יום ראשון, 5 ביולי 2015

פרנסות של יהודים: מגדר, קדושה, קלקולים, חנות בהזדמנות

א. מתקתקת ארונות עם תואר שני במִגְדר

או כמו שאמרו אצלנו בוורשה: לא חשוב במה התואר, העיקר שתהיה תעודה.

לפרנסה נדאג אחר כך...

מודעה בשכונת נוה צדק, תל אביב (צילום: רמי נוידרפר)

ב. קשיים בקדושה

מה הכוונה המסתתרת בפתק חידתי זה?

צילום: שאול רזניק

אפשר להניח שמדובר במה שקרוי בתורת החסידות 'מחשבות זרות' או הרהורי עבירה, והמבין יבין (ובמיוחד אותו רב חשוב בצפון הארץ ששמו אסור לפי שעה לפרסום).

צריך לקוות שהפתרונות הייחודיים הללו לא כוללים סיגופים וגלגולי שלג.

ג. קלקולים ותיקונים

האם שתי המודעות הודבקו זו ליד זו במקרה או שמא ידם המתוחכמת של אנשי 'מוסך עפרה' הייתה במעשה?

צילום: ברוך גיאן

ד. שוק המציאוֹת

בפתח שוק מחנה יהודה (רחוב מחנה יהודה פינת רחוב יפו) מוצעת לעוברים ושבים הזדמנות יוצאת מן הכלל לרכישת חנות מלאה בכל טוב.

המחיר אמנם עלה מ-30 ש"ח ל-33 ש"ח, אבל בכל זאת מדובר בעסקה מאוד מפתה.

צילום: אוריאל כהן

האמת היא שמחירה של החנות רק הולך ומאמיר. לפני כמה שנים, כאשר אנשי 'גוגל סטריט' צילמו את רחובות ירושלים, המחיר היה נמוך הרבה יותר (29.99 ש"ח).



יום חמישי, 2 ביולי 2015

עיקשות ונחישות: המאבק הציבורי על 'בריכת ירושלים'

צילום: דוד אסף

כבר יותר מעשור שאני שוחה בקביעות, כמה פעמים בשבוע, ב'בריכת ירושלים', השוכנת בלב 'המושבה הגרמנית', סמוך למקום מגוריי. כמוני גם מאות ירושלמים אחרים, מכל העדות, המינים, הגילים והצבעים, שהבריכה היא חלק בלתי נפרד מחייהם והם מתקשים לדמיין אותם בלעדיה.

זו הבריכה האולימפית היחידה בעיר (50 מטר) ואפשר לראותה כמין שמורת טבע של ספורט עממי בלב שכונה שהפכה, שלא בטובתה, יוקרתית ויקרה. תושבי השכונה נאבקים כבר יותר מעשור על שימור צביונה: החל במאבקים המתוקשרים על שימור קולנוע 'סמדר' ולאחרונה הצלתה של ספריית 'האוזן השלישית', עבוֹר במחאה על הקמת בתי מלון מגלומניים בכניסה לשכונה, ועד לגולת הכותרת: הקמת פארק המסילה המקסים, במקום התכנית האימתנית המקורית לסלול שם כביש רב-מסלולים. כל המאבקים הללו החלו בהתארגנויות 'מלמטה', של תושבים שאכפת להם ומוכנים להשקיע מזמנם ומכספם למען הכלל.

והנה יום אחד, כפי שיסופר בהמשך, התעוררנו למציאות חדשה ובה בעלי הבריכה (ערפול המושג 'בעלים' בהקשר לבריכה עוד עשוי היה להתברר בהליך המשפטי) קמו עליה לכלותה. הם עשו זאת כדי למקסם את רווחיהם משטח הנדל"ן היקר שהועמד לרשותם בימי התום של עיריית ירושלים, שבהם עוד נהוג היה לסמוך על מילתם הטובה של אנשים. למה שתהיה בריכה ציבורית ועממית  אמרו לעצמם 'בעלי הבריכה'  אם אפשר להחריבה, לסתום את מימיה ולבנות במקומה מגרש חניה גדול, שכביכול דרוש לתושבי העיר? ואם כבר יש מגרשי חניה  זה היה אמור להיות השלב הבא!  למה שהמכוניות תירטבנה, והלא אפשר לבנות מעליהם 'מגדלי הולילנד' חדשים ולפתור את מצוקת הדיור של בעלי הון אחרים?

קהל השוחים בבריכה זיהה מיד את האידאולוגיה החמדנית מאחורי הדיבורים היפים ולא הסכים בשום אופן לקבל את הדין. מאבק ציבורי מופתי התפתח ובמסגרתו הצליחו אנשי 'הוועד להצלת הבריכה' לשתף פעולה עם כוחות חיוביים בעירייה (ויש כאלה!) ולבסוף להביס את חמדנותם של בעלי ההון, גם אם הניצחון לא היה מלא והסתיים בפשרה.



בשבוע שעבר נערכה 'מסיבת ניצחון' צנועה לציון סיומו של המאבק. שמעון ביגלמן, עיתונאי, פעיל חברתי ותושב השכונה, שפרק זמן מסוים גם עמד בראש 'הוועד' (לפניו היה חיים וייצמן, ואחריו רונית לומברוזו), סיכם את השתלשות המאבק, שיכול וצריך להקרין גם על מאבקים חברתיים דומים בארץ. המסקנה ברורה: אפשר לנצח את החמדנות ואת טייקוני הנדל"ן, צריך רק נחישות, עיקשות, סבלנות ואמונה בצדקת הדרך.



*
מאת שמעון ביגלמן

'בריכת ירושלים', בריכת השחייה הציבורית שבמושבה הגרמנית, היא מותג ירושלמי מוכר ואהוב. הבריכה משכה את תשומת לב הציבור כבר עם פתיחתה בשנת 1958 וזכתה לכינויים 'בריכת המריבה' ו'בריכת התועבה'. אז התנהל מאבק עיקש בין קנאים חרדים, שהתנגדו לרחצה מעורבת של גברים ונשים בעיר הקודש, לבין הציבור החופשי, שרצה בבריכה ובא בהמוניו לשחות בה. לא עזרו הפגנות המחאה, החרמות והאיומים לפוצץ את הבריכה. המאבק הסתיים בתבוסה צורבת שהונחלה לחרדים. 

מעריב, 28 ביולי 1958

עבור אלה שאינם ירושלמים ולא מכירים את המקום מקרוב, הנה כמה פרטים: בריכת ירושלים נמצאת ברחוב עמק רפאים 43 והיא משתרעת על שטח של כשמונה דונמים, בלבו של המעוז החילוני והדתי-ליברלי בדרום ירושלים. זו בריכה אולימפית ולצדה בריכת ילדים ומועדון כושר. הבריכות מוקפות במדשאות גדולות שהפכו את המקום לאתר בילוי משפחתי אהוב בימות הקיץ.

בקיץ הראשון, 1958, רחצו בה כ-10,000 ירושלמים...

דבר, 3 באוגוסט 1958
העקשנות משתלמת

בוקר אחד קמו השחיינים הותיקים של בריכת ירושלים ולנגד עיניהם הודעה שהודבקה על לוח המודעות ומבשרת, כי הבריכה עומדת להיסגר לטובת פרויקט מגורים, שבעלי הבריכה מתכננים לבנות על שטחה. ירושלמים אמתיים לא מוותרים וכהרגלם פותחים במאבק ציבורי. במקרים רבים מאבקים כאלה מצליחים, למשל פארק הצבאים, ובמקרים אחרים נכשלים והופכים בכייה לדורות, למשל האסון הקרוי 'מתחם הולילנד'.


שחייני הבריכה החליטו לא לעמוד מנגד, כשראו שכבשת הרש הרטובה והאהובה שלהם עומדת להפוך למפלצת בטון, והחליטו לצאת למאבק. זהו אפוא סיפורו של מאבק אזרחי על שמירת זכויות הציבור, שבו התושבים הבינו 'בזמן אמת' כי הולכים לגזול את זכויותהם לטובת אינטרסים של בעלי הון. המקרה של בריכת ירושלים יכול להיות דוגמה למאבק מוצלח, שבו שילוב של מסירות והתלהבות, גיבוי ציבורי ותזמון נכון וענייני של פעולות הביא, בסופו של דבר, לתוצאה המבוקשת: שימור נכסיו של הציבור, למענו ולטובתו. קרוב לוודאי שסמיכות הפרשיות בין הניסיון לגזול את בריכת ירושלים ובין חשיפתה של השחיתות שהייתה כרוכה בפרשת הולילנד, עזר לפעילים, שהצליחו לגייס לא רק דעת קהל אוהדת אלא גם את נציגי התושבים במועצת העיר.


כבר בתחילת הדרך הוצע ליזמים לחלוק את השטח עם הציבור: חלק למגורים וחלק להקמת בריכה חדשה. אך הם  באטימותם, יהירותם וחוצפתם  דחו את ההצעה. הצעתם הראשונית הייתה בנייה על כל השטח, כאשר במרתף הבניין תוקם בריכה ציבורית קטנה (הפעילים כינו אותה בלעג: 'השלולית'). הצעת הפשרה, שהוצגה כבר באותו שלב לבעלי הבריכה, הייתה מתן רצועת בניה במקביל לרחוב הרכבת, ובתמורה לכך יבנו היזמים בריכה חדשה, על כל מתקני העזר שבה, והיא תועבר לבעלות העיריה

חמש שנים מאוחר יותר, לאחר מאבק עיקש ויקר, שבמהלכו המשיך מצבה הפיסי של הבריכה להתדרדר, הסכימו היזמים לקבל אותה הצעת פשרה, שקיבלה עתה גם תוקף של פסק דין מבית המשפט העליון.

המאבק הוכיח כי נחישות וקביעת יעדים סבירים הם מפתח להצלחה. שיתוף הפעולה בין פקידי העיריה ובין נציגי התושבים היה הכרחי. אכן, מאותו רגע שבו קיבלו על עצמם סגן ראש העיר קובי כחלון והיועצים המשפטיים של העירייה את המשימה, וראו בה מבחן עקרוני של צדק חברתי ועמידה לטובת זכויות התושבים, הסיכוי להצלחה היה גבוה. 

החשוב והתקדימי הוא, שההסכם שנחתם לבסוף הביא להלאמת שטח מיזם פרטי לטובת הציבור. זו היא התשובה לכל הספקנים, שאמרו כי אין מה לעשות כנגד הכח הכספי של היזמים הפרטיים. יש מה לעשות! עובדה.


החרוז לא היה ממש מוצלח, אבל הוא שיקף את המציאות

קונספירציה בהתהוות

בתוכנית המתאר של העיר הוגדר המתחם כשטח פרטי פתוח לטובת בריכה. הבריכה הופעלה כל השנים על פי שני הסכמים, שנחתמו בין בעלי הבריכה (מושב שורש שבהרי יהודה וחברת הקבלנים 'האחים אֶלָה') לבין עיריית ירושלים, בשנים 1980 ו-1993. ההסכמים שנחתמו הבטיחו את המשך הפעלתה לשנים רבות ולרווחת כלל הציבור, ואפילו קבעו כי מחיר הכניסה יהיה 'עממי' ובמקרה של חילוקי דעות ראש העיר הוא שיקבע את המחיר. האידיליה הסתיימה כאשר בעלי הבריכה החליטו לשנות כיוון. הם לא הסתפקו במבנה המסחרי הגדול, הצמוד לבריכה, שהוקם במקום בעקבות הסכם 1993, אלא רצו עוד. הם הבינו שבידיהם ביצת זהב נדל"נית – מגרש ענק ששטחו כשמונה דונם במרכז החילוני של ירושלים – ולכן כדי לא 'לצאת פראיירים' הם ביקשו להקים במקום גם מתחם מגורים שצפוי היה להניב רווחי עתק. 

כבר בשנת 2006 החלו הבעלים לקדם יזמה לשינוי ייעוד הקרקע למגורים. הצעד הראשון היה הצעה לתוכנית בינוי, שהוגשה למהנדס העיר דאז, שלמה אשכול. הלה קבע, בישיבה שהתכנסה ב-12 בנובמבר 2006, כי הפרויקט מקובל על העירייה באופן עקרוני. באותה תקופה שיתוף הציבור בהחלטות היה מושג ריק מתוכן, ואכן מהנדס העיר לא זימן לדיונים את נציגי הציבור או את אלה שעשויים היו להיפגע מהחלטתו.


שלוש שנים מאוחר יותר הודיעו בעלי הבריכה למתרחצים על כוונתם לסגור את הבריכה ולבנות על השטח בניין מגורים. כדי לקדם את מטרתם הם החלו בתהליך ציני ומחושב של דרדור מצבה הפיזי של הבריכה. הם הפחיתו למינימום את מאמצי השיווק, צמצמו את השירותים, הורידו בבוטות את רמת התחזוקה ובד בבד העלו את דמי המינוי. כל זה נעשה בכוונה, על מנת להרתיע אנשים מלהשתמש בבריכה ולהקטין את מספר המינויים, ואז לחזור ולטעון כי הבריכה איננה כלכלית ולמעשה אין צורך ציבורי אמיתי בהמשך קיומה. ואכן, בעניין זה הם נחלו 'הצלחה'. מאות מינויים נטשו את הבריכה לאחר שנואשו ממצבה ההולך ומתדרדר.



בריכת הילדים (צילום: דוד אסף)

 תגובה ירושלמית הולמת

הודעתם של בעלי הבריכה הייתה יריית הפתיחה למאבק, שתחילה התנהל בינם ובין נציגי השחיינים, ולימים בינם לבין עיריית ירושלים, שהתייצבה בלי היסוס לימין השוחים. בעקבות מחאות ספונטניות שנתלו על לוח המודעות של הבריכה הוציא חיים וייצמן, מוותיקי השחיינים, קול קורא להתארגנות, ובתוך כמה ימים הוקם 'הוועד להצלת בריכת ירושלים'. הוועד קיבל את חסות המינהל הקהילתי של השכונה ('גינות העיר'), בניהולו של שייקה אל עמי, פירסם כרוז לתושבי השכונה והחל לטוות קשר עם כלל המשתמשים בבריכה בכל רחבי העיר.


מיקי כהן, פעיל מרכזי בוועד (היום שוחה בתל אביב)

מלכתחילה היה ברור, כי ללא תמיכה ציבורית רחבה המעשה לא יצלח. מנוע התמיכה הותנע בשני ראשים: האחד, גיוס תומכים מקרב תושבי השכונה, השחיינים וארגונים ציבוריים; והשני, גיוסם של חברי מועצת העיר ושל היועץ המשפטי של העיריה דאז, עורך הדין יוסי חביליו ועוזרו עמיר שקד. גם לאחר עזיבתם של חביליו ושקד את העירייה המשיכו מחליפיהם, עורכי הדין אמנון מרחב ודני ליבמן, את המחויבות למאבק. מתוך הכרת הכוחות הפוליטיים במועצת העיר היה ברור לחברי הוועד שאין לצפות לסיוע מצד נציגי המפלגות הדתיות והחרדיות, ועל כן נעשתה פניה לחברי המועצה משאר המפלגות. הפנייה הניבה תמיכה, אם כי לא גורפת.  

לעומת זאת, ההיענות הציבורית הייתה מדהימה. תושבים רבים תרמו מכספם ומזמנם ונרתמו לפעילויות שונות. תוך זמן קצר התגבש גרעין פעילים רחב, שהפך להיות מעטפת הפעילים השנייה.



שדר הספורט משה גרטל הוא מוותיקי השוחים בבריכת ירושלים

אחד משיאי הפעילות היה 'הפגנת בגדי הים', שנערכה ב-22 בנובמבר 2009, ובמהלכה צעדו כחמש מאות תושבים, רבים מהם לבושים בבגדי ים ובמשקפי צלילה, מהבריכה ולאורך רחוב עמק רפאים אל המינהל הקהילתי, שם נערכה עצרת בהשתתפות הפעילים וסגני ראש העיר. בנוסף לכך הוקמו בסמוך לבריכה דוכני החתמה והתרמה שזכו להענות רבה.

כבר בראשית הדרך הסתמנו סגני ראש העיר, קובי כחלון (ירושלים תנצח) ופֶּפֶּה אללו (מרצ), כתומכים עיקריים במועצת העיר. לימים הפך קובי כחלון לאיש החשוב ביותר במאבק ובזכותו הצליח הוועד להגיע להסכם הסופי עם בעלי הבריכה. זו הזדמנות להודות לו על פעילותו המסורה והנמרצת!

הפירות הראשונים לתמיכה העירונית באו לידי ביטוי ב-12 באוקטובר 2009, אז הוציאה דוברוּת העיריה הודעה לתקשורת שביטאה למעשה את עמדת הוועד. כותרת המסמך דיברה בעד עצמה: 'עיריית ירושלים תבטיח את המשך פעילות בריכת ירושלים כבריכה הפתוחה לשימוש הציבור הרחב במחירים עממיים'.


כנס התושבים במתנ"ס 'גינות העיר' לאחר הפגנת בגדי הים. קובי כחלון (עד לאחרונה סגן ראש העיר ומחזיק תיק התכנון והבנייה) ופפה אללו (שני משמאל) היו אתנו לאורך כל הדרך! עוד בתמונה: חבר מועצת העיר עופר ברקוביץ ('התעוררות') ופרופ' יעקב לורך

המאבק המשפטי

מלכתחילה היה ברור כי המאמץ למנוע את סגירת הבריכה מחייב קודם כל התמודדות עם הבסיס המשפטי של הבעלות על השטח. הצלילה לתוך סבך ההסכמים והחוזים, שנחתמו לאורך השנים בין העיריה לבין מפעילי הבריכה, הביאה את הפעילים ואת היועצים המשפטיים להבנה, כי היזמים אינם יכולים לעשות ככל אשר על רוחם ולסגור את הבריכה על דעת עצמם.

היה ברור כי גם בעלי הבריכה לא יוותרו  מבחינתם יותר מדי כסף מונח על כפות המאזניים, וכסף הרי לא חסר להם כדי להתמיד במאבק ולהתיש את השחיינים  וההכרעה תגיע לפתחו של בית המשפט. עמדת הוועד גרסה, שבעלי הבריכה מיצו בסוף שנות השמונים את כל זכויותיהם הנדל"ניות בהקימם את המבנה המסחרי הגדול המקיף את הבריכה. חלק מהמחלוקת בין היזמים לבין העירייה התמקד בשאלה אם מיצוי זכויות אלה, תוך מתן הקלה גדולה בהיטל ההשבחה, מאפשר לבעלי הבריכה להגיש בקשה נוספת לשינוי תב"ע (תכנית בינוי עירונית) ולקבלת זכויות בנייה חדשות. היזמים כמובן דחו את פרשנותנו והסוגייה הגיעה בסופו של דבר לפתחה של שופטת בית המשפט לשלום בירושלים תמר בר-אשר צבן.

אולם המשפט הקטן של השופטת היה צר מלהכיל את התושבים שהגיעו להפגין נוכחות, והדיון נדחה לזמן מה ולבסוף הועבר לאולם גדול יותר. בסיומו של הדיון הכריעה השופטת באופן חד-משמעי לטובת התושבים, קבעה כי הפרשנות המשפטית של העירייה היא הנכונה ועל הבריכה להשאר פתוח בכל ימות השנה. כאן אפשר לקרוא את פסק הדין.


מובן מאליו שהיזמים לא קיבלו את פסק הדין. הם עירערו עליו בבית המשפט המחוזי, שמצדו דחק בצדדים להגיע לגישור. נשיא בית המשפט העליון לשעבר השופט מאיר שמגר נקבע כמגשר.


בעלי הבריכה, שכבר הבינו מי עומד מולם, ניסו בשיטת 'הפרד ומשול' לתקוע טריז בין העיריה לביו נציגי הוועד ודרשו מהשופט שמגר, שנציג הוועד לא ישתתף בישיבות הגישור. התנגדות זו נדחתה על ידי סגן ראש העיר, קובי כחלון, שטען כי נציגות התושבים הוא חלק אינטגרלי מהצוות העירוני. השופט שמגר גם הוא דחה על הסף את הדרישה לסילוקו של נציג הוועד, שנוכחותו נתפסה בעיניו חיונית לראייה הכוללת של הסכסוך. במהלך מספר רב של פגישות, ועם כל נסיונו וסמכותו, לא הצליח השופט שמגר לפשר בין הצדדים, בשל התנגדות היזמים, והסוגיה חזרה להכרעת בית המשפט.

ב-20 בפברואר 2014 אישר בית המשפט המחוזי את פסק הדין של בית המשפט לשלום, אך בהסתייגות אחת חשובה: הוא לא קיבל את הקביעה כי קיום החוזה 'לעולמי עד', כפי שכתוב בו, זקוק לפרשנות. לאור זאת קבע בית המשפט, כי ליזמים אכן יש זכות להחליט, תוך מסירת הודעה בפרק זמן סביר, להפסיק את פעילותם בבריכה. היזמים לא המתינו ובזריזות רבה (ובלתי אופיינית ככל שהדבר קשור לאחזקת הבריכה) הודיעו כי בתוך חצי שנה הבריכה תיסגר!

באותה עת נדרשה לנושא גם לשכת התכנון המחוזית, שפרסמה סיכום ישיבה שתומך בדרישות התושבים ומסתמך על עקרונות הצעת הפשרה שלהם. הוועדה קבעה, כי 'מבחינה תכנונית ראוי להעדיף את שימור כל שטח הבריכה הקיימת, וזאת נוכח חשיבותה הרבה של הבריכה ונוכח היותה מתחם ייחודי שיש מקום לשמרו בשטח גדול ומספק ... נכונה הוועדה לשקול את קידומה של התכנית [הפשרה שהוצעה על ידי העיריה והוועד] ... ובאופן שיבטיח את הסדרת מעמדה של בריכת ירושלים כבריכה ציבורית העומדת בתקנים מודרניים ומשרתת בנוחות וברווחה את כלל הציבור'. גם בדיון זה השתתף נציג הוועד למרות התנגדותם של מפעילי הבריכה.

פסק הדין בבית המשפט המחוזי, כמו גם עמדת לשכת התכנון המחוזית, לא סיימו את הסאגה. במרץ 2014  ביקשה העירייה רשות ערעור לבית המשפט העליון, שאכן נתן את הרשות המבוקשת ואף הוא דחק בצדדים להגיע לגישור מוסכם. המגשר שהוצע היה השופט העליון בדימוס פרופסור יצחק זמיר.

הפעם הצליח מהלך הגישור והצדדים הגיעו סוף סוף לעמק השווה. ההסכם שנחתם בין בעלי הבריכה ובין העירייה תואם בפרטיו למתווה שהוצע ליזמים חמש שנים קודם לכן, ובדומה להצעות שהועלו בפני השופט שמגר. ההסכם קובע ששני הצדדים – הבעלים והעירייה – ייפרדו. השטח המקביל לרחוב הרכבת יבונה ויישאר בבעלות היזמים ועל שאר השטח (כשני שליש מהשטח המקורי) יבנו היזמים בריכה חדשה עם כל המערכות הנלוות לה, והיא תעבור לבעלות העיריה ותופעל על ידי המינהל הקהילתי. העיסוק בפרטי ההסכם לקח זמן אך בסופו של דבר זכה לאישור בית המשפט העליון.

מאבק אזרחי נחוש, שארך כחמש שנים, הסתיים בסופו של דבר בהצלחה רבתי ובניצחון הציבור. שלא כמו בפרשת 'הולילנד', הפעם היה הציבור הירושלמי האכפתי מאורגן היטב. קשה שלא להגזים בחשיבותו של המאבקו שכן ניצחון התושבים הביא לראשונה לכך, שקרקע שניתנה ליזמים על מנת שיפעילוה למען הציבור ולטובתו  והם בגדו באמון שניתן להם וניסו להפוך את הנכס הציבורי לתרנגולת שמטילה עבורם ביצי זהב  תילקח מהם לטובת האינטרס של התושבים.
  
תיעוד מלא ומפורט של המאבק (כולל קישוריות למסמכים) נמצא כאן.




יום רביעי, 1 ביולי 2015

נס הלחם והדגים בבית הכנסת של נופי פרת

ג'יובאני לנפרנקו, 'נס הלחם והדגים', בערך 1620 (מקור: ויקימדיה)

בסקר שערך מכון סמית בשנת 2009 השיבו 73 אחוזים מאלה שהגדירו עצמם 'דתיים', כי אין ללמד נצרות בבתי ספר (בקרב המוגדרים 'חרדים' שיעורם עלה ל-90 אחוזים); 83 אחוזים מהם גם סברו שאסור להיכנס לכנסיות. 
על פי 54% מהחילונים, הנצרות קרובה ליהדות יותר מהאיסלאם. רק 17% מהדתיים סבורים כך (48% אומרים שהאיסלאם קרובה יותר). 48% מהחילונים הגדירו את יחסה של הכנסייה הקתולית ליהדות וליהודים כחיובי. 65% מהדתיים והחרדים אומרים שהוא שלילי. 60% מהדתיים והחרדים טענו שמפריע להם להיתקל ברחוב בנוצרי שעונד צלב, ל-91% מהחילונים זה לא מפריע.  
כמעט בכל הסוגיות הפגינו החילונים פתיחות מרשימה כלפי הנצרות, לעומת הדתיים והחרדים המסתייגים ממנה. כך, למשל, 68% מהחילונים סבורים שצריך ללמד על הנצרות בבתי הספר ו-52% אמרו שיש ללמד גם את הברית החדשה. מנגד, הדתיים והחרדים שוללים כל לימוד על הנצרות או הברית החדשה  73% ו-90% בהתאמה [...] 48% מהדתיים והחרדים סבורים שיש להגביל כמה שיותר את פעילות הכנסיות בארץ, לעומת 48% מהחילונים שקוראים להבטיח את קיומן ולסייע להן כמו למוסדות דת יהודיים.  
פערים נמצאו גם בשאלות האם מותר ליהודים לבקר בכנסיה נוצרית – 80% מהחילונים אומרים שמותר ו-83% מהדתיים והחרדים אוסרים. והאם כל או רוב הנוצרים הם מיסיונרים כלפי היהודים? 82% מהחילונים לא הסכימו לטענה זו, אך 43% מהדתיים והחרדים דווקא כן. 70% מהחילונים טענו שמקובל עליהם שארגונים יהודיים יקבלו סיוע כספי מגופים נוצריים זרים. 79% מהדתיים והחרדים שללו זאת. 
לאור נתונים עצובים אלה, מה הפלא שקנאים מטורפים, שנושאים לשוא את שם ה', מסוגלים לבוּז לקודשיה של דת אחרת, שמיליארדים בעולם מאמינים בה, לחלל את בתי כנסיותיה ולגדף את כוהניה.



הכתובת 'והאלילים כרות יכרתון', מתוך תפילת 'עלינו לשבח', רוססה בשבוע שעבר בידי קנאים על קירות כנסיית הלחם והדגים

מוטי פָּסָל, ראש תכנית 'מבוע' במדרשת עין פרת, גר בנופי פרת, לא הרחק מן העיר מעלה אדומים שממזרח לירושלים. זהו יישוב מעורב של דתיים וחילוניים וגרות בו כמאתיים משפחות. בדרכו לבית הכנסת מוטי נתן דעתו לאריח רצפה דקורטיבי, שמזה שנים מקדם את פני הבאים למקדש המעט. מבט מעמיק יותר גילה סוג של 'צֶלֶם בהיכל'...

השבוע, לאחר פשע השנאה המכוער, שביצעו קנאים דתיים בכנסיית הלחם והדגים שעל שפת הכינרת, שב מוטי לאריח זה, שקיבל משמעות חדשה. 

מאת מוטי פסל

בשנת 2008 שופץ הריצוף בחלק משבילי היישוב נופי פרת. בין המרצפות שובצו אריחי קרמיקה מעוטרים מן הסוג הנפוץ בשווקי ירושלים העתיקה. חידוש הריצוף לא פסח גם על הרחבה המשתרעת בין המקווה לבית הכנסת. ושם, בדיוק אל מול פתחו של ההיכל, שובץ אריח ועליו עיטור שסיפורו מתחיל לפני קצת פחות מאלפיים שנה.


הכניסה לבית הכנסת בנופי פרת (צילום: מוטי פסל)

בבשורה על פי מרקוס (פרק ו, 44-35) מסופר על נס שהתרחש על שפת הכנרת. ישוע הצליח להאכיל חמשת אלפים איש מחמש כיכרות לחם ושני דגים:
וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָפָה הַיּוֹם לַעֲרוֹב וַיִּגְּשׁוּ אֵלָיו תַּלְמִידָיו וַיֹּאמְרוּ: 'הִנֵּה הַמָּקוֹם חָרֵב וְהַיּוֹם רַד מְאֹד. שַׁלַּח אוֹתָם וְיֵלְכוּ אֶל־הַחֲצֵרִים וְהַכְּפָרִים מִסָּבִיב לִקְנוֹת לָהֶם לָחֶם כִּי אֵין־לָהֶם מַה־שֶּׁיֹּאכֵלוּ'. וַיַּעַן וַיּאֹמֶר אֲלֵיהֶם: 'תְּנוּ אַתֶּם לָהֶם לֶאֱכֹל'. וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו: 'הֲנֵלֵךְ לִקְנוֹת לֶחֶם בְּמָאתַיִם דִּינָר לָתֵת לָהֶם לֶאֱכֹל?'. וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם: 'כַּמָּה כִכְּרוֹת־לֶחֶם יֵשׁ לָכֶם? לְכוּ וּרְאוּ וַיֵּדְעוּ'. וַיֹּאמְרוּ: 'חָמֵשׁ וּשְׁנֵי דָגִים'. וַיְצַו אוֹתָם לָשֶׁבֶת כֻּלָּם, חֲבֻרָה חֲבֻרָה לְבַד, עַל־יְרַק הַדֶּשֶׁא. וַיֵּשְׁבוּ שׁוּרוֹת שׁוּרוֹת לְמֵאוֹת וְלַחֲמִשִּׁים. וַיִּקַּח אֶת־חֲמֵשֶׁת כִּכְּרוֹת הַלֶּחֶם וְאֶת־שְׁנֵי הַדָּגִים, וַיִּשָׂא עֵינָיו הַשָּׁמַיְמָה, וַיְבָרֶךְ וַיִּפְרֹס אֶת־הַלֶּחֶם, וַיִּתֵּן לְתַלְמִידָיו לָשׂוּם לִפְנֵיהֶם, וְאֶת־שְׁנֵי הַדָּגִים חִלֵּק לְכֻלָּם. וַיֹּאכְלוּ כֻלָּם וַיִּשְׂבָּעוּ, וַיִּשְׂאוּ מִן־הַפְּתוֹתִים מְלוֹא סַלִּים שְׁנֵים עָשָׂר וְגַם מִן־הַדָּגִים. וְהָאֹכְלִים מִן־הַלֶּחֶם הָיוּ כַּחֲמֵשֶׁת אַלְפֵי אִישׁ.
במקום בו התרחש הנס הוקמה בשנת 350 (לערך) כנסייה, ובמרכזה, כמין מזבח, הסלע שעליו חולל ישוע את הפלא. הכנסייה עברה מספר שיפוצים והרחבות ובמאה ה-6 שובץ פסיפס נאה למרגלות המזבח, ועליו עיטור נס הלחם והדגים 

הפסיפס בכנסיית הלחם והדגים נבנה סביב לסלע ולמזבח (מקור: ויקיפדיה)

בפסיפס נראים שני דגים סמליים, שבהם נעשה הנס, משני עבריו של סל ובו ארבע כיכרות לחם. הכיכר החמישית הושמטה, שכּן על המזבח עצמו נמצא 'לחם הקודש'.

כנסיית הלחם והדגים שבעין שבע (טבח'ה), שהוצתה לפני שבועיים, הפכה להיות אתר חובה במסלול התיירים ועולי הרגל הנוצרים שמבקשים ללכת בעקבות ישוע, וגם הפסיפס הפך לאייקון מפורסם של ארץ הקודש. אך מה שמוּכּר לכל תייר נוצרי, לא מוּכּר, כנראה, לרוב באי בית הכנסת בנופי פרת. וכך התגלגל הפסיפס הנוצרי, שקושר את מי הכנרת לכנסיית הלחם והדגים, אל רצפת הרחבה שלפני בית הכנסת האורתודוקסי בנופי פרת.


אריח הקרמיקה בנופי פרת (צילום: מוטי פסל)

הגילוי הזה שעשע אותי. מצד אחד, אלה שקוצפים על הגילולים, שעדיין מצויים בארצנו, יכולים, אולי, להתנחם בכך שבכל יום, שעה שיהודי היישוב נופי פרת משכימים ומעריבים לבית תפילתם, הם רומסים ברגליהם את ה'שיקוץ'.

מצד שני, אפשר לנסות ולדמיין מה ייכתב בדו"ח הארכאולוגי בשנת 3015, לאחר סיכום החפירות ב'אתר נופי פרת, התקופה הישראלית השלישית': 'לאור הממצא, אין ספק כי באתר התגוררו יהודים משיחיים, ששילבו בפולחן שלהם מוטיבים יהודים ונוצרים כאחד'. 

הם לא יעלו על דעתם שסתם היינו בּוּרים ועמי ארצות...

יום שני, 29 ביוני 2015

בורא מיני מזונות: שור הבר, נקניקיות, סליבוביץ וגלידה

א. שׁוֹר הַבּוֹר

כידוע ליודעים, שור הבר (לצד לוויתן ויין משומר) הוא מן המזונות השמורים לסעודת הצדיקים בגן העדן. אבל יש כאלה שאינם מתאפקים ורוצים לטעום משור הבר כבר בעולם הזה...

למענם קמה חברה אמריקנית ושמה 'Shor Habor' ('שור-הבר' נהגה ביידיש: דער שאָראַבאָר) והיא מתמחה במוצרי בשר כשרים (ספרתי שני הכשרים).


עו"ד קובי סגל שלח לי את התמונה של אריזת הנקניקיות הכשרות וכתב:
כקורא חדש אך מסור של 'עונג שבת' לא הצלחתי להתעלם מהשם שנבחר לבשר הכשר למהדרין בו נתקלתי בעת שהותי בחו"ל. האסוציאציה המיידית שעלתה בי היא של שניים מתוך ארבעה אבות נזיקין הפותחים את מסכת בבא קמא: השור והבור.
יכול להיות. אבל לי, אפיקורוס קְטן-אמונה שכמותי, הזכיר ה'בור' דווקא משהו אחר לגמרי...

באנגלית Boar פירושו חזיר בר (קוראי עונ"ש הוותיקים יזכרו אולי את הפוסט על 'דבר-אחר בר'). בארה"ב פעילה חברת דליקטסים ידועה מאוד שנקראת Boar's Head, דהיינו ראשו של חזיר הבר. צריך להודות שהלוגו של חברה זו, שמתמחה בבשר פיגולים, דומה מאוד ללוגו של חברת 'שור הבר', שעוסקת בבשר 'גלאט כשר' לצדיקים...


ב. געגועים לניו-יורק

מתגעגעים לניו-יורק?

הנקניקיה אולי אמריקאית, אבל הסגנון ישראלי לגמרי. להשיג ברחוב ברודצקי ברמת אביב.

צילום: איתמר וכסלר

ג. געגועים ללודז'

צילום: ברוך גיאן

מתגעגעים, להבדיל, להווי העיירה בפולין?

ברנדי השזיפים, המוכר לחובבי האלכוהול בשם הסלאווי סליבוביץ, הוא משקה אהוב בכל רחבי מרכז ומזרח אירופה. אכן, היו יהודים בפולין שהתמחו בייצורו ובשיווקו, ומשום שהמשקה מבוסס פירות ואין בו דגנים, הוא גם היה כשר לפסח. עד השואה היו עיירות רבות בפולין שבהן יוצר סליבוביץ, ובשל זיהויו של המשקה עם יהודים ועם פסח הוא גם כּוּנה בפולנית 'פסחוּבקה' (Pejsachówka)

ה'פסחובקה' הזו נוצרה בלובומול שבפולין, בהשגחת בני משפחת האדמו"רים מגוּר
(מקור: Judaizm)

ברוך גיאן שמח לגלות את 'סטריקובר שליבוביץ', שמיוצר במיוחד עבור ק"ק לודז', כמובן בסטנדרטים הכי גבוהים של כשרות וקדושה. המוצר מיוחס משום מה לסטריקוב (Stryków), עיירה קטנה באזור לודז', שבה פעלו אדמו"רים שונים שהנהיגו את חסידות סטריקוב, הפעילה עד היום. אבל עיון בתווית המודבקת על הבקבוק מעלה כי הוא יוצר במקום אחר לגמרי – בכפר Chociszew שבאזור לודז'. ככל שידוע לי מעולם לא הייתה בכפר זה קהילה יהודית.

האמת היא שהמוצר הזה לא ממש חדש על המדף והוא מיוצר ומשווק בפולין משנת 2011, אבל כמו בבדיחה הידועה: אנחנו שמענו על זה רק עכשיו...

הסליבוביץ אולי מחייה נפשות ומהווה מקור לסיפוק ולשמחה 'לאחר תלאות היום שחלף', אבל מה הקשר ל'צדיק משידלוביץ' (הכוונה מן הסתם לרבי נתן דוד רבינוביץ משידלובצה), ולמה צריך לבלבל את המוח בסיפורים מופרכים ומקושקשים ועוד בעברית עילגת?

יש לי חשד שהצדיק משידלוביץ נבחר לפאר את התווית רק בגלל שהשם שידלוביץ מצלצל כמו שליבוביץ.


ד. איליה כפיתולינה

ולקינוח סעודה, גלידה טובה ומשובחה.

חנות הגלידה 'כפיתולינה', ברחוב עולי ציון ביפו, זוכה לפרס עונ"ש על השם המבריק שהמציאה לעצמה.

קריצה שובבה לירושלים הרומית, וקריצה נוספת, שובבה גם היא, לשיר הילדים הקלאסי: יש לי גלידה הכי טובה, הכי טובה ומשובחה...

צילום: ברוך גיאן

הנה זה:




יום שישי, 26 ביוני 2015

הספרים המבוישים שלי (ד): הקדשות מצוירות

מאת אסא כשר


א. מנשה קדישמן

הצייר והפסל מנשה קדישמן (2015-1932), שנפטר לפני כמה שבועות, חתם יפה על ציוריו. בביתנו עומד פסל מתכת שיצר ועל בסיסו חרט כמה מילים של הקדשה ועליהן חתם, וכן ציור דיוקנה של רעייתי נעמי.


מנשה קדישמן, 'נעמי כשר'

ציוריו ופסליו, כולם בעיניי יצירות יפות ומעניינות. אך לכבודו ולזכרו, אני רוצה לכתוב על יצירות פחות ידועות שלו: הקדשות מצוירות.


מנשה קדישמן (צילום: דן פורגס; The Guardian)

הספר 'צריך לצלצל פעמיים', שערכו גלעד בן-ש"ך ורפי אילן (הקיבוץ המאוחד בשיתוף רשות השידור, 2002), הוא מבחר משירי הזמר של נתן אלתרמן. כל השירים מוכרים, לפחות לאלה שנולדו וחיו כאן מזמן, מפני שהם הולחנו היטב ורבים שרו אותם בהזדמנויות שונות. 


הספר מלא וגדוש בציורים וברישומים של מנשה קדישמן  ובכללם גם ציורי דיוקנו של אלתרמן  אך על המעטפה כתוב שהציורים הם גם של רעייתו בלהה.

מנשה קדישמן צייר את נתן אלתרמן מחייך אל כלב

בעותק הספר שעומד בספרייתי יש הקדשה מיוחדת במינה של קדישמן.



על דש הספר מימין צייר קדישמן יונה במעופה ורשם 'סוד'. כשנפתח 'הסוד' לרווחה מתגלה מרכיב נוסף וחינני.


אכן, ה'אהבה' היא סוד קסמו של הספר, וכפי שמעידים ידידיו של קדישמן האהבה לזולת הייתה גם סוד קסמו שלו. הנה איור יפהפה שקדישמן הכין לשיר 'מה לעשות'.


הקדשה נוספת, שגם היא ציור ייחודי של קדישמן, מופיעה בפתח ספרו של דן מירון, 'מול האח השותק: עיונים בשירת מלחמת העצמאות' (האוניברסיטה הפתוחה וכתר, 1992). בספר מופיעים 12 רישומים של קדישמן ושניים מהם קשורים לשירו הנפלא של אמיר גלבוע, 'ואחי שותק'.



שיר מרגש זה השאיר עלי בשעתו רושם רב, והשתמשתי בו כאשר התבקשתי להיות אחראי על בחירת הטקסטים למכלול ההנצחה באתר 'יד לשריון' בלטרון.


והנה הקדשה שצייר מנשה קדישמן על עותק ספרו של דן מירון. 

מי הוא 'אבשלום'? מי היא 'רותי'? 


ב. הקריקטוריסטים: יוסי שטרן, זאב, דני קרמן 

כמובן שמנשה קדישמן אינו היחיד בציירי הקדשות, ובהזדמנות זו הנה עוד כמה דוגמאות יפות שנמצאות בספרייתי, פרי עטם של אמני איור וקריקטורה.

מתוך ציורי ההקדשות של הצייר והמאייר הירושלמי יוסי שטרן (1992-1923) אביא שתי דוגמאות. הראשונה נמצאת בעותק של ספרו People of the Book: An Artistic Exploration of the Bible (עם הספר: מחקר אמנותי של התנ"ך), שראה אור בשנת 1979 בהוצאת סטימצקי.



בפתח הספר שברשותי צויירה הקדשה בסגנון ההולם את הספר כולו. שטרן צייר את עצמו פעמיים בדרך היתולית: פעם אחת כשהוא יושב על דבשת הגמל, ועוד פעם בחתימה, כשהאות סמ"ך נעשית בה לציור משועשע של פנים.


הדוגמה השנייה מאפיינת את ציורי ההקדשה של יוסי שטרן, שמרכיב חוזר בהם הוא ציור של ירושלים. הקדשה זו צוירה בשערו של הספר Jossi Stern's Jerusalem (ירושלים של יוסי שטרן), שראה אור בהוצאת כתר בשנת 1980.




בין ציורי ההקדשות רווח הסגנון של הקדשה הכוללת מעין דיוקן עצמי (אמתי או סמלי). הנה דוגמה פרי עטו של יעקב פרקש (2002-1923), קריקטוריסט אהוב, שהיה מוכר יותר בשמו הספרותי 'זאב'. ההקדשה נמצאת בעותק של ספרו 'מן הפח אל המהפך: מבחר קריקטורות, 1978-1968' (זמורה, ביתן, מודן, 1978).



ההקדשה נכתבה לעיתונאי שלום רוזנפלד, שהיה אז עורך העיתון 'מעריב'.



והנה דוגמה מציור הקדשה של המאייר הוותיק דני קרמן.

הציור הוא על שער עותק של ספר הילדים הבריטי מאת רומר גודן, 'קיזי הילדה הצועניה' (זמורה, ביתן, מודן, 1978).


דני קרמן  המקורי – יש דמיון?

ג. שמש, פרח ונמלים

בעותק ספרו של רענן לוריא, 'בקו רענן: מבחר קריקטורות ורישומים' (נ. טברסקי, 1962), מופיעה הקדשה מעניינת. המרכיב הציורי שבה הוא רק בחתימה עצמה, בצורת שמש, שהייתה סמלו הגרפי הקבוע של לוריא.
1.4.1963 
לזוניק ידידי,  
עכשיו, שאתה משאיר לי חטיבה שלמה על הכתפים – מתי יהיה לי זמן לעשות קריקטורות?  
ההקדשה כתובה בכוונה מאחור  כך שתהיה הרבה יותר קרובה לקריקטורה בה אתה מופיע.  
בידידות  ובברכת להתראות

ההקדשה עצמה הופנתה לזאב שחם (1992-1923), שכּוּנה 'זוניק', איש הפלמ"ח, מפקד גדוד 13 בחטיבת גולני ולימים מפקד חטיבה 5, שכבשה את מערב השומרון במלחמת ששת הימים. באפריל 1963 עזב זוניק את תפקידו כסמח"ט 5 ועמד בראש משלחת צבאית שנסעה לאמן את חיילי צבא אוגנדה. זו הייתה הזדמנות להעניק לו במתנה את הספר ובהקדשה התלונן לוריא כי זוניק משאיר לו 'חטיבה שלמה על הכתפים'. 

ההקדשה נכתבה בסוף הספר מן הנימוק המוסבר בה. הנה הקריקטורה של זוניק, שמופיעה כעשרה עמודים לפני ההקדשה.



סיפור חייו המיוחד של זוניק, שבנו איל נפל במלחמת יום כיפור, נרשם בידי עמוס אטינגר (ידיעות אחרונות, 1991).


אך לא רק ציירים שזו אומנותם כוללים מרכיבים ציוריים בהקדשות הלבביות שלהם. הנה הקדשה שרשמה נעמי שמר, בפתח עותק של ספרה 'כל השירים' (לולב, 1967). אחת מני רבות בסגנון זה:



נחתום בשתי הקדשות מיוחדות במינן שנמצאות על עותקי ספרים לועזיים שברשותי. 

האחת מופיעה בשער העותק של ספר הילדים המרתק והמרגש של נלי טול (Toll) על קורותיה בימי מלחמת העולם השנייה: Behind the Secret Window: A Memoir of a Hidden Childhood during World War Two (מעבר לחלון הסודי: זיכרונות של ילדות חבויה במלחמת העולם השנייה). הספר נדפס בניו יורק בשנת 1993 בהוצאת Dial Book.


אני מוצא בהקדשה המצוירת הזאת עדינות ועצבות, וגם רוח טובה ונמוכה כראוי.


ולבסוף, הקדשה על עותק ספר שקיבל ד"ר יעקב עופר, מן 'המעבדה לחרקים חברתיים' שבמכללה לחנוך – סמינר הקיבוצים בתל אביב. לשמחתי העניק לי ד"ר עופר, באדיבותו, אוסף של ספרים שהקדישו לו במרוצת השנים עמיתיו בעולם המדע.

זהו שער ספר על נמלים, שנדפס בשנת 1988. מחבר הספר, הביולוג הספרדי X. Espadaler, הקדישו לד"ר עופר. הנה הקדשה, כתובה במה שמכונה בפינו 'כתב נמלים', והיא הולמת את תוכן הספר ואת רוחו, ויש בה, לפחות בעיניי, אהבה עדינה.