאי הדהוד לרושם הרב שעשה שירו של צונזר, שהוא שהעלה למרכזה של במת השירה העברית את הפרח המכונה 'שושנה'. הנה דוגמאות נוספות, מעט מן העושר הרב, שבהן ההשפעה היא ישירה גם בתוכן.

ב-1873 פתח המשכיל אהרן דוֹרנצוויג מלמברג (1875-1847) את שירו 'היונה' ברוח שירו של צונזר:

אהרן דאָרנצווייג, נבל וכנור, הרמאנשטאט (טרנסילווניה), תרל"ג, עמ' 5

המשורר הווילנאי נחמיה נתנזון חיבר שיר זמר למקהלה בשם 'שובי שובי השולמית' (השחר, יא, תרמ"ג, עמ' 555-554). והקדיש אותו 'לאנשי המושבות'. שש המושבות שקמו אז בארץ: פתח תקוה, יהודייה (יהוד), ראשון לציון, זכרון יעקב, ראש פינה ונחלת ראובן (נס ציונה), הספיקו לו לנתנזון כדי לקבוע בשירו כי משאלתו של צונזר התגשמה: 'שָׁבָה הַשּׁוֹשַׁנָּה / אֶל עֲרוּגַת גַּנָּהּ'.

גם המשורר 'אבנר' (אהרן רוזנפלד), הלך בעקבות צונזר בשירו 'שושנת יעקב': 'עַל עֲרוּגַת גַּנָּה / עָמְדָה הַשּׁוֹשַׁנָּה, / בְּיִפְעֲת חֵן הֵצִיצָה / וַתִּפְרַח פָּרֹחַ ... עַתָּה יָצָא הֲדָרָהּ, / פָּנָה זִיוָהּ וִיקָרָהּ; / פְּרָחֶיהָ קָמֵלוּ / לֹא יוֹסִיפוּ תֵּת רֵיחָם' (כנסת ישראל, בעריכת שפ"ר, ג, ורשה תרמ"ח, עמ' 384-382). 

בשירו 'כָּאֵלָה וְכָאַלּוֹן' (פרי הארץ, בעריכת זאב יעבץ, ב, ורשה תרנ"ב, עמ' 60-59), כתב מאיר יוסף פינס: 'עַל-אֵם הַדֶּרֶךְ / בֵּין-רִגְבֵי קֶרַח / יְבֵשָׁה וּצְנוּמָה, / בְּלִי-עָלֶה עֲרוּמָה / שְׁכוּלָה נֶעֱזָבָה ... וְיָבֹא הָאָבִיב / בְּרוּחוֹ הַחָבִיב ... אָז-תָּקוּם לִתְחִיָּה / הָאֵלָה הַנְשִׁיָּה ... וְתָשׁוּב לִפְרוֹחַ / בְּפִרְחֵי נִיחוֹחַ'. וכדי שיהיה ברור למה התכוון, בחר כמוטו לשיר את הפסוק מישעיהו (סה 22): 'כִּימֵי הָעֵץ יְמֵי עַמּי'. 

א"ל מינץ פרסם בהשפעת צונזר שיר בשם 'רָאִיתִי שׁוֹשַׁנָּה', שמסתיים במילים האלה: 'שְׁתֵּי הַשּׁוֹשַנִּים הָאֵל כִּי אֶזְכָּרָה – / כְּעָלֶה נִדָּף תִּרְעַד נַפְשִׁי מִקָּרָה, / אֶתְפַּלֵּץ וְאֵאָנַח מֵעֹמֶק לִבָּתִי: / אוֹיָה, לְמִי מִשְׁתֵּיהֶן אֲדַמֵּךְ, אֻמָּתִי?' (פרדס, בעריכת יהושע חנא רבניצקי, ב, אודסה תרנ"ד, עמ' 128). 

ז' זטולובסקי חיבר את השיר 'שושנה נוֹבֶלֶת!' ובו כתב: 'הֲזֹאת אַתְּ, שׁוֹשַׁנָּה, רַבָּתִי בַּפְּרָחִים? / הָהּ, אֵיכָה נִהְיֵית כֶּעָלֶה נוֹבֶלֶת!' (אוצר שירי ציון, בעריכת אהרן ליבושיצקי, א, ורשה 1936, עמ' 203-202). יש עוד דוגמאות רבות.

והנה, למרות הפרסום הרב של השיר ושל צונזר, בכל זאת בשירונים רבים נדפס 'השושנה' כ'שיר-עם', ובעילום שם המחבר האמתי, או כשיר שכתב אותו המשורר הווילנאי מיכה יוסף לבנזון (מיכ"ל), בנו של המשורר אד"ם הכהן. 
כך למשל, בספר כנור ציוןשנדפס בשנת 1900 בהוצאת 'תושיה' שבוורשה.

כנור ציון, ורשה תר"ס, עמ' 63-62 (אוסף אליהו הכהן)

הייחוס המוטעה למיכ"ל השתלשל לשירונים רבים נוספים. כך בספר שירי ציון, בעריכת מאיר היבנר, נדבורנה 1905, עמ' 19-16; וכך באוצר שירי ציון שבעריכת אהרן ליבושיצקי:


אוצר שירי ציון, א, ורשה 1936, עמ' 114-113 (אוסף אליהו הכהן)

הגורם לטעות זו היה הדמיון בין 'השושנה' לבין שירו של מיכ"ל 'דָּלִיָּה נִדַחַת', שכל נער בארץ שינן אותו בשעתו בשיעורי הספרות, וגם בו הופיע אותו רעיון:

עֲלֵי עֵץ רַעֲנָן / יָשַׁבְתִּי שַׁאֲנָן, / וּפֶתַע נִדַּפְתִּי / בְּלֹא עֵת נִקְטַפְתִּי / אִם מִמְּקוֹם הוּלַדְתִּי / אֲהָהּ נָדַדְתִּי / לָמָּה לִי חַיִּים (כנור בת ציון, וילנה תר"ל, עמ' 72-71).
כפי שכבר גילה יעקב פיכמן, והשלים אחריו ק"א ברתיני, מיכ"ל, שנחשב למחברו של שיר זה, רק תרגם ועיבד אותו על פי השיר La feuille מאת המשורר הצרפתי אַרְנוֹל, מתוך תרגום לרוסית. אד"ם הכהן, שכינס את שירי בנו מיכ"ל לאחר מותו הטרגי באביב ימיו, כלל שיר זה באוסף כנור בת ציון, וכנראה שלא מצא בעיזבונו של הבן כל רמז שיעיד כי מדובר בשיר מתורגם (יעקב פיכמן, 'אחרית דבר' למהדורת שיריו, תרגומיו, אגרותיו [של מיכ"ל], ברלין תרפ"ד, עמ' רעב; ק"א ברתיני, 'מקור ותרגום ביצירת מיכ"ל', גליונות, 29, אדר-ניסן תשי"ב, עמ' 11-9).

בין כך ובין כך, שיר 'השושנה' של צונזר תורגם לשפות רבות: גרמנית, אנגלית (על ידי משה לוין) וגם להונגרית... שכני המנוח, פנחס הררי (שפיץ), סיפר לי כי בילדותו, בשנת 1910 לערך, נהגה אמו לשיר את השיר בשפת אמה, בהונגרית, ממש כפי ששמעה אותו מפי אמהּ שלה, ששרה אותו בשלהי המאה ה-19. השיר – כך סיפרה האם – היה נפוץ בקהילות יהודיות בהונגריה.

הנה המילים שרשם אותן למעני מזיכרונו:

'השושנה' בנוסח הונגרי (אוסף אליהו הכהן)

על ההתפעמות שעורר השיר בראשית המאה העשרים יעיד מכתב נמלץ, שנדפס בעיתון הצבי, 8 בפברואר 1901 תחת הכותרת 'יפה נוף, מוצא'. חיבר אותו פלוני ושמו מרדכי שרגא, מאנשי העלייה הראשונה, לאחר שביקר במושבה מוצא והתרשם מן הנוף הפסטורלי שנשקף לעיניו:
שׂעיפים נשגבים ורעיונים רוממים התרוצצו בקרבי בצאתי לשוח על פני הכיכר כפר מוצא. כמה נאוו נטעי עציו הרעננים, מה יפו מטעי כרמיו הנחמדים! רגשי קודש עברו בסך בכל מסלולי עורקיי וזלעפות עדינות סערו בחובי, בראותי הקסם והחן השפוך על מקום פלאות הזה השתול בנווה, אשר ידי חרוצים מאחינו בני ישראל הפכוהו לכרמי חמד וגני עדנים, והנהו עתה מעולף בנאות דשא וגפני אדרת ... ואחרי אשר הרבתה נפשי לשחות בנהרי נחלי עדניה ... עזבתי את נווה שאנן הזה, וקול השירה 'שושנה' אשר צללו שפתי ברגש קודש, העיר את ההד העונה לעומתו מכרמי חמד אשר למולי, וציפורי רון התעוררו גם המה מבין עפאיהם, ויהי המקום לחרדת קודש וזלעפות עונג לשמע אוזניים.
יהודה יערי (1982-1900)
השיר 'השושנה' הדהד גם בספרות העברית.

יהודה יערי, איש העלייה השלישית (ומי שטבע ליישובים השיתופיים בארץ את המונח 'קיבוץ'), סיפר ברומן הראשון שלו, כאור יהל: מגילת חייו של יוסף לנדא (1937)על ההשפעה העצומה של השיר בעיירות הגולה. ברלי, שייסד אגודה ציונית בעיירה והיה אוסף את בחורי העיירה ומרביץ בהם ציונות, לימד אותם גם שירים עבריים, ובהם 'על אם הדרך'. ההצלחה הייתה כה גדולה, עד שאם נפגשו בעיירה שני בחורים מיד היו פוצחים ושרים: 'על אם הדרך שמה מתגוללת שושנה חכלילת עיניים', ורב העיירה אמר על השיר שהוא מן הניצוצות הקדושים שנשבו והלכו בגולה...

לימים סיפר יערי על ההתרגשות המיוחדת שעורר בו שיר זה, עד כי היה בין הגורמים שהניעו אותו לעלות ארצה.
יהודה יערי, כאור יהל, תל-אביב תרצ"ז, עמ' 49

הסופר דב קמחי (1961-1889) ציטט גם הוא שתי שורות מתוך 'הזמר הציוני הנוגה ... שהיה מעורר בי רגשים מאוד מרובים', בסיפורו 'אתרוגים' (מאזניים [שבועון], ב, תרצ"ד, גיליון כד). 


מבחר סיפורי דב קמחי, ירושלים תשט"ו, עמ' 28
ש. שפרה (2012-1931)

ולסיום, גם בבתים רבים בארץ הושר שיר 'השושנה' מדור לדור. במכתבה אליי משנת 2007 סיפרה המשוררת והמתרגמת ש. שפרה (לבית שיפמן):
הבית שלנו היה 'בית שר'. כולם שרו   בקול יחיד, בשני קולות, בשלושה. שרנו כשהדחנו כלים, כשכיבסנו, סביב שולחן השבת, ובעיקר על מעקה המרפסת הגדולה, שוכבים אפרקדן, בלילות קיץ ושרים. אמי נהגה לשיר באוזנינו את 'על אם הדרך' ועד היום כאשר מתנגן השיר בראשי אני מתמלאה געגועים...  

לקריאה נוספת
  • סול ליפצין, אליקום צונזר: משורר עמו, תרגם יעקב עדיני, תל-אביב: טברסקי, תשי"ד.
  • מרדכי שעכטער, אליקום צונזערס ווערק, קריטישע אויסגאַבע, א-ב, ניו-יורק: ייִוואָ, 1964.