יום חמישי, 30 באוקטובר 2014

איך נראו אַרְפַּכְשָׁד, שֵׁם ועֵבֶר?

זהו ארפכשד, בנו של שֵׁם ונכדו של נח

פרשת השבוע שעבר הייתה פרשת 'נח' ובה קראנו שוב את הסיפור הנורא והמשובח על המבול ותוצאותיו הקשות. נח וצאצאיו נאלצו להתחיל הכל מחדש...

בפרק י' של ספר בראשית נרשמו שמות כל הצאצאים מהם התחילה שוב הציוויליזציה האנושית. השמות הביזאריים הללו מעוררים עד היום את דמיונו של כל מי שקורא אותם. מי היו האנשים האלה ואיך הם נראו? למשל, בני כוש ורעמה ('וּבְנֵי כוּשׁ סְבָא וַחֲוִילָה וְסַבְתָּה וְרַעְמָה וְסַבְתְּכָא וּבְנֵי רַעְמָה שְׁבָא וּדְדָן'), או בני יקטן ('וְיָקְטָן יָלַד אֶת אַלְמוֹדָד וְאֶת שָׁלֶף וְאֶת חֲצַרְמָוֶת וְאֶת יָרַח. וְאֶת הֲדוֹרָם וְאֶת אוּזָל וְאֶת דִּקְלָה. אֶת עוֹבָל וְאֶת אֲבִימָאֵל וְאֶת שְׁבָא. וְאֶת אוֹפִר וְאֶת חֲוִילָה וְאֶת יוֹבָב'), שלא לדבר על הפַּתְרֻסִים, הכַּסְלֻחִים וְהכַּפְתֹּרִים...

בפרק ט' של הסיפור 'ספיח' מאת חיים נחמן ביאליק (1919) יש תיאור נפלא של הקסם שמהלכים שמות מקראיים על נפשו הרכה של הילד הצעיר שמואליק הלומד תורה ב'חדר':
לומד אני סתום מן המפורש, ויותר ממה שכתוב משלים כֹּחַ הדמיון. והדברים שנגלו לי בחדרו של ר' מאיר – באמת כמה גדולים ונאים הם. הגיעו בעצמכם: מהודו ועד כּוּש בלבד יש שבע ועשרים וּמאה מדינה. כימי שני חיי שרה בצמצום, לא פחות ולא יותר. ונינוֵה היא עיר גדולה לאלֹהים, מהלַך שלשה ימים רצופים, בדיוק גמור. והגבעונים 'הצטַיָּרוּ' ו'הצטַיָּדוּ' בשתי מלות משונות אלה, שחשודות לפי חזותן בשמץ לועזיות, וטרחו וּבאו מארץ רחוקה מאֹד בשׂמלות בלות ונעלות מטולאות, כלומר, בסווי'טעס ופאסט'עלעס בלעז, כּכּרוֹת של לחם נקודים בתרמיליהם ונֹאדוֹת מבוּקעים על שכמם. והמרגלים באו לערים גדוֹלוֹת וּבצוּרוֹת בשמים, וּכשראו שם ברחוב את בני הענק, עַם גדול ורם, את שלשת האחים, בריונים מפורסמים לגנאי, את אחימן, את ששי ואת תלמי (שלשה אחים הללו, בחורים כארזים, מגוּדלי בלורית וּמוּטֵי כובע, והאמצעי שבהם מנגן בהרמוניקא, מהלכים, כנראה, תמיד ביחד ואימתם על כל סביבותם) מיד היו בעיניהם כחגבים – כחגבים הללו שמנתרים וּמצרצרים במגרשי הפרבר – וּמהרו להִמָּלט על נפשם כל אחד ואחד אל מחבואו: נחבי בן ופסי – אל מאחורי השער, גדי בן סוסי – למלונה שבמקשה, גמליאל בן פדהצור – אל בין גפני הכרמים, או אל בין קפלוטות של כרוב שם ישבו נחבאים כֻּלם, גם הציצו בפחד החוצה וּבהָם, כלומר, בכּרך המפורסם "הָם", ישבו, כידוע, הזוזים – מה, אין אתם יודעים מי הם? הלא הם אלה שהעמונים יקראו להם זָמזוּמים; מה שאין כן האימים: הללו, דעו לכם, התגוררו בּשָׁוֵה-קִרְיָתַיִם. וּבְעֵילָם המדינה מָלַךְ אדם מאוּים מאֹד, גדול ונורא שמו: כדרלעומר!  פרא אדם: פשפש ולא מצא לעצמו שם נאה מכדרלעומר! שונים מכֻּלם ה'כפתורים היוצאים מכפתור' עם הפתרוסים והנפתוחים והכסלוחים שבּצִדָּם. אָמנָם, הללו איני יודע ברור מה עִניָנם, אבל לבי אומר לי, שאינם אלא עממים קטנים ואנשיהם בריות זעירות וּסגלגלות, מעין גמדים, שדרים תמיד בכפיפה אחת כנמלים בחוריהן וכל מעשיהם בשותפות. זה מִנַּיִן לי? אולי משום ששמותיהם באים תמיד בלשון רבים.

אז איך נראו האנשים הללו?

תשובה מסוימת לקושי זה יש בספר Promptuarii iconum insigniorum, שנדפס בשנת 1553  בעיר ליוֹן שבצרפת. המוציא לאור היה מדפיס ומוכר ספרים נודע ושמו גִּיוֹם רוּאְיֶה (Guillaume Rouillé). לאיש זה, אגב, אנו חייבים ככל הידוע את המצאת ספר הכיס (Pocket book).

עמוד השער של הספר

בספר, על שני חלקיו, קובצו כ-950 ביוגרפיות קצרות (בלטינית) ודיוקנאות סמליים של דמויות היסטוריות ומיתולוגיות, מימי התנ"ך, יוון ורומא ועד ימי הביניים  מלכים ומלכות, קדושים ואפיפיורים ומה לא. כל הדיוקנאות האלה מצוצים כמובן מן האצבע והם פרי הדמיון והפנטסיה של האמנים. ובכל זאת מעניין לראות איך דימו אנשי המאה ה-16 את פרצופיהם של גיבורי התנ"ך, שכל מה שידעו עליהם הוא שמם, את מה שנכתב עליהם ב'ברית הישנה' ואולי עוד כמה מסורות אגדיות.

כל הדיוקנאות נוצרו בתוך מסגרת אליפטית אחידה, מה שקרוי בשפה מקצועית 'אֶמְבְּלֶמָה' (Emblem אמנות שהגיעה לשיאה במאות 17-16.

הספר סרוק וזמין במרשתת, והנה כמה טעימות תנ"כיות מתוכו:

שֵׁם, בנו של נח ומניצולי המבול, היה בן מאה כשנולד בנו אַרְפַּכְשָׁד.

עֵבֶר  לפי מסורת חז"ל לשֵׁם וּלְעֵבֶר הייתה ישיבה ובה למדו שלושת האבות

זהו שרוג, אביו של נחור

זהו נחור בן שרוג, אביו של תרח וסבו של אברהם

וכך נראה תרח, אביו של אברהם אבינו

והנה כמה זוגות מוכרים יותר.

דף אופייני של הספר מציג את אברהם ושרה:


הגר ובנה ישמעאל

יצחק ורבקה

יעקב הקרח ושתי נשותיו רחל ולאה

יוסף הצדיק ואסנת (בת פוטיפר) רעייתו 

יש גם דמויות קצת יותר היסטוריות (אף כי לא פחות מדומינות). הנה כמה דוגמאות:

הנביא ירמיהו

ברוך בן נריה, תלמידו של ירמיהו ונביא בזכות עצמו

מתתיהו החשמונאי

יהודה המקבי

שלומציון המלכה, אשתו של אלכסנדר ינאי

ואיך נראו נשות התנ"ך?

עכסה, בתו של כלב בן יפונה ורעייתו של עתניאל בן קנז

השופטת דבורה

דלילה של שמשון

המלכה איזבל, אשת אחאב

עתליה מלכת יהודה האכזרית

תודה לאבי נבון על הרעיון.

ומה ביננו לבינם? 

ארמילוס שלח לי את האיור הנפלא הבא מתוך ספר חרדי ביידיש לילדים 'אַ הילף פאַר דעם קינד' לא ממש פוליטיקלי קורקט  על פרשת נח:


הנה תרגום כללי:
אבל צדיק אחד כן היה: נח. הוא לא למד ממעשיהם של האנשים הרעים. היו לו שלושה בנים: לאחד קראו שֵׁם, הוא היה צדיק; לשני קראו חם, ממנו יצאו כל הגוים השחורים; לשלישי קראו יפת, וממנו מוצאם של הגוים הלבנים.
שימו לב, הגוי השחור הקטן הוא היחידי שאינו מעיין בספר, וגם כיפתו היא הקטנה ביותר...

יום שלישי, 28 באוקטובר 2014

הקשת של גיורא גודיק

חיים נחמן ביאליק, ספר הדברים, 'אופיר, ברלין וירושלים תרפ"ב (איור: תום זידמן-פרויד)

לא מכבר פרסם גיא זהבי רשימה באתר 'בא במייל' ('האם "שם מעבר לקשת" הוא שיר ציוני במסווה?'), ובה טען כי אם נתרגם לעברית את השיר הידוע Over the Rainbow, שחובר בשנת 1939 עבור הסרט 'הקוסם מארץ עוץ', נגלה שמדובר בשיר ציוני למהדרין, שכן המחבר נכסף בו לארץ שבה השמיים כחולים והחלומות מתגשמים.

רשימה זו  שלמעשה אינה אלא פלגיאט מרשימה באנגלית, שאותה פרסם שמחה יעקובוביץ ('הארכאולוג העירום') בבלוג שלו כבר במארס 2014  נשלחה אליי על ידי כמה קוראים. התייחסתי אליה בתגובות לפוסט שפרסמתי בעונ"ש לפני כשנתיים וכותרתו הייתה 'הקשת שבענן ומעבר לה':
הרשימה שהתפרסמה ב'בא במייל' על 'ציוניותו' כביכול של השיר 'מעבר לקשת' היא קשקוש גדול ורק מוכיחה עד כמה פריכה ונזילה היא ההגדרה של 'שיר ציוני'. אין שום קשר  גלוי או סמוי  בין השיר שנכתב לסרט 'הקוסם מארץ עוץ', לבין ציונות או פלשתינה-א"י. לפעמים – כמו שאמרו על פרויד – 'ארון' הוא סתם ארון ולא צריך לחפש משמעויות נסתרות.
מותר ליהודי אמריקני לכתוב פנטזיה על ארץ עם שמיים כחולים, שם כל החלומות מתגשמים, ולא לחשוב בכלל על ארץ ישראל. יש עוד כמה ארצות בעולם (ומחוץ לעולם) שיש בהן שמיים כחולים והלב נושא אותך לשם...
מחברי השיר, הפזמונאי יִיפּ הרבורג (מת 1981) והמלחין הרולד ארלן (מת 1986), אכן היו יהודים, אבל שניהם חיו שנים ארוכות לאחר הקמת מדינת ישראל. הם היו מפורסמים מאוד (וגם עשירים מאוד מתמלוגי השיר), התראיינו על השיר עשרות פעמים, ויכלו לספר שהתכוונו לכך, ולו ברמז – אבל הם מעולם לא אמרו זאת. הם גרו בארצות הברית, לא בברית המועצות, ולא היו צריכים להסתיר את ציוניותם. בקיצור, אין בפרשנות זו לא קורט ולא קורטוב של אמת. 


פניתי גם לידיד הבלוג, דן אלמגור, וביקשתי לשמוע את תגובתו. כרגיל, הסיפור הזה הזכיר לו סיפור אחר לגמרי, שקשור איכשהו בקשת, בייפּ הרבורג ובגיורא גודיק... 

איור: נעם נדב

מאת דן אלמגור

ביולי 1964, בחופשת הקיץ הראשונה שלנו מלימודינו בלוס-אנג'לס, קיבלתי מתל-אביב מברק מגיורא גודיק, המפיק האגדי של 'גבירתי הנאווה', ובו הוא מודיעני, שהנה הוא עומד להגיע לניו-יורק כדי לחפש את המחזמר המתאים ביותר לרשת את הצלחת 'גבירתי'. הוא אף ציין את שם המלון שבו יתאכסן בניו-יורק ((Commodore. באותו שבוע נפתח בניו-יורק היריד העולמי, ובטלוויזיה הודיעו שלא נותר בניו-יורק אף לא חדר לינה אחד לרפואה, אבל אני, בתמימותי כי רבה, קניתי כרטיס טיסה לחוף המזרחי וצלצלתי מנמל התעופה קנדי לבית המלון, כדי להודיע לגודיק ולבעל המלון שאני מגיע.

לתמהוני הודיע לי פקיד הקבלה שהשם גודיק אינו מוכר להם, שהוא לא הזמין חדר כפול או שני חדרים, וגם אם היה מזמין – אין סיכוי שהיה מוצא אצלם, או בכל מלון אחר בעיר, חדר פנוי.

מה עושים? פעם ראשונה בחיי אני בניו-יורק ואין לי חברים או חדר. למזלי, מצאתי בפנקסי את מספר הטלפון של הזמרת גאולה גיל, שכמה שבועות קודם שמעתיה בקונצרט בלוס-אנג'לס (עם בעלה דאז דובי זלצר, מיכה כגן, יגאל חרד וחוליו – להקת 'אורנים צבר'). גאולה היתה אז חביבה וביקשה שכאשר אגיע לניו-יורק אתקשר. אז התקשרתי. 
היי, דן! יופי שזכרת. לצערי, אין בכל העיר אף חדר להשכרה. אבל אני מכירה במקרה שם של מלון קטן למהגרים ופליטים ממזרח אירופה, שבשביס-זינגר כתב עליו ועליהם סיפורים. נסה שם.
ניסיתי. הודיעו לי שאני יכול לקבל מיטה בחדר של ארבעה. לקחתי. חבריי לחדר הצר היו צעירים בני שמונים-תשעים, רובם אכולי רזון ומכחכחים. אבל אני הייתי שקט וסובלני. 'הרי מדובר ביום אחד בלבד', אמרתי לעצמי, 'מחר כבר יגיע גודיק ובוודאי יזמין אותי להצטרף אליו למלון היפה שלו שבו הזמין לי חדר'.

במלון 'קומודור' הסנובי (היום מלון 'גראנד האייט', ברחוב 42) אפילו לא רצו לרשום את מספר הטלפון של המלון העלוב שלי כדי להעבירו לטייקון הישראלי האמור להגיע ולכבדם בנוכחותו. אך גם עם זה הצלחתי להתמודד: במקרה היה רשום אצלי מספר הטלפון של לני גרין, הסוכן הניו-יורקי של גודיק, ועדכנתי אותו. הוא קצת הופתע לשמוע שגודיק עומד להגיע לניו-יורק.

במשך כעשרה ימים ניצלתי בכיף את ביקורי בניו-יורק. בערב הראשון ראיתי בפרינג' הצגה של שישה שחקנים ושחקניות (מחציתם שחורים ומחציתם לבנים), שנקראה 'באמריקה הלבנה', ובהשראת סגנונה עיצבתי כעבור חמש שנים את 'איש חסיד היה', ואחר כך גם את 'אל תקרא לי שחור'. פעמיים ביום הלכתי לראות מחזות זמר: 'דבר מצחיק קרה בדרך אל הפורום' (הצגה יומית שבזכותה הגעתי עוד באותו ערב לוושינגטון הבירה ושם הייתי בין 3,000 הצופים הראשונים שראו את ההפקה הראשונה של 'כנר על הגג', חודשיים לפני שהגיעה לברודוויי), 'אוליבר', 'איך להצליח בעסקים מבלי להתאמץ', ועוד.

רק אחרי עשרה ימים צלצל גודיק, שנשמע מופתע שבכלל הגעתי לניו-יורק מהחוף המערבי. הסוכן שלו מצא לו כמובן חדר ב'קומודור' ואילו אני הוזמנתי לפגישה במשרדו של הסוכן. כשישבנו שם שאלתי אותו אם זכר להביא לי את התקליט אריך הנגן של 'גבירתי הנאווה' (ההצגה עלתה בארץ רק לאחר שנסעתי כבר לארה"ב, ולא ראיתיה). הפעם התברר שזכר. הוא הוציא את התקליט ואמר בקול ענייני: '3.75 דולר, בבקשה'. לני פער פיו מרוב תדהמה, אבל אני הוצאתי שטר של חמישה דולר ושילמתי. לא זכור לי אם קיבלתי עודף.


גיורא גודיק (1977-1921)

סיפרתי לגודיק בהתלהבות על 'כנר על הגג' שראיתי בוושינגטון וטרם הגיע לברודוויי, לתדהמתי (השנייה) אמר שהוא והקהל בארץ לא מעוניינים במחזה יהודי. זה היה קצת  מוזר בעיניי, כי גודיק תמיד התגאה בכך ששני הוריו, ששיחקו בתאטרון יידיש בוורשה, היו משאירים אותו, התינוק, בעריסה מאחורי הקלעים עד לתום ההצגה. כיוון שאת 'אוליבר' כבר חטפה 'הבימה', אז הוא מעוניין ב'איך להצליח בעסקים מבלי להתאמץ' (How to Succeed in Business Without Really Trying). זו תהיה ההצגה שתירש מ'גבירתי הנאווה' את ההצלחה המסחרית המסחררת. אמרתי לו שראיתי את המחזמר, שהוא 'אמריקני' מדי ולדעתי לא ידבר אל הקהל בארץ. באותם ימים עוד לא הייתה בארץ טלוויזיה, והסדרות על הווי ה'ביזנס' האמריקני לא היו מוכרות כלל.


נראה היה  שהוא נפגע קצת מכך שערערתי על שיקול דעתו. ואז לני, הסוכן, אמר שיש מחזמר מצוין אחר שהוא ממליץ להביאו לארץ. הוא אפילו כבר קבע לנו פגישה, עוד באותו יום, בביתו של תסריטאי ומפיק אמריקני ממוצא לבנוני ושמו פרד סעידי (Fred Saidy)את המחזה והפזמונים כתב לא אחר מאשר ייפּ הארבורג הידוע, מחבר הלהיט הענק 'מעבר לקשת', שאותו שרה דורותי (ג'ודי גארלנד) בסרט 'הקוסם מארץ עוץ'.

הרעיון להביא לארץ, מיד אחרי 'גבירתי הנאווה', מחזמר שכתבו יחד יהודי ולבנוני נשמע מאתגר. נסענו שלושתנו לביתו של סעידי, שאירח אותנו בחום וניכר היה שגם הוא מתלהב מן הרעיון שהמחזמר יוצג בישראל.

פרד סעידי (1982-1907)

המחזמר נקרא (קשתו של פיניאן) Finian's Rainbow ועלילתו מתרחשת בנוף פסטורלי באירלנד ובאווירת הפולקלור והמיתולוגיה האירית. הקשת אינה, כמובן, קשת מלחמה, אלא אותה קשת ססגונית בשמיים שאופיינית מאד לאירלנד. כל מי שמטייל באי זה, ובמיוחד בדרומו, יכול לראות שוב ושוב בשמים קשת ענקית מאופק לאופק, ואף אני ראיתיה במו עיניי בביקוריי באירלנד כעבור שנים. ייפ הרבורג היהודי לא חלם אפוא על הקשת הנפרשת בשמי ארץ הקודש, ש'הָאָבִיב בָּהּ יִנְוֶה עוֹלָמִים', אלא על הקשת הנראית בשלל צבעיה בשמי אירלנד. כראוי לפולקלור האירי, אחד הגיבורים הראשיים של ההצגה היה מין ננס שובב, leprechaun (בדומה ל'עוץ-לי גוץ-לי').

לא היה צריך להיות גאון גדול כדי להבין שאין סיכוי רב שמחזמר כזה עשוי להלהיב את הקהל הישראלי. הוא הוצג בברודוויי לראשונה בשנת 1947 ואחר כך שוב ב-1960. ב-1968, ארבע שנים לאחר פגישתנו, הופק על פיו גם סרט מוזיקלי בבימויו של פרנסיס פורד קופולה ובכיכובו של פרד אסטר. הסרט לא זכה להצלחה מסחררת, אבל חימם את ליבם של בני הקהילה האירית הגדולה בארה"ב והציפם בגלי נוסטלגיה. ישבנו אפוא בסלון דירתו של סעידי, הקשבנו לסיפור המעשה ולכמה שירים, וגודיק החליט: 'זהו. יש לנו את "גבירתי הנאווה" מספר 2'.


קשתו של פיניגאן, המחזמר שעלה בברודווי בשנת 1960 

לחצנו כולנו ידיים בלבביות, אבל כשיצאנו למעלית אמרתי לגודיק שזו תהיה שגיאה של ממש אם בעקבות הצלחת 'גבירתי הנאווה' הוא יעלה את 'איך להצליח בעסקים', או את 'קשתו של פיניאן'.

'אם כבר פולקלור', הפצרתי בו שוב, 'אז בכל זאת, למה לא "כנר על הגג"? המחזמר יגיע בעוד חודשיים לברודוויי ואין לי ספק שיצליח מאד'. אבל הוא הביט בי בזלזול כאומר: 'מה אתה בכלל מבין בשואו-ביזנס?'.

כיוון שהיה עלי לחזור אל משפחתי בלוס-אנג'לס נפרדנו לשלום, כשהוא מתעלם מכיסוי ההוצאות של כרטיס הטיסה שלי והמלון. הוא אמר רק: 'תשמע ממני תוך כמה ימים'. נפרדתי מחבריי לחדר במלון הקטן והישן וחזרתי לחיק המשפחה בחוף המערבי. כשהגעתי, כבר חיכה לי מברק מגודיק, בעברית באותיות אנגליות: 'ראיתי שלא התפעלת משני המחזות, סטופ. לי יש פרינציפ: אני לא נותן מחזה לתרגום למי שלא מתלהב ממנו. סטופ. אז חיים חפר יתרגם את המחזות. סטופ'.

בעת הפקת 'גבירתי הנאווה' לא היה לגודיק כסף למימון ההפקה ועל כן היא מומנה על ידי משרדי הפצת הכרטיסים בתל-אביב ('לאן' ואחרים), שגם גרפו את רוב הרווחים. הפעם, כאיש עסקים ממולח, החליט המפיק להשקיע לבדו את כל הכסף, כדי שיזכה גם לבדו בכל הרווחים. חיים חפר תרגם וג'וקי ארקין שיחק בתפקיד הראשי. 'איך להצליח בעסקים מבלי להתאמץ' עלה על הבמה בתל-אביב בשנת 1965 ברעש גדול – ככלות הכל זו הייתה ההפקה השנייה אחרי 'גבירתי הנאווה'!  אך למרבה האירוניה ירד כעבור שבועות מעטים. גודיק הפסיד את כל הכסף שהשקיע (לבדו) וכן את רווחיו מהצלחת 'גבירתי'.

דבר, 23 במרס 1965

את 'קשתו של פיניאן' גודיק כבר לא העז להעלות...

רק אחרי שנתיים ויותר הודיע גודיק לפתע שהוא עומד להציג את 'כנר על הגג'. מסיבות שונות רצה גודיק שיורם קניוק הוא שיתרגם, אבל בעלי הזכויות, שהכירו אותי, הודיעו לו חד-משמעית שעליו למסור את התרגום לידיי (סיפרתי על כך בעונ"ש כאן). ואכן, תרגמתי את המחזה וההצגה רצה כ-650 פעם. אחריה באה ההפקה ביידיש (חברי שרגא פרידמן תירגם ליידיש את התרגום העברי שלי), ואחריה ההפקה בגרמניה, 'אנטבקה' עם שמואל רודנסקי. גודיק הרוויח מיליונים משלוש ההפקות האלה אבל מעולם לא החזיר לי את הוצאות הטיסה לניו-יורק, את עלות השהייה במלון המהגרים שם, ואפילו לא את ה-3.75 דולר שגבה ממני עבור התקליט של השירים ל'גבירתי הנאווה' שאני תרגמתי. סטופ.

ואם הוא קורא כעת את עונ"ש, אי שם מעבר לקשת, אני בטוח שיאשר כל מילה שכתבתי.

ברשימת ההמשך אפתיע גם את גודיק, ואספר כיצד בזכות אותו תקליט, שעלה 3.75 דולר, הרווחתי סכום גדול פי מאה...


בשנת 2007 הוקרן סרטו התיעודי של ארי דוידוביץ', 'מחכים לגודיק'. 
דן אלמגור עדיין מחכה...

יום ראשון, 26 באוקטובר 2014

פינת ההלכה: וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזוֹת בֵּיתֶךָ ומעליותיך

לובלין, בין 1939-1935 (צילום: רומן וישניאק; מקור: de-salva)

מצוות מזוזה מקורה בתורה, שבה נאמר 'וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ ... וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ (דברים, ו 9-6). פשט המקרא הוא: דברי האל צריכים להיות מול עיניך, תזכורת קבועה, ועל כן יש לכתוב אותם בצורה סמלית על כתלי הבית. בשל כך מוכנס למזוזה קלף קטן ועליו רשומות שתי פרשיות מן התורה.

כמה פרקים מאוחר יותר מוסיפה התורה ואומרת: 'וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ. לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם וִימֵי בְנֵיכֶם עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם כִּימֵי הַשָּׁמַיִם עַל הָאָרֶץ' (דברים, יא 21-20). מכאן התפתחה תפיסה עממית הגורסת כי תפקיד המזוזה הוא לשמור על הבית ויושביו מפני מזיקים שונים ומשונים. וכך נפוצו סיפורים  מימות התלמוד ועד ימינו  על המזוזה כשומרת ומצילה, והדברים ידועים.

מלכתחילה, פוסקי ההלכה ציינו כי יש לקבוע את המזוזה רק במקום שבו גרים, כלומר בחדרי שינה וכן על משקופי הכניסה לבתי מגורים, אך בהדרגה התפשט המנהג והקיף גם מקומות שבהם אין גרים כלל  מכניסה לבתי כנסת (על פי השלחן ערוך בתי כנסת חייבים במזוזה רק אם מישהו גר בהם), עבור במחסנים, בחנויות ובסופרמרקטים, וכלה בחדרי מדרגות ובמעליות.

המזוזה בפתח המעלית היא מהתופעות היותר משונות של מצוות מזוזה. מישהו גר שם? אפילו ד' אמות מינימליות אין שם, בדרך כלל. אף על פי כן, פוסקים שונים דנו בשאלה זו ברצינות ואני לתומי חשבתי שמדובר בפלפול לשמו, בחינת 'דרוש וקבל שכר'. 

לא מכבר שלח לי ניסן תימן מפרדס חנה את התמונות הבאות וכתב:
הנה כמה תמונות של המעלית שראיתי בבנין בעיר נתיבות. בקומת הכניסה המזוזה נמצאת בצד ימין ובקומות למעלה המזוזות בצד שמאל. ההסבר שנמסר לי היה, שצד ימין זו הכניסה ל'חדר' וצד שמאל זו היציאה. אני עדיין מתקשה להאמין למראה עיניי, אך הנה ההוכחה. איני יודע עד כמה התופעה נפוצה בנתיבות אולי תתייחס לתופעה מגוחכת זו בבלוג שלך.


אמנם בביתי שלי אין מעלית, אך משום חיבוב מצווה שאלתי שני רבנים (אמתיים), הקוראים את עונ"ש, מה דעתם על מצוות מזוזה במעלית. וזו תשובתם הרמתה:

ענה לי האחד:
לגבי מזוזה במעלית, זה באמת דבר שלא רואים אותו כמעט, כי כמו שכתבת, עיקר עניינה של מזוזה הוא במקום שאפשר לגור בו, ומעלית לא בדיוק עונה על הקריטריונים (אפרים קישון תיאר פעם באיזו סאטירה, עולה חדש שהגיע לארץ והסתדר מייד עם קניית דירה, עכשיו כולם מקנאים בו – הוא הצליח להשיג מעלית ישנה ביפו. כל הכפתורים עוד שלמים בה, סיפר...). אבל מכל מקום, היות שמעיקר הדין גם 'בית שער', כלומר מבוא שעוברים בו בדרך לדירה, צריך מזוזה. היו שסברו, שאף מעלית הריהי סוג של 'בית שער' וממילא לשיטתם צריכה מזוזה. בפועל כמעט בשום מקום לא עושים זאת.
 ענה לי השני:
הפוסקים דנו רבות אם חייבים בזה או לא. רוב הפוסקים מתירים (כלומר, שלא צריך), אבל הרב יעקב בלוי, בספרו הידוע על הלכות מזוזה 'חובת הדר', פסק שזו חובה ממש, וגם ה'מנחת יצחק' פסק שזו חובה (אמנם לא בנחרצות כמו הרב בלוי). יש עוד פוסקים שחייבו, כמו הרב נתן געשטטנער בספרו 'להורות נתן', אך רוב מוחלט של הפוסקים התירו, כולל הרב שלמה זלמן אויירבך והרב אלישיב.  
בפועל הרבה מחמירים לשים מזוזה בלא ברכה, וכמו שהרב עובדיה פסק בספרו: 'מעלית, יש אומרים שאינה חייבת במזוזה, כיון שלא עשויה לדירה אלא דירת עראי, שהרי היא מטלטלת ואין בה מקום קבע ... וגם הפתח הקבוע שבבנין, שדרכו נכנסים למעלית, פטור מן המזוזה. ויש אומרים שהמעלית חייבת במזוזה. והמנהג כסברא ראשונה. והמחמיר לקבוע שם מזוזה בלי ברכה, תבוא עליו ברכה'.  
ראיתי פעם אחת 'טריק' יפה שמישהו עשה. במקום לשים מזוזות על כל חללי המעלית, הוא שם בתוך המעלית עצמה, כך שבכל פעם שנפתחת המעלית באיזה קומה יש שם מזוזה סמוך למשקוף. אך כמובן לא בכל מעלית זה שייך, כי הרי זה צריך להיות בטפח הקרוב למשקוף על פי הלכה.  
מצד ההשקפה, המזוזה היא שמירה וברכה, והיא המצווה היחידה שהיא עצמה לצורך שמירה (כמו שכתבו ה'טור' ועוד). ולכן נוהגים לשים מזוזות גם בבתי מדרשות ובבתי כנסיות, וכן במקומות ציבוריים שמצד הדין פטורים, וגם במקומות פטורים בתוך הבית, כמו חדר שהוא לא למגורים. על דרך זה שמים מזוזות גם במעלית, אבל כמובן ללא ברכה.

עיינתי בספרו של יעקב ישעיה בלוי, 'חובת הדר' (ירושלים תשל"ב, עמ' מד), ואכן הוא זה שחידש את ההלכה המחמירה.


בהערות הוא מדמה את תא המעלית ל'לוּל הפתוח מן הבית לעליה', שנזכר בתלמוד הבבלי (מסכת מנחות, לד ע"א) כחייב במזוזה. 'לול' זה התפרש בדברי רש"י כ'ארובה באמצע העליה ועולין לה מן הבית במעלות', ובלוי, בשכלו הזך, גורס שהמעליות של ימינו הן 'ממש כאותו לול'. 

ממש אחד לאחד...



אז הנה למדנו משהו על גלגוליה של מצווה מדאורייתא שיצאה קצת משליטה.

מזוזה להורים אמריקנים שמחפשים משמעות (מקור: אמזון)

יום חמישי, 23 באוקטובר 2014

האיילות בזמר העברי (ג): בין הילדותי לארוטי

הרשימות הקודמות:

א. מה עושות האַיָּלוֹת?

ב. סַפְּרִי אַיֶּלֶת-אֲהָבִים


האיילות – כיצורים חיים וכדימוי ספרותי – מעמידות, בדרך כלל, בפני היוצרים והאמנים שתי נקודות מבט: הילדותית והארוטית.

המבט הילדותי מתאר את האיילות כמעין חיות מחמד. הן מתפנקות ומתלטפות, מביטות בך בעיניהן הגדולות, הנבונות והתמימות וממתינות לליטוף אוהב ורך, בדרך כלל של ילדים. ברוח זו כתבה לאה גולדברג את 'מה עושות האילות?', וכתבו, כפי שנראה להלן, חיים נחמן ביאליק וחיה שנהב.

המבט הארוטי הוא כמובן 'למבוגרים בלבד', אך אי אפשר שלא לשים לב שגם שירי הילדים, כמו זה של ביאליק, שופעים דימויי אהבה 'רכים' ('ואפנקך ואעדנך ואחבקך ואנשקך'). האיילות הן יפות וחולמניות, תמימות, פגיעות ומפוחדות, ודימויים אלה נמצאים ברקע של כמה שירים, כמו אלה של אמיר גלבוע ויונה וולך שיוזכרו בהמשך.

מבחינה זו, ההֵלֶךְ, בשירו הידוע של נתן אלתרמן 'עוד חוזר הניגון', שפותח את הקובץ 'כוכבים בחוץ' (1938), הוא יוצא דופן. הוא מסתפק בליטוף הכבשה והאיילת – סמלי התמימות, היופי והחופש – וממשיך בדרכו...


שורשי הדימוי הארוטי קשורים כמובן בפסוק: 'אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת חֵן, דַּדֶּיהָ יְרַוֻּךָ בְכָל עֵת, בְּאַהֲבָתָהּ תִּשְׁגֶּה תָמִיד' (משלי, ה 19). מה שנרמז בעדינות פיוטית בתנ"ך, נתפרש בבוטות בתלמוד הבבלי (עירובין, נד ע"ב):
אמר רבי שמואל בר נחמני: מאי דכתיב 'אילת אהבים ויעלת חן' וגו', למה נמשלו דברי תורה לאַיֶּלֶת? לומר לך: מה אילה רחמה צר, וחביבה על בועלה כל שעה ושעה כשעה ראשונה, אף דברי תורה חביבין על לומדיהן כל שעה ושעה כשעה ראשונה.
ובמקור תלמודי אחר (יומא, כט ע"א) הושווה גופה של אסתר לגוף האיילה:
אמר רבי זירא: למה נמשלה אסתר לאילה? לומר לך: מה אילה רחמה צר, וחביבה על בעלה כל שעה ושעה כשעה ראשונה, אף אסתר היתה חביבה על אחשורוש כל שעה ושעה כשעה ראשונה.
הדימויים הארוטיים של האילה נמצאים כמובן גם בשירה העברית של ימי הביניים, אך זו פרשה לעצמה, ואנו נסתפק בכמה שירים מודרניים.

א. חיים נחמן ביאליק: אַיָּלָה וָעֹפֶר

'ספר הדברים', שאותו פרסם ביאליק בשנת 1922, בימי שבתו בברלין (הוצאת 'אופיר', ירושלים-ברלין תרפ"ב), הוא ספר חמוד שכולל שישה-עשר שירי ילדים, שאויירו על ידי תוֹם זיידמן-פרויד (1930-1892). השיר 'אַיָּלָה' שנכלל בו – כך למדתי מן המהדורה המדעית של שירי ביאליק בעריכת דן מירון (הוצאת 'דביר' ומכון כץ לחקר הספרות העברית באוניברסיטת תל-אביב, כרך ג, תשס"א, עמ' 255-253) – מבוסס, כנראה, על שיר ילדים גרמני באותו שם (אוריאל אופק, גומות ח"נ: פועלו של ביאליק בספרות הילדים, דביר, 1984, עמ' 147, 192).



ברור שמדובר כאן באיילה הנמצאת בשבי, שכן לצווארה ענוד סרט ועליו פעמון. היא נקראת על ידי הילד-הדובר לבוא עם העופר שלה אל שדה החציר של משפחתו, שם כבר נמצאים עֵז (ושבע גדיות) וכבש (ושבעה טלאים). בשורה הראשונה, בביטוי 'האם על הבן', רומז ביאליק לפסוק המקראי העוסק במצוות שילוח הקן: 'לא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים' (דברים, כב 6).

לימים כונס השיר גם בספרו הנפוץ של ביאליק 'שירים ופזמונות לילדים' (הוצאת 'דביר'), ושם לווה באיור של נחום גוטמן.

שירים ופזמונות לילדים, דביר, תשכ"א, עמ' לה

שיר זה הולחן על ידי נחום נרדי והושר על ידי בתו נעמה נרדי (מנישואיו לזמרת ברכה צפירה) באלבום 'מנגינות לשירים ופזמונות לילדים מאת ח.נ. ביאליק' (1960). נעמה נרדי (1989-1931) הייתה זמרת אופרה בהכשרתה ולביצוע היפה שלה אפשר להאזין כאן:



מקור: סטריאו ומונו

שיר איילות נוסף של ביאליק נקרא 'עֹפֶר', שנדפס לראשונה בשנת 1927 תחת הכותרת 'עָפְרִי' (מהדורת שירי ביאליק, ג, עמ' 384-383).  גם בשיר זה העופר נמצא בשבי, בפינת החי שבבית הילד-הדובר:

שירים ופזמונות לילדים, דביר, תשכ"א, עמ' לד

ב. האילה של אמיר גלבוע

טליה טוקטלי, 'אילה אשלח אותך', פורצלן (מקור: ערב רב)

ב-1972, בדיוק חמישים שנה אחר הופעת שיר 'האילה' של ביאליק, ראה אור ספרו של המשורר אמיר גלבוע, 'אילה אשלח אותך' (הוצאת הקיבוץ המאוחד), על שם השיר הפותח, הנקרא בשם זה. בשיר זה, שאמנם לא הולחן אך השפיע על יוצרים רבים, נדחסה הארוטיקה של האילה בכמה שורות.


הזאבים האורבים לאילה אינם זאבי היער אלא זאבי העיר. אך מיהו זה ששולח את האילה (על פי 'אַיָּלָה שְׁלֻחָה'– בראשית, מט 21)? האם זה אב ששולח את בתו המתבגרת מן הבית המוגן אל הרחוב הפראי? האם זה מאהב ששואב סיפוק סדיסטי מהוצאת אהובתו היפה והמפוחדת החוצה? שיר מבהיל.

פרופסור אבנר הולצמן סיפר לי, כי קרא היכן שהוא שהשיר נכתב לרגל גיוסה של אחת מבנותיו של גלבוע לצבא, והדברים מסתברים.


(תודה לתמר קריגר-ערמוני על ההפניה).

ג. האילה של יונה וולך

יונה וולך (צילום: יעל רוזן)
המשוררת יונה וולך (1985-1944) אהבה מאוד איילות, לפחות את הדימוי שלהן. באחרית ימיה הקצרים היא כתבה שיר לירי קצר, שכותרתו הפשוטה והסתמית היא 'שיר'.

אם האילה של ביאליק מבויתת, והאילה של גלבוע היא עירונית, האיילה של וולך חיה בטבע.

השיר 'שיר' כפי שהודפס במכונת הכתיבה של יונה וולך (מקור: פיוט 2007 בעריכת דרור גרין)

'שיר' פורסם לראשונה בשנת 1983 בראש ספרה של וולך 'אור פרא', שהוציא לאור דרור גרין, ושוב ב-2007 בספר 'שירים אחרונים' (עמ' 7-6), שנערך גם הוא על ידי גרין, ויצא בהוצאת 'ספרים'.


לפני כמה שנים זכה 'שיר' להלחנה והפך להיט אדיר, בעיקר בקרב הנוער הדתי, החרד"לי והניאו-חסידי. המלחין, אליאב אובל-נאמן, חבר בלהקת 'עלמא', שינה את הכותרת המקורית וקרא לו 'איילה'.

הלחן היפה, הביצוע הרגיש, ובעיקר הדרך שבה התקבל השיר בקרב מעריציו, הטעינוהו במשמעויות דתיות ורוחניות נסתרות ואפילו קבליות, שקישרו את השיר לפסוק 'ככְּאַיָּל תַּעֲרֹג עַל אֲפִיקֵי מָיִם כֵּן נַפְשִׁי תַעֲרֹג אֵלֶיךָ אֱלֹהִים' (תהלים, מב 2). ספק אם אסוציאציות כאלה עלו בדעתה של וולך, המשוררת החילונית, הפרובוקטיבית והארוטית כל כך, אבל שערי הפירוש אינם ננעלים.

השיר נכלל באלבום שהוציאה 'עלמא' בשנת 2007 ונקרא 'מעל מה שאנחנו'. הנה להקת 'עלמא':



להקת עלמא (מימין לשמאל: אברהם מוסקל, רעיה מוסקל, אליאב אובל-נאמן)

מכל מקום, כבר עמדו על כך ששיר זה התכתב עם שיר איילות נוסף, שונה לגמרי, שאותו כתבה וולך בראשית דרכה, ונקרא 'מפלצת האיילה'. האם זו אותה איילה?

מפלצת האיילה

וְכָל הָעוֹפוֹת הָיוּ בְּגַנִּי
וְכָל הַחַיּוֹת הָיוּ בְּגַנִּי
וְכֻלָּן שָׁרוּ אֶת מַר אַהֲבָתִי
וְהִפְלִיאָה מִכֻּלָּן לָשִׁיר הָאַיָּלָה
וְשִׁיר הָאַיָּלָה הָיָה שִׁיר אַהֲבָתִי
וְקוֹל הַחַיּוֹת שָׁתַק
וְהָעוֹפוֹת פָּסְקוּ מִלִּצְרֹחַ
וְהָאַיָּלָה עָלְתָה עַל גַּג בֵּיתִי
וְהָיְתָה שָׁרָהּ לִי אֶת שִׁיר אַהֲבָתִי
אֲבָל בְּכָל חַיָּה יֵשׁ מִפְלֶצֶת
כְּשֵׁם שֶׁבְּכָל עוֹף יֶשְׁנוֹ מַשֶּׁהוּ מוּזָר
כְּשֵׁם שֶׁמִּפְלֶצֶת יֶשְׁנָהּ  בְּכָל אָדָם
וּמִפְלֶצֶת הָאַיָּלָה סוֹבְבָה לָהּ סְבִיב הַגַּן
כְּשֶׁהָעוֹפוֹת הִרְכִּינוּ רֹאשׁ כְּשֶׁהָאַיָּלָה שָׁרָה
וְהַחַיּוֹת נִמְנְמוּ כְּשֶׁהָאַיָּלָה שָׁרָה
וַאֲנִי הָיִיתִי כְּלֹא הָיִיתִי כְּשֶׁהָאַיָּלָה שָׁרָה
בָּרֶגַע הָרַךְ הַהוּא הָלְמָה בְּשַׁעֲרִי.
וְכָל הָעוֹפוֹת עָפוּ וְהַחַיּוֹת נָסוּ
וְהָאַיָּלָה נָפְלָה מֵהַגַּג וְשָׁבְרָה אֶת הָרֹאשׁ
וַאֲנִי בָּרַחְתִּי וּבְגַן  אַהֲבָתִי סוֹגֶרֶת מִפְלֶצֶת
גּוֹרִילָה שְׁחֹרָה וְרָעָה כַּשִּׁכְחָה.

את השיר כתבה וולך כשהייתה בת 25, והוא נדפס לראשונה בספרה 'שני גנים' (1969). וכך כתב עליו המבקר חיים נגיד ימים ספורים לאחר מותה של וולך (מעריב, 4 באוקטובר 1985):


ב-1982 הלחינו אילן וירצברג ושמעון גלבץ את השיר וגם שרו והקליטו אותו באלבומם 'בציר טוב', שהוקדש לשיריה של יונה וולך (תודה לעמית ולמאיר טורניאנסקי שהפנו את תשומת לבי לביצוע זה).



גן הפסלים על שם יונה וולך בעיר הולדתה קרית אונו (מקור: ויקיפדיה)

ד. 'כַּמָּה אַיָּלוֹת' של חיה שנהב

ושוב, מן הארוטי לילדותי.

בשנת 1990 פרסמה משוררת וסופרת הילדים חיה שנהב את ספרה 'ארנבת ארנבת מה את חושבת' (הוצאת 'שוקן לילדים', איורים: נעם נדב), ובו השיר 'כמה אילות' (עמ' 26), שבסופו מתכתב עם 'מה עושות האילות' של לאה גולדברג.

נסגר המעגל.

איור: נעם נדב