יום שישי, 19 בדצמבר 2014

חידון עונ"ש למביני עניין: מי האיש?

ד"ר אמנון רמון, מרכז מערכת 'קתדרה', פונה בבקשה לקוראי עונ"ש: היש בכם יודע מי האיש שבתמונה?

היא צולמה בבית הכנסת העתיק במירון, כנראה בשנות החמישים או השישים. שם הצלם אינו ידוע וגם מקורה אינו ברור, ייתכן שהגיעה מארכיונו של שמואל זנוויל כהנא, שהיה בשעתו מנכ"ל משרד הדתות והממונה על המקומות הקדושים.

החוברת החדשה של קתדרה תתפרסם בסוף החודש, והראשון שיזהה את הדמות בוודאות יקבל את החוברת במתנה.




יום חמישי, 18 בדצמבר 2014

הסביבונים שלי

בול שהנפיק דואר ארה"ב  לקראת חנוכה, 2004. על הסביבון האותיות ג, ה (מקור: יש לי יום יום חג)

מאת משה פוקס

משה פוקס גר בירושלים ומטפח אוסף צנוע של סביבונים. בשעות הפנאי הוא עובד במשרד החוץ.


'ואל תשכח לספר על הסביבון הכי מעניין באוסף', הזכיר לי דוד אסף, העורך והמו"ל של 'עונג שבת', שביקש ממני לספר על אוסף הסביבונים שלי. הוא לא ידע שכמעט כל אחד מ-428 הסביבונים שבאוסף הוא 'מעניין', ולכל הפחות שווה 'סיפור'. כך למשל הסביבון האחרון שהגיע לרשותי. זהו סביבון עשוי עופרת, שייצר טוני לאוסון (Anthony Lawson) מסנט קלמנטה בקליפורניה. בעזרת עיבוד שבבי מדויק 'ייהד' לאוסון את אחד מדגמי הסביבונים הרבים (tops) שהוא מעצב, והוסיף לו את האותיות המסורתיות נ-ג-ה-ש.

בדרכו לירושלים עבר הסביבון דרך ידיו של יונתן בני שבקליפורניה. 'אבא', גיחך יונתן, 'הפעם קנית סביבון דיסלקטי'. התברר כי סדר האותיות השתבש לחלוטין. פניתי אל המעצב בתהייה ואז התברר כי לאוסון כלל איננו יהודי והעברית זרה לו. 'לקחתי איזה דפוס (stencil) של אותיות והעתקתי אותו למכונת הכרסום', אמר לי לאוסון. 'לא הייתי מודע לטעות עד שהערת לי על כך...'. הוא התנצל והבטיח לשלוח סביבון חדש ומתוקן.

הסביבון ה'דיסלקטי'


תחילתו של אוסף הסביבונים שלי בחנוכה תשל"ה (1974/5), במתנה שקיבלתי מחבר לספסל הלימודים. זה היה סביבון יפה, עשוי עץ וצבוע, מתוצרת 'משכית', רשת חנויות שמכרה עבודות נוי ומלאכת יד והתקיימה מתחילת שנות החמישים עד אמצע שנות התשעים. באיכותו ובגימורו היה הסביבון שונה מכל סביבוני הפלסטיק הזולים או סביבוני העופרת המגושמים שהיו נפוצים אז. באותה שנה העניק העיתון ג'רוסלם פוסט שי לכל תורם ל'קרן הצעצועים' שיזם  סביבון זכוכית ובו נוזל צבעוני. הגימור הנקי ושלל הצבעים לכדו את עיני ומיהרתי לתרום לקרן, שנועדה לקנות צעצועים לילדים ממשפחות מעוטות יכולת, ולו כדי לזכות בעשרה סביבונים צבעוניים מרהיבים. מקצתם נתתי במתנה, מקצתם נשברו לרסיסים כששיחקתי בהם עם בני הבכור, ואת המעטים ששרדו שמרתי מכל משמר באוסף הסביבונים שהחל לגדול בלי משים. מאז צצו בשוק סביבונים שונים ומשונים, ומשעה שנודע בין ידידי ובני משפחתי על 'האוסף' כבר נשאבתי לתוכו בעצמי, להגדילו ולהרחיבו בפריטים שונים ומגוונים, ישנים וחדשים, ועוד היד נטויה ומסתובבת...


סביבוני זכוכית מלאים בנוזל צבעוני מתנת 'קרן הצעצועים' של הג'רוזלם פוסט

המשחק בסביבון  'דריידל' ביידיש  הוא מן המנהגים המאוחרים שנקשרו בחג החנוכה. ככל הנראה הוא הסתפח לחנוכה רק בשלהי המאה ה-18, ועל כך יש בידינו עדות ספרותית מיוחדת דווקא בכתבי ר' נחמן מברסלב (1810-1772):


שיחות הר"ן, סימן מ (ירושלים תשל"ח, עמ' כו)

הסביבונים הראשונים שבידינו השתמרו רק מן הרבע האחרון של המאה ה-19, ובד בבד התרחב התיעוד הספרותי של המשחק בהם. כך למשל כתב מנדלי מוכר ספרים בסיפורו 'בימים ההם':


כל כתבי מנדלי מוכר ספרים, דביר, תשכ"ו, עמ' רסג

המילה 'סביבון' גם היא חדשה באוצר המילים בעברית, וזכות היוצרים שמורה, כנראה, לאיתמר בן אב"י, בנו של אליעזר בן יהודה. הוא המציא אותה – כך מספרים – כאשר היה בן חמש. קדמו למילה זו שמות כמו 'כרכר' (שהמציא חיים נחמן ביאליק בשירו המפורסם 'לכבוד החנוכה', שנכתב ב-1916, ובשירו הפחות ידוע 'כִּרְכָּרִי'), 'חזרזר' ו'גלגלון', אך כל אלה לא נקלטו ונדחו מפני המילה הקולעת 'סביבון'.


ח"נ ביאליק, שירים ופזמונות לילדים, מצוירים בידי נחום גוטמן, דביר, תשכ"ח, עמ' קט

הסביבון כחפץ והמשחק בו קשורים למשחקי הימורים ולא זוהו דווקא עם יהודים. משחקים כאלה, במיוחד משחקי קלפים, היו צורת בילוי מקובלת בלילות החורף הארוכים של מזרח אירופה. בקרב יהודים נפוץ היה המנהג לשבות מלימוד תורה ב'ליל נִיטְל', הוא ליל חג המולד הנוצרי (אשר לרוב חל בימי החנוכה), ובמקום לעסוק בתורה עסקו במשחקי מזל.

הקשר בין הסביבון לבין משחקי ההימורים מתגלה בבירור מארבע האותיות שנרשמו על דפנותיו: נ ג ה ש, שאינן אלא קיצורים לארבע מילים בגרמנית (וגם ביידיש), שהוראתן למהמר היא כדלהלן:

נ  'ניכט' (או 'נישט'), שפירושו לא כלום. המשחק לא נוטל מהקופה דבר;
ג  'גאַנץ', שפירושו הכל. המשחק נוטל אליו את כל הסכום שהצטבר בקופה;
ה  'האַלב', שפירושו מחצית. המשחק נוטל אליו מחצית הסכום שהצטבר בקופה;
ש – 'שטיל', שפירושו עמוד במקומך. המשחק מפסיד את תורו למתמודד הבא.

הסביבון בן זמננו קיבל משמעות וחזות חדשה. ראשית, הוא חדל לשמש כלי משחק להימורים; ושנית, אותיות נ ג ה ש זכו לפרשנות מקורית, שאין בינה לבין הימורים ולא כלום. ארבע האותיות הללו התפרשו כקיצורים לארבע מילים בעברית ומשמעותן, כידוע לכולם: נ – נס; ג – גדול; ה  היה; ש – שם. ואילו הסביבונים תוצרת ארצנו החליפו את האות ש (שם) באות פ (פה).

בעשורים האחרונים זכה הסביבון לתחייה כפריט יודאיקה. מבחינה זו הוא הפך 'להיט' בכל הקשור לעיצובו, לחומרים מהם הוא עשוי ולתכנים שהוא נושא. החומרים מהם מעוצבים היום הסביבונים הם רבים ומגוונים וכוללים בין היתר: מתכות יקרות, כמו זהב או כסף; מתכות נדירות, כמו טיטניום או טונגסטן; מתכות כמו עופרת או נחושת, וגם אלומיניום, בדיל, פיוטר, פח, עץ זית, הדס, הובנה, אדר, מהגוני. מה לא? ועל מגוון החומרים הללו אפשר להוסיף גם סביבונים שעשויים מזכוכית, מטפלון, מפורצלן, מאבן, מפלסטיק, מנייר, וכמובן שילובים וצירופים של כל החומרים הללו.

הנה כמה דוגמאות מהאוסף שלי:


סביבון ממתכת קלועה (עיצוב: רונדה קאפ)

סביבון מקרמיקה צבעונית (עיצוב: רחלי בן אברהם)

סביבון תחרה ממתכת (עיצוב: טליה בן אברהם)

סביבוני דיקט צבעוני מנוסרים בקרן לייזר

לתוך שלל החומרים החדשים חדרו גם תכנים חדשים ומגוונים הקשורים בחג החנוכה. הם כוללים בין השאר את סמלי בית המקדש (מנורות, חומות המקדש, כלי המאור), קרבות המכבים ביוונים, ומילים ולחנים של שירי החנוכה. מגוון העיצובים הגיאומטריים והדקורטיביים, הצבעים, הצורות והשימושים הופכים אפוא את הסביבון בן ימינו ל'מוצר' חדש ומתחדש. חרף הדימוי של הסביבון כפריט 'יודאיקה', הוא אינו נחשב לתשמיש קדושה ועל כן אין חלות עליו מגבלות הלכתיות מכל סוג שהוא. העדר סייגים הלכתיים נותן למעצבים חופש ליצור סביבונים ככל העולה על רוחם ודמיונם. סמיכותו של חג החנוכה לחג המולד אף היא עודדה מעצבים ליצור סביבונים כקישוטים לעץ אשוח. בקיצור, כל אביזר שיש לו ארבע דפנות וקצהו מחודד הפך בימינו לסביבון, בין אם הוא מסתובב ובין אם לאו...

סביבון חנוכיה (עיצוב: אבי נדב)

ולסיום, הנה סביבון שמשלב בתוכו גם את הרעיון של 'דמי חנוכה'. הוא מורכב על מטבע ישן של לירה, אבל אני קורא לו 'סביבון בשקל'... 


חג חנוכה שמח

יום שלישי, 16 בדצמבר 2014

פרנסות של יהודים: שמעון עבד ה', שלומי הטחול והנחות לחיילים במדים

כבר מזמן לא בדקנו איך מתפרנסים אחינו בני ישראל, בארץ ובתפוצות. הנה כמה חידושים שהגיעו לשולחן המערכת.

א. שמעון עבד ה'

יש להטוטנים בכל העולם, אבל ככל הידוע רק אחד מהם מגדיר את עצמו עבד ה'.

זהו שמעון עבד ה', שיודע לעשות פעלולים ולהטוטי אש. בחנוכה הוא יופיע בפני ילדי התתי"ם (תלמודי תורה) של בני ברק וסביבותיה. התינוקות של בית רבן יתכנסו ל'מעמד הגדול' (מה שאצל החילוניים קוראים סתם 'פסטיבל' או 'פסטיגל'). לידיעתכם, יש שתי הופעות: מעמד גדול א' ומעמד גדול ב', ויהיה גם 'חידון מאתגר נושא פרסים', שעשוי לאיים על המעמד המיוחד של חידוני עונ"ש.

ושימו לב למחיר העממי של הכרטיס: 12 ש"ח בלבד! הלוואי עלינו.

צילום: רמי נוידרפר

אינני יודע אם מדובר בשמו האמתי של שמעון או בשמו המקצועי, שאתו הוא מופיע בפני ילדים חרדים. מכל מקום, ב'אינדקס הליצנים של ישראל'  יש דבר כזה!  רשומים פרטיו המלאים של שמעון עבד ה'.


ובאתר של חסידי חב"ד אפילו מצאתי את התמונה שלו בפעולה:

שמעון עבד ה' בלהטוטי אש (מקור: COL חב"ד און ליין)

ב. שלומי הטחול

אם יש עבד ה', למה שלא יהיה שלומי הטחול? זהו השם שבחר לעצמו שלומי לוי, בעליה של מסעדה בשרית במדרחוב של צפת.

נשמע לכם מוכר? בוודאי. אבל נא לא לבלבל עם אבי אסולין ('הטחול'), איש הפשע המאורגן בסדרת הטלוויזיה 'הבורר', שאותו לא הייתם רוצים לפגוש בסמטה חשוכה. מעניין מי קדם למי, אבי הטחול או שלומי הטחול?

צילום: יפתח מזור

ג. הנחה לחיילים במדים

ומשהו מהעולם הגדול. אחותי וגיסי, אמי ושמעון פרי, חזרו מטיול בהודו. בעיר פּוּשְׁקָר שבמערב הודו הם צילמו את השלט המופלא הזה של 'עמית נסיעות'.

מי הם בדיוק 'החיילים במדים' שמגיעים לפושקאר ותובעים את ההנחה המיוחדת המגיעה להם?


המגיב עמיחי מיהר לשלוח עוד תמונה, מבאגסו שבצפון הודו, וממנה עולה כי גם 'דודו פלאפל' מעניק הנחה לחיילים במדים...





יום ראשון, 14 בדצמבר 2014

קוצים ושושנים: מי אתם הַקִמּוֹש והיַמְבּוּט?

קוצי ישראל. מעטפת יום ראשון, 1980

מאת אמוץ דפני 

פרופסור (אמריטוס) אמוץ דפני הוא בוטנאי-משורר, שמתעניין במיוחד במקף שבין השניים. עונ"ש יפרסם מדי פעם מאמרים פרי עטו במדור 'קוצים ושושנים'. הרשימה הבאה פורסמה באתרים צמח השדה ובכיוון הרוח, אך כאן היא מובאת בשינויי עריכה והוספות.


*

בספרי התנ"ך נזכרים שמות רבים של קוצים למיניהם, ורק בודדים מהם מזוהים כיום בוודאות. הנה כמה דוגמאות:
וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה (בראשית, ג 18);  
וַיֹּאמֶר גִּדְעוֹן לָכֵן בְּתֵת יְהוָה אֶת זֶבַח וְאֶת צַלְמֻנָּע בְּיָדִי וְדַשְׁתִּי אֶת בְּשַׂרְכֶם אֶת קוֹצֵי הַמִּדְבָּר וְאֶת הַבַּרְקֳנִים (שופטים, ח 7);  
תַּחַת הַנַּעֲצוּץ יַעֲלֶה בְרוֹשׁ וְתַחַת הַסִּרְפַּד יַעֲלֶה הֲדַס (ישעיהו, נה 13);  
בֵּין שִׂיחִים יִנְהָקוּ תַּחַת חָרוּל יְסֻפָּחוּ (איוב, ל 7).

שפע של מיני צמחים קוצניים מתגלה בפסוקי התנ"ך: חוח, חרול, קמוש, ברקן, נעצוץ, צנינים, שמיר, שית, דרדר, סלון וסירה. האם מקרה הוא שרוב הקוצים נמצאים בקצה וכי העונה היא הקיץ? הצליל קוץ – קיץ  קצה כמו מזמין שיר. קוצים, יובש ומות-צמחים הם סמלי חדלון מובהקים: 'וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה' (בראשית, ג 18). בשירה העברית זרועים שירי קוצים למכביר והם מבטאים הלך רוח של סופיות, אכזבה וייאוש.

סיכם זאת סנדו דוד:


סנדו דוד, יהלום שחור, הלילה, עקד, 1988, עמ' 50

בשירה של לאה גולדברג החוח ממשיך את נבואות הזעם המקראיות. החוח, שהעז ופרח בתנאים קשים, נשאר זקוף על חודי קוציו כנביא זועם הנטוע במקומו. דווקא הצלחתו להתקיים בשממה מכשירה אותו לעמוד בשער ולגלות את חרפת האחרים.


לאה גולדברג, מוקדם ומאוחר, ספרית פועלים, 2003, עמ' 174

חוח עקוד (מקור: ויקיפדיה)

אך גם אם לא דייקו המשוררים בשמותיהם של מיני הקוצים יש ונותרו בשיר עקבות המסייעים לזהות במי המדובר. כך למשל בשיר של אסתר ראב:

אסתר ראב, קמשונים: שירים, הדים, 1930, עמ' 22-20


לשווא נחפש את הקִמּוֹשׁ במגדיר הצמחים או ברשימת צמחי הארץ. לפי המילון: 'קמשון' או 'קמוש' הם 'צמח קוצני', וזאת על פי כמה פסוקי תנ"ך בהם נכתב: 'עַל שְׂדֵה אִישׁ עָצֵל עָבַרְתִּי וְעַל כֶּרֶם אָדָם חֲסַר לֵב. וְהִנֵּה עָלָה כֻלּוֹ קִמְּשֹׂנִים כָּסּוּ פָנָיו חֲרֻלִּים וְגֶדֶר אֲבָנָיו נֶהֱרָסָה' (משלי, כד 32-31). וכן, 'מַחְמַד לְכַסְפָּם קִמּוֹשׂ יִירָשֵׁם חוֹחַ בְּאָהֳלֵיהֶם' (הושע, ט 6) וגם 'וְעָלְתָה אַרְמְנֹתֶיהָ סִירִים קִמּוֹשׂ וָחוֹחַ בְּמִבְצָרֶיהָ' (ישעיהו, לד 13).

מסע זה אל קוצי אבותינו העלה אפוא שלל רב. לבד מן הקמוש, מצאנו גם חרול, סירה וחוח. כיום, זוהתה בוודאות רק הסירה הקוצנית וכל שאר שמות הקוצים פתוחים להשערות.



סירה קוצנית (צילום: אהרן שוחט; מקור: שביל ישראל)

בין הבוטנאים ניטשה מחלוקת: היו שזיהו את הקימוש המקראי עם הגדילן המצוי או עם הברקן הסורי, בנימוק, הדחוק קמעא, ש'שניהם צמחים הכובשים מקומות נטושים ושדות מוזנחים וגדלים בהם בצפיפות' (יהודה פליקס, עולם הצומח המקראי, 1957, עמ' 290), בעוד אחרים זיהו אותו דווקא כסרפד של ימינו (זהר עמר, צמחי המקרא, 2012, עמ' 231). אך דווקא הקימוש שבשיר ניתן לזיהוי ממקור בלתי צפוי. התיאור של אסתר ראב  'וַיִּשְׁתַּפֵּך כּחָלָב עַל פְּנֵי אֲדָמָה– מרמז על אגדה נוצרית קדומה ועל צמח שמתאים לתיאור השירי ולמציאות כאחד.




אחד מצמחי הקוצים הנפוצים בשולי דרכים ובשדות נקרא גדילן מצוי. עליו רחבים, שרועים על פני האדמה ומוכתמים בבהרות לבנות-מכסיפות גדולות, כאילו נשפך עליהם חלב. לפי אגדה נוצרית נוצרו הכתמים הלבנים שעל פני העלים מחלבה של מרים אם ישו ומאז מקודש לה הצמח ונקרא בשם Silybum mariaum , סיליבום הוא השם המדעי של הסוג 'גדילן' בלטינית, ושם המין פירושו 'של מרים'. גם אם לא נקבל את האגדה, הרי הקוץ היחידי שעליו מוכתמים בלבן הוא הגדילן המצוי.


עלי הגדילן המצוי (מקור: ויקיפדיה)
גם באלג'יריה יש בולי קוצים. הבול  Silybum mariaum נדפס ב-1992

ומהו ה'ימבוט', שנזכר בשיר ('סָגְרוּ יַמְבּוּטִים עַל קִמּוֹשׁ')? זהו ינבוט השדה – שיח קוצני השוכן באדמות עמוקות צדי דרכים, שולי נחלים ומלחות.

שני הצמחים מייצגים עולמות בוטניים שונים: הגדילן מצמיח עלים רחבים כבר בתחילת החורף. שורשיו שטחיים ותפרחתו סגולה, גדולה ובוהקת והיא מושכת חרקים רבים באביב. עם הקיץ הופך הגדילן לשלד יבש המרשרש ברוח. לעומתו, הינבוט הוא בעל עלים קטנים וירוק כל הקיץ.


ינבוט השדה (צילום יהודה מרטה; פרח השבוע)

ובחזרה לשיר, לובן הגדילן, צלחות החלב והקצף משתמעים מלובן העלים, ואמנם השרקרקים עשויים לבוא ולחמוד את הדבורים הבאות לפרחים. הינבוט עולה וצומח ככל שהגדילן הולך וקמש, וצבע הירוק-לבן המכסיף מוחלף בירוק לימוני רך. 

פרחיהם של  שני מיני הצמחים אינם מצטיינים בריח מיוחד. לעומת זאת עליו הקצרים של הינבוט הם בעלי ריח עדין, בעוד אלו של הגדילן ריחם חריף. שני הצמחים משלימים זה את זה בעונה ובמראה ומתרפקים יחדיו, זה בתורו של זה, לכסות בירקותם את רגבי החמרה האדמדמים.

אסתר ראב, ילידת פתח תקווה ובת למשפחת איכרים, שהתרוצצה יחפה בשדות, הכירה היטב את הצמחים בעונותיהם השונות והתרשמותה היא ממקור ראשון של צמחי ילדוּת.

הינבוט הוא, ככל הנראה, אלוף מעמיקי השורש מכל צמחי הארץ. הוא מצטיין בשורשים עמוקים ומסועפים ביותר, שעשויים להגיע עד לעומק של עשרים מטר ויותר. לעקור ינבוט זו משימה קשה, שכן שורשיו הם מעין יער תת-קרקעי, שרק קצה 'קרחונו' הירוק מופיע מדי עונה, ולכן הוא נחשב עשב רע שקשה להפטר ממנו. בשלהי האביב מושכים פרחי הינבוט דבורים רבות, וזאת  בעונה בה רב הצמחים כבר סיימו את עונת הפריחה. בשל פריחתו המאוחרת נחשב הינבוט צמח דבש חשוב, וזאת למרות הפרחים הקטנים ומיעוטי הצוף. המשורר משה דור, בשירו 'ינבוט', דייק אפוא כחוט השערה בכל הפרטים, וכל כוונותיו, הגלויות שמעל האדמה והסמויות שמתחתיה, נפרשות לפנינו כספר הינבוט הפתוח לרווחה.

משירי משה דור: מבחר, עקד, 1970 (ללא מספרי עמודים)

רוב השיחים ירוקי העד בארץ מחזיקים מעמד בקיץ הודות לצמצום הנוף הירוק, כתוצאה מנשירת עלים חלקית או הודות להופעתם של עלי קיץ קטנים במקום עלי החורף שנשרו. השיחים הפעילים בקיץ נראים דהויים וממש מחכים, 'בחירוק עלים', לכל רטיבות. לעומתם הינבוט, גם בשיא עונת היובש, הוא כולו רענן וחוגג בירוק, כאילו אינו מחכה כלל לעונת הגשמים.

תופעה חריגה זו בנוף היא מקור הפתגם הערבי 'כמו הינבוט אינו מכיר טובה לגשם' (מִיתְ'לְ אֶלְ-יַנְבּוּתְ בִּחְמִלְשְׁ לַלְשִׂתַא גְ'מִילִה, مثل الينبوت بحملش للشتا جميلة). הכוונה היא, למי שאינו סומך על אחרים שיעשו לו טובות, כמו הינבוט הירוק בשיא הקיץ, שאינו מחכה לגשם כשאר הצמחים הנמקים מחוסר מים.

ינבוט השדה ליד מושב נחלים (מקור: דניאל ונטורה)

יום שישי, 12 בדצמבר 2014

חידון עונ"ש למביני עניין

חידון מחבואים מוסיקלי-היסטורי קצרצר וקל (יחסית).

שלב א: מה השיר?

האזינו לשיר 'תרימו ת'ידיים' של להקת ההיפ-הופ שב"ק ס'. השיר הוקלט ב-1997 בתקליטה השני של הלהקה 'בעטיפה של ממתק'. לא חייבים להקשיב עד הסוף (במיוחד אם כבר עברתם את גיל שלושים) ומספיק להקשיב להתחלה.

אילו צלילי פתיחה של שיר עברי ישן מסתתרים כאן למשך כמה שניות?

זה נשמע מיד בפתיחה, לאחר רעש הרוטור של המסוק.



(תודה לאחשתרן ששם לב)

שלב ב: מה היישוב ומי האיש?

זיהיתם?

באותו שיר עברי ישן מוזכר שֵׁם של יישוב בארץ אשר קשור איכשהו לאיש שתמונתו מובאת כאן.

מהו יישוב זה, ומיהו האיש, שנפטר לפני מאה שנה?


שלב ג: היכן זה?

זיהיתם?

האיש שבתמונה קשור למקום נוסף בארץ, שצילום אחד המבנים הנטושים בו מובא כאן.

מהו מקום זה ומה עשה שם האיש שלנו בשנת 1898?

'הבית הלבן' בארזה (צילום: שרון רז, בלוג 'נטוש')

התשובה המלאה תובא כאן מאוחר יותר.

הפיתרון

אכן הקוראים פתרו את החידה במהירות וביעילות.

הקטע הקצר ששולב בשירם של להקת שב"ק ס' הוא אכן 'זמר הפלוגות' שחיברו נתן אלתרמן ודניאל סמבורסקי, בעיבודו המאוחר והמוכר כל כך של יצחק (זיקו) גרציאני.

הנה השיר המקורי ומילותיו:



ברשימת היישובים שבשירו של אלתרמן נזכר גם 'תל עמל', קיבוץ שהוקם בבקעת בית שאן ב-10 בדצמבר 1936 (נר שני של חנוכה). חצי שנה לאחר מכן, במאי 1937, שונה שם היישוב לניר דוד, על שמו של דוד וולפסון (1914-1855), סגנו של הרצל וממלא מקומו כנשיא ההסתדרות הציונית העולמית. אך השם החדש לא נקלט היטב ובציבור המשיך היישוב להיקרא 'תל עמל'.

עדים לכך הם שניים משיריו של אלתרמן שחוברו לאחר שינוי השם. הראשון הוא 'זמר הפלוגות' שחובר ב-1938:

כִּי לֹא לַשָּׁוְא, אָחִי, חָרַשְׁתָּ וּבָנִיתָ,
לַנֶּפֶשׁ וְלַבַּיִת לָנוּ מִלְחָמָה!
גּ'וֹעָרָה, תֵּל עָמָל, כִּנֶּרֶת וַחֲנִיתָה,
אַתֶּן לָנוּ דְּגָלִים, וְאָנוּ הַחוֹמָה.


השני הוא 'המגדל הראשון', שיר שחיבר אלתרמן והלחין מרדכי זעירא בשנת 1939, והפזמון החוזר שלו הוא:

תֵּל-עָמָל, תֵּל-עָמָל, תֵּל-עָמָל,
רִאשׁוֹנָה לְחוֹמָה וּמִגְדָּל,
תְּבֹרְכִי, תֵּל-עָמָל,
בְּמָטָר וּבְטַל,
בְּדָגָה עֲלֵי גַּל, תֵּל-עָמָל,
בְּדָגָן לַמַּגָּל, תֵּל-עָמָל,
בִּנְעוּרִים לַמִּגְדָּל,
תֵּל-עָמָל!


הנה אלי גורנשטיין שר את 'המגדל הראשון' בתכנית 'שרתי לך ארצי':



דוד וולפסון, שעל שמו נקרא קיבוץ ניר דוד, היה, כאמור, הנשיא השני של ההסתדרות הציונית העולמית. הוא נלווה להרצל במסע המפורסם לארץ ישראל, שבמהלכו נפגשו השניים עם קיסר גרמניה וילהלם השני. באותו יום, 2 בנובמבר 1898, הם נסעו למושבה מוצא, הסמוכה לירושלים, ושם, בראש הגבעה, בחלקתו של האיכר ברוזה, נטעו השניים עצים: הרצל נטע ברוש (שלימים התפרסם בשם 'ארז הרצל' והעניק לבית ההבראה שנבנה במקום את השם 'ארזה'), ואילו וולפסון נטע דקל.


על העצים הללו וגורלם כתב איציק שוויקי מאמר מעניין בכתב העת עתמול, 233 (מרץ 2014):




צילומים עגומים מארזה הנטושה הביא האדריכל שרון רז בבלוג שלו 'נטוש'. התמונות הן מ-2008, ונקווה שיזמי השכונה החדשה ישכילו לשמור על האוצרות הללו.

צילום: שרון רז (בלוג נטוש)





יום שלישי, 9 בדצמבר 2014

על דעת המקום: כְּסָלוֹן עיר משושי

חייל משחק בכדור עם נער תימני במעברת כסלון, דצמבר 1950 (צילום: דוד אלדן, אוסף התצלומים הלאומי)

מאת יהודה זיו

היום, כ"ה באדר ב' תרמ"ו (1 באפריל 1886)

בשורות מרות אלה פתח שלום יעקב אברמוביץ (מנדלי מוכר ספרים) את הסיפור 'בסתר רעם' (1886), והפך את העיירה הבדויה 'כְּסָלוֹן'  הרומזת כמובן לטפשים, עצלים ושונאי דעת (כנאמר בספר משלי, י 1: 'בֵּן חָכָם יְשַׂמַּח אָב וּבֵן כְּסִיל תּוּגַת אִמּוֹ')  לדגם מוקצן של כל עיירות היהודים במזרח אירופה. ואכן, כל מי שקרא מימיו את סיפורי מנדלי יודע כי כסלון אינה אלא אחותן התאומה של עיירות אחרות בנות דמותה, ואת כולן זיכה מנדלי בשמות בעלי משמעות שלילית: 'בטלון', 'דלפונה', 'קבציאל' ועוד.

כיצד הגיעה אפוא כסלון של מנדלי לשמו של מושב עובדים בהרי יהודה (כמו גם לשמם של תל, מעין ונחל סמוכים, בשמורת נחל שורק)? וממילא עולה השאלה כיצד יש לבטא את שמה, כְּסָלוֹן, או שמא, כפי ששגור בפי רבים, כִּיסָּלוֹן

פרק טו בספר יהושע עוסק בתיאור נחלת שבט יהודה ('מטה יהודה') וגבולותיה: לאחר 'בַּעֲלָה הִיא קִרְיַת יְעָרִים' (היום אבו-ע'וש), נאמר 'וְנָסַב הַגְּבוּל מִבַּעֲלָה יָמָּה [מערבה] ... וְעָבַר אֶל כֶּתֶף הַר יְעָרִים מִצָּפוֹנָה הִיא כְסָלוֹן וְיָרַד בֵּית שֶׁמֶשׁ' (פסוקים 10-9). בטרם נולדה מדידת גובה מוחלט ('מעל פני הים', ובארצנו אף מתחתיו), לא היה לאבותינו אלא מה שהעין רואה: צורת נוף בולטת או גובה יחסי רב. ואכן, השם 'כסלון'   מלשון 'ויעש פִּימָה עֲלֵי-כָּסֶל' (איוב, טו 27) מתאר יפה את מיקומה הטופוגרפי על 'כֶּתֶף הר יערים'. 'פימה' נמצאת מתחת לסנטר ו'כסל' במותניים, שהם חלקי הגוף הַמּוּעָדִים לצבירת משמנים. מסתבר, כי המילה 'כסיל' אינה אלא עצלן, הממעט בתנועה ומעלה משמנים על עצמו. ולכך כנראה מכוון הכתוב בדברו על 'כִּסְלֹת תָּבֹר' (יהושע, יט 12) או 'הַכְּסֻלֹּוֹת' (שם, שם 18), שהיום שוכן שם, על 'מותן' הר תבור, הכפר אִכְּסָאל. כסלון נמצאת במצב טופוגרפי דומה, וגם היא שוכנת, כאמור, על 'כתף הר יערים'. 

השם המקראי שימש לפחות עד המאה הראשונה, כעדות מסמך משפטי מ'שנת תרתי[ן; שתיים] לנֵרוֹן ק[י]סר', כלומר 55 לספירה, המדווח על הודאת נאשם אשר 'יָתֵב [יושב] בכסלון' (פפירוס מורבעאת, 18) ונראה, כי השימוש בצורה 'כסלה' החל במרוצת שש מאות השנה שחלפו עד כיבוש ירושלים בידי המוסלמים (638), אולי בתקופה הביזנטית, בהשפעת הלשון היוונית המדוברת אז. 

כסלון המקראית מזוהה בוודאות בעקבות שמה: לאחר הכיבוש המוסלמי של הארץ התיישבו ערבים במקומו של היישוב המקראי הקדום ויישוב זה התקיים עד מלחמת העצמאותבשמות גאוגרפיים במקרא נהגה גם הסיומת '-וֹן' (כך למשל, 'שילה' ו'שילוֹן' [ומכאן גם אחיה השילוני], שנשתמרה בפי הערבים דווקא כ'ח'רבת סִילוּן'), אך שמה של 'כְּסָלוֹן' נשתמר בפיהם דווקא בנוסחת השם השנייה, 'כַּסְלָה'. לא היה זה מובן מאליו כלל וכלל, שכן שם זה חייב כל תושב בכפר לכנות עצמו 'כַּסְלָאן', כלומר עצלן ('كَسِلَ'; כַּסִלַ פירושו להיות כבד תנועה), והוא גלגולו של 'כסיל' בלשוננו... 


הכפר הערבי כסלה על 'כתף הר יערים' שבצפון (משמאל), יולי 1948 (מקור: ארכיון בית הפלמ"ח)

'כתף הר יערים' הנזכרת במקרא הריהי ככל הנראה מה שמכונה היום רכס כסלון – המתנשא בהר טייסים לרום 795+ מטר, והוא שני בגובהו בהרי ירושלים. את השם 'הר יערים' שאלה ועדת השמות הממשלתית וכינתה בו (מאי 1952) את המושב גבעת יערים, אשר קם על מקום הכפר הזעיר חִ'רְבַּת אֶל-גַ'בְּעָה. מושב זה אינו שוכן על 'הר יערים' עצמו, אלא בראש הרכס הצפוני יותר, הנשקף מדרום על נחל כְּסָלוֹן

במהלך מלחמת העצמאות חנה הגדוד השישי של חטיבת פלמ"ח-'הראל'  אשר בתש"ח שירתתי בו אף אני  ב'משאבות העליונות' (תחנת הדחיסה השלישית על קו ראש העין-ירושלים, והוא המקור לשם המושב 'שׁוֹאֵבָה', שהוקם לימים בצידה). באותה עת עדיין נקרא המקום 'סָרִיס', כשם הכפר הערבי הסמוך. שם זה הוא שיבוש שמו העברי הקדום 'שֹׁרֶשׁ', שהשתמר ב'תרגום השבעים' לאותו פרק טו בספר יהושע, בפסוק שנשמט מנוסח המסורה (59א). מכאן אף שמו של מושב שורש, אשר קם בצד אותו כפר נטוש, ובשנים האחרונות נשקפת ממרומיו שכונת דיור מוגן בשם 'פְּרוֹטֵאָה בָּהָר'. 

באותה עת דמתה הישיבה במשלטים לכריך: פרוסה דקיקה של פעילות, מדי פעם, בין שתי פרוסות עבות של שעמום... ומה עושים 'פוּרמאנים' משועממים? להזכירכם: המדובר ב'רֶזֶרְבִיסְטִים' (הכינוי 'מילואימניקים' טרם נולד אז), שלאחר 'השירות הסדיר' בפלמ"ח מצאה אותם מלחמת העצמאות בירושלים כסטודנטים. את השעמום נהגנו אפוא להפיג באמצעות שאלות חקר, עמוקות מני ים. אחת השאלות שהעסיקו אותנו הייתה קשורה באחד העצמים הבולטים בסביבה: פסלה של מרים, וישו בזרועותיה, המתנשא מעל הכפר אבו ע'וש בראש מנזר גבעת יערים ונשקף למרחקים. סוּרָמֶלּוֹ, נהג המונית הירושלמי הנודע לתהילה – שהסיע בשעתו את חוליות הליווי שלנו – נהג להפנות את לב נוסעיו אל אותו פסל: 'תראו', כך אמר להם, 'זה הפסל של הרצל התינוק'... אבל אותנו העסיקה שאלה אחרת: איך, לאחר אלפיים שנה, מחזיקה עדיין מרים בתואר 'הבתולה'?


פסל המדונה והתינוק בראש כנסיית גבירתנו של ארון הברית על פסגת תל קרית יערים. הפסל הוצב במקומו ב-1931 
(מקור: ויקיפדיה)

וזה מה שהצלחנו באותה עת להעלות ב'חקירתנו': ממערב לפסל שכן הכפר סריס; בצפון נשקף עדיין, מעל 'הר הרוח', הכפר לשעבר בֵּית-ת'וּל שאז הגינו את שמו 'בָּתוּל'; ממזרח לו יושב, עד עצם היום הזה, הכפר בִּידוּ – אשר שמו  הערבי נשמע אז באוזנינו, כמאמר 'הגששים': 'רוצה, אבל זה לא יוצא'; ואת המעגל סגר בדרום הכפר כַּסְלָה, שאז לא ידענו את ייחוסו המקראי ואת משמעות שמו המקורי, אך ברור היה לנו כי תושביו כולם 'כַּסְלָנִים', דהיינו כבדי תנועה... מה פלא אפוא אם כל אותה עת ארוכה – כאשר 'סָרִיס', 'בָּתוּל', 'רוצה בלבד' ו'כסילים' סביב לה, נותרה עדיין העלמה מרים בתולה? 

הכפר כַּסְלָה וסביבותיו, גיליון ירושלים 1:50,000, סדרת Levant של צבא בריטניה, 1946. חִ'רְבַּת אל-גַ'בְּעָה, בדרום-מזרחו של הכפר סָרִיס (היום מושב גבעת יערים); מדרום לו – דֵיר-עַמְר (היום בית החולים 'איתנים'); בדרום-מערבו – חִ'רְבַּת אֶל-אַכְּרָאד (היום הר טייסים). פסל 'מרים והתינוק' מתנשא בראש 'כנסיית ארון הברית', בצפון-מערב הכפר קַרְיַת אֶל-עִנַבּ (אַבּוּ-ע'וֹש). 

בא' באייר תש"ח (10 במאי 1948), במהלך מבצע 'מכבי' לשחרור פרוזדור ירושלים, התרסק מטוס תובלה קל, שנשלח לסייע לכוחות שלחמו בבית מחסיר (מושב בית מאיר של היום), בצלעו הדרומית של מושב גבעת יערים. נסיבות ההתרסקות, שבה נספו ששת הנוסעים, אינן ברורות עד היום. רק ארבעה חודשים לאחר מכן, בספטמבר 1948, נמצאו שברי המטוס בצלעה הדרומית של גבעת יערים, ואותרו גופותיהם של הנספים, שהובאו לקבורה מכובדת על ידי ערביי הַכְּפָרוֹן חִ'רְבַּת אֶל-גַ'בְּעָה (אשר היום נמצאת גבעת יערים על מקומו).

הקבורה הייתה במערה שלרגלי קברו המקודש של אֶ-סָּאעִי עַמְר (אפוטרופוס האלמנות והיתומים) אשר בראש הר איתנים, בצד בית הספר החקלאי, שהוקם ביזמת הוועד הערבי העליון עבור יתומי הכנופיות במאורעות 1939-1936, ונשא את שמו של אותו קדוש 'דֵיר עַמְר' (היום נמצא בית החולים 'איתנים' על מקומו). לימים הצטרפו ערבים אלה אל משלחת החיפושים אחר שרידי המטוס וצוותו, המשותפת לגדוד השישי של חטיבת פלמ"ח-'הראל' ולמטה חיל האוויר; הוליכו אותה אל מערה זו ואת מתן הכבוד האחרון לשרידי הנופלים השלימו בסיוע בהבאתם לקבורה בחלקת חללי 'הראל' בבית הקברות של קיבוץ קריית ענבים. מנוע המטוס הוצב לימים בראש אנדרטת חיל האוויר שבפסגת רכס כסלון, שנקרא מאז בשם הר טייסים

משלחת המחפשים ליד שרידי המטוס שהתרסק. ברקע: הכפר כסלה, בצלע 'כתף הר יערים' שבצפון (משמאל)
(מקור: ארכיון בית הפלמ"ח)

האנדרטה הישנה בהר טייסים ובראשה שרידי המנוע של המטוס שנפל (צילום: ד"ר אבישי טייכר, ויקיפדיה)

ונחזור לכסלון.

לאחר הקמת המדינה, ובימי העלייה ההמונית, קם בראש אותו 'הר יערים' מקראי, מצפון לכפר כַּסְלָה הנטוש, גם מושב ושמו כְּסָלוֹן. ראשיתו הייתה במעברת אוהלים שהוקמה במאי 1950 ובה יושבו תחילה עולים מתימן, שהגיעו ארצה במבצע 'מרבד הקסמים'. הללו, מטבעם, הגו את שמו כהלכה, אך כל האחרים כינוהו בשגגה 'כִּסָּלוֹן'.


אהלי מעברת כסלון, יולי 1950 (אוסף התצלומים הלאומי)

אקלימו הקר של אזור ההר, לבד מתנאי המחיה הקשים, הכביד מאוד על עולי תימן אשר באו לכאן מן האזור הטרופי. אנשי הסוכנות היהודית החליטו אפוא להעתיק את מושבם אל השפלה, הנמוכה יותר, בצד מושבים נוספים של אחיהם עולי תימן. במקומם התיישבו בכסלון עולים מרומניה, וגם הם מיהרו לנוס על נפשם. לבסוף באו למקום עולים חדשים מהרי האטלס, ממרוקו ותוניסיה, שהיו מורגלים באקלים דומה. הללו נקלטו יפה במקום והקימו מושב לתפארת, אף כי בהיגוי אשר בפיהם קראו לו 'כִּשָּׁלוֹן'... 

מי שיבקר במושב כסלון היום, יוכל לראות כמה גדול המרחק שנעשה מאז אותם ימים קשים של 'שְׁכוֹל וְכִשָּׁלוֹן', בראשית שנות החמישים, ועד ימינו אלה, כשכסלון הוא מושב מצליח הטובל בירק ומשקיף על נוף נפלא.


מושב כסלון, 2008 (צילום: אורן רחמים)