יום רביעי, 25 במאי 2016

מחירון ל"ג בעומר

ל"ג בעומר בקבר רשב"י במירון, 1939 (צילום: הנס פין; אוסף התצלומים הלאומי)

היום בערב שוב יוארו שמי מדינת ישראל, ממורדות הלבנון עד ים המלח, באורן של עשרות אלפי מדורות ל"ג בעומר. קרשים ורהיטים ישנים, שנלקחו מפחי זבל או מאתרי בנייה, נאספו בקפידה והובלו על גבי עגלות שנגנבו מהסוּפֶּר, יועלו לאש כקרבן; תפוחי אדמה עטופים בנייר כסף יפוחמו במדורות וייאכלו בשקיקה על ידי עוללים והוריהם משל היו המעדן המשובח בעולם; לוחמי האש (מה שפעם קראו סתם 'מכבי אש') יעברו עוד לילה מתוח, חסר שינה ורב פעילות; תלמידים בבתי הספר ייצאו שוב ליומיים של חופש  חג או לא?

וכל זה עוד תמים וזך לעומת החגיגות ההמוניות שצפויות עלי קבר רבי שמעון בר יוחאי במירון, בהשתתפות עשרות אלפי חוגגים וזובחים, גברים, נשים וטף, דתיים וחילוניים, בני כל הגילים והעדוֹת. מדורות והילולות, גזיזת שיער ילדים בני שלוש ('חלאקה'), ועוד הרבה מנהגים עתיקים ומומצאים.

ל"ג בעומר הוא אכן חג, אבל מן המוזרים ביותר שיש לנו בלוח השנה העברי. האם יש באמת מישהו שמאמין ברצינות שלרבי עקיבא היו 24,000 תלמידים (!), שכולם מתו במגפה בגלל 'שלא נהגו כבוד זה בזה', ומותם הסתיים בל"ג בעומר? אם הם מתו רק בגלל שלא התנהגו בנימוס, מדינת ישראל הייתה צריכה כבר מזמן להיות גיא הריגה המוני. והמדורות ופולחן האש, שהמיתולוגיה הציונית מכרה להורינו ולנו שזה קשור למרד בר כוכבא – אני תוהה אם יש ארכאולוג או היסטוריון אחד בעולם שלוקח הסבר כזה ברצינות?

אבל מסורת  גם אם היא מאוחרת  היא מסורת. ומנהג הדלקת מדורות  כדי לקבל את פני עונות השנה המתחלפות או כדי לגרש שדים ורוחות רעות  הרי קיים מאז ומעולם אצל עמים רבים ובתרבויות רבות, אז מה רע? שיהיה גם אצלנו.

על היבטים מגוחכים והזויים שקשורים בל"ג בעומר, כבר כתבנו בעבר (למשל, 'איזה כיף להיות חרדי: טירוף ל"ג בעומר'; או, 'גלגולו של איור: התמונה האמתית של רבי שמעון בר יוחאי'), והפעם נסתפק בכמה השלמות נחוצות.

א. זהו, אין כבר כוח...

כמדי שנה בשנה כן גם השנה נדחפה לתיבת הדואר שלי חוברת צבעונית, שכל תכליתה לעבוד על אנשים תמימים בעיניים ולמכור לאומללים וקשי היום אשליות וחלומות. הכל תמורת תרומות שכביכול 'מוכרות לצרכי מס', והמאמין יאמין.

זה כל כך מטומטם, אז מה הפלא שכל כך הרבה אנשים מתפתים להאמין בזה.

הנה כמה דפים למזכרת ממהדורת האשליות, 2016.

היסטוריה בפתח המערה
מֶמֶנְטוֹ מוֹרִי
ההזדמנות שלא תחזור על עצמה...
בשנה שעברה 3,842 אנשים נושעו, ספרנו!

משה איתן, שקיבל מהדורה שונה של החוברת, שלח לי עמוד מתוכה ובו מגוייסים רבנים שונים לעידוד התרומות. אז חושו והתקשרו ל'מוקד הישועות'.


ואביתר חלימי שקיבל הודעה ממוקד הישועות של רשב"י החליט לבדוק מה קורה שם...


ב. שיר המחירון

ואכן, ל"ג בעומר הוא יופי של יום להשלמת משכורת, ועל זה נאמר 'כדאי הוא רשב"י לסמוך עליו בשעת הדחק'.

לקראת אירועי ההילולה בשכונת מקור ברוך בירושלים התפרסמה כרזה מיוחדת ובה המחירון המעודכן של ההוצאות לשנת תשע"ו. הציבור מתבקש לתרום בעין יפה.

צילום: יונתן ק.

מרשימת העלויות של ר' מרדכי ויספיש אפשר ללמוד.

למשל, שרוחות השוויון הגיעו גם למירון. אמנם גברים ונשים ישתו בנפרד בשעת ההדלקה, כדי שהמעמד יהיה על טהרת הקודש, אבל לפחות העלויות שוות ולא תהיה כאן אפליה מגדרית. לעומת זאת, ברור שמבחינה עדתית הרוח האשכנזית שורה כאן. הכיבוד הקל כולל 'קוגל'; והממתקים לילדים בכלל ולילדי ה'חלאקה' בפרט, כוללים 'פעקלאך' (חבילות; והכוונה לשקיות).

ג. סִינָר לחלאקה

די לסבל המיותר, די לצרחות של ילדך. השנה יש פיתרון!

איך לא חשבו על זה קודם?

צילום יונתן ק.
היו ימים במירון.... חגיגות ל"ג בעומר, 1939 (צילום: הנס פין; אוסף התצלומים הלאומי)

יום שני, 23 במאי 2016

פרנסות של יהודים: אברכים; נואפים וצדיקים; אחמד בגין

א. הודעה חשובה לאברכים

גם זה סוג של מודעת 'דרושים', אבל קצת מושחת. בואו אלינו ותקבלו מלגה נחמדה ממשרד הדתות.

'הלימוד [מ]מה שליבו חפץ' (לא כולל לימודי ליבה).

צילום: יונתן ק.

ב. בזכות כל הצדיקים

ואם כבר שחיתות, נלך עד הסוף.

כל אחד שלא נולד אתמול יודע מה פירוש 'השכרת חדרים לפי שעות'. מה שיפה במודעה הזו, שצולמה בתל אביב, היא האזהרה החמורה למי שיעז לקרוע אותה. הצדיקים בשירות הנואפים...

צילום: שמואל גביש

ג. אופטימיות בדרכים

בימים מוטרפים אלה, השם 'אחמד בגין', שמשאיתו הובילה חציר בדרך העולה לירושלים, נשמע כמו מהתלה. משהו שהמציאו 'סמולנים', שמנותקים מן המציאות ואופטימיים במיוחד לגבי עתיד הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

צילום: ברוך גיאן

יום שישי, 20 במאי 2016

עוללות מכרם עגנון: למען השם

עמוד מתוך המהדורה הראשונה של רזיאל המלאך, אמסטרדם תס"א / 1701 (מקור: www.terrynazon.com)

בעקבות פרסום הרשימה על גלגולי שמו של עגנון ('השם שלי ורק שלי') הגיעו אליי עוד כמה מקורות מעניינים בסוגייה. הנה הם לשם 'שלמות האוסף'.

א. עגנון על מקור השם טשאטשקיס

בספרו 'קורות בתינו', שראה אור לאחר מותו, ייחד עגנון פרק שלם לשם 'טשאטשקיס' (שוקן, תשל"ט, עמ' 144-142). הוא כתב, בין השאר, כי שם זה נוצר רק לאחר חלוקת פולין הראשונה בשנת 1772, כאשר עברו עיירות גליציה לידי השלטון האוסטרי, שמצדו חייב את יהודי האימפריה ליטול שמות משפחה. השם טשאטשקיס נולד מסיפור, שהיה או שלא היה, בזקנו, ר' שמואל בן יעקב, שגר אז בעיירה פידקאמין, והוא ראשון נושאי השם במשפחה. בעיקרו חזר עגנון על סיפור השם הקדוש שנמצא בספר רזיאל המלאך:

קורות בתינו, עמ' 143

ברשימה שפרסם חנן רפפורט בכתב העת 'עֵת-מוֹל' (גיליון  187, אייר תשס"ו, עמ' 48) הוא הציע אפשרויות נוספות:


ב. הסכמה של שמואל יוסף טשאטשקיס

בשנת 1903, כאשר היה עגנון בן שש-עשרה, הוא חיבר הסכמה מחורזת שנדפסה בספר 'מנחת יהודה: ביאור אגדות רבה בר בר חנה', שחיבר יהודה צבי הירש גֶלְבָּרְד מהעיירה יזלוביץ. הספר נדפס במונקאץ' תרס"ג. על ההסכמה הוא חתם כמובן בשמו המקורי.

מקור: קדם, בית מכירות פומביות
הספר מנחת יהודה נמצא באתר HebrewBooks

ג. על קדושת השם

כאשר נודע על בקשתו של עגנון לבלעדיות על שמו לגלג העיתונאי הוותיק חיים שר-אבי (שרעבי) על בקשתו זו והגדיר אותה 'תמוהה':

דבר, 18 בדצמבר 1966

למחרת הגיב עמיתו צבי רותם, הגן על עגנון וקבע כי כך מקובל גם במדינות אחרות:

דבר, 19 בדצמבר 1966

ד. האם יל"ג היה תובע את אד"ג?

ובאותם ימים, במדור המכתבים למערכת של העיתון מעריב, קבל הקורא שלמה גולן מבני ברק על האבסורד בדרישתו של עגנון, ושאל: האם לאריק איינשטיין אסור מכאן ואילך לעסוק בפיסיקה גרעינית?

מעריב, 20 בדצמבר 1966

ה. ואז עגנון בשיר ירון

בשבועון 'פנים אל פנים' (ה' בכסלו תשכ"ז) סופרה האנקדוטה הבאה על גלגולי השם 'ירון', שם משפחתה של בתו אמונה, שכמסתבר ניתן על ידי עגנון:

אמונה ירון בבית עגנון, 1985 (צילום: חנניה הרמן; אוסף התצלומים הלאומי)

תודה לצבי יפה ולחנן רפפורט.

יום רביעי, 18 במאי 2016

לא, בגלות לא אחיה! – יומנו של יצחק רוֹכֵל (א)

פנקס קרמניץ: ספר זכרון, תל-אביב תשי"ד (איור: דוד טושינסקי, פריז)

מאת רמה זוטא*

ביובל המאה למלחמת העולם הראשונה נדונו מחדש ענייניה בשיח הציבורי ובתקשורת. רשתות הטלוויזיה ומוספי העיתונות בכל העולם הביאו ניתוחים מלומדים על היערכות הצבאות: מעצמות ההסכמה (ובראשן צרפת, בריטניה, הקיסרות הרוסית וארה"ב) ומולן מדינות המרכז (גרמניה, האימפריה האוסטרו-הונגרית והאימפריה העות'מנית). הזווית היהודית נדונה פחות, אף כי ברור שקהילות ישראל במזרח אירופה נקלעו, שלא בטובתן, לטירוף מערכות ולאימה גדולה מפני העומד להתרחש. כאן נביא מקצת מתחושות אלה, כפי שהן משתקפות בכתיבתו של נער יהודי בן שמונה-עשרה מן העיירה קְרֶמְנִיץ שבפלך וולין ושמו יצחק רוֹכֵל (1986-1896).

זהו דוֹדי יצחק  אחיו של אבי יוסף אבידר (1995-1906)  שהיה בכור הבנים למשפחה ענפה (אחד-עשר בנים ובנות). הוא השאיר אחריו מעטפה ועליה נכתב בעברית: 'רשימות יומן של יצחק, 1916-1913'. מחברת בלתי כרוכה של 65 עמודים נמלאה בכתב ידו הברור והנאה, בעט דיו, בעברית של הימים ההם; פה ושם משובצות מספר מילים ברוסית או ביידיש. חמש-עשרה רשימות בסך הכול, ובסופה של כל רשימה צוין המקום והתאריך של כתיבתה. היומן משמש עדות ממקור ראשון לא רק לפרשיות 'המלחמה הגדולה, הכל-עולמית' (כלשונו), אלא גם להתמודדות עם השלכותיה על החינוך, המסורת והקשר ההדוק עם המתרחש בארץ ישראל באותם ימים, והכול, כאמור, מנקודת מבטו של נער שבגר טרם זמנו.

א. קְרֶמְנִיץ וסביבתה

העיר קרמניץ, אז חלק מפלך וולין השייך לרוסיה הצארית, שוכנת כיום במערב אוקראינה. במחצית הראשונה של המאה ה-19 היא נודעה בקרב היהודים בעיקר בזכות בנה, יצחק בער לוינזון (ריב"ל), אחד הבולטים בסופרי ההשכלה, שכונה 'מנדלסון הרוסי' בפי מעריציו, ורוב ימיו גר בקרמניץ. בעבודתו הספרותית הענפה נזקק ריב"ל לספרי מדע וחכמת ישראל והוא מצאם לא בבתי המדרש שבקהילתו, אלא דווקא בספרייה הגדולה של הליצֶאוֹם בקרמניץ  בית ספר תיכון לא-יהודי שהפך לימים לסמינר כמרים. 

אבל ענייננו הוא בקרמניץ של ראשית המאה ה-20. העיר  שבה ביקרתי לפני כמה שנים  טובלת בירק ושוכנת בעמק צר וארוך ומשני עבריו הרים גבוהים. ממזרח מתנשא הר בּוֹנָה (על שם הנסיכה האיטלקייה בונה סְפוֹרְצָה), שנראה מכל חלון בעיר, ועל פסגתו חורבות מבצר עתיק מימי הביניים (מאות 10-9). המנזר והכנסייה, שנבנו ליד המבצר, כמו שולטים על העיר כולה. המורדות התלולים מוריקים בימות הקיץ ומלבינים בשלג החורף. רחוב ראשי מתמשך לאורך העמק וממנו מתפצלים סמטאות ורחובות צדדיים, לצדם בתים בנויי עץ, רובם בסגנון פולני עתיק וציורי. 


קרמניץ. מבט מראש הר בּוֹנָה (מקור: ויקיפדיה)

בתקופה המתוארת ביומנו של יצחק היו בתיהם של היהודים מצופפים בעיקר במרכז העיר. היהודים שכנו גם בשני פרברים, ואילו האוקראינים, הרוסים והפולנים, התגוררו בקצות העיר. כמו בכל עיירת שׁוּק, גם בקרמניץ רבתה ההמולה בימי ראשון  יום היריד המסורתי  שעה שכיכר העיר התמלאה בעגלות של תוצרת חקלאית, במוכרים ובקונים. מחצית מיהודי העיר עסקו במסחר של תבואה, עצים, ברזל, בקר וסוסים; המחצית האחרת עסקה במלאכות ובאמנויות שונות  חייטות וסנדלרות, אפייה ונפּחוּת. לא היו בה עשירים מופלגים וגם לא עניים מרודים.

בתי כנסת רבים פעלו בקרמניץ ולידם בתי מדרשות ו'חדרים'. כבקהילות רבות אחרות, גם כאן הקהילה היהודית הפעילה מוסדות משלה, כמו 'הֶקְדֵּש', ביקור חולים, בית חולים ציבורי לדלי העם, שעבדו בו רופאים מתנדבים, ו'תלמוד תורה' לילדי עניים. למרות הקרבה לברודי, לא היו בקהילה חסידים קנאים או מתנגדים חריפים; מרבית יהודיה היו אדוקים בדתם וההווי ששרר בה היה מסורתי: בשבתות שבתה כל העיר ובתי הכנסת מלאו מתפללים. גם כאשר החלו לנשוב רוחות חדשות, בתחילת המאה ה-20, ובני הדור הצעיר כבר גילחו את זקנם, התהלכו גלויי ראש ודיברו רוסית, הגיעו רבים מהם בשבתות ובחגים לבתי הכנסת כמצוות כיבוד אב.

ב. רוחות חדשות

רוחות מהפכת 1905 והחילוּן חלחלו גם אל תוך העולם המסורתי של קרמניץ. באותה עת מנתה הקהילה כ-15,000 יהודים (מספרם של הלא-יהודים בעיר היה כפול) ופעלו בה ארגונים ציוניים לא מעטים, נוסף על סניף מחתרתי של ה'בונד'. עם זאת, לפני המהפכה הבולשביקית התייחסו רוב בני העיר לציונות בביטול: החרדים התנגדו לה מפני דחיקת הקץ ומשום שבאספות הציוניות השתתפו צעירים וצעירות גלויי ראש. הציונות זוהתה בעיניהם עם אפיקורסות. פרעות קישינב ב-1903 וסיפורי ההגנה העצמית בהומל סייעו להגברת התודעה הלאומית. אף על פי שבקרמניץ לא היו פרעות, הגיעו לאוזני הנוער שמועות על הפוגרום הנורא בפרוסקורוב וחיזקו את רוחו להשיב מכות ל'שקצים' שניסו להתגרות בהם.

יצחק והוריו יהושע ושפרינצה רוכל, 1907

קרמניץ לא הייתה יוצאת דופן מעיירות יהודיות אחרות. גם בה צמחו חוגים לתחיית שפת עבר, ומורים משכילים יזמו הקמת סוג חדש של בית ספר יהודי, במסווה של רפורמה ב'חדר' המסורתי: 'חדר מתוקן' ('מסוכן', כפי שקראו לו מתנגדיו בהגייה האשכנזית). בבתי ספר אלה לימדו דקדוק עברי ותנ"ך, אך גם גאוגרפיה ומתמטיקה, רוסית וכמובן גם עברית. כמחצית מהילדים בעיר המשיכו ללכת אל ה'חדר' המסורתי. כמה עשרות 'חדרים' כאלה פעלו בקרמניץ, ובכל אחד מהם היו בין עשרים לארבעים תלמידים; שניים מהאחים לבית רוכל, חנוך ומשה, התנסו בלימודים כאלה, על כל הכרוך בהם, כולל מלקות מידי המלמד. החדר שלהם שכן מעבר לערוץ הנחל, בשכונה של גויים מדלת העם, ומולו הייתה אכסניה ציבורית למוכי גורל ואפילו בית זונות, שהתמלא בימי ראשון באורחים חיילים, לשמחת הדרדקים שהציצו מבעד החלונות. לאחר שתמו לימודיהם בחדר עברו הילדים לאחד משלושה בתי הספר בעיר, ששפת הלימוד בהם הייתה רוסית: בית ספר עממי-יהודי, בית ספר עירוני ממשלתי משותף ליהודים וללא-יהודים, ובית ספר תיכוני למסחר, ששכן בחורשה לרגלי ההר.

הגם שאת זה האחרון הקימו בני האינטליגנציה היהודית בעיר והוא מומן בעיקרו בידי יהודים, הייתה בו מכסה קבועה: לפי תקנון בית הספר, שנחשב ליברלי מאוד בזמנו, אפשר היה להתחיל בלימודים אם יהיו בו שישים אחוזים 'מקומיים' וארבעים אחוזים יהודים. מספרים כי כל יהודי שרצה כי בנו יתקבל לבית הספר, נאלץ 'לאמץ' גם ילד גוי, להלבישו מדים, לציידו בכול ולהשגיח שיתמיד בלימודיו... רמת הלימודים הגבוהה הניעה משפחות יהודיות רבות לשלוח את ילדיהם לבית ספר זה ונודעה לו השפעה רבה על התפנית לעבר תפיסות חילוניות ורדיקליות. עם זאת, תלמידים יהודים חויבו ללמוד ולכתוב גם בשבת. משפחת רוכל נקלעה להתחבטויות נפש קשות כאשר שניים מבניה, שעוד שמרו מצוות כאשר הגיעו לגיל תיכון, עמדו להיכנס בשערי המוסד. 

וכך רשם יצחק ביומנו (המובאות מהיומן פוסקו והותאמו לכללי הכתיב המלא הנוהג היום. התאריכים הם על פי הלוח היוליאני הישן, שהיה בשימוש ברוסיה עד 1917). 
בשבת שעברה הלכתי את [עם] אמי אל המורה קַלוֹס להתחנן לפניו על הייניך [חנוךומשה שלא יבקרו את ביה"ס המסחרי בשבתות. ראיתי את כל הצער ששפוך עליה, את יסוריה הנוראים בשעה שהצטרכה לכחש ולבדות דברים לא היו (עמ' 4-3; רודניה, 27 בנובמבר 1913).
ג. משפחת רוֹכֵל

בני ובנות משפחת רוכל (לפי סדרם: שרה, יצחק, אברהם, מלכה, חנוך, משה, ויטיה, יוסף, בבה, דוליה ותמה), שהבכורה בהם נולדה בשנת 1891 והאחרונות (תאומות) בשנת 1910, חונכו בידי אמם על הרעיון שיש להגשים את הציונות בארץ ישראל. כבר בפתיחת יומנו כתב יצחק:
טוב להיות לעולם פועל בא"י, לעבוד בזיעת הגוף ולהשתכר לפת לחם, מאשר לחיות פה חיי עושר (עמ' 4).
סבם של הצעירים שאנו מספרים בהם כאן, צבי מנחם (הרש-מנדל) רוכל, היה יהודי אדוק, כאבותיו לפניו. במשך שנים רבות פעל כשתדלן שקישר בין הקהילה היהודית לבין השלטונות, והצליח בכך למרות שלא ידע רוסית. הרש-מנדל היה תקיף ודומיננטי, בעל קומה שזקנו יורד לו על מידותיו, קפדן בענייני הלכה שנזהר בקלה כבחמורה. כאשר פרצה מחלוקת על בחירת הרבנים שיעמדו בראש בית הכנסת הגדול, הוא התנגד לרב שנבחר ועד מהרה הקים בית כנסת משלו ברחוב סלובצקי, במרכז העיר. הוא גם היה בעלים של בית חרושת לנייר בכפר בשם רודניה (Rudnya), מרחק נסיעה מקרמניץ, שהעסיק כמאתיים פועלים, ואחד מבניו, סבנו יהושע, סייע לו בניהול.

בית החרושת לנייר ברודניה

כשהגיעה לקרמניץ, ממש ערב המלחמה, משלחת המחקר האתנוגרפית היהודית בראשותו של ש. אנ-סקי, היא סרה לביתו של הרש-מנדל. אבי (יוסף) חזר וסיפר את זיכרון ילדותו כיצד תרם סבו לאוסף שריכזו חברי המשלחת זוג פמוטים שהיה ברשותו.

הסב הרש-מנדל רוכל (1922-1835)
מודעת אבל בעברית ובפולנית על מות הרש מנדל רוכל

הבן יצחק, נשוא רשימה זו, סייע אף הוא בידי אביו וסבו. במרבית ימות השבוע הוא שהה בבית החרושת ברודניה  שם גם כתב חלק מיומנו  ורק בסופי השבוע חזר לביתו. אביו, יהושע רוכל, נסע ברחבי רוסיה בענייני המפעל ונעדר ימים רבים מן הבית. בשובו ממסעותיו נהג לקרוא, בשבתות בבוקר, בפני הילדים את פרשת השבוע בניגון המסורתי, וכאשר גדלו צירף אותם ללימוד פרק משניות. בספרי ההיסטוריה של גרץ (בתרגומו לעברית של שפ"ר) חזר ועיין, ואף שיתף את ילדיו בפרקים מתולדות העם. כל ילדיו ירשו ממנו זיכרון פנומנלי, יושר ללא עוררין וכושר ארגוני.

האב יהושע רוכל
האם שפרינצה רוכל

בשל העדרויותיו הרבות של יהושע, הוטל עיקר חינוכם של אחד-עשר הילדים על כתפי רעייתו שפרינצה (לבית היילפרין). שפרינצה לא חששה מחמיה הקיצוני באדיקותו, שהתנגד בכל לבו לציונות ולספרות העברית החדשה וראה בהם גורמים שיקעקעו את יסודות המסורת. היא הצליחה למזג את שמירת המצוות עם גישה נאורה ובה בעת גם באחיזה איתנה ברעיון הציוני. שפרינצה הייתה אמנם בת למשפחת רבנים, אך שוחרת דעת שקראה את ספרות ההשכלה העברית. על ערש דווי, יומיים לפני מותה בארץ בשנת 1952, ציטטה באוזניי את שיריו של שמעון פרוג, וזאת כדי ללמדני על טיבו של רחוב פרוג בתל אביב, שם גרנו באותם ימים. בקרמניץ, שאליה עקרה מהעיירה הסמוכה סודילקוב עם נישואיה, פתחה בפני בניה ובנותיה צוהר לרוחות החדשות ועמדה באומץ נגד גינויי החברה האדוקה הסובבת. בבית הציוני שהקימה שלטה השפה העברית ובני רוכל קראו לאביהם 'אבא' (ולא טאַטע), לאמם 'אמא' (ולא מאַמע). שירי ערש עבריים (כמו 'שכב, הירדם, בן לי יקיר') הושרו בבית, וה'ניאניה', האומנת האוקראינית, אמרה עם הילדים את התפילות בעברית.

ד. ציונות ועלייה

במזחלות תוצרת עצמית החליקו חמשת האחים מראש הר וידומקה עד לעיר התחתית; וביושבם לשאוף רוח, הררי שלג סביבם, תקעו כף זה לזה בחתימת ברית הדדית: כל אחד מאיתנו, בהתבגרו, חייב להגשים את הרעיון הציוני הלכה למעשה ולעלות ארצה. לא זו אף זו: בקיץ 1911, כאשר נפשה המשפחה כולה בבית שכור בכפר רודניה, היה ברור לילדים שעלייה לארץ ישראל פירושה עיסוק בחקלאות; לכן ניסו ללמוד כיצד חיים האיכרים סביבם. הם ציינו לעצמם כי משקי האיכרים פרימיטיביים וכל עבודתם נעשית בידיים, אך בכפר אחד בסביבה, שבו גרו מתיישבים ממוצא גרמני, היו משקים מפותחים לאין ערוך, ובעבודה השתלבו כבר מכונות חקלאיות, כמו מקצרה. הילדים החליטו שמופת החקלאות בארץ ישראל יהיה האיכר הגרמני.

ובטרם פרצה המלחמה העולמית, בשנת 1913, הגשים אחד האחים, אברהם, את חלומה של המשפחה. בן חמש-עשרה בלבד הוא נשלח ארצה כדי ללמוד בבית הספר לשתלנות וחקלאות של ד"ר אליעזר פיקהולץ שבפתח תקוה, על מנת לסלול את הדרך להתיישבות חקלאית של המשפחה כולה. אברהם נשא לאישה אחת מבנות המושבה, ממשפחת שפושניק, ולימים אף התנדב לגדוד העברי. אֶחיו ואחיותיו שנשארו בגולה (כך כינו את מקום מושבם) קראו ברוב עניין את מכתביו, הראו לכול את תמונתו במדי הגדודים והרגישו שותפים. כך רשם יצחק ביומנו: 
בדבר ביה"ס החקלאי. מצבו כנראה רפה מאוד. אין בו עסקנים בעלי מרץ. הד"ר פיקהולץ 'המנהל' הוא איש בינוני מאוד ואינו מצטיין בשום דבר ... אינני מבין מדוע [י"ל גולדברג הווילנאי, 'הנדיב הלא-ידוע'] אינו פועל יותר לטובת מוסדו. הן בעל השפעה הוא בחוגי הציוניים. העיקר, שביה"ס עוד לא מצא לו את המוֹזֶר שלו כמו גם הגימנסיה הירושלמית [הכוונה לשופט האנגלי יעקב מוֹזֶר, שתרם דווקא להקמת גימנסיה הרצליה ב-1909]בנוגע לזו האחרונה חושב אני שכיון שכבר נאסף ע"י הד"ר ציפר סכום מסוים לטובתה וכבר ניגשים לבנות בית מיוחד בשבילה, תתפתח במשך הימים ותהיה למוסד חי ומחיה, כיפואית. ביה"ס החקלאי לא ייפול. אנשי פ"ת בעצמם יתמכוהו. אבל אם לא תבוא עזרה מן הצד יעמוד באמצע התפתחותו, ועל זה חבל מאוד (עמ' 9-8; קרמניץ, 4 בינואר 1914).
אברהם רוכל ורעייתו רבקה, 1919

האם התלבטה מהי הדרך הטובה להכשיר את הילדים לחיים בארץ. אולי עדיף שיצחק ילמד את 'הליכות המסחר' ואת 'מלאכת הנייר', שבה הוא עוסק עתה, ישתלם קודם שיעלה ארצה  וכך יגיע כבעל מקצוע. גם הנער עצמו מהרהר בכך: 
עבודתי פה ברודניה אין לה חשיבות ... היא נושאת עליה חותם של הכנה לחיים ... בשעה שמטרתי לחיות בא"י ובאותן השנים המעטות שעוד אבלה בגולה, עלי להתכונן שמה.
אולם, 
כי הלא שקר הוא. אם אלך בדרך זו, אז עלי להסכים לשבת בגולה כל חיי, ואז טוב לי מותי מחיי ... ואז אמרתי: 'לא! בגלות לא אחיה!' (עמ' 4-3).
'לא! בגלות לא אחיה!' יומנו של יצחק רוכל, עמ' 4

יצחק עצמו סיים את לימודיו בדרך אקסטרנית; על ההתלבטויות בדבר המשך הלימודים של אֶחָיו חנוך ומשה, שבעצם ימי המלחמה נשלחו לאודסה ללימודי התיכון, יספר יצחק ביומנו להלן. בינתיים הרעיון הציוני פשט בקרב צעירי העיר שהחלו להקים אגודות ציוניות, חיברו להן תקנות וערכו 'נשפים'. יצחק תיאר נשף חנוכה כזה, שקראו בו רשימה של א"ל לוינסקי ופירשוהו ברוח היתולית. ב'הצפירה' קרא הנער מאמר בהמשכים (מאת מ"א בייגיל) על 'אקשטרן אומלל' המגיע ל'קולוניה' ומוצא בעבודת האדמה 'פיוט מיוחד ויופי, והוא דומה בכמה צדדים לי'. 

הצפירה, 10 בדצמבר 1913

ה. היישוב בארץ ישראל בעיניו של נער

בחודשים שקדמו לפרוץ מלחמת העולם הראשונה התייחס יצחק ביומנו לבעיות שניסרו בעולמו של היישוב הקטן בארץ ישראל. כך למשל הוא דן בעתידו הכלכלי של הירחון לנוער 'מולדת' (שיצא לאור ביוזמת אגודת המורים בארץ ישראל למן שנת 1911 ועורכו הראשון היה הסופר ש' בן-ציון): 
יצחק אידלמן [אחד מבני העיר שעלה ארצהמבשרנו שנוסדה בין תלמידי הגימנסיה אגודת 'מפיצי המולדת' והוא מבקשני לעזור כמה שאוכל בהפצת הירחון. צירף למכתבו גם קול-קורא מאת ועד ההוצאה בחתימת בצלאל יפה ... זהו ירחון טוב והגון, כשהוא לעצמו יחידי הוא לבני נעורינו בשפה העברית ואם יפול בנופלים – אז לא יוסיף זה כבוד לשפה העברית.
הודעה על פרסום הירחון לבני הנעורים 'מולדת' (מקור: אוסף הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי)

לאחר החלטת הקונגרס הציוני ה-11 בווינה (אוגוסט 1913), לייסד אוניברסיטה בירושלים ששפת ההוראה בה תהיה עברית, ציין יצחק ביומנו: 
שמחתי כשקראתי שרוטשילד נכון לנדב ליסוד המכללה בירושלים חמישים מיליון פרנק וכבר נסע בנידון זה לא"י, כי יראתי שיתחילו לאסוף לטובתה רובלים וחצאי רובלים ... לא כך בונים אוניברסיטה (עמ' 11; ינואר 1914).
ב-1906 הוקמה הגימנסיה הראשונה בארץ. תחילה בת ארבע כיתות של בית ספר יסודי, ולאחר מכן הפכה להיות גימנסיה 'הרצליה', שב-1913 היו בה כבר חמש מאות תלמידים. במושבות העבירו בהדרגה את ההוראה מצרפתית לעברית, אבל בערים היו עוד מוסדות חינוך שלימדו בצרפתית, באנגלית ובגרמנית. מה שמוכר כ'מלחמת השפות' מצא את ביטויו גם ביומן שנכתב כל כך רחוק מארץ ישראל. כך למשל הוויכוח ההיסטורי בוועד הנאמנים של ה'טכניקום' (הטכניון), העומד לקום, בין נציגי חברת 'עזרה', שתבעו כי שפת ההוראה תהיה גרמנית, לבין הציונים שלחמו בעד העברית. לאחר אספות מחאה, התפטרויות והתארגנות היישוב סביב הדרישה להוראה בעברית, תמיכת הציונים באירופה ובאמריקה והחרמת 'עזרה' ומוסדותיה, הושג ניצחונה של העברית. על נקודת מפנה זו בהחייאת הלשון כתב יצחק בינואר 1914: 
בדבר הסכסוך עם 'עזרה'. הלא בבתיה"ס הנמוכים והבינונים הנצחון הוא כבר על צדנו ... ובנוגע לטכניקום ... אי אפשר לנבאות. צר על ששיתפו הנבלים מבעלי העזרה בסכסוך הזה את איתני העולם, את המלוכות. זה לא יביא תועלת ... הטכניקום נשאר שלנו: ארבעת[?] הקורטורים [מפקחים] מאמריקה הביעו דעתם בעד העברית, ולהם יש ערך גדול (עמ' 11-9).
 לקראת הקונגרס הציוני ה-11 יזם איש העסקים היהודי נח סוקולובסקי הפקת סרט תעמולה ציוני. הסרט, שהופק בידי חברת 'המזרח' מאודסה, צולם בחודשים אפריל-מאי 1913 במושבות יהודה והגליל, בתל אביב ובירושלים, והוא תעודה היסטורית נדירה, שמציגה את חיי היישוב החדש והישן ערב מלחמת העולם הראשונה. הסרט 'חיי היהודים בארץ ישראל' היה בן שעה; הוא הוקרן בפני משתתפי הקונגרס, ולאחר מכן גם בריכוזי יהודים באירופה. יצחק, שראה את הסרט בבית קולנוע בקרמניץ, סיפר על כך ביומנו: 
בימי ו', ד' וא' שעברו הראו בראינוע החדש 'הכוכב' את התמונה 'חיי היהודים בא"י' שיצאה ע"י חברת 'מזרח'. הידיעה ע"ד [על דבר] זה צררה בכנפיהם את כל היהודים שבקרמניץ והביאה אותם לאולם 'הכוכב'. כל מי שיש לו פרוטה בכיסו – הלך. זה מראה כי אמנם עוד נטועה האהבה לא"י עמוק עמוק בתוך לבותיהם של היהודים. מכל השדרות באו לראות את החיים בארץ החדשה-העתיקה. חשובה התמונה גם בשביל הציוניים. היא מעבירה לפניהם את כל מה שיש בארץ, מה שהיה שם מקודם ומה שנוצר בתקופת התחייה ... את כל החי והרענן, הצעיר והפורח בארץ ... כבר נוצרה שם איזו יצירה שנושאת עליה חותם עברי. דבר גדול עשו בעלי 'המזרח' בזה שלא חסו על ההוצאות והוציאו את התמונה הזאת מלאה ושלמה ומשוכללה (עמ' 12-11; רודניה, שבט תרע"ד; 15 ינואר 1914).
לאחר המלחמה נעלמו עקבות הסרט, אך ב-1997 הוא התגלה באקראי בפריז ושוחזר בנאמנות בידי חוקר תולדות הקולנוע היהודי יעקב גרוס, שהצמיד לו קריינות עברית (יהורם גאון), המבוססת על עיתונות התקופה. הנה הסרט:



החלק השני והאחרון יתפרסם בשבוע הבא, ובו:
ו. רוחות מלחמה
ז. חיי יומיום בימי מלחמה
ח. העלייה המשפחתית לארץ
________________________________________

* רמה זוטא היא עורכת ותיקה של חומר ספרותי והיסטורי. בתם של האלוף והדיפלומט יוסף אבידר והסופרת ימימה אבידר-טשרנוביץ. תודה גם לעמרי אבידר, נכדו של יצחק, על הסריקות.

יום שני, 16 במאי 2016

פה ושם בארץ ישראל: קיבוץ חניטה; שביל יסראאיל; חבק וסע; ניחושים

א. לילה בחניטה

בול חניתה, 1940 (מקור: הארכיון הציוני המרכזי)

קיבוץ חניתה שעל גבול לבנון הוא מסמלי המיתולוגיה הציונית. הוא הוקם כיישוב 'חומה ומגדל' (ומן הגדולים שבהם) על אדמת טרשים הררית ב-21 במרס 1938, ובו בלילה הותקפו מתיישביו על ידי ערביי הסביבה.

על הסיפור ההרואי של הקמת חניתה ועל עקשנות המתיישבים להיאחז באדמתה, על אף כל הקשיים, נכתבו שירים רבים. יום למחרת העלייה לקרקע כבר כתב יעקב אורלנד את שירו 'חניתא' (מקור השם הוא תלמודי, ולכן בחר אורלנד לכתוב את השם בצורתו הארמית, עם האות א' בסופו), שלימים הולחן השיר על ידי מרדכי זעירא ('הורתנו / ערש גבורתנו / גונני עלינו'). ואילו המשורר ש. שלום חיבר בעצם אותם הימים את 'מה מלילה בחניתה', שלאחר כמה שנים היה חלק מן האופרה 'דן השומר' (1945) שהלחין מַרְק לַבְרִי.

אבל באגד יש מי שחושב שבקיבוץ הזה פתחו ענף תעסוקה חדש  חניטה...

איזו בושה.

בתחנת האוטובוס סמוך לאתר ההנצחה יד לי"ד (צילום: ערן מאיר)

ב. שביל יִסְרַאאִיל

אבי אבולעפיה טייל לא מכבר בשביל ישראל באזור נחל עמוד שבגליל העליון. הוא הגיע לחלק שבו עובר ה'שביל' מתחת לכביש 85  לאחרונה הכשירו שם חניון יפה ונוח  ושם ראה שלט המורה על ההמשך.

צילום: אבי אבולעפיה

'אני קורא ערבית ולכן הייתי המום מהבּוּרוּת', כתב לי אבי. 'לתדהמתי כתבו את המילה 'ישראל' באות י' בתחילתה (יִסְרַאאִיל), כאשר בערבית כותבים את שם ישראל אך ורק באות א' (إسرائيل אִסְרַאאִיל'.

וכדי להוסיף חטא על פשע, שימו לב כיצד תעתקו שם לאנגלית את 'שביל' – Shveil. מישהו העלה רעיון שאולי כך אומרים 'שביל' ביידיש...

ג. חַבֵּק, נַשֵּׁק וְסַע...

לפני כמה שבועות ביקרתי אצל חברים שגרים ברחוב אדם הכהן בתל אביב, וליד בית מספר 5 צילמתי את השלט המשונה הזה. מארחיי הסבירו לי כי כאן שוכן בית הספר הקהילתי 'גרץ', שבו לומדים כ-600 תלמידים. הרחוב צר והומה, ובשעות הבוקר הורים רבים מורידים את ילדיהם בשערי בית הספר ותוקעים את התנועה הפקוקה ממילא. עבורם נוצר תמרור מקסים זה (שאינו מנוקד ועל כן יכול להתפרש בטעות כפקודה צבאית לחבק את הנֶשֶׁק): אנא מכם הורים יקרים, בלי טקסי פרדה. חבקו את הילד, נשקו את הילדה ו... יאללה סעו כבר.

צילום: דוד אסף

לאחר מכן התברר לי שבכלל מדובר ב'פרויקט' והפקודה הזו ניתנת גם במקומות נוספים בארץ, למשל ברעננה (דיווחה על כך כתבת 'הארץ', טל לאור, לפני ארבע שנים).

צילום: טל לאור, הארץ, 10 במאי 2012

ויש מתחם כזה גם באשקלון:

צילום: מזל זוארץ; תקשוב דרום: אורייאנית

דוד שי שלח לי את גרסת 'נשק וסע' של הרצליה, ליד בית הספר היסודי 'לב טוב'.


ד. השלם את החסר

סוגת שילוט מיוחדת היא השלט הרב-שימושי הניתן למיחזור.

למה להתחייב לתאריכים ולשעות אם אפשר למחוק ולהתאים כל פעם מחדש? זה יותר זול וזה גם 'אקולוגי'. הצרה היא שלפעמים שוכחים לציין את הפרטים הנחוצים, ואז זה הופך למשחק ניחושים.

הנה למשל שלט שהוצב בכניסה ליישוב בני עי"ש, מדרום לגדרה.


בנס ציונה, בפינת הרחובות הפטיש ותרמ"ג, הציבו בשנת 2014 שלט שימושי דומה (אגב, העבודות כבר הסתיימו).

צילומים: דן גרינשטיין

יום שישי, 13 במאי 2016

יומן קריאה: 'בחיי' של פּוּצ'וּ


פוצ'ו (שבתעודת הזהות שלו כתוב ישראל וִיסְלֶר, אבל מי בודק) הוא אחד הסופרים הישראלים האהובים עליי ביותר. אני מודה שזה לא רק בגלל חוש ההומור שלו ובשל הכתיבה הכל כך קולחת, המצחיקה, המדויקת והלא-נמלצת שלו, אלא בגלל שהוא, שפמו ואופנועו היו חלק מנוף ילדותי בשדרות סמאטס בצפון תל-אביב של שנות השישים.

את זיכרונותייי על היחסים החד-צדדיים שלי עם פוצ'ו כבר פרסמתי בבלוג לפני יותר משנתיים ('פּוצ'וּ והלמֶד-וו"ניקים'), שלא לדבר על כך שפוצ'ו הוא מקוראי עונ"ש המתמידים וגם תרם לבלוג פה ושם (לא מספיק לטעמי), למשל ברשימה 'מסיפורי פוצ'ו אפשר ללמוד: נקמתו של מורה'.

והנה אפילו צעירים נצחיים כמו פוצ'ו, שנולד ב-1930, מגיעים לגיל שבו הם כותבים זיכרונות.

אבל לפוצ'ו יש בעיה: מה יעשה אדם שכל חייו הרגיל את קוראיו וחבריו לחשוב שהוא מספר להם כזבים? למה שיאמינו לו עכשיו? ולכן הוא הכתיר את ספרו החדש, שיצא לפני כמה חודשים, ממש במחתרת, בשם המקסים והדו-משמעי  'בחיי', וכותרת המשנה: 'קורות חייו של צבר מצוי' (הוצאת 'לשון', 2016).

כדי שתקבלו מושג קלוש על כוח ההמצאה וכשרון הסיפור של פוצ'ו, די אם תקשיבו לסיפורו המצחיק על אהבת הארץ (2011).



אגב, הסיפור הזה מופיע גם ב'בחיי', אמנם לא עם רות מוריץ, שנמצאת בסיפור אחר, אלא עם רבקה מורד, אבל העיקרון דומה ('אהבת הארץ עם רבקה מורד', עמ' 78-73).

לערוך רשימה של ספרי פוצ'ו לגדולים ולקטנים זו משימה לא פשוטה כלל. בקטלוג של הספרייה הלאומית רשומים על שמו 69 פריטים (לא כולל עדיין את 'בחיי'), ורק רפרוף על הכותרות יעלה חיוך של שביעות רצון והנאה על פני כל 'צבר מצוי': 'חבורה שכזאת', 'אני פחדן אני', 'איה הג'ינג'ית', 'אולי תרדו שם', כל עלילות המורה שמילקיהו, ועוד ועוד ועוד.

וכשמגיעים (די מהר) לסופו של הספר שלפנינו, מתברר, למרבית השמחה, שמדובר רק בחלק הראשון, וכיוון שהוא מסתיים פחות או יותר בשנת 1949, כשהמחבר הוא בסך הכול בן 19, אפשר לצפות לעוד שלושה חלקים לפחות של 'בחיי', עד זקנה ושיבה. הכתיבה מצחיקה ושנונה וזורמת. מי אמר שכדי לכתוב זיכרונות צריך להתנפח ולהרצין? פוצ'ו מראה שלא חייבים תמיד לבחור בין הרציני למצחיק או בין המנופח למגוחך, אבל אם אין בררה הוא תמיד יעדיף להיות בצד הקל והאירוני של החיים. ואם הבחירה היא בין זיכרונות על ציונות, חזון, מעש ודרך, הוא תמיד יעדיף לזכור את האהבות הראשונות, את הגרעפצים ושאר הפרשות הגוף ואת הפחדים והתסביכים. אך לצד הבדיחות והמתיחות ופרקי ההווי צצים כל הזמן גם פרצופיהם האמתיים של החברים שנפלו, אלה שעבורם הקרב הראשון היה לא פעם גם הקרב האחרון.

הספר מתחיל, כדין כל ספר זיכרונות, ברקע המשפחתי  בהוריו שבאו מפולין לתל אביב הקטנה של שנות העשרים – ובילדותו בשנות השלושים והארבעים. הנה לדוגמה סיפור קטן עם לקח היסטורי מעניין.

לאחר שעברו בני משפחת ויסלר מבית לבית (מתברר שגם אז היה קשה למצוא דירה בתל-אביב) הפכו סוף סוף הוריו של פוצ'ו לאילי נדל"ן, כלומר רכשו דירה של שני חדרים בלי גג ברחוב שלום עליכם. כדי לממן את בניית הגג הם השכירו חדר למשפחת נוֹבוֹגְרָבֶּלסקי ולבנם התינוק אבנר. זה היה בקיץ תרפ"ט, ובלילות חסרי השינה שבהם ניסו ההורים להרגיע את התינוק הבכיין, חיבר אביו – המוכר יותר בשם העט שבחר לעצמו: עמנואל הרוסי  את שיר הערש המפורסם 'שכב בני, שכב במנוחה', שאבנר נזכר בו בשמו. פוצ'ו (שכבר היה אז בבטן אמו) מספר על הרקע להיווצרותו של השיר המפורסם:

בחיי, עמ' 19-18

מטבע העניין רבים מן הסיפורים קשורים לחוויה המכוננת בחייו של פוצ'ו  הפלמ"ח. ביסודו היה הפלמ"ח גוף התנדבותי שאליו נמשכו 'החבר'ה הטובים' ('כל בחור וטוב לנשק', כדברי שיר הפלמ"ח של זרובבל גלעד). זו הייתה אליטה משרתת בכל מובן, למרות שחבריה לא היו משכילים במיוחד, רובם אפילו לא סיימו את לימודיהם בבית הספר, ועלילותיהם, שעברו מפה לאוזן, הציתו את דמיונם של בני התקופה. אבל הפלמ"ח לא היה רק יחידה צבאית לוחמת, שטובי בניה הקיזו את דמם בקרבות קשים, אלא גם מסגרת חלוצית וחברתית, שאת רוב זמנה עשתה בהכשרה חקלאית משעממת ובחיזוק ההתיישבות לאורך גבולות המדינה שבדרך. הפלמ"ח היה הרבה יותר מסך כל מרכיביו. הוא היה 'חוויה', שנצרבה בגופם ובתודעתם של כל מי ששירתו בו וליווה אותם לאורך כל חייהם. פוצ'ו מצליח בדרכו החיננית  מאז 'חבורה שכזאת' ו'אני פחדן אני', עבוֹר ב'אהבה בליל הפשפשים',  ועד 'בחיי' – לתאר את ה'חוויה' הזאת כעולם קסום של התבגרות וחניכה, שנוצר בהקשר היסטורי חד-פעמי שלא ישוב עוד.

ניסן פחטר (2001-1930)
קראתי את הספר בשקיקה ובהנאה, כשחיוך של קבע מסתמן על שפתיי, ומדי פעם הן נפרצות בצחוק. שאלתי את פוצ'ו איזה פרק הוא הכי אוהב, והוא התקשה לענות. 'כולם היו בני', כתב לי, 'בחיי. אבל אם אתה מתעקש, אז בפרק מד, על הפגישה שלי עם צ'יץ', יש גם סקופ קטן'.

בכל זאת, בחרתי פרק אחר, קצת יותר אופייני, על סימני הדרך המביכים שהותיר פחפח, הוא ניסן פחטר, אחד מחבריו של המחבר למחלקה ול'הכשרת בית השיטה', בדרכם אל מעבר לקווי האויב המצרי בנגב הנצור.

בחיי, עמ' 222-220

ולסיום, יש לנו 'מבצע' מיוחד בשביל קוראי עונ"ש. מחירו המומלץ של הספר בחנויות הספרים המובחרות (שכידוע הן מועטות מאוד) הוא 88 ש"ח, אבל קוראי הבלוג שמעוניינים בספר יוכלו לקבל אותו, כולל דמי משלוח בישראל, תמורת 60 ש"ח בלבד. בחיי.

המעוניינים ישלחו צ'ק לפי הכתובת: פוצ'ו, שדרות סמאטס 7, תל-אביב 62009, ותגידו ששלחתי אותכם...