יום שישי, 25 במאי 2018

שירי הזמר העבריים של אליקום צונזר: 'בְּמַחֲרַשְׁתִּי כָּל אָשְׁרִי יָרַשְׁתִּי' (ב)

מאת אליהו הכהן

'בשדה איכר עובד' – כרזה של מועצת המורים והגננות למען קק"ל. ציור: אִיזָה [הרשקוביץ]  (אוסף האפמרה; הספרייה הלאומית)

הרשימות הקודמות בסדרת המאמרים על שירי הזמר העבריים של צונזר:
'שּׁוֹשַׁנָּה חַכְלִילַת עֵינָיִם' (א)
'שּׁוֹשַׁנָּה חַכְלִילַת עֵינָיִם' (ב)

החלק הראשון של 'במחרשתי' פורסם כאן.

ה. 'בְּמַחֲרַשְׁתִּי: תרגומו של בר-נ"ש 

בשנת 1895, שלוש שנים אחרי 'שירת האיכר' של נח רוזנבלום, ושנתיים לאחר 'שירת האיכר' של קליניצקי, זכה השיר 'די סאָכע' של צונזר לתרגום חדש שמיד נקלט ונישא בפי כל 
 זהו השיר 'הַמַּחְרֶשֶׁת' שמוכר יותר על פי המילה הראשונה שפותחת אותו, 'בְּמַחֲרַשְׁתִּי', והוא מושר בפינו עד היום.

הנה בני חבורת הזמר שהם בעיבודו המוזיקלי של מוטקה שָׁלֶף מתוך תקליטורם 'ציון חמדתי' (2009):



המתרגם, נח שפירא (1931-1863), המוכר יותר בשמו הספרותי בר-נ"ש, היה עולה חדש מקישינב שהגיע ארצה בשנת 1890, עבד כפועל במושבות, והיה מזכירה של 'הסתדרות העשרות', אגודת הפועלים הראשונה שנוסדה בארץ (1891).

כבן לאב שהיה מורה לתנ"ך ולדקדוק עברי, נח שפירא דיבר וכתב עברית רהוטה עוד מבית, ומעת שעלה לארץ, ולצד עבודתו כפועל, כתב למעלה משלושים שירים ופזמונים העוסקים בהווי הארץ בימי העלייה הראשונה. כבר בשנת עלייתו ארצה חיבר שיר על המושבה רחובות, שבה עשה את צעדיו הראשונים, 'לרחובות מזמור שיר', על פי לחן של אברהם גולדפדן. בהמשך חיבר שירים על עלייה ('עולי ציון') וירידה מן הארץ ('גולי ציון') ועל העבודה החקלאית במושבות ('בקציר', 1893; 'הבציר', 1897; 'הנוטר – כרם בארץ ישראל', 1897; 'מעשה מרכבה' – שחיבר לחגיגת גמר הרכבת הגפנים במשתלת זכרון יעקב, 1898). מקצת שיריו – שרובם ככולם צללו בתהום הנשייה – הולחנו על ידי חברו המוזיקאי חיים מילמן (1945-1873), שלימים פתח חנות לכלי נגינה ביפו ולימד שנה אחת בגימנסיה העברית ביפו קודם שעברה לאחוזת בית.

חיים מילמן (עדת ראשון לציון)
נח שפירא (בר-נ"ש)

בשירי העבודה והשדה שחיבר שפירא כיכבו המחרשה והחריש. לאיכרים היוצאים לשדות עם שחר לחרוש ולזרוע, הקדיש את השיר 'החריש' (1893). בכתב העת החקלאי הנשכח האיכר היהודי, שבו נדפסו אחדים משיריו, הופיע שירו 'לסוסתי' (1897), שנפתח במילים: 'משכי נא סוסתי, משכי המחרשת'.

בשנת 1895, כשעבד שפירא כפועל בכרמי זכרון יעקב, החליט לתרגם מחדש את 'די סאָכע' של צונזר, שכן, כפי שכבר הזכרנו בחלק הראשון של רשימתנו, התרגומים הקודמים של צונזר ושל רוזנבלום לא התנחלו בלבבות. הפעם זכה השיר לתרגום קצבי וקולח מתוצרת הארץ, כתוב בהטעמה אשכנזית מלעילית ומותאם ללחן טוב יותר מקודמיו:

בְּמַחֲרַשְׁתִּי / כָּל אָשְׁרִי יָרַשְׁתִּי / אֶרְאֶה חַיִּים טוֹבִים / וְלֹא אֶחְסַר מַה בָּהּ
באותה שנה ובאותו מקום חיבר שפירא את המפורסם בשיריו, שיר עבודה, המוכר יותר במילות הפתיחה שלו 'יה חי-לי-לי הה עמלי', והתאימו לצלילי לחן ערבי. בשנה אחת יצאו אפוא מתחת עטו שני שירים שנפוצו בארץ יותר מעשרות השירים הנוספים שחיבר בימי חייו.

'המחרשת' נדפס לראשונה בשנת חיבורו, 1895, בשירונו של הביל"ויי מנשה מאירוביץ, שירי עם-ציון, בחתימת ב"ר נ"ש.

מנשה מאירוביץ, שירי עם-ציון, א, ירושלים 1895, עמ' כו-לה (אוסף אליהו הכהן)

בהערה שנדפסה בתחתית העמוד הראשון של השיר כתב המביא לבית הדפוס אריה לייב הורביץ, שעלה לארץ בשנת 1890 ובאותה עת שימש מורה בראשון לציון: 
העתקה מהשיר 'די סוכא' להמשורר הגדול ר' אליקום צונזר הי"ו, מאחד הפועלים בא"י, החותם בפסיבדונים 'בר נש'.
שמו המלא של נח שפירא לא נחשף כאן. אך בשורות שנדפסו מתחת לכותרת השיר צוין כי את התרגום הקדיש 'המעתיק' לדודו הרב מיכאל מידאנסקי, פעיל 'חובבי ציון' מייקטרינוסלב, שעלה אתו באנייה ארצה. מידאנסקי אכן היה דודו של שפירא. 

הוסיף על כך עורך השירון מנשה מאירוביץ: 'יו"ל [יוצא לאור] בפעם הראשונה ברשיון המשורר הצעיר הזה אשר הראה כוחו בהעתקת שירי עם אחדים'. מאירוביץ גם הוסיף מתחת לכותרת השיר הערה באשר ללחן: 'לשורר בניגון די סוכא של המחבר בשרגון [יידיש]'.

ו. המחרשה העברית והמנון המושבה מזכרת בתיה

בזימון מקרים מפליא, החלה המחרשה העברית לפלח את אדמת הארץ יחד עם תחילת התפשטות שירו של צונזר במושבות. את דגם המחרשה העברית הראשונה בארץ פיתח בשנת 1883 חרש ברזל צעיר בן שש-עשרה, יצחק לייב טופרובסקי שמו, שהיה מראשוני המתיישבים בראשון לציון. טופרובסקי ביקש להחליף את מחרשת העץ הערבית הפרימיטיבית, שהייתה בשימוש עד אז, ויצר מחרשת ברזל המיטיבה לחדור לאדמה ולהתמודד עם אבנים וטרשים. ניתן היה לחרוש בה עם סוס אחד בלבד, במקום  כפי שהיה נהוג עד אז  עם צמד שוורים.

ציור של הכומר קופר ויליאמס (1816-1762), 'צורת חקלאות למרגלות הכרמל', 26 בינואר 1799 (מוזיאון ויקטוריה ואלברט, לונדון)
מחרשת עץ ערבית עם שני שוורים (Hermann Guthe, Palästina, Bielefeld 1927)

הודות להמצאתו של טופרובסקי איכרי המושבות לא נזקקו עוד לשאול מחרשות אירופאיות מהטמפלרים של שרונה, וכך גם חסכו לא מעט כסף. המחרשה העברית הייתה אפוא אחד הפיתוחים הטכניים הראשונים שנוצרו בארץ בימי העלייה הראשונה (ראו עוד בפרק 'ממחרשת העץ למחרשת הברזל', בספרו של שמואל אביצור, ממציאים ומאמצים: מחוללי המהפכה בדרכי הייצור בארץ, יד בן צבי, 1986). 

דרך אגב, בשעות הפנאי ניגן טופרובסקי בחצוצרה ב'אורקסטרה' של ראשון...

יצחק לייב טופרובסקי מחצרץ ב'אורקסטרה' של ראשון לציון
(צילום: אהרן ריטבסקי; ישעיהו רפאלוביץ, מראה ארץ ישראל והמושבות, 1899)

באותה שנה, 1883, נוסדה המושבה מזכרת בתיה. עוד קודם שעלו ארצה עבדו מייסדיה כאיכרים במושבה החקלאית נוֹבוֹ-פָּבְלוֹבְקָה שליד העיירה רוֹזִ'ינוֹי שבבלארוס, ועתה, כשהתיישבו בארץ, אימצו את 'במחרשתי' כהמנונם. העידה על כך באוזניי צפורה מָלֶר (לבית אשבל), ילידת שנת 1896, שהייתה מעיין שופע של שירי זמר עבריים מימי העליות הראשונות, כולל הנדירים שבהם. צפורה הייתה בת למשפחה של חרשי ברזל ויוצרי מחרשות. אביה, לוי יצחק אשבל, בן למשפחה של חסידי חב"ד ובעצמו חסיד, הקים מסגרייה במזכרת בתיה ולמד את רזי המקצוע אצל הנפח טופרובסקי בראשון לציון.

בעקבות מורו ורבו טופרובסקי המשיך התלמיד לוי יצחק לפתח את המחרשה. ראובן אשבל, אחיה של צפורה, שהיה דור שני לנפחי מזכרת בתיה וכונה 'אמן הפטיש, הסדן והאש', עסק גם הוא בשכלול המחרשה העברית  שקרויה עד היום 'מחרשת אשבל'  והיה מגדולי יצרני המחרשות בארץ. הוא פיתח שורה ארוכה של מכשירים חקלאיים  מחרשות, מקצרות, חרמשים ומגלים  ואף זכה על כך בפרס קפלן (1951). חצר ביתו היה מוזיאון של מחרשות, כלים חקלאיים ופסלי מתכת שעיצב במו ידיו, וגם היום ניתן לבקר במקום.

מחרשת הברזל מתוצרת אשבל (מוזיאון ארץ ישראל)

המחרשה הייתה אפוא סמל במשפחת אשבל. בכל התכנסות נהגו בני המשפחה לשיר את 'במחרשתי', בתחושה של התרוממות רוח וגאווה. לא בכדי נחקק המשפט 'במחרשתי כל אשרי ירשתי', על חזיתו של בניין המועצה המקומית של מזכרת בתיה, ונשקף לעיני כל העובר ברחוב הראשי של המושבה.


אליהו הכהן עם צפורה מלר בחזית בניין המועצה של מזכרת בתיה (1970). על הקיר מתנוססת הכתובת 'במחרשתי כל אשרי ירשתי'.

ז. תרגומים לשפות אחרות
יהודית שמחוני (1991-1902)

בנוסף לנוסחים ביידיש ובעברית, תורגם 'במחרשתי' גם לשפות אחרות: בין 1905-1902 לאנגלית על ידי משה לוין מרחובות, לגרמנית על ידי י"ה בונדין ולרוסית על ידי הקומוניסט היהודי מרדכי ריוֶוסמן (מבש"ר; 1924-1868). על התרגום לאנגלית למדתי מפי ידידיה לוין, בנו של המתרגם, שאתו שוחחתי בשנת 1982; על התרגומים לגרמנית ולרוסית למדתי מהערתו של מרדכי שכטר (אליקום צונזערס ווערק, ב, עמ'  734). את התרגומים עצמם לא ראיתי ואיני יודע היכן פורסמו (התרגום לאנגלית פורסם כנראה באנגליה).

בשנת 1971 הרציתי בקיבוץ גבע, בנוכחות חברי הגבעטרון, ובין 
השאר סיפרתי על 'במחרשתי'. בתום ההרצאה ניגשה אלי חברת 
הקיבוץ יהודית שמחוני (שכינתה את עצמה 'שמחונית', כדרך הנשים הפמיניסטיות בראשית ימי המדינה), מי שהייתה חברת הכנסת הראשונה מטעם מפא"י ואמו של האלוף אסף שמחוני שנהרג בהתרסקות מטוסו בשנת 1956. היא סיפרה לי כי שרה את השיר ברוסית בשנות ילדותה (היא נולדה ב-1902), במושבה החקלאית נהר טוֹב שבפלך חרסון (אוקראינה). באותו מעמד רשמה שמחוני על פתק קטע שזכרה מהנוסח ברוסית, והנה הוא לפניכם: 


ח. שירו של צונזר: השפעות וחיקויים 

שיר המחרשה של צונזר התפרש, ובצדק, כקריאה לנטוש את אורח חייהם הנוכחי של יהודים בתפוצות, בעיקר של אלה שעסקו במסחר וב'עסקי אוויר' למיניהם, ולעבור למקצועות פרודוקטיביים, ובראשם חיי איכר העובד את אדמתו במולדתו וחי מיגיע כפיו. בדברי השבח לחייו השלווים של האיכר לא חידש צונזר מאומה; זהו מוטיב מוכר בספרות העולם בכלל וגם בספרות ישראל. כך למשל התפרסם בשנת 1870 השיר 'חיי האיכר', מתוך עיזבונו של המשורר הווילנאי מיכה יוסף לבנזון (1852-1828). מיכ"ל תרגם שיר של המשורר הרומי הוראציוס (המאה הראשונה לפני הספירה), שמהלל את חיי האיכר, ואפשר להניח שצונזר גם הכירו: 

כנור בת ציון, וילנה תר"ל, עמ' 83

אלא ששיר מליצי זה, שמעולם לא הולחן וגם אינו דומה צורנית לשירו של צונזר, לא טבע חותם של ממש; אולי משום שלא היה בו ניסיון לקשור בין חיי האיכר לבין ההתיישבות החדשה בארץ ישראל. לעומת זאת, בעקבות 'המחרשה' של צונזר, שבה נקשרו חיי האיכר להתיישבות בארץ, החלו להופיע שירים נוספים, דומים בצורה או בתוכן, שהטיפו לאותו רעיון, שלימים כונה בהגות הציונית-הסוציאליסטית בשם 'פירמידה הפוכה'.  

כך למשל, בחוברת זֵר פְּרָחִים, שנדפסה ב-1896 בעריכת גרשום באדר מלבוב, הופיע שירו של חיים זוננברג מוורשה, 'לוּ הָיִיתִי עוֹבֵד אֲדָמָה!', שהוא ממש חיקוי לשירו של צונזר:
אִכָּר עוֹבֵד אֲדְמָתוֹ – לוּ הָיִיתִי, / אָכַלְתִי לַחְמי וּמֵימַי שָׁתִיתֶי / בִּמְנוּחָה, בְּשִׂמְחָה, בְּהַרְחָבַת הַדַּעַת; / שָׁכַחְתִי דְּאָגָה, כָּל עָמָל וָכָעַס. 
קַמְתִּי בַבֹּקֶר, הַשָׂדֶה יָצָאתִי, / לֹא רָעִיתִי רוּחַ, עֲבוֹדָה מָצָאתִי; / לֹא דָּאַגְתִּי אֵיפֹה אֶמְצָא מִחְיָתִי, / לַחְמִי וּמֵימַי הֲלֹא נָתְנָה אַדְמָתִי (זר פרחים, ב, ורשה תרנ"ו, עמ' 22-19).
שנה אחר כך הדפיס הסוחר והמשורר הציוני נפתלי משכיל לאיתן (1897-1829) ממינסק את ספרו מזמור לאיתן (ורשה תרנ"ח) ובו כלל את 'שיר ציון', שלדבריו יש 'לזמר ולשיר אותו במקהלה'. השיר פותח ברוח רומנטית המשלבת פאתוס ציוני עם שברי פסוקים מתהלים: 'ארץ ירדן וחרמונים, נחלת אבותי, כלתה לך נפשי, כמהּ לך בשרי'. לאחר שהמשורר מבטיח לשוב אל ארצו ואל מולדתו, הוא מתחייב כי עם שובו 'לא אתפוש חרב, כידון וקשת ...ידי למעדר, ימיני לאת ומחרשת'. בסיום הקטע בא פזמון חוזר לשירת המקהלה, שמהללת את חיי האיכר ברוח 'המחרשה' של צונזר: 

מזמור לאיתן, ורשה תרנ"ח, עמ' 12

קוראי רשימותיי בבלוג עונג שבת בוודאי יזכרו את הפרק שירוני ארץ ישראל הראשונים: 'נגינות ציון' (20 בינואר 2017). הבאתי שם את  'החריש', שיר שחיבר שלמה ויינשטיין מהמושבה סג'רה בשנת 1907 בהשפעת שירו של צונזר ובמתכונת דומה לו.



בשירון נגינות ציון (ירושלים תרנ"ז), שערך שלמה ויינשטיין, נכלל כבר השיר 'במחרשתי' בתרגומו של בר-נ"ש. כעבור שנה חיבר ויינשטיין עצמו שיר בשם 'יגון ואושר', שבו עודד את צעירי ירושלים לעזוב את עיסוקיהם בעיר ולעבור לחיי איכָּרוּת במושבות. השיר נדפס בחוברת הראשונה של חבת הארץ, שהוציאה 'אגודת יישוב ארץ הקודש' (ירושלים תרנ"ח), שעם חבריה נמנה גם ויינשטיין. אליעזר רפאל מלאכי, חוקר תולדות היישוב הישן, הקדיש לחוברת נדירה זו פרק ארוך בספרו פרקים מתולדות הישוב הישן (הקיבוץ המאוחד, תשל"א), ובו ציטט קטע משירו של ויינשטיין המתאר, כדבריו, 'רגשות גיל וחדוות אושר של האיכר במושבות יהודה, שומרון והגליל, המשדד את אדמת המולדת'. 


קל להבחין ברוחו של 'במחרשתי' השורה על קטע זה: 
מָה טוֹב לָאִכָּר / בְּצֵאתוֹ הַכִּכָּר. / יַחֲרוֹש יִזְרַע שָׂדֵהוּ, / יִקַּח מַעְדֵרָה, / אַחַר מַזְמֵרָה, / יַעֲדוֹר יִזְמוֹר כַּרְמֵהוּ. / יָבוֹא הַגָּנָה, / יִקְטוֹף שׁוֹשַׁנָּה, / יִירַח אַף יָשִׁיב נַפְשֵׁהוּ (עמ' 242).

ט. אחרית דבר

דרך ארוכה הלכנו בעקבותיו של אליקום צונזר. תרומתו לזמרת הארץ מסתכמת בשלושת השירים הדו-לשוניים והקדם-ציוניים שעקבנו אחרי גלגוליהם: 'השושנה', 'שיבת ציון' ו'המחרשה' (היא 'המחרשת' היא 'במחרשתי'). שירים אלה, ובמיוחד 'המחרשה', זכו להצלחה יוצאת דופן ולמעשה אף פעם לא נעלמו ממפת הזמר העברי. הם המשיכו דרך קבע להופיע בעשרות שירונים שנדפסו והופצו בארץ ומחוצה לה. לא יכולנו כמובן לרשום את כולם, ודי אם נזכיר את השירון הנדיר של 'שירי עם' בעריכתו של ז'יגה הירשלר (1941-1894), שיצא לאור בשנות העשרים בזגרב שביוגוסלביה.


ז'יגה הירשלר, שירי עם, זגרב [שנות העשרים]

וכאן מתוך ספרו של אברהם צבי אידלסון, שמורה כי יש לשיר את שירו של צונזר 'בגילה'.

אברהם צבי אידלזון, ספר השירים: קובץ שירים לגני ילדים, לבתי ספר עממיים ותיכוניים, ברלין תרע"ב, עמ' 67

באתר Russian Records (ומשם גם בזמרשת) ניתן להאזין לצלילי 'במחרשתי' הבוקעים מתקליט שיצא בווילנה בשנת 1910 של תזמורת הבריגדה הארטילרית השלושים של צבא הצאר (תזמון 2:02). את הביצוע המרגש הזה, שהוא ההקלטה הראשונה של לחן השיר שיש בידינו, איתר צבי (גרימי) גלעד מקיבוץ עין גדי.

בספרייה הלאומית מצויה הקלטה (במהירות 78 סיבובים לדקה), של 'במחרשתי' ו'שיבת ציון', כנראה משנות העשרים, מפי אנה שוֹמֶר רוטנברג. בשנות הארבעים חידש המלחין יצחק אֶדֶל סדרה של שירי חיבת ציון, ביניהם שלושת שיריו הנזכרים של צונזר. השירים בעיבודו של אדל הוקלטו בביצוע מקהלת פועלי תל אביב (1955), מקהלת סמינר לוינסקי, מקהלת קול ישראל (1962), ומקהלת חברת הנוער של השומר הצעיר במופע 'אנו עולים ושרים' (1963). במופע 'אנו נהיה הראשונים: שירי העליות הראשונות', שנערך בערב יום העצמאות של שנת 1963 בבנייני האומה בירושלים, הושרו שוב שלושת השירים: 'השושנה' מפי נחמה הנדל, ו'שיבת ציון' ו'במחרשתי' מפי חבורת רננים בליווי חמישיית גלבוע ובעיבודו של גיל אלדמע. המופע שודר ברדיו ושיריו הוטבעו על שני תקליטים אריכי נגן.

כעבור עשור חודשו השירים בסדרת הטלוויזיה 'שרתי לך ארצי', שיצאה גם היא במארז תקליטורים, ואחרי כן הושמעו שירי צונזר בסדרת התכניות 'נתיב הזמר' שערכה נתיבה בן-יהודה ב'קול ישראל'. השירים בוצעו והוקלטו על ידי חבורות זמר ונגינה, כמו חבורת שהם ותזמורת כלי הפריטה של שְׁפֵיָה. 

הנה כי כן, לא נטושה לגמרי היא חלקת שדה זו, ומדי פעם עדיין מבצבצים פה ושם שיריו של צונזר שבהם מהדהדת תקופת הערש של המהפכה הציונית.

לגלגול שונה לחלוטין של 'במחרשתי' הפנה אותנו יובל רויכמן. מתברר שהלחן הציוני של צונזר 'גויר כהלכה' ומלווה פיוט בארמית שחיבר האר"י ושמו 'אזמר בשבחין'. באינטרנט אפשר למצוא כמה עיבודים גנובים כאלה של 'במחרשתי' ('הלב והמעין', נדב בכר), איש מהם אינו מזכיר את צונזר כמקור לפלגיאט ה'חסידי' כביכול.

נספח: מהו 'שְׁלוֹם המחרשה'?

צונזר הביא את המחרשה אל הזמר העברי, אך מי שהפך את הכלי החקלאי הזה לסמל של ההתיישבות בארץ היה נתן אלתרמן. כך ב'שיר בוקר', שלו, שנכתב ב-1932: 'מִמּוֹרְדוֹת הַלְּבָנוֹן עַד יָם הַמֶּלַח נַעֲבֹר אוֹתָךְ בְּמַחְרֵשׁוֹת'; וכך ב'זמר הפלוגות' שנכתב ב-1938: 'אֶת שְׁלוֹם הַמַּחֲרֵשָׁה נָשְׂאוּ לָךְ בַּחוּרַיִךְ, / 
הַיּוֹם הֵם לָךְ נוֹשְׂאִים שָׁלוֹם עַל הָרוֹבִים'. שני השירים הולחנו, כידוע, על ידי דניאל סמבורסקי. 

זמן רב לא הצלחתי לרדת לסוף כוונתו של אלתרמן כשטבע את הצירוף 'שלום המחרשה', שכן צירוף זה אינו מוכר קודם לכן בשפה העברית. אלתרמן בימי חייו תמיד חמק מלהתראיין ולא הותיר לנו בדל הסבר על חידוש לשוני זה שלו. לימים עלתה בדעתי השערה, שמא צירוף זה בא לציין דרך תגובה ודפוס מחשבה שנהגו עד אז ביישוב ואלתרמן קרא לשנותם.

מאז ראשיתה של ההתיישבות היהודית החדשה בארץ קראו מנהיגי היישוב, בתגובותיהם להתנכלויות ולפרעות, להיצמדות למחרשה כסמל של חיי שלום ושגרה. את העמדה הזו היטיבו לשקף שירי הזמר שנכתבו בעקבות המאורעות הקשים. 

כבר בשנת 1899, כשלימד המורה והמשורר שמואל ליב גורדון (של"ג) בבית הספר העברי ביפו, הוא ראה מסביבו מבטים עויינים של ערביי מנשייה וחש מאוים. תחושות אלה הביאוהו לחבר את שיר הזמר 'שָׁבֵי צִיוֹן', שבו כתב: 


שמואל בן ציון, 'שבי ציון', הגן, פטרבורג תר"ס (1899), עמ' 159

בשנת 1920, אחרי קרב תל חי, כתב אבא חושי (אז שנלר) את השיר 'בגליל בתל חי' לזכרו של טרומפלדור. אין בשיר כל רמז של קריאה לנקם. לעומת זאת הוצג בה טרומפלדור כאיש שכל שעות היום הלך אחרי המחרשה:
כָּל הַיּוֹם אֲנִי חָרַשְׁתִּיוּבַלַּיְלָה קְנֵה רוֹבֶה בְּיָדִי אָחַזְתִּי / עַד הָרֶגַע הָאַחֲרוֹן.
שמונים שנה לאחר שנכתב השיר גילה יעקב גרוס המנוח סרט שצולם בארץ בשנת 1913 ובו נראה טרומפלדור, הגיבור 'הגידם' מן השירים, אוחז מחרשה בידו האחת וחורש.

הנה הוא הסרטון מלווה – איך לא? – בשיר 'במחרשתי' של צונזר:



לאחר נפילתו של טרומפלדור חיבר ברל כצנלסון את תפילת 'יזכור', לזכרם של 'הנאמנים והאמיצים, אנשי העבודה והשלום, אשר הלכו מאחרי המחרשה'. הוא כתב זאת מבלי לדעת שאי שם במסתרים חבוי סרט שבו צולם טרומפלדור הולך אחרי המחרשה. נוסח זה של 'יזכור' נשמר עד היום באזכרות לנופלים במערכות ישראל.


ברל כצנלסון, 'יזכור עם ישראל' קונטרס, כט, כ"ב באדר תר"ף

בשנת 1921, לאחר רצח ברנר וחבריו הסופרים בפרדס באבו כביר, חיבר דוד שמעוני את השיר 'אַל סְפוֹד' (הלחין יוסף מילט). וגם בו אין ולו משפט אחד של תאוות נקם, אלא רק פנייה ליישוב לחשוק שיניים ולהמשיך לחרוש:
אַל סְפֹד, / אַל בְּכוֹת / בְּעֵת כָּזֹאת. / אַל הוֹרֵד רֹאשׁ! / עֲבֹד! עֲבֹד! / 
הַחוֹרֵשׁ, חֲרֹשׁ! הַזּוֹרֵעַ, זְרַע! / בְּרֶגַע רַע / כִּפְלַיִם עֲמֹל, / כִּפְלַיִם יְצֹר.
בשנת 1929, אחרי פרעות תרפ"ט, הרדימו אמהות בארץ את ילדיהן בשיר הערש שחיבר עמנואל הרוסי לצלילי המנגינה החסידית 'שכב בני'. בשיר זה מרגיעה האם את עוללה כי גם כאשר 'בוערת הגורן בתל יוסף וגם מבית אלפא עולה עשן', הרי שלמרות כל זאת 'אסור להתייאש'  'מָחָר יֵצֵא אַבָּא לַחְרֹשׁ, / בַּתֶּלֶם, בַּתֶּלֶם יֵלֵךְ הָאָב. / הִנֵּה תִּגְדַּל, תָּרִים הָרֹאשׁ, / תֵּצְאוּ לַשָּׂדֶה אָז יַחְדָּיו'. החריש הוא המענה.

עם פרוץ מאורעות תרצ"ו (1936) והקמת היישוב תל עמל, הראשון בין יישובי חומה ומגדל (10 בדצמבר 1936), חיבר זלמן חן, אז בן עשרים ושתיים בלבד, את השיר 'שורו הביטו וראו', שהפך תוך זמן קצר לאחד משירי ההתיישבות העובדת הבולטים והאהובים. המשפט המוכר, שסיים את הבית הראשון, היה 'וְהַמַּחְרֵשָׁה שׁוּב פּוֹלַחַת בַּשָּׂדֶה'.

אך כשהחמירו ההתנכלויות, וכותרות העיתונים בישרו כמעט בכל יום על קרבנות חדשים, בא המפנה: הוחל בארגון כוח מגן והוקמו פלוגות השדה (הפו"שים), שלמענם חיבר אלתרמן את 'זמר הפלוגות', ובו המשפט שעמו התחלנו את המסע: 'אֶת שְׁלוֹם הַמַּחֲרֵשָׁה נָשְׂאוּ לָךְ בַּחוּרַיִךְ, / הַיּוֹם הֵם לָךְ נוֹשְׂאִים שָׁלוֹם עַל הָרוֹבִים'. 

את המשפט הזה, המצוטט רבות, ניתן לפרש כביטוי למפנה: מהגנה להתקפה. אם עד היום נקטנו במדיניות של 'שְׁלוֹם המחרשה', דהיינו המענה להתנכלויות יהיה המשך החריש כסמל לתקיעת יתד באדמה, הרי שמכאן ואילך, בגבור המהומות, אנו נושאים את השלום על הרובים. מה הפלא שכאשר סיפר רזיאל ממט את סיפורם של חיימקה לבקוב, הסייר האגדי של הפלמ"ח, וחבריו, הוא הכתיר את ספרו בשם שלום על הרובים... (משרד הבטחון, 1986).

הנה 'זמר הפלוגות' בסרטון שהכין יעקב גרוס המנוח על רקע סרטון שבו רואים את הפו"שים. העיבוד המוזיקלי המוכר הוא של יצחק (זיקו) גרציאני.



מעניין לעקוב אחרי גלגולי המחרשה גם בימי המדינה, כשהמחרשה כבר רתומה לטרקטור ולא לסוסים או שוורים. נזכיר כאן רק את 'שיר ערש נגבי', שכתב יחיאל מוהר ב-1955 (לחן משה וילנסקי) על רקע ההתקפות הבלתי פוסקות של המסתננים מרצועת עזה (פדאיון). גם שיר זה ממשיך את גישתו של אלתרמן, בקביעה ש'אין חריש עמוק בלי נשק'.
רוּחַ, רוּחַ עַל בֵּיתֵנוּ / וְכוֹכָב אוֹרוֹ צוֹפֵן / אַבָּא שָׁם חוֹרֵשׁ שְׂדוֹתֵינוּ; / נוּמָה, נוּמָה, בֵּן.  
לָמָּה זֶה יַחֲרֹשׁ בַּלַּיְלָה / וְאוֹתִי לֹא יְיַשֵּׁן? / אַדְמָתֵנוּ בְּנִי, אֵין פְּנַאי לָהּ / נוּמָה, בֵּן, נוּמָה, בֵּן.  
יֵשׁ דָּבָר אוֹרֵב בָּאֵלֶם / וְתַנִּים חוֹרְצִים שׁוּב שֵׁן. / אַבָּא אֵי מוֹתֵחַ תֶּלֶם? / נוּמָה, נוּמָה, בֵּן.  
הֵן יַחֲרֹשׁ בִּשְׂדוֹת הַמֶּשֶׁק / לָמָּה לוֹ אֶקְדַּח וּסְטֵן?  
אֵין חָרִישׁ עָמֹק בְּלִי נֶשֶׁק! / נוּמָה, בֵּן, נוּמָה, בֵּן.  
ניפרד אפוא מן המחרשה עם שושנה דמארי ב'שיר ערש נגבי':



'שלום המחרשה' – פסל מתכת בקיבוץ כרם שלום שבגבול רצועת עזה.
הפסל הוא שילוב של מחרשת ברזל ויונת שלום הנושאת בפיה אשכול ענבים
(צילום: משה רימר; טיול בעיר)

בעלי התוספות

הצייר (והקורא הוותיק של הבלוג) יעקב גוטרמן, איש קיבוץ העוגן וידיד קרוב של אליהו הכהן, קרא את הרשימה ומיד הכין איור מקסים זה...

ציור: יעקב גוטרמן



יום רביעי, 23 במאי 2018

על קצה הלשון: שיני חכמה, בינה ודעת


'וְנָחָה עָלָיו רוּחַ יְהוָה רוּחַ חָכְמָה וּבִינָה' (ישעיהו, יא 2)

חשבתם פעם למה בעצם קוראים לשן הטוחנת השלישית (והאחרונה בסדר הבקיעה בפה) בשם 'שן בינה' (ובאנגלית Wisdom tooth)?

ההסבר המקובל לשם העממי הוא, ששיניים אלה צומחות אצל רוב בני האדם בגילאים 25-17, גיל שבו יש ציפיות (אולי מוגזמות) שבני אדם כבר ירכשו מעט שכל.

מוויקיפדיה האנגלית למדתי שכבר אריסטו קרא לשיניים האלה בשם זה. אך מה באשר לשם העברי? קצת מוזר שקראו להן דווקא 'בינה' ולא 'חכמה'. במקורותינו המילה 'בינה' מתייחסת לגיל ארבעים: 'בֶּן אַרְבָּעִים לַבִּינָה' (משנה אבות, פרק ה, כא).

ניסיתי לבדוק מי אחראי לשם העברי וממתי התחילו להשתמש בו. אין ספק שהשם הוא מוקדם, בימינו הרי היו קוראים לשן זו לא 'שן בִּינָה' אלא 'שן חֲכָמָה' (Smart tooth)...

אז מי המציא את שיני הבינה?

פניתי כרגיל לפרופסור חיים כהן מאוניברסיטת תל אביב, היועץ הלשוני של הבלוג, והוא דלה עבורי את המידע ממאגרי המילון ההיסטורי של האקדמיה ללשון העברית:
בדיקה במאגרי המילון ההיסטורי של האקדמיה ללשון העברית מראה שהצירוף 'שיני בינה' מופיע לראשונה בחיבור תולדות הטבע של שלום יעקב אברמוביץ (המוכר בשם העט מנדלי מוכר ספרים). חיבור זה, שנדפס בלייפציג בשנת תרכ"ב (1862), הוא אנציקלופדיה זואולוגית בשלושה כרכים שתרגם אברמוביץ מן האנציקלופדיה הגרמנית  Gemeinnützige Naturgeschichte של הרלד אוטמר לנץ (Harald Othmar Lenz), ובהמשך העמידו כחיבור עצמאי כמעט לחלוטין. בספרו חידש אברמוביץ מילים רבות והעמיד את המסד למינוח הזואולוגי בעברית החדשה.  


בתארו את מבנה השיניים בפי האדם כתב על שיני הבינה כך: 
...וכמו [בערך] בשנת העשרים, ולפעמים גם מאחרי כן, תצמחנה המלתעות החמשיות או האחרונות, הנקראות שִֹׁנֵּי-הַבִּינָה (ווייזהייטסצאֶהנע) ואז מספרן [של כלל השיניים] שלשים ושתים.   
תולדות הטבע, א, עמ' 7
ש"י אברמוביץ – ממציא שיני הבינה

הצירוף 'שִֹׁנֵּי הַבִּינָה' הוא אפוא תרגום מילולי של המונח הגרמני 
Weisheitszähne, ובו ניתרגמה המילה Weisheit במילה העברית 'בינה'.  
מובן שאת המילה הגרמנית הזאת אפשר לתרגם גם במילים עבריות אחרות, כגון חכמה, דעת ועוד. ואכן, בחיבור האנציקלופדי ראשית למודים, מאת המשכיל הברלינאי ברוך לינדא (1849-1759), תורגמה מילה זו ל'שִׁנֵּי הדעת'. ספר זה ראה אור בברלין בשנת תקמ"ט (1788), כשבעים שנה לפני חיבורו של אברמוביץ: 'והנה יצמחו עוד ארבעה שִׁנֵי מלתעות לארבע קצות הלחיים, אשר יקראו שִׁנֵי הדעת' (עמ' קו).

ראשית לימודים, 1788, עמ' קו

ובכן, יש לנו 'בינה' ו'דעת', ומה עם 'חכמה', כדי שנוכל להשלים למניין חב"ד?
במִלוֹן אנגלי-עברי, שבעריכת יהודה אבן-שמואל (קופמן), שיצא לאור לראשונה בתל-אביב בשנת תרפ"ט (1929; ובהדפסות רבות בשנים שלאחר מכן), הצירוף wisdom tooth נתרגם 'שֵׁן הַחָכְמָה', ואף בתוספת הערה מבארת: 'שם המוני [עממי] לטוחנת השלישית'.

מִלון אנגלי-עברי בעריכת יהודה אבן-שמואל (קופמן), דביר, תשי"ט, עמ' 739

מבין שלוש האפשרויות של 'שיני חב"ד', נתקבע בעברית החדשה המונח 'שן בינה' (כך! בלי ה' הידיעה), שיצא, כאמור, מתחת ידיו של אברמוביץ-מנדלי. וכך, 'שן בינה' הוא אף המונח התקני שקבעה האקדמיה ללשון העברית במילון למונחי רפואת שיניים שיצא לאור לפני כחצי יובל, והוא זמין כאן.
ולסיום, במרפאת השיניים הירושלמית הזו, שברחוב יפו, הפכו את היוצרות – הבינה היא לא של השן אלא של הרופא...

צילום: טובה הרצל

יום שני, 21 במאי 2018

בורא מיני מזונות: אשמת הלקוח, אשקולות, יין, מיץ מרק וסויה

א. כאן הלקוח תמיד אשם

השווארמייה התל-אביבית 'קונגרס בזל', שבה עסקנו לפני זמן מה ('ציונות ושווארמה'), אינה מפסיקה להפתיע ביצירתיותה.

צילום: איתמר לויתן

ב. ממבצע על עגבניות באשקולות ועל קְרוּב

החנות 'פטרוזיליה' בגבעת שמואל חזרה בגדול. הירקות טריים, ישר מן השדה, אבל חבל שלא מקפידים גם על ההגהות.

צילום: גדי איידלהייט

ג. ספר ישמח לבב אנוש

יפתח מזור ביקר בסופרמרקט בבאר שבע ושמח לגלות מדף עמוס ספרים המתהדרים בשם Legend of Kremlin. האמנם חוזר הספר למעמדו מימים ימימה? שאל את עצמו.


כשפתח את הספר התבררה האמת במלוא חריפותה...

צילומים: יפתח מזור

כשתיין קטן מאוד וכמי שחסר ידע בסיסי בתחום האלכוהול התברר לי ש'לג'נד אוף קרמלין' הוא בכלל לא מוצר חדש אלא מותג ותיק וידוע של וודקה רוסית. מעניין מה השתיינים עושים עם 'העטיפה' אחרי השימוש...

ד. מיץ מרק

במסעדה חדשה שנפתחת ברחוב הלל בירושלים מתכוונים להוציא למרק את המיץ, או ההפך.

צילום: מנחם רוזנברג

ה. אוי וויי

לעומת זאת, על מדפי הסופרמרקט בעיירה Walnut שבקליפורניה מוציאים לסויה את המיץ, או ההפך. 'Soy Vay' זה כאילו בסינית, אבל כל אחד מבין שמדובר כאן ב'אוי וויי' יידישאי.

צילום: אוריאל כהן

יום שישי, 18 במאי 2018

שירי הזמר העבריים של אליקום צונזר: 'בְּמַחֲרַשְׁתִּי כָּל אָשְׁרִי יָרַשְׁתִּי' (א)

מאת אליהו הכהן

איכר חורש במושבה רחובות (צילום: ליאו קאהן, 1912)

א. המחרשה כסמל 

'בו ביום שתשוב המחרשה לידו המתחזקת של האיכר היהודי, תיפתר שאלת היהודים' – כך הכריז בנימין זאב הרצל בנאום הנעילה של הקונגרס הציוני הראשון, בבזל 1897. בחזון הציוני, ולא פחות מזה במערך הסמלים של המיתולוגיה הציונית, סימלה המחרשה את שיבת היהודי לאדמתו.


בשנת 1879 נעץ יהודה ראב (1948-1858) את להב מחרשתו באדמת פתח תקווה. זה היה שלוש שנים לפני שעלו על הקרקע המושבות ראשון לציון, זכרון יעקב וראש פינה, ומעשה חלוצי וסמלי זה היה תחילתו של המפנה שיתחולל מכאן ואילך בהתיישבות החקלאית בארץ ישראל. האיש שחרש את התלם הראשון שנים לפני שנכתבו מסמכי היסוד של החזון הציוני – האוטואמנציפציה של פינסקר ומדינת היהודים של הרצל  זכה לראות את החזון מתגשם עם הכרזת המדינה, ושבוע לאחר מכן הלך לעולמו.

המחרשה הופיעה בסמלי הארץ עוד לפני שהחל מפעל ההתיישבות. כבר בשנת 1854 נוסדה בירושלים על ידי משה זאקש, גר הצדק ורדר קְרֶסוֹן (מיכאל בועז ישראל) והמומר קלמן חברה קיקיונית להקמת מושבות חקלאיות יהודיות בארץ ישראל. העיתון היהודי-גרמני Allgemeine Zeitung des Judenthums דיווח (13 בנובמבר 1854, עמ' 580) כי בחותמת החברה, שנקראה 'חברה קדושה תפארת ישראל העוסקים להרים קרן עבודת קרקעות פה עה"ק ירושלם תובב"א', צוירה מחרשה (בן-ציון גת, הישוב היהודי בארץ ישראל בשנות הת"ר-התרמ"א [1881-1840]יד יצחק בן צבי, תשל"ד, עמ' 307-306).

בשנת 1909, כאשר הופיע הבול העברי הראשון, בול פתח תקווה, צויירו עליו מחרשה, שדות ועץ הדר (אגב, מסורת משפחת ראב גורסת כי הציור נעשה על פי סקיצה ששרטט אבי המשפחה, יהודה). המחרשה הופיעה גם על סמלה של המושבה ראש פינה.

סמל ראש פינה
בול פתח תקווה, 1909 

דמות האיכר החורש את שדהו הופיעה שוב ושוב בתמונות של נופי הארץ, בתעודות על נטיעת עצים, בריקועי נחושת שיצרו אמני 'בצלאל' ובציורים שנתלו על קירות כיתות הלימוד בבתי ספר ובצריפים של תנועות הנוער החלוציות. ברוח נוסטלגית זו כתב עֵלי מוהר את השורות הבאות בשירו האהוב 'שיעור מולדת': 'אָז בְּבֵית-הַסֵּפֶר / עַל הַקִּיר תְּמוּנָה / וְהָאִיכָּר חוֹרֵשׁ בָּהּ / אֶת הָאֲדָמָה'. 

הנה השיר להנאתכם מפי להקת כוורת והסולן אפרים שמיר, שגם הלחין:



הזכות לחרוש את רגביה של אדמת יהודה הייתה משאת נפש לחובבי ציון רבים בגולה. המשורר דוד שמעוני תיאר בפואמה 'רסיסי לילה' (פורסמה לראשונה בקובץ כנסת, תרצ"ט, ושנה לאחר מכן כספר), צעיר הצופה בקנאה בתמונה מאחת המושבות, שמתארת נער עוזר לאביו לחרוש בשדה. אני מניח שמדובר בתמונה שצילם ליאו קאהן, שנשלח לארץ ישראל בשנת 1912 על ידי מערכת העיתון  הווינאיJüdische Zeitung , כדי לתעד בתמונות את מפעל ההתיישבות היהודית. בשדות זכרון יעקב צילם קאהן איכר חורש בשדה ונער מסייע לו. ייתכן שבעקבות תמונה זו חלם גם הנער באידיליה של שמעוני לאחוז במחרשה: 
  
דוד שמעוני, 'רסיסי לילה', ספר האידיליות, מסדה, תש"ה, עמ' שיד
יוסף גרף, ממייסדי זכרון יעקב, חורש בשדות המושבה ועוזר לידו יוסף גולדשטיין. צילום: ליאו קאהן, 1912

ב. 'די סאָכע' ו'המחרשה' של צונזר

מטבע הדברים זכתה המחרשה לייצוג מכובד בשירי הזמר שליוו את ההתיישבות היהודית החדשה בארץ, לא רק ככלי עבודה חקלאי אלא גם כסמל להתערות בקרקע המולדת. 

אחד משירי הזמר הראשונים שהושרו במושבות בימי העלייה הראשונה היה 'המחרשה', הגרסה העברית המקורית של 'די סאָכע'. שיר זה, על שני נוסחיו ביידיש ובעברית, חובר על ידי אליקום צונזר, שעליו ועל שירי הזמר הקדם-ציוניים שחיבר ('השושנה' ו'שיבת ציון') סיפרנו ברשימות קודמות. 

זהו שיר הלל לאיכר העברי העובד את אדמתו וחי חיי שלווה ביושר ובעושר. צונזר מתאר את אורח חייו נטולי הדאגה של האיכר המוציא את לחמו מאדמתו שלו. הוא חי חיים הגונים ומסתפק במועט, שלא כמו הרוכל העסוק בתחרות מתמדת עם בעלי חובות ונוכלים, בעל בית המרזח השרוי בכעס ומכאוב מכל סובא ושיכור, או כל אלה השוקעים בחיי מותרות שיש בהם צרות. בבית האחרון מברך צונזר את החלוצים השבים לציון ואת תומכיהם  ('יְבָרֵךְ נְדִיבֵינוּ')  רמז  עבה ל'נדיב הידוע'  ומאחל פריחה למושבות.

דיוקנו של צונזר בספרו נייע צוועלף אידישע-פאָלקס-ליעדער, וילנה תרנ"ו

נשמע תחילה את השיר ואחר כך נדון בגלגוליו ובהסתעפויותיו. הנה 'חבורת רננים' שרה את 'במחרשתי' בתרגומו המוכר והאהוב של נח שפירא (בר-נש), שבו ובתרגומו נדון בפרק הבא:

 

מתי חיבר צונזר את השיר? המועד המדויק לא הוברר, אך ידוע כי שיריו של צונזר הופיעו בדפוס זמן מה לאחר שהפיץ אותם בעל-פה בהופעותיו. באוטוביוגרפיה שלו סיפר צונזר כי את השיר 'די סאָכע' חיבר במינסק, 'אין יידיש און אין לשון-קודש' (ביידיש ובעברית), לכבודם של אנשי ביל"ו והאיכרים של המושבות הראשונות. השיר – המשיך צונזר וכתב – תורגם מאוחר יותר גם לרוסית ולגרמנית (אליקום צונזערס ווערק, ב, 1964, עמ' 709). צונזר לא נקב במועד המדויק של חיבור השיר, אך ניתן לשער שהוא נכתב בעקבות הקמת מושבת הביל"ויים גדרה בשנת 1884, אירוע שהוזכר על ידי צונזר לצד שמותיהם של ארבעה צעירים ממקימיה, [צבי] הורביץ, [שלמה זלמן] צוקרמן, [א"ל] חפץ ו[דב בער] שְׂלֶפִּיָאַן [דב"ש], שאותם הכיר בחוג חובבי ציון במינסק (שם).

הנוסח ביידיש ('די סאָכע') נדפס לראשונה באסופת שירי צונזר צעהען אידעשע פאָלקס-ליעדער (עשרה שירי-עם יהודיים), שראתה אור בווילנה בשנת תרמ"ז(1888-1887)

הנה הן המילים המלאות של השיר ביידיש:





התווים שהלחין צונזר פורסמו לראשונה בווילנה בשנת 1887, בחוברת שנדפסה ברוסית ובגרמנית שכותרתה הייתה: Melodien zu zehn jüdischen Volksliedern (מנגינות לעשרה שירי עם יהודיים), עמ' 10-9.



אפשר להניח בוודאות שהנוסח העברי שהכין צונזר לשיר זה נעשה סמוך מאוד לכתיבת הנוסח ביידיש, אך גם כאן איחר הנוסח המודפס לבוא. רק בשנת 1893, שש שנים לאחר פרסום 'די סאָכע', פורסם לראשונה גם הנוסח העברי תחת השם 'הַמַּחֲרֵשָׁה'. 

השיר העברי נדפס ככל הנראה לראשונה בסדרון הניו-יורקי ליעדער מאַגאַזין, גיליון 12, 1893, שבו נדפסו בדרך כלל מילות שירים שנכתבו להצגות תיאטרון ביידיש. גיליון מסוים זה אינו נמצא בספריות בארץ אלא רק בספריית ייוו"א בניו-יורק, ודוד אסף, עורך רשימותיי, ששהה לאחרונה בניו-יורק, סרק עבורי את העמוד המקורי. 

בראש השיר קבע צונזר שורה שנעדרה מן המקור ביידיש: 'אשר יושר בפי אכרי הארץ הקדושה':


הפרסום הראשון של השיר בעברית, ליעדער מאַגאַזין, 12, 1893

למען נוחיות הקריאה הנה מילות השיר כפי שנדפסו במהדורה מאוחרת יותר: 

'המחרשה' (סול ליפצין, אליקום צונזר: משורר עמו, תשי"ד, עמ' 192-191)

השיר 'די סאָכע' הקנה לצונזר פרסום רב. עדות גרפית לכך יש באיור שנדפס לאחר מותו בעיתון ההיתולי ביידיש דער גרויסער קונדס (הקונדס הגדול), שראה אור בניו-יורק. בציור נראה צונזר חורש במחרשה שאליה רתום הסוס המיתולוגי המכונף פֵּגַסוֹס, שהוא גם סמל לחיי אלמוות. מלאך המוות אוחז את צונזר בידו, גורר אותו ל'חלקת השירה היהודית' והכותרת מתחת: 'מספיק... בוא! חיי נצח מצפים לך!...'


דער גרויסער קונדס, ספטמבר 1913

ג. 'שירת האיכר': תרגומו של נח רוזנבלום

לעומת נוסח השיר ביידיש, שזרם בפי המזמרים בטבעיות, בקלילות ובשטף, הנוסח העברי שחיבר צונזר לא הצליח להשתרש. התחדשות הדיבור העברי במושבות השאירה מאחור את לשונו המקראית-
המשכילית של צונזר, שנשמעה פתאום מסורבלת ובלתי מעודכנת. אך מאחר שתוכן השיר ולחנו היו אהובים ורצויים, ובאותה עת שיוועה זמרת הארץ לשירה עברית חדשה שתשקף את האיכרות הארץ-ישראלית החדשה ותעודד אותה, החלו ניסיונות לרענן את תרגומו של צונזר ולהציע חלופות אחרות שאותן ניתן יהיה לשלב בהווי המוזיקלי שנוצר במושבות. 

הראשון שנחלץ לחבר תרגום חדש לשיר היה נח רוזנבלום, שנולד בשנת 1864 בעיירה קָרֶליץ שבפלך מינסק. רק מעט ידוע עליו ואפילו שנת מותו אינה ידועה. הוא היה משורר שפרסם מיצירותיו בעיתוני התקופה, בעיקר בעיתון המליץ, ואת תהילתו רכש בשנת 1898, כאשר פרסם את שיר הלכת המפורסם ביותר של ימי העלייה הראשונה, שליחו לא נס עד עצם היום הזה. זהו השיר 'נס ציונה', המוכר יותר במילות הפתיחה 'שאו ציונה נס ודגל', שעליו חתם רוזנבלום בשם נפ"ש (ראשי תיבות: נח פרח שושן).

נח רוזנבלום (המקהלה או גלריה של שָׁרי ישראל, מנצ'סטר 1903, עמ' 88)

תרגומו של רוזנבלום לשירו של צונזר ראה אור בשנת 1892, בחוברת הראשונה של הקובץ פרי הארץשנדפס בוורשה בעריכתו של המורה וההיסטוריון זאב יעבץרוזנבלום הכתיר את תרגומו בשם 'שירת האיכר'. דא עקא, שתרגום זה לא זרם עם המנגינה, ועל כן גם הוא לא היכה שורש. הוא נותר כשיר בין דפי הספר ואל מיתרי הקול לא הגיע.


פרי הארץ, א (1892), עמ' 54-51

רוזנבלום לא הצליח להגשים את רעיון השיבה לציון שהטיף לו בשיריו ולא זכה להציג את כף רגלו על אדמת הארץ. ואף על פי כן, הוא לא חדל לכתוב שירי ערגה לציון שאליה כמהּ ממרחקים. בתום העשור הראשון של המאה העשרים אבדו עקבותיו ונסיבות חייו ומותו לוטות בערפל. 

ד. 'שירת האיכר' – בפלשתינא או בארגנטינה?

השם 'שירת האיכר' קלע לטעמו של מתרגם נוסף  אהרן אליעזר קליניצקי. בשנת 1893 ראה אור בוורשה ספרו החיים החדשים, שכותרת המשנה שלו מעידה על תוכנו: 'ישא מדברותיו על דבר מפעלות הבארון עדמונד רוטשילד ומפעלות הבארון משה די-הירש יחיו, ובשבח אכרים יהודים עובדי אדמה בפלשתינא וארגנטינא'.


 בספר נכלל שיר רחב-היקף בשם 'שירת האיכר', שמתפרס על פני לא פחות משבעים ושניים בתים בני שמונה שורות כל אחד, עם בית חוזר לשירת מקהלה ועם תווי השיר. בדומה לשירו של צונזר, וממש ברוחו, גם זהו שיר הלל לחיי האיכר השלווים ונטולי הדאגה, אל מול אורח חייהם של סוחרים ותגרנים, המלא בשקרים וברמייה: 'ואני מכל עמלי / במחרשתי ומגלי / בחדווה נרוויתי / כי איכר נבראתי'. 

הנה כמה בתים מתוכו:


תווים אלה לשירו של קליניצקי אינם תווי שירו של צונזר. שם המלחין אינו ידוע.

בספרו הציב קליניצקי במישור אחד את צמד הברונים הנדיבים והיריבים: רוטשילד והירש. הראשון, על סיועו לביסוסם של איכרי המושבות בארץ ישראל; השני, על שהוא מממן ותומך ביהודים שהיגרו לארגנטינה והתיישבו במושבות חקלאיות חדשות שקמו שם. להקבלה בין ההתיישבות בארץ לבין זו שבארגנטינה היה רקע מציאותי והיא שיקפה חילוקי דעות אמתיים ששררו גם בקרב חובבי ציון בשאלה 'לאן?'.

ב-1893, השנה שבה התפרסם הספר, עדיין לא היה ברור מי יגבר על מי: מפעל ההתיישבות בארץ, שמנה באותה עת פחות מארבעת אלפים נפשות שהתפרנסו מעבודה חקלאית במושבות, או מפעל ההתיישבות בארגנטינה. גלי ההגירה הגדולים ממזרח אירופה נעו באותה עת מערבה, בעיקר לארצות הברית (שגם בה הוקמו חוות חקלאיות יהודיות לא מעטות) ולארגנטינה, ורק קילוח דק הגיע לארץ האבות.

השלטונות העות'מניים הטילו הגבלות על כניסת יהודים לארץ, ואילו שערי ארגנטינה היו פתוחים ללא הגבלה. הברון הירש ייסד בשנת 1891 את האגודה ליישוב יהודים יק"א (JCA), ולמושבות החדשות שהחלו לפרוח בארגנטינה ניתנו שמות עבריים, מקבילים לשמות יישובים בארץ: ראש פינה, קריית ארבע, כרמל, וכיוצא בזה. 'אֵם המושבות' בארץ הייתה פתח תקווה, ו'אֵם המושבות' בארגנטינה הייתה מוֹזֶסוויל (קריית משה), שנוסדה ב-1889 ונקראה כמובן על שמו של הברון הירש. בזימון מקרים מפתיע, גם רופאי המושבות בארץ ובארגנטינה נשאו שמות זהים: ד"ר הלל יפה היה רופא במושבות הארץ וד"ר יוסף יפה היה רופא המושבות בארגנטינה...

שני סנדלרים יהודים במוזסוויל (ארכיון יק"א; הספרייה הלאומית)

התלבטות זו לא פסחה גם על הרצל, וגם הוא שאל בחיבורו מדינת היהודים: 'ארץ ישראל או ארגנטינה?'. רק לאחר שיצאה החוברת לאור בגרמנית (1896) והחלו להישמע קולות כאילו הרצל פוסח על שתי הסעיפים, הוא הסמיך את מתרגם החוברת לעברית, ד"ר מיכאל ברקוביץ, להרגיע את התסיסה בקרב חובבי ציון ולהודיע כי הוא מצדד בארץ ישראל. ואכן, המתרגם עשה מלאכתו נאמנה ושיבץ הודעה זו בהקדמה לתרגום העברי שיצא באותה שנה.

זו אפוא התשובה לשאלה מדוע כתב קליניצקי, איש ורשה, שיר הלל כפול, לרוטשילד ולהירש גם יחד, וחרז 'אשריךְ פלשתינה' מחד גיסא, ו'אשריךְ ארגנטינה' מאידך גיסא. 



אהרן אליעזר קליניצקי, החיים החדשים, 1893

בחלק השני של הרשימה נדון בתרגומו המוכר של נח שפירא (בר-נש), במחרשה העברית ובהמנון של המושבה מזכרת בתיה, בתרגומים לאנגלית ולרוסית, בהשפעות ובחיקויים של השיר, בהקלטות המוקדמות (כולל המקור ברוסית), ונקנח בשאלה: מהו 'שלום המחרשה', מונח שבו השתמש נתן אלתרמן.

הרשימות הקודמות בסדרת המאמרים על שירי הזמר העבריים של צונזר:
'שּׁוֹשַׁנָּה חַכְלִילַת עֵינָיִם' (א)
'שּׁוֹשַׁנָּה חַכְלִילַת עֵינָיִם' (ב)