יום ראשון, 25 בינואר 2015

פרנסות של יהודים: כיפת ברזל לתפילין, מבצע שווייגער ואקשן בצפורי


א. התְּפִידָנִית המקורית

במפעל התפילין של התנחלות בית אל מייצרים פיתוח חדש של 'כיפת ברזל'!

זוהי ה'תפידנית' ('המקורית', ללמדך שיש כבר חיקויים), שתשמור על התפילין שלך בכל מקום, כולל בהסתערות על האויב אשר מחרף, מנאץ ומגדף את אלוקי מערכות ישראל.

אני בטוח שזהו מוצר טוב ויעיל, ומן הסתם גם מניחי תפילין רבים נזקקים לו 'בלכתם בדרך', אבל למה צריך לקשור אותו דווקא למיליטריזם בוטה כל כך?

בשבע, 22 בינואר 2014 (תודה לברוך גיאן)

ב. חבילת הכלות הכי משתלמת!

'מבצע שווייגער' (חותנת), לעומת זאת, נשמע כמו משהו שנע בין 'מבצע אנטבה' ל'מבצע סבתא'.

ביומון החרדי 'יתד נאמן' התפרסמה מודעה המציעה 'חבילת כלות' משתלמת ואיכותית של פמוטים (שימו לב, החבילה כוללת גם גפרורים!).

לא הצלחתי להבין  כתב לי רון חרמוני-להט  מה פירוש 'הפמוטים שלנו מיוצרים במשקל הנכון המתאים לגובה הנכון'. מה הם המשקל והגובה הנכונים? אולי הכלות או החותנות יודעות...

יתד נאמן, כ"ט בטבת תשע"ה

ג. פסח בצפורי

רון שם לב למודעה משונה נוספת, שנדפסה באותו גיליון של 'יתד נאמן', ומציעה נופש פסח (או-טו-טו זה מגיע) ב... איפה בדיוק? בצפורי או בחפץ חיים?

צריך להתפלפל מעט בפרוזה העילגת של מנסחי המודעה כדי להבין שמדובר בחברה בשם 'צפורי בכפר', שמשווקת חדרי נופש בקיבוץ החרדי חפץ חיים (שמשום מה מכונה כאן 'כפר').



יום שישי, 23 בינואר 2015

הספרים המבויישים שלי: צ'יץ', ביאליק ואבינעם ילין


מאת אסא כשר


א. צ'יץ' וביאליק

לפני כשלושה חודשים הלך לעולמו שלמה להט, שרבים קראו לו בכינוי שדבק בו בילדותו. אני לא ממהר לכתוב את הכינוי, מפני שלהט עצמו כתב אותו בדרך שאחרים לא השתמשו בה.

וכך כתב על הכרך הרביעי של 'ההיסטוריה של תל-אביב', בעריכתם של הפרופסורים גדעון ביגר ויעקב שביט, שראה אור בשנת 2002. באותה עת כבר לא שימש להט ראש העיר:

לאלה ואשר,
מוגש ספר זה
המכסה את תקופת
כהונתי כראש עיריית ת"א-יפו,
בידידות
שלכם,
צ'יצ'
ינואר 2003




'אלה ואשר', שקיבלו מצ'יץ' את הספר, הם, ככל הנראה, תת-אלוף (במילואים) אשר לוי, שדרכו הצבאית הצטלבה עם זו של צ'יץ', ורעייתו אֵלָה לבית שינדלר.

יהיה כינויו המדויק של צ'יץ' אשר יהיה, יש לי זיכרונות אישיים אליו שקשורים בזיקתו המיוחדת לחיל השריון.

מנהג יפה נהגו בשעתו ערים בישראל  ובמקצתן נשמר נוהג זה עד היום – לאמץ אחד מחילות צה"ל או יחידה צבאית. העיר רמת-גן, למשל, אימצה את חטיבת הצנחנים, ואילו תל-אביב אימצה את חיל השריון. להט כיהן בשעתו בתפקיד מפקד גייסות השריון בסיני, בימים שהביטוי 'אוגדה' עוד היה אסור לפרסום. למן שנות השישים ואילך, בחול המועד סוכות, הפכו כיכר המדינה, ומאוחר יותר גם כיכר מלכי ישראל (היום כיכר רבין), חניון טנקים. השריונאים הציגו לראווה ובגאווה את הטנקים שלהם והניחו לילדים, וגם למבוגרים, לטפס עליהם להנאתם. שנה אחת, מפקד החניון הזה, היה בננו יהורז ז"ל, שהיה מ"פ בחטיבת 'בני אור'. יש לי זיכרון טוב ונעים מן המראה של יהורז כמפקד חניון הטנקים בכיכר מלכי ישראל.

צ'יץ' או צ'יצ'? (מקור: ארכיון עיריית תל-אביב-יפו)

זיכרון אחר שלי מקשר את שלמה להט עם... חיים נחמן ביאליק. (גם זיכרון זה קשור מאוד ביהורז, אבל לא אפרט כאן.) בראשית שנת תשנ"ב, ב-7 באוקטובר 1991, נחנך 'בית ביאליק' המחודש. לכבוד החגיגה, ולא פחות מכך במלאת מאה שנה לכתיבת השיר 'אל הציפור', נדפסה מהדורה מיוחדת של השיר, הכוללת צילומים של כתבי היד של השיר בשני הנוסחים שלו, הראשון משנת 1891 והשני משנת 1897.




המהדורה המיוחדת הופיעה בחמש מאות עותקים ממוספרים. בעמוד השער של העותק שבידי נרשמה הקדשה בכתב ידו של שלמה להט, ומעליה עוד הקדשה.

כך כתב להט בהקדשה המקורית:

במלאת מאה שנה ל"אל הציפור"
ושישים שנה לבית ביאליק.
עם חנוכת בית ביאליק המחודש
כט' בתשרי תשנ"ב  7.10.1991
שלום רב שובך, ציפורי היקרה
צהלי נא קולךְ ורוני!
בהוקרה
שלמה להט
ראש עיריית תל-אביב



מעל ההקדשה נרשמה הקדשה נוספת:

לד"ר וקסלר הנכבד!
חג חרות שמח
ערב פסח תשנ"ג
בן-יהודה חנן

חנן בן-יהודה, המקדיש, שהיה בעברו גזבר הסוכנות, שימש מנכ"ל קרן תל-אביב לפיתוח והיה יועץ קרוב לצ'יץ'. כך מן הסתם הגיע הספר לידיו. ד"ר ויליאם וקסלר היה הנשיא העולמי של 'בני ברית' ויו"ר ועידת הנשיאים (נפטר ב-1 בדצמבר 2000). אשתו, הגניקולוגית ד"ר אסנת לבית איטלסון, הייתה בשעתה רופאת ח"ן ראשית.

מספרייתו של וקסלר הגיע לידי עותק של ספר מעניין מאוד שכותרתו Jews in American Wars (יהודים במלחמות האמריקניות). המהדורה הראשונה של ספר זה נדפסה בשנת 1942, וזו שבידי נדפסה ב-1963. זו סקירה מרתקת על ההיסטוריה של התגייסות יהודים לכוחות הלוחמים של ארה"ב. המחברים, ג'ורג' פרדמן ולואיס פלק (J. George Fredman & Louis A. Falk), היו בעצמם בין הלוחמים הללו במלחמת העולם הראשונה.


ב. 'ביראה ואהבה': ביאליק ואחד העם

נחזור אל חיים נחמן ביאליק.

שירתו 'מגילת האש', שנכתבה באודסה בשנת 1905 ונדפסה לראשונה בכתב העת 'השִׁלֹחַ' (תשרי תרס"ו / אוקטובר 1905), יצאה לאור בדפוס יוסף פישר, קראקוי, תרס"ו [1906]. בחתימת הפואמה נכתב 'אב תרס"ה אודיסא'. על העותק שבידי התנוססה פעם חתימתו של ביאליק, בהקדשה לאחד העם. למרבית הצער, שעה שכרכו את החוברת בכריכה הדורה, נחתכה החתימה, אבל עדיין היא ניכרת ולשונה נותנת מקום למחשבה: 'ביראה ואהבה'. אמנם, ביאליק העריץ את אחד העם, אבל עדיין ההקדשה נשמעת מופלגת.




הגדלה של ההקדשה. התאריך הוא 18 [בינואר?] 1906.

במדור 'שירי הקדשה', שערכו רות שנפלד וחיה הופמן (בחלק השלישי והאחרון של המהדורה המדעית של שירי ביאליק, שערכו דן מירון ואחרים), נרשמו ארבעה שירים שהקדיש ביאליק לאחד העם. אחד בחתימת 'אוהבו וידידו', אחר בחתימת 'באהבה'. אך ההקדשה הראשונה נחתמה גם היא במילים המיוחדות 'ביראה ובאהבה'...


חיים נחמן ביאליק: שירים ביידיש, שירי ילדים, שירי הקדשה, דביר ואוניברסיטת תל-אביב, תשס"א, עמ' 468

היבט נוסף של היחסים בין ביאליק לבין אחד העם מתגלה בשיחה מרתקת שניהל 'המשורר הלאומי' עם הצייר חיים גליקסברג (1970-1904). הצייר והמשורר נפגשו פעמים כה רבות עד שהצייר יכול היה לפרסם ספר שלם בשם 'ביאליק יום-יום: פרקי זכרונות, ציורים ורשומים' (הקיבוץ המאוחד, תש"ה), שכולו 'רשמים בלתי-אמצעיים' בדבר 'ביאליק היומיומי, מידותיו, הרגליו, לבושו' וכדומה.

ביום 16 בדצמבר 1932, סיפר הצייר, 'התחלתי לצייר את ביאליק בפעם הרביעית' (עמ' 63-62). ואכן, הספר מלא וגדוש בציורים וברישומים של ביאליק מעשה ידיו. אחד מהם, ובו נראה ביאליק בחדר עבודתו, כשתמונת אחד העם תלויה על הקיר, פורסם בעונ"ש, ביום 23 במאי 2012, והוא מובא כאן שוב.


'על יד שולחן הכתיבה' (ביאליק יום-יום, עמ' 77)

 'פני ביאליק', המשיך גליקסברג, 'הן חידה לכל צייר. הן משתנות בכל רגע. ולא רק הבעתן הכללית, אלא כל חלק וחלק מהן משתנה ... העיניים משתנות בכל דקה, כחולות הן, ירוקות, לפעמים כהות, ולפעמים בהירות ושקופות. והמעניין ביותר הוא שעיניו אינן משתנות רק על ידי השפעת האור, אלא גם ובעיקר ע"י מצבי רוחו'.

הצייר שיתף בהגיג זה את ביאליק, שהגיב: 
אתה יודע, פני כלבנה בין העננים, נסתרת ונגלית, מתחבאה וצפה ונראית, וכשם שקשה לתפוס את הלבנה במצב כזה, כן קשה לתפוס גם את פני. 
ואחרי שתיקה קלה: 
– ואחד-העם היה אומר: פניך הם כאילו מזכוכית, ואפשר לראות מה שנעשה בחדרי חדריך...
הנה כי כן, ביאליק סבור היה שאחד העם מכיר את חדרי חדריו.

בידי עותק מספר זה של גליקסברג, שאותו הקדיש לידידו, ד"ר דוד רוטבלום (1947-1876). רוטבלום, יליד קרקוב, היה בעל תואר ד"ר למשפטים מאוניברסיטת וינה, אבל קנה לעצמו גם השכלה מקיפה ביהדות ובספרות עברית, בבית המדרש לרבנים בווינה. הוא היה מראשוני עוזריו של הרצל והתקרב מאוד לביאליק, עוד בשנותיו בווינה. כשעלה לתל-אביב, בשנת 1939, התמסר רוטבלום לפעילות בכל המוסדות שהיו קשורים בביאליק, כדוגמת 'אהל שם' ו'דביר', ושימש גם כעורך הדין שלהם.



ג. ביאליק ואבינעם ילין

אסיים באחד ממעשיו של חיים נחמן ביאליק, שטיבו המדויק אינו מחוור לחלוטין, אבל אפשר לנחש ולהתברך.

אבינעם ילין נולד בירושלים בשנת 1900 ונסע לאנגליה כדי ללמוד שפות שמיות באוניברסיטת קמברידג'. עבודת הדוקטורט שלו עסקה בספר אחיקר החכם, ספר מְשָׁלים הדומה ברוחו לספרי החכמה 'משלי' ו'בן סירא'. ידועים היו כתבי יד של הספר בשפות רבות ושונות, אבל לא בעברית. ילין תרגם את הספר וגם כתב מבוא ובו ניתוח מאיר עיניים של תוכן הספר ותיאור של כתבי היד השונים. הספר ראה אור בשנת 1923 בהוצאת 'מוריה-דביר' (ברלין-ירושלים), זמן לא רב לאחר שאבינעם בן ה-23 קיבל את תואר הדוקטור.




כמקובל, המבוא לספר הסתיים בדברי תודה. המחבר הודה לאביו ('לאבי רבי ומורי, דוד ילין הי"ו, ראשית בכורים'), ולא שכח להודות גם 'למורי הנכבד הח'[כם] נ. מקלין ... ולמר ח"נ ביאליק, על עזרתם אשר הגישו לי בהיותם לי לאור ולמורה דרך בעבודתי זאת'. 

מה היא העזרה אשר הושיט לו ביאליק? אפשר לשער שמדובר בהוצאה לאור של הספר. בשנת 1923 עדיין שהה ביאליק בגרמניה (הוא עלה לארץ ב-1924), ושם עסק בין השאר בהדפסת ספרים עבריים בהוצאת 'דביר', שאותה ייסד בראשית המאה באודסה  תחת השם 'מוריה'. ההוצאה עברה יחד עמו לברלין ואחר כך לתל-אביב.

עם שובו לארץ מונה הצעיר המוכשר, אבינעם ילין, על ידי שלטונות המנדט הבריטי לתפקיד המפקח על החינוך העברי. ביום 21 באוקטובר 1937 נורה אבינעם, סמוך למשרדו שבהר ציון, בידי מתנקש ערבי ומת למחרת מפצעיו והוא בן 37 שנים. חודש לאחר הרצח הופיעה המהדורה השנייה של הספר בעריכת האב השכול, דוד ילין.

אבינעם ילין (1937-1900)

דבר, 21 באוקטובר 1937

דוד ילין היה אחד האישים הבולטים ביותר ביישוב העברי בארץ באותה תקופה, וידו הייתה בכל תחומי החיים. אשתו הייתה איטה, בתו של יחיאל מיכל פינס, מאבות הציונות הדתית. אשתו של אבינעם ילין הייתה עלזה, בתו של רבי אלעזר הלוי גרינהוט (שההדיר את ספר המסעות של פתחיה מרגנסבורג). שלושתם, דוד, איטה ועלזה, חתומים על עותק אחד של 'ספר אחיקר החכם', בהקדשה לקרוב משפחתם רודולף זקש (שאמו רגינה הייתה אחותה של עלזה גרינהוט).



לקרובנו האדון רודולף זקש
מזכרת לאבינעם יֶלין ז"ל
דוד ילין, אטה יֶלִין
עלזה יֶלִין

לספר שבידי (מהדורה שנייה, ירושלים תרצ"ח / 1937), שני מבואות. האחד, שכתב 'אבינעם בר"ד ילין, איש ירושלים, בחדש האביב תרפ"ג, פה קמברידג' ', הועתק כלשונו מהמהדורה הראשונה. המבוא החדש, שכתב דוד ילין לזכר בנו אבינעם, מעט לאחר הרצח, קורע לב. הנה השורות האחרונות של מבוא זה:
לי הקדשת בכורי עבודותיך המדעיות, ומה אקדיש לך אני במותך? ראשית-הקדשתי יהי נא פרסום ספרך זה המצין במדעיותו הרחבה והעמקה, ובסגנונו העברי הנפלא, ספרך זה אשר כגורלך אתה המתרחק מכל פרסום כך היה גם גורלו: לא השמיעו עליו צלצלי תרועה, לא פורסם ולא נודע. יהי נא ספרך זה למקור מדע לאנשי מדע ולשעשוע רוחני לכל אלה הקטנים אשר בשם 'הדוד אבינעם' קראוך. 
אביך השכול 
דוד ילין
 בשולי העמוד האחרון של הספר נכתב: 'נגמרה הדפסת הספר ביום השלשים לפטירת המחבר ז"ל'...




יום שלישי, 20 בינואר 2015

המפלצת: מעמד האישה בראי השבועון החרדי 'מרוה לצמא'



אפשר להניח שרוב קוראי הבלוג מעולם לא שמעו על שבועון הילדים הכלל-חרדי והעל-מפלגתי 'מרוה לצמא'. שבועון זה נוסד בשנת 1975 והוא מיועד, על פי הגדרתו בעמוד השער, 'לבית היהודי' (ואין הכוונה למפלגת 'הבית היהודי'), או 'שבועון לעניני חינוך והשקפה' (בחרדית: 'הַשְׁקוֹפֶה'). אין זה דבר מובן מאליו, שעיתון רואה אור כבר שלושים ותשע שנים! ואכן, שבועון זה נחשב פופולרי ואהוד, והוא נשלח למינויים ומופץ בעותקים רבים בכל הריכוזים החרדיים.

המערכת יושבת לבטח בקרית צאנז בנתניה, והעורך הוא ישראל פולק, שבעצמו נמנה על חסידי צאנז. פולק מקדים לכל גיליון מעין מאמר מערכת מנוקד, מה שמבטיח שגם קוראים צעירים יקראו את הגיגיו ודברי חכמתו.

התפיסה המגדרית של העיתון מנוסחת כבר בהגדרת קהל היעד: יש 'ראש המשפחה' ויש 'עקרת הבית'.


בגיליון שראה אור בשבוע שעבר, בכ"ה בטבת תשע"ה (16 בינואר), מאמר המערכת של פולק ('בפתח הגליון') התייחס ברמיזה לשאלה אקטואלית, שלאחרונה הוצפה שוב ברחוב החרדי. הכוונה היא לדרישתן של נשים חרדיות 'מודרניות', שמפלגות חרדיות (אגודת ישראל, דגל התורה, ש"ס) תשלבנה גם נשים בנציגות לכנסת ותתייחסנה אליהן לא רק כבוחרות אלא גם כנבחרות.

דרישה זו נתפסת, כמובן, נועזת, שלא לומר 'מחוצפת', ומנהיגי הציבור החרדי ועסקניו דוחים אותה על הסף ומציגים אותה כעומדת בניגוד לדעת התורה וההלכה ולדעת 'גדולי ישראל'. זכותם.

להערכתי, בסופו של דבר לא תהיה גם לחרדים בררה אחרת אלא לשלב נשים ברשימה לכנסת (וש"ס מן הסתם תהיה הראשונה לעשות כן), אבל זה כנראה ייקח עוד קצת זמן. הרי אם הדבר היה תלוי רק בהנהגה החרדית הרבנית, לנשים אפילו לא הייתה זכות להצביע לכנסת (כך סבר אפילו הרב אי"ה קוק, ומי שהתיר היה הרב הספרדי בן-ציון עוזיאל).

מכל מקום, הנושא עומד על סדר היום, ועורך 'מרוה לצמא' לא יכול היה להתאפק והחליט להסביר לקוראיו הצעירים מהי ה'השקפה' הנכונה על ההבדלים בין גבר לאשה. זו זכותו כמובן, אבל הוא עושה זאת 'בלי חשבון' ובבוטות חריגה ומעליבה.

אמנם, בהטפתו משולבים פסוקים מן התנ"ך, מן המדרש ומדברי חסידים, אך אלה הם רק ציצים ופרחים שנועדו לבסס את המסקנה שסומנה מראש: הגבר הוא 'הנהג המיומן בכביש המהיר של החיים', ויש לכבדו ולאפשר לו להתנהל באין מפריע; האשה לעומתו  במשל הטפשי של האוטובוס  היא רק 'המלווה', שאינה רוצה עוד לשבת בירכתי האוטובוס ולהסתפק בתפקיד שנועד לה להשגיח על הזאטוטים. בחזונו של פולק, אין לאישה מה להתלונן שכן היא מקבלת אוטונומיה מלאה בממלכה הפרטית שלה... במטבח.


קשה לקרוא את גיבוב השטויות האלה ולחשוב שעולם ערכים חשוך זה מונחל לקהל קוראים צעיר. במיוחד מרתיחה את הדם פסקה המדמה נשים המבקשות שוויון זכויות ('שוויון מדומה', כמובן!) ורוצות 'להביע דעתן ברמה', או אפילו, חס ושלום, 'לנהל קרירה מחוץ לבית', ללא פחות ממפלצות, ההורסות את המשפחה ומדרדרות אותה לתהום.


הנה חלקים מן המאמר שנפרש על פני ארבעה עמודים. קראו בעצמכם ואולי תשתכנעו.



צריך לקוות שהקשקשת הפרימיטיבית הזאת לא תרתיע נשים חרדיות להתעקש ולעמוד על דעתן.

לאחרונה נפתח דף פייסבוק של אותן נשים אמיצות, והוא נקרא 'לא נבחרות לא בוחרות'. היכנסו לשם ועשו להן 'לייק'!










יום ראשון, 18 בינואר 2015

פרנסות של יהודים: על צדיקים נסתרים ואנשי קש

יכול להיות שעדיין יש צדיקים נסתרים? מסתבר שכן.

ברחוב רבקה 29 בירושלים, בלב אזור התעשייה תלפיות (ליד 'אינגליש קייק'), מתחבאת האגודה הישראלית להלוואות ללא ריבית, שעושה טוב בלי הרבה רעש ובלי להתפרנס מזה. הלוואות אישיות והלוואות לעסקים קטנים, סטודנטים, זוגות צעירים... בלי מלכודות דבש ובלי 'אין ארוחות חינם'.

צילום: דוד אסף

ואכן, ירושלים ידועה לא רק בצדיקים הנסתרים שלה אלא גם בקופות הצדקה הפזורות בכל מקום. בשעתו הכין איתמר וכסלר עבור עונ"ש את הקולאז' הזה (ראו 'כספומט הצדקה').

צילום: איתמר וכסלר

אז ראינו כספומט צדקה, אבל על כספת צדקה לא שמענו.

מה שבטוח הוא שאת כספי הצדקה שמשלשלים לכספת שבחצר הר ציון אף אחד לא יגנוב (אלא אם יגנוב את הכספת כולה).

צילום: ברוך גיאן

ואם בענייני כספים ופרנסות עסקינן, הנה משהו תל-אביבי חמוד ותמים.

החנות של נסים בכר, 'איש הקש', נמצאת ברחוב החשמונאים 2 (פינת רחוב המלך ג'ורג').

זה לא 'איש קש' מן הסוג שעליו התרגלנו לשמוע, וגם אין כאן שום 'עוקץ'. צריך להודות שעל רקע פרשיות השחיתות השלטונית, המתפרסמות חדשות לבקרים, איש הקש שלנו  יהודי שכבר עבר את גיל השמונים ועדיין עוסק בקליעת במבוק וקש  נראה כמו הדמות הכי טהורה והכי תמימה בשטח.

צילום: ברוך גיאן

יום שישי, 16 בינואר 2015

מסע מסביב לשולחן: מומרים לתיאבון – האוכל של האנוסים (ב)

נעם נדב, 'נקניק חזיר או 'טבפיה' כשרה?'
(איור למאמרו של אינסיו שטיינהרדט, 'ה"קישקע" של האנוסים', עת-מול, 213, חשון תשע"א)

החלק הראשון של הרשימה פורסם כאן.

ג. החציל היהודי

הערבים הם שהביאו את החצילים מהודו לסיציליה. במאה ה-15, כשהאי היה נתון לשלטון ספרד, רדפה הכנסייה את היהודים ולבסוף אף גירשה אותם. רובם נמלטו צפונה ולקחו אתם את החצילים. היום קשה לתאר את המטבח האיטלקי בלי חצילים ולכן קשה להאמין שעברו מאות שנים עד שהאיטלקים הסתגלו אליהם. המקומיים ראו בירק הזה נטע זר השייך ליהודים ולכן התייחסו אליו בבוז. במאה ה-18 עדיין קראו לחציל 'תפוח יהודי', ולא רק באיטליה. בספרה Voyages de l'aubergine (מסעי החציל), כתבה נינה קהיאן שגם ב'אנציקלופדיה הצרפתית למדעי החקלאות' של ז' ורסייה נקרא החציל כך.



גם כעבור מאה שנים לא הוסרה התווית היהודית מהחציל. 'חציל ושוּמר ... נחשבו אוכל יהודי אפילו במאה ה-19, לפחות בפירנצה', כתבה מירה ססרדוטי בספרה Italian Jewish Cooking (בישול יהודי איטלקי). ב-1890 יצא לאור בעיר הזאת ספר בישול, ובו נכתב כי ארבעים שנה קודם לכן 'שני הירקות הללו לא נראו כמעט בשוק של פירנצה, מפני שנחשבו אוכל של יהודים'. במטבח האיטלקי יש מאכל מפורסם של חצילים המזוהה עם המטבח היהודי, 'קפונאטה' שמו. גם הוא הגיע לצפון מסיציליה, עם היהודים שגורשו מהאי במאה ה-15. יהודים אלה חיו בסיציליה מאז חורבן הבית השני וקהילתם ניהלה חיי תרבות עשירים. המאכלים שלקחו אתם צפונה נקראים באיטליה עד היום 'א-לה ג'ודיאה' (בנוסח יהודי), או 'א-לה אבראיקה' (בנוסח עברי). מאכלים אלה אינם של אנוסים ממש, אבל גם הם של נרדפי האינקוויזיציה.

  
מאכל איטלקי שיש בו שילוב של צימוקים ואגוזי צנובר, נושא חותם ערבי ומעיד על מוצאו הסיצילי. דוגמה יפה לכך היא מולית אדומה (ברבוניה) ברוטב צימוקים ואגוזי צנובר, אחד המאכלים האופייניים של יהודי רומא (רוב יהודי רומא הוותיקים הם צאצאים של מגורשי סיציליה). קלודיה רודן כותבת שברומא מוגש המאכל הזה בסעודת יום הכיפורים.

בורבוניה ברוטב צימוקים וצנוברים (מקור: Joy of Kosher

נחזור לחציל.

בחצרות מלכי ספרד הסתופפו חרזנים וליצני חצר ששעשעו את השליטים, את האצילים וגם אלה את אלה, בשירים לגלגניים וגדפניים שעלבו בנשים, בנכים, באנוסים ובעוד קבוצות שבשולי החברה. הקהל של חרזנים אלה ידע לא מעט על מנהגי היהודים והבין יפה את הרמזים ואת השנינה. השירים כונסו בספרים (קנסיונרוס) שאפשר ללמוד מהם לא מעט על מנהגי התקופה, וגם על בישול יהודי.
  
המשורר רודריגו קוטה (קונברסו בעצמו) כתב שיר בן 65 בתים ובו תיאר את חתונת נכדו של האנוס דייגו אריאס ד'אווילה, שר הכספים של המלך אנריקה הרביעי מקסטיליה (קוטה לא הוזמן לחתונה וזו הייתה נקמתו, ככל הנראה). שני בתים מהשיר הוקדשו לתבשיל חצילים. נאמר בהם שבחתונה הזאת לא נאכל אף חזיר ושום דג בלי קשקשת לא בא אל פיו של החתן. תחת זאת הגישו שם קדרה של חצילים עם עלי סלק וזעפרן, ולמי שנשבע בשמו של ישוע לא הניחו לגשת אל קדרת כדורי הבשר.
  
בין המשוררים וליצני החצר היו אנוסים לא מעטים. אחד מהם היה אנטון דה מונטורו, שהיה ידוע גם בכינוי 'הסמרטוטר מקורדובה', משורר חד לשון ומר נפש שהסתופף בחצרה של איזבלה מלכת קסטיליה. הוא עצמו היה מטרה לחיצים רבים וספרי השירה של תקופתו כוללים כמה קרבות מחורזים בינו לבין יריביו. אחד מאלה היה האציל רומאן, נוצרי ותיק, מפקדו של מסדר צבאי בחסותו של הדוכס מאלבה. רומאן התלונן שהמשוררים האנוסים אינם יודעים את מקומם ודרש שלא יעסקו בעניינים נוצריים ויכתבו רק על מנהגי היהודים.
  
באחד משיריו הזכיר רומאן שורה ארוכה של עניינים שראוי לחרזנים אנוסים לכתוב עליהם. הנה שתי דוגמאות (החריזה המקורית בוודאי הייתה מוקפדת משלי).

בבית השישי נאמר:
   
שירו על הררי הכסף שלכם,
חרזו חרוזים על עושרכם,
זמרו על פולי חימצה שמנמנים,
ועל מאכלי תרד מטוגנים.

בבית העשירי לגלג החרזן על כמה ממנהגי האכילה של היהודים:

שירו על ממתקים ועל ירקות,
שלא יעוררו שום מחלוקות,
על צווארי עופות גדושי מלית,
שבשבתות אתם אוכלים.
שירו על הכלי המתמלא
בדם הגדי או הטלה,
ועל כך שאין אתם מגישים
את מה שהרבנים אינם מרשים.


שיר שחיבר אנטון דה מונטורו (מקור: Pasión por Montoro)

ד. כבש בנוסח חזיר

בעיר ליבורנו היה ליהודים מעמד מיוחד במינו. במאה ה-16, כשהעיר קיבלה מעמד של נמל חופשי, הוזמנו היהודים להתיישב בה וקיבלו את הגנתו של שליט העיר, הדוכס הגדול של טוסקנה. זו הייתה העיר היחידה באיטליה שבה לא אולצו היהודים להסתגר בגטו ולכן נאספו אליה יהודים רבים, בהם גם אנוסים, שהאינקוויזיציה התנכלה להם גם באיטליה. העיר נעשתה מרכז יהודי חשוב ועמוד השדרה שלו נבנה מאנוסים פורטוגליים, שעיצבו את אופייה של הקהילה, את לשונה המיוחדת ואת מטבחה הטיפוסי. אחת ממשפחות האנוסים הנודעות בליבורנו הייתה מונטפיורה, שאחד מבניה היה משה מונטיפיורי.


בית הכנסת הספרדי של יהודי ליבורנו נוסד במאה ה-16 ונהרס בהפצצת אוויר גרמנית ב-1944 (מקור: ויקיפדיה)

The Jewish Manual, or Practical Information in Jewish and Modern Cookery (המדריך היהודי, או מידע מעשי על בישול יהודי ומודרני), פרי עטה של אלמונית הקוראת לעצמה 'ליידי', הוא ככל הנראה ספר הבישול היהודי הראשון שנכתב באנגלית (הספר נדפס ב-1846). קרוב לוודאי שהליידי האלמונית היא יהודיתאשתו של משה מונטיפיורי. מכל מקום, במבוא שכתב חיים רפאל למהדורה המצולמת של הספר המקורי, הוא מאשר את זהותה של המחברת על פי השערות רבות ועדות מוצקה אחת, שנמצאה כעבור מאה שנים בגיליון של ה'ג'ואיש כרוניקל'.

יהודית מונטיפיורי לבית כהן (1862-1784). השניים נישאו ב-1812.

אף כי יהודית הייתה בת למשפחה אשכנזית-הולנדית, שהיגרה ללונדון במאה ה-18, רבים מהמתכונים בספר הם ספרדיים (כמו עוגת השמרים הנקראת 'בולה דה היספניולה'). מאחר שהליידי הבטיחה להביא בספרה 'מידע מעשי' גם על בישול מודרני, יש בספר גם מאכלים ויקטוריאניים האופייניים למעמד הגבוה של אנגליה (כמו 'מרק דמוי צבים' או ה'מאליגוטני' שהובא מהודו).


אחד המתכונים המעניינים בספר הוא בלי ספק זה שנקרא 'מאטון האם' (Mutton Ham), כלומר קודל חזיר מכבש. הוא מלמד איך לשמר ירך של כבש כפי שמשמרים ירך של חזיר. לכאורה מעיד מתכון זה על נטייה ידועה, בקרב המעמדות הגבוהים לפחות, למצוא תחליפים כשרים למאכלים המקובלים על הגויים. בספרה של קלודיה רודן מצאתי סברה אחרת. היא מספרת שהרב של הקהילה הספרדית בלונדון אמר לה, כי האנוסים בספרד ובפורטוגל נהגו במשך דורות לתלות קודל חזיר בפתח ביתם, כדי להוכיח קבל עם ועדה שבאמת התנתקו מדתם הקודמת. קודל חזיר מכבש הוא אולי חלק ממורשתן של משפחות האנוסים שחזרו ליהדות, זכר לימים שבהם נהגו כמתנצרים.

הקשר ההדוק בין האנוסים של ליבורנו לבין הקהילה היהודית בתוניסיה, ומאוחר יותר גם בלוב, נוצר בגלל הפיראטים של הים התיכון, שהיו פעילים במיוחד במאה ה-16. אלה נהגו לחטוף סוחרים יהודים שהפליגו מארץ לארץ ולדרוש כופר תמורת שחרורם. בערים אחדות באיטליה נוסדו חברות לפדיון שבויים והתקיים קשר רצוף ביניהן לבין מרכזי הפיראטים. החברה שנוסדה בוונציה, למשל, הייתה קשורה לפיראטים של מלטה ואילו יהודי ליבורנו נסעו לתוניסיה כדי לפדות שם חטופים. רבים מהם השתקעו בתוניסיה, על פי הזמנת המושלים המקומיים שמינו אותם לתפקידים נכבדים, כמו יועצים פיננסיים, דיפלומטים וכיוצא באלה.
  
הקהילה הליבורנית שהתגבשה בתוניסיה בשלהי המאה ה-17, הייתה רבת השפעה. הקשרים בין יהודי ליבורנו ליהודי צפון אפריקה התחזקו עוד יותר במאה ה-19, כשנמל ליבורנו ירד מגדולתו ויהודים רבים היגרו לתוניסיה וללוב. המטבחים של קהילות צפון אפריקה משמרים עד היום סממנים מן המסורת של אנוסי ספרד ופורטוגל שהתיישבו באיטליה.
  
קלודיה רודן הביאה לדוגמה ממתקים פורטוגליים מחלמונים ושקדים, ואילו אני מצאתי גרסה אחת של חמין, עם עלי סלק ירוק וכדורי בשר, שהיא כמעט זהה באיטליה (חמין טוסקאנו) ובטריפולי (דפינת סילק).
  
ה. מצות מערמונים

האינקוויזיטורים היו רגישים במיוחד לסימנים המעידים על מאכלים מיוחדים לחגים, או על מאכלים רגילים שנאכלו בנסיבות מיוחדות של חג, כמו למשל בסוכה. עדויות מלפני גירוש ספרד מספרות על ילדי אנוסים שהלכו לבקר בסוכות של יהודים וכובדו שם בפירות ובממתקים.

רוב העדויות עוסקות במאכלי השבת והפסח, אך פה ושם נזכרים גם חגים אחרים. האזכורים הנפוצים ביותר הם של הסעודה המפסקת בערב יום הכיפורים, של מוצאי הצום וזו של תענית אסתר. במקרים אלה עוסקות העדויות לא בתוכנן של הסעודות אלא בעיתוין ובאופיין המיוחד. הנה עדות של משרתת במשפחת צ'ואטה ממיורקה, שסיפרה כי לפני יום הכיפורים בישלו בבית גבירתה מרגריטה מרטי 'כל הלילה, הרבה מנות שונות ... והם אכלו בחדר הראשי שלהם, שבו לא אכלו בימים אחרים, ליד שולחן גדול שנערך בפאר רב יותר מהרגיל'.

ברוב החגים נאכלו מאכלים רגילים, אך בסעודה המפסקת נהגו האנוסים להעשיר את התפריט בבשר, בעופות, בדגים ובביצים. כך עשו בספרד ובפורטוגל וכך עשו גם ב'עולם החדש'. בשלהי המאה ה-15 העיד שמואל מהעיר טרואל, כי 'אחרי הצום, בערב, אכלה [המשפחה] תרנגולת'. משפחת אלדונסה דלי, אף היא מטרואל, שברה את הצום בארוחה של יונים. גבריאל גומס נווארו דיווח בליסבון ב-1673, שמשפחתו נהגה לשבור את צום יום הכיפורים 'בכל מאכל שהוא חוץ מבשר', כגון פירות, דגים, לחם ויין. תומאס טרוויניו דה סוברמונטה הצהיר ב-1624, בפני האינקוויזיציה של מקסיקו, שבערב יום כיפור אכלו הוא ואמו 'מנה של דג כלשהו, כמתחייב מהתורה'.

הבסיס לכל מתכוני המצות שנזכרים בפרוטוקולים של המשפטים הוא קמח ומים, אך לעתים היו לבסיס הזה גם תוספות מוזרות למדי. במשפטה של חואנה דה פואנטה ב-1505 התברר, כי לשה את הבצק למצות עם יין לבן, דבש, ציפורן ופלפל. בעדות אחרת, מ-1620, נאמר, כי אחרי שערכו שולחן 'ליום הגדול', הכינו את 'לחם הפסח' עם 'לכלוך מנופה דק' ואכלו אותו למחרת הצום עם סלט בשמן וחומץ.
  
מהעדות ברור שהלחם שאפו היה אמנם מצה, אך לעומת זאת, 'היום הגדול' שבו צמים הוא יום הכיפורים, שלמצה אין בו חלק. אשר ל'לכלוך מנופה דק', המנהג הקרוב ביותר העולה על הדעת הוא אכילת לחם טבול באפר לפני צום תשעה באב. יתכן שהאפר התחלף בעפר, וזהו פשר הלכלוך, אך הבלבול בין שלושת החגים מעיד  לדעתם של גיטליץ ודייווידסון – שהאנוסים המתייהדים באיבריה איבדו באותה עת את המגע החי עם המציאות היהודית ועם חוקי ההלכה.


קערת סדר פסח מספרד, בערך 1450 (אוסף מוזיאון ישראל)

כשלא היו לאנוסים חומרים לאפיית מצות מסורתיות, מצאו להן תחליפים ממצרכים מקומיים שלא הכילו חומרים מתפיחים. במאה ה-16 אנוסים מתייהדים בפורטוגל אכלו לעתים ערמונים מבושלים במקום מצות. ססיליה קרדוסה הואשמה ב-1569 בעיר פורטו, שחגגה את הפסח באכילת 'מצה, גרעינים וערמונים שבושלו בסיר חדש'.
  
במקסיקו מצאו תחליף אחר למצה. לואיס דה קרווחאל אמר ב-1589 לחוקריו כי מאחר שלא מצא מצות, אכל 'טורטיות מתירס, שאין בהן שמרים'. בספרם של גיטליץ ודייווידסון נזכרות עוד שלוש נשים לפחות שנשפטו משום שאכלו ערמונים בפסח, כך שאפשר להסיק שזה היה תחליף מקובל למצות, או מאכל אופייני לפסח. דייגו דיאס נייטו ממקסיקו העיד בשלהי המאה ה-16, כי בתקופה שבה חי בפרארה, היהודים הפורטוגלים שם הכינו לפסח 'כדורים מתוקים מתפוחים, ערמונים טחונים ומצרכים אחרים', ביניהם תבלינים וחומץ. זהו המסמך היחיד ברשומות האינקוויזיציה שבו מדובר בפירוש על חרוסת לפסח.
  
היהודים הראשונים שהתיישבו ביבשת אמריקה היו צאצאי האנוסים. אחדים מהם התלוו לקולומבוס במסע הגילוי הראשון שלו ורבים אחרים עזבו את חצי האי האיברי במרוצת המאה ה-16 והשתקעו בדרום היבשת ובמרכזה. במקומות אלה הרגישו בטוחים יותר מעיניה הבולשות של האינקוויזיציה, משום שעברם היהודי היה ידוע פחות. היהודים הללו התוודעו למזונות של העולם החדש  תפוחי אדמה, עגבניות, שעועית, קקאו וכדומה  והם אלה שהביאו אותם לצפון אמריקה. חלקם השתקעו שם ואליהם הצטרפו במאה ה-17 גם יהודים ספרדים ופורטוגלים, אנוסים לשעבר או צאצאיהם, שהגיעו מהולנד.
  
קלודיה רודן כותבת, שהאוכל המקורי של היהודים הספרדים שהתיישבו לאורך החוף המזרחי, מניו-יורק עד ג'ורג'יה, נעלם כליל באמריקה ואינו מוכר גם לצאצאיהם הישירים של המתיישבים הראשונים. עם זאת, בשל המזונות שהביאו אתם ממקסיקו, מברזיל ומארצות אחרות בדרום, השפעתם על האוכל של הצפון הייתה גדולה במיוחד. אחת הסיבות לכך הייתה קשרי המסחר שלהם עם אנוסים אחרים, שהשתקעו במקומות שונים בעולם. קרוב לוודאי כי האנוסים הם שהביאו לצפון אמריקה קפה מאפריקה, תבלינים מדרום-מזרח אסיה ושמן זית מחופי הים התיכון.

תכליתו של האוכל היא להבטיח את הקיום, אך לפעמים הוא מתגלה כאיום על הקיום. החיים והמוות ביד הלשון – וגם בסיר ובצלחת. אותו אוכל עצמו שימש את האנוסים ואת אויביהם, לשתי מטרות מנוגדות. האנוסים ביקשו לאשש באמצעותו את הזהות היהודית, שבה ראו את תכלית החיים, ואילו האינקוויזיציה השתמשה באוכל הזה לגילוי כופרים, כדי לשלוח אותם אל המוות.
  
האוכל יכול אפוא להיות מכשיר רב עוצמה בידי מי שמבקשים לנצלו לצרכים פוליטיים או דתיים ונכנסים לשם כך לקדרה ולצלחת של זולתם. לא רק חמין לשבת ומצה לפסח טעונים משמעות הרת גורל. כפי שראינו, גם תבשיל חצילים צנוע או ניחוח של בצל מטוגן בשמן זית עשויים לשמש חרב פיפיות.

ברנרד פיקאר (1733-1673), סדר פסח בביתם של יהודים פורטוגלים, 1725

ו. כעבור חמש מאות שנה
  
לפני שנים התוודעתי לאוכל של האיים הקריביים ומרכז אמריקה והשתעשעתי במעקב אחר מקורותיו. מאכלים רבים נושאים עדיין חותם מובהק של ספרד, ארץ מוצאם. חלקם סיגלו את עצמם לחומרים המקומיים, שלא היו בספרד לפני כיבוש אמריקה, אך רבים מהם נשארו בדיוק כפי שהיו במקורם. מאז הציקה לי השאלה איך זה שאי אפשר למצוא בספרד של היום את מאכלי היהודים שגלו מספרד לפני כחמש מאות שנה, בעוד שאפשר למצוא בה את המאכלים שגלו ממנה לאמריקה, גם הם לפני חמש מאות שנה.
  
באוצר המאכלים של יהודים הדוברים ספניולית, יש שמות זהים והרכבים זהים לאוכל שעבר גלגולים רבים ונדד מיבשת ליבשת במשך מאות שנים. גם אם טכניקות הבישול השתכללו והמטבח המסורתי הטמיע מצרכים חדשים, האוכל שרד וסימני ההיכר שלו לא היטשטשו. בטורקיה, בארגנטינה, בזימבאוובה ובניו-זילנד אוכלים את אותם בולמאס, בוריקיטאס, פריטאס די פראסה  ואגריסטדה. איך יתכן אפוא שהאוכל הזה שונה כל כך מהאוכל הספרדי הלא יהודי?
  
תשובה חלקית לשאלה זו מצאתי ברשומות האינקוויזיציה, שהבהירו לי שגם לפני חמש מאות שנה לא היה הרבה מן המשותף למטבח של ספרד ולמטבח היהודי שבתחומיה, לפחות במחוזות הצפוניים. המטבח היהודי שיקף את השפע והעושר שהביאו הערבים לאזור ובכך נבדל מהמטבח הספרדי-האירופי. השוני הבסיסי הזה הצטרף לשלושת העיקרים שייחדו את המטבח היהודי בכל מקום: המאכלות האסורים (הלא כשרים), הכשרת הבשר ומאכלי החגים. את החסר בתשובה החלקית הזאת תוכל להשלים, אולי, ההשערה הבאה: ממש במקביל לגירוש היהודים מספרד, הגיעו הספרדים לאמריקה. מאז עברו המטבחים של שני העולמות, הישן והחדש, תמורות עצומות. המצרכים החדשים שבאו מרחוק  ובהם עגבניות, תפוחי אדמה, שעועית וקקאו  העשירו את האוכל והכתיבו התפתחויות חדשות, שהצעידו את הגסטרונומיה העולמית לעידן חדש.
  
את המעבר הזה, מהמטבח של ימי הביניים למטבח המודרני, עשתה התרבות היהודית בנפרד מהתרבות הספרדית. הקשר בין ספרד לבין אמריקה התמשך בשני הכיוונים ותרם להעשרת המכנה המשותף של המטבחים בשתי היבשות, בעוד שהמטבח הספרדי-היהודי התחבר למטבח העות'מני והתרפק על שורשיו הערביים בדרכו שלו.


הטאקו הכשר של הקונברסוס באלבוקירקי (מקור: ABQ Jew)

יום שלישי, 13 בינואר 2015

בורא מיני מזונות: סקס יהודי וקניבליזם כשר בברוקלין

כל מיני מאכלים יש בעולם, מקצתם ממש מוזרים.

א. סקס יהודי על החוף

יושבי ברים ושותי אלכוהול מכירים מן הסתם את הקוקטיל שנקרא בשם Sex on the Beach (סקס על החוף). בוויקיפדיה מוסבר כי זהו קוקטיל בעל גרסאות רבות, שגם מוכר רשמית על ידי איגוד הברמנים הבינלאומי. כדי להכינו יש לערבב 40 מ"ל של וודקה, 40 מ"ל מיץ תפוזים, 40 מ"ל מיץ חמוציות ו-20 מ"ל שנאפס אפרסקים. יש כמובן גם הוראות מפורטות באיזה כוס למזוג וכמה קרח לשים וכו'.

Sex on the Beach

כאמור, לקוקטיל זה יש גרסאות רבות, וגם הן נהנות משמות שובבים, לא ממש פוליטיקלי קורקט. כך למשל, הגרסה נטולת האלכוהול נקראת Safe Sex on the Beach (מין בטוח על החוף), או Virgins on the Beach (בתולות על החוף).

ראש דסק עונ"ש ברובע החרדי בורו-פארק שבברוקלין, שמסיבות ידועות ויתר על קרדיט, שם לב לתפריט של סטקייה יהודית יוקרתית הממוקמת בשכונה ונקראת The Loft. מטבע הדברים בעל המסעדה מקפיד לא רק על כשרות מהודרת אלא גם על לשון נקייה, ומקומו של 'סקס', עם כל הכבוד, לא יכירנו בתפריט.

ישב בעל המסעדה וחשב, ולבסוף החליט: מה רע בסתם Playtime on the Beach (זמן משחק על החוף)?


כאן לא נגמרות הצרות של בעלי מסעדות חרדים.

מה עושים עם המעדן המושחת שנקרא Sex in a Pan (מין בתבנית אפייה)?


גם לזה נמצא פתרון מקורי ברוח ישראל סבא בספר מתכונים חרדי: Alle Gite Zachen in a Pan, וביידיש בהברה הונגרית: 'אַלע גיטע זאַכן', כלומר כל הדברים הטובים...


ב. אכול כפי יכולתך

ואם אנחנו כבר בגלות הנה תמונה שצילם אברהם בראדט בפיצרייה כשרה (חסידית) הממוקמת בשכונת בורו-פארק ושמה Mendel's Pizza.

שימו לב לשורה האחרונה!

כמה זולים הם חיי אדם בברוקלין...