יום רביעי, 22 במרץ 2017

פרנסות של יהודים: אקדמאים במצוקה; דגים במים; עמדת נדבות

א. אקדמאים במצוקה

את הפוסט הזה אני מקדיש לרבים מחבריי ועמיתי.

ובכן, אנשי אקדמיה מתוסכלים, דוקטורנטים לחוצים, מסטרנטים לפני הגשה וסטודנטים לפני בחינה – סוף סוף נמצא הפתרון למצוקתכם, והוא פשוט ממה שחשבתם.

צילום: דוד אסף

ב. דגים חיים במים

במרכז רמת ספיר שבחיפה צולם השילוט המופלא הזה, כנראה על גבי אקווריום נייד. התעמקות לשונית בתוכנו של השלט עשויה להוביל למקומות בלתי צפויים.

למשל, רק אצלנו דגים חיים במים, אבל אצל אחרים הם מתים במים.

או, רק אצלנו דגים חיים במים, אבל אצל אחרים הם חיים בנוזלים אחרים (מיץ, רוטב) או בכל מיני צורות קיום אחרות.

צילום: בצלאל ארליך (תודה לרעות ברוש) 

ג. שנור דור שלישי

כתב לי אריה הניג:

השבוע ראיתי באוהל הקבר של רבי אלימלך בליז'נסק שבפולין שיטה חדשה של שנור. 

שנור דור 1 – השנורר טורח ומקבץ נדבות מדלת לדלת.

שנור דור 2 – השנורר מפעיל טלפנים וטלפניות שמתקשרים אלינו הבייתה ומבקשים את פרטי כרטיס האשראי.

שנור דור 3 – השנורר מפעיל אותנו. צדקה בשירות עצמי...




יום שני, 20 במרץ 2017

הכתובת הייתה על הקיר: מסיבה בבית העלמין; בני כל המינים; יתושים

א. העולם הזה דומה לפרוזדור...

בקיבוץ אילת השחר הפנימו היטב את  דברי התלמוד הבבלי (עירובין, נד ע"א): 'אמר ליה שמואל לרב יהודה: שיננא, חטוף ואכול, חטוף ואישתי! דעלמא דאזלינן מיניה – כהלולא דמי'.

כלומר: חטוף ואכול, חטוף ושתה, שהעולם שאנו הולכים ממנו דומה לנשף, ומסתיים מהר ממה שציפינו...

בסך הכל, לא כל כך שונה ממה שנאמר בישעיהו, כב 13: 'אָכוֹל וְשָׁתוֹ כִּי מָחָר נָמוּת'.

צילום: יוסף חרמוני

ב. נשים, גברים וכל השאר

במקרה זה הכתובת הייתה על האוטובוס...

בחברת 'קווים' סבורים כנראה כי חוץ מנשים וגברים יש עוד מין ('כלל המתעניינים'), שאפילו צ'ארלס דרווין לא היה מודע לקיומו.

קצת מזכיר את הציטוט המיתולוגי של הכדורגלן אלון מזרחי: 'אני רוצה לשחק או באירופה או בספרד'.

צילום: בני עורי

ג. לידיעת היתושים

עם השלט הזה מקבלת עיריית מודיעין את פניו של יתוש הטיגריס האסייתי בכניסתו לתחום השיפוט העירוני שלה.

צריך לקוות לכמה דברים: (א) שהיתוש יודע לקרוא עברית; (ב) שהיתוש יודע את שמו המדעי ואת מינו; (ג) שלא ישכח לספר על כך לחבריו היתושים האחרים.

צילום: צמח גרין

יום שישי, 17 במרץ 2017

צעדיה הראשונים של זמרת הארץ: 'חושו, אחים, חושו!' (א)

מאת אליהו הכהן

תחריט של אפרים משה ליליֶין לכבוד הקונגרס הציוני העולמי החמישי, בזל 1901

א. רקע ושורשים

מאות בשנים שקע הזמר העברי בארץ ישראל בתרדמה עמוקה. צלילי הזמר היחידים שנשמעו בה בשפה העברית היו כמעט כולם קשורים לעולם הדת והמסורת. הלשון העברית, שמעולם לא חדלו להיכתב בה ספרים ואגרות, לא שימשה אמנם כשפת דיבור יומיומית, אך הייתה בשימוש רב בעולם השירה והזמר. במאות שעברו נשמעה זמרה עברית לא רק בבתי הכנסת ובבתי המדרש, אלא גם במשכנות היהודים בכל מקום שהם. צלילים אלה ליוו בעיקר פסוקי תפילה, פיוטים, זמירות לשבת ולחגים ופזמונים לאירועים שונים במחזור החיים היהודי, כגון ברית מילה או חתונה. פה ושם חדרו לאוצר הזמר היהודי גם כמה שירי חוֹל, בין אם כאלה שבאו מירושתם של משוררי 'תור הזהב' בספרד, בין אם מיצירתם של משוררים מקומיים, שצלילי נגינתם עברו מפה לאוזן.

כך למשל, בירושלים העתיקה שרו במשך דורות את הפזמון ההומוריסטי 'שיר המים' ('כִּכְלוֹת יֵינִי תֵּרֵד עֵינִי'), המיוחס, כנראה שלא בצדק, לשלמה אבן גַּבִּירוֹל. במקומות רבים  בארץ ישראל ומחוצה לה  שרו את שיריו ופיוטיו של ישראל נג'ארה (1625-1555 בערך). נג'ארה, שנולד בצפת ומת בעזה, חיבר את ספר השירים זמירות ישראל, שנדפס לראשונה בצפת בשנת שמ"ז (1587) בבית הדפוס של אליעזר בן יצחק אשכנזי. בית דפוס זה נחשב לאבן דרך בתולדות הדפוס, לא רק בארץ ישראל אלא בעולם כולו: הוא היה בית הדפוס הראשון שפעל במזרח (אוריינט).

שער הספר 'זמירות ישראל' לר' ישראל נג'ארה, צפת שמ"ז

נג'ארה נחשב לאחד היוצרים החשובים בתקופה הביניים שבין שירת תור הזהב בספרד ובין שירת העת החדשה. הוא חיבר לצד שירי קודש גם שירי אהבה, חשק ותוכחה. מהיכן אנו למדים שמדובר בשירי זמר ולא סתם בשירים לתפארת המליצה? לא רק בשל שמו המפורש של הספר, אלא בעיקר משום שמתחת לשם כל שיר, וכתחליף לתווים, ציין המחבר באיזה לחן יש לשיר אותו. זה היה היסוד החדשני בספרו. את שמות השירים שמהם שאל את הלחנים, רובם ככולם לועזיים, כתב באותיות עבריות. 

למעלה משש מאות שירים חיבר נג'ארה. בדרך כלל בחר לשיריו לחנים עממיים: מאה וחמישים מתוכם התאים למנגינות טורקיות, שישים  למנגינות ערביות, שלושים  לרומנסות ספרדיות, ואחדים  למנגינות יווניות. נג'ארה ניחן בחוש מוזיקלי מפותח ובקול ערב, ושוחרי זמר היו מתקבצים סביבו כדי להאזין לקולו. שיריו הושרו בקהילות ספרדיות רבות, ולא רק בארץ ישראל אלא בעיקר בקהילות יהודיות במזרח אפריקה ובצפונה. שיר הזמר המפורסם ביותר שחיבר, 'יָהּ רִבּוֹן עָלַּם וְעָלְמַיָּא', שנכתב אמנם בארמית, מושר בזמירות ליל שבת בכל עדות ישראל.

צלילים של ניגונים למזמורים עבריים נשמעו תדיר ביישוב היהודי הישן בירושלים העתיקה ובקהילה היהודית בחברון. מאמצע המאה ה-19 שרו רבים בטבריה את שירו של הפייטן המרוקני דוד בן חסין (1792-1727) 'אוֹחִיל יום יום אֶשְׁתָּאֶה שיר הלל לכינרת, לטבריה, ליהודים דגולים שחיו בגליל, ובעיקר לחיים אבולעפיה מחדש היישוב היהודי בטבריה במאה ה-18. 

רק עם חידוש ההתיישבות העברית בארץ, למן המחצית השנייה של המאה ה-19, והקמת המושבות הראשונות, החלה ללבלב שירה עברית מודרנית ששיקפה את התמורות הגדולות בחיי העם, ובראשן המהפכה הציונית. או אז נחנך עידן חדש בתולדות הזמר העברי. בפרק הזמן שעבר מאז, גדלו ממדי זמרת הארץ: מפחות ממניין בראשית ימיה של העלייה הראשונה, ועד למעלה ממאה אלף שירים שמונה אוצר הזמר העברי בימינו. 

בכל שנה נוצרים אלפי שירים עבריים נוספים, ויחד הם מהווים את המאגר העשיר והססגוני של שירי זמר מכל התקופות ומכל הסוגים והסוגות: יש בהם שירי לאום ושירי נוף, שירי אהבה ושירי ילדים, שירי מחול ושירי לכת, שירי עבודה ושירי רועים, שירי שבת ושירי חגים ועונות השנה, שירים מתוך הצגות, סרטים וסדרות טלוויזיה, שירי מלחמות ושירי שלום, פזמוני הווי ושירי רחוב, שירים בסגנון 'ים תיכוני' ושירים בקצב הרוק ועוד ועוד – כל אלה הן חוליות בשרשרת ארוכה שנבנתה וחושלה במשך למעלה ממאה ושלושים שנה.

בסדרת מאמרים זו נציג כמה מן החוליות הראשונות בשרשרת הארוכה של זמרת הארץ. 


עטיפת חלקו השני של תקליט המופע 'אנו נהיה הראשונים', 1963 (עיצוב גד אולמן; 'הדרן')

ב. מתי והיכן נולד השיר הראשון?
בית פריימן לאחר ייסודו (מקור: עדת ראשון לציון)

שיר הזמר העברי הראשון ביישוב החדש בארץ, נולד בראש חודש ניסן תרמ"ג (1883). זה היה בטקס חנוכת הבית הראשון במושבה ראשון לציון  ביתם של אהרון מרדכי פריימן (דרור) ורעייתו מרים, אנשי חבורת המייסדים. היה זה יותר מסמלי, שעם השלמת בנייתו של הבית הראשון במושבה החדשה, נזרע גם הזרע שהצמיח תוך זמן קצר את שיר הזמר הראשון. 

אגב, בית פריימן המקורי עומד עד עצם היום הזה, כמעט ללא שינויים. כתובתו היא: רחוב רוטשילד 2 פינת רחוב דרור (רחוב דרור נקרא על שמו של פריימן, שעברת את שם משפחתו עם עלייתו ארצה שנה קודם לכן).

בית פריימן בראשון לציון  כאן נטמן הזרע לשיר 'חושו אחים חושו' (מקור: ויקיפדיה)

וכך היה המעשה כפי שהשתמר בזיכרונם של ותיקי היישוב וצאצאי משפחת פריימן: המשתתפים שבאו לחגוג את חנוכת הבית במושבה החדשה חשו כי הם נוטלים חלק במעמד היסטורי. אווירה של התרוממות רוח אפפה אותם. בתום מסכת הנאומים נשא כל איש את עיניו אל רעהו בתקווה שיפצח בשיר ארץ-ישראלי מקורי, שייתן ביטוי לרחשי הלב של קהל הנוכחים. אך שיר כזה לא היה אז בנמצא. השירים המוכרים לנו כיום כשירים ציוניים מלהיבים, כמו 'שאו ציונה נס ודגל' ו'יה חי לי לי', טרם באו לעולם. השיר 'פה בארץ חמדת אבות' חובר רק כעבור כשלושים שנה, והשיר 'תקוותנו' – לימים ההמנון הלאומי 'התקווה' – גם הוא טרם בא לעולם. רק שורות אחדות מהשיר הארוך, שנדפס לראשונה ב-1886, היו רשומות אז כטיוטה על פתק ששרבט המחבר נפתלי הרץ אימבר. השורות הללו כמעט שלא היו מוכרות אז לאיש ובוודאי שעוד לא זכו ללחן.

עירום ועריה ניצב אז הזמר העברי הארץ-ישראלי בפני חלוצי המתיישבים שהתכנסו לטקס. איש לא יכול היה להציע שיר שיהלום את המעמד החגיגי. ואז, לפני שהתפזרו הנאספים, קם ממקומו יחיאל מיכל פינס  מי שהקדים ועלה לארץ עוד בשנת 1878 כנציג 'קרן משה מונטיפיורי' בארץ והיה לפטרונם של אנשי תנועת ביל"ו  והצהיר שלמרות שאיננו משורר ואין בכוונתו להיות כזה, הוא יחבר באופן חד-פעמי שיר חדש, ולוּ רק כדי שיהיה מה לשיר בטקסים כאלה. 

אירוע היסטורי זה תועד, בקיצור נמרץ, בספר היובל לקורות המושבה 'ראשון-לציון' (ירושלים תרס"ז, עמ' 14):
ראש חודש ניסן. האדון פרַיימַן חגג את חנוכת ביתו. אורחים רבים מכל הערים והסביבות בארץ ישראל באו לקחת חבל בחגיגה. האדון יחיאל מיכל פינס הבטיח בעת המשתה לחבר שיר עברי לאומי, ואחרי זמן מצער יצא שירו הידוע 'חושו אחים חושו'.

יחיאל מיכל פינס (צילום: צדוק בסן; מקור: הספרייה הלאומית, אוסף שבדרון)

כעבור שבועיים, לקראת חג הפסח תרמ"ג, הוזמנה חבורת ביל"ויים מיפו, ממקווה ישראל ומראשון לציון, להצטרף לתשעת אנשי ביל"ו שגרו בשכונת נחלת שבעה בירושלים. את תפילת החג הם ערכו בבית המדרש של פטרונם, יחיאל מיכל פינס, בשכונת אבן ישראל, הסמוכה לרחוב יפו שבעיר החדשה, ומשם הלכו אל ביתם של דבורה ואליעזר בן-יהודה, שאז גרו בתוך העיר העתיקה, וערכו על שולחנם את סעודת ליל הסדר.

על שולחן החג בבית משפחת בן-יהודה שרו הנאספים משירי הפסח, וגם שירים רוסיים שזכרו מן המולדת הקודמת. בין השירים הללו היה גם שיר לכת עממי שנפתח במילים: 'מִי דְּרוּזְ'נוֹ נָא וְרָגוֹב, נָא בּוֹי מִי פוֹסְפֵּשִׁים / זָה רוֹדִינוּ זָה סְלָבוּ, זָה צֶ'סְט מִי פּוֹסְטְוֹיִים', שתרגומם הוא: 'נחוש כולנו כאיש אחד, על אויבנו נתנפל, נסתער, / נגן על מולדתנו ועל תהילתנו ועל כבודנו ברוח בוער'. זה היה שיר פטריוטי נפוץ, אף כי מקורו אינו ברור – יש המייחסים אותו לימי מלחמות נפוליאון, יש המייחסים אותו לימי מלחמת קרים ויש הגורסים כי השיר הולחן על ידי ארמני ושמו מיטספל (את המילים ברוסית אפשר למצוא כאן). אנשי ביל"ו, שהגיעו לארץ פחות משנה קודם לכן, נהגו לשיר אותו ברוסית עוד כשהתגוררו בבית אנטון איוב ביפו, ואחר כך במקווה ישראל ובראשון לציון. 

פינס, יליד רוז'ינוי שבפלך גרודנה, שכמובן הכיר גם הוא את השיר הרוסי, התאים עוד קודם לחג מילים עבריות חדשות לבתים הראשונים של הלחן ולימד את אנשי ביל"ו לשיר אותם. על הולדת התרגום העיד מנשה מאירוביץ (1949-1860), מחלוצי ראשון לציון, שהאריך ימים על אדמת הארץ יותר מכל אנשי ביל"ו (אחד משמות העט שבחר עצמו היה 'מזקני הישוב') ואף זכה לחזות בהקמת המדינהבספרו מִנְחַת-עֶרֶב (ראשון לציון, תש"א, עמ' 101), הוא הביא את מילות השיר 'חושו אחים חושו' (אותו כינה בשמו החלופי 'שיר הביל"ויים'), ואחר כך סיפר:
השיר העברי העממי הראשון הזה, יש לו היסטוריה שלו: באחד מימי חג הפסח הראשון שעלינו לרגל לירושלים, בילינו חברים אחדים בביתו של ר' יחיאל מיכל פינס ז"ל. שמחנו בחגנו ושרנו שירים רוסיים, ביניהם שיר עממי שהושר בימים ההם בין הנוער הרוסי הרבולוציוני. כשהגענו אל החרוזים האלה: 
התנשא רי"מ פינס ממקומו והתחיל מתרגם לעומתנו את דברי השיר לעברית כפרודיה והתאים למילים את הלחן הרוסי. זהו השיר הביל"ויי העממי העברי שנוצר בארצנו. אחר כך נוצרו בראשון לציון שיריו של אימבר 'התקוה', 'השופר', 'ראשון לציון', 'משמר הירדן' ועוד.
בספר אחר פרי עטו, בימי ביל"ו, חזר מאירוביץ על סיפור המעשה וחתם את דבריו באמירה כנה ומפוכחת על השיר. פינס לא היה פייטן ומשורר  הוא הודה; והשיר עצמו  'לא הוד לו ולא הדר', ובכל זאת היה יקר השיר ללבם של ביל"ויים והם שרוהו בכל הזדמנות...

בימי ביל"ו, ירושלים 1942, עמ' 38
מזכרונותיו של אחרון הביל"וים, ירושלים תש"ו

אך בכך לא הסתיים הסיפור. 

לאחר שהסתיימה סעודת ליל הסדר בביתם של אליעזר ודבורה בן יהודה חשו הביל"ויים כי זוהי ההזדמנות ההולמת להוציא את השיר העברי החדש שלמדו זה לא מכבר לאוויר העולם. בני החבורה, עשרים במספר, יצאו מחומות העיר העתיקה והחלו לצעוד במעלה רחוב יפו חזרה אל דירתם שבנחלת שבעה. וכך צעדו הם ברחוב הריק ושרו בקולי קולות ('בצלצול חזק') ובסערת רגשות את 'חושו אחים חושו'. יובל שנים אחרי כן, בשנת 1932, תיאר אחד המשתתפים באירוע, איש ביל"ו דוד יודילוביץ (1943-1863), את אווירת השיכרון ואיבוד החושים שאחזה בבני החבורה ששרו

דוד יודילוביץ, 'ביל"ו שבירושלים', דֹאר היום, 15 ביולי 1932
דוד יודילוביץ בנעוריו (אוסף שבדרון, הספרייה הלאומית)

פרטים נוספים על אותו אירוע מרומם פרסם יודילוביץ שנתיים לאחר מכן בירחון 'מימים ראשונים' שבעריכת אלתר דרויאנוב:


דוד יודילוביץ, 'ביל"ו שבירושלים: חבורת שה"ו ("שיבת החרש והמסגר")', 
מימים ראשונים, א, חוברת ה (1934), עמ' 116-115

לא נדע כמה מבתי השיר התרוננו על שפתותיהם של הצועדים ברחוב יפו. כפי שנראה בפרק הבא, לא פחות מארבעה-עשר בתים מקוריים חיבר פינס ללחן הרוסי. מן הסתם חשב שהיות ואין עדיין הרבה שירים מזמרת הארץ, יהיה לפחות שיר אחד טוב עם הרבה בתים, ובעקבותיו אולי ייבנו גם בתים רבים במושבות החדשות. שמו המקורי של השיר לא היה 'חושו, אחים, חושו', אלא 'בית יעקב לכו ונלכה', כשמה המלא של תנועת ביל"ו, שלכבוד חלוציה הקדיש פינס את שירו. 

הרעיון לכתיבת שיר הזמר הראשון של היישוב החדש נהגה אפוא בראשון לציון, אך השיר עצמו חובר בירושלים. אין תימה שהוא נקלט במהרה, שכן הוא הותאם ללחן נמרץ של שיר לכת רוסי שכל הבילו"יים כבר הכירוהו. תוכן השיר הוא מקורי לחלוטין, הגם שפה ושם נרמזת השפעת הטקסט של השיר הרוסי. 

את סיפורו של השיר הבאתי לראשונה בקיצור בפרק הראשון של תכנית הטלוויזיה 'שרתי לך ארצי', ששודר בשנת 1974. הנה שותפי, דן אלמגור, מספר את הסיפור (אני יושב לימינו, ושנינו צעירים בארבעים שנה...), הזמר המנוח הלל (אילקה) רווה שר את השורות הראשונות ברוסית, ואחריו המשיכה חבורת 'רננים' בשיר העברי המוכר (הזמר הנלהב, עטור פאות הלחיים הארוכות, הוא מוטקה שָׁלֶף, המנהל המוזיקלי של חבורת הזמר שֹׁהם).

אגב, עד היום לא נמצאה הקלטה של המקור ברוסית – הנה אתגר בלשי לחובבי הזמר הרוסי...



בפרקים הבאים:
ג. הדפרון הראשון
ד. בין 'חוּשׁוֹ' ל'טוּשׁוּ': משהו על מילות השיר
ה. איך שיר נפוץ?
ו. גרסאות אודסה ולבוב
ז. משהו על יחיאל מיכל פינס

יום רביעי, 15 במרץ 2017

סיפורי רחובות: נפלאות דרכי רמת השרון

הנה עוד פרק בסדרה הבלתי נגמרת על רחובות רמת השרון.

א. חדשות מרחוב הנגב

לפני כשנה סיפרנו כאן (סיפורי רחובות: קפיצת הדרך ברמת השרון) את סיפורו ההזוי והמגוחך של הרחוב המפריד בין רמת השרון ובין הרצליה, המפוצל לכל אורכו: הנתיב הדרומי, ברמת השרון, קרוי רחוב יבנה; הנתיב הצפוני, בהרצליה, קרוי רחוב הנגב. לא עוד. כלומר הפיצול עדיין נמשך ולכל עירייה יש את שם הרחוב 'שלה', רק שאין יותר 'רחוב הנגב', כלומר הרחוב הקיים פוצל לשני רחובות חדשים (מבחינת השמות כמובן). מבולבלים? גם אנחנו.

כתב לי דוד שי:
ועדת השמות של עיריית הרצליה החליטה לעשות מעשה, ושינתה את שמו של רחוב הנגב, תוך פיצולו של הרחוב וחלוקת הכבוד בין שני רמטכ"לים – חלקו המערבי בהרצליה קרוי מעתה רחוב משה לוי, וחלקו המזרחי בהרצליה קרוי רחוב אמנון ליפקין-שחק. בצד של רמת השרון נותר השם כשהיה, רחוב יבנה. 

צילומים: דוד שי

המפה של Waze התעדכנה בשלב זה רק בחצי (או ב'מוישה וחצי') השינוי, ומופיע בה רק רחוב משה לוי.


ב. איזה כיף לחנות ברחוב הברושים

ד"ר מנחם קרן-קרץ, שצילם את התמונות למטה, מעיר, שברחוב הברושים נותרו ברושים בערך כמספר המתנחלים שנותרו ברחוב המתנחלים הסמוך.

פרטי או ציבורי  למי מותר לחנות כאן?
חניה בתשלום למכונית קטנה במיוחד. כל המכוניות האחרות פטורות מתשלום (צילומים: מנחם קרן-קרץ)

ג. הזאת נָעֳמִי?

כתב לי אבישי ליוביץ':
רחוב קטן יש ברמת השרון ו'נעמי' הוא שמו. שם עברי יפה ונעים שגם נזכר בתנ"ך, אבל פרובלמטי מבחינת כתיבו הלועזי.  
נמנו פרנסי העיירה וגמרו להביא את כל המדקדקים הנודניקים על סיפוקם, וכך, בצדו הצפוני של הרחוב מציג השלט את הגרסא NAOMI ובצדו הדרומי, מהלך כ-140 מטר משם, גורס השלט NO’OMI 
חבל שהרחוב כל כך קצר ולכן לא היה אפשר להציג את הכתיב על פי הסלבית הכנסיתית והכתיב על פי לותר...
צילומים: אבישי ליוביץ'

אפשר לשמוח שפרנסי רמת השרון לא ניסו לנקד את השם 'נעמי' בעברית. בירושלים כבר ניסו זאת וכשלו בגדול... 

עסקנו בכך בפוסט קודם, שנגע לרחוב נעמי בירושלים (13 ביולי 2016):
כך זה מנוקד בארבעה שלטים שונים ברחוב נָעֳמִי בשכונת אבו תור בירושלים (ליד מתחם 'יֶס פלאנט'). רק בסימן החיריק הם הצליחו לפגוע במטרה...

צילום: זאב קינן

יום שני, 13 במרץ 2017

ארץ הקודש: בורא עולם; חדשות בעתיקות; תקשורת רוחנית; אשפות

א. יש אלוהים בחדרה 

הרַבָּה לילה וסיד מקיבוץ המעפיל ביקרה בעיר המחוז חדרה והתרשמה עמוקות מן האמת התיאולוגית העמוקה שנשקפה אליה מאחד מחלונות הראווה: 'הכל בורא עולם, חבל על הזמן לכולם' (ואם לא שמתם לב, זה גם חרוזים).

'אָכֵן֙ יֵ֣שׁ יְהֹוָ֔ה בַּמָּק֖וֹם הַזֶּ֑ה וְאָנֹכִ֖י לֹ֥א יָדָֽעְתִּי', אמר יעקב כשהתעורר מחלומו (בראשית, כח 16). היום הוא היה מוסיף: 'וחבל על הזמן'...

צילום: לילה וסיד

ב. בית כנסת עתיק בעיר העתיד

מכל המקומות, הלא יאומן הזה קורה דווקא במודיעין שמכנה את עצמה 'עיר העתיד'.

ביום שישי האחרון (10 במארס) התפרסם בעיתון 'ישראל היום' המכרז לתכנון וביצע הקמת בית כנסת עתיק.

איך בדיוק בונים בית כנסת עתיק?


תודה לגליה בקר

ג. WI FI חינם בכנסייה

ב'מוּריסטָן' שבעיר העתיקה של ירושלים, לא הרחק מכנסיית הקבר בירושלים, מציעים רשת תקשורת בחינם.

אפשר לראות זאת כסוג של מטפורה לענייני קדוּשה.

צילום: ברוך גיאן

ד. שער האשפות

ובכניסה לכנסיית הקבר, שלט שמבקש בשפות שונות לא ללכלך ו'לא לזרוק אשפות' במקום הקדוש.

צילום: ברוך גיאן

יום שישי, 10 במרץ 2017

משלוח מנות מאת שאול טשרניחובסקי

מאת ניצה פרילוק

בית בכפר מיכאילובקה, 2011 (צילום: רוחמה אלבג)

א. פורים ביצירתו של שאול טשרניחובסקי

שאול טשרניחובסקי כתב על חגי ישראל לשני קהלי יעד – ילדים ומבוגרים, והתאים את דרך העיצוב לקורא המשוער: באורך הטקסט, בתכנים, באוצר המילים ובז'אנר. לילדים הִרבה לחבר שירים; למבוגרים – פואמות. בסיפורים  שעיקרם הוא אפיזודה קטנה הקשורה בחג  לא הסתפק בתיאורים של מנהג-הווי-טבע, ובעלילה שחיבר, הקפיד להוסיף תפנית, מעין פואנטה. בסיפורי החג האוטוביוגרפיים, הגיבור הוא תמיד שאול – הילד, הגימנזיסט או הרופא-המתמחה. את סיפוריו – גם למבוגרים – תיבל בנימה שובבה, בהומור קל או באירוניה. 

החג ה'פופולרי' ביצירתו של טשרניחובסקי הוא פסח, ולאחריו – פורים. לחג פורים כתב שירים – 'לימות הפורים' (1901), 'קרובות לפורים' (1924), פואמה ארוכה ושמה 'שִׂמחה לאו-דוקא' (1923?), וסיפורים למבוגרים  – 'אִסרו פורים' (1925), 'נס קטן של פורים' (1931) ו'זלמן פורים' (1943). ביצירות אלה תוארו בהומור כמה ממנהגי החג: קריאת המגילה, משלוח מנות, השתייה כדת; מנהג התחפושות אינו נזכר ביצירתו, ואולי לא התקיים בסביבת ילדותו. בזיכרונות, שהעלה על הכתב באחרית ימיו, סיפר כי בבית הספר הכפרי שבו למד, 'לפני פורים היינו עסוקים בהעתקת המגילה, וכל אחד ואחד רצה שתהא עבודתו עולה על זו של חברו. אני הכנסתי, ברישיון המורה, גם ציורים. ודף הברכות היה מקושט בפרחים וכו' ' ('מעין אבטוביאוגרפיה', בעז ערפלי [עורך], שאול טשרניחובסקי: מחקרים ותעודות, מוסד ביאליק, תשנ"ה, עמ' 99).

בסיפורו האוטוביוגרפי 'נס קטן של פורים', שנכתב בברלין ונדפס בכתב העת 'מאזנים' (גיליון מב [צב], תרצ"א, עמ' 5-3), שיתף אותנו טשרניחובסקי בתוכנה של חבילת משלוח מנות שקיבל מאמו. את החבילה, 'לערך עשרים ליטראות' משקלה (כ-10 ק"ג!), שלחה האם בדואר מכפר הולדתו מיכאילובקה, 'בְּרוּך הקמח והחמאה, השומן והדבש', אל בנה, אז תלמיד בית הספר למסחר באודסה (1894 בערך). הנה קטלוג המעדנים:


רגש רב שיקע טשרניחובסקי בפואמות הזיכרון אודות החגים של ילדותו ונעוריו: הטקסים הדתיים, התכונה לקראת החג, ההקפדה על קיום המסורת בבית ההורים, ואף ארץ ישראל מאוזכרת פעמים אחדות. חוויית החג חושנית היא בעיקרה – ניחוחות וריחות שמתקשרים עם מראות צלולים ומדויקים כתצלום צבעוני: עצים ופרחים, מאכלים, בית הילדוּת.
עמוד השער הפנימי של ספר השנה, תרס"א.
נחום סוקולוב פרסם כאן את שירו של שאול בן ה-25.

בשיר 'לימות הפורים', שכתב טשרניחובסקי הצעיר, מעוררת חוויית החג גם שאיפות לאומיות (השיר פורסם פעם אחת ויחידה ב'ספר השנה' שערך נחום סוקולוב, ב, ורשה תרס"א, עמ' 171-170). הדובר מלא זעם על גורל עמו, שחייו נתונים בכל עת להפלת פּוּר של שליט וצורר. אין הוא מתפעל מסיפור המגילה, שעיקרו הצלה (ברגע האחרון) של קהילה יהודית נרדפת. את הכרוניקה הזו של מוות ונחושתיים, כלשונו, הוא מבקש לשנות. על כן הוא מנסח מניפסט פואטי, אקטיביסטי, מלא חזון ועזוז,
 שכוחו – בתנועה אל ציון. ואת השיר הוא חותם במעין 'רעיון מדיני': 'הִנֵּה קָרַב, הִנֵּה בָּא! / נִשָּׂא נֵס צִיּוֹנָה / וְלֹא נוֹסִיפָה לְיַחֵל עוֹד / לְאֶסְתֵּר וְחַרְבוֹנָה...!'

לכאורה ההבטחה המרנינה, 'נישא נס ציונה', מתקשרת לשירו הידוע של נח רוזנבלום 'שאו ציונה נס ודגל', שפורסם שלוש שנים קודם לכן (1898) והפך המנון ציוני. אך דומה כי טשרניחובסקי, הבקי בספר התנ"ך, הלך באזכור זה דווקא אחר תבנית המקור; נבואת החורבן של ירמיהו (ד 6): 'שְׂאוּ נֵס צִיּוֹנָה הָעִיזוּ אַל תַּעֲמֹדוּ'. זאת ועוד, כבר ב-1897, עת גר באודסה, חיבר טשרניחובסקי שיר ושמו 'שאו נס ציונה'.

'לימות הפורים' לא כונס במהדורות שירים מאוחרות. כתב היד של השיר אבד, ואינו מצוי בארכיון טשרניחובסקי. מה שנותר הוא ההדפסה הראשונה ב'ספר השנה', בן 116 השנים. הנה השיר בעימודו הגרפי המקורי.



ב. הארות על הסיפור 'זלמן פורים'

כארבעים שנים לאחר מכן, בארץ ישראל, כתב טשרניחובסקי סיפור חדש לפורים ושמו 'זלמן פורים'. סיפור זה גם הוא נדפס פעם אחת ויחידה  בעיתון 'הארץ' לחג הפורים תש"ג (19 במארס 1943), בעיצומה של מלחמת העולם השנייה. מאז לא הודפס שוב, אף לא כונס בספר. על פי כתב היד השמור בארכיון 'גנזים' (כ–36201) הוכן עתה נוסח הסיפור והוא מובא במלואו בהמשך. 

רוח טובה שורה על הסיפור. בעלילה קצרה, מעין הלצה, מתוארת אפיזודה  אמתית או פרי הדמיון  מחיי כפר ילדותו של טשרניחובסקי, מיכאילובקה. זהו סיפור על שני רֵעים, יהודי וגוי, זגג פשוט ונגר אוּמן, ה'מקיימים' בצוותא מצוות 'עד דלא ידע' וממשיכים לשתות גם לאחר סעודת החג. תעלומה קטנה, הנרמזת בפתיחת הסיפור, מעוררת סקרנות לבאות.

תחילת הסיפור כפי שנדפס בעיתון הארץ, תש"ג
הסיפור נפתח ברטוריקה קלסית – שאלה ותשובה לה, ומסתיים בפואנטה דידקטית. המְספר, גלוי וישיר, מבליט את תפקידו, ומעצב מרחב תיאטרלי כְּשל מְספר עממי, בעל הסמכות ומקור הידע, שסביבו מתקהלים השומעים. גם השימוש בלשון הווה בניסוח הדיאלוג שבין הגוי והיהודי מציב את המְספר כעֵד שמיעה לאירוע, שאולי סופּר בילדותו מפי המבוגרים. כדרכו, דייק טשרניחובסקי בתיאור של פרטי ההווי ומנהגי החג, בסדרי הבית ורהיטיו, במראה הפיזי של השבילים וחצרות הכפר, כהווייתם ממש בסוף המאה ה-19.  

הנימה האירונית מאפיינת את קולו של המְספר. בכך היא מרחיקה אותו מִעמדת המְספר התמים וגם עשויה להחשידו בעמדה שיפוטית. הוא נמנע במכוון מלדבר סרה בזלמן היהודי, ועל דרך ההיקש אף מסנגר עליו בהכריזו: 'מתי ואיפה רְאיתם יהודי שיכור? ... זלמן שלנו גם כן שיכור לא היה'. הפער, שבין אמירות אלה בפתח הסיפור לבין המעשה הנגלה לקורא, מצטרף לאפקט הקומי. הסיפור חושף אפוא יחס דו-ערכי למנהג 'עד דלא ידע'.

אותו טיפוס סיפורי – יהודי וגוי השותים לשכרה בחג – הופיע קודם לכן באידיליה של טשרניחובסקי 'מעשה במרדכי ויוּכים', את האידיליה הזו, המעוגנת בחג הסוכות, כתב המשורר בביקורו האחרון במיכאילובקה בשנת 1909. אי אפשר שלא להבחין ביסודות תיאוריים המשותפים לשתי היצירות. הנה כמה דוגמאות:

א.  הגוי 'בעל המחשבות'. באידיליה מהרהר יוּכים: 'וְהַכֹּל עוֹבֵר כַּחַג, וְחוֹלְפִים הַחַיִּים וְאֵינָם...'; בסיפור מתנהל דיאלוג 'פילוסופי' בין זלמן לטיטקו השיכורים: 'הכול משונה בעולם הזה, וגם לא מחוּוָר עד גמירא. הנה אני מבחין בךָ, ואולי אתה אינך אתה אלא אני, ואני – אתה?'.

ב.   הליכתו הכושלת של השיכור בשבילי הכפרבלשון הפואטית של האידיליה: 'וְדַרְכּוֹ בְּיוֹם כְּתִקָּנוֹ הֵן דֶּרֶךְ יְשָׁרָה וּכְבוּשָׁה – / עַתָּה נִשְתַּנְתָה וְנֶעֶשְׂתָה מְלֵאָה חֲרִיצִים וּגְלִידִים, / מַמָּשׁ הָרִים וּבְקָעוֹת, וּרְכָסִים וְצוּרִים לְמִכְשׁוֹל. / עוֹלֶה יוּכִים נִכְחוֹ-נִכְחוֹ – חוֹזֶרֶת הִיא אֲחוֹרַנִּית; / פּוֹנֶה הוּא אֶל הַיָּמִין – כְּלַפֵּי שְׂמֹאל הִיא תַּטֶּנּוּ; ... וּמִשּוּם זֶה הָיְתָה רָעָה בּוֹ פְּגִיעַת אִילָנֵי-הָרְחוֹבוֹת / וְשַׁעֲרֵי-הַחֲצֵרוֹת, לְרַבּוֹת כְּלוֹנְסָאוֹת הַגְּדֵרוֹת וְהַבָּתִּים'. ובסיפור: 'הלך ונחבל בגדר נופלת, ובכל אמבר [אסם תבואה] יוצא דופן מחצרו, ובחריצים השד יודע מי כרה אותם'.

ג.   השינה העמוקה לאחר השתייה המרובה. 'וְשִׁפְחַת הַבַּיִת ... מָצְאָה שְׁנֵי גּוּפוֹת מוּטָלִים פְּרַקְדָּן וְאֵימָה נַחֲרָתָם' (באידיליה); 'נפל זלמן אפרקדן ארצה ... היה ישן שם כל אותו הלילה מתוך נחירה יפה.' (בסיפור). השדה הסמנטי של 'שנת שיכור' נבנה מִאשכול המילים: מוטל, נחירות, אפרקדן, גוף–גווייה. אולי נחשפת פה דינמיקה של רצף כתיבה – מילים וצירופי לשון, ששולבו בסיטואציה מסוימת ודבֵקים בה אסוציאטיבית, שבים ועולים בהקשרם גם בכתיבה המאוחרת.

בית הכנסת של מיכאילובקה, נבנה ב-1912. כיום משמש את הביטוח הלאומי (צילום: רוחמה אלבג)

מן הסיפור המחויך 'זלמן פורים' משתקף מרקם חייהם של יהודים בעיירות ובכפרים דוגמת מיכאילובקה, שבפלך טַאבְרִיָה (טָאוּרידָהברוסיה הצארית. פה לא יפגוש הקורא 'עיירה יהודית', נטולת גויים כביכול, כמתואר בכמה מסיפוריו של שלום עליכם. כאן גרו יהודים לצד בני הכפר הפרבוסלבים. ההקפדה על המסורת הדתית ועל הזהות היהודית הנבדלת נשמרה בד בבד עם המעורבוּת היהודית בחיי הכפר והתלוּת הכלכלית ההדדית של אלה באלה. 

בשנת 1943, בדרך מכּתב היד להדפסה, נטל עורך החלק הספרותי ב'הארץ', אברהם שלונסקי, חירות לעצמו: הוסיף משפטים, החליף צירופים, ומילא 'פערים' בעלילה. בו-בזמן הסיפור לוּטש והודק כדי להנגישו לקהל קוראים רחב. מאותו כתב יד שלם, שעמד לפני העורך, נותר בארכיון טשרניחובסקי במכון 'גנזים' רק חלק: שלושה עמודים מצהיבים, שקרעיהם אוחו בהדבקה (כ-23584). 

פתיחת הסיפור 'זלמן פורים' שנשלח לעיתון 'הארץ' (מכון 'גנזים', כ-23584)

מאוחר יותר, כנראה, הכין טשרניחובסקי נוסח שני לסיפור 'זלמן פורים' – חמישה וחצי עמודים על גבי נייר שנתלש מתוך יומן של שנת תש"ב (ראו האיור בתחתית הרשימה). הנוסח המובא כאן הוכן על פי כתב היד השני. שמרנו על נאמנות מֵרבית ליצירה המקורית ולכתב היד של טשרניחובסקי. הכתיב הותאם לנהוג בימינו וגם סימני הפיסוק נקבעו בהתאם. ביאורים ניתנו בסוגריים מרובעים.

שאול טשרניחובסקי, אקוורל של טדֵאוש ריכטר, 1932 (באדיבות ספריית שער ציון  בית אריאלה) 

ג. הסיפור 

זַלְמָן פּוּרִים

כל יהודי שמח כשבאה לידיו מצווה, והוא מקיים אותה. על אחת כמה וכמה כשהוא נהנה ממנה הנאה תיכף ומיד. למשל, מצוות ביסומי פורים 'עד דלא ידע', זאת אומרת עד שלא יהיה מבחין בין ארור מרדכי וברוך המן.

מצווה זו קיים פעם אחת, יפה מאוד, יהודי אחד ושמו זלמן הזגג. אלא למן היום שקיים אותה – שוב לא קיים אותה לעולם, והיה מתחרט מאוד כל ימי חייו כי קיים אותה קודם.

תשאלו: מפני מה?

זאת חפצתי לשמוע מפיכם, כדי שאוכל לספר לכם הדבר.

זלמן הזגג היה איש רֵעים, מתיידד עם כל שכניו, מסביר פנים לגוי כמו שהסביר פנים ליהודי. היה זגג פשוט. כמעט שלא היה לו כל עניין עם יהודים בעסקי פרנסה, אבל על גויי הכפר פרנסתו.

ואותו זלמן חובב במקצת שבמקצת היה את הטיפה המרה. שיכור, חס וחלילה, לא היה. מתי ואיפה ראיתם יהודי שיכור? שיכורים שֶׁבָּנו אינם אלא מעמידים פני שיכור. רוצים הם שיהיה העולם סבור כי שיכורים הם. זלמן שלנו גם כן שיכור לא היה. אלא מה? בימי חג ובשעת שמחה, שיש עמם מן השתייה, היה הוא מרבה מֵאחרים למזוג לו את הכוס: בחתונת ידידים, בבר-מצווה, בפסח, בערבי חגאות [חגים] אחרים, ובפרט בפורים שיהודי מצוּוֶה על השתייה.

ויהי היום – לסעודת פורים היה הדבר – ובאו כמה מידידיו של זלמן אל ביתו, אל השמחה. והדגישו קצת את השתייה, וזלמן היה קצת בגילופין. שעה קלה טרם שנתפרדו ידידיו לצאת מן הבית, נכנס אליו טִיטקו הגוי, אחד מ'חסידיו'.


בכפר, כל יהודי יש לו חסידים שלו. אִתו הם עושים כל מיני עסקים, את בנותיהם לוקח היהודי לשפחות, ה'שקצים' שלהם באים לברכו בליל 'ניטֶל' [ערב חג המולד] וביום ראש השנה שלהם. היהודי קונה אצלם את גדישי הקש לצורכי הסקה  זה עשו קודם שהכניסו לכפר את הפחמים, ותיקנו תנורים לכלי קיבול פחמי אבן  וכשנחוץ ליהודי לנסוע למקום שהוא נוסע, הוא פונה אל חסידו. ובכלל, בכל מקום שניתנה אפשרות להרוויח הוא נותן לו להרוויח בכל יום. דומני, שאנו כבר הארכנו פעם בעניין זה. 

טִיטקו זה היה, כאמור, מחסידיו של זלמן.


וכיוון שאמרתי שזלמן לא מאס את הטיפה המרה, על אחת כמה וכמה יש לומר שטיטקו היה חובב אותה. גוי יפה-טעם ונגר טוב היה, ובעל מלאכה אצלם  אי אפשר לו בלי יי"ש. ותמיד הייתה לו עבודה בביתו של זלמן.

בא טיטקו, ועד שהקרובים והידידים מסובים אל השולחן, הכניסוהו למטבח. וכדי שלא ישתעמם ביותר, העמידו לפניו כוס יי"ש.

וכשיצאו המסובים, ישב על יד טיטקו זלמן. וכך התחילו משוחחים ביניהם. אלא קודם לכן הכניס זלמן והביא קנקן קטן וכוס שנייה – בשבילו. וכשנתרוקן הקנקן – הכניס שני, והם מוסיפים יושבים. יש להם כדי שיחה. בני הבית כולם הלכו לישון.


והיו השניים משוחחים ומספרים במה שהיו מספרים, ונתגלגלו הדברים לידי כך ששאל טיטקו את זלמן: 'מפני מה אתה, אֶחא, שניים במקום האחד?'

'לא', עונה לו זלמן, 'אני אחד, וכך הייתי מימיי'.

'תמיד, אמנם, הייתָ אחד', מפסיקו טיטקו, 'עד כמה שאני זכור, אחד. אבל היום – שניים. משונה הדבר'.

'משונה מאוד', מסכים לו זלמן, 'זאת מניין?'

'משונה מאוד', ממשיך טיטקו. 'הכול משונה בעולם הזה, וגם לא מחוּוָר עד גמירא. הנה אני מבחין בךָ, ואולי אתה אינך אתה אלא אני, ואני – אתה?'

'הא כיצד?', מתפלא זלמן, 'אני – אתה, ואתה – אני? כל אדם צריך להיות מה שהוא על פי הפספורט שלו מעיר המחוז עם הגושפנקא [חותמת] של הרָשוּת'.

'זה צריך כך להיות', משיב לו טיטקו, 'אבל לא תמיד זה כך. וראיתי שאדם הוא על פי הפספורט – ובידוע לי, לאמִתו של דבר – הוא אחר'.

'אבל אני – אני', עומד זלמן בְּשלו.

'נכון או לא נכון, האלהים היודע. דוד הפולני [אדם ששם משפחתו היה פולונסקי] עשרים שנה היה "דוד", עכשיו, אומרים, הלך אל הפריסטאב [מפקד תחנת המשטרה] והעיד שהוא אינו "דוד", והוא "שמואל", ושם משפחתו אחר'.

'אלה המה ענייני גיוס', עונה זלמן.

'מה זאת עסקי גיוס? בא תורך? בא תור הדור לגיוס – צֵא והתגייס, אחא! כבוא תורי, אתגייס גם אני. בני גברילוֹ התגייס זה שלוש שנים. שני סרטים יש לו... אחא!'

'אבל אני – אני', זלמן בְּשֶׁלוֹ.

'אם אינך אני', עונה טיטקו, 'צריך לישון. מי משנינו חוזר הביתה?'

שקע זלמן בהרהוריו וענה: 'אחד משנינו'.

'תלך, אינני מסרב לךָ', גוזר טיטקו.

נתבלבלה דעתו של זלמן. לקח את מעילו, תיקן על ראשו את כובע הפרווה שלו, והתכוון לצאת.

'ואת הַמַּטֶּה תִּקַּח', תְּקעו בְּכַפּוֹ טיטקו, 'כלבים בחוץ'.

הסיר טיטקו את כובעו וישימהו תחת ראשו. הסיר מעילו והתכסה בו סרוח על גבי הספסל הארוך, ותיכף התחיל לנחור.


יצא זלמן מן הבית. הלילה בהיר, אלא שהדרך נעשית ארוכה. ביותר התארכה עליו וכאילו מישהו הולך אחריו ומכשילהו בלכתו, הודף אותו במפרקתו ותוקע מקל בין ארכובותיו. והלך ונחבל בגדר נופלת, ובכל אמבר יוצא דופן מחצרו, ובחריצים השד יודע מי כרה אותם, עד שהגיע לשער חצרו של טיטקו. עבר בפשפש והחל דופק בדלת.

'מי כאן?', שאלה אותו אשתו של טיטקו, הַאפְקָה 'האדומה'.

'אני-אני! הלא תפתחי לי!'

'יפתח לךָ השטן את פיו לבלוע אותךָ ואת כל השיכורים שבעולם...!'

'אבל', מתחנן זלמן, 'תפתחי לי, קולינה נחמדתי', נתכוון זלמן לשפחה.

'אין כאן קולינה בשבילךָ. לך לביתךָ, מנוול!'

'לביתי?', שואל זלמן. 'ואיפה ביתי?'

'שְׁאל את הכלב האדום וְיַגדךָ'.


עמד שוב זלמן אצל הפשפש. רצה לצאת ולא עלה הדבר בידו. ידע שיש פשפש סמוך לשער, אלא שנעלם ממנו החבל המרתק אותו אל העמוד. עמד זלמן מחפש את החבל וארכה לו השעה. וכשמצאהו ראה שהפשפש אינו מהודק כלל. וכשרצה לעבור בו נתקלו רגליו בקורה המשמשת מפתן, שלא לצורך כלל. נפל זלמן אפרקדן ארצה, והשֹתרע מלוא קומתו.


אותו הבוץ שבו שכב היה די סמיך ורך לגבו.

'מה טוב', סבר זלמן, 'אנָפש קצת ואחרי כן אקום ואלך'. הוא אמר, ושנתו תקפה עליו. והיה ישן שם כל אותו הלילה מתוך נחירה יפה.


השכים בבוקר משרתו לקחת ממנו את מפתח החנות ו[מפתח] לאורווה, לתת מספוא לבהמה. ולא מצא את בעליו בשום חדר מחדרי הבית. אבל במטבח, על גבי הספסל, שכב סרוח טיטקו הגוי.

קמה בבית מהומה גדולה: איפה זלמן? 


טיטקו לא ידע. 


העידה ה'שקצה' השפחה, שכשֶעלתה היא על גבי התנור לשם שינה, כדרכה, ישבו השניים, בעל הבית וטיטקו, משוחחים.

פתחו הילדים ביללה: 'אבא... אבא...'

השכם בבוקר קמה ממיטתה האפקה 'האדומה', זוגתו של טיטקו, ורצתה לפתוח פתח לחזירים ולתת מספוא לפרה, וטיטקו אישהּ איננו. נתנה סימנים והרגישה תיכף שלילה זה לא נכנס הביתה.

'נשאר במקום ששתה שיכור', אמרה לנפשה.

אצל הפשפש הכירה בגוויה מוטלת בתוך הבוץ. תחילה סבורה הייתה שבעל נעוריה הוא, אבל מִשקָרבה, הכירה כי זלמן הזגג הוא והבהילה את הילדה לביתו של זלמן, אולי יודעים שם איפה בעלה היקר.


רצה הילדה לבית זלמן, ושם מבוכה ובהלה – מחפשים את זלמן. סיפרה איפה הלה מוטל, וכך נמצאו שתי האבדות בבת אחת.

חזר זלמן הביתה, וטיטקו חזר אל ביתו שלו. אבל נודע הדבר לכל יושבי הכפר. ומאז דבק על שמו של זלמן גם שם חדש: טיטקו  'זלמן טיטקו' או 'זלמן פורים' – עד יום מותו. כך קרא לו כל מי שרצה לקנטר אותו בפניו, וגם לא בפניו כינוהו כך. דבק השם גם בבניו.

ומאז התרחק זלמן, עד כמה שהיה בכוחו, מן המשקה החריף.

מה היה בסופו של טיטקו – אינני יודע.


העמוד הראשון של 'זלמן פורים' בנוסח השני (מכון 'גנזים', כ-36201)
___________________________________________________________
אני מודה למכון 'גנזים' על הרשות לפרסם את כתב היד.

ניצה פרילוק היא חוקרת ספרות עברית ומפתחת תכניות לימודים.