יום רביעי, 1 באוקטובר 2014

האיילות בזמר העברי (ב): 'סַפְּרִי אַיֶּלֶת-אֲהָבִים'

שקופיות שירה בציבור (יוצר: בנציון)

הרשימה הקודמת:
א. מה עושות האַַיָּלות?

הרשימה הבאה:
ג. בין הילדותי לארוטי (ביאליק, אלתרמן, גלבוע, וולך, שנהב)

א. 'איילת אהבים' של נעמי שמר

את השיר 'אילת אהבים', שחיברה נעמי שמר בשנת 1964, אנו מכירים בביצועה רב-הקסם של 'שלישיית גשר הירקון' – אריק איינשטיין, בני אמדורסקי ויהורם גאון. השיר נכלל בתכניתה הראשונה של השלישייה, 'אהבה ראשונה', שהועלתה בתיאטרון 'החמאם' בשנת 1965, בהפקתם של דן בן-אמוץ וחיים חפר. שמר כתבה והלחינה עוד שלושה שירים לתכנית זו – 'לילה בחוף אכזיב', 'סרנדה', 'אהבת פועלי בניין' – כולם הפכו במהירות לנכסי צאן ברזל של הזמר העברי.

הבה ניזכר:



וכאן בשחזור מאוחר מסוף שנת 1993 (ישראל גוריון החליף את אריק איינשטיין), שאינו יכול להתחרות במקור. לפני שמגיעים לשיר מעלה יהורם גאון זיכרונות... בני אמדורסקי, שלכבודו נערכה התכנית, כבר היה חולה אז, וכמה חודשים לאחר מכן נפטר מסרטן.



כתב היד המקורי של השיר נשמר בארכיון נעמי שמר במחלקת המוזיקה של הספרייה הלאומית (ותודה לתמר זיגמן שהעבירה):



נעמי שמר הביאה את מילות השיר לדפוס רק בספרה השלישי, 'ספר גימל' (ידיעות אחרונות, 1982). מי שידקדק במעבר שבין כתב היד לבין הביצוע והדפוס ימצא הבדל אחד ויחיד: 'עטפת ראשך', שבכתב היד, הפך ל'כיסית ראשך'. בכתב היד נוספה גם ההוראה לזמרים, שבוצעה במלואה, לסיים את השיר ב: לַ-לַ-לַ-לָ, אַי...


בשנת 1984, עשרים שנה לאחר הקלטת השיר המקורי, חזר אריק איינשטיין והקליט אותו עם יהודית רביץ. פרשנות מחודשת זו הבליטה את הדו-שיח שבין הגבר לאישה שטמון בבתי השיר, שקצת הלך לאיבוד בביצועים הגבריים:



כמובן שהיו ביצועים נוספים, ואזכיר במיוחד את זה של עפרה חזה באלבומה 'שירי מולדת' (1987), אך לא מצאתי אותו במרשתת.

חובבי הזמר המזרחי יוכלו ליהנות מהביצוע של אבנר גדסי:



מניין לקחה נעמי שמר את ה'צעיף סגול'?

אפשר לנחש שהיא התכתבה עם שני שירים רוסיים מפורסמים, שניהם בתרגומו לעברית של אברהם שלונסקי: 'תכול המטפחת' (שבמקור נקרא 'המטפחת הכחולה') מכאן, ו'שלום עירי נוחמה', שגם בו מנןפפת האהובה במטפחת תכולה (מָחָר לִבְלִי חֹק / תַּזְהִיר בְּבַת צְחוֹק / מִטְפַּחַת כְּחֻלָּה מֵרָחוֹק). נכון שסגול זה לא כחול וגם לא תכול, אבל זו אותה משפחה...

ב. איילות בזמר העברי של שנות השישים

הצירוף 'איילת אהבים' נלקח כמובן מן התנ"ך: 'אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת חֵן' (משלי, ה 19), אבל ברור שחוץ מספר התנ"ך עמד לפני עיניה של נעמי שמר גם שיר ישראלי אחר, נשכח למדי, שנכתב כמה שנים קודם לכן ונקרא בדיוק באותו שם: 'איילת אהבים'.

השיר 'איילת אהבים' הראשון, שחובר בידי משה דור והולחן על ידי יוסף הדר, התחרה במסגרת פסטיבל הזמר והפזמון הישראלי הראשון, שנערך ב-1960. בפסטיבל הוא הושר על ידי אילקה רוה, ואחר כך על ידי רֶמָה סמסונוב (באותה עת היה נהוג שכל שיר מושר על ידי שני מבצעים שונים, זמר וזמרת), ולימים הושר גם על ידי נחמה הנדל. השיר, שנכתב במסורת שירי ההוֹ-הוֹ שרווחה אז, צלל מאז לתהום הנשייה.



שנתיים קודם ל'אילת אהבים', הזכירה נעמי שמר את האיילה בתחילת השיר 'הטיול הגדול', שאותו כתבה ללהקת הנח"ל לתכניתה 'שמש במדבר' (1963):




וכך כתבה נעמי שמר:


נעמי שמר, כל השירים, ידיעות אחרונות, 1967

נעמי שמר שרה על 'איילה חומה וקלה', שאותה הורידו המטיילים 'מראש המצוק'. אפשר להניח ששמר התכוונה לא לאיילה  שכמותה כבר לא היו אז בארץ  אלא ליעל, שהוא ורעייתו חיים בדרך כלל על ראשי מצוקים, כפי שנאמר 'הָרִים הַגְּבֹהִים לַיְּעֵלִים' (תהלים, קד 18), וכן 'הֲיָדַעְתָּ עֵת לֶדֶת יַעֲלֵי סָלַע חֹלֵל אַיָּלוֹת תִּשְׁמֹר' (איוב, לט 1).


יעל נקבה במצוקי שמורת עין גדי (מקור: ויקיפדיה)

ועוד דוגמה מעניינת שממחישה עד כמה גדול היה כוחן של האיילות בזמר העברי של שנות השישים.

בפסטיבל הזמר והפזמון הישראלי החמישי, שנערך בשנת 1965, שרו אריק איינשטיין ויפה ירקוני (שוב בנפרד) שיר על איילת אחרת – 'איילת החן'.

זהו שיר לירי מקסים, שכתב הסופר המנוח עודד בֶּצֶר והלחין ידידנו ד"ר נתן שחר, והוא מוכר היטב ואהוב על כל חובבי הזמר העברי עד היום.



הלכת בין עצי התפוח 
חייכת אלי שמש עולה 
איוושה בשיחים הרוח 
טללים לראשך עטרה 
איוושה בשיחים הרוח 
טללים לראשך עטרה 

נאה את כעץ התפוח 
זוהרת גלגל חמתי 
קולך כאיוושת הרוח 
כטל חיוכך, תמתי 
קולך כאיוושת הרוח 
כטל חיוכך, תמתי 

שוצפים במדרון מי הפלג 
שוטפים בגאון איילים 
צחים נרקיסים כשלג 
לנועם ידך מייחלים 
צחים נרקיסים כשלג 
לנועם ידך מייחלים 

זכה את, זכה כמי פלג 
תמה את, איילת החן 
צחורה מכוכבי השלג 
לרוך ליטופך אייחל 
צחורה מכוכבי השלג 
לרוך ליטופך אייחל 

תקליט פסטיבל הזמר תשכ"ה (אוסף דוד אסף)

לימים סיפר אריק איינשטיין, בתכנית הטלוויזיה 'סוף עונת התפוזים' שהוקדשה לתולדות הרוק הישראלי, על הפער בין השיר המליצי לבין מה שקרה באמת בעולם המוזיקה הישראלי באותן שנים ומה שעניין אותו כזמר ויוצר: 'ברמלה הם קרעו במועדונים, ואני מה? "הלכת בין עצי התפוח"... איפה עצי התפוח?'...

ג. 'הדוור מת': המקור היווני של 'ספרי אַיֶּלֶת-אהבים'

מאנוס חג'ידאקיס (1994-1925)

נחזור ל'איילת אהבים' של נעמי שמר.

שמר התאימה את מילות שירה לצלילים הנהדרים של המלחין היווני הנודע מאנוס חג'ידאקיס, שגם כתב את המילים המקוריות ביוונית. השיר היווני נקרא 'הדוור מת' (Ο ταχυδρόμος πέθανε; ובתעתיק לטיני: O taxydromos pethane), והוא מדבר על דוור, נער בן שבע-עשרה, שמת, וכבר לא יקבל מאהובתו את המכתב האחרון ואת נשיקתה האחרונה.

הנה תרגום לעברית,שלא פורסם עד כה, פרי עטם של יהונתן (חיליק) נדב ואמיר צוקרמן:

חאדג'ידאקיס / הדוור מת
תרגום: יהונתן נדב ואמיר צוקרמן
  
מלאו לו שבע-עשרה שנה
כשנשמתו למרחקים פרחה.
ומי יביא, אהוב שלי,
את המכתב אשר הבטחתי לך.

כמו ציפור מכלוב חיים מרים
אשר ברחה ועפה אל ענן,
עזב גם הוא, הלך, איננו עוד,
נמוג גם הבל פיו הרענן.

אהוב ליבי, מי זה ייתן
לך את נשיקתי האחרונה.

מת הדוור בדמי ימיו,
בן שבע-עשרה בא קץ חייו,
הוא זה אשר היה אהוב של אמת בשבילי.
וצלליתו העייפה
בין צמרות מרחפה,
כל הזמירים שרים לו במלוא גרונם עכשיו.

מי יובילך, אהוב ליבי,
בדרך אל ממלכת החלום?
כי הדוור וגם אני
הן מתנו שנינו באותו היום.

הנה כמה ביצועים של השיר ביוונית. אפשר בקלות להיווכח שנעמי שמר – שכמובן לא ידעה יוונית ולא התיימרה לתרגם – לא הסתפקה רק בהתאמת המילים החדשות לגמרי למנגינה הקיימת, אלא גם עיבדה אותה כדי שתתאים לנוסח העברי החדש. אם שואלים לדעתי, 'שלנו' יותר יפה...

הנה תחילה הזמרת היווניה זוֹאי פִיטוּסי (ΦΥΤΟΥΣΗ ΖΩΗ ;FYTOUSI ZOI), בביצוע משנת 1961:


וכאן עוד זמר יווני מפורסם (יליד כרתים) ניקוס קסילוריס (Nikos Xylouris):

 

וזאת הזמרת היווניה המפורסמת מרינלה, בביצוע מ-1971:



כאן, ננה מושקורי בביצוע משנת 1991 (כולל כתוביות באנגלית):


ובלחיצה כאן תוכלו לשמוע ולראות את ג'ורג' מוסטקי שר, בביצוע יפה ומרגש, את הגרסה הצרפתית יחד עם יעלת חן מקומית (1969).

ולסיום, משהו על חג'ידאקיס והזמר העברי.

בשנות השישים והשבעים זכו שיריו היפים לפופולריות רבה בארץ ומילים עבריות הותאמו לשירים רבים פרי עטו. נעמי שמר עצמה חיברה עוד גרסאות עבריות לכמה משיריו, והידוע שבהם הוא ''שיר סיום', ששרה חוה אלברשטיין ('הצרצרים בקיץ שרים להם').

גם פזמונאים ישראלים אחרים, כמו דן אלמגור ('אשת הדייג; 'מרקו פולו')', חיים חפר ('ילדוּת שלי'), אהוד מנור ('יש לי שמש'), או דפנה אילת ('הדרך לאי שם'), הכינו גרסאות עבריות לשירי חג'ידאקיס, ואפילו שר האוצר שלנו, יאיר לפיד, לא טמן ידו בצלחת ('שיר אהבה מאוחר').

ד. ריקודי 'איילת אהבים'

הלחן היווני של 'איילת אהבים', שנכתב במסורת מוזיקת הבוזוקי, כאילו מבקש שירקדו אותו.

הנה עיבוד יפהפה של הלחן (מעשה ידיו של הגיטריסט רמי יוסיפוב), עם החלילנית חפציבה זר-אביב, וכבונוס גם ריקוד יווני-ישראלי:



חובבי ריקודי העם הישראליים לא יופתעו לגלות שגם לשיר שלנו חובר ריקוד. הנה הוא בהדרכת יהודה עמנואל:





יום שני, 29 בספטמבר 2014

'תודה על העברית': מסע אל עיירת הולדתו של אליעזר בן-יהודה



כתב וצילם נתן רועי


עברו יותר ממאה וחמישים שנה מאז נולד אליעזר יצחק פרלמן בעיירה לוּזְ'קי שברוסיה הלבנה (היום במחוז ויטבסק הבילורוסי; ובאותם ימים בפלך וילנה הרוסי), ועד שחזר אליה, ב-11 בספטמבר 2014, לפני כשלושה שבועות, נינו גיל חובב. הוא הגיע לעיירה נידחת זו כדי להשתתף בטקס חנוכת אנדרטה לזכרו של הסבא-רבא, מחייה השפה העברית אליעזר בן-יהודה (1922-1858).



לטקס הגיעו רבים מתושבי הכפר, לבושים במיטב מחלצותיהם, פקידים ובעלי תפקידים מן המחוז, וגם נציגים רשמיים מישראל, בהם יוסף שאגאל, שגריר ישראל בבלארוס, וחיים צ'סלר, ראש ארגון 'לימוד', שיזם את הקמת האנדרטה. כולם בירכו על מזג האוויר השמשי שפקד את העיירה.

גילי חובב מוכר בארץ יותר כבשלן ומגיש תכניות טלוויזיה, אך לכאן הוזמן בשל ייחוסו המשפחתי המופלג: הוא בנם של דרורה בן אב"י – בתו של העיתונאי והעורך איתמר בן אב"י, בנו של אליעזר בן-יהודה – ושל קריין 'קול ישראל' המיתולוגי משה חובב. לפני נסיעתו סבב גיל ברחבי הארץ ואסף מכתבי תודה לסבא אליעזר, מחייה השפה העברית.

גיל הביא אתו מכתבים רבים: מבית הספר 'חביב' בראשון לציון, שנוסד ב-1886 (ופעיל עד היום), והיה לבית הספר הראשון שבו לימדו בעברית; מבית הספר 'אבני חן' במודיעין; מאולפן 'עציון' בירושלים, האולפן הראשון לשפה העברית בישראל; אולפן 'אבא חושי' בחיפה ועוד. הוא הביא גם ציור של בתו נעמי. היא ציירה דולפין שפולט אותיות ומילים בעברית והכתירה את ציורה במילים הפשוטות: 'תודה על העברית'.

גיל ודולפין השפה העברית

הדרך ללוז'קי רצופה במראות מלבבים. נופים ירוקים שעל פניהם זרועות בקתות עץ ולצדן משקי עזר קטנים, פרות שרועות באחו ונחלים ונהרות מפכים בו. גם את העיירה הזעירה הזו, מחוז חפצנו, חוצה נחל (מְנוּטָה) וסמוך לה הוא נשפך לאגם פְּליסָה. הנהר הגדול בחלק זה של בלארוס (כשנולד כאן אב"י הייתה זו עדיין רוסיה הצארית) הוא נהר דווינה, שמחבר את הערים והעיירות באזור. בכל אחת מהן פרחה קהילה יהודית – פולוצק, דיסנה, דינבורג, ועוד ועוד.


מראה אופייני בלוז'קי

ד"ר יוסף לנג המנוח, שחיבר את 'דַּבֵּר עברית', ביוגרפיה מונומנטלית בשני כרכים על חייו של אליעזר בן יהודה (יד יצחק בן-צבי, 2008), כתב על העיירה (עמ' 1):
אדמותיה הפוריות של לושקי משכו תשומת לב רבה במשך שנים, והעיירה 'האחוזתית' הזו עברה מבית אצולה אחד למשפחת אצילים אחרת. הבעלים גבו מיסים גבוהים מהתושבים ומהאריסים ומשלוש טחנות הקמח שניצבו על שפת הנהר, לא הרחק מהפארק המשתרע על גדתו המזרחית, ושירתו את איכרי האזור ואת תושביו. הארמון הגדול והכנסייה הסמוכה לו הם שרידי תקופות מפוארות וידועות עושר, וחומות המנזר החרֵבות הן עדות אילמת לבית הספר לכמרים, ששמו יצא למרחוק, כמו גם מבשלת השֵכר המקומית, שנודעה בכל סביבותיה. במבשלת השֵכר הזו עבד גם יהודה לייב לייזרוביץ', שנודע בכינויו פרלמן.


כמו עיירות רבות אחרות בחלק זה של העולם, גם לוז'קי נראית כמו עצר בה הזמן מלכת. הכבישים החדשים מכסים אמנם על הבוץ שהטביע את הכפר בימי גשמים והפשרת שלגים, אך בחצרות הבתים פועות כבשים, מקרקרים ברווזים וקוראות תרנגולות שצבען אדום. כמאה וחמישים מטרים ממרכז הכפר עומד בשיממונו בית הכנסת החרב של יהודי לוז'קי. בכפר אין יהודים וכבר אין מי שיפקוד את בית הכנסת.

בית הכנסת החרב בלוז'קי

חזית בית הכנסת בלוז'קי

כשהגיע למצוות, בשנת 1871, נשלח אליעזר, שהתייתם מאביו בגיל חמש, לבית דודו, בעיירה הסמוכה פולוצק. עד ליומו האחרון לא סלח לאמו על שקרעה אותו מחיק המשפחה והעיירה. 'הוא הפנה עורף למשפחתו, ושנים ארוכות חיפש אהבת אם ואב, ותחושות חסר, עוני וקרבניוּת לא הרפו ממנו כל חייו', כתב יוסי לנג. לחמדה, אשתו השנייה, אמר כי 'היו מכות נמרצות גם מהאם, גם מהמלמדים' (עמ' 3).

גיל חובב לא הכין נאום. הוא עמד בכיכר המרכזית של העיירה, הכנסייה המפוארת מאחוריו, ונשא דברים מהלב. הוא סיפר על הסבל הנורא שעבר סבו הגדול בחייו, ברוסיה הלבנה ובירושלים, על ההלשנות שהובילוהו לכלא הטורקי ועל עקשנותו ונחישותו. 'אליעזר בן יהודה, היכן שאתה' – אמר גיל  'ברצוני לומר לך שני דברים: האחד – תודה על העברית; והשני – ניצחת'.


לאחר מכן נערך טקס חביב: חלוקת תפוחי עץ, שבשרם לבנבן וטעמם חמצמץ. אחר כך נעמדו תושבי הכפר בחצי עיגול, במרכז עמד גיל חובב, וכולם קראו: 'תודה על העברית'.




הסרת הלוט

גיל חובב ומחבר הרשימה ליד האנדרטה בלוז'קי


תם הטקס ואנו נסענו לגלובוקויה, שהיא עיירה גדולה, בוודאי בהשוואה ללושקי הזעירה. כאן גר אליעזר וולפסון, דודו החרדי של אליעזר בן-יהודה, במחיצתו גר אב"י הצעיר עד 1878, שעה שנדד לפריז כדי ללמוד רפואה. כאן גם הכיר אב"י את מי שתהיינה לימים שתי נשותיו, האחיות דבורה וחמדה, בנותיו של המשכיל התורני חובב ציון שלמה נפתלי הרץ יונס.

בהקדמה למילון הגדול שלו (עמ' 4-3) כתב בן-יהודה על ראשית התמשכלותו 'באחת העיירות הקטנות של ליטה', אך לא ציין את שם העיירה בה זה קרה:


האם היה זה כבר בפולוצק, או אולי רק בגלובוקויה?

כשהגענו כבר המתינו לנו מאות מבני הכפר בכיכר שליד הכנסייה. נערות עם כובעים מסורתיים, תזמורת כלי נשיפה וכלי הקשה, מושל המחוז ועמו כל טובי העיר.


האורחים מישראל מתכבדים בטעימת לחם חגיגי

בנות החמד המקומיות פוצחות בשירה לכבודנו

וגם להקה של שני אקורדיונסטים

נשען על הפסל של הסבא-רבא, שזה מקרוב הושלמה הכנתו, נשא גיל חובב דברים לזכרו, וכך אמר (בערך):
ידוע במשפחתנו שסבא היה רודף כבוד ודורש שיכבדוהו. ועל כן, אם היה כאן היה בוודאי שבע רצון ממה שרואות עיניו. וכן, נהוג לקבוע חשיבות של עיר לפי אורכו של הרחוב על שמו של הסבא אליעזר בן-יהודה. מבחינה זו ירושלים היא עיר ראוייה וכן תל אביב. לא כך חיפה. אבל, כעת, גלובוקויה נכנסת לרשימת הערים המכובדות ששמו של הסבא מתנוסס בהן בגאון.


למתבונן מן הצד היה הטקס מעט הזוי. הנה אנשים, שאינם דוברים מילה בעברית, מכבדים את שפתנו ומקימים בעיירתם פסל שספק אם מישהו אחר באזור יידע להעריכו. ביני לביני חשבתי על דבריו של אב"י עצמו בהקדמתו למילון, שם הודה כי צדק מי שאמר, כי מי שהאל רוצה להענישו הוא גוזר עליו לחבר מילון.


הקדמה למילון, עמ' 24

כן, חייו הסוערים של אב"י היו סוג של גיהנום, לו ולבני משפחתו, אבל בסופו של דבר הוא ניצח, אפילו בקרב אלה שאינם דוברי עברית.

בול דואר ישראל בעיצובו של צבי נרקיס, 1957

המסע נערך באדיבות ארגון 'לימוד' לדוברי רוסית.

יום ראשון, 28 בספטמבר 2014

ברוך הבא: כל ישראל חברים



כתב וצילם ברוך גיאן

כדרכם של ירושלמים רבים גם אני מבקר בשוק מחנה יהודה פעם בשבוע ולפעמים אף יותר. יום קניות קבוע ויום נוסף להדרכה או למפגש חברתי או משפחתי. בקיצור, מקום 'ירושלמי' שאני אוהב לשהות בו. הריחות, הטעמים והבתים ההיסטוריים הסובבים אותו תמיד משכו את לבי והקסם לא פג גם במרוצת השנים.

בלב מגרש החניה הגדול הצמוד לשוק (הכניסה היא מרחוב כי"ח, המחבר בין הרחובות יפו ואגריפס) ניצב בניין מרשים, עזוב ונטוש, שהכניסות אליו נאטמו. זהו בית הספר המקצועי, שבנתה חברת 'אליאנס' הצרפתית (Alliance Israélite Universelle) בשנת 1899. 


בית הספר 'אליאנס'  מבט מרחוב כי"ח פינת אגריפס. 
ענפי האקליפטוסים הגדולים קרסו בשלג הגדול אך הצליחו להתחדש

ארגון אליאנס, ששמו העברי היה 'כל ישראל חברים', ובקיצור כי"ח, נוסד בפריז ב-1860 בנשיאותו של אדולף כרמיה, פילנטרופ יהודי נודע שגם היה שר המשפטים של צרפת. הארגון החל מיד לסייע לקהילות יהודיות ברחבי העולם בהקמת מוסדות חינוך ובהענקת סיוע כלכלי ופוליטי ליהודים בכל מקום. בשנת 1880, שנת מותו של כרמיה, החליטו אנשי 'אליאנס' להנציח את זכרו על ידי ייסוד בית ספר מודרני בירושלים. המבנה, שנחנך ב-1882 ונקרא 'תורה ומלאכה', היה מרווח ומפואר. הוא הוקם ברחוב יפו, ועל חורבותיו ניצב היום 'מרכז כלל'.

לצד לימודי קודש למדו בבית הספר גם מלאכות ומקצועות. שפות ההוראה היו צרפתית ועברית (אליעזר בן יהודה, דוד ילין ויהודה גור היו בין המורים), ובשל התנגדותם התקיפה של הרבנים החרדיים האשכנזים, רוב התלמידים היו ספרדים. בין תלמידי אליאנס היו גם מוסלמים ונוצרים, דבר שלא היה מובן מאליו. המנהל הראשון היה נסים בכר (1931-1848) שרחוב בשכונת נחלאות הסמוכה קרוי על שמו. אחרי פרישתו של בכר ב-1897 ניהל את בית הספר אברהם (אלברט) ענתבי (1919-1869) עד 1914. בית הספר המשיך לפעול גם בימי מלחמת העולם הראשונה ונסגר רק ב-1927 (או 1931). המבנה הושכר לסמינר לבית היתומים 'ויינגרטן' ששכן בן עד שנות החמישים, אז רכשה אותו חברת 'כלל' שהמשיכה להשכירו ל'אליאנס'. בשנות השישים עוד למדו שם, ואחר כך נהרס הבית ועל חורבותיו צמח מרכז 'כלל'.

בסוף המאה ה-19 כותלי בית הספר היו צרים מלהכיל את כל התלמידים, ועל כן בשנת 1899 הוקם בסמוך מבנה חדש, שנועד לשמש כפנימיה לתלמידים. בשלב מסוים, לא ברור מתי, החל בית זה לשמש כבית ספר לבנים, ואחרי סגירת 'תורה ומלאכה' התרכזו הלימודים במבנה החדש. זה הבנין הנטוש שעומד היום במרכז מגרש החניה. 

כך נראה בית הספר לבנים במצלמתו של יעקב בן-דב:


תלמידי אליאנס במסדר חגיגי (מקור: ביתמונה)


בשנת 1911 הפכו שתי הקומות הראשונות של בית הספר לבית ספר לבנות ושער מיוחד עבורן נפרץ בגדר הבנין.


 שלט המתכת בצרפתית 'בית ספר לבנות' (Ecole de filles) שרד עד היום.
הוא נמצא ביציאה הדרומית מן החנייה, בין חנויות השוק שברחוב אגריפס.


כאן הייתה דלת שנאטמה. עדיין נותר סימן לגרם המדרגות שדרכו נכנסו הבנות


גרם המדרגות הזה הוביל לבית הספר לבנות

בספרות הזיכרונות יש תיאורים על חומה שהפרידה בחצר בין בית הספר לבנים לבין זה של הבנות, והמפגש בין המינים יכול היה אפוא להתרחש רק מחוץ לשעות הלימודים. 


איכססס... חלוקת שמן דגים בבית ספר אליאנס, 1949 (מקור: ביתמונה)


וכך נראית היום כיתת לימוד בבית הספר


מגרש החנייה שמשמש את באי שוק מחנה יהודה. רק מעטים מרימים את ראשם ושמים לב לבית ההיסטורי

נפנה עתה לבית הנטוש. בחזית הפונה צפונה (לכיון רחוב יפו) ניתן לראות פתח שנאטם בבלוקים. מעל הפתח לוח שיש וכתובת בצרפתית.

החזית הצפונית של בית הספר לבנים. החלונות מודגשים באבן גולמית ובסיתות גס ('טובזה'). הבניין ברובו בנוי בסיתות עדין יותר ('טלטיש'). למעלה סותת סמלה של חברת 'אליאנס'

הכתובת מציינת כי זהו בית ספר יסודי של אליאנס, שבנייתו התאפשרה הודות לתרומתה של הברונית קלרה דה-הירש (אלמנתו של הברון מוריס הירש). התאריך המצוין על הלוח הוא כ"ג בניסן תרנ"ט (5659), 3 באפריל 1899. אגב, הברונית הירש נפטרה בפריס יומיים קודם לכן, ב-1 באפריל 1899... 

כתובת ההקדשה של של בית הספר לבנים, כ"ג ניסן תרנ"ט (1899)

פרט מהכתובת. סמל החברה  יד לוחצת יד ומעליהן לוחות הברית – נקבע גם בראש הבניין

הברונית קלרה דה-הירש, 1899-1833 (מקור: Jewish Women's Archive)


אם תגביהו את ראשכם תוכלו לראות כי בראש הבניין מתנוסס סמל אליאנס שבנוי מצירופן של אבנים ירושלמיות: יד לוחצת יד ולוחות הברית.


יד לוחצת יד  סמלה של חברת אליאנס מסותת בראש הבניין ומעליו לוחות הברית.
על הלוחות עדיין השתמרו כמה אותיות עבריות (א, ה)

כך נראה הסמל בימים טובים יותר, לפני שהאותיות דהו

בספרו 'תמול שלשום', שמתרחש בימי העלייה השנייה, תיאר ש"י עגנון את הכלב, שמתרוצץ ברחובות ירושלים ומגיע לבסוף לבית הספר אליאנס שברחוב יפו. מנהל בית הספר (כנראה הכוונה לאלברט ענתבי), שלא ידע לקרוא היטב עברית, קרא את שמו משמאל לימין, וכך נוצר השם 'בלק' (במקום 'כלב'):


[...]
תמול שלשום, שוקן, תשכ"ח, עמ' 291-290

בבתי הספר של אליאנס למדו הבנים מלאכות ומקצועות כמו חייטות, סנדלרות, נגרות, מכניקה ואף סיתות אבן (מלאכה ערבית מסורתית, ורק מעט יהודים עסקו ועוסקים בה). הבנות למדו בעיקר אריגה וניהול משק בית. בשנת 1898 סיפר דוד ילין כי בית המלאכה של בית הספר השתתף בעבודות שיפוץ כיפת הסלע ובמחלקת המסגרות יצרו את עמודי הפנסים לתאורת רחוב יפו ('ירושלים של תמול', כתבי דוד ילין, א, עמ' 258), ברחובות ירושלים עדיין ניתן למצוא מכסי ביוב ישנים ועליהם חרוט השם אליאנס בצרפתית וכי"ח בעברית.


מכסה ביוב תוצרת כי"ח בכניסה לחצר שכונת בית דוד (בית הראי"ה קוק ליד בית טיכו)


תעודת שליש של בית ספר כי"ח משנות הארבעים - פשוט ולעניין.
התלמידים למדו 'הנהגה' (התנהגות) וארבע שפות! (אוסף דוד אסף)

לפני כמה שנים פעלה בעיר חבורת הציירים CitéCréation, שמרכזה בעיר ליון שבצרפת, וחבריה מתמחים בציורי ענק על קירות בתים (עד 2011 הם ציירו כ-500 ציורי קיר בכל העולם). חברי הקבוצה ועוזריהם הישראלים קיבלו לידיהם תמונות ישנות של בית הספר והכינו ציור קיר נפלא על הקיר המערבי של בית מגורים (בית דואק) שהיה סמוך למוסדות אליאנס (רחוב כי"ח פינת יפו). היום, בשל עבודות הבנייה ניתן לראות את הציור רק מכיוון רחוב יפו. 


ציור הקיר נעשה על גבי קיר של בית דואק שנבנה בתקופת המנדט. עתה נפער בור גדול מתחתיו. כאן יקום מגדל מגורים.



פרטים בציור הקיר המסתמכים על צילומים ישנים. היוצרים: סיטה דה לה קריאסיון

הבניין המפואר שבציור הקיר – מה שהיה פעם בית הספר 'תורה ומלאכה' – אינו קיים עוד. על חורבותיו הוקם בשנות השבעים 'מרכז כלל' המסיבי והמכוער, שבלשון המעטה אפשר לומר שאינו מופת לא ליופי ולא להצלחה מסחרית. ברחוב יפו, בצדו הצפוני של 'מרכז כלל', ליד בנק דיסקונט, ניתן לראות עד היום את השחזור של שער בית הספר (לא בדיוק במקומו המקורי). בשנות השבעים, כשהמאבק על שימור המבנים ההיסטוריים של העיר היה עוד בחיתוליו, זה היה המירב שניתן היה לשמר... כמה עצוב.


השער המשוחזר. רחוב יפו, הכניסה ל'מרכז כלל'

בשנות התשעים עבדתי כעורך צילום במגזין 'טבע וארץ', שהוציאה לאור החברה להגנת הטבע. כתבתי אז מאמר על האבן הירושלמית ('בנאים וסתתים בירושלים', טבע וארץ, נובמבר 1993), וכך הגעתי גם לבית הספר אליאנס. באותה עת כבר נסגר בית הספר ובמקומו פעל בבניין בית הספר הניסויי. כשעמדתי לצלם את חזית הבית נערה נאה ומלאת חיים נכנסה לפריים.



צולם ב-1993


לימים עזב גם בית הספר הניסויי את המקום. הבניין ננטש והכניסה נאטמה בבלוקים. כשהגעתי שוב למקום כדי להכין כתבה זו, רציתי לצלם שוב את אותה חזית בניין שצילמתי לפני כעשרים שנה. במגרש החניה פניתי לאישה שעמדה להיכנס לשוק, התנצלתי על ההטרדה וביקשתי ממנה לדגמן עבורי כניסה כביכול לבית הספר ששעריו נאטמו... היא נאותה בשמחה, ואחר כך, כששוחחנו, התברר כי 'הדוגמנית' אינה אלא סועד דורי, אישה מקסימה שהייתה מורה לערבית באותם ימים שפעל כאן בית הספר הניסויי. עוד מעגל נסגר.


צולם ב-2014

ההזנחה הפושעת של המבנה אינה נותנת לי מנוח. איך יכול להיות שמבנה כל כך מרשים ויפה, הממוקם במרכז העיר, עומד אטום ומיותם? מסביב כבר החלה בנייה מסיבית ונבנות הקומות הראשונות של בניין מגורים גבוה שיצמח כאן בקרוב. גם סביב 'ישיבת עץ חיים', שברחוב יפו, נעשות עבודות בנייה ורק בית הספר לבנים עדיין עזוב ונטוש.

נותר לקוות שתימצא הדרך לשמר ולחדש את תפארתו של הבניין הנטוש העומד בלב מגרש החנייה, ושלא מצפה לו הגורל העצוב של 'שני אחיו', שנהרסו עד היסוד ולקחו עמם חלק חשוב מתולדות ירושלים החדשה. 

ההלך, בדרכך אל השוק, הרם עיניך למרומי הבניין המרובע. ראה את חרוטת עשרת הדברות ואת תבליט הידיים הלוחצות זו את זו, ודע: כאן עמד מוסד חינוכי ומקצועי עתיר זכויות בתולדות ירושלים.


'ישן מפני חדש תוציאו'?
הרכבת הקלה חולפת ברחוב יפו על פני החומה הישנה של בית הספר וציור הקיר הענקי. בצד ימין: 'מרכז כלל'


בעלי התוספות

אביב יצחקי שלח לנו צילום שעשה מיד לאחר שהותקן 'השער החדש' ברחוב יפו.