יום שני, 29 בספטמבר 2014

'תודה על העברית': מסע אל עיירת הולדתו של אליעזר בן-יהודה



כתב וצילם נתן רועי


עברו יותר ממאה וחמישים שנה מאז נולד אליעזר יצחק פרלמן בעיירה לוּזְ'קי שברוסיה הלבנה (היום במחוז ויטבסק הבילורוסי; ובאותם ימים בפלך וילנה הרוסי), ועד שחזר אליה, ב-11 בספטמבר 2014, לפני כשלושה שבועות, נינו גיל חובב. הוא הגיע לעיירה נידחת זו כדי להשתתף בטקס חנוכת אנדרטה לזכרו של הסבא-רבא, מחייה השפה העברית אליעזר בן-יהודה (1922-1858).



לטקס הגיעו רבים מתושבי הכפר, לבושים במיטב מחלצותיהם, פקידים ובעלי תפקידים מן המחוז, וגם נציגים רשמיים מישראל, בהם יוסף שאגאל, שגריר ישראל בבלארוס, וחיים צ'סלר, ראש ארגון 'לימוד', שיזם את הקמת האנדרטה. כולם בירכו על מזג האוויר השמשי שפקד את העיירה.

גילי חובב מוכר בארץ יותר כבשלן ומגיש תכניות טלוויזיה, אך לכאן הוזמן בשל ייחוסו המשפחתי המופלג: הוא בנם של דרורה בן אב"י – בתו של העיתונאי והעורך איתמר בן אב"י, בנו של אליעזר בן-יהודה – ושל קריין 'קול ישראל' המיתולוגי משה חובב. לפני נסיעתו סבב גיל ברחבי הארץ ואסף מכתבי תודה לסבא אליעזר, מחייה השפה העברית.

גיל הביא אתו מכתבים רבים: מבית הספר 'חביב' בראשון לציון, שנוסד ב-1886 (ופעיל עד היום), והיה לבית הספר הראשון שבו לימדו בעברית; מבית הספר 'אבני חן' במודיעין; מאולפן 'עציון' בירושלים, האולפן הראשון לשפה העברית בישראל; אולפן 'אבא חושי' בחיפה ועוד. הוא הביא גם ציור של בתו נעמי. היא ציירה דולפין שפולט אותיות ומילים בעברית והכתירה את ציורה במילים הפשוטות: 'תודה על העברית'.

גיל ודולפין השפה העברית

הדרך ללוז'קי רצופה במראות מלבבים. נופים ירוקים שעל פניהם זרועות בקתות עץ ולצדן משקי עזר קטנים, פרות שרועות באחו ונחלים ונהרות מפכים בו. גם את העיירה הזעירה הזו, מחוז חפצנו, חוצה נחל (מְנוּטָה) וסמוך לה הוא נשפך לאגם פְּליסָה. הנהר הגדול בחלק זה של בלארוס (כשנולד כאן אב"י הייתה זו עדיין רוסיה הצארית) הוא נהר דווינה, שמחבר את הערים והעיירות באזור. בכל אחת מהן פרחה קהילה יהודית – פולוצק, דיסנה, דינבורג, ועוד ועוד.


מראה אופייני בלוז'קי

ד"ר יוסף לנג המנוח, שחיבר את 'דַּבֵּר עברית', ביוגרפיה מונומנטלית בשני כרכים על חייו של אליעזר בן יהודה (יד יצחק בן-צבי, 2008), כתב על העיירה (עמ' 1):
אדמותיה הפוריות של לושקי משכו תשומת לב רבה במשך שנים, והעיירה 'האחוזתית' הזו עברה מבית אצולה אחד למשפחת אצילים אחרת. הבעלים גבו מיסים גבוהים מהתושבים ומהאריסים ומשלוש טחנות הקמח שניצבו על שפת הנהר, לא הרחק מהפארק המשתרע על גדתו המזרחית, ושירתו את איכרי האזור ואת תושביו. הארמון הגדול והכנסייה הסמוכה לו הם שרידי תקופות מפוארות וידועות עושר, וחומות המנזר החרֵבות הן עדות אילמת לבית הספר לכמרים, ששמו יצא למרחוק, כמו גם מבשלת השֵכר המקומית, שנודעה בכל סביבותיה. במבשלת השֵכר הזו עבד גם יהודה לייב לייזרוביץ', שנודע בכינויו פרלמן.


כמו עיירות רבות אחרות בחלק זה של העולם, גם לוז'קי נראית כמו עצר בה הזמן מלכת. הכבישים החדשים מכסים אמנם על הבוץ שהטביע את הכפר בימי גשמים והפשרת שלגים, אך בחצרות הבתים פועות כבשים, מקרקרים ברווזים וקוראות תרנגולות שצבען אדום. כמאה וחמישים מטרים ממרכז הכפר עומד בשיממונו בית הכנסת החרב של יהודי לוז'קי. בכפר אין יהודים וכבר אין מי שיפקוד את בית הכנסת.

בית הכנסת החרב בלוז'קי

חזית בית הכנסת בלוז'קי

כשהגיע למצוות, בשנת 1871, נשלח אליעזר, שהתייתם מאביו בגיל חמש, לבית דודו, בעיירה הסמוכה פולוצק. עד ליומו האחרון לא סלח לאמו על שקרעה אותו מחיק המשפחה והעיירה. 'הוא הפנה עורף למשפחתו, ושנים ארוכות חיפש אהבת אם ואב, ותחושות חסר, עוני וקרבניוּת לא הרפו ממנו כל חייו', כתב יוסי לנג. לחמדה, אשתו השנייה, אמר כי 'היו מכות נמרצות גם מהאם, גם מהמלמדים' (עמ' 3).

גיל חובב לא הכין נאום. הוא עמד בכיכר המרכזית של העיירה, הכנסייה המפוארת מאחוריו, ונשא דברים מהלב. הוא סיפר על הסבל הנורא שעבר סבו הגדול בחייו, ברוסיה הלבנה ובירושלים, על ההלשנות שהובילוהו לכלא הטורקי ועל עקשנותו ונחישותו. 'אליעזר בן יהודה, היכן שאתה' – אמר גיל  'ברצוני לומר לך שני דברים: האחד – תודה על העברית; והשני – ניצחת'.


לאחר מכן נערך טקס חביב: חלוקת תפוחי עץ, שבשרם לבנבן וטעמם חמצמץ. אחר כך נעמדו תושבי הכפר בחצי עיגול, במרכז עמד גיל חובב, וכולם קראו: 'תודה על העברית'.




הסרת הלוט

גיל חובב ומחבר הרשימה ליד האנדרטה בלוז'קי


תם הטקס ואנו נסענו לגלובוקויה, שהיא עיירה גדולה, בוודאי בהשוואה ללושקי הזעירה. כאן גר אליעזר וולפסון, דודו החרדי של אליעזר בן-יהודה, במחיצתו גר אב"י הצעיר עד 1878, שעה שנדד לפריז כדי ללמוד רפואה. כאן גם הכיר אב"י את מי שתהיינה לימים שתי נשותיו, האחיות דבורה וחמדה, בנותיו של המשכיל התורני חובב ציון שלמה נפתלי הרץ יונס.

בהקדמה למילון הגדול שלו (עמ' 4-3) כתב בן-יהודה על ראשית התמשכלותו 'באחת העיירות הקטנות של ליטה', אך לא ציין את שם העיירה בה זה קרה:


האם היה זה כבר בפולוצק, או אולי רק בגלובוקויה?

כשהגענו כבר המתינו לנו מאות מבני הכפר בכיכר שליד הכנסייה. נערות עם כובעים מסורתיים, תזמורת כלי נשיפה וכלי הקשה, מושל המחוז ועמו כל טובי העיר.


האורחים מישראל מתכבדים בטעימת לחם חגיגי

בנות החמד המקומיות פוצחות בשירה לכבודנו

וגם להקה של שני אקורדיונסטים

נשען על הפסל של הסבא-רבא, שזה מקרוב הושלמה הכנתו, נשא גיל חובב דברים לזכרו, וכך אמר (בערך):
ידוע במשפחתנו שסבא היה רודף כבוד ודורש שיכבדוהו. ועל כן, אם היה כאן היה בוודאי שבע רצון ממה שרואות עיניו. וכן, נהוג לקבוע חשיבות של עיר לפי אורכו של הרחוב על שמו של הסבא אליעזר בן-יהודה. מבחינה זו ירושלים היא עיר ראוייה וכן תל אביב. לא כך חיפה. אבל, כעת, גלובוקויה נכנסת לרשימת הערים המכובדות ששמו של הסבא מתנוסס בהן בגאון.


למתבונן מן הצד היה הטקס מעט הזוי. הנה אנשים, שאינם דוברים מילה בעברית, מכבדים את שפתנו ומקימים בעיירתם פסל שספק אם מישהו אחר באזור יידע להעריכו. ביני לביני חשבתי על דבריו של אב"י עצמו בהקדמתו למילון, שם הודה כי צדק מי שאמר, כי מי שהאל רוצה להענישו הוא גוזר עליו לחבר מילון.


הקדמה למילון, עמ' 24

כן, חייו הסוערים של אב"י היו סוג של גיהנום, לו ולבני משפחתו, אבל בסופו של דבר הוא ניצח, אפילו בקרב אלה שאינם דוברי עברית.

בול דואר ישראל בעיצובו של צבי נרקיס, 1957

המסע נערך באדיבות ארגון 'לימוד' לדוברי רוסית.

יום ראשון, 28 בספטמבר 2014

ברוך הבא: כל ישראל חברים



כתב וצילם ברוך גיאן

כדרכם של ירושלמים רבים גם אני מבקר בשוק מחנה יהודה פעם בשבוע ולפעמים אף יותר. יום קניות קבוע ויום נוסף להדרכה או למפגש חברתי או משפחתי. בקיצור, מקום 'ירושלמי' שאני אוהב לשהות בו. הריחות, הטעמים והבתים ההיסטוריים הסובבים אותו תמיד משכו את לבי והקסם לא פג גם במרוצת השנים.

בלב מגרש החניה הגדול הצמוד לשוק (הכניסה היא מרחוב כי"ח, המחבר בין הרחובות יפו ואגריפס) ניצב בניין מרשים, עזוב ונטוש, שהכניסות אליו נאטמו. זהו בית הספר המקצועי, שבנתה חברת 'אליאנס' הצרפתית (Alliance Israélite Universelle) בשנת 1899. 


בית הספר 'אליאנס'  מבט מרחוב כי"ח פינת אגריפס. 
ענפי האקליפטוסים הגדולים קרסו בשלג הגדול אך הצליחו להתחדש

ארגון אליאנס, ששמו העברי היה 'כל ישראל חברים', ובקיצור כי"ח, נוסד בפריז ב-1860 בנשיאותו של אדולף כרמיה, פילנטרופ יהודי נודע שגם היה שר המשפטים של צרפת. הארגון החל מיד לסייע לקהילות יהודיות ברחבי העולם בהקמת מוסדות חינוך ובהענקת סיוע כלכלי ופוליטי ליהודים בכל מקום. בשנת 1880, שנת מותו של כרמיה, החליטו אנשי 'אליאנס' להנציח את זכרו על ידי ייסוד בית ספר מודרני בירושלים. המבנה, שנחנך ב-1882 ונקרא 'תורה ומלאכה', היה מרווח ומפואר. הוא הוקם ברחוב יפו, ועל חורבותיו ניצב היום 'מרכז כלל'.

לצד לימודי קודש למדו בבית הספר גם מלאכות ומקצועות. שפות ההוראה היו צרפתית ועברית (אליעזר בן יהודה, דוד ילין ויהודה גור היו בין המורים), ובשל התנגדותם התקיפה של הרבנים החרדיים האשכנזים, רוב התלמידים היו ספרדים. בין תלמידי אליאנס היו גם מוסלמים ונוצרים, דבר שלא היה מובן מאליו. המנהל הראשון היה נסים בכר (1931-1848) שרחוב בשכונת נחלאות הסמוכה קרוי על שמו. אחרי פרישתו של בכר ב-1897 ניהל את בית הספר אברהם (אלברט) ענתבי (1919-1869) עד 1914. בית הספר המשיך לפעול גם בימי מלחמת העולם הראשונה ונסגר רק ב-1927 (או 1931). המבנה הושכר לסמינר לבית היתומים 'ויינגרטן' ששכן בן עד שנות החמישים, אז רכשה אותו חברת 'כלל' שהמשיכה להשכירו ל'אליאנס'. בשנות השישים עוד למדו שם, ואחר כך נהרס הבית ועל חורבותיו צמח מרכז 'כלל'.

בסוף המאה ה-19 כותלי בית הספר היו צרים מלהכיל את כל התלמידים, ועל כן בשנת 1899 הוקם בסמוך מבנה חדש, שנועד לשמש כפנימיה לתלמידים. בשלב מסוים, לא ברור מתי, החל בית זה לשמש כבית ספר לבנים, ואחרי סגירת 'תורה ומלאכה' התרכזו הלימודים במבנה החדש. זה הבנין הנטוש שעומד היום במרכז מגרש החניה. 

כך נראה בית הספר לבנים במצלמתו של יעקב בן-דב:


תלמידי אליאנס במסדר חגיגי (מקור: ביתמונה)


בשנת 1911 הפכו שתי הקומות הראשונות של בית הספר לבית ספר לבנות ושער מיוחד עבורן נפרץ בגדר הבנין.


 שלט המתכת בצרפתית 'בית ספר לבנות' (Ecole de filles) שרד עד היום.
הוא נמצא ביציאה הדרומית מן החנייה, בין חנויות השוק שברחוב אגריפס.


כאן הייתה דלת שנאטמה. עדיין נותר סימן לגרם המדרגות שדרכו נכנסו הבנות


גרם המדרגות הזה הוביל לבית הספר לבנות

בספרות הזיכרונות יש תיאורים על חומה שהפרידה בחצר בין בית הספר לבנים לבין זה של הבנות, והמפגש בין המינים יכול היה אפוא להתרחש רק מחוץ לשעות הלימודים. 


איכססס... חלוקת שמן דגים בבית ספר אליאנס, 1949 (מקור: ביתמונה)


וכך נראית היום כיתת לימוד בבית הספר


מגרש החנייה שמשמש את באי שוק מחנה יהודה. רק מעטים מרימים את ראשם ושמים לב לבית ההיסטורי

נפנה עתה לבית הנטוש. בחזית הפונה צפונה (לכיון רחוב יפו) ניתן לראות פתח שנאטם בבלוקים. מעל הפתח לוח שיש וכתובת בצרפתית.

החזית הצפונית של בית הספר לבנים. החלונות מודגשים באבן גולמית ובסיתות גס ('טובזה'). הבניין ברובו בנוי בסיתות עדין יותר ('טלטיש'). למעלה סותת סמלה של חברת 'אליאנס'

הכתובת מציינת כי זהו בית ספר יסודי של אליאנס, שבנייתו התאפשרה הודות לתרומתה של הברונית קלרה דה-הירש (אלמנתו של הברון מוריס הירש). התאריך המצוין על הלוח הוא כ"ג בניסן תרנ"ט (5659), 3 באפריל 1899. אגב, הברונית הירש נפטרה בפריס יומיים קודם לכן, ב-1 באפריל 1899... 

כתובת ההקדשה של של בית הספר לבנים, כ"ג ניסן תרנ"ט (1899)

פרט מהכתובת. סמל החברה  יד לוחצת יד ומעליהן לוחות הברית – נקבע גם בראש הבניין

הברונית קלרה דה-הירש, 1899-1833 (מקור: Jewish Women's Archive)


אם תגביהו את ראשכם תוכלו לראות כי בראש הבניין מתנוסס סמל אליאנס שבנוי מצירופן של אבנים ירושלמיות: יד לוחצת יד ולוחות הברית.


יד לוחצת יד  סמלה של חברת אליאנס מסותת בראש הבניין ומעליו לוחות הברית.
על הלוחות עדיין השתמרו כמה אותיות עבריות (א, ה)

כך נראה הסמל בימים טובים יותר, לפני שהאותיות דהו

בספרו 'תמול שלשום', שמתרחש בימי העלייה השנייה, תיאר ש"י עגנון את הכלב, שמתרוצץ ברחובות ירושלים ומגיע לבסוף לבית הספר אליאנס שברחוב יפו. מנהל בית הספר (כנראה הכוונה לאלברט ענתבי), שלא ידע לקרוא היטב עברית, קרא את שמו משמאל לימין, וכך נוצר השם 'בלק' (במקום 'כלב'):


[...]
תמול שלשום, שוקן, תשכ"ח, עמ' 291-290

בבתי הספר של אליאנס למדו הבנים מלאכות ומקצועות כמו חייטות, סנדלרות, נגרות, מכניקה ואף סיתות אבן (מלאכה ערבית מסורתית, ורק מעט יהודים עסקו ועוסקים בה). הבנות למדו בעיקר אריגה וניהול משק בית. בשנת 1898 סיפר דוד ילין כי בית המלאכה של בית הספר השתתף בעבודות שיפוץ כיפת הסלע ובמחלקת המסגרות יצרו את עמודי הפנסים לתאורת רחוב יפו ('ירושלים של תמול', כתבי דוד ילין, א, עמ' 258), ברחובות ירושלים עדיין ניתן למצוא מכסי ביוב ישנים ועליהם חרוט השם אליאנס בצרפתית וכי"ח בעברית.


מכסה ביוב תוצרת כי"ח בכניסה לחצר שכונת בית דוד (בית הראי"ה קוק ליד בית טיכו)


תעודת שליש של בית ספר כי"ח משנות הארבעים - פשוט ולעניין.
התלמידים למדו 'הנהגה' (התנהגות) וארבע שפות! (אוסף דוד אסף)

לפני כמה שנים פעלה בעיר חבורת הציירים CitéCréation, שמרכזה בעיר ליון שבצרפת, וחבריה מתמחים בציורי ענק על קירות בתים (עד 2011 הם ציירו כ-500 ציורי קיר בכל העולם). חברי הקבוצה ועוזריהם הישראלים קיבלו לידיהם תמונות ישנות של בית הספר והכינו ציור קיר נפלא על הקיר המערבי של בית מגורים (בית דואק) שהיה סמוך למוסדות אליאנס (רחוב כי"ח פינת יפו). היום, בשל עבודות הבנייה ניתן לראות את הציור רק מכיוון רחוב יפו. 


ציור הקיר נעשה על גבי קיר של בית דואק שנבנה בתקופת המנדט. עתה נפער בור גדול מתחתיו. כאן יקום מגדל מגורים.



פרטים בציור הקיר המסתמכים על צילומים ישנים. היוצרים: סיטה דה לה קריאסיון

הבניין המפואר שבציור הקיר – מה שהיה פעם בית הספר 'תורה ומלאכה' – אינו קיים עוד. על חורבותיו הוקם בשנות השבעים 'מרכז כלל' המסיבי והמכוער, שבלשון המעטה אפשר לומר שאינו מופת לא ליופי ולא להצלחה מסחרית. ברחוב יפו, בצדו הצפוני של 'מרכז כלל', ליד בנק דיסקונט, ניתן לראות עד היום את השחזור של שער בית הספר (לא בדיוק במקומו המקורי). בשנות השבעים, כשהמאבק על שימור המבנים ההיסטוריים של העיר היה עוד בחיתוליו, זה היה המירב שניתן היה לשמר... כמה עצוב.


השער המשוחזר. רחוב יפו, הכניסה ל'מרכז כלל'

בשנות התשעים עבדתי כעורך צילום במגזין 'טבע וארץ', שהוציאה לאור החברה להגנת הטבע. כתבתי אז מאמר על האבן הירושלמית ('בנאים וסתתים בירושלים', טבע וארץ, נובמבר 1993), וכך הגעתי גם לבית הספר אליאנס. באותה עת כבר נסגר בית הספר ובמקומו פעל בבניין בית הספר הניסויי. כשעמדתי לצלם את חזית הבית נערה נאה ומלאת חיים נכנסה לפריים.



צולם ב-1993


לימים עזב גם בית הספר הניסויי את המקום. הבניין ננטש והכניסה נאטמה בבלוקים. כשהגעתי שוב למקום כדי להכין כתבה זו, רציתי לצלם שוב את אותה חזית בניין שצילמתי לפני כעשרים שנה. במגרש החניה פניתי לאישה שעמדה להיכנס לשוק, התנצלתי על ההטרדה וביקשתי ממנה לדגמן עבורי כניסה כביכול לבית הספר ששעריו נאטמו... היא נאותה בשמחה, ואחר כך, כששוחחנו, התברר כי 'הדוגמנית' אינה אלא סועד דורי, אישה מקסימה שהייתה מורה לערבית באותם ימים שפעל כאן בית הספר הניסויי. עוד מעגל נסגר.


צולם ב-2014

ההזנחה הפושעת של המבנה אינה נותנת לי מנוח. איך יכול להיות שמבנה כל כך מרשים ויפה, הממוקם במרכז העיר, עומד אטום ומיותם? מסביב כבר החלה בנייה מסיבית ונבנות הקומות הראשונות של בניין מגורים גבוה שיצמח כאן בקרוב. גם סביב 'ישיבת עץ חיים', שברחוב יפו, נעשות עבודות בנייה ורק בית הספר לבנים עדיין עזוב ונטוש.

נותר לקוות שתימצא הדרך לשמר ולחדש את תפארתו של הבניין הנטוש העומד בלב מגרש החנייה, ושלא מצפה לו הגורל העצוב של 'שני אחיו', שנהרסו עד היסוד ולקחו עמם חלק חשוב מתולדות ירושלים החדשה. 

ההלך, בדרכך אל השוק, הרם עיניך למרומי הבניין המרובע. ראה את חרוטת עשרת הדברות ואת תבליט הידיים הלוחצות זו את זו, ודע: כאן עמד מוסד חינוכי ומקצועי עתיר זכויות בתולדות ירושלים.


'ישן מפני חדש תוציאו'?
הרכבת הקלה חולפת ברחוב יפו על פני החומה הישנה של בית הספר וציור הקיר הענקי. בצד ימין: 'מרכז כלל'


בעלי התוספות

אביב יצחקי שלח לנו צילום שעשה מיד לאחר שהותקן 'השער החדש' ברחוב יפו.






יום רביעי, 24 בספטמבר 2014

'חלפה שנה': שיר, סיפור ותמונה לראש השנה

איור: פרץ רושקביץ (אוסף דוד אסף)

א. עונ"ש תורם לקהילה

לפעמים, בלי להתכוון, בלוג עונ"ש מצליח לעשות משהו מעבר לזיהוי סופרים בתמונות ישנות...

בסוף דצמבר 2012 פרסמתי רשימה על השרירן הידוע שמעון רודי (און ושלטון: יהדות השרירים  שמעון רוּדִי ורפאל הלפרין), שנזכר ב'שיר השכונה' ובעוד מקורות מארון הספרים היהודי החדש. השבוע קיבלתי מהדס אורן, קרובת משפחתו של רודי, מכתב מחמם לב:
דוד שלום, 
לפני שנתיים כמעט פרסמת מאמר על יהדות השרירים, ובין היתר כתבת והארת מספר עובדות על שמעון רודי. בתגובה שלחתי לך מייל עם מספר פרטים אודותיו. שמעון רודי הוא אבא של דוד שלי, משה רודי.  
רציתי לספר לך שבזכות המאמר הזה מצאנו את בתו, שחיה בארה"ב לאחר 65 שנה. אינני רוצה לכתוב אודותיה מפני שהיא אשה שחרדה לפרטיותה, אבל הייתי חייבת להגיד לך תודה, כי באיזושהי דרך עזרת לנו לחבר בין הקצוות. היא יצרה עימי קשר לפני שנה בדיוק לאחר שחיפוש פשוט בגוגל אחר שמו של אביה הוביל אותה אל המאמר שלך ואל ההערות שלי, וכמובן אל עמוד הפייסבוק שהמשפחה פתחה בעקבות חיפושיי אחר מה שעלה בגורלו של שמעון רודי. מכאן הכל התחיל להתגלגל ואני שמחה לבשר שהיא חיה היום בארץ והקשר בינה לבין דודי הוא נפלא, כאילו הם הכירו מאז ומתמיד. כמה חבל שלא היו רשתות חברתיות ואינטרנט לפני שנים...
שמעון רודי (צילום ולטר צדק)

ב. 'חלפה שנה ... ומה יבוא עכשיו'

כך נראה העמוד הראשון של עיתון 'משמר' (לימים 'על המשמר'), בערב ראש השנה תש"ה (17 בספטמבר 1944), לפני שבעים שנה.


ובפנים, במדור לילדים, נחבא שיר קטן שחיברה לאה גולדברג. שיר זה – כמו עשרות רבות של שירים אחרים שלה – מעולם לא כונס:


ג. דרמה על חמישה תפוחי אדמה

הסיפור הזה אינו קשור לראש השנה, אבל הוא קצר, יפה ובלתי מוכר.

הוא נכתב ביידיש על ידי הסופר והמשורר הפורה אברהם רייזן (שהוזכר כבר בעונ"ש על השיר 'שבוע טוב'). הסיפור פורסם לראשונה בעתון 'דער יוד' (היהודי), שראה אור בקרקוב ב-17 ביולי 1902. לימים כונס בכרך השמיני של כל כתבי רייזן (אַלע ווערק ון אבֿרהם רייזען, 8, ניו-יורק 1917, עמ' 53-47). 


אברהם רייזן (משמאל) עם חבורת סופרי יידיש בוועידת צ'רנוביץ, 1908

אברהם רייזן (1953-1876)

רייזן, יליד קוידנוב שבפלך מינסק, היה מן הבולטים בחבורת סופרי היידיש שהתרכזו סביב י"ל פרץ בוורשה. ב-1914 היגר לניו-יורק ובה פעל עד פטירתו. יצירותיו, שציינו את ראשית המודרניזם בשירת היידיש, היו בעלות נימה סוציאליסטית בולטת, וגיבוריהן – פשוטי עם שייצגו את סבלו של הפרולטריון היהודי. תפוחי האדמה בסיפור שלפנינו היו המרווח הצר שבין רעב ובין שפע...

ד"ר בן-ציון קליבנסקי תרגם את הסיפור מיידיש לעברית ופרסם אותו בבלוג שלו, והנה הוא כאן, באדיבותו ובתיקונים קלים שלי.


דרמה על חמישה תפוחי אדמה

– כבר אפשר לסנן את תפוחי האדמה? – שאלה פְרֵיידֶה בפנים רציניות מאוד והביטה בשולחן שלידו ישב בעלה, שלמה החייט, ותפר עם עוד שני פועלים.

לשלמה לא הייתה אפילו שנייה להפסיק את עבודתו. הוא עדיין היה צריך להשלים שרוול אחד ולחתוך זוג מכנסיים לפועלים, אך בשָמעו את המילים 'תפוחי אדמה' התלקח בו 'היצר הרע' והוא הגיב מיד:

– מה את בכלל שואלת, אישה טיפשונת? ודאי לסנן! כשהתפוחי אדמה מוכנים, מסננים אותם. אלא מה, לתת להם להתבשל יותר מדי?...

– הכול הוא יודע! – עיקמה פריידה את פרצופה.

– מה קרה שיש היום תפוחי אדמה טובים? הם באמת רכים? – שאל שלמה, מתעלם מהעווית פניה של פריידה...

– כשתאכל תדע! – ענתה פריידה בכעס.

– נו, חברֶה! בואו לשולחן ונאכל כבר ארוחת צהריים! – פקד שלמה וניצוצות שמחה בעיניו.

ה'חברֶה', שני בחורצ'יקים רזים, זרקו בזריזות את העבודה, כאילו שלא יידרשו לקחת אותה לידיהם לעולם, העמידו את המגהץ מתחת לשולחן, וכבר היו מוכנים עם פיותיהם הרעבים לבלוע כל מה שבעלת הבית ה'טובה' שלהם, פריידה, תיתן להם.

אולם אצל פריידה ניכַר שלא הכול היה מוכן לגמרי. היא עדיין התעסקה ארוכות עם התנור, כאילו היא צולה שם תרנגולות.

כשבעזרת השם פריידה כבר הוציאה את תפוחי האדמה מן ההתנור והניחה את הסיר על הכיריים, נשמו שני הפועלים לרווחה; שלמה ניגש ברחבות בעל-ביתית לכיריים ועוד בטרם החלה פריידה לסנן את תפוחי האדמה חטף בידו תפוח אדמה מהסיר; אך התפוח להט בחוּמוֹ ונפל מידיו על הרצפה.

שני הפועלים, שמלכתחילה קינאו בו על שניגש לסיר כדי לקחת תפוח אדמה, שמחו עכשיו לאידו ופרצו בצחוק על האירוע הנורא.

פריידה, לעומתם, פערה את פיה והחלה לצעוק:

– הרסת תפוח אדמה! אוכל טרפות שכמותך! לא יכולת להתאפק? אפשר לחשוב שאני הולכת למכור את זה...

צווחותיה של פריידה מעולם לא הטרידו את שלמה, ובוודאי לא כשמדובר בתפוח אדמה. וכשהיא סיימה לסנן את התפוחים הוא תכנן לחטוף שוב אחד מהסיר. אבל פריידה שמה לב לכך (גם היא כבר הכירה אותו!) וצרחה בזעם פראי:

– האם תרשה לי, זללן שכמוך, לסנן את התפוחים או לא? אם לא, אני מיד שופכת את הסיר כולו לרצפה.

שלמה, שחשש לאבד את כל התפוחים בגלל אחד, הביט בתיאבון על הסיר והלך ליטול את ידיו.

– אתה חושש, כך נראה, מתפוחי אדמה חמים – ניסה בֶּרְצִיק, אחד הפועלים, לפתוח עמו בשיחה על התפוח שנפל.

שלמה כלל לא ענה לו ורק נעץ בו מבט. הפועל התחרט על שהכעיס את 'בעל הבית' לפני 'ארוחת הצהריים', ונדר בלבו שלא לדבר עוד אף פעם עם בעל הבית על עניינים שוליים. 'שתיכנס בו הרוח, שיתלה את עצמו!'...

השלושה התיישבו ליד השולחן. פריידה הגישה להם תחילה את הלחם, ולאחר מכן כמה מלפפונים חמוצים עם ציר.

– טוב! טוב! – הילל שלמה את התבשיל. – תפוחי אדמה אוהבים מלפפון חמוץ, זה בטבע שלהם... טוב, טוב!

מיד העמידה פריידה על השולחן קערה גדולה ריקה. היה זה מין צלצול שלישי[1], שרמז כי תפוחי האדמה מגיעים! ובאמת, תוך דקה הביאה פריידה את הסיר ובזריזות יתרה הפכה אותו והחלה לשפוך את תכולתו לקערה. שלמה הסתכל איך תפוחי האדמה רודפים זה אחר זה בעליזות ועפים בשמחה אל תוך הקערה, וקרא בעליצות: 

– טוב, טוב! אבל נדמה לי שזה מעט מדיי! – הוא העיר בראותו שהקערה אינה מלאה.

– יהיה לך מספיק כדי לחיות! – ענתה פריידה ברוגזה.

שלמה לקח את תפוח האדמה הראשון, ואחריו לקחו שני הפועלים הרזים והחיוורים, הֶרְצִיק ובֶּרציק, והסעודה החלה בעליצות. עם תפוח האדמה השני שלמה כבר ממש 'נכנס לתפקיד' והרים קצת את כובעו, כאילו זה הפריע לו לבלוע. ואילו שני הפועלים הרזים והחיוורים לטשו עיניים מסוערות: תפוחי האדמה היו חמים מדיי בשבילם; אך הם חששו להמתין, שוב, כדי שיתקררו, שמא ר' שלמה יסדר אותם באופן מכוער. הם נאלצו לבלוע חתיכות רותחות...

כאשר שלמה כבר היה בתפוח האדמה השישי נפתחה הדלת. לבית נכנסה חְיֵינֶה הסנדלרית, שהתגוררה ממול והייתה קרובת משפחה של פריידה. שלמה עצמו – שיישאר הדבר בינינו – גם הוא לא היה מיוחס כל כך, ובכל זאת התבייש מעט בסנדלרית, ועל כל פנים לא היה מרוצה ממנה ולא סבל אותה.

– איפה פריידה? – שאלה חיינה בהביטה בשולחן ובחברֶה ש'טחנו' את הסעודה.

– מה אני יודע? – רעם שלמה ביובש – מן הסתם במטבח!

– אני כאן, חיינה! – נשמע קולה של פריידה מהמטבח.

פריידה יצאה מהמטבח.

– צריך להאכיל גדוד כזה! – היא התלוננה לפני חיינה, – רק רצים ומתרוצצים, ברוך השם!

– בישלת היום תפוחי אדמה לארוחת הצהריים? – שאלה חיינה כשהיא מביטה בשולחן בעיניים רעבתניות.

– כן, תפוחי אדמה – ענתה פריידה באנחה – ולי אין אפילו דקה לטעום מהם. קחי תפוח אדמה, חיינה – היא אמרה לבסוף בחצי פה.

שלמה השתעל בכעס, ושני הפועלים החווירו עוד יותר.

– צריך באמת לטעום תפוח אדמה אחד – קימטה חיינה את מצחה באדיקות והתקרבה אל השולחן.

שלמה קם בעצבנות מהספסל, וצנח עליו חזרה בלא שיידע מה לעשות מרוב כעס.

– תפוחי אדמה מצוינים! – היללה חיינה את התפוח שאותו אכלה בתיאבון רב.

"הלוואי שתקיאי אותו!" – קילל אותה שלמה בלבו.

– תפוחי אדמה ממש טובים. איפה קנית אותם? – הוסיפה חיינה להלל את התבשיל, ולקחה עוד אחד.

שלמה נרעד. לולא התבייש היה חוטף ממנה את הקערה ולא מרשה לאף אחד להתקרב אליה. אך הוא לא היה חזק עד כדי כך ורק השתעל בזעם רב.

– תפוחי אדמה הגונים, הם נמסים בפה! – המשיכה חיינה לשבח את תבשיל ולקחה תפוח אדמה שלישי.

'שתיכנס הרוח באביה, חוצפנית שכזאת!' – התרתח שלמה בשקט – 'את המוח אגהץ לה!'...

– מחר בבוקר, אם ירצה השם, צריך גם כן לבשל תפוחי אדמה. כבר זמן רב לא בישלתי.

– כשאין לך, אז לא מבשלים ולא אוכלים – הרעים שלמה בקולו בלא קשר, רק מתוך חשק פראי להקניט את הקבצנית הענייה, הסנדלרית המגעילה שזוללת את תפוחי האדמה שלו.

– לא, לא זה, אין לי זמן לקלף – ענתה חיינה בלי שהבינה את הסיבה לכעסו של שלמה, ולקחה עוד תפוח אדמה.

'אוי ואבוי!' חשב שלמה וזרק מבט מיואש בשני הפועלים, כאילו אמר להם: חברֶה, מה אתם שותקים, הצילו! כבר ארבעה תפוחים!  אבל הפועלים לא הבינו את הרמז וחיינה לקחה תפוח אדמה חמישי. 


*

– את ! ! ! – שאג שלמה בפראות כשחיינה יצאה – את ! ! ! מדוע ביקשת ממנה לאכול תפוחי אדמה, אה? 'בעלת צדקה' שכמוך![2]

– מאיפה הייתי צריכה לדעת – ענתה פריידה, כביכול מתוך אשמה – הרי אי אפשר להיות 'חזיר'. אם אדם נכנס הביתה מציעים לו לאכול, אבל גם היא לא צריכה להיות חזירה. היא צריכה להיות קצת יותר מעודנת ולא לאכול.

– מהקרובה שלך את מצפה לעידון! – הרים שלמה את קולו.

– הקרובים שלךָ באמת מעודנים מאוד! דודך היקר לֵייבְּצִ'י, כשהוא כבר מגיע פעם לשבת, זולל את הכול...

– שִתקי! – התרתח שלמה. הוא התבונן בתחתית הקערה ונזכר שאלמלא נכנסה הסנדלרית יכלו עדיין להיות שם עוד חמישה תפוחי אדמה, ובחֶלקו היו נופלים שניים ואולי אף שלושה...

– אני ממש מפחדת ממך! – לא נכנעה פריידה.

ברציק והרציק לקחו כל אחד עוד תפוח אדמה.

הקערה כמעט שהתרוקנה ושלמה עדיין רצה לאכול, כל כך רצה לבלוע אותם, לבלוע עד אין סוף. וחמישה תפוחי האדמה שזללה חיינה, הסנדלרית המגעילה, לא נתנו לו מנוח, והוא שוב שאג:

– תשתקי כבר!... אני אגהץ לך את המוח.

– אני צוחקת עליך! – לא רצתה פריידה להיכנע.

הקערה התרוקנה, ושלמה התמלא בכעס פראי: חמשת תפוחי האדמה באמת חסרו לו והיא צוחקת עליו. היא, שיש לה קרובה זללנית כזאת. מרוב זעם הוא לא יכול היה להוציא הגה מפיו.

עיניו התרוצצו על השולחן ולבו היה מלא על גדותיו בחרון רצחני. פריידה הבחינה בזעמו, וגם היא רתחה מכעס עצור. היא לא טעמה אפילו תפוח אדמה אחד. לא היה לה זמן בכלל, והוא זלל לו כמו איכר ועוד צועק. וגם היא נתנה קולה בזעקה:

– אתה גזלן, זללן, שיכור!

– איפה המספריים? המספריים? המספריים! ! – צרח שלמה בזעם – אני אגהץ לה את המוח.

והבית התרומם באוויר...

הערות

[1] הכוונה לצלצולים הקוראים לבאי הצגות תאטרון לשוב לאולם לאחר ההפסקה. הצלצול השלישי הוא האחרון בסדרת צלצולי קריאה אלו.

[2] 'בעלת צדקה' – ותרנית על חשבון אחרים.

'על מכונת התפירה', ציור של אפרים משה ליליאן בספר שיריו של מוריס רוזנפלד  Lieder des Ghetto, 1902

ד. צ'ק פתוח

בארכיון המדינה שמורה ה'שנה טובה' הזו, ששלח אזרח ושמו אלעזר לראש ממשלת ישראל השני, משה שרת. השנה היא תשט"ז (1955/ 1956)


ובספרייה הלאומית שמורה 'שנה טובה', שנדפסה בוורשה בשנת 1901, ובה דיוקנאותיהם של  תיאודור הרצל והסולטן הטורקי עבדול חמיד:



תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה