יום רביעי, 24 באוגוסט 2016

פרנסות של יהודים: דוקטור ווֹט; הסבים שותים; מוֹישֵן

הומור בעסקים אף פעם לא הזיק. להיפך. אדם עם הומור, שיודע גם לצחוק על עצמו, מקבל אצלי מראש ניקוד גבוה.

בשעתו הבאתי כאן תמונה של אינסטלטורים חביבים, שהמוטו שלהם הוא 'החרא שלך זה הלחם שלנו'. על אנשים כאלה אפשר כנראה לסמוך.

צילום: ברוך גיאן

הנה כמה דוגמאות לפרנסות עם שמות שבאים בטוב, עם חיוך וקריצה שובבה.

א. דוקטור WTF

נשמתי כמעט נעתקה כאשר צילמתי את המשאית הזו ברחוב פייר קניג בירושלים ולמדתי על תחום חדש לחלוטין שבו אפשר לרכוש השכלה אקדמית.

 האם הראש הכחול הוא שלי או של בעל העסק? ואולי מדובר בסתם חוסר מוּדעוּת קיצוני?

עם דגש באות פ אפשר היה לפתור בקלות את התהייה הזו.

צילום: דוד אסף

ב. עשבים שוטים או הסבים שותים?

לאמיר גוטל (שאם זיכרוני אינו מטעני גם למד אתי לפני המון שנים בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה העברית) יש בצור הדסה מחסן יינות, בִּירוֹת ושאר ירקות ומוצרים מתוצרת האזור. בנוסף יש לו גם שם שנון.

צילום: לוי קופר

ג. כשתראה את המחיר אולי כבר לא תחייך

מוֹישֵׁן הוא השם הנחמד שנתן משה ויינשטיין למעבדה שלו, ברחוב סמילנסקי ברחובות.

צילום: דן גרינשטיין

יום שני, 22 באוגוסט 2016

בורא מיני מזונות: ביגל שקוף; פיצה בגדלים; אנא פרנק אנא?

א. בגדי הבייגלה החדשים

המוצר האטרקטיבי הזה, שמוצע למכירה במרכולית שבקיבוץ עין הנצי"ב (עמק בית שאן), מזכיר קצת את 'בגדי המלך החדשים' של הנס כריסטיאן אנדרסן. מעניין אם הבייגל השקוף כולל גם את הבצק או רק את החור.

'המרכולית היא פרטית'  הסביר לי לייזר ריבלין חבר עין הנצי"ב  'ואין לה שום קשר לקיבוץ. הבדיחה היא לא עלינו'.

תודה לגילעד רוזנברג.

צילום: אליעזר ריבלין

ב. הגודל כן קובע

הפיצה הזו קשורה יותר לפילוסופיה.

ערן כהן צילם את השלט הפארטאצ'י הזה בפיצריה בלוד. השלט עורר בו תהיות פילוסופיות, שמסקנתן היא שאצלנו גם מידה המכונה אקסטרה לארג' (XL) יכולה להגיע בגדלים שונים.

החנות הייתה סגורה ולכן לא ניתן היה לברר אם המבצע חל רק על מגש אקסטרה לארג' בינוני (מידיום), או שאפשר גם להזמין מגש XL קטן, ואולי אפילו אקסטרה סמול.

צילום: ערן כהן

ג. פיצה ברחוב אנא פרנק

ועוד בעסקי פיצה. לאלה שאוהבים את רשת 'פיצה שמש' מומלץ במיוחד לבקר בסניף בת ים. אני מקווה שתמצאו בקלות את הכתובת: רחוב אנא פרנק...


תודה לליאור פרי

ולמה זה מצחיק במיוחד, כי אצלנו בישראל כל בדיחה הופכת בשלב מסוים למציאוּת.

מה שמוביל בהכרח לציורו הבלתי נשכח של דודו גבע, בספר הבלתי נשכח Zoo ארץ Zoo? (הוצאת דומינו, 1982, עמ' 275), שבאופן לגמרי מקרי בימים אלה יצאה מהדורה חדשה שלו (ככל הנראה עבור כל אלה שהכריכה של המהדורה הישנה שברשותם התפרקה להם לחתיכות).



יום שישי, 19 באוגוסט 2016

מסע שראשיתו בתפילה אצל 'בעל הידית' וסופו בשירו של ביאליק 'אִמִּי, זכרונה לברכה'


ט"ו באב בירושלים, 2016 (צילום: דוד אסף)

א. היכונו לט"ו באב

היום ט"ו באב. המשנה במסכת תענית (פרק ד, ח) מספרת, כי לא היו ימים טובים לישראל כמו יום הכיפורים וט"ו באב, שבהן היו בנות ירושלים לובשות לבן ויוצאות לחולל בכרמים. 'ומה היו אומרות? בחור, שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך; אל תתן עיניך בנוי – תן עיניך במשפחה'. 

בארץ ניסו, ועדיין מנסים, להפוך תאריך זה ל'חג האהבה', מעין גרסה יהודית-ישראלית ל'יום ולנטיין' (Valentine's Day), עם פסטיבלים ו'לילות אהבה', חתונות ומפגשי פנויים ופנויות, מתנות ומכירות. 

הרבנית אהובה ארד  דיווה של חוזרות בתשובה מהזן הברסלבי, שמתמחה בערבי הפרשות חלה, הרצאות, סדנאות, ואף מוציאה כל חודש טיול לאוּמָן  – מארגנת לכבוד ט"ו באב טיסה 'לרבינו הגדול' (שם קוד לרבי נחמן מברסלב) ועלייה לקברי צדיקים נוספים באוקראינה. המסע נועד לנשים, ובאופן ספציפי לרווקות המחפשות שידוך (ה'בקרוב אצלך!', 'הצטרפי', וזוג הטבעות לא משאירים ספק).


לא נאריך במובן מאליו: מדובר בניצול גס ומחפיר של תמימוּת ונוֹאשוּת, עם הבטחות לישועה, ברכה והצלה שרשומות על הקרח. אבל מילא. זכותה של כל אחת לנסוע לאיזה טיול שהיא רוצה ולהתפלל היכן שתרצה ועל מה שתרצה.

ב. מיהו 'בעל הידית'?

מה שסיקרן אותי יותר הוא זהותו של הצדיק החדש שנולד על מפת ההשתטחויות  'בעל הידית מוולודניק'.

אודה ואבוש. שנים אני עוסק בתולדות החסידות ומעולם לא שמעתי על כינוי כזה. מיהו 'בעל הידית'?

פתרון החידה אינו קשה אם מתעלמים מהשיבוש הקל של שם המקום. מדובר בצדיק חסידי ידוע ומעניין מאוד ושמו ישראל דב מווילֶדניק (1850-1789). הוא היה תלמידו של הצדיק מרדכי מצ'רנוביל, ולאחר מות רבו (1829) החל לפעול כצדיק עצמאי בעיירתו הקטנה וִילֶדְנִיק (Новые Веледники), היום כפר נידח במחוז אוֹבְרוּץ' שמצפון לז'יטומיר. 

לא הרבה ידוע על קורות חייו של הרבי מווילדניק. הוא מת בכ"א בטבת שנת תר"י (1850) וספר תורותיו, 'שארית ישראל', נדפס לראשונה בלבוב בשנת 1864, ולאחר מכן, ובתוך זמן קצר, נדפס בשתי מהדורות נוספות (ז'יטומיר 1867; קניגסברג 1877). אגב, מי שהביא את הספר לדפוס היה לא אחר מאשר מיכאל לוי פרומקין-רודקינסון, חסיד חב"ד מיוחס שלימים שינה טעמו, התמשכל והיה למחבר, מו"ל ועיתונאי פורה.

שער המהדורה השלישית של ספר שארית ישראל, קניגסברג 1877 (מקור: HebrewBooks)

בד בבד נפוצו סיפורים עממיים רבים על הנסים והנפלאות שחולל הרבי הקדוש. הסיפורים הללו קובצו על ידי ברוך רַטְנֶר, אחד מחסידיו, שהתגורר בעיר אוֹבְרוּץ' הסמוכה לווילדניק, והוא הדפיסם בשנת 1901 בז'יטוֹמיר, בספר קטן ביידיש ושמו 'ספר ספורי נפלאות'. לספרו של רטנר צורף 'מכתב תעודה' ועליו חתמו חמישה מחסידיו של הרבי מווילדניק שהכירו את הרבי בחייו. הם העידו, כי המחבר 'איש נכבד הוא, וחס ושלום לא בדה אף מעשה אחת מלבו. רק כל מה שכתב לא כתב אלא מה ששמע מאנשים נכבדים אשר ידעו מהמעשיות הללו לאמיתתם'. הספר מלא וגדוש בסיפורים מעניינים על חסידים, ובעיקר על נשים מרות נפש (ובהן אלמנות ועגונות, עשירות ועניות), שבאו לחצרו של הרבי כדי להתייעץ עמו ולהתברך מפיו. הספר זכה כנראה להצלחה ובתוך זמן קצר ראתה אור מהדורה נוספת.

שער המהדורה הראשונה, ז'יטומיר, תרס"ב (1901)
שער המהדורה השנייה, [חמ"ד], תרס"ב [1902]

לפני עשרים שנה, בשנת 1996, תורגם ספר הגיוגרפי זה מיידיש לעברית על ידי ידידי המנוח ר' יהושע מונדשיין. הספר ראה אור ביזמתו של גדליה אוֹבֶּרְלַנְדֶר, שאף הקדים הקדמה בתחילת הספר והוסיף תוספות בסופו (הוצאת מכון 'אור ישראל', מונסי, תשנ"ו)

אגדות מסוג אלה שנאספו בספרו של רטנר, ואחרות שבלי ספק סופרו בעל-פה, גרמו לכך שבמרוצת השנים, ואף בתקופה הסובייטית, הפך קברו של הרבי מווילדניק יעד נכסף למבקשי ישועות ושבורי לב, ובמיוחד לנשים, ואף גויי הסביבה הגיעו אליו לבקש על עצמם.

ג. הרבי מווילדניק וחיים נחמן ביאליק

שמו של הרבי מווילדניק מוכר גם לכל מי שקרא את שירו היפה של ח"נ ביאליק, 'אמי, זיכרונה לברכה'. שיר זה, שנכתב בלונדון ב-1931, לא על אמו של המשורר נכתב, אלא על אמו של הרבי מווילדניק. וההוכחה לכך היא המוטו שצירף ביאליק לשיר: 'משיחות הצדיק ז"ל מוילדניק'.

הנה השיר מתוך מהדורת שירי חיים נחמן ביאליק שערך אבנר הולצמן (דביר, תשס"ה, עמ' 454-452):


ומבאר הולצמן:
השיר נשלח למערכת השבועון 'מאזניים' ופורסם בו בראש גיליון הפסח של אותה שנה [1931]. הנטייה לראותו כחלק משירי הילדוּת האוטוביוגרפיים של ביאליק לא ייחסה את המשקל הראוי לכותרת המשנה, 'משיחות הצדיק ז"ל מוִילדניק'. כותרת זו מאותתת לקורא שלפניו כעין אגדה עממית בסגנון שיחות החסידים ולא השלכה של חוויה מחוויות חייה של אם המשורר. ואכן, השיר רחוק מלהיות תיאור נאיבי הרמוני של נס שנעשה לאישה הצדקת בכוח אמונתה. לאמיתו של דבר מובלעת בו תהייה, אירוניה ואף מחאה כלפי קשיחותה של ההשגחה העליונה המשחקת באישה הנואשת משחק אכזרי למדי, ונקודת התצפית שבו אינה של מאמין תמים אלא של מי שפרש מעולם המסורת וצופה בו מבחוץ בביקורת ובהסתייגות.
מרדכי עובדיהו, שהתלווה אל ביאליק בימי שהותו בלונדון בחורף 1931 והיה עֵד ללבטיו בעת כתיבת השיר, סיפר כי תכניתו המקורית של המשורר הייתה לסיים את השיר בצורה שונה לגמרי:
נשרה דמעה מעיניה ותכבה נר אחד... וירתח בה לבה למראה חילול זה, ודמעת אש נפלה מעינה השנייה והיא שהדליקה את הנר שכבה, ואך חֵלֶף זה נשרפה עינה האחת. עמדה הצדקת ושיבחה למרום: מוטב שתחסר עין אחת מאמתך, מאשר תחסר, חלילה, עין לשבת המלכה.
לדברי עובדיהו סיום זה, שבו כיפרה האֵם על עלבון השבת באחת משתי עיניה, הרתיע את ביאליק, שהחליט לבסוף לסיים את השיר כשהאֵם אינה מאבדת את מאור עיניה. ביאליק אמר לעובדיהו: 'אכן ביטלתי נוסח זה, שמין ריח לְבוֹנָה "קתולי" נודף הימנו והוא יותר מדי ספרותי' (מפי ביאליק, מסדה, תש"ה; הובא במהדורה המדעית של שירי ביאליק בעריכת דן מירון ואחרים, ב, תש"ן, עמ' 387-386).

מֵאַיִן נחל ביאליק את שירו?

בספרו הנזכר של רטנר (חלק ב, עמ' 25, סימן ל) הובאה ראשיתה של מעשייה זו, ואפשר להניח שביאליק קרא אותה שם ועיבד אותה לשירו המרטיט.


והנה התרגום המדויק לעברית של יהושע מונדשיין.


מקור צנום ודל זה  שלוש שורות בסך הכל!  מוכיח כי המוטו שצירף ביאליק לשירו קשור במישרין לשיר שבהמשך ויש להבין אותו כפשוטו: מדובר באמו הצדקת של הצדיק מווילדניק ולא בסתם אשה (ולא כדעת זיוה שמיר, שגרסה כי 'אין לראות בכותרת המשנה רמז אוטוביוגרפי, כי אם ציון ז'אנרי', ו'יש להבין את השיר כמעין אגדה עממית, שיחת חסידים על מעשה נסים ולא כשיר ריאליסטי'. ממילא גם אין תוקף למסקנתה, כי הדובר בשיר, 'בנה של האשה הפשוטה', מבטא 'עמדת משכיל גלוי ראש וגלוי עיניים', שמטיח כביכול 'דברים קשים כלפי שמים', שכן הדובר הוא הצדיק מווילדניק בכבודו ובעצמו; ראו בספרה הצרצר משורר הגלות: על היסוד העממי בשירת ביאליק, פפירוס, תשמ"ו, עמ' 159-156).

אמו של הצדיק מווילדניק בכתה אפוא מרה כאשר כבה נר השבת שהדליקה. הקב"ה האזין לתפילתה והנה דלק הנר מעצמו. ביאליק עיבד, שינה ועיבה ונתן לשיר את הנפח ה'עממי' והדרמטי המתבקש.

האם זהו אכן מקורו של ביאליק? שאלתי לדעתו של עמיתי אבנר הולצמן, שהשיבני:
ספק בעיניי אם ביאליק היה זקוק למקור זה בתור גירוי לכתיבת שירו. הרי לפי עדותו הוא שמע בילדותו מעשיות חסידיות מפי סבתו החורגת, שהייתה קרובתו של אותו צדיק [יעקב משה ביאליק, סבו של המשורר, התחתן בזקנתו עם בתו החורגת של הרבי מווילדניק]. האם אין זה סביר יותר שכבר אז נטבעה בזיכרונו המעשייה ההיא, שמן הסתם הייתה מהלכת בין חסידי הצדיק ובחוג משפחתו?  
אני מכיר כמה עיונים בשיר הזה (למשל, רשימתו היפה של מאיר בוסאק ב'דבר', 24 ביולי 1970, עמ' 18), אבל נראה לי שאיש לא איתר את המקור שמצאת. יש מאמר מפורט של דב סדן על הקשריו של השיר, בספרו 'חיים נחמן ביאליק: דרכו בלשונותיו ובלשונותיה' (עמ' 423-411), ובין השאר הוא עוסק בשלל עניינים הקשורים בצדיק מווילדניק ובספרו 'שארית ישראל', אבל אפילו הוא אינו מזכיר את ספרו של רטנר, וחזקה עליו שהיה מזכירו אילו הכירו. כך שאני משער שהגילוי הזה כולו שלך.
אני יכול להניח בבטחון שגם יהושע מונדשיין ידע על הקשר בין סיפור זה לבין שירו של ביאליק, אך נמנע מלציין זאת שכן הספר יצא לאור בהוצאת ספרים חרדית, ואוי לו ואבוי לו אם היה מזכיר את שמו של האפיקורוס ביאליק בין דפי הספר הקדוש. אך אנו יכולים לעשות זאת ללא חשש ולהצביע על מקורו הצנוע של השיר.

ד. הקלאַמקע שמסביב לקבר 

השלט שנקבע על קברו של הרבי מווילדניק (מקור: אהלי צדיקים)

האם הרבנית אהובה ארד מכירה את שירו המרגש של ביאליק? האם תקרא אותו בפני חסידותיה?

אפשר להניח שלא; אפשר להניח שהיא תבחר לספר להן את הסיפור הסתמי על הידית של 'בעל הידית'.

ומהו סיפור זה, שהקנה לרבי את כינויו הפרימיטיבי והמגוחך, שאיש מחסידיו ומנוצרי זכרו מעולם לא השתמש בו? ובכן, מקורו הוא בתוספות שהוסיף גדליה אוֹבֶּרְלַנְדֶר, מו"ל 'ספורי נפלאות', בסוף מהדורת התרגום של מונדשיין שנזכרה לעיל, כמסורת 'שנמסרה איש מפי איש':


[...]

ספורי נפלאות, מונסי תשנ"ו, עמ' קמה, קמז

אמירה זו, שמי שיחזיק ב'קלאַמקע' (או 'קליאַמקע'), כלומר מנעול הדלת, יזכה לישועה, היא שהפכה את הרבי מווילדניק בפִיוֹת עִלְּגֵי דורנו 'לבעל הידית'...

ה'אוהל' החדש שהוקם על ציוּן קברו של 'בעל הידית' (מקור: קברי צדיקים)
הציוּן על הקבר הקדוש הוא חדש לגמרי (מקור: אהלי צדיקים)

לסיום נאמר כי הבטחות דומות יוחסו גם לצדיקים אחרים. כך למשל סופר על ה'קלאַַמקע' של הרבי מגור, שבכוחה להביא לחזרה בתשובה; גם על ה'קלאַמקע' של בית המדרש של רבי יוסף אהרן מבּוּצֶ'צְ'יָה שברומניה נאמר, כי מי שייגע בה יזכה לישועה שלמה. ובאשר להבטחה לזיווג למה לבזבז כסף על נסיעה לארץ תלאובות? אפשר להישאר בארץ ולהסתפק בקברו של הרב הברסלבי אליעזר שלמה שיק, שנפטר בשנה שעברה ונטמן במושבה יבנאל. הרב שיק הבטיח בצוואתו כי מי שיגיעו לקברו לא רק שיזכו לישועה שלמה אלא גם ימצאו את זיווגם מן השמיים, 'ואני חזק בזה מאד'...

הבטחות שנרשמו בצוואתו של הרב אליעזר שלמה שיק
ההבטחה של הרב שיק נחקקה גם על מצבתו ביבנאל (צילום מאיר גרונבלאט; מקור: ברסלב סיטי)

יום שלישי, 16 באוגוסט 2016

סיפורי רחובות: מיהו הרץ היינריך וכמה שנים חי?

היינריך רודולף הרץ (1894-1857)

הפעם נפנה את מבטנו לאזור התעשייה 'חוף שֶׁמֶן' שבחיפה.

שמחה בינות מקיבוץ גשר הזיו בלע את הרוק כמה פעמים כשנתקל בשלט הרחוב שמנציח את הפיזיקאי הגרמני ממוצא יהודי היינריך רודולף הרץ (1894-1857). הרץ היה בלי ספק מדען חשוב שראוי להנצחה  יחידות המדידה של גלים אלקטרומגנטיים (הרץ, קילו-הרץ, וכדומה), קרויות על שמו  אבל למה להתעלל כך בזכרו?


זה מתחיל בשם העברי המשובש שהדביקו לו – 'הרץ היינריך', שהופך את שם משפחתו לשמו הפרטי וההיפך; ממשיך בתעתיק הקלוקל ללועזית (גם בערבית התעתיק משובש); ומסתיים בגיל המופלג שבו היה אמור לסיים את חייו  137 שנים, לא פחות. במציאות הוא דווקא לא חי כל כך הרבה שנים. הוא מת מהרעלת דם, בן 37 בסך הכול.

 ועוד לא אמרנו מאומה על ההגדרה הקצת עילגת, 'אביהם המדעי של הרדיו והרדאר'.

יום ראשון, 14 באוגוסט 2016

מנחם ברינקר איננו

מנחם ברינקר (2016-1935)

ביום שישי האחרון (12 באוגוסט) נטמנה גופתו של פרופסור מנחם ברינקר באדמת בית הקברות של קיבוץ קרית ענבים. ברינקר ביקש שלא יספידוהו או ישרטטו 'קווים לדמותו', אלא יקראו שירים על קברו, וכך היה. מקצת חבריו הטובים ובני משפחתו קראו שירים וקטעי פרוזה אשר בחרו, ועמם נפרדו מאדם מיוחד במינו, אבן מאבני קיומנו כאן. עם לכתו שוב נתערערו ונסדקו קירות הבית הצנוע והרעוע שהקימו כאן בעמל וביזע אלה שמכונים היום בבוז 'האליטות הישנות', שוחרי הספרות העברית הקלאסית והציונות ההומניסטית. מיעוט היינו ומיעוט כנראה נישאר.

פרופסור אבנר הולצמן שחזר עבורי את רשימת הדוברים והשירים:
  • א"ב יהושע: 'רגע אחד שקט בבקשה' של נתן זך
  • חיים גורי: שירים מספרו האחרון 'אף שרציתי עוד קצת עוד' (מתוך מחזור שירים שהוקדש לברינקר)
  • חיים באר: 'מחר אני אמות' ו'אין לָךְ זכות חנינה בעולם' של לאה גולדברג ('אֵין לָךְ זְכוּת חֲנִינָה בָּעוֹלָם. / הַכֹּל הָכְרַע. / חֲלוֹמוֹתַיִךְ טוֹבְעִים בַּיָּם / וְאַתְּ אוֹמֶרֶת שִירָה.)
  • עמוס עוז: קטע מספרו 'אותו הים'
  • נילי כהן: 'קֵץ הָאָב' של נתן אלתרמן
  • משה הלברטל: צוואתו של 'אובד עצות', גיבור 'מכאן ומכאן' של י"ח ברנר
  • חגית ברינקר: 'מות אבי' של יהודה עמיחי ו'תרי"ג מצוות ואחת' ('והאיש המת שב אל ביתו') של דליה רביקוביץ (לדבריה קיבלה את אישורו של אביה לבחירתה בהם)
  • אליאב כהן: שיר שכתב מנחם ברינקר על אביו
  • ירון לונדון: 'היום פָּנָה' של לאה גולדברג
  • נסים קלדרון: 'הספרים' של נתן אלתרמן (מתוך 'עיר היונה')
  • ניבה לניר: שיר של אבא קובנר מתוך הפואמה 'סְלוֹן קֶטֶרִינג'

מנחם ברינקר, איש ירושלים בלידתו ובמותו, חתן פרס ישראל לספרות עברית וכללית (2004) וחבר האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, היה מגדולי אנשי הרוח שחיו עמנו. חוקר מחונן ואנין טעם של ספרות ופילוסופיה, מורה כריזמטי ונערץ שלא הסתגר במגדלי השן אלא גם היה מבקר ועורך, אידאולוג ואיכפתניק. הוא היה ממתווי דרכו של השמאל הישראלי הסוציאליסטי והציוני, הפגין ונאם. ובעיקר היה ברינקר איש רב קסם, שופע הומור, חכמה יהודית ואנושית ואהבת אדם. בן למשפחה ירושלמית 'של פעם' (אמא דתייה ואבא חצי מסורתי וחצי קומוניסט), שמוריו הרוחניים היו מיכה יוסף ברדיצ'בסקי ויוסף חיים ברנר, ש'האפיקורסות היהודית' שלהם היא ששבתה את לבו והוליכה אותו בעקבותיהם, במחקר ובחיים.

מי שרוצה להיזכר בברינקר הצעיר והרענן ובימי התום של שנות השמונים, כשעוד חשבנו שאפשר לשנות כאן משהו, מוזמן להתבונן בסרט התיעודי 'ישעיהו ליבוביץ במעלות', שביים יגאל בורשטיין בשנת 1981. בסרט מתועד ביקורם של ישעיהו ליבוביץ, ישראל אלדד (שייב) וברינקר בעיירה הגלילית מעלות, בדצמבר 1980, והשתתפותם ברב-שיח 'משבר בציונות או משבר במדינה'. אין עוד אנשים כאלה, אין יותר רמה כזו...



ברינקר חלה לפני כשנה באותה מחלה ממארת שאין לה רפואה, אך עד ימיו האחרונים כמעט שלא נס ליחו ולא כהתה עינו. ב-5 ביולי, חמישה שבועות לפני מותו, רואיין ברינקר על ידי פרופסור אבנר הולצמן כחלק ממיזם של האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים לתיעוד חבריה הוותיקים (לצדו של הולצמן יושבים הפרופסורים אבישי מרגלית ומנחם יערי, חבריו של ברינקר). אותות המחלה ניכרים בו, אך הדבר לא הפריע לו להעלות בחיוניות ובהומור זיכרונות מרתקים, וגם הרבה 'רכילויות', על חייו האישיים, על מוריו ועמיתיו ועל הקריירה האקדמית העשירה שלו. אני מצאתי בדבריו עניין רב.



בראשית השיחה הזכיר הולצמן את 'ברנר', שיר ביכורים שפרסם ברינקר בשנת 1954 בכתב העת 'מבפנים' של התנועה הקיבוצית. ברינקר, שהיה אז בן תשע-עשרה בסך הכול, חתם על השיר בשם 'ב. מנחם'. זהו שיר לא מוכר לרבים, והנה הוא לזכרו של איש דגול זה (השיר פורסם מחדש בלווית דברי הסבר בספרה של נורית גוברין, צריבה: שירת התמיד לברנר, משרד הביטחון, 1995, עמ' 243):


וכך פירשה נורית גוברין את השיר (עמ' 87-85):


ועוד לזכרו.

ב-6 באוקטובר 2012 פרסמתי בבלוג עונג שבת את הפוסט 'תשורה קטנה ליום הכיפורים: "ענף אבות" לכבוד מנחם ברינקר', ובו הבאתי את ההקדמה היפה שצירף הסופר חיים באר לספר היובל לכבודו של ברינקר, 'הספרות והחיים' (הוצאת כרמל, תשע"א, עמ' 18-15). הנה הם שוב דבריו של באר:


יהי זכרו ברוך.

בעלי התוספות

פרופ' אביעד הכהן פרסם הספד יפה על ברינקר בעיתון 'ישראל היום'. הנה הוא (ותודה לאבי נבון שהעביר):



יום שישי, 12 באוגוסט 2016

אבן מאסו הבונים: מה אכל ישוע ב'מֶנְזָה כריסטי'?

כנסיית מנזה כריסטי בנצרת (מקור: ויקיפדיה)

ישוע הנוצרי עשה כידוע נסים רבים, אבל אכילת אבנים לא נמצאת ברשימה המכובדת הזו.

בעצם, אולי כן... תלוי את מי שואלים.

מספר מורה הדרך עמרי אבידר: 

ליד הכנסייה הקתולית-פרנציסקנית 'מֶנְזָה כריסטי' (שולחן המשיח) שבנצרת, מוצב שלט המספר את סיפורו של המקום בשלוש שפות.

הנה השלט בעברית:


ואם תשאלו את עצמכם במה היטיבו את לבם המורה ותלמידיו? ניתן לקבל תשובה מוזרה ביותר מהתרגום לאנגלית של השלט:


אם נתרגם את התרגום העילג יתברר לנו ש'ישוע אכל אבן בתוך הכנסיה כארוחה ביחד עם תלמידיו'!

מה קרה כאן?

עמרי משער שהטקסט המקורי היה משהו כזה:
A relatively late tradition identifies the large stone table inside the church as the place in which Jesus ate a meal together with his disciples

אבל 'גוגל טרנסלייט' פישל, ובנצרת לא היה אף דובר אנגלית, שקרא את השלט ויכול היה להתריע על הביזיון.

שולחן האבן בכנסיית מנזה כריסטי בנצרת (מקור: ויקיפדיה)

הנס עצמו תואר בפירוט בבשורה על פי יוחנן, כא 14-3. זו הייתה ההתגלות השלישית של ישוע לאחר שקם לתחייה. מן הכתוב בברית החדשה ברור שהאירוע התרחש על שפת הכינרת, ואכן בדרך כלל רגילים לזהותו בכנסיית הבכורה של פטרוס, ליד כפר נחום, שמוכרת יותר בשמה הערבי ט'בחה (ובעברית: עין שבע). מסורת מאוחרת, ומופרכת בעליל, טלטלה את ישוע מחופי הים עד להרי נצרת.

אז מה באמת הם אכלו במעמד הזה? למען האמת, זה ברור לגמרי: דגים על האש ולחם (את הפיתות והחומוס כנראה עוד לא גילו באזור הכנרת)...

הנה כך כתוב בבשורה על פי יוחנן:
וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם שִׁמְעוֹן פֶּטְרוֹס: הִנְנִי הֹלֵךְ לָדוּג. וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו: גַּם־אֲנַחְנוּ נֵלֵךְ עִמָּךְ. וַיֵּצְאוּ וַיֵּרְדוּ בָאֳנִיָּה וְלֹא לָכְדוּ מְאוּמָה בַּלַּיְלָה הַהוּא׃ הַבֹּקֶר אוֹר וְיֵשׁוּעַ עָמַד עַל־שְׂפַת הַיָּם, וְהַתַּלְמִידִים לֹא יָדְעוּ כִּי יֵשׁוּעַ הוּא׃ וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם יֵשׁוּעַ: בָּנַי הֲיֵשׁ־לָכֶם דָּבָר לֶאֱכֹל? וַיֹּאמְרוּ: לֹא׃ וַיֹּאמֶר לָהֶם: הַשְׁלִיכוּ הַמִּכְמֹרֶת מִימִין לָאֳנִיָּה וְתִמְצָאוּ. וַיַּשְׁלִיכוּ וְלֹא־יָכְלוּ עוֹד לִמְשֹׁךְ אֹתָהּ מֵרֹב הַדָּגִים׃ וַיֹּאמֶר הַתַּלְמִיד הַהוּא אֲשֶׁר יֵשׁוּעַ אֲהֵבוֹ אֶל־פֶּטְרוֹס: הִנֵּה־הָאָדוֹן. וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ שִׁמְעוֹן פֶּטְרוֹס כִּי הוּא הָאָדוֹן, וַיַּחְגֹּר אֶת־מְעִילוֹ, כִּי עֵירוֹם הָיָה, וַיִּתְנַפֵּל אֶל־הַיָּם׃ וְהַתַּלְמִידִים הַנִּשְׁאָרִים בָּאוּ בַסְּפִינָה כִּי לֹא הִרְחִיקוּ מִן־הַיַּבָּשָׁה כִּי אִם־כְּמָאתַיִם אַמָּה וַיִּמְשְׁכוּ אֶת־הַמִּכְמֹרֶת עִם־הַדָּגִים׃ וַיְהִי בַּעֲלוֹתָם אֶל־הַיַּבָּשָׁה וַיִּרְאוּ וְהִנֵּה גַּחֲלֵי־אֵשׁ עֲרוּכִים וְדָגִים עֲלֵיהֶם וְלֶחֶם לֶאֱכֹל׃ וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם יֵשׁוּעַ: הָבִיאוּ מִן־הַדָּגִים אֲשֶׁר לְכַדְתֶּם עָתָּה׃ וַיַּעַל שִׁמְעוֹן פֶּטְרוֹס וַיִּמְשֹׁךְ אֶת־הַמִּכְמֹרֶת אֶל־הַיַּבָּשָׁה וְהִיא מְלֵאָה דָּגִים גְּדוֹלִים מֵאָה וַחֲמִשִּׁים וּשְׁלשָׁה וְלֹא נִקְרְעָה הַמִּכְמֹרֶת אַף־כִּי רַבִּים הָיוּ׃ וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם יֵשׁוּעַ: בֹּאוּ בְרוּ־לָחֶם, וְאֵין אִישׁ מִן־הַתַּלְמִידִים אֲשֶׁר מְלָאוֹ לִבּוֹ לִשְׁאֹל מִי אָתָּה כִּי יָדְעוּ אֲשֶׁר הוּא הָאָדוֹן׃ וַיָּבֹא יֵשׁוּעַ וַיִקַּח אֶת־הַלֶּחֶם וַיִּתֵּן לָהֶם וְאֶת־הַדָּגִים׃ וְזֹאת הַפַּעַם הַשְּׁלִישִׁית אֲשֶׁר־נִרְאָה יֵשׁוּעַ אֶל־תַּלְמִידָיו אַחֲרֵי קוּמוֹ מֵעִם הַמֵּתִים.
ואם אנו כבר בענייני ישוע ואוכל, ייזכר לטוב אחד הפוסטים הראשונים בבלוג עונג שבת, שדן בשאלה מעניינת אחרת: מה בעצם אכלו שם, ב'סעודה האחרונה'...

בתיאבון!

החצץ הזה הוא חלבי, בשרי או פרווה?

יום חמישי, 11 באוגוסט 2016

פה ושם בארץ ישראל: שרפרפים לתשעה באב; קבורת סככות; איכילוב של מטה; לא בשמיים

א. היכונו לתשעה באב

גם מצומות ותעניות אפשר להתפרנס, כפי שמוכיחה תמונה זו שצולמה בשכונת בית וגן בירושלים.

צילום: עידו נוי

ב. קבורה אלטרנטיבית

בית קברות חדש הוקם לאחרונה בירושלים, ללא אישור הרבנות ועם היתר מיוחד לכהנים להיכנס אליו. זהו בית הקברות לסככות ישנות של אוטובוסים.


בית הקברות ממוקם במגרש גדול וריק בין רחוב יפו לשדרות שז"ר, ממש צמוד לרחוב וולך ולבית הקברות הישן של שערי צדק (הירושלמים יודעים על מה אני מדבר), והסככות הישנות גודשות אותו כמין מצבות פוסט מודרניות.

צילומים: הלל אסף

ג. התחנה האחרונה באיכילוב

ואם בתחנה האחרונה עסקינן, באירועי 'לילה לבן' בתל אביב (סוף יוני) הוצע מסלול סיור בלתי שגרתי וקצת ביזארי בבית החולים איכילוב.


תודה לרמי נוידרפר

ד. שירותים ארציים

פסטיבל היהדות 'לא בשמיים' נערך בכל קייץ בגליל העליון. לאה לנגלבן צילמה את השלט הזה בתל חי ואפשר לפרש אותו בכל מיני צורות ולקחת אותו לכל מיני כיוונים.