יום רביעי, 28 בספטמבר 2016

על דעת המקום: מי אתה בן תֵּימָא?

ציון הקבר המיוחס לתנא רבי יהודה בן תימא, ליד מושב דלתון בגליל (מקור: טלחופש)

מאת יהודה זיו

כשהתחלתי לבקש דרך נאה לציון יום הולדתי התשעים, שחל השנה בי"א באדר ב' (זכיתי מן ההפקר בחודש נוסף!), עלו בזכרוני דבריו של 'יהודה' אחר, הוא רבי יהודה בן תֵּימָא בפרקי אבות (ה, כא):
בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים לַמִּקְרָא, בֶּן עֶשֶׂר לַמִּשְׁנָה, בֶּן שְׁלשׁ עֶשְׂרֵה לַמִּצְוֹת, בֶּן חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה לַתַּלְמוּד, בֶּן שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה לַחֻפָּה, בֶּן עֶשְׂרִים לִרְדּוֹף, בֶּן שְׁלשִׁים לַכֹּחַ, בֶּן אַרְבָּעִים לַבִּינָה, בֶּן חֲמִשִּׁים לָעֵצָה, בֶּן שִׁשִּׁים לַזִקְנָה, בֶּן שִׁבְעִים לַשֵּׂיבָה, בֶּן שְׁמוֹנִים לַגְּבוּרָה, בֶּן תִּשְׁעִים לָשׁוּחַבֶּן מֵאָה כְּאִלּוּ מֵת וְעָבַר וּבָטַל מִן הָעוֹלָם.
מי היה יהודה בן תימא? במהדורה החדשה והמוערת של פרקי אבות: פירוש ישראלי חדש (ידיעות אחרונות / ספרי חמד, ירושלים תשס"ט), פרי יוזמת קרן אבי חי, כתב עליו חוקר המדרש פרופסור אביגדור שִׁנְאָן כך: 'חכם ארץ ישראלי שזמנו לא נקבע בוודאות (ושמו מופיע בחלק מן המקורות גם בלוויית התואר "רבי", ושם אביו גם כ"תומא" ... נראה שהוא חי לאחר החורבן' (עמ' 212).

אך אני מבקש להציע השערה אחרת, ששמו 'בן תימא' אינו רומז לשם אביו אלא לשם עירו – תֵּימָא (Tayma), נוה מדבר גדול באזור יַתְ'רִיבּ (לימים אֶל-מַדִינָה), אשר בצפון-מערבה של ערב הסעודית. 

במקרא מוזכר 'תֵימָא' כאחד מבני ישמעאל (בראשית, כה 15), והביטוי 'אָרְחוֹת תֵּמָא' (איוב, ו 19) מכוון כנראה אל מקומו של אתר זה, שנמצא בצומת דרך הבשמים המוליכה מצפון-מערב חצי האי ערב, דרך צפון הנגב, אל הים התיכון ואל הדרך הפונה לעבר בבל אשר בצפון-מזרח. 

נַבּוּנָאִיד, מלך בבל במאה ה-6 לפני הספירה, ישב בשעתו בתימא ומשם 'התהלך עד חַ'יְבַּר ויַתְ'רִיבּ' שמדרום לה. בקומראן נתגלתה תפילה עתיקה בארמית המכונה 'תפילת נבונאיד', ועל פיה הוא היה נגוע בשחין וישב שבע שנים בתימא, הרחק מאדם. הוא נרפא שם בידי קוסם יהודי, אשר הבהיר לו כי נענש על שהתפלל לאלילים ויתרפא רק אם יעזבם (כעין המסופר על נבוכדנצר בספר דניאל, פרק ד).

'אבן תימא' ועליה כתובת בארמית מן המאה ה-6 לפני הספירה (מקור: ויקיפדיה)

מדיניות ההגליה שנהגו בה מלכי אשור הביאה אל תימא ושכנותיה את גולי שומרון, לאחר שזו נכבשה בידי סרגון השני בשנת 720 לפני הספירה. וכך צצו בתימא לאורך ההיסטוריה דמויות משיחיות שנשאו שמות המתייחסים על שבטי ממלכת שומרון, כמו אלדד הדני (במאה ה-9) או דוד הראובני (במאה ה-16). גם הנוסע המפורסם בנימין מִטּוּדֵלָה עבר במסעותיו בתימא ובח'יבר ותיעד בהן נוכחות של קהילות יהודים.

בתקופה הרומית שב ונתהדק הקשר בין אותם גולים משומרון לבין ארץ ישראל. משכבש טְרַיָאנוּס קיסר בשנת 106 את ממלכת הַנַּבָּטִים, הקים על מקומה את 'פרובינקיה ערביהוסלל לאורכה – בין בצרה בירתה לבין אילת – את Via Nova Trajana (דרך טריאנוס החדשה), אשר בחלקה השתלבה עם 'דרך הבשמים' וקטעים ממנה ניכרים עד היום ממזרח לים המלח. אני משער כי באותה עת שימשה תימא גם מרכז לחבורת תנאים, אשר רבי יהודה בן תימא עמד בראשה. לא לחינם נדרשו בתלמוד הבבלי דברי הנבואה 'כִּי הִנֵּה הָאָדוֹן יְהוָה צְבָאוֹת מֵסִיר מִירוּשָׁלַ‍ִם וּמִיהוּדָה מַשְׁעֵן וּמַשְׁעֵנָה כֹּל מִשְׁעַן לֶחֶם וְכֹל מִשְׁעַן מָיִם' (ישעיהו, ג 1) – ' "משען" אלו בעלי מקרא; "משענה" אלו בעלי משנה, כגון ר"י בן תימא וחבריו' (חגיגה, יד ע"א).

שלא לדבר על בית אב מבני יַהוּד חַ'יְבַּר (יְהוּדֵי חייבר), אשר נסתפח במאה ה-7 על שבטי ערב בעת כיבוש הארץ, וצאצאיו יושבים עד היום בעיירה יַטָּה שליד חברון. עדות ליהדותם נעוצה בשמו של אותו בית אב – אַל-מֻחָ'אמַּרָה (ألمخامّرة), כלומר עושי היין (מלשון חַ'מַר, דהיינו יין, ובדומה ל'חמרא' בארמית), ומכאן שאין הם נמנים עם שכניהם המוסלמים, אשר דתם אוסרת עליהם שתיית יין. לבד משמם העיד על זיקתם ליהודים גם מנהגם להדליק נרות בחלונות בתיהם בלילות חנוכה – מנהג שאותו תיאר יצחק בן-צבי (שאר ישוב, יד יצחק בן צבי, תשכ"ט, עמ' 422-410). הפיגוע שביצעו לפני כמה חודשים במתחם שׂרונה שבתל-אביב שני יַטָּאִים בני מחאמרה, מלמד על המרחק שעברו בני יטא מאותם ימים ועל הקושי שיש להם לשאת רמז כלשהו של זהות 'יהודית'.    

על הצעתי לראות בכינוי 'בן תימא' את שם עירם של אותם 'בעלי משנה' הגיב אביגדור שנאן: 'בדרך כלל אין קוראים לאדם על שם מקומו, אלא בכינוי "איש חיפה", "איש ירושלים" או "חֵיפָנִי" ו"ירושלמי" וכדומה. האם מצאנו במקורותינו "בן מקום פלוני"?'. 

אך אני חלקתי עליו ומניתי את בני העיר בתירה (או בתירא) שבבשן, אשר יסד בשעתו זמרי הבבלי, שביניהם נמנו רבי יהושע בן בתירא, ואפשר שגם רבי שמעון בן בתירא (או פתורא?), שהיה מראשי הסנהדרין בירושלים; רבי יהודה בן בתירא, שהיה חבר בית הדין ביבנה וחכמים נוספים עד ימי הגאונים. כך אף תנא בשם בן דמא, שהיא עיר בבשן, ולימים אף רבי אביתר דדמא, שנזכר בתלמוד הירושלמי (שביעית, ו א). שלא לדבר על בן (או בר) כוזיבא, אשר כינויו מלמד כנראה על מקום הולדתו או מגוריו ('אנשי כֹזֵבָא' נזכרים בדברי הימים א, ד 22).

מסורת קברי הצדיקים בגליל העליון ציינה את מקום קברו של ר' יהודה בן תימא ליד מושב דלתון, בצפון-מערב הר אביתר – בינו לבין מערת עלמה ('מערת  הבבלים') – על גבי גל אבנים, אשר ערביי הסביבה כינו אותו שייח' נַטָּאח (נַגָּח) (צבי אילן, קברי צדיקים בארץ ישראל, כנה, 1997, עמ' 201-200). מסורת אחרת מייחסת את אותו גל אבנים לתנא יהודה בן דמא, שהוצא להורג על ידי הרומים בערב חג שבועות ונמנה בין 'עשרת הרוגי מלכות' (ישראל מאיר גבאי וישראל הרצברג, מקומות קדושים וקברי צדיקים בגליל, אוהלי צדיקים, תש"ע, ב, עמ' 342). לדברי מחבריו של ספר זה, כיון שאותו בן דמא לא הניח אחריו זרע בר קיימא, תיקנו חכמים לומר לזכרו בתפילת שחרית את דברי ר' יהודה בן תימא: 'הֱוֵי עַז כַּנָּמֵר, וְקַל כַּנֶּשֶׁר, וְרָץ כַּצְּבִי, וְגִבּוֹר כָּאֲרִי לַעֲשׂוֹת רְצוֹן אָבִיךָ שֶׁבַּשָּׁמָיִם' (אבות, ה, כ) ואחריהם 'קדיש', ואולי מכאן צמחה המסורת שהביאה את יהודה בן תימא לגליל.

מגזרת נייר לסוכה (אוקראינה, 1858) עם כיתוב 'הוי עז כנמר וקל כנשר' (מקור: מוזיאון היכל שלמה לאמנות יהודית)

לימים, משהועתק מרכז יישובה היהודי של ארצנו בעקבות מרד בר כוכבא אל הגליל, נדדו עמו גם כ"ד משמרות כהונה ואף מסורות 'קברי צדיקים', בעיקר אל מזרח הגליל העליון, ובהן גם מסורות כפולות כעין זו של קבר ר' יהודה בן תֵּימָא (או בן דָּמָא). בדורות האחרונים נוסף שפע ציונים חדשים של קברי צדיקים, פרי דמיונו הפורה של הרב שמואל זנוויל כהנא (שז"ך). שז"ך, ששימש בשעתו מנכ"ל משרד הדתות, נטל על עצמו משימת קודש זו, ולא בגליל בלבד, ו'איתר' ברחבי הארץ קברי צדיקים לרוב. על קברים אלה, הפזורים בין צפת למירון, מתהלך מזה שנים הסיפור בתלמיד של אחת מישיבות צפת, שהפנה אל רבו שאלה: לכשיבוא משיח ויקומו כל המתים מקברותיהם, מניין תימצא בצפת פרנסה לכולם? והשיב לו אותו ראש מתיבתא: הסר נא דאגה מלבך, מתחת לציוני הקברים של שז"ך לא יקום איש לתחייה...

שלמה זלמן כהנא (מקור: כמעיין המתגבר)

בשלהי שנות השמונים, בעודי ראש מדור מורי"ה (מורשת ידיעת הארץ) במִפקדת קצין חינוך ראשי (במחנה מטכ"ל שבקריה), ראיתי לפתע את קצין החינוך הראשי דאז, אל"מ אבי זוהר, קופץ מבעד לחלון משרדו וממהר אלי, מתנשם ומתנשף: 'הרב כהנא בדרך אלי. ביקשתי מהבנות במשרד להפנותו אליך... שיהיה בהצלחה'. ואכן, לאחר דקות אחדות נכנס שז"ך למשרדי ובהדרת הכבוד המתבקשת הודיע לי, כי לרגלי הר צין אשר בצפון הנגב – שיש המזהים אותו עם 'הוֹר הָהָר' מקום קבורתו של אהרן הכהן – הוא מתכנן לקבוע שלט, המציין את מקום קבורת אהרן. מילאתי את משאלתו: התקשרתי עם מפקדי בית הספר לקצינים (בה"ד 1), ובשעה היעודה המתינה שם לרב שז"ך מחלקת צוערים אשר כיבדו בפקודת 'הקשב' את טקס קביעת ציון קברו של אהרון הכהן. מעניין אם שלט זה שרד עד ימינו...

הר צין – האם כאן נקבר אהרן? (מקור: ויקיפדיה)

כפי שצוין בראש הרשימה, רבי יהודה בן תימא הוא גם שאמר: 'בן תשעים – לָשּׁוּחַ'. בעיניו נראו בני התשעים כשהם הולכים שְׁחוֹחַ, נשענים על מקלותיהם. לאחרונה התחלתי גם אני להישען על מקלי, ואף על פי כן אינני מוכן עדיין לָשׁוּחַ. על כן אני מקפיד לקרוא את דברי התנא הללו בשי"ן שמאלית: 'בן תשעים – לָשׂוּחַ', וכמתחייב אני מרבה בהליכה ובטיולים.

אותו מקל הליכה, עליו אני נשען היום, החזיר אותי אל ימיי הראשונים במחנה הפלמ"ח אשר בקיבוץ תל יוסף, אליו הגעתי במאי 1943. משה גרינברג (שלימים עברת את שמו להר ירוק), אביה של אחת מחברות הקיבוץ, נהג לבוא אל אוהלינו כדי לאלפנו בינה וחוכמת חיים. בין שאר חוכמותיו זכורות לי אלה: 
למה קוראים לו 'מָקֵל'? – כי הוא מקל על ההליכה. 
ולמה נקרא שמו ביידיש 'שׁטעקן'? – כי יש לו 'שתי עקן' (שני קצוות).
וברוח זו, ובזכות מקלי, אני מכנה את עצמי בשם 'דְרַייפוּס' (דריי פוס; בעל שלוש רגליים), ולוּ רק משום שביתנו, אשר במושבה הגרמנית בירושלים, סמוך לפינת רחוב אֶמִיל זוֹלָא... 

יהודה זיו במקלו (מקור: מינהל קהילתי גינות העיר)

הפזמונאי יורם טהרלב, שהוציא ממש לאחרונה ספר משעשע ושמו 'על ברכי אבות: פירוש מרענן למסכת אבות (כנרת, זמורה-ביתן 2016), הביא בו כמובן גם את משנתו של רבי יהודה בן תימא ואף הכתיר אותה: 'לכל זמן וגיל לכל חפץ' (עמ' 267-263). וכך הוא מפרש שם: 
לָשׁוּחַ 
אם עברת את התשעים והחלטת להמשיך, עליך ללכת שחוח כשאפך קרוב לאדמה כדי שתוכל להריח את ריחה, בחינת דע לאן אתה הולך. ויש אומרים לָשׂוּחַ בשין שמאלית, מלשון שיחה, שאוהב הישיש לספר מה קרה לו בשנות חייו. ועל כך נהגו לומר: אדם זקן זוכר נפלא את מה שקרה לו בעבר הרחוק, אך אינו זוכר כמה פעמים סיפר זאת...

יום שני, 26 בספטמבר 2016

פה ושם בארץ ישראל: הוד והדר; חתולים בדרך; מעקף חינוכי; ברזים נפרדים?

א. אמת בפרסום

בחלפה על פני אחד הבניינים החצי-הרוסים שברחוב התעשייה, באזור התעשייה תלפיות בירושלים, הבחינה עינה החדה של טליה קינן בשלט 'להשכרה משרדים מפוארים', שנכתב כנראה בלי שמץ של אירוניה עצמית.

'משרדים מפוארים' מרחוק (צילום: זאב קינן)
'משרדים מפוארים' מקרוב

ב. זהירות, חתולים לפניך

שילוט מקורי באחת מסמטאות זכרון יעקב.

החתול שחוצה את הכביש בקדמת התמונה יכול אפוא לעשות זאת בבטחה יחסית.

צילום: שמריה גרשוני

ג. מעקף משרד החינוך

אלון ריבק טייל בנחל יְהוּדִיָּה שברמת הגולן וכתב לי: 'יש בנחל קטע שבו ניתן ללכת רק במים, וקטע זה חסום כנראה לטיולים של בתי ספר. כדי להורות לתלמידים את דרכם נבחר טקסט רב-משמעי'...

צילום: אלון ריבק

ד. ברזים בנתב"ג

כבר למדנו שמה שמתחיל אצלנו כסאטירה מסתיים במציאות.

בנתב"ג, ליד השירותים, יש ברז מים קרים. השילוט מכוון כמובן לשירותים, אך האם זה באמת מופרך לחשוב שמדובר בברזים נפרדים לגברים ולנשים? ימים יגידו...

צילום: אלון ריבק

לרמי נוידרפר זה הזכיר תמונה מפורסמת שצולמה בטקסס בשנות השישים...




יום שישי, 23 בספטמבר 2016

לוּ הייתי רוטשילד: ספרות, הומור ודמגוגיה


מאת יוסף (ג'פרי) סאקס

רוטשילד הוא כידוע לא רק שֵׁם, הוא גם חלום וגם מטפורה.

'לוּ הייתי רוטשילד', שר החולב המפורסם ביותר בתולדות התיאטרון, הרי הוא טוביה החלבן, פרי דמיונו של שלום עליכם, ונתן בכך ביטוי לחלומו של העני להתעשר, לפחות כמו הגביר בעיירה שלו. למען האמת, טוביה חלם להיות רוטשילד רק בתרגומו המוצלח לעברית של דן אלמגורבמקור באנגלית שמו של רוטשילד כלל לא נזכר... 

הצ'ופצ'יק של הקומקום: משירי דן אלמגור, כנרת, תשע"ב, עמ' 232

אבל גם כך נוכח 'רוטשילד' בספרות ובפולקלור היהודי. ב'לשכת אחורי התנור' של בית המדרש של העיירה 'בטלון', מספר ש"י אברמוביץ, הוא מנדלי מוכר ספרים, עוסקים בכל מילי דשמיא ומילי דעלמא, כגון 'בשׁוּמת עשרו של קורח ורכושו של רוטשילד ושאר הנגידים המפורסמים' (מסעות בנימין השלישי, פרק ראשון).

הנה למשל בדיחה יהודית מפורסמת על אותו מלמד שאמר לרעייתו: 'לו הייתי רוטשילד, הייתי עשיר יותר ממנו'. 'הייתכן?', שאלה האשה, 'לו היית רוטשילד היית עשיר בדיוק כמוהו'. 'נכון', השיב המלמד, 'אבל הייתי ממשיך ללמד שיעורים פרטיים בצד'... (ראו גם אצל דרויאנוב, ספר הבדיחה והחדוד, א, מס' 553, בנוסח אחר ובלי אזכורו של רוטשילד, אלא של סתם גביר).

לכאורה, כל שם של יהודי עשיר יכול היה לספק את אותו אפקט קומי, אבל 'רוטשילד' (סתם 'רוטשילד', בלי צורך לייחד את שמו הפרטי של אחד מבני משפחת הבנקאים המפורסמת) משמש בהומור היהודי שם טיפולוגי ליהודי עשיר במיוחד. והנה, דימוי זה לא הפך את 'רוטשילד' למושא של צחוק וללעג, אלא להיפך – מושא לכבוד ולהערצה. כשיהודים סיפרו בדיחות על רוטשילד, הרעיון המובלע היה שכל אחד יכול להתעשר כמותו. עבור יהודים הדרך לפרוץ החוצה ולשנות את גורלם ואת מעמדם החברתי הייתה באמצעות התעשרות פתאומית, ממש כמו רוטשילד. כמובן ששינוי כזה יכול היה להתרחש גם באמצעות התרוששות פתאומית, אבל על זה אף אחד לא רצה לחלום.

הבדיחה הראשונה שנחקרה בספרו של זיגמונד פרויד הבדיחה ויחסה ללא-מודע (1905), היא משחק מילים המתייחס להונו של רוטשילד. אך זה לא הכל: בדיחה זו נלקחה מכתביו של היינריך היינה, שהבין טוב יותר מרוב היהודים בתחילת התקופה המודרנית מהו 'מחיר הכניסה' שנתבע היהודי לשלם בדרכו אל התרבות האירופית (מחיר שאותו היינה שילם כאשר נטבל לנצרות הפרוטסטנטית). הסאטירה של היינה, סיפור משנת 1829 הנקרא Die Bäder von Lucca (מרחצאות לוּקה), מספרת על הירש-היאזינט, יהודי השומר על יושרתו כשהוא מוקף בשחיתות, ונשאר נאמן ליהדות שעה שיהודים גרמנים רבים התנצרו. הסיפור מלגלג על רוב הדמויות המתוארות בו, אך מבטא הערכה למוזס לוּמְְפּ (Lump בגרמנית פירושו גנב, נווד, אדם חסר אופי), יהודי עני מן הגטו, ש'עונג שבת' שלו מפצה אותו על עוניו:

במשך כל השבוע הוא מתרוצץ, ברוח ובסערה, עומס חבילה כבדה על גבו כדי להרוויח כמה מָרְקים. אבל כאשר הוא חוזר לביתו בערב שבת, הוא מוצא את מנורת שבעת הקנים דולקת, השולחן מכוסה מפה לבנה והוא מסיר מעצמו את חבילותיו ואת דאגותיו ... והאיש מאושר, איננו צריך להתייסר עם כל ההשכלה הזאת, והוא יושב לו בנחת בתוך דתו ... הוא מתבונן בהנאה בנרות, שאת פתיליהם אינו מנקה אפילו.  – ואני אומר לך, שאם ... ייכנס עכשיו רוטשילד הגדול עם כל מתווכיו, פקידי דיסקונט, פקידי משלוח ומנהלי משרדיו שעימם הוא כובש את העולם, ויאמר: 'מוזס לומפ, בקש לך בקשה, מה שתבקש יקוים' – אדוני הדוקטור, אני משוכנע שמוזס לומפ יענה בנחת: 'נקה לי את פתילי הנרות!' ורוטשילד הגדול היה אומר בתימהון: 'לולא הייתי רוטשילד, הייתי רוצה להיות לומפון כזה' (יהודה אילוני ושלמה טנאי [עורכים], היינריך היינה, וקדיש הם לא יגידו: על יהודים, יהדות וחרות, רשפים, תשנ"ד, עמ' 64).

חוקרת הספרות רות וייס, שפרסמה מחקר מעניין על הבדיחה היהודית, ציינה, ש'ראייה אירונית זו של רוטשילד, הנענה לגחמותיו של יהודי קטן, הייתה למרכיב בסיסי של הומור יהודי ... זו הייתה פנטזיה שעוצבה על מנת למתן את הקרעים ההולכים וגדלים בין עשירים לבין עניים בתוך הקהילות היהודיות, והיא מפגינה אחדות יהודית מול האיום הכפול של אלימות אנטי-יהודית והתבוללות' (Ruth R. Wisse, No Joke: Making Jewish Humor, Princeton University Press, 2015, pp. 49-50). 

אחת מתוצאותיה של האמנציפציה היתה היכולת של יהודים מסוימים לאסוף הון דמיוני שאִפשר להם, לפחות להלכה, להשתחרר מעוּלה של הקהילה היהודית, ולכל הפחות להיתפס בעיני עצמם ובעיני זולתם כמי שהצליחו להתעלות מעל הדימוי המקובל של 'היהודי'. 'רוטשילד' היה לסמל לכל מה שיהודי בעת הזו יכול לשאוף וגם להיות. ובה בשעה, עבור רבים, הייתה מציאות חדשה זו עילה לחיבוט נפש: אם רוטשילד (הפרסונה) יכול כעת להיות רוטשילד (המטפורה), למה שטוביה, או כל יהודי פשוט אחר, לא יוכל להיות גם הוא רוטשילד, או אף עשיר ממנו? 

בסיפורו של שלום עליכם 'לוּ הייתי רוטשילד', שנכתב ב-1902, נושא 'מלמד' פשוט ועני מהעיירה הבדויה כתריאלבקה מונולוג שבו הוא מספר לאשתו מה היה עושה בכסף הגדול לו היה זה נופל בחלקו. מסיומה של ה'דרשה' אפשר לעמוד על התיאוריה הפסוודו-סוציאליסטית שטיפח אותו מלמד, שלמעשה מסתירה מאחוריה פנטזיה להתעשרות מהירה: 


שלום עליכם, אנשים קטנים בעלי השגות קטנות, תרגום: אריה אהרוני, ספרית פועלים, תשמ"ח, עמ' 100

ביטוי נהדר נוסף לפנטזיה זו יש בסיפור אחר של שלום עליכם, שנכתב שנה אחת קודם לכן, 'עירם של האנשים הקטנים' (1901). שלום עליכם מספר שם על 'בעל בית' שנסע מכתריאלבקה לפריז וביקש להיפגש עם רוטשילד הגדול בכבודו ובעצמו. כיוון שלא נותנים לו להיכנס מספר היהודי לשומר הסף כי איננו קבצן אלא סוחר. הוא נפגש עם רוטשילד 'האמיתי' ומציע לו חיי נצח תמורת 'שלוש מאות במזומן'. רוטשילד 'התמים' משלם כמובן, ואז משיא לו הכתריאלי את עצתו:
רצונך לחיות לנצח? אם כן, עצתי לך שתשליך מאחוריך את כל פריז הסואנת הזאת, ותעבור על מיטלטליך אלינו, לכתריאלבקה, ושם לא תמות לעולם, מפני שמאז היתה כתריאלבקה לעיר, מעולם לא מת אצלנו גביר... (עירם של האנשים הקטנים, תרגום: בני מר, ידיעות אחרונות, 2005, עמ' 49-48).
שדרות רוטשילד בתל אביב בימי 'המחאה החברתית', 2011 (צילום: יוליה זובריצקי; מקור: מגפון)

השלכה נוספת של השימוש ההומוריסטי בדמותו של רוטשילד היא המעמד המעורפל והגבולי שהחזיקו בו בני משפחת רוטשילד בכל הקשור לזיקתם אל הקהילה היהודית. ג'רמי דאובר, שעוסק במחקר שלום עליכם, ציין בפני שמשה מונטיפיורי, למשל, איננו מופיע בסוג זה של הומור. מדוע אין בדיחות על מונטיפיורי? ככל הנראה משום שהוא נתפס כמי שנשאר 'יהודי' למרות עושרו המופלג. אם ההון עוזר ליהודי שזכה בו לפרוץ את גבולות הגטו, הרי שהבדיחה משקפת עבור היהודי שנותר בתחומיה של הקהילה את חוויית המסתורין של הלא-נודע, זו שמצפה ליהודי אחרי שיעזוב את קהילתו. הסיבה שדווקא רוטשילד 'מככב' בהומור היהודי היא, שאף אחד לא באמת ידע אם הוא 'בפנים' או 'בחוץ'.

בעטו של ש"י עגנון עבר דימויו המסורתי של רוטשילד שינוי. הסיפור 'מזלו של רוטשילד או שני הגבירים', שפורסם לראשונה בעיתון הארץ בערב פסח תשכ"ג (8 באפריל 1963) ולימים כונס בספרו תכריך של סיפורים (שוקן, תשמ"ה, עמ' 56-49), שראה אור לאחר מותו, הוא סאטירה שנונה על החיים היהודיים ועל מתחים מעמדיים מנקודת מבטו של רוטשילד עצמו.

בגרסתו של עגנון המודל התהפך: רוטשילד שלו הוא כולו 'בפנים' ושייך במובהק לעולם האשכנזי המסורתי של שמירת תורה ומצוות. עגנון 'שאל' מרכיבי עלילה מן הסיפורים החסידיים, שבהם הרבי או הצדיק מסתיר את זהותו ומתהלך בעילום שם בין העיירות וכך הוא חווה את העולם דרך עולמו של יהודי פשוט. רוטשילד של עגנון 'נתקע' בערב שבת בעיירה קטנה במזרח אירופה (המספר אינו נוקב בשמה, אך ברור שהיא עיירה חסידית, שכן יש בה גם בתי כנסת שמתפללים בהם 'נוסח ספרד'). הוא מגיע, תוך שהוא מסתיר את זהותו, לבית הכנסת הגדול כדי להשתתף בתפילת קבלת שבת ושם הוא פוגש בגביר גאוותן ושתלטן. למען האמת, גביר מקומי זה אינו אלא קבצן לעומת עושרו של רוטשילד, אך רוטשילד נותן לו להביך את עצמו ולהסתבך ורק לבסוף הוא חושף אותו כרמאי וכשקרן. ברור שגם בני הקהילה מצטיירים כעדת חנפנים המתרפסים בפני מי שעושרו מדומה.

ש"י עגנון, תכריך של סיפורים, עמ' 49

רוטשילד של עגנון איננו מושא הסאטירה. אדרבה, הוא זה שחושף את שחיתותו של הגביר המקומי ואת נלעגותם של אנשי עירו. אולי מקומו וזמנו של עגנון הם שהביאו אותו לשינוי הפרספקטיבה הספרותית באשר לרוטשילד. בכל זאת, ירושלים של שנות השישים של המאה ה-20 איננה אודסה או קייב של שנות השמונים של המאה ה-19. נושאים שהעסיקו את דעת הקהל היהודית, כמו היציאה מן הגטו וגבולות השייכות לקהילה, עושר ועוני ומקומו של העושר בקביעת זהותם של מנהיגים, עברו שינויים היסטוריים מופלגים וממילא גם שינויים בנקודת המבט. 

בסיפור של עגנון, הגביר יכול להנהיג את עיירתו הקטנה באגרוף ברזל דרך אשלית העושר שהוא מטפח, וכפי ששר טוביה: 'כי הגביר צודק תמיד – וְדַי!'. ממקומו וזמנו של עגנון  מדינת ישראל הצעירה שנאבקת על קיומה, ולא בין כותלי בית הכנסת  הדרך שבה נהגו היהודים הגלותיים ששעבדו את עצמם בפני הגביר ועושרו, אינה באה עוד בחשבון, אף כי הסכנות נשארו בעינן.

עגנון סיים את הסיפור במוסר השכל ובאזהרה לקורא:


ובלשונו הגסה של גביר אמריקני עשיר בן זמננו, שאולי אינו כה עשיר כפי שהוא היה רוצה שיחשבו, ועל בסיס עושרו המדומה יש רבים המוכנים להכתיר אותו לגביר של העולם ולהושיבו בבית הלבן: אתם מפסידנים (losers)!



___________________________________________________

הרב יוסף (ג'פרי) סאקס, מנהל ומייסד של עמותת 'עתיד', מרצה בבית עגנון ועורך 'ספריית עגנון' באנגלית מטעם הוצאת טובי.

יום רביעי, 21 בספטמבר 2016

פרנסות של יהודים: יורדים לכביש

והפעם על פרנסות רחוב, פשוטו כמשמעו.

א. יֵשׁ מִשְׁמֶרֶת בַּחֲנִיטָה?

מה עושה רכב חניטה ברחוב וייצמן ברחובות, והאם שתי הדמויות המצוירות על הדופן אמורות לייצג את מספרם של החנוטים עד כה?

צילום: דן גרינשטיין

ב. ליצן במעבר חצייה

כדי להתפרנס הליצן שבתמונה יורד לכביש, בפועל ממש, וגם מסכן את נפשו.

שמוליק שדה מיובלים ירד לעיר הגדולה תל אביב והופתע לגלות בשדרות רוקח פינת רחוב אבן-גבירול את המחזה ההזוי הבא: הבחור ממתין לאור האדום שיופיע ברמזור, ואז הוא אץ-רץ ומבצע פעלולים על הכביש, ועוד לפני שהאור מתחלף לירוק הוא מספיק לרוץ בין המכוניות וללקט את מעותיו.

צילום: שמוליק שדה

ג. מוניות אנ"ש

אצל החרדים אנ"ש זה 'אנשי שלומנו', אלה שאפשר לסמוך עליהם כי הם משלנו (פֿון אונזערע). המפא"יניקים למדו את זה מהחרדים ובפתק המיתולוגי שהעביר מישה לגרישה היה כתוב: 'המוכ"ז מאנ"ש, נא לסדר לו עבודה, בב"ח' (המוסר כתב זה מאנשי שלומנו ... בברכת חברים).

והנה מתברר כי למרות שנגע הפרוטקציה הוסר מזמן (כי במקומו יש 'קשרים'), בכל זאת יש עדיין מוניות אנ"ש ואפילו עוף אנ"ש...

צילום: ברוך גיאן
צילום: זאב קינן

יום שני, 19 בספטמבר 2016

בורא מיני מזונות: חלבה קופיקו; משקה אובמה; גבינה שחורה

א. הספרות והחיים

ב'ממלכת החלבה' בשוק מחנה יהודה בירושלים יש חלבות מכל הסוגים. יש גם חלבה שאפילו תמר בורנשטיין-לזר, אמו-הורתו הספרותית של 'קופיקו', לא העלתה בדמיונה.

ואין לנו אלא לשאול: ומה עם צ'יפופו (שהוא כידוע בן-דודו של קופיקו)? למה הוא לא קיבל חלבה משלו?

צילום: דוד אסף
תמר בורנשטין, קופיקו בתחרות כדור-רגל, ציורים מ' אריה, הוצאת זלקוביץ [1960]

ב. ובקרוב משקה 'טראמפ'?

למה החליטו בחנות משקאות בצפת לקרוא למשקה הזה 'אובמה' כשהשם הוא 'אוּמְבָּה!' (!Ummba)?

אולי בגלל שעל הפחית מצויירת דמות של גבר שחור? לא, לא יכול להיות... בטח סתם התחלפו האותיות.

צילום: ישראל ויינגולד

ג. שחור ולבן בצבעים

דן גרינשטיין ביקר במרכול 'טיב טעם' ברחובות והופתע למראה הגבינה הלבנה-ווּזְווּזִית הזו, שמשום מה נקראת 'שוורצע'...

צילום: דן גרינשטיין

יום שישי, 16 בספטמבר 2016

גלגולו של ניגון: מי היא הצעירה שהייתה בכנרת?

אבא פניכל, רישום לשירה של רחל 'כנרת' (שירת רחל, הוצאת 'דבר', תשל"ח, עמ' סד)

פנחס שדה, החיים כמשל, שוקן, 2010, עמ' 42








'הייתה צעירה בכנרת' הוא משירי תנועות הנוער הידועים ביותר שהודבקו לימה הקטנה והאהובה שלנו. הוא שוכן בפנתיאון מפואר ורב קומות של שירי כנרת רבים מִסְפוֹר: 'קסם על ים כנרת', 'על שפת ים כנרת', 'שם הרי גולן', 'ואולי', 'יש לי כנרת', 'כנרת כנרת אלייך נמשכת', ועוד ועוד.

איש לא יודע מי כתב את המילים של 'הייתה צעירה' (ששרים במלעיל, כמובן), אבל זה לא ממש חשוב, שהרי המילים, בינינו, די טיפשיות, וגם החריזה לא משהו (גליל / גיל). אבל היה לשיר יופי וקסם מדבק, שמוסבר בהיותו שיר 'מעגלי', שזנבו מתחבר לראשו, ואפשר לחזור עליו כמה פעמים בלי להתבלבל או להשתעמם. ואכן, כך שרנו, וכך שרו אבותינו ואמותינו, עד שאיכשהו כבר לא היה כוח והשיר נפח את נשמתו ונמוג לתוך עצמו.

דוגמאות מוכרות נוספות לשירים מעגליים הן הפזמון החוזר ל'שיר העבודה' ('כחול ים המים') של נתן אלתרמן ונחום נרדי ('שִׁיר, שִׁיר, עֲלֵה נָא / בַּפַּטִּישִׁים נַגֵּן, נַגֵּנָה / בַּמַּחְרֵשׁוֹת רַנֵּנָה / הַשִּׁיר לֹא תַּם, / הוּא רַק מַתְחִיל', וחוזר חלילה), או בשיר העבדים האמריקני 'Pick a Bale of Cotton', שההתגלגל אצלנו ל'בים לבן קבוצת שחורים קוטפת / בשדה כותנה קוטפת כל היום / הו, הו, הו, החמה יוקדת / הו, הו, הו, יוקדת כל היום' (וחוזר חלילה, בשלושה קולות).

וכמובן השירים הילדותיים וה'גסים':
זלמן יש לו מכנסיים / מגיעות עד הברכיים / אם ייפלו המכנסיים  /יראו לו את הז... זלמן יש לו וכו'
קומו, קומו, ילדים / הזקנה בבית חולים / היא נפלה מאוטובוס / ושברה לה את ה... קומו, קומו וכו'
כך אן כך, ה'צעירה' מהכנרת כבר לבטח הזדקנה, וזו הזדמנות לבקרה ולדרוש בשלומה.

אז קודם כל, הנה המילים לדוֹר אשר לא ידע:

שקופית לשירה בציבור (יוצר: משה בנציון; ציור: נורית יובל)

מילים פשוטות, אבל תמיד היו כאלה ששיבשו אותן, בתמימות או בזדון, ושרו: 'התצא העירה לכנרת', או 'כל היום הייתה שרה שיר חדוה רגיל'... 

מטבע הדברים שיר זה לא זכה להקלטות רבות, ובכל זאת מצאתי במרשתת שלושה ביצועים ישנים נושנים שטעמם כיין המשומר לצדיקים.

הביצוע המוקדם ביותר הוא של פיטר הפצ'ר, שהוקלט בגרמניה בשנות השלושים (תודה לטושי):



וכאן ריקה זראי בהקלטה משנת 1955:



והנה מרים אביגל וניסן כהן הב-רון:



ב. מתי הגיע השיר לארץ ישראל? 

כאמור, איש אינו יודע מי כתב את מילות השיר. אך מה באשר ללחן? כפי שנראה בהמשך, מקורו החד-משמעי הוא אוקראיני, ואם כך השאלה המעניינת היא: מתי הגיע השיר לארץ ומתי התחילו לשיר אותו כאן?

המקור המודפס המוקדם ביותר של השיר הארץ-ישראלי, שעליו ידוע לי, הוא ספר תווים בעריכת תלמה גולדפרב, שמכל המקומות בעולם נדפס דווקא בגולת ברוקלין שבניו-יורק בשנת תרפ"ט (1929). הספר נקרא Echoes of Palestine, ובעברית 'הֵדֵי הארץ'.



גם הפולקלוריסט יעקב צדקוני, שעלה לארץ ב-1924, רשם את מילות השיר בפנקסו (הנ"ל, 'מה שרו בארץ בראשית העליה השלישית?', ידע-עם, יז-יח, תשט"ז, עמ' 151). עורכי ידע-עם העירו שם, כי זו פרודיה המבוססת על שיר עם רוסי ושמו У попа была собака (הייתה לכומר כלבלבת). השיר היה שגור מאוד בפי הנוער החלוצי שעלה מרוסיה ו'במסיבות עליזות היו ממשיכים שיר זה עד בלי סוף'. 

אפשר אפוא להניח שלפחות מראשית שנות העשרים של המאה הקודמת שרו בארץ ישראל את 'הייתה צעירה בכנרת'.

ג. חוות העלמות

מה היתה קרקע המציאות שממנה נולד וצמח שיר זה? אין לכך תשובה של ממש, אבל שערי ההשערות לא ננעלו ואציע אפוא אחת משלי.

אחד הסיפורים הידועים של תולדות ההתיישבות החלוצית בעמק הירדן קשור ב'חוות הפועלות' (שכונתה גם 'חוות העלמות' או 'חוות הצעירות'), שייסדה האגרונומית חנה מייזל-שוחט בשנת 1911 בחצר כנרת. חווה זו, שבה הוכשרו נערות צעירות (ביניהן גם המשוררת רחל) לעבודה חקלאית, פעלה כשש וחצי שנים עד שנסגרה באוגוסט 1917. זה היה מיזם פמיניסטי מרהיב, עוד אחד מחידושיהם פורצי הדרך של אנשי ונשות העלייה השנייה, ועל אף הקשיים הרבים בניהול החווה ובחיי היומיום של הפועלות הצעירות, שמה התפרסם בכל היישוב.

צעירות כנרת, 1912. עומדות מימין: חנה ציז'יק, שרה שטורמן, עטרה קרול, שושנה בלובשטיין (אחותה של רחל). שורה מרכזית: ציפורה דרוקר, לאה מרון-כצנלסון, חנה מייזל-שוחט (המנהלת), שרה לייקין, שרה מלכין. שורה תחתונה: רחל רוזנפלד, ציפורה אברמסון, יהודית קרביצקי.

על תולדות החווה כתבה פרופ' מרגלית שילה מאמר מסכם ('חוות-הפועלות בכנרת, 1917-1911, כפתרון לבעיית הפועלת בעלייה השניה', קתדרה, 14, 1980, עמ' 112-81). הנה קטע מתוכו (עמ' 99) ובו נדונה השפעת הקרבה לים כנרת על החיים בחווה:


סיפור חוות העלמות שבה גם את דמיונה של הסופרת שולמית לפיד, שבשנת 2006 פרסמה בהוצאת 'כתר' רומן בשם זה:


האם יהיה זה מופרך לשער, שבשיר 'הייתה צעירה בכנרת' מהדהד זיכרונן של אותן צעירות בבגדי לבן, שגם אם לא שרו כל היום שירי חדוה וגיל, עוררו את דמיונם ואת מעיינות יצירתם של בני התקופה?

צעירה מבערת עשבים שוטים במושבה כנרת, 1912 (מקור: ספריית אוניברסיטת חיפה)

הנה כך תיאר זלמן רובשוב (לימים זלמן שזר, נשיא המדינה השלישי) את החוויה הרוחנית המרעישה שעבר באותו יום קיץ לוהט של חודש אב תרע"א (1911), כשהגיע  לביקור בחוות העלמות וראה לראשונה את רחל. מאמרו הנוגע ללב, 'אורה הזרוע', נדפס בעיתון דבר, ב-30 באפריל 1946, ביום השנה החמש-עשרה למותה של רחל:


ד. ילדה, גברת, ואולי בכלל סבא?

יהיה אשר יהיה הרקע ההיסטורי להולדת השיר, היו לשיר גם נוסחים חלופיים. כך למשל, 'הייתה גברת בכנרת' (שברור כי אינו הנוסח המוקדם אלא ניסיון לשפרו בחריזה מתבקשת של 'גברת-כנרת'), או 'הייתה ילדה בכנרת'.

נוסח ה'ילדה' נרשם ב'חוברת שירים' של בית החנוך בצפון [תל אביב], שנכתבה בתמוז תרצ"ה (1935):


מקור: אוסף מאיר נוי בספריה הלאומית

בעמוד 9, תחת הכותרת 'מַה' (ומתברר כי מילה זו הייתה פעם חלק מן השיר), נכתב כך:


על המצאת נוסח מאוחר – 'היה סבא בכפר סבא'  סיפר נחומי הרציון באתר 'זמרשת':
ביוני 1959, בטיול סיום י"ב לפני הגיוס, ישבו חברי גרעין 'יעל' על שפת הכנרת ושרו, וכמובן ששרו גם 'הייתה צעירה בכנרת'. במהלך השירה, התחיל מישהו מחברי הגרעין: 'היה סבא בכפר סבא'  ומישהו אחר הוסיף: 'אשר בשרון' (גרעין 'יעל' היה מיועד להשלמת קיבוץ ניר אליהו). מיד המשכתי בשורה שנייה: 'כל היום היה שר שיר חדוה ורון' ושוב, מישהו מהחבר'ה, המהם: 'כל היום היה הוא שר', ואז השלמתי את השורה הרביעית: 'שיר אחד הוא רק זכר ש...'.
את מילות השיר, מסרתי לחוקר הזמר העברי והיידי, מאיר נוי, וכך מצוי השיר בארכיון מאיר נוי לזמר עברי בספריה הלאומית. במשך השנים השיר יצא ממסגרת של 'שיר מקומי' והושר במסגרות רחבות יותר.
רמז לשיר 'הייתה צעירה בכנרת' התגלגל לימים גם לשיר 'כנרת אחרת', שחיבר יעקב שרת והלחין משה וילנסקי עבור להקת פיקוד צפון. השיר בוצע לראשונה בתכנית 'שמח בצפון', שעלתה בשנת 1967, עוד לפני מלחמת ששת הימים:



בבית הראשון נכתב כך:

כשהיינו צעירים מאוד מאוד,
טהורים, זכים, תמימים, יפים ועוד, 
אז גם שרנו לך הרבה הרבה שִׁירוֹת
ולשמך קשרנו קשר אגדות.


צעירה יפה הייתה לך בגליל, 
שידעה לשיר רק בחדווה וגיל,

על שפתך אז נער חמד פעם גר 
ותורה למד מפי נביא נסתר.


שני שירים נרמזו כאן, על 'צעירה' ועל 'נער'. הצעירה היפה היא כמובן 'הייתה צעירה בכנרת', ואילו נער החמד הושאל משירם המפורסם של יעקב פיכמן וחנינא קרצ'בסקי, 'אגדה' ('על שפת ים כנרת'), ובו השורות: 'מִי גָּר שָׁם? רַק נַעַר / כָּעוֹף בִּדְמִי יַעַר! / לוֹמֵד שָׁם תּוֹרָה הוּא / מִפִּי הַנָּבִיא אֵלִיָּהוּ'.

ה. 'זורם לו הפלג': הגרסה האוקראינית

המציאות הארץ ישראלית לא תאמה תמיד את הדימוי הרומנטי שטיפחו אנשי העליות הראשונות בהשפעת התנ"ך. נהר הירדן, שזרם לכנרת ועל גדותיו התרחשו כמה מאירועי המפתח של העם היהודי הקדמון, לא היה דומה כלל וכלל לדנייפר או לבוג הדרומי, נהרותיה האדירים של אוקראינה שזורמים בשצף-קצף לים השחור. וכאשר נפתלי הרץ אימבר, משורר 'התקווה', כתב על הירדן: 'הָלְאָה יַרְדֵּן, הָלְאָה זֹל! יֶהֱמוּ גַּלֶּיךָ / עֲלֵי גְדוֹתֶיךָ שְׁטֹף וְגֹל / חֶלְאַת אַרְצֶךָ', לא יכול היה לשער שמדובר בנחל כמעט ללא גלים, שזורם 'כמי השילוח ההולכים לאט' ולכל היותר יכול להזכיר פלג נחל זעיר מארץ הולדתו.

והנה, דווקא כאן נקשרה הכנרת של 'הייתה צעירה' עם פלגי מים אוקראינים.

כפי שכבר נכתב לעיל, הלחן המקורי של השיר אינו משלנו אלא נובע מהאב הקדמון, שהוא השיר המעגלי ברוסית 'או פאפא בילא סובקה' (לכומר הייתה כלבלבת). מן הרוסית התגלגל השיר לאוצר הזמר העממי האוקראיני וכפי שלמדתי מהמידע שהובא ב'זמרשת' זהו שיר-עם ושמו Тече річка невеличка, שפירושו 'זורם לו הפלג'. 

הנה שש צעירות אוקראיניות נאוות פורטות עלי בנדורה:



כאן זמרת העם האוקראינית-אמריקנית קויטקה סיסיק (Kvitka Cisyk):



ולסיום, זמרת העם האוקראינית דיאנה פטריננקו (ילידת 1930):


ו.  הנוסח ביידיש

שלמה שביט שלח לי את נוסח הגרסה ביידיש כפי שהתפרסמה בספר אונדזער געזאַנג (השיר שלנו), שערכה בינה שטיינברג (בהוצאת י"ל פרץ, 1984, עמ' 94):

שקופית לשירה בציבור (יוצר: שלמה שביט)

ז. בעלי התוספות

כתמיד, עונג הוא לי לפרסם את השלמותיו והוספותיו של אליהו הכהן. הנה מה שכתב לי על ראשיתו של השיר, ובעיקר על הנוסח המקורי 'הייתה צעירה בת כינרת', שעם השנים נדבקו שתי המילים האחרונות זו לזו והאות ת' נשמטה:
זכות הבכורה לתרגום השיר הזה מגיעה לסופר הירושלמי ח"ד שוורץ (לימים שחר). הוא תרגם את השיר המקורי הזה בירושלים כבר בשנת 1916, בעצם ימי מלחמת העולם הראשונה. השיר נדפס בחוברת ב' של 'מזמורים לילדים', שיצאה ביפו בשנת תרע"ז, בהוצאת צמד המורים יש"י אדלר וש,ח בֶּרְכּוּז. 

וזה לשון השיר:

כך שרו בתחילה ילדיהם של אנשי העלייה השנייה. 
לנוסח החדש, המאוחר יותר, של הצעירה בכנרת, אין כמובן קשר לטקסט המקורי, אך גם כאן חלה סטייה מהמקור. הניסוח המקורי של השיר היה 'היתה צעירה בת כינרת', אלא שתוך כדי שירה נבלעה סיומת הת' של המילה 'בת', והב' נצמדה ל'כינרת'... 
כך העידו בפניי אחדים מאנשי העלייה השנייה, וגם הסופר יהודה בורלא שהיה יליד הארץ והכיר את הגרסה המקורית. 
בכתב העת 'תצליל' (בעריכת משה גורלי), ח (1968), עמ' 48-39, נדפסה רשימה של רות רובין על השפעות סלאביות על השיר היהודי העממי. בין היתר מזכירה רובין בעמ' 40 את המקור הרוסי, ואת שלל הגרסאות ביידיש שנכתבו בהשפעתו – על רבי שהייתה לו חתולה, ועל אשת הרבי שהיה לה תיש ועוד, ורק את 'הייתה צעירה בכינרת' היא לא מזכירה... 

ומוסיף גם דן אלמגור:
ובעקבות הכלבלבת של הכומר, שהזכיר צדקוני, שרו בחיפה בשנות השלושים והארבעים למנגינת הצעירה מהכנרת:  
לאבי היה כלב / והוא אהב אותו. / פעם אכל חתיכת בשר (שלוש המלים האחרונות במלעיל) / והוא הרג אותו. / הוא הרג, והוא קבר/  ועל המצבה כתב (חרת / רשם): / ש... לאבי היה כלב... 
אורי סלע, בספרו 'ילדות קלה', כלל (בעמ' 47-46) גם את 'היתה צעירה בכנרת', ו'בא הכלב המטבחה': 
 ושם גם: 'זלמן יש לו מכנסיים' (עמ' 70); ו'טוסו, טוסו ילדים', 'קומו, קומו ילדים', 'טרללה, ילדים / הזקנה בבית חולים' (עמ' 73-72).