יום שישי, 9 בדצמבר 2016

'אַשְׁכּוֹלוֹת' של אז"ר: כתב עת לבני הנעורים מימי העלייה השנייה


מאת אליהו הכהן

א. אַשְׁכּוֹלוֹת ויִזְרְעֶאל 

אַשְׁכֹּלוֹת  קובצי ספרות ומדע לבני הנעורים, הן ארבע חוברות קטנות ונדירות שראו אור בשנת תרס"ז (1907), בהוצאת 'יזרעאל' שביפו. זה היה ניסיון נוסף להוציא בארץ ישראל כתב עת עברי לנוער, לאחר כשלונו של עולם קָטֹן, עיתון הילדים העברי הראשון בארץ ובעולם, שהחל להופיע בירושלים בשנת תרנ"ג (1893), בעריכתם של אליעזר בן יהודה והמורים יהודה גרזובסקי ודוד יודילוביץ, וחדל לצאת לאחר שבעה גיליונות בלבד. תדירות הופעת 'אשכולות' (במקור נדפס בכתיב חסר) לא נקבעה מראש, אך בפועל הן יצאו בזו אחר זו ובמרוצת אותה שנה. מיד אחר כך חדלו להופיע. ארבע חוברות – ותם הניסיון... 

שנה אחר כך, בתרס"ח, שב בן יהודה וניסה להוציא כתב עת בשם העברי הקטן, אך גם הוא לא שרד מעבר לשלושה גיליונות. מסתבר שהעורכים, מנוסים ככל שיהיו, לא שיערו מראש עד כמה תובענית היא הוצאת כתב עת כזה, עד שלא יוכלו להתמיד בה. בשורות הבאות נגולל את סיפורו קצר הימים של 'אשכולות'.

בשלוש-עשרה השנים שחלפו מאז חדל להופיע 'עולם קטון' ועד צאת 'אשכולות' לא יצאו בארץ כתבי עת לילדים או לנוער; לעומת זאת, היו אלה שנות פריחה לענף ספרותי זה בקהילות ישראל במזרח אירופה (ראו בסקירתי על ראשית עיתונות הילדים העברית, שהתפרסמה בבלוג עונג שבת, כאן). גיליונות של כתבי עת כמו גן שעשועים, עולם קטן, הנעורים או החיים והטבעהגיעו מחו"ל ארצה והלהיבו את אנשי העלייה הראשונה והשנייה, שסברו כי גם לבני הנוער הגדלים בארץ מגיע כתב עת משלהם. 

מי שנטל על עצמו לנסות ולמלא את החסר הזה, במתכונת הרבה יותר צנועה, היה הסופר והמורה, אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ (1945-1854), המוכר יותר בראשי התיבות אז"ר, שהיה מראשוני ומזקני העלייה השנייה. אז"ר, שנולד בליאדי שברוסיה הלבנה, עלה ארצה בדצמבר 1905 והשתכן בדירות 'מרכז המורים' שבבניין 'האוטונומיה הרוסית' בשכונת נווה שלום, ברחוב שְׁלוּש פינת עין יעקב. בבנין זה פעל באותה עת בית הספר לבנות של חובבי ציון, קודם שעבר למשכנו הקבוע בבניין שהוא היום חלק ממתחם 'סוזן דלל'. כעבור שנה, בעודו מכהן כספרן בספריית 'שער ציון' ביפו, הקים אז"ר הוצאת ספרים בשם 'יזרעאל', ובחודש מרץ 1907 החלו להופיע בה, בעריכתו, חוברות אשכולות, ובהן סיפורים, שירים ומאמרים המותאמים לתלמידי בתי הספר. האות א' במילה 'אַשכולות' נוקדה בפתח, שכן זוהי צורת הריבוי המקראית של אשכולות הגפן. 

מתכונת החוברות הייתה אחידה: כל אחת כללה 22 עמודים. בתחתית עמוד השער הפנימי נכתב: 'ירושלם', אך שם בית הדפוס לא צוין. מדוע היה צריך לטלטל את החומר מיפו לירושלים הרחוקה? הסיבה פשוטה – באותה שנה עדיין לא היה בית דפוס עברי מחוץ לירושלים. אהרן איתין, שייסד את הדפוס העברי המפורסם ביפו ('איתין את שושני'), עלה לארץ רק באותה שנה. שֵׁם ההוצאה, 'יזרעאל', התכתב עם כותרת סיפור של ש. בן-ציון, 'יזרעאל – מספורי משורר אחד שבארץ ישראל', שפתח את החוברת הראשונה. 

תוכן העניינים של החוברת הראשונה

אז"ר פנה אל ידידיו המורים כדי שיתרמו מפרי עטם לכתב העת החדש ונענה ברצון. ואכן, רוב החומר שנדפס בחוברות נכתב בידי מורים וסופרים תושבי הארץ. כך למשל, שלמה וינשטיין, איכר גלילי ומורה במושבה סג'רה (לימים אילניה), שלח אליו שיר בן שישה בתים בשם 'החריש'. זהו אחד השירים הראשונים על עבודת האדמה שחוברו בארץ, ושירו, שנכתב בסג'רה בי"א בכסלו תרס"ז, התפרסם בחוברת הראשונה (בטעות נרשם שמו י' וינשטיין במקום ש'; לדמותו המעניינת אני מקווה להקדיש רשימה נפרדת). 

המורה ישראל איתן מהמושבה יבנאל פרסם בחוברת השלישית תיאור ספרותי של חגיגת ל"ג בעומר במושבה, שבו שיקף את אווירת השמחה והריקודים מסביב למדורה בהשתתפות כל בני המושבה. הוא דקדק בפרטים ולא פסח על ציוּן שירי הזמר שהושרו בה. שניים מסיפוריו המוקדמים של הסופר משה סמילנסקי, איש העלייה הראשונה, פורסמו בחוברת הרביעית: 'גדעון'  עלילותיו של ילד הגדל במושבה, הנחתם במוסר השכל שלא תאם את השקפותיו המאוחרות יותר של סמילנסקי, ו'אבו אל-כַּלְבּ' – מעשה ברועה צאן ערבי ובכלבו.

העמוד הראשון מסיפורו של ש. בן-ציון שנדפס בחוברת הראשונה

אז"ר עצמו תרם מפרי עטו לכל החוברות. לחוברת השלישית חיבר רשימה בשם 'הטיול'. זהו סיפור טיולם של תלמידי בית ספר ביפו ומורם לבית הספר החקלאי במקווה ישראל. הטיול, שנערך בט"ו בשבט, נפתח בשירת 'שאו ציונה נס ודגל', מן השירים החדשים הנפוצים ביותר בארץ באותם ימים. בדרכם חלפו התלמידים ליד פרדסים עמוסי 'תפוחי זהב נחמדים לעין', המגודרים בשיחי צבר ('צמח פרא משונה מכוסה במחטים דוקרים, והנוגע בו יחוש כמו מכוות אש'). בהגיעם למבואות 'מקווה' עשה המורה אתנחתא וסיפר לתלמידיו בפרוטרוט על המאורע ההיסטורי שהתרחש כאן תשע שנים לפני כן, בדיוק במקום שבו עמדו: פגישת הרצל עם הקיסר וילהלם השני. משם הוביל אותם אל קברו של קרל נֶטֶר, מייסד מקווה ישראל, וסיפר עליו. התלמידים שאלו בגילוי לב: מדוע הקימו מצבה לנטר ולא להרצל? מדוע תלמידי מקווה מדברים צרפתית ולא עברית? המורה, שהשיב בנועם שיח, הבטיח לתלמידיו כי 'עוד יישמע במקום הזה צלצול השפה העברית'.

גם בעיצובן של החוברות היה חידוש מרענן: כפי שאפשר לראות מהאיור שהובא בראש הרשימה, על עטיפת התכלת נדפס שער מצויר, וזו כנראה הפעם הראשונה שבה נדפס שער מסוג זה בעיתונות הארץ ישראלית. את הציור הקיפה מסגרת מעוטרת. בחלק העליון הופיעה צללית של חוף יפו במבט מן הים, ובה נראות סירות מפרש שטות ליד החוף כשממעל עפים שחפים. במרכז  הציור הוצב צמח פורח שמבסיסו עולים שבעה גבעולים בדמות מנורה בת שבעה קנים, ובראש כל גבעול נפער פרח בצורת גביע. לרגלי המנורה הפרחונית יושבים ילדה וילד המעיינים במקראה שבה כתובות שתי שורות מנוקדות מתוך הנוסח הראשון של 'התקווה': 'לשוב לארץ אבותינו, עיר בה דוד חנה'. מתחת לכל אלה הופיע עיטור מעוגל של סמל מגן דוד מוקף במילים: יפו, ארץ ישראל.

בצד ימין למטה רשם הצייר את שמו: 'בצלאל / י. שטרק / ירושלם'
בספר שמחזיק הנער נרשמו מילות 'התקווה': 'לשוב לארץ אבותינו / עיר בה דוד חנה'.

כלום אין מדובר כאן בראיית הנולד? אחרי ככלות הכול, בשער של כתב עת לנוער שיצא בארץ ישראל בשנת 1907 כבר מופיעים מרכיבים של הדגל, הסמל וההמנון של המדינה העתידה. על הציור הנבואי חתם י. שטארק. זהו יעקב שטארק (1915-1881), תלמיד המחזור הראשון של 'בצלאל' ומי שעיטר את קירות בית הכנסת 'עדס' בשכונת נחלאות בירושלים.

העטיפה האחורית של החוברת הרביעית

הופעת החוברת הראשונה של אשכולות העלתה על סדר היום של גופי החינוך בארץ באותם ימים את הצורך בהוצאת כתב עת ייחודי לנוער. בוועידת המורים, שנערכה בסג'רה באותה שנה (1907), הוחלט על 'הוצאת עיתון לבני הנעורים', אך החלטה זו לא מומשה. ש. בן-ציון, שהגיש הצעה בעניין זה לוועד של 'קהלת', הוצאת הספרים של אגודת המורים, נענה כי ההוצאה לא תוכל ליטול על עצמה מיזם כזה, אך תתמוך במי שיעשה זאת.

אך בן-ציון לא ויתר ושב ופרסם את הצעתו בירחון מכתב חוזר של מרכז אגודת המורים בארץ ישראל (גיליון ו-ז, אדר א'-ב' תרס"ח), תחת הכותרת 'יסוד אוֹרְגָן עתי לבני הנעורים בא"י'. במאמר הוא הצביע על המחסור בכלי ביטוי לבני הנעורים בארץ כבעיה חינוכית שעל המורים מוטלת החובה למצוא לה תשובה. הוא גם ניסה לגייס נדבנים חובבי ספר ובעלי נכסים לסייע למטרה זו. 

דף השער של 'מכתב חוזר' ובו נדפס מאמרו של ש. בן-ציון (אוסף אליהו הכהן) 

בסופו של דבר, ולאחר חבלי לידה ממושכים, בא לעולם בשנת תרע"א, שלוש וחצי שנים לאחר שאשכולות חדל להופיע, ירחון חדש לנוער בשם מולדת בעריכת ש. בן-ציון. שלא כקודמיו, זכה כתב עת זה לאריכות ימים ושנים. אמנם הוא עבר גלגולים אחדים ועורכים רבים, אך הופעתו נמשכה, בהפסקות אחדות, עד שנת 1947.

שער הכרך הראשון של 'מולדת' בעריכת ש. בן-ציון
ציור השער נעשה על ידי אברהם אלדמע (איינשטיין), המורה לציור בגימנסיה הרצליה
(אוסף אליהו הכהן)

ב. משהו על אז"ר

שלא בצדק, השם אז"ר מוכר היום בעיקר בזכות ספר הילדים של לאה גולדברג 'המפוזר מכפר אז"ר' (1968). אך אז"ר היה חשוב בזכות עצמו, וכמובן שאין לו שום קשר לספרה של גולדברג, שאינו אלא תרגום ועיבוד מחורז של ספר רוסי שכתב סמואיל מרשק בשנת 1930. אז"ר שלנו היה רחוק מפיזור הדעת.

אז"ר, תמונה מסוף שנות העשרים (מקור: אוסף שבדרון; הספרייה הלאומית)

יום יום הילך בסמטאות נווה צדק ונווה שלום וברחובות אחוזת בית, כשהוא נשען על מקלו העבה, וראה במו עיניו איך הולכת ונבנית על החולות העיר שהוא היה שותף להקמתה. בעת ההיא המו מדי בוקר סמטאותיהן של שכונות אלה מתנועת ילדים ובני נוער שהשכימו ללימודיהם במוסדות החינוך שהאזור היה משופע בהם: בית הספר לבנים של חברת 'כל ישראל חברים' (אליאנס); בית הספר לבנות של חובבי ציון; בית הספר 'תחכמוני', שנוסד בשנת 1905 כ'חדר תורה'; תלמוד תורה 'שערי תורה', שבו פעל גם בית מלאכה לימודי; בית הספר של חברת 'עזרה', ששכן ליד תחנת הרכבת של יפו, לא הרחק מפאתי שכונת נווה צדק; ואליהם הצטרף בשנת 1912 בית המדרש למורות ולגננות על שם לוינסקי, שהוקם ליד בית הספר לבנות. בפועל, זו הייתה קרית החינוך הראשונה של תל אביב. 

בצד עבודתו כסופר, כעורך וכמתרגם, הקדיש אז"ר את זמנו ומרצו להוראה ולחינוך. בשלושה מן המוסדות הללו ('שערי תורה', 'תחכמוני' ו'עזרה') הוא לימד תנ"ך ותולדות ישראל. עוד לפני עלייתו לארץ, השלים את כתיבתה של מקראה ('כרסטומתיה') לבני הנעורים בשם נטיעים (ורשה, תרס"ז), שבה הצמיד שירים לכל פרק, בכלל זה שירי זמר. פרק מיוחד במקראה זו יוחד לנושא 'ארץ ישראל'. עם הגיעו לארץ, חבר אליו המחנך חיים אריה זוטא, מורה בבית הספר לבנות, בחיבור מקראה נוספת לתלמידים בשם זרעים (ורשה, תרס"ח).

יפו, 1910. מימין לשמאל: דוד שמעוני, יוסף חיים ברנר, אז"ר, ש"י עגנון

לצד היותו ירא שמים שדקדק בקיום כל המצוות, היה אז"ר בעל השקפת עולם סוציאליסטית ונושאי צדק חברתי השתקפו ביצירותיו. הוא נמנה עם תומכי מפלגות הפועלים ונשא כרטיס חבר מספר 1 של ההסתדרות.

כל חייו התפרנס בדוחק. רשימת פרסומיו כוללת למעלה ממאה ספרים, קבצים וחוברות, אך הוא לא הצליח לקיים את משפחתו משכר סופרים וגם לא ממשרתו כמורה, לא ברוסיה ולא בארץ ישראל. שנים אחדות נאלץ להתפרנס מאפיית לחם וממכירתו, והתקיימו בו דברי הפיוט 'בנפשו יביא לחמו'. גם בצעדיו הראשונים בארץ חי בצניעות מופלגת, ושימש בכך מופת לתלמידיו ולחבריו הסופרים והמורים. את חוברות אשכולות מימן מכספו הוא. את ההפצה מסר למאיר דיזנגוף, לימים ראש עיריית תל אביב. החוברות נדפסו בכמות מוגבלת וכבר בסמוך לצאתן, אזלו.

הצד הפנימי של עטיפת החוברת הראשונה. המפיץ בארץ ישראל היה מאיר דיזנגוף מיפו, 
וברוסיה  הוצאת 'מוריה' של ביאליק, רבניצקי וש. בן-ציון, שגם דיזנגוף היה בין מייסדיה

לא ברור מדוע הפסיק אז"ר את הוצאת אשכולות לאחר החוברת הרביעית. האם היה זה מחמת חסרון כיס או בגלל שהתקשה לשאת בעול כמו"ל ועורך, בעודו ממשיך לשמש מורה בכמה בתי ספר וספרן בספריית 'שער ציון'. ואולי גם ציפה להד חיובי יותר מעמיתיו ומקוראיו. אחד העם אמנם איחל לו הצלחה, ועודד אותו לכלול בחוברות הבאות תיאורים מהווי ארץ ישראל בהווה (ראו אגרות אחד העם, ג, עמ' 280), אך בה בשעה התפרסמו גם דברי ביקורת שאולי ריפו את ידיו. בכתבה בשבועון הציוני העולם (13 בדצמבר 1907), דרך משל, הייתה נימת לגלוג על תרגומו-עיבודו של אז"ר לשירו של היינריך היינה 'שבת המלכה', שהתפרסם בחוברת השנייה.

נחום גוטמן, אז"ר בן שמונים (דבר, מוסף לילדים, כ"ד בשבט תרצ"ד)

עשרות בשנים נשא אז"ר את התואר 'זקן הסופרים בארץ ישראל'. איש מכובד ונערץ היה עד מותו בגיל 91. הסופר ר' בנימין, חברו הקרוב, הגדירו כאחד מ'ענווי עולם', שעל שכמותם כתב ביאליק את שירו 'יהי חלקי עמכם'.  אכן, לצד אבני הדרך הגדולות של התפתחות העשייה התרבותית בארץ, היו גם ציוניוני דרך קטנטנים, של יוזמות ספרותיות חינוכיות שאל להן להישכח. אז"ר נמנה עם היוזמים המבורכים הללו. הייתה לו זכות ראשונים בייזום כתב עת ספרותי מדעי ראשון בארץ לבני הנעורים. הוא היה הראשון שערך את יִזְכֹּר, ספר הזיכרון הראשון לנופלים בארץ (תרע"ב); הראשון שחיבר והוציא לאור חוברת בשפה העברית על חצי האי סיני (ירושלים, תרס"ז); והראשון שחיבר את תולדות היהודים בארץ ישראל (תרפ"א). הוא גם תרגם ספרים רבים לעברית, חיבר סיפורים, ביוגרפיות ומאמרי מחקר. אלה רק מקצת זכויותיו, ותהא רשימה זו מזכרת מעט לאיש ולפועלו.

מקור: הספרייה הלאומית

ג. השיר 'אלף-בית' ונטיעות ט"ו בשבט במקווה ישראל

הסופר ש. בן-ציון (מקור: משפחות מייסדי תל אביב)

במעטפה שבה מצאתי את ארבע החוברות הנדירות של אשכולות, גיליתי ממש לאחרונה 'מציאה' שהפתיעה אותי: כתב יד של השיר 'אלף-בית', שנכתב על ידי הסופר ש. בן-ציון (אביו של הצייר נחום גוטמן) לכבוד חג הנטיעות ביפו, ובראשו כתוב בכתב יד: 'תשורה נתונה מאת הוצאת "יזרעאל" לילדי ארץ ישראל'. 

נראה כי אז"ר התכוון לכלול את השיר בחוברת הבאה של אשכולות, הראשונה לשנת תרס"ח, שעמדה לצאת באביב ומעולם לא נדפסה. אך אז"ר לא המתין לצאת החוברת החדשה. הוא הקדים והדפיס את השיר על דף מהודר (הדף המודפס לא השתמר), שחולק למשתתפי טקס הנטיעות בבית הספר החקלאי במקווה ישראל, שנערך בט"ו בשבט תרס"ח (1908). בטקס נטלו חלק למעלה מארבע מאות תלמידים מארבעה בתי ספר ביפו: בית הספר לבנות, בית הספר לאמיגרנטים ('בית רחל'), בית הספר של 'עזרה' והגימנסיה העברית, ששכנה עדיין במשכנה הקודם ביפו, לפני שעברה לאחוזת בית. 

וכך תואר הטקס בעיתון הפועל הצעיר:

'כרוניקה', הפועל הצעיר, שבט-אדר ראשון, תרס"ח, עמ' 23

תיאור זה  המספר על 'אלה מהילדים, שחגגו גם בשנה שעברה את החג הזה, שמחו מאד לקראת מכיריהם הישנים  העצים, שהם בידיהם נטעו אותם לפני שנה', כלומר, בט"ו בשבט תרס"ז – מאפשר לנו להקדים את נטיעות התלמידים במקווה ישראל לשנת 1907, כלומר, שנה לפני שמרכז המורים ביפו החליט לאמץ את ט"ו בשבט כחג הנטיעות. מכאן, שלא החלטת מרכז המורים בתרס"ח היא שיצרה את מסורת חג הנטיעות, כנטען עד כה, אלא הצלחת נטיעות התלמידים במקווה ישראל בתרס"ז, היא שהובילה את מרכז המורים, כעבור שנה, לאמץ את ט"ו בשבט כחג הנטיעות לתלמידי בתי הספר. 

הראשונים שהפכו את ט"ו בשבט מחג גלותי של אכילת 'פירות חמישה-עשר' לחג ארץ ישראלי של נטיעות היו מורי העלייה הראשונה  זאב יעבץ בזיכרון יעקב ושמחה וילקומיץ ברחובות  ובימי העלייה השנייה החל בכך המורה חיים אריה זוטא (ראו מאמרי, 'מתי התחילו לנטוע', עתמול, גיליון 3 [5], ינואר 1976, עמ' 13-11; ולאחרונה: חזקי שוהם, 'מן העיר  ומן הכפר? על היווצרות הנטיעות הטקסיות בט"ו בשבט', ישראל, 22 [2014], עמ' 44-21). מרכז המורים, ששכן בשנת 1908 בבית הספר לבנות שבבניין 'האוטונומיה הרוסית' בנווה שלום, מיסד את מנהגם של ראשוני המחנכים והפך אותו לטקס של כלל בתי הספר, שכאמור ראשיתו הייתה בשנת 1908.

שירו של ש. בן-ציון  'אלף-בית', שחולק לתלמידים הנוטעים, נכתב כאנטי-תזה לשירו של מרק ורשבסקי 'אוין פּריפּעטשיק' ולאותו לחן. לא עוד 'חדר קטן צר וחמים', אלא מרחבי שדה ירוקי דשא, שבהם 'מי שיטע עץ בארץ – דֶּגֶל עַמוֹ לוֹ' (על שירו של ורשבסקי וגלגוליו ראו דוד אסף, 'קטן וחמים? השיר "אויפֿן פּריפּעטשיק" והשינוי בדימויו של החדר', עמנואל אטקס ודוד אסף [עורכים], החדר: מחקרים, תעודות, פרקי ספרות וזיכרונות, אוניברסיטת תל-אביב ובית שלום עליכם, תש"ע, עמ' 130-111).

השיר 'אלף-בית' לא נכתב אפוא לטקס הנטיעות הראשון באחוזת בית, שעדיין לא קמה, אלא לחגיגות הנטיעות שנערכו ביפו ובמקווה ישראל בשנת תרס"ח. לימים פורסם השיר בנוסחים אחדים במהדורות השונות של מקראות בן עמי, שהוציא ש. בן-ציון בארץ החל משנת תרע"א.

כתב היד של השיר, המתפרסם בזה לראשונה, כולל את הנוסח המקורי של השיר, כפי שחולק באותה שנה לתלמידים הנוטעים:

ש. בן-ציון                  אלף-בית

לחג הנטיעות ביפו, בירח שבט התרס"ח
תשורה נתונה מאת 'יזרעאל' – לילדי ארץ ישראל

בְּמֶרְחָב שָׂדֶה בִּירַק דֶּשֶׁא / יְלָדִים נוֹשְׂאֵי אֵת 
שָׁם הָרַבִּי לַתַּלְמִידִים / מוֹרֶה אָלֶף-בֵּית.

אָלֶף – מִין עֵץ, גַּם בֵּית מִין עֵץ / אַף הַגִּימֶל – עֵץ,
אוֹתוֹת עֵצִים בְּסֵפֶר יָרֹק / רָחָב עַד אֵין קֵץ.

זֹאת הַתּוֹרָה יַלְדֵי חֶמֶד / לִמְדוּ, שִׁמְרוּ נָא: 
נִטְעוּ, יְלָדִים, גַּם זִרְעוּ, / תּוֹר הָאָבִיב בָּא!

לִמְדוּ סֵפֶר זֶה – הַטֶבַע / וְכָל הַכָּתוּב בּוֹ.
מִי שֶׁיִטַע עֵץ בָּאָרֶץ / דֶּגֶל עַמוֹ לוֹ!

שָׁם בַּגָלוּת, הוֹי מַה קָשֶׁה! / יְלָדִים נוֹבְלִים שָׁם.
אַשְׁרֵי שָׁבִים אֶל אַרְצֵנוּ / מַרְפֵּא בָּם לָעָם!

זֹאת הַתּוֹרָה שָׁבֵי גּוֹלָה, / כּוּלְכֶם שִׁמְרוּ-נָא,
נִטְעוּ, זִרְעוּ זֹאת הָאָרֶץ / תּוֹר הָאָבִיב בָּא!

לחיצה על האיור תגדיל אותו (מקור: אוסף אליהו הכהן)
___________________________________________________

גרסה קצרה של רשימה זו התפרסמה בחדשות בן-עזר, גיליון 744, 21 במאי 2012.

יום רביעי, 7 בדצמבר 2016

סיפורי רחובות: אנא טיכו; כאנא צדק; י"ל פרץ; רחוב סנילי

א. אנא טיכו

אנה ואלברט טיכו (צילום משנות החמישים; מקור: מוזיאון בית טיכו)

אחרי שפדיחת 'רחוב אנא פרנק' מוצתה (כולל הקריקטורה הבלתי נמנעת של דודו גבע), הגיע הזמן להתעלל קצת בזכרה של אנה אחרת  – אנה טיכו, הציירת הירושלמית הנודעת ורעייתו של רופא העיניים המיתולוגי דוקטור אברהם אלברט טיכו.

עיריית ראשון לציון ראויה לציון לשבח על הזריזות שבה היא מעלה את החלטותיה למרשתת. בישיבת מועצת העיר שנערכה ב-3 בפברואר 2016 החליטה ועדת השמות העירונית לשנות את שמו של רחוב זבולון המר (במערב העיר, ליד המכללה למנהל) לרחוב אנה טיכו. מדוע סר חִנו של המר ועלתה קרנה של טיכו דווקא בראשון לציון? דבר זה אינו מובן ואינו מוסבר בפרוטוקול.

מכל מקום, ההצעה התקבלה וההוראה ניתנה למחלקת השילוט העירונית, שפעלה גם היא בזריזות – אולי בזריזות יתר – וזה מה שיצא:


צילום: ליאור פרי

ב. כהנא או כאנא?

זה לא מכבר נדרש יהודה זיו באחת מרשימותיו לדמותו של שמואל זנוויל כהנא (1998-1905), האיש והאגדה. על שמו של כהנא קיים 'מעלה' בהר ציון שבירושלים, הר שהיה מקום טיפוחיו של כהנא ובו הקים ב-1948 את 'מרתף השואה'. אבל אוי ואבוי לשלט שכזה ולזיכרון שכזה!

ובהעדר סימני פיסוק, עוד אפשר לחשוב שראשיתה של המדינה היא בשנת תרס"ו...

צילום: צבי תמרי

ג. יצחק-יהודה לייבוש פרץ

והנה עוד התעללות בזכרו של אחד מגדולי הסופרים בעברית וביידיש, הפעם בנתניה.

י"ל פרץ (1915-1851) - כך הוא מוכר - הוא יצחק לייבוש פרץ, אבל בנתניה הוחלט ששמו הוא יהודה...

צילום: נתי קנטרוביץ

ד. רחוב סנילי

הרחוב המפתיע הזה נמצא בבני ברק, סמוך לקניון אילון (בין רחוב כנרת לרחוב בן-גוריון).

צילום: יהושע לביא

הסבר אפשרי: בראשית הייתה 'סמטת ניל"י', אחר כך התרחבה הסמטה והייתה לרחוב, והס' של הסמטה נכנס לסוגריים.


יום שני, 5 בדצמבר 2016

באוהלי צדיקים וצדיקות

א. הטיסה השנתית חוזרת!

מהרו והזמינו!

איל אלכסנדר שלח לי את המודעה הזו, שהתפרסמה באתר של ערוץ 7, ותהה מיהו 'הצדיק הראשון משטפנשט' ולמה הוא קבור בעיר יאס, כאשר כל דרדק יודע שהצדיק הקדוש משטפנשט קבור בבית העלמין של נחלת יצחק.


הבה נעשה סדר בשושלת ואז נוכל לקנות כרטיס לרומניה. צריך להזדרז כי הטיסה היא בשבוע הבא!

הצדיק 'הראשון' של שושלת חסידית קצרת-ימים זו היה מנחם נחום פרידמן, בנו של רבי ישראל מרוז'ין. הוא מת בשנת 1868 ואכן מנוחתו כבוד בעיר יאס. בנו, שירש את כסאו, אברהם מתתיהו פרידמן, מת בשנת 1933, נקבר בעיירה הרומנית שטפנשט, ובכך תמה לגווע שושלת זו. בשנת 1969 הועלו ארצה עצמותיו של הבן ('הצדיק השני') ונקברו בנחלת יצחק, ומני אז חזרה חסידות שטפנשט לפרוח, ללא רבי וללא חסידים, אך עם הרבה פולקלור ואווירה...

בעבר התייחסתי כבר לפולקלור זה במדור 'פרנסות של יהודים' (היין הקדוש של שטפנשט).

ב. על הנסים

צילום: ישראל ויינגולד

רוח הפמיניזם והשוויון המגדרי חודרת אט אט גם למבצרים המבוצרים של הצדיקים. אם עד כה היו לנו רק צדיקים בעלי נס, הנה קיבלנו לאחרונה גם צדיקות בעלות נסים. אמנם היא לא בדיוק 'צדיקה', אלא יותר 'צדקנית' (כמובן שמנסחי הכרוז אינם ערים לשינוי המשמעות שעבר המונח 'צדקן' או 'צדקנית', ולמטען השלילי שיש לו בעברית המודרנית), אבל העיקר הוא שהיא 'אשת פלאות' וסביב פועלה המבורך אפשר לנסות ולקושש כמה גרושים. וכך הוקם מפעל חדש בתעשיית 'השנור הקדוש', שמתבססת על 'משמרות תהלים על ציונה 24 שעות ביממה' ועל סיפורי נסים ונפלאות, שהיו או שלא היו.

מי היא אפוא 'בעלת הניסים' הזו, שעל מצבת קברה כתוב כי הייתה 'מלומדת בניסים ופועלת ישועות', ויום ההילולה שלה צוין זה לא מכבר?

מדובר במרת שרה לאה פיש, שקבורה בהר הזיתים בירושלים. אגב, נסיונה העשיר של המנוחה בנסים לא סייע למקום מנוחתה. קברה הקדוש נהרס בשנים האחרונות פעם אחר פעם, אבל לא על ידי אנטישמים ערבים, אלא על ידי אחב"י, אנשי חברה קדישא (לפחות, כך טוענים בני משפחת הצדקנית).


על המצבה עצמה לא כתוב מתי נפטרה, אבל בכתבה שהתפרסמה באתר כיכר השבת לפני שנה צוין כי היא מתה לפני עשרים שנה.

ג. אל תחמיצו את עת הרצון! 

ה'סופר-מוּן' כמעט מאחורינו (האירוע הבא יהיה בשבוע הבא, ב-14 בדצמבר), אבל תופעה אסטרונומית זו, שמתרחשת אחת לכמה עשרות שנים, היא כאין וכאפס לעומת האירוע הקוסמי שמתרגש עלינו ביום שישי הקרוב, 9 בדצמבר, שהוא גם  תאמינו או לא  ט' בכסלו.

וזה קורה רק פעם ב-28 שנים. כלומר, עד הפעם הבאה הרמאים האלה של 'קופת העיר', יצטרכו להמציא שטיקים חדשים ולהמשיך לעבוד על כל התמימים בעיניים.


ד. הקוויטל והיחידות

את ההזדמנות הזו כבר החמצנו – זה היה לפני ראש השנה האחרון – אבל ברצות הק-ל היא עוד תחזור על עצמה.

אם רציתם הוכחה גמורה לתהליך האורתודוקסיזציה, שבו 'ליטאים' (להזכירכם, יורשי ה'מתנגדים'!) מאמצים את מנהגי החסידים, שבהם נלחמו עד חורמה במאה ה-18 – תבוא מודעה זו, שצולמה לפני כמה חודשים ברחוב ירושלים בבני ברק, ותוכיח.

צילום: חיים לוי

הרב חיים קנייבסקי הוא מאחרוני ה'גדולים' של הציבור הליטאי, והנה הוא מתואר כאן כצדיק חסידי לכל דבר ועניין. הוא מקבל אנשים ב'יחידות' – מושג חסידי מובהק של פגישה אישית בין החסיד לבין הרבי; ובהזדמנות היסטורית זו ('צעד היסטורי שלא היה מעולם', כותבים מנסחי המודעה מתוך מודעות לדרמה הגדולה), כל מי שבא בצל כנפיו יגיש לו גם 'קוויטל', כלומר פתקה. בקוויטל, זאת יש לדעת, הם ירשמו, כנהוג, את שמם ושם אמם, ואת שאר השמות שעליהם ירצו לקבל את ברכתו של 'הצדיק הליטאי' – 'בני, חיי ומזוני' (ילדים, בריאות ופרנסה). את ה'פדיון' – מושג חסידי גם כן, שכוונתו לכסף שמצרף החסיד ל'קוויטל' שעה שהוא נכנס ל'יחידות' – אמור המתברך לתת כבר קודם, לארגון 'לב אחים'...

ה. ומה ח-חד-חדש באוּמָן?

אומן שבאוקראינה, מקום קבורתו של רבי נחמן מברסלב, היא עיר ואם בישראל וכל הזמן מתחדשים בה דברים. הנה לקט צילומים ששלח לי אחד מקוראי הבלוג שעלה לרגל.

!לב שימו

את המודעה שבתמונה הזאת צריך לקרוא משמאל לימין... יש אומרים כי את הקופה הזו הציב בכלל גוי מקומי.


סים אם

באומן אפשר לאכול 'שווארמה אומן' וגם לקנות כרטיסי סים אם 130 דקות. אגב, החנות פתוחה מי השעות וכו'...


מאפיה באומן

איומים בארבע שפות, בכניסה למלון 'שערי ציון', על רקע סכסוכי בעלות...


לב בשר

דורשי רשומות ידעו לומר שהשם 'ברסלב' הוא שיכול אותיות של 'לב בשר' (על פי הפסוק ביחזקאל, לו 26: 'וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר'). באומן הישראלית של היום לקחו את זה עוד צעד קדימה. החומוסייה הזו, שמוכרת בשרים על האש, כמו בבית, נמצאת דקת הליכה מציון קברו של רבי נחמן...

ויש גם אוטובוס ששייך לחברת 'פַּאיֶכַלֶה'. מילה אוקראינית שפירושה 'סע', ובישראלית: יַאלְלָה, נַהַגוֹס, פַּאיֶכַלֶה...



יום שישי, 2 בדצמבר 2016

סיפור הפרברים: הרהורים של ירושלמי

סביוני גבעת שמואל (מקור: אפריקה ישראל)

מאת גיא מירון

נסיבות החיים הביאו אותי להתוודע יותר ויותר אל 'מדינת המרכז'. מירושלמי ותיק ונאיבי, שעד לפני כעשור הרגיש בתל אביב כמו בחו"ל, הפכתי להיות נוכח, יותר ויותר, בעיר המטרופולין של המרכז – בבתי הקפה, בחנויות הספרים, ברחובות ובכיכרות. התוודעתי גם לספירה הציבורית של העיר הגדולה ולאירועי התרבות שבה. עם הזמן הבנתי שאני חלק מתנועה רחבה יותר אל המרכז, אף כי אני מוסיף להיאחז בירושלים כביתי. ובעצם, הגעתי למסקנה שירושלים ותל אביב מספיק קרובות כדי ליהנות משתיהן – כל אחת והנאותיה  ומרחק הוא בעיקר עניין מנטלי.

בשנתיים האחרונות עבר מוקד המפגש שלי עם 'המרכז' מתל אביב אל הפרברים המקיפים אותה  בעיקר חלקים ממה שמכונה 'החגורה התיכונה', שעל פי ההגדרה המקובלת היא כוללת, בין השאר, את ראשון לציון, קריית אונו, פתח תקווה, הוד השרון, כפר סבא, ורעננה. בעוד שהמפגש שלי עם תל אביב הוא בעיקר כהולך רגל (גם אם מגיעים ברכב פרטי, המשימה הראשונה היא להיפטר ממנו ולעבור מסטטוס של 'מחפש חנייה' למעמד המועדף של 'הולך רגל'), אל ארץ הפרברים ניתן להתוודע בעיקר כנהג, דרך כלי הרכב. מכיוון שאני עובר ב'ארץ הפרברים' לא מעט ואף שוהה בה חלק ניכר מימות השבוע, התעורר אצלי יצרו של האנתרופולוג החובב, ומזה זמן אני צובר חוויות ותובנות כמין 'צופה משתתף'. בד בבד התוודעתי גם לספרות מחקר תיאורטית מרתקת שעוסקת בסוגית המרחב וזו חידדה את רגישותי לעולם הפרברים.

לאחרונה עיינתי בספרה של תמר ברגר, אוטוטופיה: על מרחב הביניים הפרוורי בישראל (הקיבוץ המאוחד, סדרת 'קו אדום', 2015), והקריאה בו סייעה לי לגבש את התובנות שלי על ארץ הפרברים. הנה כמה ממסקנותיה של ברגר בתיווך החוויות והפרשנות שלי.


1. מרכז הארץ עובר בשנים האחרונות מהפכה מרחבית עצומה, היסטורית ממש. עולם הפרברים החדש החל להתפתח כבר בשנות השמונים, בראש ובראשונה בבירת הפרברים 'ראשון לציון מערב', אבל הוא הגיע לשיא בשנים האחרונות. כמובן, לא כל ערי 'החגורה התיכונה' הפכו לפרברים החדשים. פתח תקווה היא עדיין עיר במובן המסורתי, לפחות ככל שהדברים אמורים במרכז ההיסטורי של התהוותה (שאמנם רמת השימור שלו ירודה מאוד), אבל היא מוקפת בשכונות פרברים מרשימות, כמעט מכל כיווניה, והן מאיימות 'לחנוק' את הגרעין המקורי. מרתק לראות את המתח בין האזורים הוותיקים של ערי 'החגורה התיכונה' לבין המרחבים הפרבריים החדשים שמתהווים לידם. זו היסטוריה אורבנית בהתהוות. כשלעצמי, מצאתי אירוניה היסטורית בעובדה שהמתחרות על התואר בירת הפרברים הן ראשון לציון ופתח תקווה, אותן מתחרות היסטוריות על תואר המושבה הראשונה בארץ ישראל בשלהי המאה ה-19 (כאמור, ראשון מנצחת).

מגדלי יורו בפתח תקווה (מקור: מדלן)

2. לכאורה הפרברים הם תופעה מגוונת, אבל ביסודה מונחת באופן עמוק תשתית אחידה. ברגר טוענת בצדק, כי 'צמודי הקרקע' וה'דוּפְּלֶקסים' מצד אחד והמגדלים רבי הקומות מצד שני, הן ממש אותה גברת בשינוי אדרת. העדר הייחוד מאפיין את אלה ואת אלה כאחד. בשיחה שקיימתי לאחרונה עם חבר הוא תיאר באוזניי את חווית הנסיעה המתמשכת באזורי הפרברים כתחושה של עמידה באותו מקום. אם בערים היסטורית, כמו ירושלים (לא כולל שכונות הקצה) או תל אביב 'הישנה', כמעט כל רחוב שונה מחברו ויש לו 'אישיות' פיזית ורוחנית משלו, בשכונות הפרברים כל הרחובות דומים והשוני היחידי הוא בשמו של הרחוב.

3. הפרברים הם הביטוי המרחבי והיישובי המובהק של מהפכת ההפרטה שמאפיינת את הכלכלה הקפיטליסטית החדשה. מנקודת מבט ציבורית, הם נולדו עם הפיכת אדמות חקלאיות ושטחים פתוחים ל'נדל"ן', שמיועדים לבני 'מעמד הביניים' (בעיקר לבני מעמד הביניים הגבוה); מנקודת מבטו של האדם הפרטי, מרחבים אלה, שלא כמו הערים המסורתיות, מושתתים על החוויה הצרכנית (ככל שניתן לקרוא לה 'חוויה'). לא רק הבית הפרטי, הדופלקס או הדירה במגדל היוקרתי משווקים כמוצר צריכה, גם חיי היומיום, החינוך ותרבות הפנאי מושתתים על הפרטה וצרכנות. במקום מרכז קהילתי או מתנ"ס שיש בו חברים-שותפים, פועל 'קאנטרי קלאב' שפונה ללקוחות. מניסיוני האישי אני יכול להעיד על בתי ספר בפרברים שאף הם עסוקים ב'מיתוג' עצמי תוך התייחסות להורים כ'לקוחות' שצריך לרַצות אותם. אותם הורים – בשיח ביניהם – באים אל המורים, אל מערכת החינוך ואפילו אל תנועת הנוער בדרישות ובטענות כמו 'שילמנו הרבה כסף כדי לגור כאן'.

ארץ הפרברים זרועה לאורכה ורוחבה בקניונים סגורים וממוזגים, כמו גם במרכזי קניות פתוחים וגדולים, שמספרה של ברגר למדתי לכנותם 'פאוואר סנטר'. המשותף לכל המרכזים הללו היא חוויית צריכה מנוכרת יותר, שמושתתת כמעט בלעדית על רשתות גדולות (והדברים אמורים בכל תחום, כולל תרבות פנאי  מביגוד ומזון ועד ספרים וצעצועים), וזאת בניגוד לקנייה בחנויות המסורתיות בערים

'קאנטרי אונו' (מקור: סיני ייעוץ והנדסת חשמל)

4. חיי הפרברים מושתתים על חלום של יום-יום שקט ורגוע, מנותק מהטרדות שמאפיינות את החיים האורבניים המסורתיים. הפרבר, לפחות בחזון האוטופי שלו, מתאפיין בהומוגניות, והיא זו שיוצרת את הביטחון ואת תחושת השייכות – אמתיות או מדומות. במודע או שלא במודע, במציאות הישראלית יש כאן מעין הדחקה של דברים מטרידים, או פשוט בריחה מהתמודדות אתם: הפרבר מייצג הומוגניות מעמדית וכלכלית ולכן אין בו עניים או נזקקים (ה'הומלסים' בכל העולם מעדיפים את מרכזי הערים). אין מיעוטים – כולם יהודים, ועל פי רוב גם כולם ישראלים. באזור בו אני חי בדרום ירושלים יש נוכחות בולטת מאוד של עולים (חדשים וישנים), דוברי אנגלית וצרפתית, לעומתו בפרברי המרכז יש הומוגניות 'צברית' ורק מיעוט לא ניכר של דוברי אנגלית או רוסית. הפרברים במרכז הם גם חילוניים מאד, ולפיכך מוקדי עימות וחיכוך טיפוסיים של החברה הישראלית, כמו יחסי דתיים-חילוניים, כמעט ואינם מגיעים אליהם. יש כמובן גם פרברים המיועדים למגזר הדתי-לאומי (אך לא לחרדים) וגם בהם יש הומוגניות חברתית וכלכלית. הבעיות המדממות של מדינת ישראל, כמו יחסי יהודים-ערבים, או פערים מעמדיים ומתיחויות מגזריות בין ותיקים-חדשים או 'מקושרים'-'דפוקים', אינם חלק מההווי הפרברי. את השכבות החלשות או ה'בעייתיות' של החברה הישראלית  שלא לדבר על פלסטינים או שב"חים  פוגשים רוב תושבי הפרברים רק על מסכי הטלוויזיה או כנותני שירותים.

האוטופיה הפרברית היא אפוא א-פוליטית. הפוליטיקה המדממת, שעמה מתמודדים רוב תושבי הערים בארץ (כולל תל אביב עצמה) היא כביכול לא רלוונטית, או מעט מאוד רלוונטית, בעולם הפרברים. הוויה זו קשורה כמובן במובהק להעדרה הכמעט מוחלט של 'ספירה ציבורית' (למשל, כיכרות שבהן אפשר להפגין), שיש לה פוטנציאל של גיוס וגיבוש פוליטי, שהומרה ב'ספירה צרכנית' (קניון, 'פאוואר סנטר' ו'קאנטרי קלאב'). 

ישפרו סנטר, נס ציונה (מקור: ישפרו)

5. גם ההיבט המשפחתי והמגדרי חותר להומוגניות. הפרברים מיועדים בראש ובראשונה, ולמעשה באופן כמעט בלעדי, למשפחות עם ילדים. יתרה מזאת, הם גם מעודדים חלוקת עבודה מגדרית מהסוג המסורתי: הגבר, בדרך כלל, עובד מחוץ לבית, בעוד האישה נמצאת הרבה יותר בבית (יחסית לנשים בערים) ואחראית על הילדים והסעותיהם (בתי ספר, חוגים וכדומה). תמר ברגר טוענת שהפרברים האמריקנים של שנות החמישים כיוונו במפורש להחזרת הסדר המגדרי ההיררכי 'על כנו', לאחר שהתערער בזמן מלחמת העולם השנייה. המפגש האישי שלי עם חיי הפרברים אכן אימת מציאות שבה האמהות מופקדות על חינוך הילדים ותרבות הפנאי שלהם באופן הרבה יותר מובהק מאשר האבות, בוודאי בהשוואה למציאות המוכרת לי ממרכז תל אביב או דרום ירושלים. חיי הפרבר נועדו בעיקרם למשפחות גרעיניות (אבא-אמא וילדים) ואין בו מקום לרווקים או לרווקות, שעם בגרותם יוצאים מן הפרברים אל הערים הגדולות. האוטופיה הפרברית אינה רואה בעין יפה לא אנשים בודדים ולא משפחות רב-דוריות, שכמותן אפשר למצוא רק בערים. 

6. אז מהו מחירה של האוטופיה הפרברית? מכיוון שבזמן האחרון תחום המחקר שלי (היסטוריה יהודית באירופה) מתמקד בחוויית הזמן והמרחב, מצאתי עניין רב בדבריה של ברגר. לדבריה, המרחב הפרברי מתאפיין ב'יישור גבעות, עקירת צמחייה, החייאת חולות ומלט ירוק' (עמ' 48). במילים אחרות: 'יישור' המרחב הקודם, ובפועל – מחיקה שלו. התוצאה היא חוויית מרחב נטולת הקשר 'היסטורי', שמתחברת לאופן בו מתארת ברגר את 'הזמן הנחווה'. לטעמי, זהו אחד המשפטים החדים בספר, שמיטיב לתאר גם את החוויה הפרברית האישית שלי כצופה מבחוץ: 'הפרבר הוא במידה רבה הווה. אין זה הווה קונטקסטואלי, אלא כזה שמתאפיין ביעילות, בפונקציונליות, מעין חיים בלא-זמן בהיפר-מרחב שהוא לא מרחב' (שם). מחירה של האוטופיה, או בלשונה של ברגר 'האוטוטופיה' (שכן אורח החיים הפרברי תלוי בקיומו של רכב פרטי), הוא אפוא רידוד של הזמן ושל המרחב. החוויה המגוונת וההטרוגנית שמזומנת למי שמסתובב ברחובות תל אביב 'הותיקה' (זו שמדרום לירקון), וכמובן גם בערים ותיקות אחרות כמו ירושלים או חיפה, נשללת באופן כמעט הרמטי מהעולם הפרברי. כאשר אני חוזר לביתי שבירושלים אחרי יום או יומיים של שהות ב'פרבר', אני חש צורך דחוף 'להסניף' את הנוף האורבני והאנושי שסביבי, מה שמאפשר לי להתחבר מחדש לעולם 'האמתי'. הדגש כאן הוא לא על הגעגוע לבית הפרטי שבירושלים, אלא על תחושת החסר בעולם הפרברי. עובדה היא שאחרי שהות דומה של יום-יומיים בתל אביב אני לא חוזר הביתה עם תחושה דומה.

7. והרהור אחרון: האם האוטופיה הפרברית – על יתרונותיה וחסרונותיה – היא בת-קיימא?  מסופקני. הרי אי אפשר באמת לחיות מחוץ לזמן ולמרחב 'האמתיים'. אי אפשר להסתתר מן המצוקות והאתגרים שמאפיינים את המציאות הישראלית ונחווים על ידי רוב תושבי הערים. ניתן להתנתק מהם אולי לזמן מה – ככל שיש יציבות תעסוקתית ומשפחתית (שאינן מובנות מאליהן)  אבל לא לאורך זמן. מה קורה לזוג שמתגרש ונותר ללא תמיכה משפחתית? מה קורה למי שמאבד את עבודתו? יתרה מזאת, הזמן לא עוצר גם במבנים המשפחתיים 'המסורתיים' שעליהם מושתתים חיי הפרבר. ברגר מראה איך שכונת 'ראשון מערב' – כאמור, בירת עולם הפרברים – מתמודדת עתה עם תהליך ההזדקנות של תושביה, שהופך את הבתים שמלכחילה נועדו לגידול ילדים במשפחה גרעינית קלאסית, לפחות ופחות רלוונטיים עבורם. זה צפוי להיות גם עתידם של הפרברים החדשים יותר בבוא העת. במאמר מוסגר אעיר, כי תהליך ראי הפוך, של ג'נטריפיקציה המערערת את המרקם האורבני 'הטבעי', מתרחש במרכזים ההיסטוריים של הערים הוותיקות (אזור שדרות רוטשילד בתל אביב למשל), אך זהו נושא לרשימה אחרת.


ראשון מערב (צילום: רויטל ולירון; תפוז אנשים)

הפרברים החדשים הם כאן (ובכל העולם) כדי להישאר. הם הולכים והופכים לחלק משמעותי ממרקם החיים של ישראל. למרות התכנון האחיד יש בהם, מטבע הדברים, גם תופעות הטרוגניות. ברור לגמרי שלא כל תושבי הפרברים מנוכרים או צרכניים באותה מידה, ובהחלט יכולה להתפתח שם תחושת סולידריות שנובעת מחיים במסגרת קטנה ויחסית סגורה (בעיקר סביב מכנים משותפים כמו גידול ילדים). יש גם מקום להשוות בין הסגירות והלכידות של הפרבר לזו של צורות התיישבות אחרות, כמו קיבוץ שיתופי או התנחלות. 

אני בכל אופן נשאר בירושלים.

_______________________________________________

פרופסור גיא מירון הוא ראש המחלקה להיסטוריה, פילוסופיה ומדעי היהדות באוניברסיטה הפתוחה. הוא גר בירושלים. 

יום רביעי, 30 בנובמבר 2016

שלושה מי יודע? חותם 'יהודי'; בתיה נושא-חן; החוטא הגדול

על שולחן המערכת הצטברו כמה חידות היסטוריות המבקשות לפנות אל מאגרי הידע והחכמה של קוראי הבלוג. מי בכם שיכול להושיט יד ולסייע  וְיָעַל.

א. חותם 'יהודי' מגרמניה?

פרופסור דן מכמן מאוניברסיטת בר-אילן, שעוסק בתולדות השואה, כתב לי:
נער גרמני שביקר לא מכבר בארץ הביא עמו פריט שקיבל מסבו – בלי הסבר מניין, איך ומדוע – ומסר אותו לשכני. לא הצלחנו למצוא הסבר ל'מטבע' הזה ואולי עונ"ש הוא הבמה שבה אפשר לברר זאת, או לפחות להעלות השערה. לי זה נראה כחותם פרטי כלשהו – אבל מניין ולשם מה?


כשלעצמי אני סבור שאין מדובר במטבע (הרי אין עליו שום ערך מספרי), וספק בכלל אם מדובר בחפץ יהודי. בזמנו כתבתי כאן על השם המפורש בגרמניה ו'חזירת היהודים' – ושם דנתי בשרידי מילים עבריות, בהם שם האל, שנכתבו על ידי הבריאסטים או מיסטיקנים נוצרים בגרמניה. אולי גם כאן מדובר במין 'סגולה' כזו?

ב. בתיה נושא-חן  מי מכיר? מי יודע?

פרופסור אבי עוֹרי העוסק ברפואה שיקומית ובחקר הרפואה היהודית מבקש את עזרת הציבור:
אספתי חומר מדעי רב על ד"ר בתיה נושא-חן, רופאה ששמה נשתכח מכותבי ימי העתים (היא מוזכרת רק בקצרה בספרם של נסים ויעל לוי, רופאיה של ארץ ישראל, 1948-1799, שנדפס בשנת 2009). נושא-חן הייתה אחת מאימהות מקצוע הרפואה השיקומית. היא נולדה ברוסיה בשנת 1897 בשם Berthe Neoussikine ונפטרה בתל אביב בשנת 1990 (הודעה על מקום קבורתה נרשמה באתר של חברה קדישא). למדה ועבדה כחמש עשרה שנה בפריס, חקרה ופרסמה רבות בנושאי אלקטרותרפיה ואבחון חשמלי. בשנת 1939 פרסמה ספר בגרמנית, שתורגם לאנגלית ב-1946 והוא מצוטט עד היום. בשנת 1936 עלתה לארץ ועבדה בבית חולים 'הדסה' שברחוב בלפור בתל אביב. כשהוקם בית החולים תל השומר, ביוני 1948, היא הצטרפה לסגל הרפואי שם ועבדה באבחון חשמלי של פגיעות עצביות יחד עם פרופ' ארנסט ספירא. 
ראיינתי מספר רב של רופאים שהכירוה, אך לאף אחד לא היה קשר ממשי עמה. היא הייתה ערירית, גרה בתל אביב ושם גם הייתה לה קליניקה. המרואיינים סיפרו לי כי סבלה משיתוק מוחין, ואם כך סיפורה מדהים: רופאה נכה, שפילסה דרכה בשנות העשרים והשלושים אצל גדולי החוקרים בפריס, ואחר כך ביססה את מעמדה בארץ. החלק המדעי של עבודתה ידוע לי, אך חסר מידע אישי, משפחתי וחברתי. אשמח אם מישהו מהקוראים יוכל לסייע בזה.
בתיה נושא-חן

ג. 'החוטא הגדול' מיכאל סמית  מי מכיר? מי יודע?

יעקב וימן צילם את המצבה המיוחדת הזו בבית הקברות של הקהילה הנוצרית בחיפה, סמוך לבית הקברות הטמפלרי. נסיונותיו למצוא מידע על מיכאל סמית עלו בתוהו, אך ברור שמדובר ביהודי משיחי אכול חרטה ורגשות אשמה. האם ניתן להתחקות אחרי עקבותיו?

הנה מה שכתוב על המצבה:
נאסף לעמיו בן ס"ח לחייו 
34  10  21 
חוטא גדול הייתי 
ואש השאול הרוחתי 
במשיח אל בטחתי 
ובדמו סלחתי


יום שני, 28 בנובמבר 2016

פה ושם בארץ ישראל: האיטלקית של רמי לוי; חוני המעגל; חמש טחנות

א. פרסום ראשון: רמי לוי באיטליה

חשיפה! לרמי לוי יש סניפים באיטליה, ואף אחד לא שם לב (חוץ מעידו וינטר).

שאם לא כן, איך אפשר להסביר את השלט הזה, שמתנוסס לתפארה ב'חניון' העגלות בכניסה לסניף הגדול של 'רמי לוי – שיווק השקמה', בקניון רב-חן שברחוב האומן בירושלים.

מכל מקום, כדי להבין את הוראות השימוש בעגלת הקניות צריך לדעת איטלקית. אחרת איך תדעו כמה סנטים או יורו צריך להכניס לחריץ?

צילום: עידו וינטר

הלכתי בעצמי לסניף אחר של רמי לוי, ברחוב יד חרוצים בירושלים, ולתדהמתי גיליתי שאת השלט הם הביאו מאיטליה, אבל את העגלות, או לפחות את מנגנון הנעילה שלהן, הם הביאו מגרמניה...

צילום: דוד אסף

ב. אַחֲרֵי מוֹתִי סִפְדוּ כָּכָה לִי

חוני המעגל  בלי מרכאות; זה היה שמו הרשמי (גם אם לא בהכרח המקורי)  היה דמות מוכרת בחוגי הקולנוע, התיאטרון והאמנות הרב-תחומית בישראל. הוא מת לפני שלושה חודשים, כנראה בסביבות גיל שישים. מתברר שאצל אמנים כמותו המוות הוא חלק בלתי נפרד מהחיים וממסכת היצירה. האקסצנטריות שבה חי בוקעת מקברו גם אחרי מותו.

כך נראה הציוּן שהוצב על קברו בבית הקברות בקיבוץ חורשים, וסביר להניח שהנפטר הוא זה שרשם את הנוסח קודם מותו.

צילום: אבישי ליוביץ'

ישראל ויינגולד הפנה את תשומת לבי לכך שחוני המעגל נקבר כבר בחייו, והוא עצמו הכין את נוסח מצבתו לאחד המיצגים שלו. ככל הנראה, לאחר מותו לקחו בני משפחתו את החלק התחתון של המצבה 'המקורית', ועליה הוסיפו את תאריך הפטירה הנכון.

תרבות ואמנות בישראל, פייסבוק

ג. טחינה עברית

כמה טחנות קמח היו בנחל עמוד שבגליל העליון? תלוי איזה שלט אתם קוראים, כלומר באיזו שפה אתם קוראים באותו שלט עצמו.

לפי הגרסה העברית היו בנחל עשרים ושש טחנות; באנגלית  רק חמש. מעניין כמה טחנות יש בערבית...

אגב, לפי האתר של רשות העתיקות אותרו בנחל עמוד שרידים של שמונה-עשרה טחנות קמח. מי צודק?

צילום: זאב קינן

יום שישי, 25 בנובמבר 2016

מִי יוֹדֵעַ עִיר לִישְׁטִינָא? עִיר לִישְׁטִין אֲנִי יוֹדֵעַ! – שיר ולחן, סיפור וביקור (ד)

מקומות בחיי ביאליק
ז'יטומיר, קוריסטאשוב, לישטין (מדרום ללישטין נמצאת קוטילנה, שם נערך היריד שעליו כתב ביאליק בסיפורו הגנוז על לישטין)

הפרקים הקודמים:
א. על השיר
ב. על הלחן ועל התרגומים

ט. 'חן ההר והדר היערות על העירה ל'!' 

לישטין האמתית נמצאת כ-13 ק"מ מדרום-מזרח לז'יטומיר. הדרך מז'יטומיר לכאן אינה קצרה וגם לא ארוכה, ובעגלה ושני סוסים – ללא פגעי מזג אוויר ובלא פקקי תנועה – ניתן היה לגמוא בשנות השמונים של המאה ה-19 מרחק זה בשעתיים. אבל אנו לא נוסעים בעגלה אלא באוטובוס מודרני, וגם כיוון הנסיעה הפוך. אנו נוסעים על הכביש הראשי מברדיצ'ב בואכה ז'יטומיר ופונים לכביש צדדי צר שמתפתל בנוף כפרי של עצים גבוהים וגבעות מיוערות. שדות שֶׁלֶף רחבים וארוכים, שניחוח דגן שנקצר זה לא מכבר נודף מהן, נפקחים לאורך.

בדרך ללישטין (כל הצילומים הם שלי אלא אם צוין אחרת; הקלקה על התמונה – תגדיל אותה)

והנה צומת דרכים נוסף: הכביש ללישטין פונה ימינה, מהלך 2 ק"מ בלבד. בדרך חולית זו פנתה העגלה שהביאה את הילד הקטן חיים נחמן ביאליק לבית דודו שבכפר.



הידיעות הראשונות על כפר בשם לישטין (Лiщин) הן משנת 1566. בכניסה לכביש הפנימי שבפנימי הוקם מין אובליסק משיש שחור. מתחת לציור זיו האיקונין של הבתולה מרים ותינוקה ישוע – אות וסימן לאופיו הפראבוסלבי המובהק של המקום – נרשמו שם הכפר וקטע ספרותי כלשהו. יש גם ציור נאיבי של עצים, ברבורים שוחים באגם, חסידה מקננת בראש העץ ושביל מתפתל שחוצה בית כפרי, באר מים וטחנת קמח, ומוביל אל הנהר.


השמש היוקדת גרמה לדמותו של הצלם להשתקף על השיש המבהיק (ברוך גיאן, איפה אתה כשאני צריך אותך?!).



אנו מתקדמים והנוף נהיה פסטורלי יותר ויותר. שדרת עצים גבוהים מובילה אותנו אל תוככי הכפר.


בכניסה לכפר מקדמים את פנינו נוף הנהר, הגשר וטחנת קמח ישנה. 

טחנת הקמח הישנה (צילום: זיוה טאובר)

על הגמלון של טחנת הקמח נרשמו התאריכים 1954-1654. מה פשר תאריכים אלה? הרי ברור שהבית לא הוקם במאה ה-17. הכוונה היא לציון יובל 300 שנה למה שנודע בהיסטוריה הרוסית והאוקראינית (וגם היהודית) כ'שְׁלוֹם פריאסלאב'. בשנת 1654 חתמו הקוזאקים, בראשות בוהדן חמלניצקי, על ברית צבאית עם רוסיה הצארית (מה שהביא מיד לפרוץ מלחמה בין רוסיה לפולין). ההסכם נחתם בעיר פְּרִיָאסְלָאב, בירת הקוזקים החופשיים שעל הגדה המזרחית של הדנייפר ורחוקה מכאן מרחק הגון (בעיר זו, אגב, נולד שלום עליכם, אבל זה באמת לא שייך לסיפור שלנו).

מה הקשר בין תאריך היסטורי זה לבין הטחנה הישנה? אין כנראה שום קשר, אבל בהחלט ייתכן שטחנה זו – בלי התאריכים – קידמה גם את פניו של הילד חיים נחמן, שיכול היה להריח את ריח גרגרי הדגן הטרי שנטחנו בה.

באתר אינטרנט רוסי מצאתי תמונה ישנה ובלתי מתוארכת (אומנם, אחרי 1954) של אותו מקום בדיוק.


מול הטחנה שריד של מתקן הנדסי ישן נושן  – כנראה כבן 250 שנה!  ששימש להפעלת סכר שהעביר את מי הנהר אל הטחנה ומן הסתם גם להשקיית חלקות. 



מצד ימין בית איכרים שגדרותיו נצבעו כחול בוהק וערימה ענקית של שחת צבורה בחזית. 
אולי כאן, 'סמוכה לנהר', עמדה פעם דירתו של אברהם זליג, שבסיפורו של ביאליק תואר כחוכר מס הגשר 'והמפקח על בדק הגשר'...

ערימת השחת בכניסה ללישטין

ומצד שמאל, האגם, שאינו אלא נהר, זהו נהר גוּיְבָה (או הוּיְבָה).

צילום: זיוה טאובר

והנה הגשר. אפשר לדמיין את בתו הקטנה של חוכר מס הגשר אברהם זליג, 'נערה ירקרקה ודקה', ששומעת 'שעטת פרסות סוסים וגלגול אופנים מעל קרקע הגשר', וממהרת לצאת מביתה 'בארנקי של עור', לקבל את פני הבאים לעיירה, ולגבות את מס שתי הפרוטות... 


הגשר כבר אינו בנוי מ'קונדסין דקים שהם רקובים'. הוא הוחלף במוטות פלדה מוצקים, שתומכים בכביש שרכב יכול לעבור עליו בביטחון. אבל לא הרחק מכאן מצוי גשר בדיוק כפי שתיאר אותו ביאליק: 

אין אדם בא אל העיירה ל. ... אלא אם כן מסתכן ועובר תחילה את הגשר הרעוע והמרופף, שהוא תלוי ועומד בנס על קונדסין דקים, שהם רקובים ומתמזמזים מתחתיתם, מקום שהם משוקעים במימי הנהר.
צילום: ויקטור גלנין (מקור: GalleryUA)

חבורה של 'שקצים' מבני ובנות הכפר משתעשעת כמו נערים בני גילם בכל העולם. בגדי ים אופנתיים לגופם והם עולים על מעקה הגשר ו'קופצים ראש' למי הנהר הצלולים והקרירים.


בגדה מנגד עץ אלון נישא, ומתחתיו עומד דייג בודד. הנהר אכן נקי יחסית והדגה בו פרנסה את יושבי הכפר מאז ומתמיד.


בהמשך הכביש בצד ימין מבנה רחב ידיים  זו טחנת הקמח החדשה, שגם היא כנראה הונעה במי הנהר.


על גדות הנהר הפסטורלי, יש גם זמן לצילום מזכרת של 'ההנהגה הרוחנית'...

אנוכי הקטן עם רוחמה אלבג

הדרך שוב מתפתלת ואנו עולים לגבעה שעליה יושב הכפר. 


'אל תוך העיירה גופה עולים דרך משעול צר, המטפס ועולה מעבר ההר השני בצלעו המשתפעת'

לא בדיוק 'קני נשרים', וגם לא 'אשפת דורות'. לערימת הזבל הענקית שתיאר ביאליק בשיר, כבר אין זכר. המקום מטופח ונקי. עצי תרזה ענקיים ובתים מבודדים משני צדי הכביש. שקט של כפר שמופרע מדי פעם בנהימת אופנוע או מכונית ישנה של אחד מתושביו.



בצומת הדרכים שבראש הגבעה אנו נדרשים להחליט – ימינה או שמאלה?

בצד שמאל, על ראש הגבעה, עומדת כנסיית השילוש הקדוש ולצדה מגדל פעמונים. הם נבנו בראשית המאה ה-19, והיו מן הסתם לבו של הכפר הגויי. על פי מפקד האוכלוסין שנערך ב-2001 גרו בכפר 1,265 אנשים. היה כאן גם בית כנסת יהודי, מדווחת ויקיפדיה האוקראינית בִּיְבוֹשֶׁת.

כנסיית השילוש הקדוש בלישטין (מקור: Interesting Ukraine)

אנו פונים ימינה, לרחוב בית הספר, ונכנסים לחצר של מבנה ישן נושן, שבלי ספק היה כאן בימיו של ביאליק. זהו בית האחוזה של מי שהיה אדון העיר, פריץ פולני ושמו פולאנובסקי .(Polanowski) הבית, שגם הוא נבנה בראשית המאה ה-19, הוחרם על ידי הרוסים לאחר דיכוי המרד הפולני של 1863 ובעליו מן הסתם הוגלה. תקופה ארוכה שימש המבנה כבית ספר לילדי הכפר. לימים נבנה בחצר האחוזה בניין חדש עבור בית הספר, ובית האחוזה המקורי עומד הרוס למחצה ועזוב, 'נטוש ובלי כוחות'.


אחוזת הפריץ פולאנובסקי

ישבנו מאחורי בית הספר 'החדש' ולמדנו משהו חדש על הילד חיים נחמן בן השתים-עשרה ומסע ילדותו מ'פרבר העצים' הז'יטומירי אל לישטין ובחזרה, אל עתיד מזהיר שאז הוא לא יכול היה לשׁער כלל את קצה-קצהו.