יום שישי, 6 במאי 2016

עוללות מכרם עגנון: בשבי הלגיון; השם שלי ורק שלי

א. עגנון (כמעט) בשבי הלגיון


הנה פיסת מידע לא נורא חשובה, במיוחד משום שהיא מעולם לא התרחשה...

ובכן, מתברר כי ש"י עגנון כמעט נפל בשבי הלגיון הירדני.

ומעשה שהיה כך היה: עגנון וידידו חוקר הפיוט אברהם מאיר הברמן יצאו לטייל במה ששרד מן 'המרכז המסחרי' הישן של שכונת ממילא (על חורבותיו נמצא היום 'קניון ממילא'), שהייתה סמוכה ל'שטח ההפקר' שבין ישראל לירדן.

מעריב, 12 באפריל 1949

בפועל לא קרה כלום. חייל ישראלי שראה את שני המטיילים 'המעופפים' דאג להזהיר אותם בזמן והם שבו על עקבותיהם.

הידיעה הזו הצחיקה אותי, ובמיוחד החלטתם הנחושה של עגנון והברמן לא לגלות את שמותיהם לחיילי הלגיון שעשויים לשבות אותם. הרי ברור ששמותיהם של שני הסופרים אומרים המון לליגיונרים! הרי הם קראו מן הסתם את 'סיפור פשוט' של עגנון ועיינו ב'ספר גזירות אשכנז וצרפת' של הברמן...

א"מ הברמן (1980-1901)

זה הזכיר לי את הסיפור מ'ילקוט הכזבים' על הסופר גרשם שופמן, שבא להרצות לפלמ"חניקים בעין חרוד על הספרות העברית, ופסח בר-אדון לקח אותו לטיול בכפר הבדואי הסמוך...

דן בן אמוץ וחיים חפר, ילקוט הכזבים, הקיבוץ המאוחד, תשט"ז, עמ' 79-78

ב. הבעל שם טוב

ש"י עגנון, ירושלים 1938 (צילום: אלפרד ברנהיים; אוסף שבדרון, הספרייה הלאומית)

עגנון, כידוע, נולד עם שם משפחה אחר 'טשאַטשקיס' (צ'צ'קיס). בשם החדש הוא השתמש לראשונה כאשר חתם על סיפורו הארץ-ישראלי הראשון 'עגונות', שנדפס בתשרי תרס"ט (אוקטובר 1908), בקובץ הספרותי 'העומר', שבעריכת ש. בן-ציון.

אין ספק שהשם עגנון קשור בכותרת הסיפור 'עגונות', אך היו שתהו מדוע יבקש אדם לקרוא את שם משפחתו על פי תארן של נשים אומללות, והציעו כי אולי רצה לרמוז לעוגן שהטיל בארץ ('על שום שספינתו עגנה בחופנו', כתב המשורר אברהם רגלסון). עגנון עצמו, ככל שידוע לי, לא הבהיר אף פעם עניין זה בדרך חד-משמעית.

לא זו אף זו. פרופסור גרשם שלום, שהכיר היטב את עגנון עוד מימיהם המשותפים בגרמניה, וביתר שאת מאוחר יותר בירושלים, כתב בזיכרונותיו ('ימי עגנון בגרמניה', דבר, 9 בדצמבר 1966, עמ' 7), כי בימי מלחמת העולם הראשונה, כאשר גר עגנון בברלין, הוא התנגד בתוקף להיקרא בשם עגנון, משום שלדבריו שם זה הוא המצאה גמורה ואינו רשום בספרי הקודש...

גרשם שלום, דברים בגוֹ: פרקי מורשה ותחיה, עם עובד, תשל"ו, עמ' 467

אפשר להניח שעגנון התייחס לעובדה ששמו נזכר בספר 'רזיאל המלאך' בבדיחות הדעת. ספר זה הוא מן המשונים ביותר בספרות הקבלה. כביכול ניתן לאדם הראשון על ידי מלאך ושמו רזיאל והוא כולל סודות בקבלה עיונית ומעשית. הספר מוכר כבר בימי הביניים (יש האומרים כי מחברו הוא החסיד רבי אלעזר מוורמס, בעל 'הרוקח', ורזיאל הוא נוטריקון של רזי אלעזר), אך נדפס לראשונה באמסטרדם בשנת תס"א (1701).

לאחר חֵפֶשׂ מְחֻפָּשׂ בתוך הספר הצלחתי למצוא בו את השם 'טששקס' (וגם 'טססקוס'), ומתברר שמדובר במידה כלשהי של קרסולו השמאלי של אלוהים... והמאמין יאמין.

רזיאל המלאך, אמסטרדם תס"א, דף לז ע"ב

כך או כך, לא רק שלימים השלים עגנון עם שמו החדש (לדברי שלום היה זה רק ב-1925), אלא שמשעה שהתפרסם שמו בעולם הוא גם ביקש בלעדיות על שמו ולא הסכים שאחרים יתחלקו אתו בתהילת שמו.

מוישי הפנה את תשומת לבי לספרו החביב של דב רוזן 'באהלי שם' (ירושלים, תשמ"ב), שמוקדש כולו לענייני שמות פרטיים ושמות משפחה. רוזן, שהיה פקיד בכיר במשרד הפנים, תיעד בין היתר גם את הסיפורון הזה:

באהלי שם, עמ' 166-165

אגב, עודד גור, המוזכר בסעיף 4, היה אחד משמותיו הספרותיים של הרב שמואל אבידור הכהן, שערך את השבועון הדתי 'פנים אל פנים'.

יום רביעי, 4 במאי 2016

שו"ת זיו: לח"י במעלה עקרבים וחיג'אב ברחוב הפלמ"ח

א. סמל הלח"י במעלה עקרבים?


רוני אוסטרייכר ממושב חצבה שלח את התמונות הללו ושאל:
בקירות התמך של פיתולי מעלה עקרבים משובצת אבן עם סיתות שמזכיר את סמל הלח"י. בערבה מסתובב סיפור שעל פיו, עם תום מלחמת העצמאות בן-גוריון הגלה לעין חוצוב את אנשי לח"י שסירבו להתפרק מנשקם. הם עשו פעילות בט"ש ותחזקו את מעלה עקרבים. היו ביניהם סתתים מומחים, שסיתתו אבנים לבניית קירות התמך של מעלה עקרבים, והם אלה שסיתתו את סמל הלח"י. 
בשנות החמישים המוקדמות (מתי בדיוק?) נסע בן-גוריון לבקר באילת. שלישו הצבאי, נחמיה ארגוב, נסע מספר ימים לפניו כדי לבדוק את הדרך, לתכנן את סידורי האבטחה ולעשות את כל התיאומים הנדרשים. במעלה עקרבים הוא גילה את סמלי לח"י והגיע להסדר עם אנשי המחלקה, שתמורת מחיקת הסימנים הם יורשו לחזור לירושלים. ההסכם בעל-פה של ארגוב כובד על ידי בן-גוריון, אלא שלא כל הסימנים נמחקו. לפני שנים אחדות מצאתי שלוש-ארבע אבנים עם סמל הלח"י, והשבוע מצאתי רק אחת. האם האבנים נשדדו? אינני יודע אם הסיפור נכון ומה מקורו. האם מישהו מכיר את הסיפור ויכול להעמיד את הדברים על דיוקם?

סמל הלח"י

והשיב יהודה זיו:
בפרשת סמל הלח"י במעלה עקרבים עסק מאמרי שראה אור בספר 'יד ליאיר' (לזכרו של יאיר בשן), בהוצאת החברה להגנת הטבע, 1999, עמ' 255-249. את סמל הלח"י המקורי צייר שם בשעתו אליעזר בן-עמי, מאסירי הלח"י בכלא לוחמי המחתרות במגרש הרוסים בירושלים (ומי שהכין שם את התפוז הממולכד, שבאמצעותו פוצצו את עצמם מאיר פיינשטיין ומשה ברזאני ערב הוצאתם להורג על ידי הבריטים). לימים נמנה עם קבוצת חברי הלח"י בחטיבה 'שמונה' (שעליה פיקד יצחק שדה) – שלאחר מלחמת העצמאות יצאו לסלול את 'כביש הערבה'. הוא אשר הוליך אותי, לצורך כתיבת המאמר, אל מקומו של הסמל שנמחק ערב מסעו של בן-גוריון לאחר מבצע 'עובדה'.

פרופסור מוטי גולני, מהחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל-אביב, הוסיף לכך מעט דברי רקע:
אחרי רצח הרוזן פולקה ברנדוט, ב-17 בספטמבר 1948 (מיקום היום: רחוב הפלמ"ח 18 פינת רחוב הגדוד העברי בירושלים), פורק הלח"י בירושלים, שעדיין לא הייתה אז בתחום מדינת ישראל. הלח"י בישראל הואיל להתפרק עוד קודם. חלק מהעצורים נאסרו. אחרים גורשו מירושלים לתחומי מדינת ישראל. 
סיפור 'ההגליה' לא נראה לי סביר. עם זאת, גיוס לצבא היה כלי מקובל באותם ימים (ראה למשל 'מרד הימאים' ב-1951). בן-גוריון ביקר באילת גם ב-1949 (בוודאי רק עם תום המלחמה, כלומר בסתיו) וגם ב-1950. בתקופה זו כבר קיבלו 'הפורשים' חנינה, שוחררו מהכלא ואולי גם מהצבא. יתר על כן, בדצמבר 1949 סופחה ירושלים המערבית לישראל והייתה לבירתה. הבריחה היהודית מירושלים  כ-35,000 נפש – הביאה את הממשלה עם הסיפוח לעודד חזרה לירושלים, מחד גיסא, בבחינת כל החוזר הרי זה משובח; מאידך גיסא, היה על היוצאים מירושלים להצטייד ב'ויזות' או 'אישורי יציאה' לזמן מוגבל. רוצה לבקר את הדודה בתל-אביב? בבקשה, יש לך לילה אחד. לא יותר...

משטרת ישראל פתחה בחקירה... (מקור: Israel Defense)

ב. איך קראו לרחוב הפלמ"ח לפני הקמת המדינה?

צילום: דוד אסף

שאל יורם הרועה:
מה היה שמו הערבי הקודם של רחוב הפלמ"ח בשכונת קטמון בירושלים?
והשיב יהודה זיו
פניתי לעזרת גדעון שִׁילֹה, מחבר הספר 'כזה אני, רבותיי!': מיומנו של חַ'לִיל אל-סַּכָּאכִּינִי (כתר, 1990), שהיה בשעתו מיושבי שכונת קטמון. גדעון שאל ידיד ערבי משכבר הימים – שהיה ילד בן עשר בקטמון של ימי תש"ח – והתשובה לא איחרה לבוא: רח' הפלמ"ח בן-ימינו נשא אז את הכינוי 'חִגָ'אבַּת שָׁאהִין', כלומר: '[הדרך] שומרת-הסף של [בית] שאהין'. שאהין היה ה'גביר' של השכונה בעת ההיא.  
ואם החִגָ'אבָּה מזכירה לקוראינו דבר מה, אין בכך פלא:  'שומר הסף' של האשה המוסלמית הריהו 'חִגָ'אבּ'. במחשבה שנייה, אין זה שומר סף, אלא דווקא 'שומר ראש'... 



ושב יהודה זיו ועיין בסוגיה ותיקן את דבריו:
את שאלתו של יורם הרועה, על שמו הערבי הקודם של רחוב הפלמ"ח, הפניתי, כאמור, אל גדעון שילה וגם אל ניר אוֹרְטַל, עורך כתב העת 'עת-מול' (בהוצאת יד יצחק בן-צבי). ניר, שהשיב ראשון, כתב כי שמו הקודם של הרחוב היה 'טַלְעַת (מַעֲלֵה) שָׁאהִין', על שמו של 'גביר' השכונה. ואילו גדעון הביא מפי ידיד ערבי, מילדי השכונה, שם אחר, שאויית בדרך מוזרה: 'הצ'בת'. שיערתי שכוונתו הייתה להפנות אותי אל هضبة (הַדְבַּת), כלומר חטוטרת, גבנון, גבעה, ומכאן ששמו של הרחוב היה 'גבעת שאהין', ובהפלגת דמיון נוספת פירשתי בטעות שמדובר ב'חִגָ'אבַּת שאהין', כלומר 'שומרת הסף' של גבעת שאהין. כמובן שהצעתו של ניר אורטל הגיונית ופשוטה ומכאן ששמו המקורי של הרחוב היה 'טלעת שאהין'.  
גדעון, שהופתע לקרוא את דברי, הקלוטים מן האוויר, הגיב על פי דרכו באדיבות: שיבח את דמיוני, שאין לו גבולות, וסיים בהצלפה, באמצעות פתגם מצרי: 'אגא יכחלהא – עמאהא' (בא לשים עיניה בכוחל – ועיוור אותה')... 

בעלי התוספות

ניסן תימן מפרדס חנה הפנה את תשומת לבי לאתר מורשת לח"י, בו הובא מכתב של אליעזר בן-עמי, מפברואר 2014:


יום שני, 2 במאי 2016

על בתי כנסיות, בתי מדרשות ובתי קברות

תיכף אשוב (צילום: איתמר וכסלר)

א. אליהו הנביא, חלק ב'

יש שמואל א' ויש שמואל ב'. אומרים שהיו גם ישעיהו הראשון וישעיהו השני. אבל אליהו הנביא ב' יש רק ברחוב אבן גבירול 117 בתל אביב.

ועתה, קוראים יקרים, נסו למצוא את אליהו הנביא א'.

צילום: צביקה גילדוני

ב. תפילת הבית

יחזקאל חובב ביקר לא מכבר בבית הילדים 'נוה חנה' שבקרית גת. זהו מוסד שממומן בעיקרו על ידי תרומות והוא מאכלס ילדים ובני נוער שמסיבות שונות (אלימות, הזנחה, הטרדות מיניות, ועוד מרעין בישין) אינם יכולים עוד לגור בבית הוריהם.

בכניסה לבית הכנסת – ערכי הדת מונחלים במוסד זה ברוח היהדות המסורתית (הקונסרבטיבית) – הוא צילם את התפילה החילונית הנאה הזו. אמן, כן יהיה רצון.


והוסיפו זאב קינן ונעמי גרץ, כי מקורה של תפילה זו אינו חילוני כלל אלא דתי לעילא. הוא מופיע בסידור 'ואני תפילתי' של התנועה המסורתית (קונסרבטיבית) כאחת מן החלופות לאמירה בכניסה לבית הכנסת. מחבר התפילה המקורית (באנגלית) הוא הרב סידני גרינברג ומי שתרגמה לעברית היה הרב שמחה רוט (שי"ר), המנוח, שגם ערך את המהדורה הראשונה של הסידור (1998), שנעזר בגיל נתיב. התפילה נמצאת גם בסידור התפילה הרפורמי.



ג. סוכריות פלא

'עוד לא תמו כל פלאייך'. אין גבול למוזרויות שיש כאן...

צילומים: יהושע לביא

ד. בועת הנדל"ן

גדי איידלהייט הוא קורא נאמן של הבלוג ולכן החליט לשתף את עמיתיו הקוראים בהזדמנות נדל"ן יוצאת מן הכלל שנחשף אליה לאחרונה. המודעה הודבקה על קירות בית הכנסת 'בית מתתיהו' בגבעת שמואל.

אמנם יש קצת מגבלות. העסקה מיועדת רק ליהודים שומרי שבת, והמגורים הם ב'בודדים' ולא בקומות. גם אין מדרגות, אבל זה דווקא יתרון, כי ניתן להגיע עם רכב ממש עד לאחוזה.

המחיר הוא רק 99,000 ש"ח (לא כולל מע"מ, אבל מקבלים קבלה + סגולה), וזה כולל כמה שירותים חיוניים.



יום חמישי, 28 באפריל 2016

איך שיר נולד? 'פזמון ליקינתון' (ב)

מאת אביעד תאני

החלק הראשון של הרשימה פורסם כאן.

ה. שתי חברות יצאו לדרך

לאה גולדברג ורבקה גוילי נפגשות ב'בית דניאל' 
(איור: רוני פחימה; שהם סמיט, יקינתון: סיפור על חברוּת ושיר, כינרת, 2015)

היו שהציעו כי התיאום הזורם שבין מילות השיר למנגינתו הוא תולדה של הקשר הקרוב שנרקם בין שתי היוצרות. ייתכן שכך הוא, אך מתברר כי ראשית היכרותן הייתה רק חודשים ספורים קודם לכן. ב-13 בספטמבר 1939, ערב ראש השנה ת"ש, הגיעו שתיהן בגפן לקונצרט שנערך ב'בית דניאל– בית הבראה לסופרים, מוזיקאים ואמנים, שפעל בשולי המושבה זכרון יעקב – ושם שוכנו בחדר משותף. גולדברג כתבה ביומנה על החרדה (הרגילה) שתקפה אותה עם הנסיעה, וציינה בפרט את הפתעתה כשגילתה שעליה לחלוק חדר עם אישה זרה:
הפחד המגוחך בפני הנסיעה הקצרה ... ולפתע פתאום אותה חרדה ממושכת, דמדומית כמעט, בפני חליפת מקום ... כאן – הרגעים הראשונים כמו תמיד: אימת העזבוּת, אין אונים, פחד בפני מגע עם עולם חדש. בראש וראשונה הדהים חדר משותף (רחל ואריה אהרוני [עורכים], יומני לאה גולדברג, ספרית פועלים, 2005, עמ' 263–264).
אך כפי שהעיד לימים בעלה השני של גוילי, אלכסנדר ברוידא (שהיה מנכ"ל הוצאת 'דביר'), ההיכרות עלתה יפה: 'במשך יום תמים לא החליפו ביניהן השתיים מילה, אך בסופו של דבר נסתבר להן כי שתיהן פטפטניות גדולות וחברותן נתהדקה והלכה' (שם, עמ' 595 הערה 84). ואמנם, בתוך זמן קצר הפכו השתיים לחברות אינטימיות.

'בסופו של דבר נסתבר להן כי שתיהן פטפטניות גדולות' (איור: רוני פחימה)

גוילי וגולדברג היו, פחות או יותר, באותו גיל (בעת היכרותן בנות 29 ו-28, בהתאמה). שתיהן קיבלו חינוך 'אירופי' ועלו לארץ ישראל בשנות השלושים (העלייה החמישית), בהפרש של חמש שנים זו מזו. בין השתיים היו אמנם גם פערים לא מעטים. הבדלים אחדים ניכרו בגידולן ובחיי המשפחה שלהן: גוילי גדלה בווינה, בחיק משפחה אמידה ויציבה; משפחתה של גולדברג, לעומת זאת, נמלטה מקובנה, מחשש לפרעות במלחמת העולם הראשונה – לאה הייתה אז פעוטה בת ארבע. במהלך נדודיה של המשפחה נולד ללאה אח צעיר, שמת מדלקת קרום המוח, ואביה עבר עינויים, לקה במחלת נפש ולא עבד עוד. בעת היכרותן הייתה רבקה נשואה ואם לפעוט, בעוד לאה נותרה רווקה וחשׂוכת ילדים והתגוררה עם אמהּ עד מותה. אף שגוילי הייתה בעלת רקע תרבותי-מוזיקלי עשיר, גולדברג עלתה עליה בהשכלתה, השתלבה בחוגים הספרותיים ובחיי הבוהמה של תל אביב והייתה לאישיות ידועה. ואולם לצד כל אלה, השתיים חלקו אהבה משותפת למוזיקה ולספרות. שתיהן גם התפרנסו מעבודה עם ילדים או עבורם – גוילי הורתה זמרה וריתמיקה בגני ילדים, מוזיקה ומקהלה בבתי ספר ובקונסרבטוריון, וגולדברג שימשה סגנית עורך 'דבר לילדים' וכתבה שירים וסיפורים לילדים.

לאה גולדברג ורבקה גוילי יושבות על הלבנה (איור: רוני פחימה)

שתי היוצרות ניסו, כל אחת לבדה ושתיהן יחד, ליצור שירת ילדים בארצן החדשה. לדעת אריאל הירשפלד, 'הרואה את שיריהן המשותפים מבחין כי החיבור ביניהן היה עמוק הרבה יותר מן האתגר המשותף, המודע: שתיהן בונות בשירים הללו חיבור הזוי ומחודש עם עולם ילדותן במרכז אירופה'. 'שירי לאה גולדברג'  גרס הירשפלד  'פתחו לפני רבקה גוילי פתח, אפשרות תקפה ומשכנעת, ליצור משהו הקשור בתמציתו של עולם ילדותה, ולהקימו לתחייה שאינה תלושה מן המקום והזמן. ההישג שבשירים הללו ואיכותם המוזרה, שהפכו אותם מקץ שני דורות לשירים אמנותיים לכל דבר, לא יובנו, אם לא תובן הטראומה שביסודם. השירים הללו אינם שירי ילדים רגילים. הם אינם צירוף פשוט של מנגינה עליזה, ריקודית ונוחה לזכירה, למלים פשוטות ומתנגנות. מלאכת המחשבת של שיר היקינתון היא רק אחד הסימנים המורים על כך ששירים אלה הם שירים של מבוגרים הבונים דרכם מבט חדש ומורכב על ילדותם'.

גוילי העידה על גולדברג, כי 'היה לה טעם טוב מאוד במוזיקה. וזה היה משהו שמשך אותי אליה מאוד' (שיחה עם אילנה צוקרמן, 'ציפור יחידה': משדר במלאת 20 שנה למותה של גולדברג, קול ישראל, 2 בספטמבר 1990). וכמו 'פזמון ליקינתון', שעל הלחן שלו אמרה כי 'היה טמון במילים של לאה' ('ימי שבט' עם נעמי שמר), כך אמרה גם על שירים אחרים של גולדברג שהלחינה: 'אני תמיד אמרתי: לאה, את כתבת אותם' (קול ישראל). את לחניה האחרים של רבקה גוילי אפשר לשמוע באתר 'זמרשת'.

לאה גולדברג מטיילת עם רבקה גוילי ובנה בשדרה בתל אביב (איור: רוני פחימה)

ו. האיורים לשיר

'פזמון ליקינתון' כתוב בלשון ציורית מאוד: הוא רווי האנשה; מופיעים בו דימויים רבים – לבנה, פרחים ובהם היקינתון, גינה, עננים, גשם, חלון, ילד ו'כולנו'; יש בו גם התרחשויות רבות – קשרי גומלין בין הלבנה לפרחים שבגינה, בין הלבנה לעננים, בין הגשם לחלון וליקינתון, סערה חורפית, יציאה לגינה, שירת הילד והשמחה שתהיה בגן. כל אלה זימנו אפשרויות רבות למאיירים, וכאן נביא כמה דוגמאות בולטות.

האיור הראשון של השיר, מעשה ידי אריה נבון, נדפס בספרה של לאה גולדברג 'מה עושות האַיָּלוֹת' (1949) 

ראשון המאיירים היה אריה נבון, שאיורו התפרסם בספר שיריה לילדים של גולדברג 'מה עושות האַיָּלוֹת' (1949). האיור, בקווים קלים, בעיפרון שחור וללא צבע, מציג פרח יקינתון תמיר, בולט על רקע צמחיה הנמוכים של גינה קטנה מוקפת גדר. שני עליו הגדולים פרושים לצדדים ותפרחתו הארוכה נישאת לשמים, המלאים בעננים ומעליהם הלבנה, ולה פנים אנושיים, המלכסנת מבטה אליהם. כל מרכיבי העלילה מוצגים באיור אחד: הלבנה, טיפות הגשם ופריחת היקינתון.‏ לדברי עדי שלח, 'בספרי השירה המוקדמים שאייר אריה נבון הופיעו איורים קטנים שתפסו מרחב מצומצם ביחס לטקסט. לחלק מן השירים לא נלוו איורים כלל, אחרים הודפסו עם איור יחיד ... נבון התמודד עם המגבלות באמצעות דימויים הלוכדים את מהות השיר ומפרשים אותו, תוך מיצוי מכלול האפשרויות הגלומות בקו – רציף וקל, מקוטע או שבור, בהתאם לנושא המתואר' (עדי שלח [אוצרת], לאה גולדברג: המשוררת שאהבה לצייר, מוזיאוני חיפה, 2014, עמ' 56).

איור בולט נוסף הוא מעשה ידיו של אבנר כץ, בקובץ שירי הילדים של לאה גולדברג 'החלום הוא צַיָּר גדול' (ספרית פועלים, 1998). באיור הצבעוני, שמוקדש לו עמוד ממול לעמודו של השיר, מתוארים פרחי היקינתון זוהרים באור יקרות על רקע לילי כהה. לדברי חוקרת ספרות הילדים פרופסור יעל דר, איוריו של כץ 'משחקים על הקו הדק שבין איור לציור. מצד אחד יש באיורים התייחסות ישירה לשיר המאויר ... ומצד שני רוב הציורים עומדים בפני עצמם כיחידה עצמאית, ושואבים מטכניקות של אמנות גבוהה. כץ לא דבק בטכניקה אחת. יש בספר איורים כתמיים מאוד, יש ציורים עם קוֹנטוּרים וקווים בעיפרון ששואבים מעולם הרישום, הצבעוניות משתנה – וכל זה קורא לדפדוף ועיון מעמיק גם בצד חסר המלים של הדף' (יעל דר, 'צבעוניות של רגע נדיר', הארץ, מוסף ספרים, 1 באפריל 1998). הספר גם זכה בפרס מוזיאון ישראל לאיור ספר ילדים ע"ש בן-יצחק לשנת 1998.


איור: אבנר כץ (החלום הוא צַיָּר גדול, 1998)

האיור של בתיה קולטון (בספר שערכה נירה הראל, שרשרת זהב: שירי מופת לילדים – מביאליק ועד יהונתן גפן, אחוזת בית, 2007) הופך 'את שיר הטבע הקטן להילולה קטנה לאור ירח, שבה שותפים דמויות מהאגדות, בעלי חיים וילדים' (עדי שלח, שם, עמ' 71). המאייר שחר קובר ציין, כי 'משיר ערש נוגה, הפכה קולטון את "פזמון ליקינתון" למסיבה אחת גדולה. שתיים למעשה – מסיבת לילה בה גמדים חוגגים סביב ניצני היקינתון, והירח, לבוש כותונת לילה צופה בהם ממעל. ומסיבת בוקר, בה היקינתון כבר פורח וילדים רוקדים מסביבו, שוב תחת עינו הפקוחה של הירח' (שחר קובר, מפגש פסגה, הפנקס: כתב עת מקוון לספרות ותרבות לילדים, 25 במאי 2011). הספר זיכה את קולטון בציון לשבח במסגרת פרס מוזיאון ישראל לאיור ספר ילדים ע"ש בן-יצחק לשנת 2008.

איור: בתיה קולטון (שרשרת הזהב, 2007)

גם אורית ברגמן איירה את הפזמון (בספר שערך אביב מסינגר, חלומות שמורים: הספר השלם לשירי ערש עבריים, כנרת, 2008), לדברי שחר קובר, ברגמן 'מוסיפה הומור לשיר על-ידי האנשת הירח בעזרת כובע מצחיק, הבית הקטן והמוזר ממנו מציץ הילד אל עבר הירח, פרחי היקינתון המצוירים להפליא' (קובר, הפנקס, שם).

איור: אורית ברגמן (חלומות שמורים, 2008)

האיור של כריסטינה קדמון (בקובץ שירי הערש של גולדברג, מדוע הילד צחק בחלום, ספרית פועלים, 2010; ספר מקרטון קשיח לפעוטות) הוא למעשה סדרה של ארבע כפולות עמודים. אף שבשיר מתואר פרח אחד, קדמון מיקמה אותו בין פרחים רבים. האיור מציג 'דימוי של אדמה ירוקה כמעין רחם המכיל מגוון פרחים כגון נרקיסים ורקפות. ביניהן ניצן היקינתון כמעט סמוי מן העין, אך נפתח בהדרגה עד לפריחתו המלאה בכפולה האחרונה על הרקע הכתום. השיר הופך למעין מטפורה ליחיד הנפתח ומגלה את יופיו המיוחד בין רבים' (עדי שלח, שם, עמ' 71). 

האיור הראשון מתאר את הלילה ובו היקינתון הוא עדיין ניצן קטן בין הפרחים האחרים. באיור שלאחריו, היקינתון פורח ובולט באור השמש בין הפרחים האחרים.


איור: כריסטינה קדמון (מדוע הילד צחק בחלום, 2010)

ולבסוף, איורה של עפרה עמית (בקובץ שיריה של גולדברג שערכה יעל גובר, פזמון ליקינתון, כנרת, זמורה ביתן, דביר, 2011) מציג דימוי מינימליסטי, שמתמקד בילד האוחז בדובון ומשקיף החוצה מהחלון על היקינתון, שתפרחתו עפה לה ברוח. כביתר האיורים בספר, בולט השימוש בעיפרון על חשבון עבודת הצבע: צבועים (בצבע חזק) רק פרחי היקינתון, הדובון ולחייו של הילד. האיור, מינימלי, מאופק ונוגה, עומד בניגוד לשיר מלא ההתרחשות. לדעת שחר קובר, 'עמית מודעת היטב למעמדם של הטקסטים ובחרה בספר זה לאייר איורים קטנים וצנועים, אשר צפים על דפי הספר הלבנים ומאפשרים למילה הכתובה לקבל את הכבוד המגיע לה. הם אינם מתחרים בטקסט, אלא רק מוסיפים לו המחשה ויזואלית מעודנת ... עמית בוחרת לצייר מעט מאוד. היא בוחרת בסיטואציה אחת קטנה ונוגה ... כך נוצר קונטרסט מעניין בין ריבוי הדימויים, הסערה והמלל בשירה של גולדברג לבין האיור המינימאלי והנוגה של עמית' (קובר, שם).

איור: עפרה עמית (פזמון ליקינתון, 2011)

במקצת איוריה של רוני פחימה נפגשנו כבר בסעיף הקודם. הם הופיעו בספרה של שהם סמיט, שראה אור בשנה שעברה, 'יקינתון: סיפור על חברוּת ושיר' (כנרת, תשע"ה). ספר ילדים זה מביא את סיפורי חייהן, היכרותן וחברותן של המשוררת והמלחינה, שגולת הכותרת של יצירתן המשותפת הייתה הפזמון ליקינתון.


מרפסת מול מרפסת  לאה גולדברג ורחל גוילי משוחחות מעל גינת היקינתון

ונסיים בקוריוז שמלמד לא רק על גלגולו של ניגון אלא גם על גלגולו של איור.

עטיפת הספר, שאיירה רוני פחימה, מציגה את שתי החברות, לאה ורבקה משוחחות משתי מרפסות, כשלמטה נמצאת גינת היקינתון. למעשה, מקור ההשראה לאיור לקוח מתקופה אחרת לחלוטין בחייה של לאה גולדברג: מגוריה למן שנת 1955 בשכונת רחביה בירושלים. הנה היא כאן (מימין), משוחחת עם השכנה. מרפסת מול מרפסת, אבל לא ברחוב ארנון 15 בתל אביב, אלא בדירת הקרקע שברחוב אלפסי 16 בירושלים...



ז. מבחר ביצועים

ביצוע הבכורה של ה'פזמון' שמור, כאמור, למרים סגל, שהקליטה אותו בינואר 1940, אך ביצוע זה לא השתמר. מאז ועד היום זכה השיר לעשרות גרסאות, וכמובן שאין טעם להביא את כולן. נסתפק אפוא בבחירה סובייקטיבית של כמה מן הביצועים הטובים והמעניינים ביותר לטעמנו, ונביאם לפי סדר כרונולוגי (פחות או יותר).

את ביצועהן של אסתר עופרים ונחמה הנדל מ-1961 הבאנו בחלק הראשון של הרשימה, והנה אריק איינשטיין יושב עם חבורת ילדים מסביב ל'מדורה'... (השיר הוקלט באלבומו 'ילדים', פונוקול 1976).



וכאן השחקנית והזמרת נירה רבינוביץ, בתוכנית הטלוויזיה 'מה פתאום?' ('קישקשתא', 1981-1976).

 

והנה קולו החם והמרגיע של יהורם גאון באלבום 'שיר ערש לילדי הקטן' (סי. בי. אס., 1981).



ירדנה ארזי, ראובן גבירץ, מזי כהן ויואל לרנר, בתוכנית 'ימי שבט' שהנחתה נעמי שמר (הטלוויזיה הישראלית, 1980), על הפסנתר יושב המעבד גיל אלדמע.



ושוב ירדנה ארזי, הפעם לבד (מתכנית הטלוויזיה 'ניסים ונפלאות', 1981).



יוני רכטר (שר ומנגן), בעיבוד מהיר כבמקור, בפרק הצדעה לשירי לאה גולדברג של הסדרה 'זמרת הארץ' בהנחיית אהוד מנור (הטלוויזיה הישראלית, 1985).


הביצוע המופתי של אחינועם ניני לקוח מאלבומה הראשון, 'אחינועם ניני, גיל דור – בהופעה חיה' (NMC,‏ 1991). קולה העשיר, שירתה המדויקת והעיבוד המיוחד שיצרו היא ושותפה המוזיקלי דאז גיל דור הופכים את הביצוע הזה לטוב ביותר לטעמי. אגב, השם באנגלית שניתן שָם לשיר הוא 'Moon Tune', לא פחות...



שלום חנוך, מתי כספי ומאיר אריאל (על האקורדיון) יושבים על הדשא בתוכנית 'קיבוץ בלב' (הטלוויזיה הישראלית, 1992), שרים ומאלתרים.

 

ואנחנו כבר במאה ה-21...

ברי סחרוף, בביצוע רוקיסטי ומהיר, מתוך המופע 'שרים לאה גולדברג', שנערך בבריכת הסולטן בירושלים במסגרת פסטיבל ישראל 2003.

 

וכאן הביצוע היפה של קרולינה, שליווה את סרטו התיעודי של יאיר קדר 'לאה גולדברג בחמישה בתים' (2011).

 

רונה קינן, מתוך מופע לציון 35 שנים לתוכנית 'ארבע אחרי הצהריים' של גלי צה"ל (פסטיבל ראשון לציון, 12 באוקטובר 2014).



סרטון הנפשה, עם השיר המושר בקול ילדותי, שיצרה נילי אבני עבור ערוץ המוזיקה לילדים 'הופ! ילדות ישראלית'.

 


ואיך אפשר בלי הגרסה ההודית, יותר נכון ההינדית, של ליאורה יצחק (השיר נכלל גם באלבום השני של פרויקט בייבי אוריינטל', 2014).

 

וכרגיל, במרשתת ובאתר זמרשת ניתן למצוא ביצועים נוספים, בהם של אהובה צדוק (משנת 1955), צפרירה ירוני (1958), גידי גוב, שמיניית ווקאל, מירה זכאי, יעלה אביטל עם שלישיית עתר, שלמה גרוניךקרן הדררות דולורס-וייסמיקי גבריאלוב עם זמרי האופרה, ועוד ועוד. שני ביצועים יפים שלא מצאנו ברשת הם של עפרה חזה (באלבומה 'עפרה חזה לילדים', הד ארצי, 1982) ושל יהודית רביץ (באלבום שיריה של גוילי, 'יקינתון', NMC,‏ 1997).

מילות ה'פזמון' תורגמו גם לאנגלית, לאיטלקית ולסלובקית, אך לא הצלחנו למצוא ביצוע של השיר בשפות עם זר.
_________________________________________________________

חובה נעימה היא להודות לד"ר גדעון טיקוצקי, לעדי שלח, לפרופסור דוד נבון (בנו של המאייר אריה נבון), לאורית ברגמן, אבנר כץ, עפרה עמית, רוני פחימה, כריסטינה קדמון ובתיה קולטון על הסכמתם להציג את איוריהם, וכמובן לפרופסור דוד אסף, עורך הבלוג, על האירוח ועל העריכה.

יום שלישי, 26 באפריל 2016

שלטים מקומיים: געגועים למַחַצְ'קָלָה ברחוב 2040


מאת איתמר וכסלר

לעיתים בשבתות, כשמזג האוויר יפה, אני נוסע לחוף הים כדי לצעוד. אני מעדיף את חוף הצוק שנמצא בדיוק בגבול המוניציפלי שבו מסתיימת תל אביב ומתחילה הרצליה. מגיעים אליו מכביש צדדי, שנקרא במפות בשם רחוב 2040 ואורכו כשני קילומטרים. הכביש חוצץ בין גבעות הכורכר הגולשות לחוף הים לבין שטח בּוּר שחלקו הצפוני כבר בנוי. הוא תחום בין כמה ספק רחובות, ספק כבישים אחרים, הנושאים כולם שמות תקניים לגמרי, כמו 'צבי פְּרוֹפֶּס', 'יצחק ארצי', 'שושנה פֶּרְסִיץ', וכמובן 'קדושי השואה', שהוא הרחוב הראשי של שכונת היוקרה הסמוכה.

נכון הדבר שבשכונות העיר היותר נידחות פזורים עדיין כמה וכמה רחובות מאותגרי שמות, אבל במקרה הזה נראה לי שהמספר מייצג את אורכו של הכביש במטרים – מעין מחווה שמציעה עיריית תל אביב למודדיה. ניסיתי לאמת את התיאוריה שלי במדריך הרחובות של עיריית תל אביב-יפו, החושף את הסיפורים שמאחורי השמות, אלא שלרחובות הממוספרים, חלקם ותיקים מאוד, אין שם זכר. גם שירו הסאטירי של יעקב שבתאי, 'רחובות תל אביב', החותם את המדריך, לא עזר. בדיקת השמות שמנה שבתאי בשירו מצביעה על כך שהמשורר הגביל את סיוריו לסביבה הבטוחה של מרכז העיר, עם גיחות קצרות לשכונת פלורנטין או לרמת אביב הישנה. את יפו, למשל, שבה יש ריבוי של רחובות ממוספרים, השאיר למשוררים אחרים, ואלה, מצידם, העדיפו להתמקד בצדדים אורבניים אחרים שלה. 

בשלב זה או אחר 2040 יהפוך גם כן לרחוב ראשי ואז בוודאי יזכה בשם תקני. אני מניח שזה יקרה עוד לפני שנת 2040, ועד אז לא מעט דמויות ציבוריות נושאות אליו עינים, בתקווה ששמן יעלה בגורל כאשר יגיע רגע ההנצחה הנכסף. יש הטוענים שהדבר יקרה רק כאשר יוקם כאן בעתיד פארק גדול, דוגמת פארק הירקון. לי דווקא נראה שזה יקרה כאשר גם כאן ייבנו בצפיפות אותם רבי-קומות שאמורים לסתום את רצועת הנדל"ן המבוזבזת הזאת. אני מוכן להמר שהדירות שייבנו שם לא תהיינה כלולות בתוכנית כלשהי לפתרון מצוקת הדיור. 

ובינתיים תקועה לה בלב איזור הספר הזערורי הזה תחנת דלק קטנה שנראית כמו טעות סופר – כתם מקרי בתוך סביבה נטולת זהות. לא הייתי מתעכב עליה אילמלא סיקרנה אותי האות 'למד' התלת-מימדית המתנוססת מעל, כתבליט כחול על רקע צהוב, ומדגישה את תחושת הארעיות האופפת את המקום. זוהי 'למד' ללא פשר. התחלה של שם? מילה? גמגום? אולי מחווה לשיכון ל' הנמצא כשני קילומטר מדרום? לא ברור. לי זה נראה יותר כמו משהו שמישהו התכוון פעם לומר, אבל הרים ידיים והתחרט מיד בהתחלה. 

לא מזמן, בחזרה מן הים, נכנסתי לתחנה למלא דלק ותוך כדי כך יזמתי שיחה עם המתדלק, ושאלתי מה לדעתו פירוש הלמד. האיש היה בלי ספק אינטליגנטי. אני, לעומת זאת, נראיתי לו סוג כלשהו של ליצן. אבל הוא זרם איתי. 

– 'אני חושב, אדוני איש מאוד מאושר אם אלה בעיות שלך', הוא אמר במבטא רוסי כבד.

– 'בכל זאת', גיששתי, 'לו אני הייתי עובד כאן, זה הדבר הראשון שהייתי מברר'.

הוא לא שיתף פעולה ומלמל משהו כללי על איכות החיים כאן בארץ. 

הנחתי לו להתבטא בחופשיות, ואחרי שלוש דקות כבר ידעתי שהוא צייר ובעברו לימד ציור באקדמיה לאמנות בעיר מחצ'קלה (Makhachkalaשבדַאגֶסְטָן, שם דווקא היה לדבריו טוב מאוד עד לנפילת הקומוניזם. 

– 'באנו בישראל אחרי גורבצ'וב. בברית מועצות יש מקבל משכורת. אחר כך דאגסטן יש עצמאי, אין יותר משכורת. אין פרנסה. סוכנות אמרו בוא בישראל מקבל סל קליטה. באנו פה. פה אין עבודה מלמד ציור. פה יש עובד נקיון. עובד סופרמרקט. עכשיו עובד תחנה דלק'. 

– 'ומה עם הציור?', התעניינתי. 'אתה ממשיך לצייר?'

– 'אין כח מצייר', הוא נאנח. 'לפעמים מצייר קצת איך זוכר מחצ'קלה'.

– 'מתגעגע?'

– 'מתגעגע'.

נפרדנו בלי שקיבלתי תשובה שתבהיר לי את טיבה של ה'למד' שבשם התחנה.

כשהגעתי הביתה בדקתי בוויקיפדיה ולמדתי שמחצ'קלה, בירת דאגסטן שבצפון הקווקז, שוכנת לחופו המערבי של הים הכספי ומספר תושביה עולה במעט על זה של תל אביב. כרגע זה בערך מה שאני יודע עליה. אני מניח שלמישהו שמעולם לא ביקר בתל אביב, או אולי עזב אותה לפני שנים רבות, היא נראית בתמונות כמו שמחצ'קלה נראית לי מכאן – עיר יפה עם שמים כחולים וים שמימיו צלולים.

יש לו, למתדלק, למה להתגעגע.

יום שישי, 22 באפריל 2016

איך שיר נולד? 'פזמון ליקינתון' (א)

שקופיות שירה בציבור (יוצר: משה בנציון)

מאת אביעד תאני

ב-29 במאי יצוין יום השנה ה-105 להולדתה של המשוררת והסופרת, המתרגמת והמבקרת, העורכת והחוקרת, כלת פרס ישראל לספרות לאה גולדברג. זו הזדמנות חגיגית לספר על אחת מיצירותיה האהובות ביותר, שזכתה למעמד של קלאסיקה שבקלאסיקה, בסוּגה שאפשר להגדירה 'שירי זמר לילדים שגם מבוגרים מאוד מאוד אוהבים'.

ב-22 בפברואר 1940 (י"ג באדר א' ת"ש) נדפס בשבועון 'דבר לילדים' שירה של לאה גולדברג 'פזמון ליקינתון', המוכר גם במילותיו הראשונות: 'לילה לילה מסתכלת הלבנה'. זה היה פרסומו הראשון של השיר והוא נדפס בעיתון יחד עם תוויו, שאותם חיברה רבקה גְּוִילִיחברתה של גולדברג, ועם תמונה של פרח היקינתוןוכמו שנהוג לומר: כל השאר היסטוריה...

הפרסום הראשון בדבר לילדים, שנה ח, גיליון 20, 22 בפברואר 1940 (מקור: הספרייה הלאומית)

כפי שנראה בהמשך, השיר נכתב והולחן לרגל ט"ו בשבט של אותה שנה, שחל חודש קודם לכן. אף על פי כן, אין במילותיו שום רמז לראש השנה לאילנות, וגם התקבלותו בציבור, מאז ועד היום, לא קשרה אותו לחג זה. הוא נתפס כשיר ערש לילדים, לא כשיר ט"ו בשבט, וככזה התקבע בתודעה. מילות השיר ומנגינתן, שנראות ונשמעות דבוקות זו בזו משבעת ימי בראשית, חוללו נס קטן: יצירת אחד משירי הילדים העבריים המפורסמים ביותר. דורות של ילדי ישראל גדלו עליו, והוא עדיין ממשיך לכבוש את לבותיהם של ילדים ומבוגרים גם בימינו – נכס צאן ברזל של הזמר העברי. 

בשנת 1949 כללה לאה גולדברג את השיר בספרה 'מה עושות האיילות', שראה אור במסגרת 'אנקורים', סדרת הספרים לילדים שגולדברג ייסדה וערכה בספרית פועלים. שירי הספר לוּוּ באיוריו של הצייר אריה נבון, שבמשך שנים רבות עבד בשיתוף פעולה עם המשוררת. מאז ועד היום נדפס השיר פעמים רבות, מלווה באיורים של אמנים שונים, וכמובן זכה גם לעיבודים רבים ולעשרות ביצועים. שם השיר שימש כותרת של שני קובצי שירה לילדים של גולדברג (1986,‏ 2011‏), וגם אלבום שיריה של רבקה גוילי, שיצא באחרית ימיה, נקרא 'יקינתון' (1997).‏ לביצועים השונים ולאיורים נגיע בהמשך. 

איך נולד השיר? 

תחילה ניזכר בו דרך ביצועיהן המוכרים והאהובים של אסתר עופרים (שהוקלט באלבומה 'אסתר רייכשטאט בשירי ילדים', ישראפון, 1961) ושל נחמה הנדל (גם היא הקליטה בשנת 1961), ואחר כך נספר את סיפורו:





א. הערוגה שממנה צמח השיר

מעשה שהיה כך היה: באחד מימי החורף של חודש ינואר 1940 ישבה לאה גולדברג בדירתה, בקומה הראשונה של הבניין שברחוב ארנון 15 בתל אביב. המשוררת הצעירה (היא הייתה אז בת עשרים ושמונה), שהתגוררה עם אמהּ צילה, עלתה לארץ ישראל חמש שנים קודם לכן. היא הצליחה להשתלב בחוגי הסופרים בארץ ועבדה כסגניתו של יצחק יציב, עורך 'דבר לילדים'. בתוקף תפקידה נדרשה גולדברג לספק באופן שוטף 'חומרים' לשבועון, וכך כתבה עשרות שירים לילדים, ובהם גם שירי חגים. היא קיבלה על עצמה לחבר שיר לרגל ט"ו בשבט המתקרב ותכננה להקדישו לא לשקדייה הפופולרית אלא דווקא לפרח שעוד לא כתבו עליו. כשהביטה מן החלון האחורי לעבר החצר הפנימית, על הגינה הקטנה שטיפח אריה, בן השכנים הקטן מקומה ב', היא הבחינה בו: יקינתון שזה עתה נשתל, הדוּר בפריחתו הלבנה ובולט בין הצמחים הכמושים.

הגנן הצעיר, אריה פייבל (לימים הסופר והמתרגם אריה אוריאל), אז כבן שבע, היה בן למשפחה בית"רית. הוא נולד בברלין ב-1933 (היא שנת עליית הנאצים לשלטון) והוריו העלוהו לארץ באותה שנה עם אחותו הגדולה, תאנה. משפחת פייבל התגוררה בקומה שמעל דירתן של לאה גולדברג ואמהּ; שני האחים מקומה ב' נזכרים בספרה של גולדברג 'ידידַי מרחוב ארנון' (1943), שהיה הספר הראשון בסדרת 'אנקורים'.

ידידי מרחוב ארנון, מהדורה שביעית, עמ' 12
לאה גולדברג, ידידַי מרחוב ארנון; צייר: רֶנְצוֹ לוּאִיזַדַא (אנקורים, ספרית פועלים, 1943)

בכיתה א' של בית הספר 'תל נורדאו' הסמוך דיברה המורה רבות על הפרחת ארץ ישראל, ואריה הקטן לקח את דבריה ברצינות. הוא הקצה לצורך כך פיסת קרקע זעירה בחצר הפנימית, ליד שביל הכניסה, מתחת למעקה מרפסת הדירה של סבו וסבתו, שגרו בקומת הקרקע מול משפחת גולדברג. בגינה שתל אריה גזר, צנונית וכרובית ועוד ירקות מכל הבא ליד, אך לא ראה ברכה רבה בעמלו. יום אחד מצא על המדרכה, לא הרחק מהבית, עציץ ובו צמח עם עלים ירוקים ארוכים ופרחים לבנים קטנים. צמח כזה – כמוהו טרם ראה. ובכלל, עציץ עם פרח נחשב אז לפריט יקר המציאות. אריה עשה תחילה כמצוות אמו והחזיר את העציץ למקום שבו מצאוֹ, שמא ישוב בעל העציץ לקחתו; אולם משאיש לא בא, חזר אריה לערוגה שבחצר האחורית ושתל בה את היקינתון.

אריה ואחותו תאנה פייבל (אוריאל), תל אביב 1944-1943 (מקור: אלבום משפחתי; 'זמן תל-אביב', 30 ביולי 2004)

לאה גולדברג הבחינה בכך. אריה ואחותו הרי היו מיודדים עִמהּ (כפי שהעידה על כך כעבור שלוש שנים בספרהּ ידידַי מרחוב ארנון). אריה עצמו סיפר על כך לימים:
הייתי הידיד הטוב ביותר שלה. היום מותר לומר שהייתי כמין רכילאי, זה המספר לה על כל הסיפורים וההתרחשויות שאירעו ברחוב שלנו ... זו אמנם הייתה שכונה קטנה, אך יחד עם זאת הרחוב היה קטן וצפוף מאוד. היינו כמו משפחה, כולם ידעו האחד על האחר ... נהגתי לספר לה על מה שמתרחש ברחוב, והיא קראה לי מדי פעם לבוא אליה. אנחנו גרנו מעליה ואהבתי לרדת לביתה מכיוון שצילה, אמהּ, הייתה אופה עוגיות נהדרות ומכבדת אותי בהן, בתוספת כוס תה ... היא אהבה אותי מאוד, היו לנו יחסים נפלאים, הרגשתי מאוד קרוב אליה. 
(אייל רובינשטיין ומאור זכריה, 'הילד בן 60', זמן תל-אביב, 30 ביולי 2004, עמ' 50) 
הבית ברחוב ארנון 15 כיום (מקור: בלוג 'טיול בעיר' של משה רימר)

ברשימה שפרסם אריה אוריאל ב-2014, בכתב העת 'יקינתון' (!) – ביטאונם של ה'יקים' בישראל – הוא שב וסיפר את סיפור השיר. הנה קטע מדבריו (לחיצה על התמונה תגדיל את הטקסט):

אריה אוריאל, 'לילה לילה מסתכלת הלבנה', יקינתון, גיליון 268, ספטמבר 2014, עמ' 5

ב. היקינתון

'ונראה שם את הפרח הלבן'  יקינתון מתורבת (מקור: ויקימדיה)

היקינתון הפורח היה הצמח הבולט באותה גינה קטנה שאליה השקיפו חלונות דירתה של לאה גולדברג. מעולם קודם לכן לא נכתב על פרח זה שיר ילדים בעברית; למעשה, הוא בקושי הוזכר בספרות העברית בכלל, פרט להופעה אגבית בשורה הפותחת את כליל הסונטות 'לשמש' (1919), שכתב שאול טשרניחובסקי באודסה:
הָיִיתִי לֵאלֹהַי כְּיָקִינְטוֹן וְכַאֲדָנִי, / שֶׁאֵין בְּעוֹלָמוֹ לוֹ אַךְ שִׁמְשׁוֹ זֶה הַצַּח, / וּמַלְאָךְ דּוֹפֵק אוֹתוֹ: 'קוּם גְּדָל, בֶּן-צִיץ, וּפְצַח / רִנָּתְךָ, רִנַּת-חַג, בֶּחָרוּל הַנַּשְׁכָנִי!'
בספרות הגרמנית מוכר הפרח ממעשייה ידועה מסוף המאה ה-18 של הרומנטיקן נובאליס 'Hyazinth und Rosenblüthe' (יקינתון וניצת ורד; ראה אור בעברית, בתרגום אילנה המרמן, באנתולוגיה הנסיכה ברמבילה: אגדות אמנותיות מן הרומנטיקה הגרמנית, הקיבוץ המאוחד, תשמ"ט). מעשייה זו השפיעה אולי על שירים אחרים של גולדברג, אך לא על 'פזמון ליקינתון'.

ההֶרְמֶז העיקרי שיש לשמו של היקינתון בתודעה המערבית הוא המיתוס היווני הידוע של יקינתון (יקינתוס; Hyacinthus), בנם של פיראוס והמוזה קליאו, שגם היה מאהבו של האל אפולו. סופו היה טרגי: אפולו עצמו הרג אותו בטעות כאשר זרק דיסקוס למרחקים ופגע בו. מדמו השפוך של העלם יפה התואר יצר אפולו את פרח היקינתון. מותו של יקינתון ותחייתו בדמות צמח – כמו סיפוריהם של אלים ואלים-למחצה אחרים, כאָדוֹנִיס – מסמלים את מות השדות ותחייתם בשנה שלאחר מכן. במיוחד מתאים הדבר לגֶאופיט כמו יקינתון, שמדי שנה מתים כל חלקיו העל-קרקעיים אך לאחר זמן הוא מתחדש. 

ז'אן ברוק, 'מותו של יקינתון' (1801); על האדמה נראה הדיסקוס שפגע בו והרגוֹ (מקור: ויקימדיה)

ועוד יש לומר, כי היקינתון ששתל אריה היה, ככל הנראה, יקינתון מתורבת שפרחיו לבנים ('ונראה שם את הפרח הלבן'). יקינתונים כאלה אינם פורחים מעצמם בארץ ישראל. מין היקינתון המקומי נקרא 'יקינתון מזרחי', והוא פורח במחצית השנייה של החורף בצבעי התכלת והכחול.

יקינתון מזרחי (מקור: ויקיפדיה)

ג. פרשנות והערכה

וכך ישבה לאה גולדברג בחדרה וכתבה שיר לירי המספר על פריחתו של צמח יקינתון קטן בגינה. הצמח, שאפשר לראות בו סמל מואנש של ילד רך, זוכה לדאגתה האימהית של הלבנה ובעקבות זאת גם לגשם שממטירים העננים על האדמה, ומגיב בשמחה ובפריחה. גם הלבנה וגם העננים חשים בעלוּת על הגן ('בגננוּ הקטֹן'), בעוד בני האדם, בהם האֵם (הדוברת) ובנה, הנוכחים בפריחת הצמח 'בגן', שמחים ושרים לכבודו את הפזמון.

בגרסאות מושרות רבות הוחלפה המילה המקורית, 'בְּצִיצֵי היקינתון', במילה 'בְּפִרְחֵי'. אפשר להניח שהדבר קרה לא רק בשל נדירות המילה 'ציץ' (ניצן), אלא גם מתוך חשש שמא היא תובן שלא כהלכה (שדיים). ואולם החלפה זו פוגמת בפירוש השיר, שכן 'ציץ' הוא ניצן ולא פרח, והרי השיר עוסק בסיוע שמושיטים ענני הגשם לפריחתו של היקינתון, שתגיע רק מאוחר יותר, בסוף השיר, שעה שהניצן נענה לטיפות הגשם והופך לפרח לבן. 

חוקר הספרות פרופסור אריאל הירשפלד הציע, במאמרו המחכים 'רישומו של מקום שרק כאן היה כמוהו' (הארץ, תרבות וספרות, 15 באוקטובר 1999), כי בפרח היקינתון ארגה גולדברג את תמצית המיתוס הציוני של תחייה ופריחה הבוקעות מן המוות. והרי המשוררת עצמה, בגופה, הגשימה מיתוס זה ביצירתה העברית (שבה החלה כבר בנעוריה באירופה), בעלייתה ארצה ובעבודתה בעיתון ילדים עברי. נוסף על המטען המיתי שבשם הפרח, גם לתולדות הצמח, היקינתון התרבותי, יש משמעות סמלית, שכן ניתן לראות בו התגלמות של המיתוס הציוני בעולם הבוטניקה: הציונות היא סיפורו של העם היהודי, שהולדתו בארץ ישראל, ממנה נדד והתפצל לתפוצות הנבדלות זו מזו בלשונותיהן ומנהגיהן, עד שלבסוף שב בצורתו החדשה לארצו והוא מבקש שוב לפרוח בה. באנלוגיה לכך, היקינתון המקורי ('המזרחי') מקורו בלֶבַנט; בראשית העת החדשה הוא הובא לאירופה, שם תורבת והתפצל לזנים רבים, שונים זה מזה בצבעם ובצורתם. והנה לבסוף מוחזר הצמח, בצורתו המחודשת, לבית גידולו המקורי בתקווה שייקלט בו ויפרח. היקינתון, שבְּצָלו הובא לארץ מאירופה על ידי עולים חדשים והוא מנסה להכות שורש באדמת העיר העברית הראשונה, תל אביב,‏ מסמל גם את הביוגרפיה האישית של המשוררת, שעלתה ארצה בתקווה להיקלט במולדת העתיקה-החדשה. סיפורו של היקינתון, שנשתל מחדש בגינה שמתחת חלונה של המשוררת, משקף ומחזק באופן סמלי את חווית ההגירה – העקירה והניסיון המחודש להכות שורש.

מנקודת מבט זו, היקינתון התרבותי, שהוא צמח נוי אירופי מובהק, מהווה גם תזכורת למכורתה של המשוררת, שגדלה בליטא והתחנכה בה ובגרמניה. את חוויית היסוד של 'הכאב של שתי המולדות' ביטאה גולדברג לימים בשירה המפורסם 'אורן' (1955):

אוּלַי רַק צִפֳּרֵי-מַסָּע יוֹדְעוֹת –
כְּשֶׁהֵן תְּלוּיוֹת בֵּין אֶרֶץ וְשָׁמַיִם –
אֶת זֶה הַכְּאֵב שֶׁל שְׁתֵי הַמּוֹלָדוֹת.

אִתְּכֶם אֲנִי נִשְׁתַּלְתִּי פַּעֲמַַיִם,
אִתְּכֶם אֲנִי צָמַחְתִּי, אֳרָנִים,
וְשָׁרָשַׁי בִּשְׁנֵי נוֹפִים שׁוֹנִים.

לאה גולדברג בתחילת שנות הארבעים. הדיוקן כנראה צולם על ידי אנה ריבְקין-בּריק (מקור: ויקימדיה)

'פזמון ליקינתון' גם הולם יפה את 'י"ג העיקרים' של שירת הילדים, שניסח הסופר ומשורר הילדים היהודי-הרוסי קורניי צ'וּקוֹבסקי (שהיה מוכר היטב ללאה גולדברג, שתרגמה מספריו) בספרו ׳משתים עד חמש׳ (לנינגרד 1935; תרגמה דוידה קרול, ספרית פועלים, 1985). השיר עונה, בין היתר, לצורכי הילד לגבי חרוז, מקצב וחזרות, הוא מרחיב את עולם החוויות, מוסיף לו מידע ומעשיר את לשונו. אולם, כפי שכתב לי ד"ר גדעון טיקוצקי (מחבר המונוגרפיה האור בשולי הענן: היכרות מחודשת עם יצירתה וחייה של לאה גולדברג, הקיבוץ המאוחד וספרית פועלים, תשע"א), בעיקרו של דבר, זהו שיר לעת מצוא, שאמנם נכתב במיומנות רבה, אך לא היה משורש נשמתה של המשוררת, שבוודאי לא עלה בדעתה כי דווקא שיר זה ימצא את דרכו לקאנון שירי הילדים בעברית.

'פזמון ליקינתון', הנעדר מוטיבים חברתיים או לאומיים, בולט על רקע שירי ילדים עבריים אחרים שנכתבו ביישוב באותה תקופה,‏ בהם גם שיריה של גולדברג‏ עצמה. חוקרת ספרות הילדים ד"ר לאה חובב ציינה כי מבחינה סגנונית השיר מצוי בתפר שבין שתי תקופות בכתיבתה של גולדברג: המעבר מכתיבת שירי ערש אמנותיים, בלתי-קונוונציונליים (במחצית השנייה של שנות השלושים), לשירי ערש עממיים טיפוסיים קונוונציונליים (שנות הארבעים והחמישים). לדבריה, 'בתקופה הראשונה ניכר הגישוש אחר הז'אנר. לאה גולדברג יוצרת סיטואציה של שיר ערש, אך על פי רוב הדובר אינו האֵם, וחסרה הפנייה הישירה האופיינית אל התינוק הנרדם' (לאה חובב, יסודות בשירת הילדים בראי יצירתה של לאה גולדברג, כרטא, 1986, עמ' 83). אומנם, ב'פזמון ליקינתון' הדוברת היא האם, אך היא אינה פונה ישירות לבנה. כמו כן, אף שהשיר 'מתרחש' בלילה (שכולל גם את הציפייה למחר), הסיטואציה אינה של הרדמה ושינה.

עלילת השיר – צמח שפרח בזכות גשם עליז שהמטירו העננים לבקשת הלבנה – מביעה לא רק השגחה של הגדול על הקטן, אלא גם סיוע לקטן לממש את הפוטנציאל הטמון בו ולפרוח. בשירי ילדים נוספים של גולדברג, הירח – גרם שמים שהוא לכאורה רחוק אבל למעשה קרוב – נמצא בזיקה לישות קטנה מתחום הצומח והחי ומעולמו של הילד (בשיר 'מה עושות האיילות', לדוגמה: 'מִי שׁוֹמֵר עַל חֲלוֹמָן / הַמָּתוֹק? / הַיָּרֵחַ הַלָּבָן / מֵרָחוֹק. / הוּא מַבִּיט לְתוֹךְ הַגַּן / בְּבַת-שְׂחוֹק / וְאוֹמֵר לְּכוֹס וָתַן: / נוּם וּשְׁתוֹק!').

במאמרו המוזכר הציע אריאל הירשפלד לראות בלבנה, שליטת שמי הלילה שפורשׂת חסותה על הצמח הצעיר, ייצוג של דמות האם הגדולה. הרי לא במקרה גולדברג בחרה דווקא בשמו הנקבי של הירח. העננים, שמינם זכר והם מרעיפים על הקרקע את נוזל החיים, הם היסוד הזכרי שלצדה. ה'זיווג' השמימי, בין הלבנה ה'נשית' לבין העננים ה'גבריים', מוביל להרוויית אדמת העולם ומייצג את מיתוס הפריון  ההזדווגות יוצרת טיפה שמחוללת את פריחת הפרח שבגן. ואם כך, שירתם ושמחתם של בני האדם ('כולנו') למראה הפרח שפרח, כלומר התגובה הרגשית והיצירתית לנוכח תוצאת פעולתם של גרמי השמים, הם הדהוד של פולחן הפריון. יוצא אפוא שהצמח הצעיר, המקביל לילד רך,‏ נהנה מטיפוחם של שני 'הורים'  דאגתה של הלבנה והסיוע החומרי של העננים.

הצבע הלבן הוא ראיה נוספת לקשר העמוק שבין הצמח, שפרחיו לבנים, לבין הלבנה, פטרוניתו. צבעו הלבן של היקינתון מעיד שעלילת השיר מבוססת גם מבחינה בוטנית. כזכור, מדובר ביקינתון תרבותי, 'מיובא', ולא ביקינתון 'מקומי', שצבעו תכול עד כחול עז. וכך, המאמץ והדאגה לסייע לפרח שיפרח מוצדקים, שכן היקינתון הלבן, שתורבת באקלים האירופי הקר, אינו מותאם לאקלים החם של ארץ ישראל.‏ 

נסיים סעיף זה בציטוט ממאמרו של הירשפלד, שראה בשיר את אחת מיצירות המופת הישראליות, אשר 'קורצו מן האבן הקשה של הכנות, של הבדידות השלמה של אהבה אמיתית ושל אמנות אמיתית': 
בין כמה פנינים גדולות של שירה ... תנצנץ מרגלית אחת, קטנה, אך בהירה במיוחד – שיר ילדים שכולו השראה ומגע נדיר בין צלילים ומלים ... למרות ממדיו הצנועים ... [הוא] אינו רק יצירת מופת בזעיר אנפין, אלא הוא אחד משירי הילדים האהובים ביותר על דורות של ילדים, עד היום, והוא נהפך בזיכרון הקיבוצי ... למופת המובהק של שיר ילדים בעברית ... עד היום אני חושב שלמנגינה הזאת יש יופי עילאי ... במשך השנים למדתי שלא הייתי יחיד, לא בדורי ולא בדורות שלפני ואחרי. רבים מאוד (ובהם מוזיקאים רבים, לאו דווקא אשכנזים) אמרו לי ששיר היקינתון היה השיר היפה ביותר של ילדותם. ויש הטוענים כי זהו שיר הערש היפה ביותר שנכתב כאן, או פשוט – שזהו השיר היפה ביותר שנכתב כאן ... משהו במילותיה ובאישיותה של לאה גולדברג הפיק ממנה משהו נדיר ויחיד במינו במוזיקה של השיר הישראלי. משהו שקשה להגדירו, אבל הוא הדבר שהפך את השירים האלה, ובמיוחד את שיר היקינתון, לאידיאת היופי של הילדים שגדלו כאן.‏
ד. הלחן ש'היה טמון במילים'

רבקה גוילי ליד הפסנתר, שנות החמישים
יופיו הנדיר של השיר קשור בלי ספק גם למנגינתו. והנה, גם הלחן, כמו המילים, נוצר בשל אילוצים חיצוניים.

באותה עת שבה נכתב השיר (ינואר 1940) הכינה זמרת הסופרן מרים סגל תוכנית רדיו עבור 'קול ירושלים' (השידורים בעברית בתחנת הרדיו שפעלה בחסות השלטון הבריטי), שבה הייתה עתידה לשיר בליווי הפסנתרנית רבקה גוילי. זמן קצר לפני מועד הקלטת התוכנית התבקשה הזמרת לכלול בה 'שיר אביב' כלשהו, מאחר שהשידור עתיד היה להיערך בט"ו בשבט (שבאותה שנה חל ב-25 בינואר).‏ שתי המוזיקאיות התקשו למצוא שיר מתאים ועל כן מיהרה גוילי לבית חברתה המשוררת, שהתגוררה לא הרחק ממנה. לגולדברג היה בדיוק שיר מתאים, שנכתב ממש לאחרונה...

גולדברג העתיקה עבור גוילי את השיר, וזו למדה את מילותיו בדרכה הקצרה חזרה לביתה שברחוב בן יהודה 184 – מהלך ארבעה בלוקים מרחוב ארנון – והלחן כבר התנגן בראשה. באותו יום היא הציגה למרים סגל את השיר, ולמחרת (ועל פי גרסה אחרת באותו יום עצמו) נסעו שתיהן לירושלים לשירות השידור והקליטו את התוכנית.

לימים סיפרה על כך גוילי לנעמי שמר בתכנית 'ימי שבט', ששודרה בערוץ הראשון (ואז היחיד) של הטלוויזיה הישראלית בשנת 1980:



השם 'יקינתון', שמקורו היווני לא היה ידוע באותה עת לרבקה גוילי, צלצל באוזניה כשם סיני, ולכן היא הלחינה את השיר בסולם פֶּנטָטוֹני (סולם מוזיקלי המורכב מחמישה צלילים באוקטבה), האופייני למוזיקה מהמזרח הרחוק. מסיבה זו, כך כתבה גוילי לימים, 'מסופקני אם אפשר לקרֹא לו שיר עברי' (מכתב מ-12 ביולי 1963ציפי פליישר, התפתחותו ההיסטורית של שיר העם העברי, 1964, עמ' 309-308).

אריאל הירשפלד, במאמרו הנזכר, הציע לסווג סגנונית את הלחן כמרכז-אירופי, כמרבית היצירות המוזיקליות שחוברו באותה תקופה ביישוב.‏ הלחן עדין באופיו, קליט ונוח לזכירה, כיאה לשיר ילדים. ועם זאת, היצירה הקצרה, בת 13 התיבות, היא בעצם מבנה קומפקטי מורכב המזכיר בצורתו סונאטה בזעיר אנפין: נושא, מעבר, פיתוח ורֶפּריזה (חזרה). הירשפלד הפליג בשבחו של הלחן:
אין לי ספק כי הילדים (ומבוגרים שלא איבדו את היכולת להביט בדברים זעירים), חשים היטב כי זהו עולם שלם בזעיר אנפין. עולם שלם החג סביב תודעת-האני של ילד. מלאכת הבנייה שלו היא מרהיבה: היא בונה בפרק זמן של שלושים שניות מהלך שלם של התפתחות ושיבה; בנייה של 'מצב' שלם וסגור, יציאה ממנו, תנועה מהירה והשתנות, עצירה ובסוף – 'תיקון' שלם.
בנוסף, הירשפלד זיהה במלודיה מרכיבים המתכתבים עם תֵמות מהטקסט של הבית הראשון: המרווח הגדול בן ארבעת הצלילים בסוף הפסוק השני כאילו 'בונה בצלילים משהו מן הפליאה על מה שאירע בגינה'; המלודיה למילים 'בציצי היקינתון, בגננו הקטון', היא פיתוח של המוטיב שבמילה 'הלבנה', רק בסדר הפוך, כמו 'תמונת הראי של השמים'; ההאטה והאתנחתא על המילה 'הקטון', בסוף הפסוק הלפני-אחרון, הופכת מילה זו ל'מרכז התודעה של השיר'.

רות מגד, ברשימת תגובה ('בין היקינתון והפזמון ליקינתון", הארץ, תרבות וספרות, 12 בנובמבר 1999), הציעה לראות בלחן היבט סמלי נוסף, הקושר אותו למוקד השיר – פריחת היקינתון. מהלך המלודיה תואם את פריחת היקינתון, שדומה לפריחת 'קרוב משפחתו' החצב: התפרחת מתחילה בתחתיתו של עמוד התפרחת ופורחת כלפי מעלה בדוּרים (אשכולות), כשכל דּוּר פורח לאחר שנובל הדוּר שתחתיו. המלודיה הסגורה תואמת את פריחתו של דוּר אחד; הפתיחה והסגירה באותו צליל מבטאים את פריחת הדוּר הראשון, והחזרה שבפסוק הבא, המובילה לדומיננטה, מבטאת את המחזוריות ואת שינוי המקום – פריחת הדוּר הבא על עמוד התפרחת.‏ על פי פרשנות זו יש אפוא ממד נוסף של הרמוניה בין הטקסט והלחן.

רבקה גוילי בגינת ביתה ברמת השרון, שנות השבעים
(באדיבות בנה דן ונכדתה חֶלי; הצילום נדפס גם על עטיפת אלבום שיריה, 'יקינתון', 1997)

בפרק הבא:
ה. שתי חברות יצאו לדרך
ו. האיורים בשיר
ז. מבחר ביצועים
_________________________________________________________

* אביעד תאני הוא תלמיד לתואר שני באוניברסיטת תל אביב. הרשימה היא עיבוד של הערך 'פזמון ליקינתון', שנכתב עבור ויקיפדיה בעברית. ערך זה זכה בתואר 'ערך מומלץ'.