יום חמישי, 23 באוקטובר 2014

האיילות בזמר העברי (ג): בין הילדותי לארוטי

הרשימות הקודמות:

א. מה עושות האַיָּלוֹת?

ב. סַפְּרִי אַיֶּלֶת-אֲהָבִים


האיילות – כיצורים חיים וכדימוי ספרותי – מעמידות, בדרך כלל, בפני היוצרים והאמנים שתי נקודות מבט: הילדותית והארוטית.

המבט הילדותי מתאר את האיילות כמעין חיות מחמד. הן מתפנקות ומתלטפות, מביטות בך בעיניהן הגדולות, הנבונות והתמימות וממתינות לליטוף אוהב ורך, בדרך כלל של ילדים. ברוח זו כתבה לאה גולדברג את 'מה עושות האילות?', וכתבו, כפי שנראה להלן, חיים נחמן ביאליק וחיה שנהב.

המבט הארוטי הוא כמובן 'למבוגרים בלבד', אך אי אפשר שלא לשים לב שגם שירי הילדים, כמו זה של ביאליק, שופעים דימויי אהבה 'רכים' ('ואפנקך ואעדנך ואחבקך ואנשקך'). האיילות הן יפות וחולמניות, תמימות, פגיעות ומפוחדות, ודימויים אלה נמצאים ברקע של כמה שירים, כמו אלה של אמיר גלבוע ויונה וולך שיוזכרו בהמשך.

מבחינה זו, ההֵלֶךְ, בשירו הידוע של נתן אלתרמן 'עוד חוזר הניגון', שפותח את הקובץ 'כוכבים בחוץ' (1938), הוא יוצא דופן. הוא מסתפק בליטוף הכבשה והאיילת – סמלי התמימות, היופי והחופש – וממשיך בדרכו...


שורשי הדימוי הארוטי קשורים כמובן בפסוק: 'אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת חֵן, דַּדֶּיהָ יְרַוֻּךָ בְכָל עֵת, בְּאַהֲבָתָהּ תִּשְׁגֶּה תָמִיד' (משלי, ה 19). מה שנרמז בעדינות פיוטית בתנ"ך, נתפרש בבוטות בתלמוד הבבלי (עירובין, נד ע"ב):
אמר רבי שמואל בר נחמני: מאי דכתיב 'אילת אהבים ויעלת חן' וגו', למה נמשלו דברי תורה לאַיֶּלֶת? לומר לך: מה אילה רחמה צר, וחביבה על בועלה כל שעה ושעה כשעה ראשונה, אף דברי תורה חביבין על לומדיהן כל שעה ושעה כשעה ראשונה.
ובמקור תלמודי אחר (יומא, כט ע"א) הושווה גופה של אסתר לגוף האיילה:
אמר רבי זירא: למה נמשלה אסתר לאילה? לומר לך: מה אילה רחמה צר, וחביבה על בעלה כל שעה ושעה כשעה ראשונה, אף אסתר היתה חביבה על אחשורוש כל שעה ושעה כשעה ראשונה.
הדימויים הארוטיים של האילה נמצאים כמובן גם בשירה העברית של ימי הביניים, אך זו פרשה לעצמה, ואנו נסתפק בכמה שירים מודרניים.

א. חיים נחמן ביאליק: אַיָּלָה וָעֹפֶר

'ספר הדברים', שאותו פרסם ביאליק בשנת 1922, בימי שבתו בברלין (הוצאת 'אופיר', ירושלים-ברלין תרפ"ב), הוא ספר חמוד שכולל שישה-עשר שירי ילדים, שאויירו על ידי תוֹם זיידמן-פרויד (1930-1892). השיר 'אַיָּלָה' שנכלל בו – כך למדתי מן המהדורה המדעית של שירי ביאליק בעריכת דן מירון (הוצאת 'דביר' ומכון כץ לחקר הספרות העברית באוניברסיטת תל-אביב, כרך ג, תשס"א, עמ' 255-253) – מבוסס, כנראה, על שיר ילדים גרמני באותו שם (אוריאל אופק, גומות ח"נ: פועלו של ביאליק בספרות הילדים, דביר, 1984, עמ' 147, 192).



ברור שמדובר כאן באיילה הנמצאת בשבי, שכן לצווארה ענוד סרט ועליו פעמון. היא נקראת על ידי הילד-הדובר לבוא עם העופר שלה אל שדה החציר של משפחתו, שם כבר נמצאים עֵז (ושבע גדיות) וכבש (ושבעה טלאים). בשורה הראשונה, בביטוי 'האם על הבן', רומז ביאליק לפסוק המקראי העוסק במצוות שילוח הקן: 'לא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים' (דברים, כב 6).

לימים כונס השיר גם בספרו הנפוץ של ביאליק 'שירים ופזמונות לילדים' (הוצאת 'דביר'), ושם לווה באיור של נחום גוטמן.

שירים ופזמונות לילדים, דביר, תשכ"א, עמ' לה

שיר זה הולחן על ידי נחום נרדי והושר על ידי בתו נעמה נרדי (מנישואיו לזמרת ברכה צפירה) באלבום 'מנגינות לשירים ופזמונות לילדים מאת ח.נ. ביאליק' (1960). נעמה נרדי (1989-1931) הייתה זמרת אופרה בהכשרתה ולביצוע היפה שלה אפשר להאזין כאן:



מקור: סטריאו ומונו

שיר איילות נוסף של ביאליק נקרא 'עֹפֶר', שנדפס לראשונה בשנת 1927 תחת הכותרת 'עָפְרִי' (מהדורת שירי ביאליק, ג, עמ' 384-383).  גם בשיר זה העופר נמצא בשבי, בפינת החי שבבית הילד-הדובר:

שירים ופזמונות לילדים, דביר, תשכ"א, עמ' לד

ב. האילה של אמיר גלבוע

טליה טוקטלי, 'אילה אשלח אותך', פורצלן (מקור: ערב רב)

ב-1972, בדיוק חמישים שנה אחר הופעת שיר 'האילה' של ביאליק, ראה אור ספרו של המשורר אמיר גלבוע, 'אילה אשלח אותך' (הוצאת הקיבוץ המאוחד), על שם השיר הפותח, הנקרא בשם זה. בשיר זה, שאמנם לא הולחן אך השפיע על יוצרים רבים, נדחסה הארוטיקה של האילה בכמה שורות.


הזאבים האורבים לאילה אינם זאבי היער אלא זאבי העיר. אך מיהו זה ששולח את האילה (על פי 'אַיָּלָה שְׁלֻחָה'– בראשית, מט 21)? האם זה אב ששולח את בתו המתבגרת מן הבית המוגן אל הרחוב הפראי? האם זה מאהב ששואב סיפוק סדיסטי מהוצאת אהובתו היפה והמפוחדת החוצה? שיר מבהיל.

פרופסור אבנר הולצמן סיפר לי, כי קרא היכן שהוא שהשיר נכתב לרגל גיוסה של אחת מבנותיו של גלבוע לצבא, והדברים מסתברים.


(תודה לתמר קריגר-ערמוני על ההפניה).

ג. האילה של יונה וולך

יונה וולך (צילום: יעל רוזן)
המשוררת יונה וולך (1985-1944) אהבה מאוד איילות, לפחות את הדימוי שלהן. באחרית ימיה הקצרים היא כתבה שיר לירי קצר, שכותרתו הפשוטה והסתמית היא 'שיר'.

אם האילה של ביאליק מבויתת, והאילה של גלבוע היא עירונית, האיילה של וולך חיה בטבע.

השיר 'שיר' כפי שהודפס במכונת הכתיבה של יונה וולך (מקור: פיוט 2007 בעריכת דרור גרין)

'שיר' פורסם לראשונה בשנת 1983 בראש ספרה של וולך 'אור פרא', שהוציא לאור דרור גרין, ושוב ב-2007 בספר 'שירים אחרונים' (עמ' 7-6), שנערך גם הוא על ידי גרין, ויצא בהוצאת 'ספרים'.


לפני כמה שנים זכה 'שיר' להלחנה והפך להיט אדיר, בעיקר בקרב הנוער הדתי, החרד"לי והניאו-חסידי. המלחין, אליאב אובל-נאמן, חבר בלהקת 'עלמא', שינה את הכותרת המקורית וקרא לו 'איילה'.

הלחן היפה, הביצוע הרגיש, ובעיקר הדרך שבה התקבל השיר בקרב מעריציו, הטעינוהו במשמעויות דתיות ורוחניות נסתרות ואפילו קבליות, שקישרו את השיר לפסוק 'ככְּאַיָּל תַּעֲרֹג עַל אֲפִיקֵי מָיִם כֵּן נַפְשִׁי תַעֲרֹג אֵלֶיךָ אֱלֹהִים' (תהלים, מב 2). ספק אם אסוציאציות כאלה עלו בדעתה של וולך, המשוררת החילונית, הפרובוקטיבית והארוטית כל כך, אבל שערי הפירוש אינם ננעלים.

השיר נכלל באלבום שהוציאה 'עלמא' בשנת 2007 ונקרא 'מעל מה שאנחנו'. הנה להקת 'עלמא':



להקת עלמא (מימין לשמאל: אברהם מוסקל, רעיה מוסקל, אליאב אובל-נאמן)

מכל מקום, כבר עמדו על כך ששיר זה התכתב עם שיר איילות נוסף, שונה לגמרי, שאותו כתבה וולך בראשית דרכה, ונקרא 'מפלצת האיילה'. האם זו אותה איילה?

מפלצת האיילה

וְכָל הָעוֹפוֹת הָיוּ בְּגַנִּי
וְכָל הַחַיּוֹת הָיוּ בְּגַנִּי
וְכֻלָּן שָׁרוּ אֶת מַר אַהֲבָתִי
וְהִפְלִיאָה מִכֻּלָּן לָשִׁיר הָאַיָּלָה
וְשִׁיר הָאַיָּלָה הָיָה שִׁיר אַהֲבָתִי
וְקוֹל הַחַיּוֹת שָׁתַק
וְהָעוֹפוֹת פָּסְקוּ מִלִּצְרֹחַ
וְהָאַיָּלָה עָלְתָה עַל גַּג בֵּיתִי
וְהָיְתָה שָׁרָהּ לִי אֶת שִׁיר אַהֲבָתִי
אֲבָל בְּכָל חַיָּה יֵשׁ מִפְלֶצֶת
כְּשֵׁם שֶׁבְּכָל עוֹף יֶשְׁנוֹ מַשֶּׁהוּ מוּזָר
כְּשֵׁם שֶׁמִּפְלֶצֶת יֶשְׁנָהּ  בְּכָל אָדָם
וּמִפְלֶצֶת הָאַיָּלָה סוֹבְבָה לָהּ סְבִיב הַגַּן
כְּשֶׁהָעוֹפוֹת הִרְכִּינוּ רֹאשׁ כְּשֶׁהָאַיָּלָה שָׁרָה
וְהַחַיּוֹת נִמְנְמוּ כְּשֶׁהָאַיָּלָה שָׁרָה
וַאֲנִי הָיִיתִי כְּלֹא הָיִיתִי כְּשֶׁהָאַיָּלָה שָׁרָה
בָּרֶגַע הָרַךְ הַהוּא הָלְמָה בְּשַׁעֲרִי.
וְכָל הָעוֹפוֹת עָפוּ וְהַחַיּוֹת נָסוּ
וְהָאַיָּלָה נָפְלָה מֵהַגַּג וְשָׁבְרָה אֶת הָרֹאשׁ
וַאֲנִי בָּרַחְתִּי וּבְגַן  אַהֲבָתִי סוֹגֶרֶת מִפְלֶצֶת
גּוֹרִילָה שְׁחֹרָה וְרָעָה כַּשִּׁכְחָה.

את השיר כתבה וולך כשהייתה בת 25, והוא נדפס לראשונה בספרה 'שני גנים' (1969). וכך כתב עליו המבקר חיים נגיד ימים ספורים לאחר מותה של וולך (מעריב, 4 באוקטובר 1985):


ב-1982 הלחינו אילן וירצברג ושמעון גלבץ את השיר וגם שרו והקליטו אותו באלבומם 'בציר טוב', שהוקדש לשיריה של יונה וולך (תודה לעמית ולמאיר טורניאנסקי שהפנו את תשומת לבי לביצוע זה).



גן הפסלים על שם יונה וולך בעיר הולדתה קרית אונו (מקור: ויקיפדיה)

ד. 'כַּמָּה אַיָּלוֹת' של חיה שנהב

ושוב, מן הארוטי לילדותי.

בשנת 1990 פרסמה משוררת וסופרת הילדים חיה שנהב את ספרה 'ארנבת ארנבת מה את חושבת' (הוצאת 'שוקן לילדים', איורים: נעם נדב), ובו השיר 'כמה אילות' (עמ' 26), שבסופו מתכתב עם 'מה עושות האילות' של לאה גולדברג.

נסגר המעגל.

איור: נעם נדב


יום שלישי, 21 באוקטובר 2014

מי אתה קינג ג'ורג'?



באחד הפוסטים הראשונים בבלוג עונ"ש (האמנם נשבר החרם על ריכארד ואגנר?) הוצג כאן נייר אריזה של מסעדה ירושלמית, כשרה למהדרין, שהשתבחה בשם 'ג'וזפה'. במבט מקרוב התברר כי הדיוקן שבו השתמשה המסעדה אינו אלא זיו פניו של המלחין הגרמני המושמץ והמוחרם ריכארד ואגנר.


עתה הגיעה השעה להיטפל ללוגו של רשת המסעדות הפופולרית קינג ג'ורג', שסניפים לה בכל רחבי הארץ, מתל-אביב ועד רמת ישי, מרמת גן ועד ירושלים (הכשר!).

הדמות המזוהה עם מסעדה זו, שגם נתנה לה את שמה, היא של המלך ג'ורג'.

אך מיהו קינג ג'ורג' זה? באנגליה היו לפחות שישה כאלה...


באתר האינטרנט של המסעדה מסופר כי שמה ניתן לה משום שהסניף הראשון הוקם ברחוב קינג ג'ורג' בתל אביב.


רחוב ראשי זה נקרא, כמובן, על שמו של ג'ורג' החמישי, מלך אהוב על בני עמו, שישב על כס מלכותו בשנים 1936-1910, שנים שבהן שלטה בריטניה גם על פלשתינה-א"י. בימיו הוענקה לעם היהודי 'הצהרת בלפור' (1917), ופרנסי היישוב ידעו להוקיר זאת.

כבר בשנת 1924 נקרא רחוב ראשי על שמו בירושלים.

לוח הנצחה לכבוד חנוכת הרחוב בירושלים, דצמבר 1924 (מקור: ויקיפדיה)

עשור לאחר מכן, ב-1935, במלאת חצי יובל להכתרת הוד מעלתו קינג ג'ורג', נקראו על שמו רחוב ראשי בתל אביב ורחובות ביפו (היום 'שדרות ירושלים') ובחיפה (היום 'שדרות המגינים').

הודעת עיריית תל-אביב על קריאת רחוב על שם המלך ג'ורג' החמישי ירום הודו (מקור: ארכיון עיריית תל אביב)

אבל ג'ורג' החמישי לא נהג לחבוש פאה, וברור שאין זה האדם שמצויר בסמל של המסעדה.

המלך ג'ורג' החמישי, 1923

אז מיהו קינג ג'ורג' של המסעדה?

ברוך גיאן, ששם את לבו לכך, הציע את הפיסיקאי הבריטי אייזיק ניוטון כמקור ההשראה.

אייזיק ניוטון
אני דווקא חשבתי על הסופר האירי ג'ונתן סוויפט ('גוליבר'), שהתהדר בעניבה (או מה שזה לא יהיה) התואמת לאיור.

ג'ונתן סוויפט

לא בדיוק, אבל בערך. מה דעתכם?

בעלי התוספות

המגיב הראשון (אנונימי) הציע את המלחין גאורג פרידריך הנדל.



דוד ש' ונדב טל הציעו את המלך ג'ורג' הראשון:



והגדילה אסתר לעשות כשמצאה את המקור המפורש ללוגו – המלך ג'ורג' הראשון:


Shannen הפנה/תה לאתר בו מוכרים חולצת T של קינג ג'ורג' הראשון:





יום שני, 20 באוקטובר 2014

מסע מסביב לשולחן: אוכלי הביאלי


מאת דליה למדני


'אוכלי הביאלי' (The Bialy Eaters), שנדפס בניו-יורק בשנת 2000, הוא ספר המוקדש למאפה שנולד – מי יודע מתי –  בעיר ביאליסטוק שבפולין. לפני כמאה שנה נפתחה בניו-יורק מאפייה שהתמחתה במאפה הזה. מחברת הספר, מימי שרתון, חקרה את תולדותיו ואת תפוצתו של המאפה וממצאיה מפתיעים. המכורים לטעם של ילדותם מצאו אותו בזקנתם דווקא בישראל, במאפייה תימנית ובמאפייה ערבית...

הורי, כרוב בני דורם, היו חלוצים שעלו לארץ ישראל בודדים, בלי בני משפחתם. משום כך לא היו לי בילדותי דודים שאפשר לנסוע אליהם בחופש הגדול. בכל זאת, לא קופחתי. אנשים אחרים אירחו אותי, ועוד ילדים כמוני, בנפש חפצה. קראו להם 'בני עיר' והם היו קרובים מאוד, לא פחות ממשפחה אמיתית. 

אחרי מלחמת העולם השנייה התעצם המושג היהודי הזה, משום ששרידי שואה רבים מצאו בבני עירם לשעבר תחליף למשפחותיהם שנכחדו. גם אם לא היה ביניהם קשר בעיר שהם בניה, כעבור שנים איחדה אותם מורשת אינטימית, משפחתית, של נופים, ריחות וחוויות  ואין צריך לומר שלאוכל יש חלק נכבד במורשת הזאת. לעתים, די להזכיר שם של מאכל אחד 'משם' כדי להסעיר בני עיר שנפוצו לכל קצווי תבל ולמתוח ביניהם חוטים סמויים של קשר.

כדבר הזה קרה לבני עיר אחת בפולין, ביאליסטוק. שרידיהם של ילידי העיר החיים עדיין, זכו במתנה יוצאת דופן: ספר שלם המוקדש למאכל אחד מימי ילדותם. המאכל הזה הוא מאפה סגלגל ושטוח מבצק שמרים, שהיה מוכר לרבים בשם פּלעצל. בביאליסטוק אפו גרסה מוקטנת שלו, מעין לחמניה עגולה, זרויה פרג, שבמרכזה שקע ובו בצל קצוץ. הלחמניות האלו נודעו בשם קוכען (מאפה), או ביאַליסטאָקער קוכען.

בשנות העשרים של המאה שעברה החלו מהגרים מביאליסטוק לאפות את הקוכען בניו-יורק. הגרסה האמריקנית, שקיבלה את שם החיבה 'ביאלי', שמרה על הבצל אך איבדה את הפרג. הביאלי עדיין פופולרי בניו-יורק, ולא רק בקרב יהודים. יום אחד עמדתי ליד זוג קשישים ב'זייבארס' (Zabar's), מעדנייה ידועה בניו-יורק. הגבר שם בעגלת הקניות שישייה ארוזה של ביאלי. האישה אמרה לו, באנגלית בסיסית ובמבטא יפני כבד: 'רוצה ביאלי, הולך ללואר איסט סייד'. הגבר החזיר את החפיסה לדוכן.

אין ספק שהאישה ידעה כי הביאלי הנמכר במעדנייה בא מהמקום הנכון, המאפייה של קוסאר, גם אם לא היה לה מושג כי זוהי מאפייה שנוסדה בידי מהגרים מביאליסטוק בשנות העשרים. היא ידעה עוד דבר חשוב: לא קונים אחר הצהרים ביאלי שנאפה בבוקר. זהו מוצר שאין לו חיי מדף, לא ארוכים ולא קצרים. צריך לקנות אותו כשהוא יוצא מהתנור ולאכול אותו כשהוא חם וטרי, נגיס ולעיס.


מאפיית הביאלי של קוסאר נמצאת ברח' גרנד 367 (פינת אסקס), בלואר איסט סייד כמובן

הביאלי, שיש הקוראים לו לחמניית בצל, הוא הניגוד הגמור של הלחמנייה האמריקאית החיוורת, הספוגית והתפלה, המקיפה כל המבורגר מצוי. הוא שונה מאוד גם מהבייגל המפורסם, הגם ששניהם מאפים יהודיים אופייניים לניו-יורק, המוזכרים בדרך כלל בנשימה אחת. הוא אחר, הוא מיוחד, אך זה אינו מסביר עדיין מדוע זכה שיוקדש לו ספר.

המחברת, מימי שרתון, ניו-יורקית מבטן ומלידה, היא כתבת אוכל נודעת בעולם, ולא רק משום שהייתה במשך שנים מבקרת המסעדות רבת ההשפעה של ה'ניו-יורק טיימס'. ספרי האוכל שכתבה ומאמריה (לא רק על אוכל; בעיקר על העיר ניו-יורק), שהתפרסמו בכתבי עת רבים, משקפים, מלבד ידע וכשרון, גם מלאכת מחקר מקיפה ודקדקנית, הבוחנת תמיד את התמונה השלמה כמו גם את פרטי-פרטיה.


הדחף של שרתון להתחקות אחר מקורו של הביאלי, היה בראש וראשונה קולינרי. היא מכורה למאפה הזה מאז שטעמה אותו לראשונה, ויש לה גם עניין רב לבחון את האותנטיות של מאכלים הנושאים את השם של מקום מוצאם. תמיד רצתה לבקר בביאליסטוק, כדי לטעום את המאפה במקום הולדתו.

כעשור לפני שהספר ראה אור, ביקרה מימי שרתון בפולין וחרשה את ביאליסטוק בחיפושיה אחר הקוכען. היא לא מצאה זכר לְמה שחיפשה. שבע שנים לאחר ביקורה, הודיע לה עיתונאי מביאליסטוק (שהכין כתבה עליה לעיתון המקומי), שנפתחה מאפיית ביאלי בעירו והיא נקראת 'ניו-יורק בייגל'. בעליה, שאינו יהודי, השתדל לקלוע לטעם של פעם, אך התוצאה הייתה, כנראה, רחוקה מאוד מהמקור.

בעקבות כתבתה על הביקור, שהתפרסמה בעיתון יהודי, הגיעו אליה מכתבים רבים של בני העיר מרחבי העולם ובעזרתם המשיכה להתחקות אחר גלגוליו של הביאלי. מסע החיפושים ארך כשמונה שנים והניב ספר קטן וצנוע, כמו הביאלי עצמו. יש עוד מאפיינים משותפים למאפה ולספר. כפי שהביאלי יוצא דופן בקרב המאפים האמריקאיים, 'אוכלי הביאלי' יוצא דופן בקרב ספרי האוכל, ולא רק האמריקנים. יש בו מתכון אחד, כמה קטעי זכרונות של קשישים והרבה תגליות קטנות לאורכה של דרך שלא הייתה חזויה מראש.

אוכלי הביאלי המקוריים הם אנשים שנעוריהם מאחוריהם, אך הם מעלים זכרונות ממוקדים ומציירים מבלי משים תמונה ססגונית ומלאת חיים. פסח שמוש מאוסטרליה, למשל, זכר שמאפיות הקוכען היו מרוכזות בשכונות הפועלים. העשירים אכלו קוכען לעתים מזומנות, בעוד שהעניים נזקקו להן מדי יום ביומו. פעמים רבות, הארוחה של ימי החול כללה מרק וקוכען ותו לא.


חנויות יהודיות בביאליסטוק, 1915

בן הלפרן ממישיגן סיפר שבילדותו הלך מדי יום ל'חדר' כשבידו קוכען. יום אחד ניגשה אליו ברחוב יצאנית וביקשה נדבה. לא היה לו כסף והאישה חטפה מידו את המאפה וברחה מהמקום, כשהיא טורפת את האוכל תוך כדי ריצה. 'עד היום אני זוכר כמה רעב הייתי באותו יום. כאן בדטרויט, לביאלי אין אותו טעם שהיה לו שם, ולכן אני עדיין רעב'.

ניצולת השואה חנה סילצקה סיפרה, בין השאר, שבביתה אכלו קוכען עם כל דבר, מפני שהמאפה היה 'פרווה', אך מה שמעניין יותר בעדותה הוא הצהרת הפתיחה: 'את יודעת, אני באמת מביאליסטוק. הרבה אנשים אומרים שהם משם, אבל זה לא נכון'. ההערה הקצרה הזאת מרמזת שלהיות בן העיר ביאליסטוק זה מעין תואר כבוד, מה שאינו מתיישב עם דבריו של בן עיר אחר, שסיפר כי היהודים של עירו כונו בפי בני עמם, בנימה של לגלוג, ביאַליסטאָקער קוכען רעסער (זוללי הקוכען של ביאליסטוק). מי יודע, אולי המציאו את הכינוי הזה מתוך קנאה.

מה בכל זאת היה בעיר הזאת שעורר את גאוות יהודיה? היו בה מוסדות יהודיים כמו גימנסיה (שבה למד ראש הממשלה לשעבר יצחק שמיר) ובתי חולים ושירותים ציבוריים ועסקים משגשגים  אך בעיקר אנשים נמרצים ומקוריים שקנו להם שם בתחומים רבים, מרפואה ועד תאטרון. חלקם מוכרים מאוד, כמו מקסים ליטבינוב, שהיה שר החוץ של סטלין; ד"ר לודוויג זמנהוף, הוגה הלשון הבינלאומית אספרנטו; ד"ר אלברט סבין, ממציא החיסון נגד פוליו; הצייר מקס וובר ועוד.

בן עיר נוסף הוא עורך דין בינלאומי רב-מוניטין, שעם לקוחותיו נמנו, בין השאר, אליזבת טיילור והוועד האולימפי הבינלאומי. הוא היה גם יועץ מיוחד לנשיאים קנדי וניקסון, לנלסון רוקפלר, לגולדה מאיר, לז'יסקאר דאסטן ולהנרי קיסינג'ר. שמו שמואל פיזאר. הוא ניצול שואה שספרו האוטוביוגרפי, 'Of Blood and Hope' (דם ותקווה), תורגם לעשרים לשונות. מאז הוא מוצף בבקשות לראיונות שמגיעות מכל קצווי תבל ומכולן הוא משתדל לחמוק.


שמואל פיזאר

למבקשי הריאיונות הצטרפה גם מימי שרתון, שטלפנה למשרדו בניו-יורק ונענתה שהוא יושב בפריז ויהיה עליה להמתין זמן רב עד שיבקר שוב בניו-יורק. כעבור חמישה ימים טלפן אליה פיזאר ואמר שלא יכול היה לסרב לבקשתה, מפני שבכל השנים הללו מבקשים ממנו להביע את דעתו על עניינים משפטיים, על כלכלה, על פוליטיקה ועל השואה, אך איש לא שאל אותו על הביאלי.

אחד האנשים העסוקים ביותר שרצתה שרתון לפגוש היה ליאו מלמד, אשף פיננסים רב-תארים, שקנה לו מוניטין בתחום של שווקי סחורות עתידיות. שרתון נעזרה בתחבולות והגיעה אליו לבסוף באמצעות אשתו. כשנכנסה למשרדו בשיקגו, לאחר המתנה ארוכה מאוד, התפרץ לעברה: 'אינני יודע מי את, מה את רוצה ממני ולמה אני מדבר אתך בכלל'. כשדיבר, בסופו של דבר, אמר כי מה שזכור לו יותר מכל, בקשר למאפה הזה, הוא המון רגליים. זה מה שראה בילדותו במאפייה, בגובה העיניים שלו. כל עוד עמד על רגליו, נהנה בעיקר מריח הלחם הטרי והבצל האפוי. רק כשהרימו אותו, התחלף מראה הרגליים במראה המרדה היוצא מהתנור.

אלה שאכלו את הביאלי המקורי בילדותם, לא שכחו את טעמו גם אחרי עשרות שנים. מי שטעם אותו בניו-יורק ובערים אחרות באמריקה, התאכזב לא פחות משהתאכזבה שרתון בביאליסטוק. כמה מבני העיר סיפרו לשרתון שהמקום היחיד שבו אכלו מאפה עם טעם של פעם הוא ישראל, והזכירו את ליפא אבינדב מגדרה, היודע איפה להשיגו.

גם אבינדב טעם את הביאלי של ניו-יורק והתאכזב. את התגלית הפרטית שלו גילה באקראי, לא מעבר לים אלא ליד הבית. בוקר אחד ישב לאכול ארוחת בוקר בבית קפה בגדרה. הוא מרח חמאה על פיתה טרייה וחמה, נגס נגיסה אחת והוקסם מהטעם העשיר שהזכיר לו נשכחות. כדי להיות בטוח שאינו הוזה, קרא לבן עיר אחר, נתן לו לטעום מהפיתה המרוחה בחמאה ושאל מה זה מזכיר לו. גם חברו סבר שהפיתה דומה מאוד בטעמה למאפה שזכר מילדותו בביאליסטוק.

אחרי שקיבל את האישור המיוחל, החליט אבינדב שהפיתה זקוקה לשיפורים קלים כדי שתהיה דומה באמת למוצר המקורי. הוא שכנע את אופה הפיתות, מרדכי צנעני, לאפות לו מאותו בצק פיתות בגרסה מיוחדת, זרויות פרג ובצל. שיתוף הפעולה בין השניים הניב מאפה 'דומה בתשעים וחמישה אחוז לזה שאכלתי בביאליסטוק', אומר אבינדב. מאז הוא מגיע לכל אירוע של בני עירו עם שק מלא 'קוכלך', כמו שהוא קורא לפיתות המשופרות.


מאפיית הפיתות של צנעני נחשבת עד היום לפנינה האמיתית של גדרה (מקור: חלון אחורי)

בילדותו אכל אבינדב קוכען עם כל דבר, אפילו עם חלבה, שנקנתה 'בחנות של המקדוני'. המאפייה האהובה על משפחתו הייתה של מוישה מנדל מרחוב גילדובה (ulGiełdowa). גם שמוש ממלבורן זוכר את המאפייה הזאת לטובה, גם הוא אכל את המאפה עם חלבה מ'החנות של המקדוני' וגם הוא מצא את הטעם האבוד של ילדותו בישראל  אך לא במאפייה של צנעני.

הדבר הקרוב ביותר בטעמו למקור, סיפר שמוש, היו פיתות מתנור המוסק בעצים, במאפייה של ערבי אחד בירושלים. 'לא היו בהן בצל ופרג, אך הן היו טעימות מאוד'. גן העדן האבוד של ביאליסטוק קם אפוא לתחייה בארץ הקודש, בשני המקומות הפחות פולניים שאפשר להעלות על הדעת: מאפייה תימנית ומאפייה ערבית.

לעתים רחוקות פורץ לחיינו ספר על אוכל שאיננו ספר בישול מן השורה. 'אוכלי הביאלי' הוא מהמיוחדים האלה. הוא חומק מסיווג קשיח, אך דומה שאפשר להגדירו, בראש וראשונה, ספר מסע. הוא חובק ארבע יבשות והרבה נפשות פועלות ועם זאת מקרין חמימות ואינטימיות. כשמגיעים לעמוד האחרון, מתחוור בדיעבד שזהו גם ספר זיכרון שהצליח לעצב תמונת עבר תלת-ממדית מחופן של בצק שמרים וקצת בצל קצוץ.

הספר נמכר בארץ בשעתו באנגלית, ואולי פה ושם אפשר עדיין להשיגו, אך דומה שרוב קוראיו בכוח  בני העיר, בניהם ובני בניהם, כמו גם ישראלים שאוכל בשבילם הוא חלון לעולם  היו מעדיפים לקרוא אותו בעברית. נכונותה של הוצאת הספרים האמריקנית להוציא לאור ספר כזה, שלא קורץ מחומרים של רב-מכר, מעוררת התפעלות. קשה להאמין שתימצא הוצאה ישראלית שתגלה אומץ דומה לזה, אבל אפשר לקוות.

רחוב בביאליסטוק בתחילת המאה ה-20

בעלי התוספות

ביום רביעי, יומיים לאחר שהתפרסמה רשימה זו, ואנו עדיין בניו-יורק, נפגשנו (רעייתי שרון ואני) עם מימי שרתון בביתה המקסים בגריניץ' ווילג' שבמנהטן.

מימי – האישה והאגדה – קיבלה את פנינו בחמימות, האזינה בסקרנות כשתרגמנו עבורה את הרשימה לאנגלית, ואף העניקה לנו את ספרה 'אוכלי הביאלי' עם הקדשה חביבה. היה שווה.

יום רביעי, 1 באוקטובר 2014

האיילות בזמר העברי (ב): 'סַפְּרִי אַיֶּלֶת-אֲהָבִים'

שקופיות שירה בציבור (יוצר: בנציון)

הרשימה הקודמת:
א. מה עושות האַַיָּלות?

הרשימה הבאה:
ג. בין הילדותי לארוטי (ביאליק, אלתרמן, גלבוע, וולך, שנהב)

א. 'איילת אהבים' של נעמי שמר

את השיר 'אילת אהבים', שחיברה נעמי שמר בשנת 1964, אנו מכירים בביצועה רב-הקסם של 'שלישיית גשר הירקון' – אריק איינשטיין, בני אמדורסקי ויהורם גאון. השיר נכלל בתכניתה הראשונה של השלישייה, 'אהבה ראשונה', שהועלתה בתיאטרון 'החמאם' בשנת 1965, בהפקתם של דן בן-אמוץ וחיים חפר. שמר כתבה והלחינה עוד שלושה שירים לתכנית זו – 'לילה בחוף אכזיב', 'סרנדה', 'אהבת פועלי בניין' – כולם הפכו במהירות לנכסי צאן ברזל של הזמר העברי.

הבה ניזכר:



וכאן בשחזור מאוחר מסוף שנת 1993 (ישראל גוריון החליף את אריק איינשטיין), שאינו יכול להתחרות במקור. לפני שמגיעים לשיר מעלה יהורם גאון זיכרונות... בני אמדורסקי, שלכבודו נערכה התכנית, כבר היה חולה אז, וכמה חודשים לאחר מכן נפטר מסרטן.



כתב היד המקורי של השיר נשמר בארכיון נעמי שמר במחלקת המוזיקה של הספרייה הלאומית (ותודה לתמר זיגמן שהעבירה):



נעמי שמר הביאה את מילות השיר לדפוס רק בספרה השלישי, 'ספר גימל' (ידיעות אחרונות, 1982). מי שידקדק במעבר שבין כתב היד לבין הביצוע והדפוס ימצא הבדל אחד ויחיד: 'עטפת ראשך', שבכתב היד, הפך ל'כיסית ראשך'. בכתב היד נוספה גם ההוראה לזמרים, שבוצעה במלואה, לסיים את השיר ב: לַ-לַ-לַ-לָ, אַי...


בשנת 1984, עשרים שנה לאחר הקלטת השיר המקורי, חזר אריק איינשטיין והקליט אותו עם יהודית רביץ. פרשנות מחודשת זו הבליטה את הדו-שיח שבין הגבר לאישה שטמון בבתי השיר, שקצת הלך לאיבוד בביצועים הגבריים:



כמובן שהיו ביצועים נוספים, ואזכיר במיוחד את זה של עפרה חזה באלבומה 'שירי מולדת' (1987), אך לא מצאתי אותו במרשתת.

חובבי הזמר המזרחי יוכלו ליהנות מהביצוע של אבנר גדסי:



מניין לקחה נעמי שמר את ה'צעיף סגול'?

אפשר לנחש שהיא התכתבה עם שני שירים רוסיים מפורסמים, שניהם בתרגומו לעברית של אברהם שלונסקי: 'תכול המטפחת' (שבמקור נקרא 'המטפחת הכחולה') מכאן, ו'שלום עירי נוחמה', שגם בו מנןפפת האהובה במטפחת תכולה (מָחָר לִבְלִי חֹק / תַּזְהִיר בְּבַת צְחוֹק / מִטְפַּחַת כְּחֻלָּה מֵרָחוֹק). נכון שסגול זה לא כחול וגם לא תכול, אבל זו אותה משפחה...

ב. איילות בזמר העברי של שנות השישים

הצירוף 'איילת אהבים' נלקח כמובן מן התנ"ך: 'אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת חֵן' (משלי, ה 19), אבל ברור שחוץ מספר התנ"ך עמד לפני עיניה של נעמי שמר גם שיר ישראלי אחר, נשכח למדי, שנכתב כמה שנים קודם לכן ונקרא בדיוק באותו שם: 'איילת אהבים'.

השיר 'איילת אהבים' הראשון, שחובר בידי משה דור והולחן על ידי יוסף הדר, התחרה במסגרת פסטיבל הזמר והפזמון הישראלי הראשון, שנערך ב-1960. בפסטיבל הוא הושר על ידי אילקה רוה, ואחר כך על ידי רֶמָה סמסונוב (באותה עת היה נהוג שכל שיר מושר על ידי שני מבצעים שונים, זמר וזמרת), ולימים הושר גם על ידי נחמה הנדל. השיר, שנכתב במסורת שירי ההוֹ-הוֹ שרווחה אז, צלל מאז לתהום הנשייה.



שנתיים קודם ל'אילת אהבים', הזכירה נעמי שמר את האיילה בתחילת השיר 'הטיול הגדול', שאותו כתבה ללהקת הנח"ל לתכניתה 'שמש במדבר' (1963):




וכך כתבה נעמי שמר:


נעמי שמר, כל השירים, ידיעות אחרונות, 1967

נעמי שמר שרה על 'איילה חומה וקלה', שאותה הורידו המטיילים 'מראש המצוק'. אפשר להניח ששמר התכוונה לא לאיילה  שכמותה כבר לא היו אז בארץ  אלא ליעל, שהוא ורעייתו חיים בדרך כלל על ראשי מצוקים, כפי שנאמר 'הָרִים הַגְּבֹהִים לַיְּעֵלִים' (תהלים, קד 18), וכן 'הֲיָדַעְתָּ עֵת לֶדֶת יַעֲלֵי סָלַע חֹלֵל אַיָּלוֹת תִּשְׁמֹר' (איוב, לט 1).


יעל נקבה במצוקי שמורת עין גדי (מקור: ויקיפדיה)

ועוד דוגמה מעניינת שממחישה עד כמה גדול היה כוחן של האיילות בזמר העברי של שנות השישים.

בפסטיבל הזמר והפזמון הישראלי החמישי, שנערך בשנת 1965, שרו אריק איינשטיין ויפה ירקוני (שוב בנפרד) שיר על איילת אחרת – 'איילת החן'.

זהו שיר לירי מקסים, שכתב הסופר המנוח עודד בֶּצֶר והלחין ידידנו ד"ר נתן שחר, והוא מוכר היטב ואהוב על כל חובבי הזמר העברי עד היום.



הלכת בין עצי התפוח 
חייכת אלי שמש עולה 
איוושה בשיחים הרוח 
טללים לראשך עטרה 
איוושה בשיחים הרוח 
טללים לראשך עטרה 

נאה את כעץ התפוח 
זוהרת גלגל חמתי 
קולך כאיוושת הרוח 
כטל חיוכך, תמתי 
קולך כאיוושת הרוח 
כטל חיוכך, תמתי 

שוצפים במדרון מי הפלג 
שוטפים בגאון איילים 
צחים נרקיסים כשלג 
לנועם ידך מייחלים 
צחים נרקיסים כשלג 
לנועם ידך מייחלים 

זכה את, זכה כמי פלג 
תמה את, איילת החן 
צחורה מכוכבי השלג 
לרוך ליטופך אייחל 
צחורה מכוכבי השלג 
לרוך ליטופך אייחל 

תקליט פסטיבל הזמר תשכ"ה (אוסף דוד אסף)

לימים סיפר אריק איינשטיין, בתכנית הטלוויזיה 'סוף עונת התפוזים' שהוקדשה לתולדות הרוק הישראלי, על הפער בין השיר המליצי לבין מה שקרה באמת בעולם המוזיקה הישראלי באותן שנים ומה שעניין אותו כזמר ויוצר: 'ברמלה הם קרעו במועדונים, ואני מה? "הלכת בין עצי התפוח"... איפה עצי התפוח?'...

ג. 'הדוור מת': המקור היווני של 'ספרי אַיֶּלֶת-אהבים'

מאנוס חג'ידאקיס (1994-1925)

נחזור ל'איילת אהבים' של נעמי שמר.

שמר התאימה את מילות שירה לצלילים הנהדרים של המלחין היווני הנודע מאנוס חג'ידאקיס, שגם כתב את המילים המקוריות ביוונית. השיר היווני נקרא 'הדוור מת' (Ο ταχυδρόμος πέθανε; ובתעתיק לטיני: O taxydromos pethane), והוא מדבר על דוור, נער בן שבע-עשרה, שמת, וכבר לא יקבל מאהובתו את המכתב האחרון ואת נשיקתה האחרונה.

הנה תרגום לעברית,שלא פורסם עד כה, פרי עטם של יהונתן (חיליק) נדב ואמיר צוקרמן:

חאדג'ידאקיס / הדוור מת
תרגום: יהונתן נדב ואמיר צוקרמן
  
מלאו לו שבע-עשרה שנה
כשנשמתו למרחקים פרחה.
ומי יביא, אהוב שלי,
את המכתב אשר הבטחתי לך.

כמו ציפור מכלוב חיים מרים
אשר ברחה ועפה אל ענן,
עזב גם הוא, הלך, איננו עוד,
נמוג גם הבל פיו הרענן.

אהוב ליבי, מי זה ייתן
לך את נשיקתי האחרונה.

מת הדוור בדמי ימיו,
בן שבע-עשרה בא קץ חייו,
הוא זה אשר היה אהוב של אמת בשבילי.
וצלליתו העייפה
בין צמרות מרחפה,
כל הזמירים שרים לו במלוא גרונם עכשיו.

מי יובילך, אהוב ליבי,
בדרך אל ממלכת החלום?
כי הדוור וגם אני
הן מתנו שנינו באותו היום.

הנה כמה ביצועים של השיר ביוונית. אפשר בקלות להיווכח שנעמי שמר – שכמובן לא ידעה יוונית ולא התיימרה לתרגם – לא הסתפקה רק בהתאמת המילים החדשות לגמרי למנגינה הקיימת, אלא גם עיבדה אותה כדי שתתאים לנוסח העברי החדש. אם שואלים לדעתי, 'שלנו' יותר יפה...

הנה תחילה הזמרת היווניה זוֹאי פִיטוּסי (ΦΥΤΟΥΣΗ ΖΩΗ ;FYTOUSI ZOI), בביצוע משנת 1961:


וכאן עוד זמר יווני מפורסם (יליד כרתים) ניקוס קסילוריס (Nikos Xylouris):

 

וזאת הזמרת היווניה המפורסמת מרינלה, בביצוע מ-1971:



כאן, ננה מושקורי בביצוע משנת 1991 (כולל כתוביות באנגלית):


ובלחיצה כאן תוכלו לשמוע ולראות את ג'ורג' מוסטקי שר, בביצוע יפה ומרגש, את הגרסה הצרפתית יחד עם יעלת חן מקומית (1969).

ולסיום, משהו על חג'ידאקיס והזמר העברי.

בשנות השישים והשבעים זכו שיריו היפים לפופולריות רבה בארץ ומילים עבריות הותאמו לשירים רבים פרי עטו. נעמי שמר עצמה חיברה עוד גרסאות עבריות לכמה משיריו, והידוע שבהם הוא ''שיר סיום', ששרה חוה אלברשטיין ('הצרצרים בקיץ שרים להם').

גם פזמונאים ישראלים אחרים, כמו דן אלמגור ('אשת הדייג; 'מרקו פולו')', חיים חפר ('ילדוּת שלי'), אהוד מנור ('יש לי שמש'), או דפנה אילת ('הדרך לאי שם'), הכינו גרסאות עבריות לשירי חג'ידאקיס, ואפילו שר האוצר שלנו, יאיר לפיד, לא טמן ידו בצלחת ('שיר אהבה מאוחר').

ד. ריקודי 'איילת אהבים'

הלחן היווני של 'איילת אהבים', שנכתב במסורת מוזיקת הבוזוקי, כאילו מבקש שירקדו אותו.

הנה עיבוד יפהפה של הלחן (מעשה ידיו של הגיטריסט רמי יוסיפוב), עם החלילנית חפציבה זר-אביב, וכבונוס גם ריקוד יווני-ישראלי:



חובבי ריקודי העם הישראליים לא יופתעו לגלות שגם לשיר שלנו חובר ריקוד. הנה הוא בהדרכת יהודה עמנואל:





יום שני, 29 בספטמבר 2014

'תודה על העברית': מסע אל עיירת הולדתו של אליעזר בן-יהודה



כתב וצילם נתן רועי


עברו יותר ממאה וחמישים שנה מאז נולד אליעזר יצחק פרלמן בעיירה לוּזְ'קי שברוסיה הלבנה (היום במחוז ויטבסק הבילורוסי; ובאותם ימים בפלך וילנה הרוסי), ועד שחזר אליה, ב-11 בספטמבר 2014, לפני כשלושה שבועות, נינו גיל חובב. הוא הגיע לעיירה נידחת זו כדי להשתתף בטקס חנוכת אנדרטה לזכרו של הסבא-רבא, מחייה השפה העברית אליעזר בן-יהודה (1922-1858).



לטקס הגיעו רבים מתושבי הכפר, לבושים במיטב מחלצותיהם, פקידים ובעלי תפקידים מן המחוז, וגם נציגים רשמיים מישראל, בהם יוסף שאגאל, שגריר ישראל בבלארוס, וחיים צ'סלר, ראש ארגון 'לימוד', שיזם את הקמת האנדרטה. כולם בירכו על מזג האוויר השמשי שפקד את העיירה.

גילי חובב מוכר בארץ יותר כבשלן ומגיש תכניות טלוויזיה, אך לכאן הוזמן בשל ייחוסו המשפחתי המופלג: הוא בנם של דרורה בן אב"י – בתו של העיתונאי והעורך איתמר בן אב"י, בנו של אליעזר בן-יהודה – ושל קריין 'קול ישראל' המיתולוגי משה חובב. לפני נסיעתו סבב גיל ברחבי הארץ ואסף מכתבי תודה לסבא אליעזר, מחייה השפה העברית.

גיל הביא אתו מכתבים רבים: מבית הספר 'חביב' בראשון לציון, שנוסד ב-1886 (ופעיל עד היום), והיה לבית הספר הראשון שבו לימדו בעברית; מבית הספר 'אבני חן' במודיעין; מאולפן 'עציון' בירושלים, האולפן הראשון לשפה העברית בישראל; אולפן 'אבא חושי' בחיפה ועוד. הוא הביא גם ציור של בתו נעמי. היא ציירה דולפין שפולט אותיות ומילים בעברית והכתירה את ציורה במילים הפשוטות: 'תודה על העברית'.

גיל ודולפין השפה העברית

הדרך ללוז'קי רצופה במראות מלבבים. נופים ירוקים שעל פניהם זרועות בקתות עץ ולצדן משקי עזר קטנים, פרות שרועות באחו ונחלים ונהרות מפכים בו. גם את העיירה הזעירה הזו, מחוז חפצנו, חוצה נחל (מְנוּטָה) וסמוך לה הוא נשפך לאגם פְּליסָה. הנהר הגדול בחלק זה של בלארוס (כשנולד כאן אב"י הייתה זו עדיין רוסיה הצארית) הוא נהר דווינה, שמחבר את הערים והעיירות באזור. בכל אחת מהן פרחה קהילה יהודית – פולוצק, דיסנה, דינבורג, ועוד ועוד.


מראה אופייני בלוז'קי

ד"ר יוסף לנג המנוח, שחיבר את 'דַּבֵּר עברית', ביוגרפיה מונומנטלית בשני כרכים על חייו של אליעזר בן יהודה (יד יצחק בן-צבי, 2008), כתב על העיירה (עמ' 1):
אדמותיה הפוריות של לושקי משכו תשומת לב רבה במשך שנים, והעיירה 'האחוזתית' הזו עברה מבית אצולה אחד למשפחת אצילים אחרת. הבעלים גבו מיסים גבוהים מהתושבים ומהאריסים ומשלוש טחנות הקמח שניצבו על שפת הנהר, לא הרחק מהפארק המשתרע על גדתו המזרחית, ושירתו את איכרי האזור ואת תושביו. הארמון הגדול והכנסייה הסמוכה לו הם שרידי תקופות מפוארות וידועות עושר, וחומות המנזר החרֵבות הן עדות אילמת לבית הספר לכמרים, ששמו יצא למרחוק, כמו גם מבשלת השֵכר המקומית, שנודעה בכל סביבותיה. במבשלת השֵכר הזו עבד גם יהודה לייב לייזרוביץ', שנודע בכינויו פרלמן.


כמו עיירות רבות אחרות בחלק זה של העולם, גם לוז'קי נראית כמו עצר בה הזמן מלכת. הכבישים החדשים מכסים אמנם על הבוץ שהטביע את הכפר בימי גשמים והפשרת שלגים, אך בחצרות הבתים פועות כבשים, מקרקרים ברווזים וקוראות תרנגולות שצבען אדום. כמאה וחמישים מטרים ממרכז הכפר עומד בשיממונו בית הכנסת החרב של יהודי לוז'קי. בכפר אין יהודים וכבר אין מי שיפקוד את בית הכנסת.

בית הכנסת החרב בלוז'קי

חזית בית הכנסת בלוז'קי

כשהגיע למצוות, בשנת 1871, נשלח אליעזר, שהתייתם מאביו בגיל חמש, לבית דודו, בעיירה הסמוכה פולוצק. עד ליומו האחרון לא סלח לאמו על שקרעה אותו מחיק המשפחה והעיירה. 'הוא הפנה עורף למשפחתו, ושנים ארוכות חיפש אהבת אם ואב, ותחושות חסר, עוני וקרבניוּת לא הרפו ממנו כל חייו', כתב יוסי לנג. לחמדה, אשתו השנייה, אמר כי 'היו מכות נמרצות גם מהאם, גם מהמלמדים' (עמ' 3).

גיל חובב לא הכין נאום. הוא עמד בכיכר המרכזית של העיירה, הכנסייה המפוארת מאחוריו, ונשא דברים מהלב. הוא סיפר על הסבל הנורא שעבר סבו הגדול בחייו, ברוסיה הלבנה ובירושלים, על ההלשנות שהובילוהו לכלא הטורקי ועל עקשנותו ונחישותו. 'אליעזר בן יהודה, היכן שאתה' – אמר גיל  'ברצוני לומר לך שני דברים: האחד – תודה על העברית; והשני – ניצחת'.


לאחר מכן נערך טקס חביב: חלוקת תפוחי עץ, שבשרם לבנבן וטעמם חמצמץ. אחר כך נעמדו תושבי הכפר בחצי עיגול, במרכז עמד גיל חובב, וכולם קראו: 'תודה על העברית'.




הסרת הלוט

גיל חובב ומחבר הרשימה ליד האנדרטה בלוז'קי


תם הטקס ואנו נסענו לגלובוקויה, שהיא עיירה גדולה, בוודאי בהשוואה ללושקי הזעירה. כאן גר אליעזר וולפסון, דודו החרדי של אליעזר בן-יהודה, במחיצתו גר אב"י הצעיר עד 1878, שעה שנדד לפריז כדי ללמוד רפואה. כאן גם הכיר אב"י את מי שתהיינה לימים שתי נשותיו, האחיות דבורה וחמדה, בנותיו של המשכיל התורני חובב ציון שלמה נפתלי הרץ יונס.

בהקדמה למילון הגדול שלו (עמ' 4-3) כתב בן-יהודה על ראשית התמשכלותו 'באחת העיירות הקטנות של ליטה', אך לא ציין את שם העיירה בה זה קרה:


האם היה זה כבר בפולוצק, או אולי רק בגלובוקויה?

כשהגענו כבר המתינו לנו מאות מבני הכפר בכיכר שליד הכנסייה. נערות עם כובעים מסורתיים, תזמורת כלי נשיפה וכלי הקשה, מושל המחוז ועמו כל טובי העיר.


האורחים מישראל מתכבדים בטעימת לחם חגיגי

בנות החמד המקומיות פוצחות בשירה לכבודנו

וגם להקה של שני אקורדיונסטים

נשען על הפסל של הסבא-רבא, שזה מקרוב הושלמה הכנתו, נשא גיל חובב דברים לזכרו, וכך אמר (בערך):
ידוע במשפחתנו שסבא היה רודף כבוד ודורש שיכבדוהו. ועל כן, אם היה כאן היה בוודאי שבע רצון ממה שרואות עיניו. וכן, נהוג לקבוע חשיבות של עיר לפי אורכו של הרחוב על שמו של הסבא אליעזר בן-יהודה. מבחינה זו ירושלים היא עיר ראוייה וכן תל אביב. לא כך חיפה. אבל, כעת, גלובוקויה נכנסת לרשימת הערים המכובדות ששמו של הסבא מתנוסס בהן בגאון.


למתבונן מן הצד היה הטקס מעט הזוי. הנה אנשים, שאינם דוברים מילה בעברית, מכבדים את שפתנו ומקימים בעיירתם פסל שספק אם מישהו אחר באזור יידע להעריכו. ביני לביני חשבתי על דבריו של אב"י עצמו בהקדמתו למילון, שם הודה כי צדק מי שאמר, כי מי שהאל רוצה להענישו הוא גוזר עליו לחבר מילון.


הקדמה למילון, עמ' 24

כן, חייו הסוערים של אב"י היו סוג של גיהנום, לו ולבני משפחתו, אבל בסופו של דבר הוא ניצח, אפילו בקרב אלה שאינם דוברי עברית.

בול דואר ישראל בעיצובו של צבי נרקיס, 1957

המסע נערך באדיבות ארגון 'לימוד' לדוברי רוסית.