יום רביעי, 22 בפברואר 2017

סיפורי רחובות: מיהו הנציב של ירושלים?

שילוט פרטי ברחוב הנציב 7 (צילומים: דוד אסף)

רחוב קטן יש במרכז ירושלים, שמפריד בין השכונות החרדיות 'בתי מונקאטש' ו'בתי ראנד' ממזרח, לבין 'כנסת ישראל', 'בתי מינסק' ו'בתי ברוידא' במערב, ושמו רחוב הנציב. זה השם המפורש שעליו מכריזים שלושה שלטים רשמיים ברחוב.

על שם מי נקרא הרחוב? האם על שם נציב המלח של אשת לוט, הנציב העליון, נציב קבילות החיילים?

לא ולא. הדעת נותנת שהוא נקרא על שמו של הרב נפתלי צבי יהודה ברלין (1893-1816), פרשן ומחבר, ראש ישיבת וולוז'ין ומראשוני תנועת חיבת ציון, שלאחר מותו כונה בראשי התיבות הנצי"ב. על שמו יש כמה רחובות ברחבי הארץ (בתל אביב, בראשון לציון, בחיפה ובחדרה), וכמובן גם קיבוץ דתי בעמק בית שאן – עין הנצי"ב.

הרב נפתלי צבי יהודה ברלין (1893-1816)

ואכן, במפות העיר מסומן שם הרחוב בראשי תיבות:


סיור קצר ברחוב האמתי מבהיר את גודל המבוכה. כאמור, שלושה שלטים בלבד יש ברחוב הזה, ועל אף אחד מהם אין הסבר. ולא רק שאין הסבר, אלא שעל אף אחד אין גרשיים לציון ראשי התיבות ועל כולם נרשם סתם 'הנציב', בניקוד עברי מוזר ובתעתיק לטיני מופרך. 

רחוב הנציב פינת רחוב בצלאל; שימו לב לתעתיק הלטיני
רחוב הנציב פינת רחוב התבור
אם תצליחו לקרוא, אז פעם היה כתוב כאן רחוב הנציב

אז איך בעצם מנקדים ראשי תיבות?

הגרסה הירושלמית היא 'הַנְּצִיב', אבל הגרסא דינקותא שלי היא שיש להגות את השם הַנַּצִי"ב, וכך גם נקרא הקיבוץ בשם עין הנַּצִי"ב, משום שראשי תיבות השם נפתחות בנַפתלי, שמנוקד בפתח.

באנגלית התקבע משום מה הכתיב Netziv ולא Natziv, ועם זה איך שהוא אפשר להסתדר. אך מה דעתכם על התעתיק Hanetzuv (הַנֶצוּב), שמופיע בצילום הראשון דלעיל? זהו בלי ספק תעתיק מוזר ביותר, שלא לומר מופרך.


(ׁתודה לצבי תמרי שהפנה את תשומת לבי)


יום שני, 20 בפברואר 2017

פה ושם בארץ ישראל: גבול תחום השוטטות; מבצר ארומטי; בירתנו

א. שילוט-פואטיקה

רקפת סלע יצאה לה לטייל בטבע באזור לכיש. כמה מאות מטרים מצפון ליישוב החדש נטע (לשעבר מרשם), נמצאת שמורת טבע, אך אין בשטח שילוט שמסביר מה שמה, מה טיבה ומה יש בה. פה ושם פזורים שלושה-ארבעה עמודי שילוט המכריזים 'גבול שמורת טבע', אך הגבולות עצמם אינם ברורים כלל.


מה ששבה את לבה של רקפת היה השלט הזה, שיש לו ניחוח פואטי-פילוסופי: 'גבול תחום השוטטות'...

צילומים: רקפת סלע

ב. ארומה בשטחים

צילום: שמריה גרשוני

באחד הלילות האלה עשה שמריה גרשוני את דרכו בשומרון, ושם, מדרום להתנחלות איתמר, שזפה עינו שלט שהציבה מחלקת התיירות במועצת שומרון, שמצביע על 'מבצר ארומה' (חורבת אל-עורמה). 

ארוּמה הוא אתר תנ"כי שנזכר בספר שופטים פעם אחת בלבד: 'וַיֵּשֶׁב אֲבִימֶלֶךְ, בָּארוּמָה' (ט 41). בתרגומי התנ"ך המקובלים, כמו קינג ג'יימס, המקום נקרא Arumah, כפי שמנוקד בתנ"ך.

אז מאיפה הגיע הכיתוב Aroma?

אולי מישהו במחלקת התיירות שתה יותר מדי קפה ברשת הידועה  תהה שמריה  ואולי הוא סתם בעל חוש ריח מפותח במיוחד...

כאן, על פסגת תל עורמה, יוקם אולי יום אחד סניף של קפה ארומה (מקור: Biblewalks)

ג. בירה אחת לשני עמים

בתחרות הלא-נושאת פרסים על השם השנון, זוכה הפעם 'בירתנו', מרכז הבירה הירושלמי שברחוב ינאי...

צילום: טובה הרצל

יום שישי, 17 בפברואר 2017

היום יום הולדת: בלוג עונ"ש בן שש

איור: נעם נדב

א. ביום חגנו...

עוד שנה עברה על בלוג עונג שבת, ושוב אני שמח לחגוג עם הקוראים את הלא יאומן (לפחות מבחינתי).

ב-19 בפברואר, בעוד יומיים, נציין מלֹאת שש שנים לעלייתו של הבלוג לאוויר המרשתת. שמחה גדולה לי, וגם לקהילת האוהדים הגדולה שבכל פעם מפתיעה ומשמחת אותי מחדש. זו אפוא הזדמנות להגיש לקוראי הבלוג מעין סיכום שנתי.

נכון להיום התפרסמו בבלוג עונ"ש מאז היווסדו 1,198 רשימות ('פוסטים'). בדרך כלל, אני מפרסם שלושה פוסטים חדשים בכל שבוע, ומאז פוסט יום ההולדת הקודם התפרסמו כאן 144 פוסטים. לא רע...

במהלך השנה השישית אירחתי בבלוג כותבים רבים, קבועים וחד-פעמיים, וזו הזדמנות להודות להם. הלא המה (על פי סדר האלף-בית): רוחמה אלבג, ברוך גיאן, צבי (גרימי) גלעד, אלון גלעדי, שמריה גרשוני, אבנר הולצמן, אליהו הכהן, איתמר וכסלר, רמה זוטא, יהודה זיו, אסתר חומש-גופר, אסא כשר, גיא מירון, יובל מלחינדב מלר, מרדכי נאור, אבי נבון, יוסף (ג'פרי) סאקס, האחים אבי עוֹרי ובני עוֹרי (ביחד ובנפרד), נתן רועי, ארנון שמשוניניתאי שנאן, אביעד תאני. אני מקווה שלא שכחתי אף אחד...

תודה גם לאלה ששלחו לי רשימות פרי עטם, אך מסיבות שונות הן לא התפרסמו. תודה לידידי ושכני הטוב, המאייר נעם נדב, שעיצב את הלוגו הקבוע של הבלוג, ותורם בכל שנה ברכת יום הולדת חדשה ושנונה.

השמות שפורטו לעיל הם רק של אלה שכתבו פוסטים חתומים, אבל לצדם יש לזכור גם עשרות רבות של קוראים ששולחים לי כל הזמן מידע מרתק, צילומים מקוריים, קוריוזים משעשעים, וכמובן את מאות המגיבים – לעניין, ולפעמים גם שלא לעניין... תקצר היריעה (ולו גם הווירטואלית) להזכיר כאן את שמותיהם, ועל כן אסתפק בתודה אחת גדולה. בלעדיכם עונ"ש לא היה מה שהוא.

כשאני עובר ביעף על פני הרשימות הרבות שפורסמו בבלוג בשנה האחרונה, אני יכול להתפעל מהעושר והרבגוניות של הנושאים שמטופלים כאן: מעיסוק – יש יגידו אובססיבי – בזוטות ובשטויות (ככתוב בכותרת הבלוג 'ובמיוחד דברים של מה בכך, דברי הבאי, הבל ושטות'), ועד לעניינים אקדמיים שלא פעם יש בהם חידושים ותרומה של ממש לידע ולמדע (וכנאמר, שם, שם: 'כל דבר הנוגע ליהודים בפרט, וענייני מדינה, ספרות ומדע בכלל'). אני משתדל לשמור על איזון בין הקליל והמבדר לבין הרציני והחשוב, ונדמה לי שבסך הכול אני גם מצליח.

שירו של מחלק העיתונים
וכרגיל, מצעד הכתבות הנקראות ביותר שפורסמו כאן השנה:

עוד כתבות שזכו לשיעורי צפייה נאים: 

הרשימה של דב גביש, 'מה עושה טייס גרמני על בול ישראלי?', שפורסמה כאן רק לפני שבוע, זכתה מיד לאלפי צפיות ואף צוטטה בהרחבה בבלוג של עופר אדרת בעיתון 'הארץ', שגם ידע לפרגן ל'בלוג המצוין עונ"ש (עונג שבת)', (ועכשיו גם באנגלית).

הארץ, 14 בפברואר 2017 (צילום מסך)

והנה עוד כמה פוסטים נבחרים ואהובים שהופיעו כאן במהלך השנה האחרונה. בחירת העורך:

ומה בהמשך? יש ב'צנרת' עוד מאמרים רבים, מרגשים, מלמדים, מצחיקים, שיתפרסמו כאן בקרוב. אם רק יהיה כוח, בריאות וחשק.

ב. יהי זכרם ברוך

בשנה שעברה הלכו לעולמם כמה מקוראי הבלוג הידועים לי: הסופר חנוך ברטוב, אברהם חסיד איש כפר הרא"ה, פרופ' דן כספי, חוקר החזנות עקיבא צימרמן, משה (מושקו) רום בן קיבוץ סעד ואיש מושב שפיר, שלמד שנתיים מעליי בבית הספר המשותף בקבוצת יבנה...

וממש אתמול, וכמו תמיד בהפתעה גמורה, מת יעקב גרוס, במאי וחוקר תולדות הקולנוע העברי, והוא בן 67.

רק לפני שישה ימים בירך אותי יעקב ממיטת חוליו ליום הולדתי, והנה 'הָיָה אִישׁ – וּרְאוּ: אֵינֶנּוּ עוֹד'...

מתוך דף הפייסבוק שלי

ועכשיו, כשיעקב מת יש לי מה לפחד...

ג. מניה בעונ"ש

ועכשיו למשהו שונה לגמרי.

רמי נוידרפר, בלש האינטרנט הבלתי נלאה, הביא לתשומת לבי את הפריט המעניין הזה שנמכר לאחרונה בבית המכירות הפומביות 'קדם'. זוהי מניה בחברת 'עונג שבת וגמילות חסדים' מביוגראד (או בלגראד) שעל הים (Biograd na Moru), בקרואטיה של ימינו. התעודה נדפסה בזַאגרֶבּ בשנת 1921. 



אז מניות ו'תכנית עסקית' עדיין אין לנו. לבלוג עונג שבת גם אין מערכת או מזכירוּת, אין מחלקה טכנית או משפטית ואין מחלקת מינויים, אין אחראי לגרפיקה ואין מי שיטפל בזכויות יוצרים. אני לבדי מטפל בכל אלה וכל תלונותיכם – עליי. את רוב הפוסטים אני כותב בעצמי, וגם פוסטים שנכתבים על ידי אורחי הבלוג עוברים בדרך כלל התקנה ועריכה קפדנית שלי, ככל יכולתי. ענייני הבלוג מעסיקים אותי – איך נאמר זאת באנדר-סטייטמנט? – לא מעט שעות בכל יום, בכל שבוע ולאורך כל ימות השנה.

זה אפוא הזמן והמקום להזכיר לקוראי הבלוג ואוהביו, כי עומדת לרשותכם האפשרות להיות שותפים במיזם ולהביע הזדהות ועידוד באמצעות תמיכה כספית – איש ככל אשר ידבנו לבו. התרומות שלכם מוכיחות, כל פעם מחדש, כי יש שכר לעמלי ויש כאלה שיודעים להעריך זאת. המבקשים להשתתף בתרומה לבלוג יכולים לעשות זאת בדרך פשוטה ומאובטחת באמצעות שירות Paypal (בטור השמאלי של הפוסט), או במכתב ישירות לכתובתי הפרטית (רחוב בן עזאי 8, ירושלים 9350508).

זו גם ההזדמנות להודות שוב לכל תומכי הבלוג, הקבועים והמזדמנים, שנוגעים ללבי ומחזקים את המוטיבציה שלי להמשיך (וזה בפירוש לא מובן מאליו).

מקור: אָנִיקָמָה (תודה למיכל 'הפולניה')

ד. עשינו משהו...

המלחמה הנחושה של בלוג עונג שבת בשילוט הדפוק שיש בארץ היא סיזיפית, ובכל זאת נושאת מדי פעם פרי. הכל בזכות קוראים ש'לוקחים את זה הלאה', מתלוננים ומצליחים לשנות. הנה שלוש דוגמאות מן השנה האחרונה.

ברחוב הקולונל מרגולין ברחובות נרשמה דרגת הקולונל באנגלית משובשת. כמובן שהתרענו על זה בבלוגנו ('קולונל מרגולין ב-K הידיעה', 30 בדצמבר 2015).

לפני  הקולונל ב-K

היה מי שקרא (מי את או אתה?) והודיע לעירייה, וזו מצדה הזדרזה לתקן:

אחרי – הקולונל המתוקן 
(צילומים דן גרינשטיין; תודה לרחלי רוגל)

הצלחה נוספת נחלנו בחדרה, שם טיפלנו ברחוב האָקַצְיָה ותהינו איך בדיוק הוגים ילדי הרחוב, מחלקי הדואר ושליחי הפיצה את השם הבלתי מנוקד של הרחוב הזה ('פינת רחוב הסלקציה?', 28 במרץ 2016).

לפני – בלי ניקוד (צילום: מאיר בולקה)

אורי יעקובוביץ' החדרתי העביר את הנושא לעירייתו, שמצדה הגיבה במהירות והחליפה את השלטים הקודמים בשלטים מנוקדים (ועל השיבוש בלועזית נמחל לה). דיווחתי על זה בשעתו ('ביקור חוזר ברחוב האָקָצְיָה', 6 ביולי 2016).

אחרי... (צילום: אורי יעקובוביץ')

ולסיום, ד"ר אבישי טייכר הפנה את תשומת לבנו ('אצ"ל או לח"י?', 6 ביוני 2016) לפאדיחה קטנה בשלט הזיכרון שקבעה עיריית תל אביב על קיר בית דפוס ששימש בשעתו את מחתרת אצ"ל. אבוי, במקום סמל אצ"ל הוטבע על השלט סמל לח"י...


פרופ' זהר שביט ידעה למצוא את הכתובת הנכונה בעירייה והשלט תוקן, כמתבקש (דיווחתי על כך בפוסט 'עונ"ש בשירות הקהילה: תוקן סמל האצ"ל' 25 ביולי 2016).

השלט המתוקן

אז גם אתם, איש איש במקומו. אם קראתם כאן על שילוט מגוחך או משובש, אל תסתפקו בצקצוקי לשון  – פנו למי שצריך ונסו לשנות.

יומולדת שמח!

יום רביעי, 15 בפברואר 2017

פרנסות של יהודים: הכריכיה של דוד טרבולוס

מאת יובל מלחי

צילומים: יובל מלחי

לבני הדור הצעיר שם כמו 'כריכיה' עשוי להישמע כמו עוד דוכן תל-אביבי אופנתי לכריכים. אבל המקום הזה הוא הכי רחוק מאופנתיות. 'כריכיה – זֹהר' היא מעין שמורת טבע עירונית, שמזכירה את תל אביב של פעם. 
דוד טרבולוס הוא כורך מאז שנת 1955. ביקרתי אותו בחנותו שברחוב צ'לנוב 51 פינת דרך סלמה בתל אביב.
דוד, שכבר עבר את גיל שמונים ועדיין ממשיך בעבודת יומו, עלה לארץ מטורקיה בסוף שנת 1949. הוא התכוון להצטרף לקיבוץ רמת הכובש, שם התגורר בן-דודו, אך עם ירידתו מהאונייה גויס לחיל הים ושירת בספינת הקרב אח"י משגב (ק-30)לאחר שנתיים השתחרר והחל להתפרנס מעבודות כפיים מזדמנות כמו מסגרוּת. אחר כך החל לעבוד בדואר, שם עבד שנתיים, אך פוטר כל חצי שנה כדי שלא יוכל לזכות בקביעות. הוא עבד במפעל מנועים וגם שם  – ראו זה פלא – פוטר כל חצי שנה. לבסוף החליט דוד להיות, כדבריו, 'הבוס של עצמו' ופתח עסק לכריכות יחד עם שותף.

הכורך דוד טרבולוס

באותם ימים הביקוש לכורכים היה גבוה ופרנסה לא חסרה. דוד כרך ספרים, חוברות, ספרונים להצגות, ספרים לספריות ופרוטוקולים של בתי משפט. אבל מאז השתנו הזמנים...

השלט הישן נמצא עכשיו בתוך החנות
משהו לעבוד איתו...

רשות הדיבור לכורך הוותיק דוד טרבולוס:
לא היה לי ניסיון בכריכה חוץ מקצת התעסקות בזה בבית הספר בטורקיה. כיום החנות נמצאת בדמי מפתח, אחרת לא הייתי מסוגל לשכור אותה. היום אני עובד בעיקר כדי לא לשבת בבית. מה אני אעשה בבית תגיד לי? הבנים שלי כבר עובדים בהייטק, הם לא רצו להיכנס לעסק. 
החנות הראשונה שלי הייתה חמישים מטרים מכאן, מול 'קולנוע זהר' (דוֹד שלי היה סדרן שם). קראתי לחנות הכריכיה 'זהר', כי הייתי ממש מול הקולנוע. כשהייתי צריך לפרסם את עצמי הייתי אומר: 'הכריכיה נמצאת בחצר מול קולנוע זהר'. 
בהתחלה הייתה לנו מכונה ידנית לחתוך את הספרים. הייתה לי עובדת וביחד עבדנו כל יום עד הערב. היום אני סוגר את החנות פעמיים בשבוע. בגילי כבר לא צריך לעבוד כל השבוע. בימי שלישי אני יוצא לסידורים עם אשתי וגם קצת לטייל. בן אדם בחיים צריך מכל דבר קצת – קצת לעבוד, קצת לטייל, קצת לנוח, קצת לאכול, וקצת לבקר את המשפחה... 
צודק!

פינת בישול בכריכיה
___________________________________________________

יובל מלחי הוא עורך הבלוג ואתר הפודקאסט קטעים בהיסטוריה.

יום שני, 13 בפברואר 2017

בורא מיני מזונות: פייקון כבש; צומת הגידין; צמחוני-בשרי


מדורנו היום הוא בשרי לגמרי...

א. פייק ניוז 

'פייקון טלה' כבר אכלתם?

אין בכלל דבר כזה 'פייקון', או Facon – זו המצאה חדשה, רק כדי שלא להגיד את המילה הגסה 'בייקון'.

(מקור: דף פייסבוק של יונתן כהן; תודה למאיר בולקה)

אבל בעצם למה לא להגיד בייקון? לדברי יונתן כהן, שפרסם את זה, הסיבה היחידה היא העברת הכשרות ממותג 'בית יוסף' למותג 'שלמה מחפוד', שאנשיו הם שדרשו את השינוי הזה.

הנה טבח יהודי שומר מצוות, שאין לו בעיה להגיד את המילה הגסה בקול רם וגם להדגים איך מכינים את זה (לחובבי הז'אנר):



אגב, בעבר הבאנו כאן דוגמאות בהן לא הוסתר הבייקון הכשר כלל ('במבה בטעם חזיר', 6 ביולי 2014).


ב. מעבר הגידי

צילום: אורלי סלע (תודה למרק לוי)

כמי שעשה את שלוש השנים של שירותו הצבאי בחצי האי הסיני, עברה בי רעדה קלה של נוסטלגיה כשראיתי את הצילום הזה שנשלח מברוקלין שבניו-יורק.

ב'צֹמֶת הַגִּידִין' (בטעות כתבו 'צומות', וצריך להיות 'צָמְתֵי הגידין') אין מעברי חצייה או רמזורים, מדובר במושג תלמודי הלקוח מעולם הכשרות (מקום החיבור של העצמות ברגלי העוף; מוּם במקום זה פוסל את השחיטה והופך את העוף לטריפה), אבל לי זה הזכיר את מעבר המיתלה ואת מעבר הגידי, עמוק עמוק בשנות השבעים של המאה הקודמת.

'לילה שקט עבר על כוחותינו בסיני'...

מעבר הגידי בראשית שנות השבעים (צילום: דניאל ונטורה)

ג. צמחוני בשרי

למטבח הקייטרינג הערבי 'תוואבל' שנמצא ליד הכפר עראבה יש פרשנות משלו למושג 'תפריט צמחוני עשיר ומגוון'. זו המודעה שהתפרסמה השבוע במקומון הגלילי א-לה-גוש (9 בפברואר 2017). המקומון מופץ אחת לשבועיים ביישובי גוש שגב.

'התפריט הצמחוני שלנו', מפרטת המודעה, כולל בין השאר גם 'חזה עוף עם ירקות מאודים'...

קצת התבלבל להם... זה 'קפץ' מן הסתם מן התפריט הבשרי או שאולי הירקות המאודים הוליכו אותם שולל. אבל בימים שבהם במסעדת יוקרה תל אביבית מוסיפים ללימונדה מסיר שומנים, זו בהחלט טעות נסלחת...


תודה לשמוליק שדה.

יום שישי, 10 בפברואר 2017

מה עושה טייס גרמני על בול ישראלי?

מאת דב גביש


לפני כשבעה חודשים, ב-21 ביוני 2016, הנפיק השירות הבולאי של דואר ישראל בול לציון מלֹאת מאה שנה ללוחמה האווירית מעל שמיה של ארץ ישראל. במהלך ארבע שנות מלחמת העולם הראשונה (1918-1915) השתתפו בקרבות בארץ חמש טייסות גרמניות – ארבע פרוסיות ואחת בווארית. הן לא היו הטייסות הראשונות במערכה האווירית כאן, אבל הן הנציחו את נוכחותן בתיעוד מרהיב של נוף הארץ, שצולם מהאוויר שנים ספורות בלבד לאחר המראת המטוס הראשון בכלל. בד בבד עם מילוי משימותיהם תמך סגל הטייסות הגרמניות בתושבים המקומיים ונהג בהם בכבוד. כך נהגו אנשי הטייסת הפרוסית, שנסוגה לצמח ומפקדתה 'התנחלה' בדגניה, וכך נהגו אנשי הטייסת הבווארית שפלשו למרחביה ומפקדם, האופטמן פרנץ יוזף ואלץ, זכה להנצחה בבול הישראלי.



בימי מלחמת העולם הראשונה שירתו אנשי סגל יהודים בחיל האוויר הגרמני בארץ, בעיקר בתחום הרפואה, והיו בהם גם טייסים (טייסים יהודיים שירתו בחיל האוויר הגרמני גם בחזית המערבית, באירופה). אז מה הסיבה להצגת טייס זר? אולי מפני שטייס מסוים זה שירת בארץ ותמך ללא סייג בשכניו היהודים. ואכן, בדף ההסבר שנלווה להוצאת הבול מסופר על הטייסת הבווארית ש'התארחה' במרחביה בשנת המלחמה האחרונה, ועל 'מעטפת היום הראשון' להופעת הבול הודפס צילום של האסם בחוות הקואופרציה, שהוקמה בראשית 1912 במרחביה ופעלה בה עד 1918. 

הטייסות הגרמניות, ששוגרו לעזרת הטורקים, הוצבו בדרום הארץ. הטייסת הבווארית חנכה את השדה הראשון שיועד לה ב-15 באוקטובר 1917, סמוך לכפר עיראק אל-מנשייה (היום בתחומיה של קריית גת), כשבועיים לפני כיבוש באר שבע על ידי האוסטרלים. ב-7 בנובמבר 1917, ביום בו נכבשה עזה, נסוגו כל הטייסות הגרמניות צפונה. הטייסת הבווארית קרטעה אל נחל שורק, ודילגה צפונה, עד שהגיעהּ ב-12 בנובמבר לצומת התקשורת בעפולה. הטייסת פרסה את מתקניה לרגלי החווה החקלאית מרחביה, מקום מושבם של חלוצי ההתיישבות היהודית בעמק יזרעאל.


דִּירי המטוסים הגרמנים על רקע חוות מרחביה וגבעת המורה

כאמור, ב-1912 הוקמו במרחביה מבני הקבע של 'הקואופרציה', בתבנית של חווה גרמנית פרי תכנונו של האדריכל היהודי-גרמני אלכסנדר בֶּרוַולד ובהתאם להשקפתו הסוציאליסטית-ציונית של הכלכלן והסוציולוג  פרנץ אופנהיימרב-16 בנובמבר 1917, כשהגיעה הטייסת הבווארית לצומת עפולה, פלשה מפקדתה לחוות מרחביה, ומפקד הטייסת, האופטמן פרנץ יוזף ואלץ (Franz Walz), מצא בה אווירה גרמנית כלבבו. הגרמנים אמנם הצרו את מרחב חייהם של המתיישבים היהודים, אך התפעמו מרוחם החלוצית, מהשכלתם הרחבה, מתרבותם, ומאורח חייהם העמלני. כך נרקמה מערכת יחסים איתנה בין המתיישבים לבין הגרמנים, שמצדם פרסו עליהם את חסותם והשרו עליהם ביטחון מפני הצקות התורכים והשכנים הערבים. באחד המקרים אף איימו הגרמנים כי יפציצו מהאוויר את כפר סולם (שונם) השכן, שתושביו התנכלו לחלוצי מרחביה. את שולמית סלוצקי, הילדה הראשונה שנולדה בחווה, הם הטיסו בשמי העמק, ובאחת המסיבות שנערכו בהשתתפות סגל הטייסת, הודה ואלץ ואמר: 'אני רואה לראשונה יהודי חדש, אשר אני מרכין את ראשי בפניו'.

בעקבות ניצחונו של הצבא הבריטי בפיקודו של גנרל אלנבי בקרב מגידו (25-19 בספטמבר 1918), בא הקץ לשליטה העות'מנית בארץ ישראל ולמעורבות הגרמנית במלחמה. הגרמנים נסוגו, והטייסת הבווארית גם היא נטשה את המקום בחיפזון. ואלץ הבין את משמעותה של הפקרת החווה ואנשיה לחסדי שכניהם הפורעים, והציע למתיישבים היהודים את עזרתו בפינויים, לבל ייפגעו בקרבות הצפויים באזור עפולה. אנשי מרחביה דחו את המחווה והעדיפו להשאר במקומם. ואלץ ציידם בנשק ואת פקודיו פינה לנצרת, בית שאן וצמח בדרכם לדמשק. בלחץ הנסיבות ואלץ נשאר במקום בראש מאסף עורפי, המריא עם שחר לטיסת תצפית וכאשר נחת מצא בשדה חיילים בריטים שהמתינו לו. כמפקד אמיץ, שעוטר על ידי הגרמנים והטורקים כאחד, נודע שמעו של ואלץ בייחסו האדיב לשבויים. קצין אוסטרלי, נושא דגל לבן, המליץ בפניו להיכנע ללא קרב, לבל ייפגעו הוא וקומץ אנשיו בהתגוננות חסרת סיכוי. ואלץ נענה לדרישה. הסופר יוסף חיים ברנר, שנקלע אז למרחביה ללינת לילה בדרכו לדגניה, כתב סיפור קצר בשם 'הגאולה והתמורה', ובו תיאר את ואלץ ואנשיו, שהניחו את נשקם והלכו בשבי. הפרשים ההודים ש'כבשו' את מרחביה בסערה ולא ידעו מי הוא מי, שבו גם את כל הגברים ששהו בחווה, שנחשדו בטעות לגרמנים. בין ההולכים בשבי, למשך יום אחד, היו גם ברנר ויוסף בוסל איש דגניה (על פרשה זו כתבתי, עם רעייתי חיה, בספרנו טייס אנגלי על כנפי ברנר: עוולה במלחמת העולם הראשונה, כרמל, 2015).

בזכות כל אלה הונפק הבול והוכן דף הסבר שאינו מותיר ספק בדבר זהותו של מפקד הטייסת הבווארית שדמותו הוטבעה על הבול. המעצב המוכשר רונן גולדברג נטל צילום שבו נראה ואלץ במדיו, שינה במקצת את פרצופו ויציבתו, צידודו ורקעו, החליף את מגפיו, העלים את הצלב שבצילום המקורי, ובשובל הבול הביא תג של טייס פרוסי (אף על פי שטייס בווארי וסֶמֶל פרוסי לא ממש הולכים יחד...). 


מפקד הטייסת הבווארית פראנץ יוזף ואלץ במנחת המטוסים בעמק יזרעאל

הנה קיצור תולדות חייו של ואלץ: הוא נולד ב-1885, ובשנת 1905, בהיותו בן עשרים, התנדב לשרת בחיל הרגלים הבווארי. הוא למד לטוס, ובמלחמת העולם הראשונה פיקד על טייסות גרמניות בחזית המערבית באירופה, רשם לזכותו הפלות מטוסים וגם פציעה. קידומו נבלם ובאוגוסט 1917 הוצב לפקד על הטייסת הבווארית בארץ ישראל. עם נפילתו בשבי, במרחביה, ב-20 בספטמבר 1918, נכלא במצרים ושוחרר ב-30 בנובמבר 1919. כעבור חודשיים, ב-31 בינואר 1920, הוא הצטרף לטייסת המשטרה הבווארית. במארס 1927 חבר למסעו הרביעי באסיה המרכזית של הגיאוגרף השבדי סוון הֶדין, אוהד מושבע של גרמניה בשתי מלחמות העולם ויקיר הנאצים בעלותם לשלטון. ואלץ שב ב-1929 לטייסת המשטרה, וב-1934 חזר והתגייס לחיל האוויר הגרמני. הוא עלה בדרגות וסיים את מלחמת העולם השנייה כמפקד שדה תעופה גרמני בשלזיה, בקרבת ברסלאו (היום וורוצלב שבפולין). הוא נפל בשבי הרוסים ומת בכלאו בדצמבר 1945.

כמובן שאין זה נכון להדביק תווית של גנאי לכל איש צבא גרמני, שרבים מהם הסתייגו מהנאציזם. אבל האם לא היה מקום לערוך תחקיר היסטורי ממצה יותר על עברו של ואלץ עוד קודם שהונפק הבול הישראלי ועליו דמותו של מי ששירת בלופטוואפה הגרמני בימי מלחמת העולם השנייה, במרחק של פחות מרבע שעה טיסה ממחנה המוות אושוויץ? 
___________________________________________________

ד"ר דב גביש הוא גיאוגרף ועוסק במחקר צילומי האוויר הראשונים של ארץ ישראל ובהיסטוריה הצבאית שלה.


בעלי התוספות



בולים זהים להנצחת מלחמת העולם הראשונה שהוציאו שירותי הדואר בישראל ובאוסטרליה בשנת 2013

כתב אבי נבון מקיבוץ להב:
דב גביש חשף את זהותו של הטייס המצוייר על הבול. אני מבקש להתוודות: אני אשם בכל...  
כפעיל בעמותה למורשת מלחמת העולם הראשונה בישראל, חשבתי שציון מאה שנה למלחמה זו בארצנו ראוי להנצחה גם בתחום הבולאות. לאחר שדואר ישראל ודואר אוסטרליה הוציאו במשותף, כבר ב-2013, בול זהה, שהראה פרש אוסטרלי בהסתערות על באר שבע, שלחתי ב-25 בנובמבר 2013 ל'שירות הבולאי' הצעה מפורטת ולא שגרתית בשם הנהלת העמותה. הרעיון היה להנפיק סדרה של ארבעה בולים, והיות שהמלחמה השתרעה על פני ארבע שנים, הצעתי להפיקם בקצב של אחד בשנה, וכך לציין מלאת מאה שנה לאירועי מפתח במלחמה:  
1915 – חייל טורקי על רקע קטר ותחנת רכבת. מחווה לטורקיה ולאספני בולי תחבורה. 
1916  טייס גרמני על רקע מטוס במנחת מרחביה. מחווה ל'מעופפים', לגרמניה ולאספני בולי תעופה. 
1917  חייל בריטי, או גנרל אלנבי, על רקע טקס הכניעה בכניסה לשער יפו בירושלים. מחווה לבריטניה ולירושלים. 
1918  פרש הודי מסתער מול עמדת תותחים על הכרמל. מחווה להודו ולחיפה.
הצעתי התקבלה וכמתחייב זכתה גם לאישור הממשלה. המשימה עברה למעצב, שנתן ביטוי גרפי לרעיון המילולי. הצילומים נאספו ממקורות שונים ומארכיונים בארץ ובחו"ל. לא נראה לי שהמעצב נתן דעתו לדמות בצילום שקיבל מידינו, מי הוא ומה קורות חייו. היה חשוב לו לבטא את הנושא באמצעות מראה אופייני, מה גם שהנתונים המקוריים שונו בציור. בנוסף לבול יש להפיק גם שובל, מעטפת יום ההופעה, עלון הסבר וחותמת  כל אלו נעשו על ידי אלה שמקצועם בכך, וגם בכך היה לי חלק, כחבר העמותה, לוודא שלא ייבחר ציור שאיננו מתאים. לדעתי, יש לברך את דואר ישראל על הנפקת סדרה זו, שמביאה עניין והערכה בארצות שונות וגם אצלנו.

עד עתה הופקו שני בולים, כמתוכנן. שני האחרים יופיעו בשנתיים הקרובות והם עדיין חסויים. יש הטוענים כי החייל הטורקי על הבול שראה אור בשנת 2015 צויר על פי צילום של הקצין משה שרתוק...


מקור: התאחדות בולאי ישראל

יום שלישי, 7 בפברואר 2017

ירושלים המערבית וירושלים הצפונית

א. צ'ק פויינט צ'ארלי זה כאן

ליד שער שכם, נקודת החיבור הכי רותחת בין ירושלים המערבית לירושלים המזרחית, הוצב השבוע השלט הזה:

צילום: הלל אסף

ובתרגום מיידיש לעברית: זהירות! אתה עוזב עכשיו את מערב ירושלים.

נבואה שמקדימה את זמנה? מחאה 'סמולנית'? לא סביר. נראה לי שמדובר יותר בעבודה חרדית.

מעניין כמה זמן ישרוד השלט...

הנה המקור:

שלט לפני שער ברנדנבורג, ברלין, 1961 (מקור: columbia.edu)
אכטונג! (צילום: הלל אסף)

<עדכון: השלט הוסר יום לאחר שנתלה. אבל לנו יש את התיעוד>


ב. ירושלים (הצפונית) דליטא 

כאילו לא די לנו בירושלים המערבית ובירושלים המזרחית, עכשיו יש לנו גם את ירושלים הצפונית...

לקראת תערוכת התיירות הבין-לאומית, שמתקיימת בימים אלה בגני התערוכה, עבדו החוכמולוגים שמייצגים כאן את משרד התיירות הליטאי שעות נוספות. הם מינפו את הכינוי 'ירושלים דליטא', שהעניקו משכילים במאה ה-19 לעיר וילנה, והמציאו צירוף סר טעם במיוחד.

צילום: מנחם קרן-קרץ