יום שלישי, 22 ביולי 2014

על דעת המקום: מעשה במטווח ב'נחל המטורפת'

מטווח ירי בימי מלחמת העצמאות (עד הלום)


לחיילי צה"ל העומדים על משמר ארצנו 
האמינו  יום יבוא!


מאת יהודה זיו

מחלקת מטה פלוגה ב' של הפלמ"ח, שחנתה בקיבוץ גבעת ברנר – ובה אף כיתת הסיירים הפלוגתית, עמה נמניתי אז – יצאה בקיץ 1944 אל קיבוץ דורות שבדרום, לסדרת אימון מתקדם. בגבעות שממערב למשק ערכנו שורת תרגילים דו-צדדיים, בהם המטרנו ביד רחבה על 'האויב' צרורות ארוכים, באמצעות המשרוקיות אשר בפיותינו, שהרי הבריטים עוד משלו בארץ בעת ההיא, ולפיכך נגזרה עלינו גזירת 'מחתרת'. המ"כים שלנו, בתוקף הסמ"כות שהוענקה להם, הם שקבעו בסיומו של כל תרגיל למי מן הצדדים הניצחון ובכמה 'קרבנות' עלה. בשעות הערב ניהלנו בעוז מלחמה מסוג אחר – הפעם ללא התערבות המ"כים ושיפוטם – על לבותיהן של בנות כיתת בית ספר תיכון תל-אביבי, שתלמידיו התנדבו בחופשת אותו קיץ לעזרת הקיבוץ.


קורס חובשים בגבעת ברנר, 1943 (ארכיון הפלמ"ח)


אך יותר מכל נכספנו להגיע אל יומה האחרון של ה'סדרה', בו המתין לנו מטווח הירי  במקלע בְּרֶן וב'אש חיה' ולא במשרוקיות. את המטווח ברובה עשינו לא הרחק מקיבוץ גבעת ברנר, בשדה המטווחים של נֶבִּי רוּבִּין (סמוך לשפכו של ואדי צַרָאר, הוא נחל שׂוֹרֵק), ששימש אז את צבא בריטניה ואף את משטרת המנדט. לשם כך היה על כל אחד מאיתנו ללבוש 'אוֹבֶרוֹל' של 'גָפִיר' (נוטר ממשטרת היישובים העבריים שהקימו הבריטים) ולהצטייד בתעודת נוטר שְׁאוּלָה, מה שהיה בעיני נערים שכמותנו בגדר שעשוע נחמד. אך את 'טעם' צרורותיו של מקלע טרם טעמנו מימינו, וחלומנו על סחיטת ההדק בירי צרורות ארוכים, חודרי כל, התבסס אך ורק על צפייה בסרטי המלחמה האמריקניים והרוסיים.


קיבוץ גבעת ברנר בשנות הארבעים. באמצע נראה מחנה האוהלים של הפלמ"ח (אוסף הצילומים של קרן היסוד; בתוך: ישעיהו פְּרֶס, ארץ ישראל: אנציקלופדיה טופוגרפית-היסטורית, א, ירושלים תשי"א, לוח יט).

המטווח בנבי רובין לא התאים לאימון בירי מקלעים. לצורך זה נדרש מקום נידח ומבודד ככל האפשר וזאת הייתה הסיבה העיקרית לבחירת קיבוץ דורות כבסיס לאותו אימון מתקדם. ואכן, לא היה ראוי לכך יותר מנחל רוחמה, אשר התחתר באדמת הלֶס הַאֲטִימָה, העשויה אבק מדברי דק-גרגר ששיקעו כאן הרוחות, וכך נוצרו ממזרח לקיבוץ נפתולי ערוצים צרים ועמוקים, בעלי גדות זקופות – נוף בִּתְרוֹנוֹת (Badlands) אופייני, אשר הקנה למקום זה את שמו 'בִָתרונות רוחמה'.


צילום מן האוויר של בִּתרונות רוחמה (ויקיפדיה)

מונח נוף זה נטל את שמו העברי מן הכתוב במקרא על אבנר בן נר, אשר לאחר הריגת עֲשָׂהאֵל בן צרויה ליד בריכת גבעון נמלטו הוא ואנשיו אל הגלעד, 'וַיַּעַבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן וַיֵּלְכוּ כָּל הַבִּתְרוֹן וַיָּבֹאוּ מַחֲנָיִם' (שמואל ב, ב 29). הבתרון הנזכר בפסוק הוא אולי גאון הירדן

בפי יושבי מערב הנגב נשא בעת ההיא נוף הבתרונות של נחל רוחמה את השם ألنّخَابِير (אֶ-נַּחָ'אבִּיר), סיכול אותיות של نخاريب (נַחָ'ארִיבּ), שהוא ריבויו של نَخْروب (נַחְ'רוּבּ), כלומר חָרוּר או סָדוּק, מלשון חִ'רְבֶּה או חורבה, והוא גם כינויה של חלת הדבש החרורה. כמוהו גם נוף הבתרונות הנודע של נחל סחף, במערב הנגב – אזור בתרונות בארי ומכתש בארי – אשר אף הוא נשא תחילה את הכינוי وادي نخابير אדי נַּחָ'אבִּיר). ואכן, 'הנקודה הישנה' של קיבוץ בארי ('בית הביטחון' מימי עליית י"א הנקודות בערב יום הכיפור תש"ז/1946) שומרת, עד היום, את כינויו הערבי הקודם של המקום – נַחָ'אבִּיר.

'בית הביטחון'בנח'אביר, לימים קיבוץ בארי (צילום: אפי אליאן; Hסטוריה על המפה)  

נחל רוחמה, שממזרח לדורות, אשר מטווח המקלע הנכסף היה אמור להיערך בסתר בתרונותיו, נשא אז בפי ערביי הסביבה את השם وادي المَجْنُونَة (ואדי אֶל-מַגְ'נוּנֶה). שם זה נלקח מתל אל-מג'נונה (תל המטורפת) הסמוך, הנשקף עליו מצפון. השם העברי בן ימינו – רוחמה – השכיח את 'המטורפת' והוליד גם את כינויה הנוכחי של שמורת 'גבעת רוחמה'. אך מי היא 'מטורפת' זו? על מקורו של השם הערבי שמענו אז מעשה באישה, אשר לאחר שנות עקרוּת רבות זכתה סוף סוף ללדת תאומים – אך בעודם נערים, נחטפו ממנה לעבודת הצבא. מאז מהדהדות כאן בלילות זעקותיה המרות – שאינן אלא יבבת הרוח, המנשבת בנפתולי בתרונותיו של נחל רוחמה – והם שנתנו לנחל את שמו. השלטון העות'מני אכן נהג לגייס לצבאו גם בדרך זו (ולא הוא בלבד: גם בצבא הצאר הרוסי נחטפו נערים יהודים לעבודת הצבא, הלא הם הַקַנְטוֹנִיסְטִים הידועים). כך, ככל הנראה, אף נולד המעשה באותה 'מג'נונה'.

ואדי אל-מג'נונה (נחל המטורפת), ממזרח לקיבוץ דורות
מפת ברייר 1:25,000 של חיל ההנדסה (REהבריטי, מרס 1943

אין זו המשוגעת היחידה על מפת ארצנו. במערב הגליל בוקעים שני מעיינות בעלי שם ערבי דומה, עֵין אֶל-מַגְ'נוּנֶה (מעיין המטורפת?). האחד בנחל גַּעֲתוֹן, בצד בית המשק של אבירי מצודת יחיעם, והאחר בנחל בית העמק, בין הכפרים גַ'ת ויִרְכָּא. אך שם אין מספרים כלל על אישה עקרה, שתאומיה נחטפו ממנה לימים לעבודת הצבא, אלא סיפור אחר לגמרי. בלשוננו המדוברת מקובל לעשות שימוש ב'מעיין' (מין זכר), בעוד 'עֵין' בערבית – כמו אף 'עַיִן' בעברית – שתיהן ממין נקבה. וכיוון ששתי עֵינוֹת אלה, אשר במערב הגליל, קשורות במערכות קארסטיות, הנותנות את מימיהן לסירוגין (כמו מעיין הַגִּיחוֹן שלרגלי עיר דוד, אשר שמו מרמז על פעימותיו, המגיחות מתוכו לסירוגין), כינו גם ערביי מערב הגליל כל אחת מן השתיים בשם עֵין אֶל-מַגְ'נוּנה, כלומר המעיין המשוגע. וכך זכה המעין אשר בנחל בית העמק בשם העברי 'עין יִפְעַם', מלשון פעימות בלתי סדירות: משוגעת! פעם נותנת מים – ופעם לא...


עין יפעם (צילום: אמנון גופר)

אך הבה נחזור אל המטווח.

סוף כל סוף הגיע יום המטווח במקלע. כבר עם עלות השחר יצאנו משער המשק, כשבראשנו צועד אחד המ"כים, ושמנו פעמינו מזרחה, לעבר ביתרונות הנחל. שם המתינו לנו שני המ"כים האחרים, בידיהם תיבת תחמושת גדולה ומסקרנת ולצידם, ממרום הַ'דּוּרְגָל' שלו, חייך אלינו בלועו הפעור מקלע בְּרֶן – הפעם הזאת אמיתי ולא 'מהסרטים'.

בסופו של דבר, נערך המטווח כעניין שבשגרה: כל אחד קיבל חמישה כדורים – אחד 'לחימום הקנה' (ולחימום היורה!), אחד לירייה 'בודדת' ושלושה כדורים ל'שוטפת' (ירייה אוטומטית של צרור קליעים). משנסתיימה שיגרת המטווח, שוב הוליך אותנו אחד המ"כים בחזרה לעבר הקיבוץ, בעוד שני האחרים נותרו מאחור כדי ל'הַסְלִיק' את המקלע עם תרמילי הכדורים שנורו, שהרי אף הם היו בחזקת ראיה לפשע (Corpus delicti). מכאן ואילך הפך ואדי אל-מג'נונה והיה בעבורי לזיכרון נעורים מרגש, שלא  נתעמעם במרוצת השנים.

לימים, משתמה מלחמת העצמאות, מצאתי את עצמי בגדוד 93 של חטיבת המילואים 9 – זו החטיבה אשר נודעה בימי מבצע קָדֵשׁ (אוקטובר 1956) במסע החתחתים שלה, דרך מזרח סיני, לכיבוש שַׁרְם אֶ-שֵׁייח'. חיילים רבים בחטיבה היו אנשי עמק יזרעאל, וכך שמחתי למצוא שם יחד עמי, באותו גדוד מילואים, גם שניים מן המ"כים שלנו באותה עת רחוקה: עודד ארזי (פֶּקֶר) ומשה'לה רביב (רבינוביץ), ממושב כפר יהושע. מדי פעם נהגנו להזכיר נשכחות מימי הפלמ"ח, ויום אחד, בעודנו מתרפקים על זיכרונות אותה 'סדרה' בקיבוץ דורות, התבוננו עודד ומשה'לה זה בזה במבוכה ואחד מן השניים הודה בחצי פה: 'בעצם, במטווח-המקלע הוקצו אז לכל אחד מכם, לפי התקן, שישה כדורי מקלע, ומהם שניים לבודדת. את הקליע השישי שמרנו לעצמנו'...

ספר לזכרו של עודד ארזי (פקר), קיבוץ דליה, 2000

לא יאומן כי יסופר! באותה עת כבר עברו לפחות חמש עשרה שנה מאז אותו מטווח מקלע, אך כששמעתי את הדברים הללו הרגשתי בחלל גרוני פקעת, גדלה והולכת, של עלבון מר, ובקושי עצרתי את דמעותיי: איך 'עבדו עלינו' כך בעת ההיא? ומי, אם לא המ"כים הנערצים שלנו?

לא נרגעתי וגם לא סלחתי, אך במחשבה שנייה הבנתי: מי היו אז, בעצם, אותם מ"כים? הרי אף הם לא היו אלא נערים הבוגרים מאיתנו בשנה-שנתיים בלבד. וגם הם, ממש כמונו, נטלו חלק בשפע צרורות מקלע 'מן הסרטים', אך בפועל זכו רק במטווח מקלע אמתי אחד. אין פלא אפוא אם גבר עליהם אז יִצְרָם ועשו מה שעשו: 'חגגו על חשבוננו' בכדור גנוב מכל אחד מן הטוראים.

ובחשבון הסופי, לעומת כל מה שאני חייב לפלמ"ח (המון!), עדיין נשאר הפלמ"ח גם הוא חייב לי, כבר שבעים שנה, מאז קיץ 1944 ועד עצם היום הזה: יריית כדור מקלע אחד...


'מחסנית כזאת של ברן' (נוסטלגיה אונליין)

הנה לפרידה שירם של חיים חפר ושמואל פרשקו 'ציפּ', ובו מדמה הפזמונאי את גופה של ציפ למחסנית העקומה של מקלע ברן.

הִיא אֶתְמוֹל אָמְרָה: יַקִּיר לִי
אֶת שְׂפָתַי לְךָ אֶתֵּן...
וְרוֹמַנְס, אָמְרָה, תָּשִׁיר לִי –
רַק הַגּוּף שֶׁלָּהּ מַזְכִּיר לִי
מַחְסָנִית כָּזֹאת שֶׁל בְּרֶן...
מַחְסָנִית כָּזֹאת שֶׁל בְּרֶן...


חברי להקת הנח"ל בערב מחווה לחיים חפר, 1987:   


Tribute to Israeli Poet Haim Hefer 1987 P.6 von boazgu

יום ראשון, 20 ביולי 2014

התרחיש האלוהי


מח"ט גבעתי אל"מ עופר וינטר, היום החמישי למבצע "צוק איתן", 12.7.14 (צילום: אלון בסן, משרד הביטחון)
מח"ט גבעתי אל"מ עופר וינטר, היום החמישי למבצע "צוק איתן", 12.7.14

(צילום: אלון בסן, משרד הביטחון)

מאת חנוך מרמרי
(המאמר התפרסם אתמול באתר העין השביעית)
אם במשך שנים רבות דחקו אמירות דתיות מחוץ למיינסטרים הישראלי, היום הולך ומתעצב מיינסטרים ישראלי חדש. המסורתיים והדתיים כבר לא מוכנים להשתתק ולהיאלם דום ככל שמדובר בשיח התקשורתי הציבורי (הרב חיים נבון,  בתגובה לביקורת שהוטחה בנוסח נאום היציאה לקרב של מח"ט גבעתי עופר וינטר – 'להכרית את האויב המנאץ אלוקי ישראל').  

אפשר להגדיר את הרב חיים נבון כצעיר ישראלי דתי דור 4. רב קהילה במודיעין, רב קהילה בפייסבוק, מרצה, דרשן, סופר, בעל טור, איש אשכולות. הוסיפו לכך את הניואנס הדק, המתנשא, המאפיין את הבקיאים לא רק בתורה ובמדרש אלא גם יודעים פרק בכדרור על מגרש המיינסטרים ומאבחנים עד כמה תש כוחה של הישראלית נטולת האל במחוזות האגואיזם, ההדוניזם והדרוויניזם – ותקבלו דגם נוצץ ויעיל של מורי דרכו של הדור הבא. 

הודעת הדואר האלקטרוני ששלח השר נפתלי בנט לנמעני הניוזלטר שלו עם יציאת צה"ל לפעולה ברצועת עזה, 18.7.14
הודעת הדואר האלקטרוני ששלח השר נפתלי בנט לנמעני הניוזלטר שלו עם יציאת צה"ל לפעולה ברצועת עזה, 18.7.14

לרב נבון עומדת זכות הביטוי הבלתי מעורערת כאשר עם הכניסה לעזה הוא מעלה בדף שלו סטטוס האומר 'ייתן ה' את אויבינו ניגפים בפני חיילינו, ויקוים בהם הכתוב בפרשת השבוע לאחר הניצחון במלחמת מדיין [...]'. נבון בוודאי צודק באשר לזכותו של שר הכלכלה וחבר הקבינט נפתלי בנט לפתוח את הניוזלטר השבועי שלו בציטוט מספר דברים: 'שמע ישראל, אתם קרבים היום למלחמה על אויבכם, אל ירך לבבכם, אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם, כי יהוה אלוהיכם ההולך עמכם להילחם לכם עם אויבכם להושיע אתכם'. 

הרב נבון צודק גם בנוגע לחופש הביטוי של ישראלי בשם עופר וינטר. גם הוא לא חייב להיאלם דום בגלל אמונתו. אלא שוינטר נמנה על הדרג הצבאי הפיקודי הבכיר, ודווקא משום כך נדרש מאדם במעמדו שימוש בפילטר מסוים שיסכור בין הרעיונות התוססים במוחו לבין מקומו בארגון הגדול  ובמקרה זה, מקומו כמפקד חטיבה בצה"ל ברגע כניסתו לעזה. 

מבחינת מרחב הביטוי המקצועי שלו ומגבלותיו מול הארגון שהוא מייצג, אפשר לראות את מעמדו של המפקד הבכיר כדומה לזה של דיפלומט או שופט. ואם כך, הבה נניח כי איש לא הסמיך את אל"מ וינטר לשמש כוהן דת לצעירים הבאים לשרת בחטיבתו מתוקף היותם ישראלים ומכוח חוק הגיוס. כאשר נשא את דרשתו הדתית, הוא עשה זאת כמפקד בכיר בצבא של כו-לם, ועל כן אי אפשר שלא לראות בדבריו אלא מסמך ייצוגי המבטא את רוח צה"ל בפקודת הקרב לפקודיו הסדירים, לוחמי גבעתי היוצאים לקרב. 

יש לקוות שמפקדי גבעתי שנכנסו השבוע לעזה שיננו את לקח האינתיפאדה הראשונה, בכל הנוגע לחשיבותה של רוח המפקד. בגבעתי של סוף שנות ה-80, נשפטו חיילים ומפקדים ובראשם המח"ט דאז, אל"מ אפי איתם (פיין) על הנחיות ומעשים שהביאו לשימוש באלימות-יתר כלפי כמה תושבי עזה עמם באו במגע. איתם לא הורשע, אך מסלול קידומו שובש וסופו שפנה לחיים הפוליטיים. 

מפקד חטיבת חי"ר ותיק ומנוסה העיד באוזני השבוע כי נשיאת ונאומים וכתיבת אגרות לחיילים הן מיומנויות המוטמעות במפקד עצמו. המפקד לשעבר אינו מכיר הנחיות, נהלים או מגבלות, באשר לסגנונם ולתוכניהם של המסרים הללו. הכל נעשה במסורת החטיבה, במסגרת העניין ועל פי השכל הישר, כדבריו. אם כך, יש לקוות כי מפקדיו של וינטר ישקלו בבוא הרגע את התאמתו לפיקוד בכיר, לאור המורשת המילולית שהוא מותיר אחריו. 

'דף מפקד לקרב' שהפיץ מח"ט גבעתי לחיילי החטיבה

ואשר לענייני אמונה ודת  לשם כך ישנם בחטיבות הסדירות רבנים צבאיים במשרה מלאה ובדרגה גבוהה, הממונים על אספקת שירותי דת למעוניינים בכך. מרחב הביטוי של רבנים כאלה, מעבר לנושאי שמירת מצוות, תלוי במידה רבה במח"ט. ישנם רבנים המשתתפים באופן פעיל בשיח החטיבתי, והדבר יכול להתקבל על הדעת כל עוד הרב אינו פועל כקבלן עצמאי, אלא כחלק מהמסגרת הפלורליסטית שצה"ל מבקש לקיים. 

הרב נבון מתעלם מנקודה מהותית. אין היום בעיה של השתתפות הציבור הדתי במיינסטרים תוך היאלמות דום. לציבור הדתי החדש די במות ואפיקים כדי לבטא את עצמו. החל בכנסת החדשה, המשך בתקשורת החדשה וכלה בכל אפיק תקשורת חברתי.


נשאב כוח מאור היישובים 

הרב נבון טועה גם בתפיסתו ההגמונית. צה"ל לא קם ככלי משחק בידי דור המייסדים (שהיה אכן חילוני ברובו, גם אם שסוע לזרמים ופלגים). המשתמע מדברי נבון הוא כי עתה, משקם דור חדש וטוען להגמוניה, ניתנת לו הזכות או האפשרות ללוש את צה"ל מחדש ולהתאימו לצרכיו. 

צה"ל הוקם כגוף ממלכתי, שנועד לשרת את אזרחי המדינה ואלה מחויבים לשרת בו – חילוניים ומאמינים גם יחד, אנשי מיינסטרים, קבוצות מגזריות וגם אלה שאינם יהודים כלל. זה היה אולי גדול הישגיו של ראש הממשלה דוד בן גוריון, שפירק את המיליציות החמושות עם קום המדינה ועל אף הכאב והכעס התיך אותן לצבא ממלכתי אחד. 

חייל צה"ל בשטחי כינוס סמוך לגבול רצועת עזה, יום לאחר יציאה למבצע קרקעי ברצועה במסגרת מבצע "צוק איתן", 18.7.14 (צילום: נתי שוחט)
חייל צה"ל בשטחי כינוס סמוך לגבול רצועת עזה, יום לאחר יציאה למבצע קרקעי ברצועה במסגרת מבצע "צוק איתן", 18.7.14 (צילום: נתי שוחט)

העובדה שהקבוצה ההגמונית הוותיקה מצמצמת היום מסיבות שונות את נוכחותה בצמרת צה"ל, אין משמעה שצריך לכונן את הצבא מחדש. גם אם יש היום יותר חריגות של מפקדים מן הקורקטיות הצה"לית לכיוונים משיחיים, אין לקבל מצב בו צה"ל ישנה את מהותו ועליו להמשיך להתקיים כצבאה של המדינה כולה. 

כצבא המדינה, על צה"ל לספק שירותי דת למשרתים בו, אך לא להיות צבא דתי. גם אם רוב חבורת הפיקוד תהיה בשנים הבאות מורכבת מנציגי הציבור הדתי-לאומי, אסור יהיה לצה"ל להשתמש בתכנים דתיים כדי לשלהב את לוחמיו. לוחמים בערב קרב זקוקים בוודאי לחיזוק, אבל ההיסטוריה מלמדת כי בערכים פשוטים כמו הגנה על הבית, יש די משמעות כדי להביא כל לוחם לחרף את נפשו. כל לוחם  דתי או חילוני, מאמין או כופר  ייצא להגן על ביתו ועל הערכים המקומיים והאוניברסליים שהוא מגלם עבורו. 

ראו לשם השוואה את נאום היציאה לקרב שהעביר לחייליו אל"מ אליעזר טולדנו, מח"ט הצנחנים, החטיבה הסדירה הנוספת שיצאה באותו לילה להילחם בעזה: 'הכו באויב, חזור והכה!', אמר והוסיף: 'נשאב את כוחנו מאור היישובים הישראליים המפריחים את מערב הנגב'. 


מה רוצה האל הכועס? 

מכיוון שבמדינת ישראל לא מתקיימת הפרדה מלאה בין דת למדינה, אפשר לכאורה לספור כאן את המאמינים (דבר שלא יעלה על הדעת – ואף מנוגד לחוק – ברפובליקה חילונית ותיקה כצרפת שרוב תושביה עודם נוצרים קתוליים במידה כזו או אחרת של 'מסורתיות'). ה'לכאורה' בא משום שבלתי אפשרי לדייק במדידת משקל האמונה. 

ההגדרה "מסורתי", יודע זאת בוודאי הרב נבון, היא גמישה מאוד. גם אם נשתכנע כי ישראלים רבים עושים קידוש, רבים עוד יותר אומרים קדיש, אחרים שומרים מידה מסוימת של כשרות וכולם מניפים את דגלי המדינה ביום העצמאות, האם כל האנשים המסורתיים הללו אמורים לממש את ההגמוניה החדשה, זו שתצא למלחמה נגד 'מנאצי השם'? האם האדם הסביר לא ידרוש צידוקים ממשיים יותר כדי שיסכן את חייו שלו או שישלח את בניו לקרב? 

הרב חיים נבון בסרטון באתר ynet, תחת הכותרת "תתחילו להתרגל לאליטות החדשות" (צילום מסך)
הרב חיים נבון בסרטון באתר ynet, תחת הכותרת 'תתחילו להתרגל לאליטות החדשות' (צילום מסך)

ואם כבר הגדרות, יש לזכור כי יהדותם של רבים מן המשרתים ביחידות הלוחמות – כאלה שהגיעו כעולים מחבר העמים – עומדת בספק בעיני הרבנות. רבים מהמשרתים בחטיבות הלוחמות יעשו כמעט הכל כדי להשתלב בחברה הישראלית. אבל מה להם ולהשֵם? ומה על הדרוזים ובני מיעוטים אחרים שמשתלבים ביחידות הקרביות בכל שורות הפיקוד – שלהם ולהשֵם אין שום עניין משותף. 

ב'מקור ראשון' כתב אתמול בעניין זה יאיר שלג, אדם דתי, דברים נוקבים:
דיבורים על מלחמה נגד אויב המנאץ אלוהי מערכות ישראל, אולי אינם חופפים לגמרי לקולות האסלאמיסטיים, אבל הם הולכים ומתקרבים אליהם באופן מסוכן. מעבר לכך שהם אינם משקפים הסכמה ישראלית רחבה, יש בהם גם סכנה מעשית ברורה ... מלחמה על כבודו של אלוהים היא באמת מוחלטת ונמשכת עד להכרעה כוללת של אחד הצדדים ... שהרי מי יוכל לומר לנו איזו פשרה תפיס את דעתו של האל הכועס על חילול כבודו?. 


הרוח ששמה הוא גבעתי 

גבעתי נולדה פעמיים. פעם במלחמת תש"ח בקרבות הבלימה בין אשקלון לאשדוד ופעם כחטיבה סדירה דרומית בראשית שנות ה-80 שעיקר פעילותה היה מרחב עזה. מה ל'רוח ששמה הוא גבעתי', כפי שהמח"ט וינטר תיאר את חטיבתו בנאום היציאה לקרב שלו, ולמלחמה בניאוץ השם? 

'זו הרוח ששמה הוא גבעתי' היא שורה מהמנון החטיבה שחרז בשעתו עמוס אטינגר, שהרי אין קורפוס צבאי שאין לו המנון משלו. אין המדובר ביצירה אפית, בקושי אפשר לחלץ מתוך החצץ המילולי הזה שורה מעין-המנונית כמו 'והיום הם שבים ונושאים על גבם את תרמיל הרעות בו נשבעתי'. שיר חלטוריסטי אמנם, אבל נראה שעשה את העבודה – או לפחות החטיבה עשתה אותה במשך כמה עשורים. וזאת על אף ששום מכשיר ראיית יום או לילה לא יצליח לזהות בו ולו שמץ חלקיק אלוהי.

יום שישי, 18 ביולי 2014

חידון עונ"ש למביני עניין

המונדיאל נגמר? רוצים הפסקה מן הלהג האינסופי על 'צוק איתן'?

הנה כסא המפלט שלכם: החידון המצולם של עונ"ש, שמשלב היסטוריה יהודית וכללית, ספרות, קולנוע ותרבות פופולרית.

החידה היא בחמישה שלבים, וכל שלב מקדם את הפותר לתשובה הסופית. אתם מוזמנים לנסות ולפתור גם חלקים. נראה מי יצליח לעקוב אחרי הזרם המפותל של האסוציאציות שלי...

שלב א 

מי הן שלוש הנשים הללו ומה משותף להן? המשותף יכול להיות משהו סתמי.




שלב ב

מי הם הגברים המצולמים כאן ומהו הדבר הסתמי המשותף להם?






שלב ג

אשה אחת ואיש אחד מבין המצולמים למעלה קשורים זו בזה – איך בדיוק?


שלב ד

מה מחבר בין אותו האיש לבין הספר הזה?


שלב ה

ומה מחבר בין כל אלה לבין האיש שהיום ימלאו 15 שנה למותו?

לזהות אותו זה קל מאוד, אבל איך הכל קשור?

החידון מוקדש באהבה ובדאגה לחיילי צה"ל ובתקווה שישובו הביתה בשלום, ומהר.

הפתרון המלא יובא כאן מאוחר יותר.


הפיתרון

לא עבר זמן רב ודודי גרינברג פתר את החידון במלואו (ראו למטה בתגובות).

הכוונה כמובן לזמר מאיר אריאל (1999-1942), שהיום מלאו חמש-עשרה שנה למותו הבלתי צפוי, ולשירו, האקטואלי מתמיד, 'לילה שקט עבר על כוחותינו בסואץ'.



שאר חלקי החידון נפתרו כאמור במלואם על ידי דודי.

נקווה שלילות (וימים) שקטים יעברו על כוחותינו ברצועת עזה. כל כמה שנים אנחנו צריכים להחליף את אזור החיוג, אבל התפילה לשלומם נשארת.


יום חמישי, 17 ביולי 2014

הזקן בן המאה ועשר שנעלם

בשנת 2009 התפרסם הספר הנהדר, המצחיק והמומלץ 'הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם', שחיבר השוודי יונס יונסון. הספר, שהפך מיד לרב-מכר עולמי ונמכר במיליוני עותקים, תורגם לעברית על ידי רות שפירא וראה אור בשנת 2011 בהוצאת 'כתר'.



זהו אחד הספרים המצחיקים ביותר שקראתי, ואני בהחלט מתכוון לראות גם את הגרסה הקולנועית שעלתה לפני זמן מה על האקרנים.


מתברר שאנשי רשות האוכלוסין וההגירה שבמשרד הפנים שלנו – לאחר שסיימו לפתור בהצלחה את בעיית הפליטים והמסתננים, הגֵרים, חסרי הדת וחסרי האזרחות – התקנאו בהצלחת הספר והחליטו למנף את הפוטנציאל הגלום בו.

דובי גולדפלם שם לב למודעה ההזויה שהתפרסמה אתמול בעיתון 'ישראל היום':



כלומר, בני ה-110 ומעלה שימו לב (בהנחה שאתם קוראים 'ישראל היום')!

אם אתם עונים על הקריטריונים – דהיינו שהביטוח הלאומי לא שילם לכם עד היום גמלה או הבטחת הכנסה ואיכשהו שרדתם את השנים הקשות בלעדינו – אנא הודיעו לנו תוך שלושים יום (לא נעים, אבל בגילכם כל יום קובע!). אם לא תעשו כן לא תותירו בידינו בררה אלא להגדירכם כתושב 'לא פעיל' (???) ונאלץ למחוק אתכם ממרשם האוכלוסין. ראו הוזהרתם!

מנקודת המבט של מרשם האוכלוסין, אם לא ידוע לנו שאתה מת – הרי שאתה חי איכשהו, גם אם אתה בן 110 ומעלה... אמנם אלה חיים 'לא פעילים', אבל גם זה משהו.

ואולי בכלל מקור ההשראה אינו בשוודיה, אלא ברוסיה, ברומן הסאטירי הגדול 'נפשות מתות', שחיבר ניקולאי גוגול? גם אצל גוגול, העובדה שמישהו מת אינה רלוונטית. כל עוד הוא לא נרשם כמת, אפשר לעשות עסקים על חשבונו כאילו הוא חי.

ובמחשבה נוספת, למה בחרו אנשי משרד הפנים דווקא בגיל 110? והרי משר הפנים גדעון סער – שלאחרונה החל לשמור שבת על חשבון תושבי תל-אביב – אפשר היה לצפות לקצת יותר ייִדישקייט ולבחור דווקא את הגיל 'היהודי' כל כך – 120...

אין לי תשובה. אבל זו הזדמנות מצוינת להוציא מן המחסן את 'עד מאה ועשרים', שירו הנשכח של מייק בורשטיין הנהדר, כפי שהושר בסרט 'הבורקס האשכנזי' המביך, 'קוני למל בתל אביב' (1976).

מילים: עמוס אטינגר; לחן: דובי זלצר.


עד מאה ועשרים, עד מאה ועשרים,
עד מאה ועשרים, שתהיה צעיר.
עד מאה ועשרים, עד מאה ועשרים,
עד מאה ועשרים, יהודים לשיר.

נרימה כוס משקה, שהחיינו
ונשתה בלי די,
על אף כל הצרות שעברנו,
עם ישראל חי, אי-אי-אי.

עד מאה ועשרים...

עוד יום יבוא יבוא משיחנו
לא נשאל מתי,
וכך נישא אל-על תפילתינו
עוד אבינו חי, אי-אי-אי.

עד מאה ועשרים...
 


יום שלישי, 15 ביולי 2014

פה ושם בארץ ישראל: חולצה כשרה, גנבי זרע, אהבה ואנחה

לקט, שכחה ופאה מתוך מה ששלחו לי לאחרונה קוראים נאמנים.

א. חולצה כשרה והיא עולה

אפרת שושנה צילמה השבוע חלון ראווה של חנות בגדים ברחוב מלכי ישראל בירושלים. מישהו יכול להסביר לנו מהן 'חולצות בסיס כשרות'?



ב. המשיח בא בזמן (אם יצליח להבין מה כתוב כאן)

הימים הקשים שבהם אנו נמצאים מוציאים מן המחילות כל מיני טיפוסים הזויים. 

ברוך גיאן צילם שלשום את המודעה הזו ליד כנסיית המשיח בעיר העתיקה. אפילו 'גוגל טרנסלטורס' לא יוכל להסביר איך נוצר הטקסט המשיחי הזה.


ג. נלחמים בגניבת זרע

רון חרמוני-להט צילם בתל-אביב את המיניבוס הזה, שבעליו עבר כנראה חווית גירושין קשה במיוחד. אין גירושין שמחים...


ד. סי סניורה, כמה הקרנות?

רון חרמוני-להט (זה מהסעיף הקודם) התפעל גם ממודעה שהדביקה עיריית תל אביב בחוצות העיר, ותהה אם בעיר העברית הראשונה יודעים גם לספור בעברית נכונה ('שני הקרנות'?!).


ה. אהבה ואנחה

שייקה מגן צילם את השלט שמקדם את פני הקונים ב'משתלת אהבה', בכביש העולה מצומת פת לשכונת גילה בירושלים. שלושים אחוז 'אנחה', אבל מכל הלב...




יום ראשון, 13 ביולי 2014

סיפורי רחובות: צביה המלכה מבאר שבע

'הבאר של השבועה או הבאר של השבע', מתוך: Charles William Wilson, Picturesque Palestine, New York, D. Appleton and Company, 1883 (מקור: טיול בעיר)

על צביה המלכה שמעתם?

אני מודה שכלל לא הייתי מודע לקיומה של דמות חשובה זו, עד שהתברר לי שאכן הייתה אישה כזו אצלנו בארץ, ואיפה היא נולדה? לא תאמינו  בבאר שבע!

כך מסופר בספר מלכים ב, יב 2:
בִּשְׁנַת שֶׁבַע לְיֵהוּא מָלַךְ יְהוֹאָשׁ, וְאַרְבָּעִים שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלָ‍ִם, וְשֵׁם אִמּוֹ צִבְיָה מִבְּאֵר שָׁבַע
ובדומה, גם בדברי הימים ב, כד 1:
בֶּן שֶׁבַע שָׁנִים יֹאָשׁ בְּמָלְכוֹ וְאַרְבָּעִים שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלָ‍ִם וְשֵׁם אִמּוֹ צִבְיָה מִבְּאֵר שָׁבַע.
טוב, לא בדיוק מלכה, אלא האמא של יואש מלך יהודה (וכמסתבר גם רעייתו של המלך אחזיה), אבל גם זה משהו. וכדאי גם לשים לב לניקוד  צִבְיָה, ולא, כצורה הרווחת יותר, צְבִיָה. 

מלכה או רק אמא של מלך – לפרנסי העיר באר שבע זה לא ממש משנה. בכל זאת גאווה מקומית! זו ככל הנראה המלכה היחידה שנולדה בבאר שבע, ולפיכך נמצאה ראויה, בלי ספק, לרחוב על שמה בבירת הנגב.



אגב, באנגלית כותבים את השם צִבְיָה כך: ZibiahSibia, אך כמקובל אצלנו, הכיתוב האנגלי שעל השלט התעלם מזה לגמרי...

מילא הכתיב באנגלית... פרופ' עמנואל דונחין מטמפה שבפלורידה שהה לאחרונה כחודש באוניברסיטת בן-גוריון. כשטייל בסביבת מגוריו בבאר שבע שם לב לשלט הרחוב הנושא את שמה של 'צביה המלכה'. אך מה שמשך את תשומת לבו לא היה רק גילויה של מלכה שעל קיומה לא היה ידוע לו, אלא שנות חייה ומותה של המלכה: תרפ"א-תשנ"ד (1994-1921). איכשהו זה לא כל כך הסתדר לו עם שיעורי התנ"ך שזכר מלימודיו בבית הספר, אלא אם חידשו את המלוכה בישראל ושכחו לספר לו.

אז איך נוצר שיבוש מוזר כזה?

כדי לפתור את התעלומה, נכנסתי ל'גוגל' והכנסתי לשורת החיפוש את התאריכים תרפ"א-תשנ"ד. רבינו גוגל לא אכזב, ובתוך שניות גיליתי כי בשנים האלו נולד ונפטר המתמטיקאי וחתן פרס ישראל למדעים מדויקים פרופסור שמשון עמיצור. הצעד הבא היה לבדוק אם יש רחוב על שמו בבאר שבע  ו... בינגו! כמובן שיש.


שמשון עמיצור (1994-1921) מקור: ויקיפדיה

אם מישהו מקוראי הבלוג שגרים בבאר שבע מוכן להטריח את עצמו, לצלם את השלט שנקבע ברחוב שמשון עמיצור ולשלוח לי, נוכל לפחות לוודא שעמיצור לא קיבל בטעות את שנות חייה של צביה המלכה... 

בעלי התוספות

עופר אדרת חיפש ב'גוגל סטריטס' ומצא שעיריית באר שבע העניקה לשמשון עמיצור את שנות חייו הנכונות. אבן נגולה מלבי.


יום שישי, 11 ביולי 2014

'חלומותיהם החדשים' (ב): היכן הייתה חנותו של מר לובלין?

כיכר השוק הישן (Markt). בצד ימין: בית העירייה הישן (Rathaus), סביב 1900 (מקור: ויקיפדיה)

הרשימה הקודמת
א. סיור בלייפציג בעקבות חיים באר

הרשימה הבאה
ג. מיהו עקיבא חשמל?

בעיר לייפציג ('ליפסיא', כפי שקראו לה יהודים) גר לפרקים הסופר ש"י עגנון במהלך מלחמת העולם הראשונה ולאחריה (1919-1917). בפברואר 1930 הוא נסע לליפציג במיוחד מארץ ישראל כדי להשגיח על הדפסת מהדורת סיפוריו, שנדפסה בארבעה כרכים בהוצאת 'שוקן' ובבית הדפוס המשובח דרוגולין (W. Drugulin). הוא גר אז בעיר כחצי שנה וממנה יצא לביקור של כחודש בעיירתו בּוּצ'אץ'; ביקור שבעקבותיו חיבר את 'אורח נטה ללון'. סביב לייפציג נסובים כמה מסיפוריו ובראשם 'בחנותו של מר לובלין'.

בית הדפוס דרוגולין שבו נדפסו כתבי ש"י עגנון (מקור: Luc Devroye)

על חורבות דפוס דרוּגוֹלין. מימין לשמאל: עמנואל אטקס, דוד אסף, עדה רפפורט-אלברט, ארנדט אנגלהארט (2013)

הספר 'בחנותו של מר לובלין', שראה אור רק אחרי מותו של עגנון (שוקן, 1975), עוסק בלייפציג ויהודיה בשנות הרעה של מלחמת העולם הראשונה. הספר עצמו  שבעצם אינו גמור – לא זכה למחקר של ממש, והוא עדיין בגדר בקעה שלא חרשו בה חורשים.


מר לובלין הוא יהודי מזרח אירופי  ליתר דיוק בן העיירה בוצ'אץ' שבה גם נולד עגנון  ועיירת המוצא הגליצאית המשותפת היא שמקרבת בינו לבין המספר. עני וחסר כל היגר אהרן לובלין ללייפציג בשנות השבעים של המאה ה-19. הוא היה אז נער יתום בן אחת עשרה, שנמלט מפני אביו אל הלא-נודע. בלייפציג עבד בפרך, נשא לאישה יהודייה בת המקום, שינה את שמו מאהרן לארנו, ואט אט עשה חיל בעסקיו והתעשר. חנותו היא של כלי בית ובישול, אך היא אינה פתוחה למסחר קמעוני וכל עסקיה מתנהלים 'על ידי איגרות וטלגרמות וטלפונים'. היא ממוקמת ב'שוק הישן', בסמטה שעגנון קורא לה 'בטיכר'.

וכך כתב עגנון על החנות:
בית עסקיו אינו פתוח לרשות הרבים ואין רגל קונה מצויה שם. נסתר ונכסה הוא בשוק הישן בין החנויות הישנות שברחוב בטיכר שמיועדות היו לסתרן כבר כימי דור, כדי לבנות במקומן בתים גדולים ... אחת היא חצר בית עסקיו של מר לובלין שהיא קיימת בצורתה שהיתה לה לפני עשרה דורות ויותר, לא כשאר בתי לייפציג שכולם חדשים ואין בית ששנותיו למעלה מארבעים חמישים שנה (עמ' 9).
בחצר של אותה סמטה, ובסמוך לחנותו של מר לובלין, היו ממוקמות ארבע חנויות ישנות נוספות ובתוכן ישבו גרמנים זקנים  כל אחד מהם טיפוס מקורי בפני עצמו. 'חנויות שכאלו וחנונים שכאלו אי אתה מוצא בכל עיר ועיר ובכל עת ובכל שעה'  כתב עגנון  'חנויות שכאלו וחנונים שכאלו אי אתה מוצא אלא כאן בלייפציג ברחוב בטיכר שאצל השוק הישן' (עמ' 45)'.

מר לובלין השאיר את החנויות העתיקות במקומן, ואף על פי שהחצר הייתה כולה שלו לא גבה מהחנוונים שכר דירה.
דומות הן החנויות החנויות לכוכים של מתים והחנונים לעצמות שנתעכל מהן הבשר. כשקנה מר לובלין את החנויות הישנות הניחן כמות שמצאן, כמות שהיו לפני מאה שנה לפני מאתים שנה לפני שלוש מאות שנה (עמ' 42).
החנוונים הללו היו יואכים הרמן ויצלרודה, שמכר כלים ישנים שאיש אינו מעוניין בהם ('הוא זקן וסחורתו זקנה'); גץ וייגיל משחיז הסכינים ('השוחז'); יאקוב וויינוורצל, שמוכר חגורות עור ושקוע כל-כולו בתנ"ך; ואדם איזבא, אמן המסכות ותאטרון הבובות, שחנותו ריקה ואף על פי כן הוא ממשיך לשבת בפתחה, 'שאם יציץ אדם לתוך חנותו יאמר לו, לא כדאי, ריקה היא, אכלה המלחמה כל הסחורה' (עמ' 105).

אמנם העיר לייפציג נהרסה כמעט כליל בהפצצות בנות הברית במהלך מלחמת העולם השנייה, אך העיר בת ימינו, שנבנתה מחדש מן ההריסות, שימרה וחידשה רבים מן המבנים הישנים ואף שחזרה את מקצת הרחובות העתיקים. היכן אפוא הייתה סמטת בטיכר?

רמז נוסף הותיר עגנון כשכתב כך:
חזרתי על כל אותם הרחובות ... והגעתי סמוך אצל חנותו של מר לובלין. כל החנויות נעולות היו ובייחוד שבסמטא הקטנה של עושי הזהב שאצל רחוב בטיכר, שנוהגות כמנהגן שננעלות מבעוד יום. כל הסמטא כולה דמתה לחטיבה דוממת שכבר דמם בת קולה. רק פנס ישן שהקיף עצמו באורו המעורפל האיר את הסמטא הדוממת (עמ' 135).
ובכן, לך מצא את 'סמטת עושי הזהב' ואת 'רחוב בטיכר', שככל הנראה כבר נמחו מעל פני האדמה...

לפתרון חידה זו נדרשתי כבר בשנה שעברה. ד"ר ארנדט אנגלהארט, איש 'מכון שמעון דובנוב', העביר לי מפה ישנה של לייפציג ובה מצאנו בקלות את שני הרחובות האבודים, שנחצים על ידי רחוב ושמו Reichsstraße.


מרכז לייפציג, 1913. במרכז המפה - בין כיכר השוק (Markt) לברוהל (Brühl) אפשר לראות את סמטאות עושי החביות (Böttchergäßchen) ועושי הזהב (Goldhahngäßchen

ואז התברר לי שכמו באגדה על האוצר שהוחבא מתחת לגשר של פראג, ולבסוף התגלה שהוא נמצא בתנור הבית, גם כאן לא הייתי צריך להרחיק נדוד  סמטת בטיכר ממוקמת ממש מול הבניין שבו גרתי בקיץ 2013 ובו אני גר גם עתה...

סמטת זו  שכמובן שינתה לחלוטין את צורתה  נקראת היום, כמו אז, בשם Böttchergäßchen, כלומר סמטת עושי החביות. סמטת עושי הזהב, שנקראה בשעתו Goldhahnßchen, כבר אינה קיימת. אני מניח שבית הדירות שבו אני גר (Aparion Apartments), שכתובתו 16 Reichsstraße, נבנה על חורבותיה של סמטה זו.


סמטת בטיכר הצטלבה עם רחוב מוכר אחר: Katharinenstraße (רחוב קתרינה). בבית מספר 4 של הסמטה נקבעה טבלת זיכרון ל'בית היוונים', ששימש את חברי הקהילה היוונית-האורתודוקסית, ושכן במקום למן המאה ה-18 ועד לחורבנו בשנת 1943.


הרחוב עצמו קטן מאוד סימטונת. בקצהו, במספר 3, שוכן היום מוזיאון היסטורי עירוני חביב (Stadtgeschichtliches Museum).



כך נראית היום סמטת בטיכר, כמעט לכל אורכה, וב'אפריון', בית הדירות המכוער שממול, אני גר וכותב את הרשימה הזו.


וכך נראתה סמטת בטיכר בצילום ישן משנת 1910:



חיים באר, שכמוני חיפש ואף מצא את סמטת בטיכר, המציא מדמיונו צילומים אמנותיים עתיקים שלה, ובהם נראות החנויות הסמוכות לחנותו של לובלין והחנוונים שעומדים בפתחן.

תחילה רק מרמז באר לסיפורו של עגנון, מבלי להזכיר לא את הסופר ולא את הסיפור:

חלומותיהם החדשים, עמ' 278

אך כל מי שקרא את 'בחנותו של מר לובלין' יידע מיד לזהות את החנות הריקה, שפרצופים מצחיקים צוירו עליה לפנים  הן זוהי חנות של אדם איזבא, 'שהיה יודע לעשות בעץ ובאבן ובגומי ובשעוה צורות ופרצופות שהיו מביאים לידי צחוק', אך בימי המלחמה איש אינו חפץ בהם עוד (עמ' 77); הישיש המופלג וחסר השיניים, שעל ידיו כרוך בד לחימום (מוּף), הוא יואכים הרמן ויצלרודה, שעגנון תיארו כמי ש'ידיו נתונות בתוך מוף של נשים וכיפה כחולה בראשו וראשו מקומר ולשונו מתהפכת בפיו. אם את שיניו הוא מבקש, טרחת שוא היא, שכבר בנערותו נשרו' (עמ' 47); מעשן המקטרת ארוכת הקנה הוא יאקוב וויינוורצל, ש'מן המשקוף ולמטה ועל הדלת כל מיני כלי עור קלועים ומגוונים בגוונים מגוונים שונים תלויים ויורדים' (עמ' 59); ומיהו האדון במקטורן בהיר ובמגבעת? זהו כמובן ש"י עגנון...

כחמישים עמודים אחר כך חזר חיים באר אל התמונות, שכביכול צולמו בהזמנה מיוחדת של עגנון, והפעם הוא מסביר את טיבן ואת הקשר שלהן ל'בחנותו של מר לובלין'. לבדיית התצלומים הקנה באר נופך של אמינות כביכול, בכך שהחסיר מהם את תצלומו של אחד החנוונים, גץ ווייגיל:

חלומותיהם החדשים, עמ' 317-315

לאחר פרסום הרשימה שלח לי חיים באר תצלום נפלא, שאותו מצא בארכיון העירוני של לייפציג, ובו נראית החצר שבה שכנו חנויותיהם של מר לובלין ושכניו הגרמנים.


ובתצלום נוסף, שנעשה אף הוא בסמטת בטיכר, נראית חנות דפוס עתיקה ושני עובדי הדפוס, אחד מהם בחלוק עור, עומדים בפתחה: