יום שישי, 1 באוגוסט 2014

עונ"ש בדרכים: ביקור בחנות הכל-בו של שוקן בקֶמְנִיץ


יש לך מועדון?
עורך עונ"ש בפתח בית הכל-בו של שוקן בקמניץ

לפני שבועיים, כשעוד הייתי בחו"ל, נסעתי עם כמה מעמיתיי אל העיר קֶמְנִיץ (Chemnitz) שבמדינת סקסוניה שבמזרח גרמניה.

אין הרבה מה לראות בקמניץ. זו עיר תעשייתית 'מזרח גרמנית' אופיינית, שעד נפילת החומות ואיחוד שני חלקי גרמניה נקראה קרל-מרקס-שטאט (Karl-Marx-Stadt). עיר גדולה באוכלוסייתה (כ-240,000 נפש), אך לא נוי לה ולא הדר, ומעתיקותיה נותר רק מעט. מה שהביא אותנו לקמניץ היה המוזיאון החדש לארכאולוגיה, שנפתח בה לא מכבר: SMAC, ראשי תיבות שפירושן: Staatliches Museum für Arcähologie Chemnitz. מוזיאון זה נבנה בתוך המבנה ההיסטורי של בית הכל-בו המפורסם של משפחת שוקן: Kaufhaus Schocken.

אגב, כתובתו של המוזיאון היא Stefan-Heym-Platz 1, דהיינו כיכר שטפן היים. שטפן היים (2001-1913) היה סופר יהודי מזרח-גרמני מהולל, שנולד בקמניץ, והנצחתו דווקא כאן בוודאי אינה מקרית.

לא זו בלבד שהמבנה שופץ ושומר במתכונתו המקורית, אלא שבכל קומה משלוש קומות המוזיאון (במבנה עצמו יש חמש קומות, אך שתי העליונות ריקות) הוקצה אגף מיוחד לשימור מורשתו המקורית של הבניין – של האדריכל אריך מנדלסון, של רשת בתי הכל-בו שוקן ושל בעל הרשת זלמן שוקן.

רשת בתי הכל-בו שהקים שוקן הייתה פרוסה בערים רבות בגרמניה ובית הכל-בו שבקמניץ היה אחד הגדולים והמפורסמים בהם. הוא גם היחיד שהשתמר בשלמותו.

כבר מבחוץ ניכר הבניין המפורסם ב'חמוקיו' העגלגלים ובכתובת 'SCHOCKEN' שקבועה בשני מקומות בקומת הכניסה:


בפנים נחמד ונעים, ואפילו אפשר לשתות וללעוס משהו ב'קפה שוקן':


המוצגים הארכאולוגיים לא משכו כל כך את תשומת לבנו, למרות התצוגה המרשימה שלהם. אנו מצאנו את דרכנו אל 'האגף היהודי', שממוקם במרפסת החלונות של כל קומה. מן החלונות אפשר לצפות בבתי העיר, ועל הקיר יש תצוגה נאה של צילומים, מידע מודפס ופה ושם גם פריטים מקוריים.

הקומה הראשונה מוקדשת לאדריכל היהודי-גרמני הנודע אריך מנדלסון, שתכנן את הבנין. המבקר חולף על פני מבנים ידועים שתכנן מנדלסון, בגרמניה, בארץ ישראל ובארה"ב. מנדלסון עזב את גרמניה בשנת 1934 ועלה לארץ ישראל, אך בשנת 1941 עזב את הארץ ועבר לארה"ב, שם גם נפטר ונקבר. במגירות הצמודות לקיר, שאותן ניתן לפתוח, יש העתקים של השרטוטים המקוריים וצילומים של המבנים בשלביהם השונים.

אריך מנדלסון (1953-1887)

דגם בניין כל-בו שוקן בשטוטגרט. הבניין נחנך ב-1928 ונהרס ב-1959.

בין המבנים המפורסמים שמנדלסון תכנן בארץ אפשר להזכיר את בית החולים הדסה שבהר הצופים, את בניין בנק לאומי ברחוב יפו בירושלים, את ביתם של זלמן ולילי שוקן בירושלים, את ביתם של חיים וּורה וייצמן ברחובות, את בית החולים רמב"ם בחיפה ועוד הרבה.

דגם בניין בנק אנגלו-פלסטיין (אפ"ק) ברחוב יפו בירושלים. הבניין הוקם בשנים 1939-1937 והשתמר עד היום.

גמלים ליד בניין בנק אנגלו-פלסטיין ברחוב יפו בירושלים

דגם בית משפחת שוקן (וילה שוקן) ברחוב סמולנסקין 7 בירושלים. הבניין נחנך בשנת 1939 והשתמר עד היום.

קמפוס בית החולים 'הדסה' בהר הצופים. הבניינים תוכננו ב-1936, הוקמו ב-1938 והשתמרו עד היום.

בית החולים הדסה בהר הצופים לאחר בנייתו

הקומה השנייה הוקדשה לרשת בתי הכל-בו שוקן.


ההיסטוריה של בתי הכל-בו החלה עם נישואיו של שמעון שוקן, אחיו של זלמן, עם בת למשפחת הסוחרים האמידה אורי (Ury) מלייפציג, שניהלה חנות כל-בו ושמה Warenhaus Ury Gebrüder. זלמן פיתח והרחיב את העסק המשפחתי ובשנת 1901 הקים בעיר מגוריו צוויקאו (Zwickau) את בית הכל-בו 'שוקן'. מכאן ואילך התפתחה הרשת במהירות וב-1930 הייתה זו הרשת הרביעית בגודלה בגרמניה עם יותר מעשרים סניפים. אחרי מות האח שמעון (1929) היה זלמן שוקן לבעל הרשת. שוקן היה בעל טעם טוב והשקיע גם בארכיטקטורה. המבנים שהוקמו עבור הרשת, בעיקר אלה שתכנן מנדלסון בשטוטגרט, נירנברג וקמניץ, נחשבות ליצירות מופת של האדריכלות המודרנית.

חנות כל-בו שוקן בשטוטגרט, 1928 (מקור: ויקיפדיה)

החנות בקמניץ נפתחה בשנת 1930.



עם עליית הנאצים לשלטון נאלץ שוקן למכור את הרשת בסכום מגוחך ולהעבירה לידיים אַרִיוֹת. חברת 'מֵרקוּר' (Merkur) היא שהפעילה את החנויות מכאן ואילך.

לצד פרקים בהיסטוריה של הרשת וצילומים מהחנויות השונות, מוצגים גם פריטים אותנטיים שנמכרו בהן ועליהם הוטבע הלוגו של שוקן, קטלוגים, שלטים ואפילו סרוויס מקורי שנמכר בחנות.

קטלוג מוצרים

סכין ועליה הלוגו של שוקן (S)

סרוויס שוקן

שלט מקורי שמציין את הערים בהן נמצאות חנויות הרשת

הקומה השלישית הוקדשה לדמותו רבת הפנים של שלמה זלמן שוקן – איש עסקים ממולח, עסקן ציוני, אוהב ספר ופטרון תרבות יוצא דופן, שידע לזהות בזמן את היוצרים הגדולים של התרבות העברית (ובראשם ש"י עגנון, מרטין בובר, גרשם שלום ועוד רבים), העריץ אותם, ייסד עבורם הוצאת ספרים ותמך בהם בנדיבות.

שלמה זלמן שוקן (1959-1877)

'הספרייה שלי היא האוטוביוגרפיה שלי'

מזוודת הנסיעות של שוקן ועליה מדבקת חברת הנסיעות 'אביב'


בארגזים כאלה העביר שוקן את ספריו הנדירים לארץ ישראל

מרגש היה לראות את הפריט האחרון בתערוכה: מסך מחשב ועליו הופיעה מהדורת האינטרנט האנגלית של עיתון 'הארץ' מאותו יום ובה ידיעות מן המלחמה ברצועת עזה...

את עיתון 'הארץ' קנה שוקן בשנת 1937 כמתנת נישואין לבנו גרשם (גוסטב) שוקן (1990-1912), ששימש עורך העיתון במשך עשרות שנים וטבע עליו את חותמו.

עיתון 'הארץ' הוא, כידוע, עדיין רכושה של משפחת שוקן (אמנם לא בשלמותו), והמו"ל היום הוא עמוס שוקן, נכדו של שלמה זלמן...


ולמשהו שונה לגמרי.

כשיצאנו מהמוזיאון וסובבנו ברחובות קמניץ גילינו את אחד השרידים הידועים של גרמניה המזרחית: פסל ברונזה ענק של קארל מרקס (גובהו יחד עם הבסיס כשלושה עשר מטרים, משקלו כארבעים טון).



ב-1953, לאחר החלפת שמה של קמניץ ל'קארל-מרקס-שטאט', הזמינו פרנסי העיר אנדרטה של מרקס, כדי שתפאר את העיר הקומוניסטית המתחדשת. לב קֶרְבֶּל, פסל רוסי נודע (ממוצא יהודי), שהתמחה בפיסול תעמולתי, שכונה בשם המכובס 'ריאליזם סוציאליסטי', הוא שיצר את האנדרטה. רוב פסליו של קרבל נותצו בלהט המהפכה האנטי-סובייטית, ופסל זה הוא אחד הבודדים ששרדו מיצירותיו.

הפסל נחנך באוקטובר 1971 בטקס המוני בו השתתפו כרבע מיליון אנשים. מאחורי הפסל, שכּוּנה מאז 'הגולגולת' (Nischel), נקבע לוח ענק ועליו נחקק בארבע שפות (גרמנית, רוסית, צרפתית ואנגלית) הפסוק מכתבי הקודש: 'פועלי כל העולם התאחדו' (המניפסט הקומוניסטי).

מקור: ויקיפדיה

הלוח הענק, שכיסה את כל הבניין מאחור, הוסר זה מכבר ובמקומו נתלתה, ממש לאחרונה, כרזת פרסומת מחוייכת, שקשרה בין תחרויות הגביע העולמי בכדורגל (גרמניה, כזכור, זכתה במקום הראשון) לבין משנתו של המרקסיסט הראשון:
אוהדי כדורגל מכל העולם, אנו מברכים אתכם!


יום רביעי, 30 ביולי 2014

כן, הם שכחו מה זה להיות יהודים

מאמר שלי שהתפרסם היום (30 ביולי 2014) בעיתון 'הארץ'.

הכותרת המקורית הייתה: 'ונניח שגדעון לוי הוא ראש הממשלה ועמירה הס שרת הביטחון...'


ויהי אחרי הפרסום...

אני מודה ומתוודה כי מעולם לא קיבלתי תגובות, בכתב ובעל פה, כל כך סותרות – ממש מן הקצה לקצה – כפי שקיבלתי על מאמרי זה. לשמחתי, רוב התגובות היו חיוביות ואוהדות, והן חיזקו את תחושתי ששימשתי פֶּה לרבים בשמאל הציוני, שחושבים כמוני ומבועתים מהפנמת הנרטיב של המבקשים את נפשנו ומחלחולו אל תוך הזרם המרכזי של השיח הציבורי. מנגד קיבלתי גם תגובות ביקורתיות – חלקן גסות רוח ומתלהמות, ואליהן לא אתייחס; חלקן רציניות ומכובדות, ועל כמה מהטענות שהופנו נגדי אני רוצה להגיב.

עיקר הביקורת נוגע לשאלת המידתיות. כלומר, גם בהנחה שאנו צודקים במלחמתנו, האם אנו מגיבים בצורה הולמת ומידתית או שמא עוברים את הגבול בהרס שאנו גורמים לצד השני ובמוות שאנו זורעים, שפוגע גם באנשים חפים מפשע?

איני בטוח שאני יכול לענות בצורה מלאה לשאלה זו, שכן היא נוגעת בשאלות מוסר ופילוסופיה של מלחמות צודקות ומלחמות לא-צודקות. יש ספרות ענפה בנושא זה (מייקל וולצר, למשל) אבל חוששני שמוחמד דף ואסמעיל הנייה לא עיינו בה, וספק אם ייאותו להשתתף בסמינריון בבניין 'גילמן', שבו תיבחנה שאלות אלה מכל ההיבטים האפשרייים.

השכל הישר אומר, שרצוי שהגמול – התקפי או הרתעתי – יהיה נקודתי ומידתי ככל שניתן. אך שאלה זו, עם כל הצער שבדבר אינה רק פילוסופית, ויש לה גם היבט אסטרטגי ופוליטי, שתוצאותיו ארוכות הטווח אינן מתגלות בהכרח סמוך לפעולה עצמה.

הפעולות המידתיות של צה"ל ברצועת עזה בשנים האחרונות, והמאמצים הכנים שנעשו לפגוע רק במעורבים ישירים, הוכחו כחסרי ערך הרתעתי לטווח הארוך. עובדה היא שאנו נמצאים שוב ושוב באותו מקום שבו היינו לפני שנתיים ולפני חמש שנים. מצד אחר, עובדה היא שההרס המסיבי שגרם צה"ל במתחם הדאחיה בביירות, בימי מלחמת לבנון השנייה, הביא להרתעה של שנים ארוכות, שבפועל נמשכת עד היום. מי נביא ויידע? אני בטוח שאף אחד לא רוצה לחזור לאותו מבצע, בשם אחר, בעוד שנתיים או שלוש.

בעירוב הבלתי אפשרי של אוכלוסייה אזרחית וצבאית בעזה, שמנוצל באכזריות על ידי החמאס – והדברים ידועים – אין מנוס גם מפגיעה בחפים מפשע. ככל שניתן להתרשם ממה שמכונה בקרב שונאינו בשם 'התעמולה הישראלית', צה"ל עושה ככל יכולתו לצמצם זאת, בוודאי בהשוואה לכל צבא מערבי אחר – כולל האמריקנים בעיראק ובאפגניסטן או כוחות נאט"ו במלחמת האזרחים בבלקן, ובוודאי בהשוואה לצבאות ערביים (סוריה כבר אמרנו?). בבחירה בין פגיעה בבני עמי לבין מי שבחר להילחם בי (והחמאס והג'יהאד בפירוש בחרו במלחמה, ויכלו לבחור בשלום!), אני בוחר בבני עמי ועומד לצדם. אני גאה בטייסים שלנו ובמפקדיהם – שהם בנינו ואחינו – ואלף גדעון לוי'ם לא ישנו זאת.

איני צריך לקבל 'תעודת כשרות' מאף ועדה של השמאל הטהרני, שעסוק כל הזמן בקביעת הגבול – מי בפנים ומי בחוץ. אני אוהב שלום ורודף שלום, מתנגד מושבע לכיבוש ולהתנחלויות בשטחים, מעולם לא תמכתי בליכוד או בנתניהו, ויש לי הרגשה שזה גם לא יקרה בעתיד. ועם זאת, התנחלות, כיבוש ואפילו אי-רדיפת שלום, החמצת הזדמנויות או דריכה במקום, אינם פשע שמתיר למישהו להוציא להורג ישראלים. החמאס והג'יהאד הוציאו גזר דין מוות עליי, על בני משפחתי ועל בני עמי, והם מוכיחים זאת יום יום ושעה שעה. לא מיותר להזכיר כאן עד כמה ניסתה ממשלת ישראל (כן, ביבי ובוגי!) להכיל את ירי הרקטות בשבועות שקדמו לתחילת המבצע ולהימנע ממנו ככל שניתן.

לפני שבוע התפרסמה ב'הארץ' כתבה של עמירה הס שכותרתה 'ממשלה מנותקת ומושחתת'. בהתחלה הייתי בטוח שהיא מדברת על ממשלת ישראל, או – מה שממש לא התקבל על הדעת – על ממשלת החמאס. שפשפתי את עיני כאשר התברר לי שכוונתה בעצם לממשלת אבו-מאזן... עד כדי כך אימצו חלקים בשמאל הרדיקלי את הנרטיב הפלסטיני! 'מצור על עזה', 'פשעי מלחמה' – טרמינולוגיה שהיא חלק ממכונת התעמולה של אויב ציני ומר ואני מסרב לקחת חלק בה ולאמץ אותה.

ואיך אפשר להתעלם מכך שלמרות 'פשעי המלחמה' שלנו, מדיניות ישראל כלפי החמאס מקבלת רוח גבית דווקא ממצרים, סעודיה, ובמידה רבה – אמנם תוך תשלום מס שפתיים מתבקש – גם מהרשות הפלסטינית עצמה? אולי הגיע שהשמאל הרדיקלי, שמטיף תמיד לזולתו לערוך חשבון נפש ובחינה עצמית, יחליף דיסקט ויעשה גם הוא איזהשהו חשבון נפש קטן?

אבדן חיי אדם הוא נורא ואיום. הרס רכוש ופליטוּת גם הם נוראים – אין ויכוח. אבל לפעמים אני חש שחלקים בשמאל הרדיקלי היו מרגישים הרבה יותר טוב אילו משוואת ההרג וההרס הייתה מתאזנת. כלומר, שבצד שלנו היה נגרם גם כן חורבן איום, ושגם אצלנו היו נהרגים אזרחים רבים, ילדים וזקנים. לשמחתנו, זה לא המצב ואני לא חושב שעלינו להתנצל על כך ולהרגיש רע.

הצד שכנגדנו אינו רוצה בשיג ושיח איתנו. זהו ארגון קנאי פונדמנטליסטי בעל מאפיינים פשיסטיים מובהקים, שמתאכזר לא רק כלפינו אלא גם כלפי אנשיו שלו. הוא מטפח פולחן של מוות, מדכא נשים, הומוסקסואלים ומיעוטים, מפעיל טרור אכזרי כלפי מתנגדיו מבית (וזכורה השתלטותו של החמאס על הרצועה וזריקת אנשי הפתח מהגגות או הוצאות להורג אכזריות של חשודים בשיתוף פעולה עם ישראל), מפעיל במערכות החינוך שלו אינדוקטרינציה אנטישמית, אינו מגלה שום רצון לשיג ושיח אתנו שלא מבעד לקנה הרובה או הטיל, ועוד מצפה שנתרפס בפניו ונגיש את הלחי השנייה. זה כנראה לא יקרה.

האם זה אומר שאנחנו בסדר ומושלמים? האם זה מצדיק את המשך ההתנחלויות בשטחים, את החידלון והרפיסות במאמצים להשיג שלום? בוודאי שלא. אך האם מגיע לנו בשל כך גזר דין מוות? לא ולא, והקם להרגך וכו' וכו'.


יום שלישי, 29 ביולי 2014

המזל"ט הראשון

מזל"ט מודיעין של חיל האויר הישראלי (מקור: אתר חיל האוויר)

רון שפיר מצא בעיתון 'האור', בעריכת אליעזר בן יהודה, ידיעה המספרת על המצאה חדשה: 'מכונה אוירית ממין חדש, שתוכל לעוף באויר גם אם לא יהיה בה שום נוסע ומנהיג'.

הידיעה הופיעה ב-16 במאי 1910, לפני 104 שנים!

בתצוגה שערך המהנדס הבריטי פיליפס הוריד המזל"ט שבנה 'מעטפות וקלפים'. אך פיליפס, שהיטיב לחזות את העתיד, ציין ברצינות, כי 'בעת מלחמה לא ירדו ממכונה זו מעטפות או קלפים, אלא פצצות שתחריבינה את האויב כליל'...



מהערך בוויקיפדיה על תולדות כלי הטייס הבלתי מאויישים למדתי שהמזל"טים הראשונים הופעלו כבר ב-1849 על ידי האוסטרים במלחמתם באיטליה. אלה לא היו בדיוק כלי הטייס שאנחנו מכירים היום, אלא בלונים שמולאו בחומר נפץ ונשלטו באמצעות מנגנון תזמון. זו לא הייתה הצלחה גדולה, וחלק מהבלונים עפו באוויר לכיוון ההפוך...

התקדמות ניכרת הושגה במלחמת העולם הראשונה ואז נוצר לראשונה כלי טייס של ממש, שהונחה באמצעות גלי רדיו. הדמות העיקרית המזוהה עם המצאת המזל"ט המודרני הוא המהנדס הבריטי ארצ'יבלד לואו (Archibald Low), ממציא רב תושיה שכונה 'הפרופסור'.

ארצ'יבלד לואו (1956-1888)

על המהנדס פיליפס, שהמצאתו 'עשתה רעש גדול בכל אנגליה', לא מצאתי מקורות נוספים, ואולי מישהו מהקוראים יצליח לאתרו.

בעלי התוספות

יואב בן-יוסף הפנה את תשומת לבי לאתר אינטרנט שנקרא Airminded, ובו הובא מאמר ושמו 'The dream of unmanned flight'. במאמר הוזכר מהנדס בריטי מליברפול ושמו תומס ריימונד פיליפס, ומכאן כבר היה קל למשוך בחוט.

הנה כתבה שפורסמה עליו בניו-יורק טיימס, ב-22 במאי 1910:



תומס פיליפס

תמונה דמיונית שצויירה על ידי W.B. Robinson 'על פי חומרים שסופקו בידי מר ריימונד פיליפס'. התמונה הופיעה בעיתון The Illustrated London News, ב-6 בספטמבר 1913 (מקור: Ptak Science Books).  

גם ניר אורטל מצא חומר על פיליפס, במאמר שכותרתו History of Wireless Electromagnetic Powered Flight Timeline & Replications. הנה מה שכתבו שם:


בהקשר זה הזכיר לי ניר את שרגא הטזל"ם (הטייס הזעיר ללא מטוס), ההמצאה הישראלית הכי מקורית, פרי דמיונו של דודו גבע ז"ל...

דודו גבע, שתיקת הברווז, כתר, ירושלים 2005



יום ראשון, 27 ביולי 2014

דואגים לחיילים? אמצו ילד ב-180 ש"ח והוא כבר יתפלל בשבילם


בשבוע שעבר קיבל אלון גלעדי לתיבת הדואר האלקטרוני שלו את המייל הבא, שנשלח מטעם אגודה משיחיסטית של חסידי חב"ד. הללו, שכמו כולנו נורא 'דואגים לחיילים', רוצים לעשות 'משהו בשבילם'.

אבל מה לעשות?

אולי נתחיל לחנך את הילדים שלנו שכשיגדלו יתגייסו בעצמם לצבא? אופס, על זה לא חשבנו...

חשבנו על משהו אחר לגמרי: שאתם תאמצו ילד מבית הספר שלנו והוא, בתמורה, יתפלל עבור חיילינו ויזכה אותם ב'הגנה גדולה'.

אמנם, האימוץ הוא לשבוע אחד בלבד; אבל מצד שני, תמיד אפשר להאריך וזה ממש בזיל הזול.

'ללא מילים', הציע אלון הגדרה כדי לתאר את שאט נפשו מן ה'פרנסה' הזו.

אולי 'כיפת כסף'?



Date: Thu, 24 Jul 2014 21:07:28 +0200From: bcl7770@gmail.com
Subject: דואגים לחיילים, עושים משהו בשבילם
בס"ד
בית ליובאוויטש - למען עתיד ילדינו ע.ר. 580513547

​​דואגים לחיילים, עושים משהו בשבילם!

בימים קשים אלה שאחינו החיילים נלחמים במסירות נפש על ארץ ישראל ועם ישראל.
 כולנו, כל עם ישראל מתאחדים ומוסיפים זכויות 
על ידי תורה, תפילה ומעשים טובים.

בבית הספר "​בית חינוך ליובאוויטש" בכפר חב"ד לא יוצאים לחופש, הילדים ממשיכים ללמוד תורה,
ומוסיפים בתפילה לזכות החיילים היקרים שלנו.

היה שותף! אמץ ילד לשבוע אחד בסכום של 180 ש"ח!

תרומה קטנה שלך תעניק לחיילים שלנו הגנה גדולה!


ניתן לתרום בכרטיס אשראי באחת האפשרויות הבאות:
1. באמצעות paypal - לחץ על הקישור. http://www.bcl770.org
2. שלח מייל לכתובת זו וציין את שמך ומספר נייד או טלפון.
3. שלח sms למספר 052-3977054.

* ניתן גם באמצעות העברה בנקאית - בנק פאג"י. מספר הבנק 52. מספר הסניף 188. שם החשבון: בית ליובאוויטש. מספר חשבון: 579076(409)

cid:ii_hy04k5v51_147689746d09c0d3cid:ii_hy04hl420_1476895717df74e0cid:ii_hy03uesr0_1476884efd94cbbd       chabad.jpg     
  
ב-2008 חל שינוי בחוק התקשורת, אנו שולחים דיוור מורשה אך ורק בהתאם לחוק.
המודעה נשלחה מטעם עמותה, לכן מותרת ע"פ החוק.
אם קיבלת את המודעה בטעות אנו מתנצלים. להסרה, נא ללחוץ על
unsubscribe שנמצא בתחתית המייל .
                                                       בהצלחה לחיילי צה"ל ובשורות טובות!



יום שישי, 25 ביולי 2014

'חלומותיהם החדשים' (ג): מיהו עקיבא חשמל?

חיים באר (משמאל) ובעל העונ"ש, אודסה 2013 (צילום: נעם נדב)

הרשימות הקודמות

א. סיור בלייפציג בעקבות חיים באר

ב. היכן הייתה חנותו של מר לובלין?


אחת הדמויות המתוארות בחיבה בספר 'חלומותיהם החדשים' נקראת ד"ר עקיבא (עקי) חשמל, חוקר ספרות וגאוגרף היסטורי, השוהה בשנת שבתון בלייפציג 'כדי למפות את לייפציג של עגנון'. דפנה (דפי), רעייתו, מלגלגת עליו:

חלומותיהם החדשים, עמ' 320-319

ואכן, בהמשך מופיע הסיפור המלא על עקיבא חשמל 'המקורי' שעקי נקרא על שמו:

חלומותיהם החדשים, עמ' 359-356

האם המציא חיים באר את הדמות הצבעונית הזו, עם השם המצחיק, מדמיונו הפורה? לא ולא.

עקיבא חשמל האמיתי (תאריכי לידתו ופטירתו אינם ברורים; ככל שהעליתי הוא נולד סביב 1840 ונפטר ב-1889) אכן היה הסוכן בבוקרשט  מה שקוראים היום 'מפיץ'  של עיתונים עבריים שונים.

הלבנון, 24 בינואר 1870

הסופר והמסאי הגליצאי הנשכח, דוד ישעיהו זילברבוש, שהתארח בביתו של חשמל בשנת 1881, תיאר אותו כמין 'אובלומוב' יהודי. עצלן ואיש תפנוקים, שנח רוב הזמן, מעשן וקורא עיתונים ואחר כך אולי כותב 'קורספונדציה' לאחד העיתונים שהוא מפיץ. הנה רשימתו היפה של זילברבוש, ממנה שאב חיים באר מלוא חופניים ולש אותה לצרכיו. הרשימה התפרסמה לראשונה בעיתון 'דֹאר היום' (27 ביולי 1934), אחר כך בספרו 'מפנקס זיכרונותי' (תל אביב 1936), ועתה ב'פרויקט בן-יהודה':
בימים הראשונים לירח מרחשון, ה' תרמ"ב [1881], הכרתי את שלמה זלמן שכטר פנים אל פנים, בהפגשי עמו בביתו של עקיבא חשמל אשר בעיר בוקארסט, בירת רומניה.  
עקיבא חשמל היה איש שהויתו בולטת ונראית ורשומו היה ניכר בחיי היהודים בני עירו. גם רוב המשכילים העברים שבשאר הערים והעיירות במדינה זו ידעוהו, ולא מעטה היתה השפעתו עליהם. הן הוא היה הסוכן הכללי לעתונים העברים אשר בימים ההם, ל'מגיד', 'העברי', 'המביט' ו'השחר', והכל היו יודעים כי הוא משמש את העורכים העברים שלא על מנת לקבל פרס ואין לו בשכרו אלא גליון אחד בלבד, שהוא משאיר לעצמו למקרא חנם.   
ויהי האיש ההוא סמל המופת של יהודי מזרחי בכל הליכותיו. כמו היו חום-לוהט וקור-כפור משמשים במזגו בזה אחר זה, ואין האחד נוגע בחברו אפילו כמלוא נימה.  
הוא היה בעת ההיא איש כבן ארבעים שנה, איש ששיעור קומתו ממוצע, ולו כתפים רחבות, והוא בריא בשר, ועיניו כמו נחבאות בעבי לחיין; והוא בעל לאשה ואב לשבעת ילדים, שהגדול שבהם עוד לא הגיע לשנת השלש-עשרה; והוא איש שמימיו לא היה טועם טעם עושר – ובכל זאת היה חי חיי מפונק ומבלה את רוב שעות היום בבטלה, שיש בה עונג של עצלה.  
בבוקר, בקומו ממשכבו, עטוי הוא על כתנתו הרחבה  כתנת בד למשכב לילה – מעיל שחרית, מעיל רחב וארוך עד המפשעה, שצוארונו משוזר פתילים כהים-אדמדמים. ומן המשירת הזאת מעשה שבכה, יוצאים שני פתילים עבים ומשוזרים תלתלים, המרכסים את שני קצות המעיל ממעל, ועוד להם שרידים התלוים ויורדים עד החזה. ועל כפות רגליו סנדלי בד אמוץ, ועל קדקדו כפה תורכית, עין תכלת, שקווצה ירוקה באמצעיתה.  בתלבושת זו יושב הוא אל השולחן, אחרי תפלתו, תפלה חטופה, ואחרי אכילתו, אכילת פת-שחרית מתון-מתון; יושב הוא ובין שפתיו שפופרת עבה של אבן אקדח, שסיגריה דקה נעוצה בפיה, והוא מעלה עשנה קמעה-קמעה. והוא מסדר אותה שעה את גליונות העתונים השונים למיניהם, אשר הביא נושא המכתבים, ומסמן את הגליונות הנודעים אל החותמים אשר בעיר מושבו למשלוח על ידי נער-עתי, ואת הגליונות הנועדים אל החותמים אשר בשאר הערים למשלוח על ידי הדואר.  
אז ככלותו את מעשהו שואף הוא רוח, תוחב סיגריה חדשה אל פי השפופרת העבה, מצית אותה לעישון, מיסב על כורסתו הרבודה, כשהוא נותן את כפות רגליו על השרפרף אשר אצל השולחן מתחת וסומך את ראשו אל הרפידה אשר לכורסה ממעל; נועץ עיניו באחד הגליונות שנשארו לו 'למחיה' וקורא בו בעיון נמרץ מתחלתו ועד סופו, ועד בכלל: גם המודעות שאין אחריותו של העורך עליהן.  
אף יש אשר אחרי הקריאה, אחרי השביעו נפשו ב'צחצחות' העתון אשר לפניו, תנוח גם עליו הרוח. אז יאחז בעטו, טובל אותו בקסת הדיו, והוא מצרף אותיות למלים, והמלים מצטרפות ל'מכתב מרומניה', שהקוראים הנכבדים יקראוהו בעוד שבוע או שבועים נדפס שחור על גבי לבן ב'המגיד' אשר בליק או ב'העברי' אשר בברודי – כי אל 'השחר' אשר בוינא לא יהין בענותנותו להגיש את 'מטעמיו'.  
זה אחרי הצהרים, אחרי גמרו ארוחתו ואחרי השתטחו על הספה בפישוט ידים ורגלים לשם חלוץ עצמות ואחרי הקיצו מתנומתו, תנומה חטופה, מזדרז הוא לקום ולעמוד על רגליו, ללבוש את בגדיו, לצאת בחוצות העיר ולבוא אל בתי מיודעיו שיש לו עסק עמהם, אם בדברים הנוגעים לו ולביתו ואם בצרכי הצבור היהודי.  
סוד הפנאי ומנוחת הנפש של עקיבא חשמל גלוי וידוע הוא: הדאגה לכלכלת ביתו לא הציקתהו מימיו בכל תעצומות עוזה, כי רוב מחסוריו היו על אביו הזקן, שהוא בנו יחידו.  
ור' שמעון הזקן, אבי חשמל, איננו איש אוצרות אף לא איש אמיד. זגג הוא המתפרנס כל ימיו מיגיע כפיו. הוא בא בימי נעוריו מעיר סלוניקי אשר בארץ המזרח לעיר בוקרסט, בירת רומניה, וימצא במלאכתו די פרנסתו. אף חסך לו, בעוד כחו חדש היה אתו, על יד על יד, די כסף לבנות לו, באחד מפרברי העיר, בית קטן, ובו שני חדרים מרווחים למעון, גם מטבח, גם חדר קטן בחצר הבית, אשר תקרתו עשויה להפתח. החדר הקטן הזה משמש לו בכל ימות השנה מחסן לזגוגיות ובימי חג הסוכות, בהפתח התקרה, לסוכה.  
ואין לו לר' שמעון בעולמו אלא בנו יחידו. לפני שנים רבות מתה עליו אשתו, בעוד הוא במבחר שנותיו, והוא לא נשא אשה אחרת בחרדתו על בנו יחידו פן תנהג בו מנהג אם חורגת.  
וכנשא לו בנו יחידו אשה וגם הוליד בנים, היה מפנה ר' שמעון לעצמו פנה אחת קטנה בחדר הקטן הבנוי בחצר הבית והמשמש מחסן לזגוגיות. שם העמיד לו מטה מוצעת למשכב לילה, ולבנו ובני ביתו הועיד את החדרים המרווחים למעון.  
'בנו הוא מלומד'. 'התורה מתשת כחו ואיננו מסוגל לעבודה גסה'. אבל הוא, ר' שמעון הזגג, למוד-עבודה הוא מנעוריו, וגם בימי זקנתו לא יעזבהו כחו. הוא מחזר כל היום, מן הבוקר ועד הערב, בשוקים וברחובות, ותבה מלאה זגוגיות מתחת לאצילי ידיו, למצוא לו עבודה של תקון בדקי החלונות.  ובערב הוא שב הביתה. מביא את משכורתו במלואה אל כלתו, אשת בנו יחידו, זאת אם הבנים ועקרת הבית, להיות לה למלא מחסורה – ולכלכל את הבית לפי כבודו של בעלה 'המכובד על כל סביביו'.  
היה ביתו של עקיבא חשמל, בזמן ההוא, לפני חמשים וחמש שנים, כעין ה'סלון הבוקארסטי' למשכילים העברים. אין משכיל עברי, איש-שם, אשר יעבור דרך העיר בוקארסט ולא יסור אל ביתו של חשמל, ולא יהי קרוא על שולחנו לאכול מפתו.  
והארוחה הערוכה לא היתה רזה.  
אולם הסעודה היותר דשנה היתה, על הרוב, במוצאי שבתות. אז, בהזדמן איזה אורח מצוין לביתו של חשמל, היו קרואים לכבודו גם מספר אנשי-סגולה; ותהי הסעודה, סעודת 'מלוה מלכה', סעודה של חדוה יתרה. אשת חשמל, זאת היהודיה הרומנית שכולה אומרת נקיון וחריצות ידים, הכינה חמיצת-סלק טובה ושמנה, זאת אומרת מרק של סלקים אדומים המבושלים על בשר שמן של כבש. והיא מבשלת גם תפוחי אדמה מפוצלים מקליפותיהם ומנותחים לנתחיהם, ועל המרק צפות אבעבועות של שמנונית, וריחו נודף מן השום שהוא מתובל בו. ומשתי הקערות, גם מקערת המרק וגם מקערת תפוחי האדמה, המוצגות על השולחן הערוך, בעודן רותחות, מתמר ועולה הבל חם – לגרות כל חיך.  
דוד ישעיהו זילברבוש (1936-1854)
(מקור: אוסף שבדרון, הספרייה הלאומית)

ידיעה אופיינית של עקיבא חשמל (המגיד, 22 ביולי 1868)