יום רביעי, 2 בספטמבר 2015

איזה כיף להיות חרדי: תרמילים, יופי פנימי, גלולות, שטיפה חסידית

א. חוזרים לבית הספר

ושוב בלוגנו מביא לכם את החידושים האחרונים בעולם המותגים היהודיים.

בסניף הכשר למהדרין של רמי לוי, בשכונת גבעת שאול שבירושלים, נחטפו תרמילי הרבנים המדליקים של המותג 'והיו עיניך רואות את מוריך'. כך דיווח עידו נוי, שגם צילם.


ב. יום הדין קָרֵב!

על העיתון 'כח הפרסום' כבר שמעתם? 168 עמודים מלאים וגדושים במודעות פרסום בכל הגדלים והצבעים שמיועדות לציבור החרדי בבני ברק, אלעד ושאר קהילות קדושות. והעיקר, כולן 'באישור ובפיקוח הוועדה הרוחנית' (שמותיהם של חברי הוועדה חסויים).


למי יש כח וסבלנות לעבור על 168 עמודי פרסום?

ישראל ויינגולד, שליח עונ"ש למשימות מיוחדות, דפדף ומצא מודעה מעניינת שאישרה הוועדה הרוחנית של העיתון לקראת הימים הנוראים, ואידך זיל גמור. המודעה מיועדת רק לנשים:


ג. אקסטזי ביום כיפור

ועוד בענייני יום הדין הקָרֵב. לא קל לצום, אבל בחמישה שקלים בלבד נסדר לכם גלולות שיעזרו לעבור את יום כיפור בסבבה.

אוריאל כהן צילם את הכרוז המועיל הזה בשכונת בית ישראל בירושלים וביקש גם הוא לזכות את הרבים.


ד. הוֹ, תמימות קדושה

מודעה זו שייכת יותר למדור 'פרנסות של יהודים', אבל מתחברת היטב גם לפוסט זה. התמונה צולמה השבוע בקרית מלאכי ועברה ב'ווטסאפ' (תודה לנחום גורליק).

הבחור התמים, שישטוף לכם את האוטו, אינו כל כך תמים אלא בסך הכל חסיד חב"ד. 'תמים' (תּוֹמִים) הוא כינוים של בחורי הישיבה החב"דניקים.

אבל ילמדונו רבותינו: איך בכלל שוטפים רכב בדרך חסידית?

טובלים קודם במקווה? מכריזים 'יחי אדוננו' לפני שמתחילים לשאוב אבק? שרים לווישרים מחרוזת מניגוני חב"ד?



יום שני, 31 באוגוסט 2015

על דעת המקום: מסביב לסיבוב (ב) – סיבובי ביל"ו וחולון

מאת יהודה זיו

הרשימה הקודמת, על סיבוב מוצא, התפרסמה כאן.

א. סיבוּב בִּיל"וּ

פעם קראו לצומת 'סיבוב'

גיסות השריון של צבא גרמניה, בפיקוד פלדמרשל אֶרְווין רוֹמֶל, איימו בקיץ 1942 על גבולה המערבי של מצרים, ולפיכך הועתקה מפקדת כוחות המזרח התיכון של צבא בריטניה אל פלשתינה-א"י. לצורך זה החלו הבריטים לשפר בחיפזון את רשת הכבישים הארצית, בעיקר את 'ציר הנפט' שבין עיראק לבין מצרים (ראו על כך ברשימה בעונ"ש 'ג'וליס וקסטינה כמרכז העולם'). וכך נסללו אז, בין השאר, הקטע 'עוקף שבע האחיות', בצלעו הצפונית של רכס ארזה ומוצא עילית, המשמש עד היום; או הקטע 'עוקף חדרה–בנימינה' בכביש האורך הראשי, היחיד באותה עת, שבמזרחו של מישור החוף (כביש 4 בן ימינו, אשר מרעננה דרומה נקרא כביש 40).

על התעבורה בדרך אורך זו, מדרום לשדה התעופה ותחנת הרכבת של לוד, הכביד אז מעקף  כלפי מערב תחילה  בכביש ירושלים–יפו, עד צומת הכפר בית דַגַ'ן לשעבר (בית דָּגָן של היום), ומשם שוב דרומה, דרך 'מושבות הדרום' (ראשון לציון, נס ציונה וגדרה), לעבר מצרים. אך גם מעקף מיותר זה חוסל באמצעות קטע כביש חדש – המשכו הישיר של כביש 40 בן ימינו, שנסלל אז בין מזרחה של רמלה לבין מושב כפר ביל"ו – מדרום למושבה רחובות. כך נולד אז 'סִיבוּב ביל"ו', שאף אם איננו החשוב בסִיבוּבֵי ארצנו, הריהו אחד הנודעים שבהם. 

ומשהו על הקשר בין שם המושב לבין מיקומו. הוא זכה לשמו כיוון שנוסד בשנת 1932 – היא שנת היובל לעליית ראשוני הביל"ויים ארצה (1882) – ולפי שהוא יושב הוא בלב 'שורת הכבוד' של מושבות הביל"ויים, הלא הן 'מושבות הדרום'. אך איתרע מזלו של הכפר, ששמו נקבע על ידי 'ועדת שמות היישובים' של הקרן הקיימת לישראל ובראשה מנחם אוסישקין, שנהג שררה ביישובים שעל 'אדמת הלאום'. במכתבו של מזכיר הוועדה, י"א אריכא, לחברי המושב, הוא הודיע להם לא רק על השם שנקבע למקומם אלא גם כי חובתם להגות אותו 'כפר בֵּיל"וּ– שהרי לכל ידוע, כי אלה ראשי התיבות 'בֵּית יעקב לכו ונלכה'.


שלט ההפניה הראשון לכפר (צילום: אפי אליאן; מקור: היסטוריה על המפה)

תושבי הכפר נשאו את העלבון בלבם, עד שב'חג בר-המצווה' של היישוב החליטו צעיריו לעשות מעשה. חבורת הזמר המקומית השמיעה בפני קהל החוגגים 'המנון' חגיגי, שנתחבר כביכול במיוחד לרגל האירוע, אלא שהיה זה שיר 'המעפילים' הנודע של לוין קיפניס עם שינוי קל:

אֶל רֹאשׁ הָהָר! אֶל רֹאשׁ הָהָר!
הַדֶּרֶךְ מִי יַחְסֹם לִפְדוּיֵי שֶׁבִי?
מֵעֵבֶר הַר הֵן זֶה מִכְּבָר
רוֹמֶזֶת לָנוּ אֶרֶץ צֶבִי.


מחיאות הכפיים הסוערות פרצו משהגיעו הזמרים אל סופו של 'המנון כפר ביל"ו':

כפר בִּיל"וּ, כפר בִּיל"וּ! 
אֶל רֹאשׁ הָהָר הַעְפִּילוּ!


וחוזר חלילה, שוב ושוב...   



ונחזור לסיבוב, שלמן סוף שנות החמישים ואילך נקרא בשם הרשמי 'צומת ביל"ו'.


מסלול החיילים והאזרחים ב'צעדת ארבעת הימים' (1960) עבר בצומת בילו (דבר, 9 בפברואר 1960)

'סיבוב ביל"ו' נכנס גם לפולקלור הישראלי הודות לדן אלמגור. בשירו 'יעל, יעל', ששרה להקת פיקוד צפון בשנת 1960 בלחנו של אמיתי נאמן, נמצאות השורות על 'לילי מסיבוב כפר ביל"ו':

הצ'ופצ'יק של הקומקום: משירי דן אלמגור, כנרת, 2012, עמ' 108

'לילי מסיבוב כפר בילו', כתב לנו דן אלמגור, 'היתה דמות מוכרת וחביבה על כל החיילים שעצרו שם בדרכם דרומה. צעירה נאה וחייכנית. לימים קראתי שהיתה ערבייה, בת לרופא בשם דג'אני (שאולי עבד אז בבית החולים קפלן הסמוך)'.

הנה השיר (הסולנית היא אתי גרוטאס), ושימו לב, שבשירו של אלמגור נזכר עוד סיבוב  סיבוב עפולה...



גם מאוחר יותר לא נשכח הפולקלור סביב סיבוב ביל"ו, וכך כתב העיתונאי הרצל ארליך, במלאת חצי יובל למבצע סיני:

הרצל ארליך, 'פכים חלודים: 25 שנים למבצע קדש', דבר השבוע, 23 באוקטובר 1981, עמ' 14

ואכן, הכביש 'עוקף המושבות' הנזכר, הבא מרמלה (כביש 40 של היום), התחבר כאן אל 'כביש מושבות יהודה' (כביש 412) בזווית חדה, שבקודקודה כיכר שהייתה קטנה מכדי יכולתו של רכב, הסובב בה במהירות מופרזת, שלא להתהפך...

ב. סיבוּב חולון

צילום: דניאל בוכמן (פורום תחבורה ציבורית, תפוז)

אדמת חולון נרכשה עוד בשנת 1920, בשולי רצועת הַחוֹלִיֹּות (דְיוּנוֹת) שבדרום-מזרחה של יפו. בהדרגה צצו שם השכונות גרין (1934), מולדת (1933) – שבערבית היה שמה תחילה 'חֻצְמָצָה' (קמצנית [בגידולים החקלאיים שצומחים בה])  ואגרובנק .(1935) בעקבותיהן הועבר לשם מתל-אביב גם בית החרושת למוצרי טקסטיל 'לוֹדְזִיָה', ובצידו הוקמו קריית עבודה, שכונת סוקולוב ועוד. כינויין הכולל היה תחילה 'שכונות הדרום', ורק בשנת 1940 התאחדו כולן למועצה מקומית אחת, אשר נוף הַחוֹלִיּוֹת הוא שגרם לקריאתה בשם חוֹלוֹן (יהושע, טו 51; ושם כתוב 'חֹלֹן'), אף שחולון התנ"כית נמצאת בדרום נחלת שבט יהודה.

מבנה הבאוהאוס 'חוסמסה' נבנה ב-1934 והיום פועל בו מוזיאון יד ל'הגנה' (רחוב דוד אלעזר 53)

אל השכונות החדשות פנו מ'דרך העגלות', היא כביש יפו-ירושלים (דרך 44) – בין שכונת אַבּוּ כַּבִּיר (תל כביר), שבמבואות יפו, לבין בית הספר החקלאי מקוה ישראל – במסעף, שנקרא תחילה 'סיבוב חולון'. בראשית מלחמת העצמאות נסללה מצפון לסיבוב חולון 'דרך הביטחון' (היום דרך חיל השריון), שאפשרה מעבר לכביש יפו-ירושלים ועקפה את היישובים הערביים אַבּוּ כַּבִּיר, יָאזוּר (היום אָזוֹר), בֵּית דַגַ'ן ורמלה. דרך זו הוליכה משכונת התקוה וחולון, דרך מולדת ונחלת יהודה, אל כביש מושבות הדרום ומשם לעבר ירושלים, דרך חולדה, ואל הנגב.

'סיבוב חולון' היה אפוא ל'צומת חולון' ובימינו נקרא המקום 'מֶחְלַף חולון'. 'דרך חיל השריון' נמשכת עתה במפלסו העילי מערבה וחולפת מתחת למחלף שברחוב תל גיבורים – בעוד 'הכביש הישן' אל חולון נושא עתה את זכר לוי אשכול, ראש ממשלתה השלישי של ישראל, עד 'כיכר הלוחמים' (לשעבר 'כיכר קוּגֶל', על שם ראש העיר הראשון של חולון, ד"ר ישראל קוּגֶל). היום מצויים במערבה האצטדיון העירוני ומגרשי הספורט של חולון, אך תחילה עמדה לקום כאן 'עיר התנ"ך', בנוסח דִיסְנִילֶנְד – סביב אגם מלאכותי, שהוא היחיד אשר נותר כאן ומלמד על הרעיון שלא התגשם. ליצני העיר מכנים אותו 'אוֹ דֶה-חוֹלוֹן'...

צומת חולון נזכר גם הוא בזמר העברי, הודות לסיומו של השיר 'ציפי פרימו', שחיבר והלחין דני סנדרסון בשנת 1979 ושרה להקת 'גזוז':

מספרים על ציפי פרימו מחולון, לוֹן, לוּן. 
שנמאס לה מלקום ולשבת. 

[...]
עכשיו היא מסתובבת,
בחולון עובדת,
צומת פה וצומת שם. 
לחבר'ה מספרת, מתארת, 
איך כבשה את העולם...





יום שישי, 28 באוגוסט 2015

מסע בבלארוס היהודית (א): מנוֹבוֹגְרוּדוֹק ועד מִיר


הסיבה לחופשה הקצרה שלקחתי לעצמי בשבוע שעבר הייתה מסע לימודי לעיירות, ליערות ולבִּיצות ('בלאָטעס') של פּוֹלֶסְיֶה ורוסיה הלבנה. המסע נערך בחסות בית ש"י עגנון, ובהדרכה משותפת שלי, של חברתי ד"ר רוחמה אלבג ושל תמרה בורודוך, ילידת העיירה איוויה, שעלתה לארץ לפני כעשור, ועליה כנראה נאמר: אפשר להוציא את היהודייה מבלארוס, אבל לא את בלארוס מהיהודייה...

סיירנו ב'משולש הזהב' (מושג שהמצאתי זה עתה), שבין מינסק, פינסק ובריסק, כלומר במחוזות מערב בלארוס, שעד 1939 היו ברובם בשליטתה של פולין, ומ-1945 ועד 1991 היו בתחומי ברית המועצות.

ההנהגה הרוחנית של הסיור, הרבנית רוחמה ואנוכי (צילום: ליאורה קרויאנקר)

זה היה סיור שנגע בכל חלקיה הכואבים והשמחים של ההיסטוריה היהודית בבלארוס: ערים ועיירות, מסורת וחילון, ישן וחדש, חסידות והתנגדות, תנועת המוסר ועולם הישיבות, ההשכלה והציונות, שואה ומרד, סוציאליזם וקומוניזם, ואפילו קצת שמורות טבע (על יער ביילווייז'ה שמעתם?), וכמובן גם אוכל מקומי ופגישות עם בני המקום.

עם כל הטענות שיש ליהודים כלפי הבלארוסים  ובהחלט יש טענות  לא נשכח להם, לטובה, את תמיכתה של מדינתם בתכנית החלוקה ב-1947. ולמי שלא יודע, לברית המועצות דאז היו למעשה שלושה קולות בעצרת האו"ם (בריה"מ, בלארוס ואוקראינה), ושלושתם תמכו בהקמת מדינה יהודית.

יכולתי לייחד רשימה לכל תחנה ותחנה שבה עצרנו בדרכנו, ואולי עוד אעשה זאת בעתיד, אבל לפי שעה, ובשל קוצר השעה, הנה תיאור היום הראשון של המסע. אם יהיה ביקוש – אביא עוד.

כאן הסתובבנו שמונה ימים...

א. העורבים השחורים של נוֹבַארְדוֹק

תחנה ראשונה  נוֹבוֹגְרוּדוֹק, ואם תרצו, נוֹבארדוֹק, כפי שקראו לה היהודים. כאן הייתה, כנראה, במאה ה-14 בירתה הראשונה של ליטא, אבל אותנו היא מעניינת מכמה סיבות אחרות.

כאן ייסד בשנת 1896 הרב יוסף יוזל הורוויץ ('הסבא מנובארדוק'), בתמיכתו של רב הקהילה יחיאל מיכל אפשטיין (בעל 'ערוך השולחן'), את ישיבת המוסר הראשונה של מה שהפך לימים רשת ישיבות 'נובארדוק'. הם למדו גמרא כמו בכל הישיבות האחרות, אבל בד בבד הקדישו זמן רב ללימוד 'מוסר', לתיקון המידות האישיות ולהכנעת 'היצר הרע'. קיצוניים בשיטתם, שלא לומר מטורללים ושרוטים, הסתובבו תלמידי הישיבה קרועי הבגדים בחוצות העיירה, מחטטים בעמקי הנפש כדי לתקן את מידותיהם הפגומות (לדעתם), והיו מטרה ללעג ולקלס. 'עורבים שחורים' לגלגו עליהם... היום לא נשאר מהם כלום, רק זיכרון עמום.

חיים גראדה, 'מוסרניקעס' (1938), בספרו דורות, תרגום מיידיש: דוד שופט, תג, 1997, עמ' 97

'כאן למטה, בערך', מצביעה המדריכה על שום מקום ליד כיכר השוק של העיירה, 'הייתה ישיבת המוסר', והמאמין יאמין...

כיכר השוק של נובוגרודוק

אבל יש מבצר מפורסם ועתיק (מהמאה ה-14), וממנו מבט יפה על העיירה.

שרידי המבצר של נובוגרודוק (צילום: רמי נוידרפר)
מבט מן המבצר אל העיירה

ליד המבצר הוקם פסל לכבודו של בן העיר הנערץ אדם מיצקביץ' (ולא משנה שבפועל הוא נולד באחוזה סמוכה), ששלושה עמים לפחות (פולנים, ליטאים וביילורוסים; ובמידת מה גם האוקראינים והיהודים) מחזיקים באדרתו ואומרים 'שלי הוא'. יש בעיר גם מוזיאון לכבודו בבית שבו נטען כי התגורר בו.

השמש היכתה בפניו של הצלם, אבל תאמינו לי שזהו אדם מיצקביץ'

וכך כתב מיצקביץ' על ליטא בכלל ונובוגרודוק בפרט בספרו המפורסם 'פָּן טדיאוש' (תרגום מפולנית: יוסף ליכטנבוים, טברסקי, 1953):


ב-1931 חזר לביקור בנובוגרודוק הבלשן והמילונאי, יליד המקום, אלכסנדר הרכבי, שבינתיים היגר לאמריקה, חיבר מילונים בעברית, ביידיש ובאנגלית, ושמו התפרסם בעולם. הוא שכר בוורשה צוות צלמים ותיעד את ביקורו. מן הסרט הארוך הוכנה בבית התפוצות גרסה מקוצרת שאותה קריין ירון לונדון. סרט מרתק!



ויש בנובוגרודק גם מוזיאון מיוחד במינו, שמתעד את הבריחה הנועזת של כ-250 עובדי כפייה יהודים, שנמלטו דרך מנהרה שחפרו באדמה ממחנה העבודה עליו שמרו הגרמנים. לא מכבר עלה לאקרנים סרטו המרתק של דרור שורץ, 'בריחה!', שמתעד את סיפורם של החופרים ואת הנסיונות שנעשו לפני שנתיים על ידי בני הדור השני והשלישי לאתר את המנהרה המקורית.

תמרה וירשיצקיה, בת המקום ומייסדת המוזיאון, הרשימה אותנו באישיותה ובהופעתה הרהוטה. עבורה הנצחת ההיסטוריה היהודית של נובוגרודוק, ובמיוחד מה שהתחולל בה בימי השואה, היא מפעל חיים, ובעלה  כך סיפרה בחיוך  הפך מאז לאנטישמי...

תמרה, אשת החייל מנוברדוק
בפתח המוזיאון. מתוך בית זה, שהיה בלב מחנה העבודה, נכרתה מנהרת הבריחה
תמרה מסבירה בתוך אחד מחדרי המוזיאון
בתוך המוזיאון (צילום: רמי נוידרפר)
הנתיב מסמן את מסלול הבריחה המשוער דרך המנהרה

ב. אוי וויי ז'מיר

תחנתנו השנייה הייתה בעיירה מיר (או מירז, כפי שקרא לה המשכיל-הפילוסוף שלמה מימון בזיכרונותיו). העיר התפרסמה בעולם בעיקר בזכות טירה מסוף המאה ה-15, ששימשה את אדוני העיר לדורותיהם, ובראשם בני משפחת האצילים רדזיוויל. הטירה המרשימה הוכרזה כאתר מורשת עולמי.

בדרך לטירת מיר (צילום: נעם נדב)

בפתח המצודה קראנו קטע משעשע מזיכרונותיו של מימון, ובו סיפר על אביו העקשן, שחכר כמה כפרים בסביבת מיר מידי אחד מנסיכי בית רדזיוויל (שנודע כסדיסט ומופרע במיוחד).

חיי שלמה מימון, תרגם מגרמנית י"ל ברוך, מסדה ('לגבולם'), תשי"ג, עמ' 58-56

במיר גם נולדו אנשים חשובים כמו חיים חיסין (הרופא איש ביל"ו) וזלמן רובשוב (הנשיא), אך גם היא נודעה בקרב אחינו בני ישראל בעיקר בזכות הישיבה.

ישיבת מיר נוסדה בשנת 1815 על ידי הרב שמואל טיקטינסקי, ופעלה כמעט בלי הפסקה עד השואה. למדו ולימדו בני תורה מעולים מכל רחבי ליטא היהודית, ומהם התפרסמו במיוחד הרבנים אליהו ברוך קמאי, בנו אברהם צבי קמאי (שנספה בשואה), חתנו אליעזר יהודה פינקל, והמשגיח 'המיתולוגי' רֶבּ ירוחם ליבוביץ.

בשנת 1941 הצליחו כל תלמידי הישיבה ורבניה למלט את נפשותם בזכות פעולות ההצלה של אישים כמו זרח ורהפטיג והקונסול היפני בקובנה סמפו סוגיהרה. ואכן, ישיבת מיר הוקמה מחדש בשנחאי (אז ביפן)! ב-1944 נטעה הישיבה את אהלה בארץ ישראל, והיום היא מן הישיבות הגדולות בירושלים, ומושכת אליה בעיקר בני חו"ל.

ישיבת מיר, 1932-1931 (מקור: MIR)

בית הישיבה נשמר בשלמותו והיום שוכן בו סניף הדואר המקומי.

בניין ישיבת מיר
השוו את צורת החלונות וכרכובי הגג  לתמונה משנות השלושים 


 וכאן, כנראה, היה ה'שולהויף'...


עד כאן היום הראשון. המשך יבוא, אולי.

יום רביעי, 26 באוגוסט 2015

ברוך הבא: חתונה אריתריאית



כתב וצילם ברוך גיאן

הקהילה האריתראית בארץ הולכת ומתבססת. עשרות אלפי פליטים מאריתריאה, ושמא אין הם אלא מהגרי עבודה (תלוי בהשקפת העולם שלך), כבר חיים בארץ. רובם גרים ועובדים במרכז הארץ או באילת, מיעוטם בירושלים, אבל אם בני זוג אריתריאי מחליטים להתחתן  הם עושים זאת בירושלים...

השבת היא היום המועדף לנישואין בקהילה זו, והיו שבתות, בעיקר בימות הקיץ, שבהן צפיתי בעשרים חתונות ואף יותר, כמעט כמו פס ייצור תעשייתי. רוב הזוגות שעמם שוחחתי הגיעו לעירנו מתל אביב וסביבתה.

רבים מן הישראלים כלל אינם יודעים היכן נמצאת אריתריאה (לחוף הים האדום), ואף נוטים לערבב בין האריתריאים לבין הסודאנים. כמחצית מששת מיליון תושבי אריתריאה הם נוצרים אורתודוקסים, והרושם הוא שהם גם הרוב בקרב בני הקהילה שחיים בישראל.


מפת אריתריאה (מקור: ויקיפדיה)

אני עוקב אחרי החתונות האריתריאיות הצבעוניות כבר שנתיים. בעונות האביב והקיץ אני יוצא מדי פעם עם מצלמתי אל אתרי הנישואין המועדפים על בני הקהילה הכנסייה האתיופית ו'גן הפעמון– ומתעד את החוגגים, טקסיהם ומנהגיהם. 

החגיגה מתחילה בשבת בבוקר, כאשר הזוגות המאושרים, מלווים בחברים ובבני משפחה, מגיעים אל 'גן הפעמון' כדי להצטלם.


לפני החתונה מצטלמים במזרקת האריות שמול גן הפעמון


השנה, בשבת שאחרי ל"ג בעומר (ומן הסתם בלי שום קשר למנהגי 'ספירת העומר' של היהודים), נערכו בזו אחר זו שתים עשרה חתונות אריתריאיות בכנסייה האתיופית שברחוב אתיופיה (לשעבר רחוב החבשים) במרכז ירושלים. זה התחיל כבר לפני הצהריים. בכל חצי שעה הגיעה תהלוכה חדשה של כמה עשרות חוגגים, מלווה בצלם וידיאו וצלם סטילס, גם הם בדרך כלל מבני הקהילה. הרחוב הצר שלפני הכנסייה התמלא בהמון אדם חוגג.


בדרך לכנסייה – רחוב הנביאים פינת רחוב אתיופיה
התהלוכה ברחוב אתיופיה המחודש

שושנה גרסטל, דיירת ותיקה ברחוב אתיופיה, שמחה בשמחתם של החוגגים ובירכה אותם בלבביות.


השכנה שושנה מברכת את החוגגים בדרכם אל הכנסייה

לא הרחק משם, בפתח הבית שבו גר בשעתו אליעזר בן יהודה, צילמתי את הנערה האריתריאית הזו. לא יכולתי שלא להיזכר בסיפור מכמיר הלב של אהבת איתמר בן אב"י ולאה אבושדיד, שנישאו בבית זה.


שְׁחוֹרָה אֲנִי וְנָאוָה, בְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם, כְּאָהֳלֵי קֵדָר, כִּירִיעוֹת שְׁלֹמֹה. 
אַל-תִּרְאוּנִי שֶׁאֲנִי שְׁחַרְחֹרֶת, שֶׁשְּׁזָפַתְנִי הַשָּׁמֶשׁ

התלבושות הססגוניות ותסרוקות הנשים מעוררות התפעלות. בדמיוני הפלגתי למחוזות רחוקים, האם אין אלה הצאצאיות הרחוקות של מלכת שבא? 



הטקס הרשמי של החתונה מתחיל במבנה ליד הכנסייה, ובמהלכו מניחים ידיים על הצלב ומחליפים טבעות. כומר אתיופי הוא שעורך את הטקס.



עובדה זו, שכומר אתיופי הוא שמשיא זוגות אריתריאים, אינה מובנת מאליה. באפריקה הרחוקה, אתיופיה ואריתריאה נלחמות זו בזו. שאלתי על כך את אחד החוגגים והוא ענה לי בפשטות: 'שם מלחמה, כאן שלום'...


בחצר הכנסייה האתיופית

אחר כך מגיעים החוגגים לכנסייה האתיופית, המכונה בשפת גְּעֵז בשם 'כידנא מהרת' (מילולית 'ברית הרחמים'; כינוי למריה, אם ישו). החגיגה כוללת שירה וריקודים, ומדי פעם נשלפו מעין שופרות נחושת.


שושבינות ושושבינים מלווים את בני הזוג ויושבים לצידם. כמעט לכולם יש טלפונים חכמים והם מצלמים את האירוע מכל זוויותיו.



כמו בחתונות רבות של ישראלים, גם כאן מגיע השלב הבלתי נמנע של צילומים מבוימים. הצלם מחלק הוראות וכך נוצרת תמונה סימטרית של השושבינים על מדרגות הכנסייה.



בכניסה לכנסייה חולצים כל הבאים את סנדליהם. אלו הם סנדלים אופייניים שמיוצרים באריתריאה ולא ראיתי כדוגמתם בשום מקום: לבנים לגברים וצבעוניים לנשים.




היה משהו הרמוני ושמח בסנדלים, ובמיוחד כאשר השושבינים והשושבינות עמדו אלה מול אלה על מדרגות הכנסייה.


סנדלי השושבינים מימין
סנדלי השושבינות משמאל

מבט חקרני יותר הצביע על ההתאמה המתבקשת שבין צבע הסנדלים לשמלות...



בתוך הכנסייה נערכים צילומים על רקע המקדס, הוא החלק המקודש שבמרכז הכנסייה. הכומר היילה מנהל בשקט את הקבוצות השונות וכולם מתנהגים בשקט ובנימוס רב.


'וְנַעַר קָטֹן נֹהֵג בָּם'

כשהסתיים הטקס, יוצאים מהכנסייה בדרך חזרה הביתה. עורכים צילום פרידה, סמוך לבית מגוריו של הראי"ה קוק ודמות דיוקנו של הרב משקיפה עליהם ממעל.



לימוזינה, 'כמו באמריקה', ממתינה לזוג הטרי. השאר חוזרים באוטובוס.



עוד אלה עושים דרכם לאוטובוס, פוסעים לעומתם יהודים חרדים עטויי טלית בדרכם חזרה מן הכותל. השחור, הלבן והצבעוני, הג'ינס והקפוטה, מתערבבים אלה באלה.

שבת ירושלמית ברחוב מונבז

מתברר כי כולם, יהודים כנוצרים, מעלים את ירושלים על ראש שמחתם.

'שהחיינו' בחצר הכנסייה האתיופית

בעלי התוספות

ספי בן יוסף, מדריך הטיולים הוותיק, ביקש להוסיף, ואני נענה בשמחה.
הנאתי הגדולה מעונ"ש מביאה אותי להגיב על רשימתו המצולמת והחיננית של ברוך גיאן, על האריתראים החיים בקרבנו. היות שבשיח הישראלי מופרחות לא פעם מילים, שמאחוריהן בּוּרוּת וחוסר ידע, אשמח לחלוק עם הרבים את מה שרשמתי לא מזמן על אריתריאה (לצרכים מאוד שונים ומרוחקים מאלה של הבלוג). אולי למקרא הדברים, יפחת מספרם של אלה המתייחסים אל האריתראים כאל סטטיסטיקה שהיא נבובה וריקה מאנושיות. 
אופיה של אריתריאה, 'ידידתנו' האמיצה בקרן המזרחית של אפריקה, תואם לא במעט את אופיין של ידידוֹת אחרות שלנו ברחבי העולם. לכולן מכנה משותף: הקשר עם התעשיות הצבאיות של ישראל.  
העובדה שהאו״ם הטיל אמברגו על מכירת נשק לאריתריאה, אינה מפריעה לנו כלל (מה קרה? שמישהו יגיד לנו מה לעשות עם הנשק שאנחנו מייצרים?), ולאף אחד גם לא מפריע ממש, שאנו המדינה המערבית כמעט היחידה שמקיימת יחסים דיפלומטים מלאים עם אריתריאה.  
ולידיעתכם: מאז 1993  שנת קבלת העצמאות מאתיופיה, שהושגה במאמץ מלחמתי קשה מעיק  ועד היום, לא זו בלבד שלא נערכו באריתריאה בחירות, אלא שאסורה בה שום התאגדות פוליטית, אין בה עיתונות חופשית, כל הבעת ביקורת פומבית נגד הממשלה מסתיימת בכליאתו של בעל הדעה לזמן בלתי מוגבל וללא משפט. מאז הקמתה נושא ראש המדינה בתואר המשולש של נשיא, ראש ממשלה והמפקד העליון של הצבא. ממש חלומו של מנהיג, שרק במקומות מוזרים ברחבי העולם עדיין נאלץ לסבול מהצקות של אופוזיציה, עיתונות ביקורתית או סתם נודניקים בעלי דעות משל עצמם על איך צריכים להיראות החיים.  
אריתריאה היא אחת המדינות העניות בעולם, על אף שבאדמתה יש זהב למכביר. ממוצע האוכלוסיה שבה – נוצרים כמוסלמים (והם בערך חצי-חצי)  ניזון מפחות מאלפיים קלוריות ליום. אני לא מבין הרבה בדיאטה, אבל גם לבּוּר כמוני ברור שאספקת מזון יומית בערך של חצי גביע גלידה, זה כלום שבכלום. והנתון הזה עוד מחוויר לעומת הנתונים הבאים: תוחלת החיים עומדת על כ-59 שנים; תמותת תינוקות  46.3 מיתות על כל אלף לידות; ורק כ-60% מהאוכלוסייה הבוגרת יודעים קרוא וכתוב.  
כדי לא להפוך את סיפור אריתריאה לערך אנציקלופדי  והרי בכל זאת היא עומדת על הפרק בסדר היום שלנו  אזכיר רק את נקודות ההשקה המלהיבות של שתי הארצות: גם ישרא וגם אריתריאה היו תחת שלטון בריטי, שהשאיר אחריו אי-בהירות מדינית וחברתית. במחנות המעצר הבריטיים באריתריאה 'בילו' כמה ממנהיגי המחתרות הפורשות אצ״ל והלח״י, וביניהם יצחק יזרניצקי (לימים, ראש הממשלה יצחק שמיר); שתי ארצותינו מסוכסכות עם שכנות מוסלמיות בגלל בעיות של טרור; גם לנו וגם להם אין מספיק מים, אבל יש עודף בפקידים מושחתים וחסרי תבונה, כך שפתרון הבעיות האלה לא נראה באופק. ועוד נקודה מאחדת אותנו: הנשיא המוצלח במיוחד שלהם, שכבר פעמיים קיבל בישראל טיפול רפואי נגד מלריה, קורא לפליטים, שהחליטו להמיר את גן העדן האריתריאי בזה הישראלי, בוגדים ומשתמטים משירות צבאי, ואילו אנו מאשימים אותם בכל הצרות שקיימות ברחובותינו, כאילו היעלמם מאופק ראייתנו יפתור את בעיית האלימות או ההטרדות המיניות, ומיד כשיחזרו למולדתם לשרת בצבאה הדמוקרטי, אנו גם נפסיק לשסות בהם את הכלבים הפוליטיים שלנו ונפסיק להתבטא כפי שהגרמנים התבטאו נגד יהודים רק לפני שמונים שנה.