יום שישי, 27 במרץ 2015

גלגולו של ניגון: הטנגו האחרון בפולין

כרזה משנת 1926 למסעדת ריקודים הוורשאית OAZA (מקור: Smashing Magazine)

בין שתי מלחמות העולם הייתה ורשה, בירת פולין, מרכז מוזיקלי חשוב באירופה. המוזיקה הפופולרית ביותר בשנות השלושים, שנוגנה בקברטים, בבתי קפה, במסעדות, בנשפים ובסלונים, הייתה הסווינג, הפוקסטרוט והטנגו. על תרומתם של יהודים לחיים המוזיקליים בפולין, ובמיוחד לבמה הקלה לא נכתב הרבה – הרי אצלנו זוכרים בעיקר מנהיגים ציונים או רבנים ואדמו"רים – אבל זו הייתה תרומה גדולה וחשובה, והדיה הגיעו גם לארץ ישראל.

משה וילנסקי, למשל, שאמנם נולד בוורשה וגם קיבל בה חינוך מוסיקלי מקצועי, לא תרם, ככל הידוע, מאומה לזמר הפולני קודם עלייתו ארצה (1932); לעומתו, שמואל (סטניסלב) פֶרְשְׁקוֹ, לימים מלחין 'באב אל-ואד', 'מכתב מאמא', 'טנגו כפר סבא' ועוד רבים, הספיק להלחין, קודם עלייתו (1937), גם כמה להיטים בפולנית (דן אלמגור ואנוכי כתבנו על כך בעונ"ש), וכמובן הנריק גולד (1977-1902), דמות מרכזית בעולם הג'אז הפולני, כנר שגם ניצח על תזמורת ידועה בוורשה והלחין להיטים פולניים רבים. גולד הגיע לארץ ישראל ב-1942 עם צבאו של הגנרל אנדרס והספיק להלחין כאן את 'ארצנו הקטנטונת' למילותיו של שמואל פישר.

מעט נכתב בנושא זה על ידי יששכר פאטר בספרו (שתורגם מיידיש) 'מוסיקה יהודית בפולין בין שתי מלחמות העולם' (הקיבוץ המאוחד, 1992), ויש גם מאמר מעניין של ניקולאס גלינסקי, שנכתב בפולנית ופורסם באינטרנט.

רשימה זו תוקדש לתרומה היהודית לטנגו הפולני הכי מפורסם ולגלגוליו מוורשה לארץ ישראל.

דיסק אוסף להיטי הקברט היהודי-הפולני (2012)

א. 'זהו יום ראשון האחרון': המקור הפולני

כידוע לריקוד טנגו צריך שניים, ואכן לפרסומו של הטנגו האהוב ביותר בפולין – To ostatnia niedziela (זהו יום ראשון האחרון) – היו אחראים שני יהודים, מחבר המילים והמלחין.

'טוֹ אוֹסְטַטְנְיָה נְיֶידְזְ'יֶילָה', שנדמה לי כי גם מי שלא מבין פולנית מכיר את צליליו איכשהו, נכתב בשנת 1935. זהו שיר עצוב ורומנטי, שמספר על צעיר המכין את עצמו לפגישה האחרונה עם אהובתו, שעזבה אותו למען גבר אחר, עשיר ומוצלח ממנו. שמועות סיפרו על צעירים שחוו אהבה נכזבת ושלחו יד בנפשם לצלילי שיר זה, ועל כן זכה השיר לכינוי tanga samobójców (טנגו ההתאבדות). זו הייתה כמובן אגדה אורבנית, שבלבלה את הטנגו הפולני העצוב עם שיר עצוב אחר בן-הזמן (1930), שגם הוא עסק ביום ראשון מדכא, אבל היה כולו הונגרי (שיר זה, שנכתב על ידי לאסלו יאבור והולחן על ידי הפסנתרן היהודי-הונגרי רז'ו שרש (Rezső Seress), מוכר גם באנגלית כ-Gloomy Sunday, בביצועה של בילי הולידיי).

גם בלי התאבדויות השיר הפולני נגע ללבם של רבים (המילים בפולנית – כאן) וזכה לפופולריות בלתי רגילה ולעשרות ביצועים והקלטות, מאז ועד היום. הוא תורגם לרוסית ולעברית ושולב גם בסרטים רבים, מ'שמש בוגדנית' ועד 'רשימת שינדלר'.

הנה קודם כל השיר המקורי בביצועו של מצ'יסלב פוֹג (Fogg). פוג, יליד ורשה, היה אחד מגדולי הזמרים בפולין, והקריירה שלו נמשכה על פני עשורים רבים. למרות ששם משפחתו המקורי היה פויגל הוא לא היה יהודי. בימי מלחמת העולם השנייה הוא נשאר בוורשה הכבושה, היה פעיל במחתרת ואף הסתיר כמה יהודים בביתו. במעשה אצילי זה סיכן פוג את חייו ובשל כך זכה לימים בתואר 'חסיד אומות העולם' שהוענק לו על ידי 'יד ושם'.

מעל מיליון וחצי צופים כבר הזילו דמעה כששמעו את השיר הזה...



מצ'יסלב פוג (1990-1901)

מחבר המילים, זֶנוֹן פרידוולד (Zenon Friedwald), נולד בלבוב והיה כימאי בהשכלתו (אף כי מעולם לא עשה שימוש בהשכלה זו). בין השנים 1939-1935 גר פרידוולד בוורשה, עבד במשרד ההגנה הפולני, ובד בבד גם בחברת התקליטים הפולנית הוותיקה 'סירנה' (Syrena-Electro). הוא חיבר לפחות 25 שירים ותרגם לפולנית גרסאות של להיטים בינלאומיים (כמו למשל Cheek to Cheek של אירווינג ברלין [1936], שנקרא בפולנית W siódmym niebie; או את 'בײַ מיר ביסטו שיין' של שלום סקונדה [1938], שנקרא בפולנית Ty masz dla mnie coś). כך התוודע פרידוולד לעולם הבידור הקל בפולין ולגדולי הזמרים של התקופה.

זנון פרידוולד (1976-1906) 
מקור: Bibliotece Polskiej Piosenki

כאמור, פרידוולד חיבר עוד שירים שזכו להצלחה. למשל, הטנגו Zakochany księżyc (הירח מאוהב), שהולחן על ידי יעקב כגן (Jakub Kagan), יהודי יליד נובוגרודק שנספה בשואה (1942-1896). השיר הוקלט לראשונה ב-1937 על ידי אלברט הריס (1974-1911), זמר פולני מפורסם, ששמו האמתי היה אהרן הֶקֶלְמָן...



בספטמבר 1939, עם פרוץ המלחמה, נמלט פרידוולד לברית המועצות, התגלגל לרומניה ומשם, דרך יוון וטורקיה, הגיע לארץ ישראל כפליט, כנראה בראשית 1940. הוא התגורר בתל-אביב, נודע בשם זֶנוֹן וַרְדַן ואת פרנסתו ניסה למצוא בתחום הבידור הקל. כבר ב-1941 ביים הצגה מוזיקלית ושמה 'סדר יהא!', ששיחקו בה בעיקר פליטים יהודים מפולין (מבקר עיתון 'המשקיף', ב-17 בנובמבר 1941, הציע לקרוא להצגה 'האלו, כאן וורשה'), אך את עיקר מרצו השקיע ב'תיאטרון לִי-לָה-לוֹ'. ורדן היה הבמאי הראשון של הקברט הסטירי הזה, שהתחרה ב'מטאטא', ובין השנים 1954-1944 ביים הצגות רבות.

דגם החיקוי המוצהר של 'לי-לה-לו', כפי שעיצב אותו מייסדו רב- הפעלים משה ואלין, היה הקברט האירופי-הפולני, ובאופן ספציפי הקברט Qui Pro Quo (משהו בשביל משהו), שפעל בוורשה בין השנים 1931-1919. זנון ורדן התאים לכך כמו כפפה ליד. גם ונדה, רעייתו, השתלבה בתיאטרון 'לי-לה-לו' והייתה המנחה של ההצגה (כלומר האחראית על קטעי הקישור; מה שקראו פעם בשם 'קונפרנסייה'). ב-1953 היה פרידוולד-ורדן מעורב גם בייסוד איגוד הקומפוזיטורים בישראל (ISCM).

מלחין הטנגו היה מפורסם הרבה יותר מפרידוולד.

זהו יז'י פטרסבורסקי, יהודי פולני, שהלחין עשרות רבות של שירים, והתפרסם כמלחין השיר 'תכול המטפחת', שגרסתו המקורית נכתבה בפולנית ב-1939 (עליו כבר כתבנו כאן). לאחר שפרצה מלחמת העולם השנייה נמלט פטרסבורסקי לברית המועצות.

המלחין יז'י פטרסבורסקי (1979-1895)

אחיו הצעיר, סטניסלב פטרסבורסקי (1987-1905), היה גם הוא פסנתרן מפורסם בוורשה. כמו חברו הנריק גולד, גם הוא התגלגל לארץ ישראל ב-1942 דרך צבאו של אנדרס. הוא גר בתל אביב והתפרנס כמנצח תזמורות, בין השאר ניצח על התזמורת בתיאטרון לי-לה-לו, ולבסוף היגר לאמריקה ומת בניו-יורק.

קונצרט האמנים הפולנים בתל-אביב (המשקיף, 6 בספטמבר 1942)

יז'י פטרסבורסקי ביקר בארץ בשנת 1947 (בדרכו לדרום אמריקה, שם חי עד 1968), ושב לביקור של כחודש וחצי במאי 1964, יחד עם רעייתו שעוד זכרה מעט עברית. פטרסבורסקי סיפר לעיתונאי עזריה רפפורט, שריאיין אותו ל'מעריב', כי היה שמח לגור בארץ לפחות חצי שנה מדי שנה. אבל החיים זרמו אחרת, ולישראל הוא כבר לא הגיע... ב-1968, לאחר מות אשתו, חזר פטרסבורסקי לוורשה, נישא שנית לזמרת אופרה ידועה, וחי בפולין עד מותו ב-1979.

פטרסבורסקי חי כיהודי ומת כנוצרי. מצבתם של פטרבורסקי ורעייתו השנייה בבית הקברות בוורשה

חוברת התווים הראשונה של השיר, 1936

כאמור, השיר נכתב ב-1935 והביצועים הראשונים שלו, במהלך 1936, הפכו אותו מיד ללהיט ענקי. חוץ מהביצוע הקלסי של פוג, שהובא למעלה, הוקלטו ביצועים רבים נוספים. הנה למשל הקלטה נדירה מ-1936 של חבורת הזמר הפולנית 'יוּרָנְדָה' על תקליט של חברת 'סירנה':



ב. 'שמש בוגדנית': הגלגול הרוסי

ב-1937 יצר המשורר והפזמונאי היהודי-הסובייטי יוזף אַלְוֶוק (שמו המקורי היה יוסף איזראלביץ) את הגרסה הרוסית של השיר. הוא קרא לשיר Расставание (פרידה), אך הוא נודע גם בשם Утомлённое солнце (שמש בוגדנית; Utomlyonnye solntsem). הגרסה הסובייטית לא נצמדה למקור הפולני ולקחה אותו למחוזות רוחניים אחרים. העיבוד המוסיקלי, שגם הוא התרחק קצת מן המקור, היה מעשה ידיו של הפסנתרן (היהודי) הנודע אלכסנדר נחומוביץ צְפַסְמָן (1971-1906), מאבות הג'ז הסובייטי. המבצע הראשון של השיר היה סולן להקת הג'ז של צפסמן – פאוול מיכאילוב. השיר הוקלט באוקטובר 1937 וזכה מיד לפופולריות רבה. בד בבד נוצרו שתי גרסאות נוספות של השיר, ואף לא אחת מהן היא תרגום של השיר הפולני.

התקליט הראשון ברוסית, 1937

הנה הזמר הסובייטי המפורסם לאוניד אוטיוסוב (יהודי גם הוא, ששמו המקורי היה לייזר וויסביין):



תרגומו של אלווק העניק את שמו לסרטו המפורסם, זוכה האוסקר (1994), של הבמאי והשחקן ניקיטה מיכאלקוב 'שמש בוגדנית' (Burnt by the Sun). עלילתו של הסרט מתרחשת בקיץ 1936, והוא נפתח בקטע שבו מנגנת תזמורת את השיר ברוסית. זו הייתה טעות היסטורית קטנה, כי השיר הגיע לברית המועצות רק ב-1937...



כאמור, לשיר נכתבו עוד שתי גרסאות ברוסית. אחת מהן, שנכתבה ב-1938, נקראה Песня о Юге (שיר הדרום), והנה היא בפי הזמרת הסובייטית הידועה קלבדיה שולז'נקו (כתבנו עליה בפוסט על 'תכול המטפחת', שיר שהיה מזוהה איתה):



ג. שירת ה'סירנה': הגלגול העברי

בשנת 1936 הוקלטה באולפני 'סירנה-אלקטרו' בוורשה הגרסה העברית של הטנגו הפופולרי. על אף שמדובר בסך הכל בשיר אהבה רומנטי ולא בשיר קודש, הצעד הראשון ב'גיור לחומרה' שעבר השיר מפולנית לעברית היה החלפת יום ראשון הנוצרי ביום המנוחה היהודי – השבת.

הנה ההקלטה המקורית של השיר 'השבת האחרונה', בביצועו של זמר המכונה 'בן-לוי', שזהותו תתברר בהמשך.



אלה מילות השיר כפי שהופיעו בדפדפת העברית שנדפסה בירושלים בחנות התקליטים 'הזמיר' (רחוב יפו) וצורפה לתקליט המקורי בהוצאת 'סירנה' שנמכר בארץ ישראל (אוסף אליהו הכהן):


המעניין הוא שכל התהליך הקשור בשיר זה: תרגומו לעברית, הביצוע וההקלטה לא נעשו בתל-אביב אלא בוורשה. 

את הרקע לסיפור מעניין זה הביא אליהו הכהן במאמר חלוצי שכותרתו 'התקליט העברי, סיבובים ראשונים (פרקים בדיסקוגרפיה של הזמר העברי)'. במאמר, שפורסם בספר הכל זהב: הזמר העברי  הכל על השירים, הזמרים, הלהקות, הביצועים וההקלטות (עורכים יוסי מר-חיים ויאיר סתוי, ספרית מעריב, 1993), סקר הכהן בקצרה את התקליטים העבריים שנוצרו באולפני חברת 'סירנה' הוורשאית (במאמר המקורי נפלו כמה שגיאות וכאן מובאת גרסה מתוקנת באדיבות המחבר, עם קישוריות למילות השיר ככל שהן נרשמו ב'זמרשת').


תקליטים עבריים בחברה הפולנית Syrena Electro

מאת אליהו הכהן 
חברת התקליטים הפולנית הידועה 'סירנה אלקטרו' התהדרה במספר רב של הקלטות עבריות. ככלל היו אלה הקלטות של מוסיקה ליטורגית בהיקף של יותר ממאה פרקי תפילה וחזנות, פיוטים וזמירות. עם המבצעים נמנו חזנים נודעים כדוד רויטמן, שלמה קופפר, הרמן בורנשטיין, האחים יעקב, משה ודוד קוסביצקי, שלמה מנדל ואחרים. החברה, שאחדים מבכירי עובדיה היו יהודים, העניקה משנה חשיבות לכוח הקנייה של יהדות פולין בפרט ויהדות מזרח אירופה בכלל, ומעבר לכך נשאה עיניה גם ליהדות ארה"ב, ומאוחר יותר, במחצית השנייה של שנות השלושים גם לקהל הארץ-ישראלי. על כן כללה בקטלוג ההקלטות שלה שירי עם יהודיים ביידיש, קטעים כליים של מוסיקה יהודית, דיאלוגים הומוריסטיים של הצמד דז'יגן ושומכר מימי ראשית פעולתם המשותפת, שחלקם עוסקים בנושאים ארץ-ישראלים, ולבסוף גם שירים עבריים.  
בין ההקלטות הראשונות של זמר עברי ב'סירנה אלקטרו' היו 'התקווה' והזמר העממי 'עם ישראל חי', שנרקד בארץ כהורה סוחפת. שני השירים הוקלטו מפי משה קוסביצקי בראשית צעדיו. כעבור שנים אחדות פנתה החברה לתחום מוזנח ובלתי מנוצל שנראה היה כבעל פוטנציאל בשדה ההקלטות העבריות: תקליטים של מוסיקה לריקודים, רובם בקצב הטנגו, שתמלילם עברי. היה זה ניסיון ליצור רפרטואר של שירי קברט בשפה העברית בלחנים שרווחו בטרקליני וארשה ואולמותיה. מילות השירים חוברו על ידי י"מ בידרמן. אחדים מהם תיארו בסגנון נמלץ את נופי ארץ ישראל כגון הכנרת, משמר העמק ותל אביב.  
הזמר המבצע היה אדולף לוינזון, שנודע בפולין בשם הבדוי אדם אסטון, אך בתקליטים שהקליט בשפה העברית, בחר להיקרא 'בן לוי'. שם מושאל זה הופיע על תוויות התקליטים וכן מתחת לתצלום דיוקנו בשער דפדפת עברית מיוחדת עם מילות מקצת השירים, שהוציאה חברת 'סירנה' כנספח לתקליטים. לפחות עשרה תקליטים ובהם עשרים שירי סלון עבריים הוקלטו בסדרה זו. הנה השירים שאת מילותיהם כתב י"מ בידרמן:  
מתוכם התפרסמו בארץ בעיקר השירים 'חבקיני, אמציני, נשקיני', 'השבת האחרונה' וכן השיר 'הצועני', אשר חרוזי הרחוב שהותאמו לו לא יכירם מקומם אצל עורכי שירונים מהוגנים.
מתוך דפדפת התקליטים העבריים של 'סירנה' (אוסף אליהו הכהן)

מי הן אפוא הדמויות שעמדו מאחורי 'השבת האחרונה'?

נתחיל במתרגם רב-הפעלים י"מ בידרמן, ששמו רשום על דִּבְקִית התקליטון והוא שתרגם מפולנית לעברית לפחות שישה-עשר שירים. 

זהו ישראל מאיר בידרמן, שעליו כמעט ולא נכתב מאומה בעברית. על פי הלקסיקון לספרות יידיש חדשה (לעקסיקאָן פֿון דער נײַער ייִדישער ליטעראַטור, א, 1956, עמ' 284) הוא נולד ב-1911 (בידיעה שהתפרסמה לאחר מותו נכתב שנולד 1913) בוְולוֹצְלָאוֶוק שבפולין ובה קיבל חינוך מסורתי-לאומי. הוא עבר לוורשה וסיים את לימודי התואר השני במדעי הרוח באוניברסיטה. בידרמן היה ציוני מושבע ופרסם מאמרים פובליציסטיים, בעברית וביידיש, בעיתוני התקופה, ובד בבד – כפי שראינו – שלח ידו גם בתרגום פזמונים לבמה הקלה. כמה שנים לפני המלחמה חזר לעיירת הולדתו ובה עבד כמורה בגימנסיה היהודית. לאחר המלחמה, במהלכה שהה בברית המועצות, חזר בידרמן לפולין ובשנת 1949 היגר לארה"ב והתגורר בניו-יורק. הוא כתב דוקטורט באוניברסיטת ניו-יורק ועבד בסניף האמריקני של הקרן הקיימת לישראל. בידרמן המשיך לכתוב בעיתונות היהודית האמריקנית, ערך ופרסם כמה ספרים בעברית, ביידיש ובאנגלית (על ביאליק, על בן-גוריון ועל ההיסטוריון מאיר בָּלָבָּן), ונפטר בשנת 1973.

מבצע השיר, שכינה את עצמו בשם העברי בן לוי (Ben-Lewi), היה דמות ידועה בעולם הזמר הפולני של שנות השלושים. הכל הכירוהו בשם אדם אסטון (Adam Aston), אבל גם שם זה, כמו בן לוי, היה רק אחד משמות הבמה הרבים שלו (שמות אחרים היו יז'י קיירסקי [J. Kierski], אדם וינסקי [Wiński] ואדם סטניסלב לוינזון), ואילו שמו האמתי היה אדולף לוינזון. הוא נולד בוורשה בשנת 1902 ובלי ספק קיבל חינוך מסורתי מסוים, שכן ידע לשיר היטב בקול הבריטון שלו לא רק בפולנית או באנגלית, אלא גם ביידיש ובעברית. הוא החל להקליט בשנת 1927 והדיסקוגרפיה הלא-תאומן שלו מונה כ-960 שירים! בשם היהודי 'בן לוי', שאינו אלא תרגום לעברית של 'לוינזון', השתמש רק כאשר הקליט שירים ביידיש ובעברית.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה נמלט לוינזון-אסטון ללבוב. בסוף שנת 1941 התגייס לצבא הגנרל אנדרס, השתתף בלהקות צבאיות שונות, וב-1944 אף השתתף בקרב העקוב מדם במונטה-קאסינו שבאיטליה. לאחר המלחמה היגר לדרום אפריקה ומשנת 1960 ועד מותו גר בלונדון.

אדם אסטון (1993-1902)

הגלגול העברי האחרון לפי שעה היה בשנת 1972 כאשר הקליטה ירדנה ארזי (אז בת עשרים) גרסה מחודשת לשיר 'שבת אחרונה'. השיר נכלל בתכנית 'שוקולד מנטה מסטיק: קונגרס הצחוק הציוני':




ד. גלגולי גלגולים  

הטנגו הפולני נקלט גם במולדת הטנגו  ארגנטינה. המוסיקאי אסטור פיאצולה, אבי הטנגו הלטיני המודרני, עיבד את המנגינה של פטרסבורסקי ליצירה שנקראת El Sol Sueño.



בשנת 2014 הופק הסרט התעודי Shimon's Returns (שיבותיו של שמעון), ובו מספר ההיסטוריון פרופסור שמעון רדליך, על ילדותו בעיירה בז'ז'אני שבגליציה המזרחית, הצלתו בשואה בידי איכרים אוקראינים ובגרותו לאחר השואה בלודז' (שם הספיק להשתתף בסרט היידיש 'אונדזערע קינדער', שמספר על ביקורם של צמד הבדרנים הנודע דז'יגאן ושומאכר בבית יתומים של נערים יהודים ששרדו את השואה). הסרט יוקרן ב-16 באפריל, בעוד כשבועיים, בסינמטק תל אביב.

בסוף הסרטון רוקד שמעון את הטנגו 'יום ראשון האחרון' עם בת כיתתו מלודז'. בגרסה הסופית של הסרט הוצמדה לקטע זה מוסיקה שונה.




תודה לאליהו הכהן ולשמעון רדליך, וברכת עונ"ש ליום הולדתם השמונים


בעלי התוספות

נפתלי ורדי הפנה את תשומת לבי לביצוע יפה של 'השבת האחרונה' בפי הזמרת הנשכחת עליזה גבאי. השיר הוקלט ב-1957 בתקליט שכותרתו 'שירים ופזמונים מתל-אביב הקטנה והגדולה במקצב רקודים'.



יום רביעי, 25 במרץ 2015

קוצים ושושנים: קַו צַבָּר רָשָׁע, שָׁמִיר וָשַּיִת

פסח עיר-שי, 1946 (מקור: ציוני דרך: כרזות מאוסף ציונות 2000, בית יהושע, 2008, עמ' 30)

מאת אמוץ דפני

א. הצבר הרשע

לרבים נדמה שהצבר הוא תושב ארצנו מימים ימימה. ילידי הארץ קרויים על שמו 'צברים', מאחר והם אמורים להיות 'קוצניים מבחוץ ומתוקים מפנים', כמו פירות הצבר. למען הדיוק הבוטני, מקורו של הצבר הוא במקסיקו. הוא הובא על ידי הספרדים למולדתם רק אחרי גילוי אמריקה ומשם התפשט לארצות הים התיכון האחרות. 

אברהם אופיר שמש, שחקר את  תולדות הצבר בארץ, ציין שהראשון שהזכירו באזורנו היה הרב הירושלמי רפאל מיוחס (1771-1701), שנשאל מה הברכה שיש לברך על פריו  בורא פרי העץ או בורא פרי האדמה? הרב מיוחס פסק שמדובר בעץ ('עדויות היסטוריות להתאזרחותו של הצבר בארץ-ישראל במאות השנים האחרונות', מחקרי יהודה ושומרון, 2001, עמ'  220). הפוליטיקאי וההיסטוריון הצרפתי קונסטנטין פרנסואה דה-וולניי (Constantin François de Chassebœuf), שסייר במצרים ובארץ ישראל בשנים 1785-1783, דיווח על שיחי צבר שראה משני צדי הדרך ללוד (מסע במצרים ובסוריה, תרגם אהרן אמיר, יד יצחק בן-צבי, 1966, עמ' 228).

נראה שהראשון  שיצר את ההקבלה המטפורית בין מתיקותו של צמח הצבר מבפנים וקוצניותו מבחוץ לבין תכונותיו של בן הארץ היה אורי קיסרי, שכתב ב-1931 מאמר בעיתון 'דואר היום' בשם 'אנחנו ... עלי הצבר!' (ולא 'פרי הצבר'). הרשימה קַבלה על כך שילידי הארץ (חמישים שנה אחרי תחילת העלייה הראשונה!) מקופחים על ידי המהגרים החדשים.


המושג 'צברים' תפש מיד, ותוך שנה-שנתיים כבר נכתבו כמה שירים על הצברים, וב-1932 אפילו הופק סרט עלילתי בשם 'צבר', שנחשב לסרט העלילתי המדבר הראשון שהופק בארץ ישראל.


דואר היום, 20 באפריל 1931, עמ' 2

העיר על כך עוז אלמוג בספרו הצבר  דיוקן, 1997, עמ' 15:
יש הסוברים כי מקור הכינוי 'צבר' בכינוי הגנאי 'סאברס' שהדביקו מהגרי העלייה השנייה והשלישית לנערי העלייה הראשונה, שהיו דור הילידים הראשון של התנועה הציונית ... לאחר זמן, בשנות השלושים (ובאופן ניכר יותר בשנות הארבעים), נהפך כינוי הגנאי 'סאברס' לכינוי חיבה, ולא הודגשו עוד קוציו הדוקרניים של הצמח, אלא תוכו, פריו המתוק, שאיננו כברו הקוצני – ממש כמו בן הארץ, שהחספוס הגברי החיצוני מסתיר כביכול נפש עדינה ורגישה.

הצבר היה לא רק פרי מאכל אלא שימש בעיקר שיח לגידור ולהגנה מפני חיות טרף ובני אדם. למעשה, נופי הכפר בארץ היו 'נופי צבר' כפי שהיטיב לבטא שאול טשרניחובסקי.

שאול טשרניחובסקי, שירים ובלדות, עם עובד, 1990, עמ' 330-329

מבין העצים ציין המשורר 'הדר', 'זית', 'דקל' ו'שקמה', ומבין צמחי הבר את ה'שמיר' וה'שית', שהם סמל לעזובה, ואת 'גדר-קו-צבר רשע'.

הנה שיר נפלא זה בלחנה של נעמי שמר ובביצוע הגבעטרון:

 

ב-1952 פרסם אפרים קישון, העולה החדש מהונגריה שתמיד רצה להיות 'צבר', הומורסקה על פרי הצבר והצביע על כך שכל מי שאוכל את 
פריו מוצא בו טעמים שונים ומשונים רק לא 'טעם של צבר'...


מעריב, 31 ביולי 1952

על השיר 'ארץ הצבר', שכתב והלחין עוזי חיטמן, ראו ברשימה קודמת בעונ"ש כאן.

ב. נוֹף שֶׁל שָׁמִיר וָשַּׁיִת, יָפְיוֹ יִגַּע עַד-לֵב

שדה קוצים מול הר תבור (צילום: אילן שריף; מקור: פיקיוויקי)

בעוד מרבדי הפריחה האביביים חולפים במהרה, לקוצים יופי משלהם והם מאפיינים את הארץ רוב ימות השנה.

כך כתבה לאה גולדברג ביומנה, ב-12 באוגוסט 1949 (יומני לאה גולדברג, ספריית פועלים, 2005, עמ' 285-284):
מציירת יום-יום, בעיקר קוצים ודרדרים למיניהם. מה יפות הצורות שאפשר לגלות בצמחים הללו כאשר מתבוננים בהם היטב. גם הצבעים יפים עד למאוד. אותו חום-צהבהב מונוטוני כביכול של שדותינו בקיץ, כמה גוונים יש בו! יום-יום אני מגלה משהו חדש. והתענוג הכפול של ההתבוננות והציור גדול מאוד.
בשירה 'קיץ' היא עמדה על אומץ לבם של הקוצים ועל יופים הצנוע שלאחר השרב. 

לאה גולדברג, צריף קטן, ספרית פועלים, 1959, עמ' 69


כאן המקום לברר מי הם, או מה הם, 'שמיר ושית'. 'צמד' צמחים זה מופיע רק בספר ישעיהו, ולא פחות משבע פעמים. יהודה פליקס סבר, ש'שמיר ושית' אינו אלא שלב בהתפתחות הצומח, בין בתה (שיחים נמוכים) לבין יער. הוא הסתמך על הפסוק בישעיהו, ה 6 : 'וַאֲשִׁיתֵהוּ בָתָה לא יִזָּמֵר וְלא יֵעָדֵר וְעָלָה שָׁמִיר וָשָׁיִת' (עולם הצומח המקראי, תשי"ז, עמ'  212). זהר עמר גרס, כי מדובר בשם כללי לשמות נרדפים או קיבוציים של קוצים, כמו צירופים מקראיים אחרים: 'קוץ ודרדר' או 'קימוש וחוח' (צמחי המקרא, 2012, עמ' 46). לעומתםו זיהה אמוץ כהן את ה'שמיר' עם הסירה הקוצנית ואת ה'שית' עם הקורנית המקורקפת, וזאת על סמך התפשטותם לאחר נטישת השדות ('שמיר ושית', בית מקרא, פג, תש"ם, עמ' 357).

בעוד השית נשכח ונזנח לאנחות, ומופיע רק בשירה ובספרות, השמיר (באנגלית: Dill) עדיין מככב במטבח העולמי והישראלי. אלא שהשם שמיר אינו אלא כינוי, ושמו הרשמי בפי הבוטנאים הוא 'שֶׁבֶת ריחני'. עד לא מזמן כּוּנה השיח הקוצניPaliurus spina-christi  בשם 'שמיר קוצני', אך לאחרונה קבעה האקדמיה ללשון העברית את שמו, ועתה הוא נקרא 'אֶשְׁמָר קוֹצָנִי'.

פיצ'י (כינויו של המשורר יורם בן-מאיר) תינה אהבים בשירתו עם צמחי הארץ והקדיש ספר שלם לקוצים בשם 'כתר קוצים', עם רישומים של הצייר ליאופולד קרקאור (ספרית פועלים, 1979).

כתר קוצים, עמ' 15

לאוהב הקוצים מתחלף 'קו צבר רשע' ב'יפעה אחרת', והוא 'מְצַמְּחָם אֶל לֵב'...


יום שני, 23 במרץ 2015

שו"ת זיו (ה): סטלה מאריס, קדש וקדושה, עוד על 'מחנה נתן'

נפוליאון מבקר את חולי הדֶבֶר שאושפזו במנזר ניקולאס הקדוש ביפו, 1799 (ציור של ז'אן אנטואן גרו, 1804)

מאת יהודה זיו

א. טעות הגהה בכתובת הנצחה?

שָׁאֹל שָׁאַל שָׁאוּל כוכבי מקיבוץ הזורע (באמצעות יעקב שורר):
בשלט ההנצחה שנקבע בחזית מנזר 'סטלה מאריס', לזכר חיילי נפוליאון, שנרצחו בידי הטורקים ונקברו במקום, מצוטט (בלטינית) הפסוק: 'אֵיךְ נָפְלוּ גִבֹּרִים, בְּתוֹךְ הַמִּלְחָמָה'. מתחת לפסוק מובא מראה המקום:  
2 Reg. I. 25
כל מכיר תנ"ך מזהה את המקור: קינת דוד, שבספר שמואל ב', א 25. אבל מראה המקום במצבה מרמז, לכאורה, על ספר מלכים ב' (2 Regum). 
בפרק א' של ספר מלכים ב' יש רק 18 פסוקים, וקינת דוד היא כאמור בפרק א' של שמואל ב'. בלטינית נקראים ספרי שמואל: Samuelis, או בקיצור Samאז מה קורה פה, מאז 1799 אף אחד לא עשה הגהה?


והשיב יהודה זיו:
מאז התחלתי להביא חניכים אל מנזר 'סטלה מאריס' (כוכב הים) אשר בראש הכרמל, נהגתי לעצור, לפני כניסתנו אליו, ליד אבן ההנצחה לחיילי נפוליאון ולחוד להם את החידה המסקרנת הזאת. התשובה פשוטה למדי: בספרי 'הברית הישנה' של כתבי הקודש הנוצריים היו שנהגו למנות ארבעה ספרי Regum (מלכים): I-II (שהם ספרי שמואל א-ב שלנו), III-IV (שהם ספרי מלכים א-ב).  
אגב אורחא, את זכר הטבח שעשו הטורקים בחיילי צבא נפוליאון שנדבקו במחלת הדבר ואושפזו ב'סטלה מאריס' שמרו הצרפתים בלבם והמתינו עת ארוכה להזדמנות נאותה להחזיר להם כגמולם. ואכן, משחתת צרפתית, שעגנה במפרץ חיפה בימי מלחמת העולם הראשונה פתחה באש על עמדות הצבא הטורקי שבראש הכרמל. פרשה זו נזכרת במאמרו של יוסי בן-ארצי בספר 'במצור ובמצוק: ארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה', בעריכת מרדכי אליאב ובהוצאת יד יצחק בן-צבי, 1991.
ב. קַדֵּשׁ וּרְחַץ

נחל קֶדֶש (מקור: תפוז אנשים)

שאל מורה הדרך יראון שדה:
אני חוטא ומדי פעם מעיין בבלוג וראיתי שיש לך קשר טוב עם יהודה זיו, המומחה לשמות מקומות בארץ, איתו אני מנסה לברר את הופעת המילה 'קדש' בשמות מקומות הרחוקים גאוגרפית אלה מאלה וגם רחוקים מבחינת אוכלוסיותיהם ושפתם. לדוגמא, קדש ברנע וקדש על האורונטס, קדש נפתלי וקדש בגליל. מה משמעותה של 'קדש' בכל המקרים הללו והאם יש קשר ביניהם?
והשיב יהודה זיו:
בארץ ישראל וסביבותיה אנו מוצאים כמה וכמה מקומות, הנושאים את הכינוי 'קדש', וזאת בשל קדושתם – בעבר ואף היום – ללא קשר אל מידת שכנותם זה לזה: 
  • קֶדֶשׁ על נהר אַרְנָת (אורונטס) אל-עאצי שבצפון-מערבה של  סוריה, מקום הקרב הנודע בין פרעה רעמסס השני לבין החיתים; 
  • קֶדֶשׁ בגליל (תל קדש), ממערב למצודת כ"ח (נבי יושע), אשר שרידי מקדש רומי במזרחה מלמדים על קדושת המקום גם במרוצת הדורות והיא אשר הולידה אף את שמו; 
  • קדש נפתלי, עירו של ברק בן אבינעם, שמקומה צופה על ים כינרת; 
  • קדש, שבנחלת שבט יששכר, הנמצאת בסמוך למגידו (תל אבו קודיס) ונמנית ברשימת הערים, אשר כבש פרעה תחותמס השלישי;
  • קָדֵשׁ, היא קדש ברנע, בגבול מערב הנגב וסיני;  
  • קָדָשִׁין (חורבת קַדִיס ליד עין פוריה מצפון-מערב למושבה כנרת). 
בפי הערבים נשתמר השם 'קדש' בצורת 'קדיס' או 'קדייס', שלא לדבר על העיר ירושלים, שמכונה 'אל-קודס' (הקדושה). גם הנוצרים, המקדשים בארצנו אתרים רבים  אם מן 'הברית הישנה' ואם מן 'הברית החדשה' – נוהגים להקדים לשמותיהם את הכינוי 'סנט-' (.St) ואף 'סנטה', כדרך שהם עושים ברחבי העולם כולו, כדוגמת מנזר סנטה קתרינה בסיני או בירת צ'ילה, המכונה סַנְטְיָאגוֹ על שמו של יָאגוֹ (יעקב) הקדוש 
אחיו הבכור של ישוע, שנולד ליוסף הנגר (אך לא למרים/מריה) ושימש לימים הבישוף הנוצרי הראשון של ירושלים.
ג. עוד על מחנה נתן

קוראי מדור זה אולי זוכרים את פרק השו"ת הראשון, 'על שם מי קרוי מחנה נתן' (12 בפברואר 2014), שבו נדונה שאלת מקור השם 'מחנה נתן', בדרומה של באר שבע. עד אז, מוסכם היה על הכל כי הוא קרוי על שמו של החייל נתן אלבז, שמת מות גיבורים ביום 11 בפברואר 1954. והנה, התברר כי המחנה קרוי בשם 'נתן' זמן רב קודם נפילת אלבז.

מאז עלתה החידה על שולחני 'העבדתי בפרך' את דורון אבי-עד, ראש תחום שרותי עיון ומחקר בארכיון צה"ל, כדי לפצח את התעלומה. בסיועו המסור נתברר, בסופו של דבר, כי שלא כמקובל אין מחנה זה נושא את שמו של נתן אלבז, ולמעשה זכרו 'הודבק' למחנה שממילא נשא את השם 'נתן'.

תחילה העביר אלי דורון מסמך מטעם גדוד 13 'גולני', שכארבע שנים לפני כן (מבצע 'מיכאל', 23 ביולי 1950) התמקם באותו מחנה. ברשימת ה'קודים', שצורפה לפקודת ההעברה של גדוד 'גולני' לנגב, מכונה המקום בשם 'מחנה 378  נתן', אך בלי לתת הסבר על מקורו של השם.



מאוחר יותר העביר לי דורון משלוח נוסף של מסמכים, השופכים אור על הפרשה ומתוכם עולה כי מחנה 378 היה פעיל כבר בתקופת המנדט. במסמך אחד במשלוח זה, שאמנם איננו נושא תאריך אך לשונו האנגלית מעידה כי נכתב בימי שלטון המנדט, נמנים, בין היתר, שני מחנות צבאיים בבאר-שבע: מס' 2132 ברשימה הוא מחנה 338: Signals Beer-Sheba (מחנה חיל הקשר, באר שבע) ומס' 2133 הוא מחנה 339: Arab Legion Beer-Sheba (מחנה הלגיון הערבי, באר שבע).

הלגיון הערבי הוקם בשעתו באמירות עבר הירדן (לימים, ממלכת ירדן) ואף חנה שם. אך משפרץ בעיראק מרד רָשִׁיד עָלִי אֶל-כֵּילָאנִי, שאף הסתייע בגרמניה הנאצית (אפריל 1941), הוחש לשם 'הלגיון' כדי לסייע בדיכוי המרד (גם דוד רזיאל, מפקד האצ"ל, נהרג כשיצא לשם). ובינתיים, יחידות השריון הגרמני, בפיקודו של פלדמרשל ארווין רוֹמֶל, התקדמו עד אֶל-עַלָמֵין שבמדבר המערבי ואיימו על גבול מצרים (מאי 1941-נובמבר 1942). במקום לשוב אל עבר הירדן, כוח של הלגיון הוחש אל הנגב ושם הועמד לרשותו אותו מחנה 339. 

מיהו 'נתן', אשר נתן את שמו למחנה 378, עדיין אין אנו יודעים, ולכן אין לנו אלא לחזור להשערתו של דן גזית ולראות את מקור השם במחנה חיל הַסְּפָר הירדני, שישב בו תחילה וכינה אותו ‘Camp Watan’ ('מחנה מולדת' בערבית), בעקבות שמה של ח'רבת אל-וַטַן הסמוכה במזרח. ייתכן אפוא שיש צדק בדבר, בתיקון קטן אחד: לא חיל הספר הירדני ישב בשעתו ב'קֶמְפּ וַטַן', אלא הלגיון הערבי. 

יום שישי, 20 במרץ 2015

הספרים המבוישים שלי (ג): קום התנדב לגדוד העברי

מאת אסא כשר

ב-4 בדצמבר 2014, שבועיים לפני חנוכה תשע"ה, התקיים בבית העלמין במושב אביחיל טקס מיוחד, מרגש ומעניין. בטקס ממלכתי נטמנו כדי אפרם של לויטננט-קולונל (סגן אלוף) ג'ון הנרי פַּטרסון (1947-1867) ורעייתו פרנסס הלנה, שהועברו לאביחיל מלוס אנג'לס. בהעברה עסק מזכיר הממשלה, אביחי מנדלבליט, ובטקס נכחו ראש הממשלה, שר הביטחון וכן שגרירי בריטניה ואירלנד.

פַּטרסון היה המפקד הבריטי הנוצרי של 'גדוד נהגי הפרדות של ציון' (הגדוד העברי הראשון שהוקם) ושל הגדוד ה-38 של קלעי המלך, במלחמת העולם הראשונה. 'זה היה רצונו של סבי', כתב אלן פטרסון, נכדו של מפקד הגדודים העבריים, 'לנוח את מנוחת העולמים שלו לצד פקודיו מן הגדוד העברי'. מושב אביחיל נוסד בשנת 1932 על ידי חיילי הגדודים העבריים, שפטרסון היה מפקדם, ובבית העלמין המקומי יוחדה חלקה ל'גדודאים', יוצאי הגדודים העבריים שהלכו לעולמם. 

מצבותיהם של בני הזוג פטרסון נמצאות בין חלקת הגדודאים לבין מצבה היסטורית אחרת, של 'הנוקם' שלום שמואל שוורצבארד, שהתנקש בשנת 1926 בסמיון פטליורה, המנהיג האוקראיני שחייליו ערכו פוגרומים נגד יהודים במהלך מלחמת העולם הראשונה ואחריה.


מצבתו החדשה של ג'ון פטרסון (צילום: מוטי מילרוד, הארץ)

מצבתו של שלום שוורצבארד בבית העלמין של מושב אביחיל (צילום: ד"ר אבישי טייכר; ויקיפדיה)

פטרסון כתב ארבעה ספרים ושניים מהם הוקדשו לגדודים העבריים. הנה השער של ספרו הרביעי, With the Judaeans in the Palestine Campaign, שנדפס בלונדון בשנת 1922, וחתימתו של פטרסון על עותק של הספר. אגב, ספר זה נסרק בספריית הקונגרס האמריקני והוא זמין לקריאה ולהורדה.


הנה גם השער של התרגום לעברית, 'עם הגדודים העברים בארץ-ישראל', שנדפס בירושלים בשנת 1929 בתרגומה של חיה ולי ועם מבוא של זאב ז'בוטינסקי. על כריכת העותק שבידי חרוטות שתי שורות: 'תמורה לקוני תוצרת "שמן" / למלאות ע"ו שנה לקיום בית החרושת', אבל סיפור זה באמת לא קשור לכאן.



מי שיזם את הקמת גדוד 38 של קלעי המלך היה זאב ז'בוטינסקי. הנה כמה משפטים, יפים ועמוקים, שכתב על פטרסון בהקדמתו למהדורה העברית:
מימי לא פגשתי דמות רומנטית כדמותו ... העין הרומנטית היא עין אשר, כדבר קיפלינג המובא לעיל [I saw nought common on Thine Earth], לא ראתה דבר חול בעולם. אין דבר חול תחת הרקיע: הכל שבת, הכל סתר ופלא – ויופי ... אין תקוה למפעל רומנטי כתחית ציון בתוך עולם ודור שטחה עינם מהכיר תמצית קדושה תחת מסוה חולין.
רב צבאי דורש בשבת בפני חיילי הגדוד ה-38. צילום: יעקב בן דוב 
(מקור: Rabbi William A. Rosenthall Collection)

לצד ספרו של פטרסון וחתימתו עומד בספרייתי ספר שניתן לפטרסון במתנה. הנה השער של הספר וההקדשה המיוחדת שנרשמה בתוכו, ב-18 בפברואר 1937:



מחבר הספר The Accuracy of the Bible (הדייקנות של התנ"ך) ובעל ההקדשה הוא החוקר, הפעיל הציוני והאספן אברהם שלום יָהודה (1951-1877).

אני תוהה אם אבותיו של המחבר כתבו את שם משפחתם בה"א בסוף המילה (יהודה), או אולי באל"ף (יהודא), כפי שראיתי פעמים רבות, מחשש לכתיבת שם ה'. זאת ועוד, השם לא נהגה 'יְהודה' אלא 'יָהודה' (Yahuda) ביו"ד קמוצה. בשכונת תלפיות בירושלים יש רחוב הקרוי על שמו, אך דומני שמעטים הירושלמים שהוגים את שמו נכון. רובם ככולם קוראים לרחוב בשם חסר המובן: שְׁלוֹם יְהוּדָה...


בירושלים החליט מישהו שהשם הוא יְהודה  Yehuda, ולא השם הנכון יָהודה  Yahuda (צילום: דוד אסף)

יָהודה, יליד ירושלים, היה 'ספרדי טהור' ובן למשפחה שייחוסה מגיע ליוסף בן-שושן, שר בחצרו של מלך קסטיליה, אלפונסו השמיני. לאחר תקופת לימודים במדעי המזרח באוניברסיטאות שטרסבורג והיידלברג, לימד בבית המדרש לחכמת ישראל בברלין ולימים באוניברסיטת מדריד. כאן נפגש פעמים אחדות עם המלך אלפונסו השלושה-עשר, שבהשפעת יהודה התערב לטובת יהודי ארץ ישראל במהלך מלחמת העולם הראשונה.

באותה תקופה שהה במדריד גם המנהיג הציוני מקס נורדאו, שבהיותו אזרח אוסטרי (הוא נולד בבודפשט) גורש מצרפת כנתין ארץ אויב. יום אחד  כך מספרות אשתו אנה ובתו היחידה מקסה בביוגרפיה שחיברו עליו (Anna and Maxa Nordau, Max Nordau: A Biography, New York, 1943)  בהיותו בכיכר פוארטו דל סול, המוכרת לכל תייר במדריד, פנה אליו אדם זר ולחץ את ידו בחביבות. זה היה פרופסור יהודה, שנעשה עד מהרה לידידו הקרוב. לימים כתב נורדאו, שכאשר התארח אצל יהודה בליל שבת, הוא נאלץ לכסות את ראשו, לראות את רעייתו של יהודה מברכת על הנרות, לשמוע את יהודה מקדש בעברית, ולבסוף... לאכול דג ממולא לפני המרק.


הנה הקדשה שכתבה מקסה נורדאו בשנת 1954 למלכה לוֹקֶר (1990-1887), משוררת יידיש ורעייתו של ברל לוקר, פעיל ציוני שהיה חבר כנסת מטעם מפא"י ויו"ר הנהלת הסוכנות.


מהדורה דו-לשונית של שירי מלכה לוקר הופיעה בהוצאת 'אוב  ז.ע.פ.', תשס"ו

והנה עוד סיפור על יהודה, שרשם חיים ויצמן בזיכרונותיו (מסה ומעש, שוקן, תש"ט, עמ' 198-197). ביוני 1917 הגיע ויצמן למדריד בשליחות מטעם הלורד בלפור. הוא רצה להיפגש עם נורדאו, שכזכור היה נתין ארץ אויב, וכדי להימנע מתקרית דיפלומטית הלך לשגרירות הבריטית כדי לקבל רשות:
כשיצאתי מבית-הצירוּת נתקלתי באדם היחידי, שנוח היה לי לא לראותו במאדריד – הוא פרופיסור יהודה. כל אחד משנינו חשב שהוא רואה רוח ולא אדם. פרופיסור יהודה התחיל מיד: 'מה מעשיך פה? מתי באת? לאן אתה הולך?'. המצאתי כמה סיפורים שאין זיווגם עולה יפה וקבעתי ראיון, שלא קיימתיו.
לימים נפל סכסוך בין ויצמן לבין יהודה בעניין כלשהו, ואולי בשל כך לא יצאה אל הפועל התוכנית למנות את יהודה פרופסור באוניברסיטה העברית. בכל זאת, שנים רבות לאחר מכן, יהודה תרם לספרייה הלאומית, עוד בהיותה 'בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי', אוסף מרשים באופן יוצא מן הכלל של כתבי יד וספרים נדירים שאסף (כולל אוסף מיוחד של כתבי הפיזיקאי האנגלי אייזק ניוטון), והוא מכונה 'אוסף יהודה'.


אברהם שלום יהודה (מקור: הספרייה הלאומית, אוסף שבדרון)

נחזור אל מי שפתחנו בו. 

ברבות השנים חי פטרסון בארצות הברית ושם פגש את בנציון נתניהו (2012-1910). הקשר ביניהם היה אמיץ ופטרסון אף התכבד להיות סנדק בטקס ברית המילה של בנו הבכור של נתניהו, יונתן, הלא הוא יוֹנִי (1976-1946). השם יונתן, כך הוסבר במשפחה, מורכב משני יסודות – 'יוֹן', על שם ג'ון פטרסון, ו'נתן', על שם נתן מיליקובסקי (1935-1879), סבו של יוני, שהיה רב ותועמלן ציוני נלהב, שחתם על מאמריו בשם 'נתניהו'.

הנה הקדשה על ספרו של בנציון נתניהו, 'חמשת אבות הציונות' (ידיעות אחרונות, 2004), שהוקדש לדמויותיהם של פינסקר, הרצל, נורדאו, זנגוויל וז'בוטינסקי. ההקדשה היא לאחותו של המחבר, מירי מרגולין (2013-1917), בעוד שהספר כולו הוקדש ליוני.



פתחנו בסיפור על מפקדם הנוצרי של שני גדודים עבריים בצבא בריטניה במלחמת העולם הראשונה, ונסיים ברשימה של כלל הלוחמים היהודיים ששירתו בצבא הבריטי במהלך אותה מלחמה – כ-50,000 במספרם!

רשימת הנופלים היהודים, ואחריהם כלל הלוחמים, ממלאת ספר מפואר בן למעלה משש מאות עמודים, British Jewry Book of Honour (ספר הכבוד של יהודי בריטניה), שנדפס בלונדון בשנת 1922. הנה השער והחתימה המיוחדת על העותק שבידי (עותק מס' 16 מתוך 3,000 עותקים ממוספרים שנדפסו), וגם צילום קטע מן הרשימה, שמזכיר את לויטננט (סגן) ב' וולף (Wolffe), הנופל בעל הדרגה הבכירה ביותר של גדוד קלעי המלך ה-38. סגן וולף הוזכר גם בספרו של פטרסון. 




ולסיום, הנה 'אריה, אריה' ('קום התנדב לגדוד העברי'). זהו אחד השירים הידועים של מתנדבי הגדוד העברי, שאת מילותיו כתב החייל המתנדב אריה רובינשטיין ולחנו 'נגנב' מן השיר הסקוטי הידוע 'My Bonnie Lies over the Ocean'.

שרים חברי שלישיית גשר הירקון:



בעלי התוספות

יעקב וימן שלח לי את הגלויה הזו ששמורה באוספיו. הגלויה נדפסה ב-1935 בתל-אביב על ידי ישראל רוזנברג, מתנדב בגדוד 38 של הקלעים, שהכין אותה כנראה עבור נכדיו...