יום שני, 23 באפריל 2018

פה ושם בארץ ישראל: גַּמָּל גַּמָּלִי, מִיסָעָה, לא לעשן ולא לירות

א. טכנולוגיה

'המראה של הגמל והמדרגות הצמודות הצחיק אותי', כתבה לי עירית עמיאל, 'למרות שהגיוני לעזור לגמל, שאין לו שום התנגדות שישבו על הגב שלו, אבל הוא מאוד לא אוהב שמאלצים אותו לכרוע ולעמוד לסירוגין'. 

התמונה צולמה בכניסה לגן הלאומי סבסטיה.

צילום: עירית עמיאל

ב. ספינת המדבר ברמת אביב?

ועוד בעסקי גמלים...

מהו 'גמל מים', ומה יש לו לחפש ברמת אביב?

צילום: איתמר וכסלר

ובכן 'גמל מים', כך למדתי מהאתר של חגי אביתר, הוא צנרת ההזנה ממקום החיבור לרשת העירונית אל המבנה והוא מכיל בתוכו מסנן, מונה מים ומגופים. תהליך התקנת גמל מים באתר כולל הכנות לעמדות כיבוי אש ולמערכת מתזים.

הנה כך נראה גמל מים אמיתי:


ג. פינת הלשון: מִיסָעָה

יש מילה כזו, ופירושה (על פי ויקיפדיה): חלק הדרך או הכביש המיועד למעבר כלי רכב גלגליים, ובפרט לכלי רכב מנועיים כגון מכוניות או משאיות, באותו אופן שמדרכה היא החלק בדרך המיועד להולכי רגל. 

כלומר, מדרכה היא לדורכים ומִיסָעָה היא לנוסעים.

צולם ליד מושב רמת רזיאל בהרי ירושלים.

צילום: צבי פיש

ד. נא לא לירות על מכלית הגז

ליד היישוב נילי, באזור מודיעין, צולמה מכלית הגז הפלסטינית הזו.

שימו לב לתמרורי האזהרה: לא לעשן ולא לירות ברובה סער... בסך הכל הגיוני.

צילום: חיים קלינמן

יום חמישי, 19 באפריל 2018

כִּנּוֹר ציון: השירון הגדול הראשון של שירי ציון

מאת אליהו הכהן

לכבוד יום העצמאות השבעים של מדינת ישראל
ובמלאת מאה וארבעים שנה
לחידוש ההתיישבות היהודית בארץ ישראל


א. הציונות והזמר העברי

את השירונים העבריים הראשונים, שראו אור במרוצת המאה ה-19, חותם השירון כנור ציון, שנדפס בהוצאת 'תושיה' בוורשה בשנת תר"ס (1900). היה זה תאריך סמלי: מפנה המאה, שהיה גם שנת מפנה בהיקף הפרסומים של שירוני זמר עברי.

ארבע שנותיה הראשונות של המאה העשרים היו שנות עדנה לזמרת ציון. עד בוא העלייה השנייה, בשנת 1904, ראו אור יותר שירונים מאשר בכל ימי העלייה הראשונה שקדמו להם (1904-1882). לפריחה כזו של שירונים עבריים חדשים לא היה תקדים. תרמו לכך בלי ספק ששת הקונגרסים הציוניים הראשונים (בשנים 1903-1897), שהעצימו את ההתעוררות הלאומית ובתוך כך הגבירו את ההתעניינות גם בזמרה הציונית.

ואכן, לזמר היה חלק חשוב בהפצת התודעה הציונית. דומה כי יותר מכל מסמך או הרצאה מלומדת, ליבּוּ שירי הזמר העבריים הראשונים את הרגשות הלאומיים ואת הכיסופים לארץ חמדת אבות מאז ראשית ימיה של חיבת ציון. הקונגרסים הציוניים, שבהם יוצגו למעלה משש מאות אגודות של 'חובבי ציון' שהוקמו בקהילות השונות, בעיקר במזרח אירופה, ההכנות שקדמו להם והדיונים שבאו בעקבותיהם, העלו את מפלס השירה הפומבית של שירי זמר עבריים בקהלים שרובם לא היו דוברי עברית.

כאשר אנו נשאלים כיצד הפכה הלשון העברית לשפת דיבור, אנו מרבים להזכיר את תרומתם של אליעזר בן יהודה ושל מורי העלייה הראשונה לעידוד הדיבור בעברית בארץ. אך לא פחות מהם שימש גם הזמר העברי החדש מנוף להנחלת השפה. מרגע שמילים עבריות של שירים, כמו 'התקווה', 'חושו אחים חושו', 'משאת נפשי', 'שאו ציונה נס ודגל' ודומיהם, החלו להתגלגל בפיות המזמרים, משנה לשנה יותר ויותר, התפשטה גם הלשון העברית יותר ויותר. זמרת ימי העלייה הראשונה תרמה להרחבת השימוש בשפה העברית, בעוד שקודם לכן הייתה העברית בשימוש בעיקר בשירת קודש. 

שירונים אחדים נשאו שמות עבריים של כלי נגינה מן המקרא, כמו נבל עשור (ורשה תר"ס), נבל עשרים (פיוטרקוב תרס"ב), או כנור ישורון (ורשה תרס"ב). ברובם הופיע השם 'שירי ציון' בכותרת או בכותרת המשנה. 

שני שירונים רבי תפוצה בשם כנור ציון, יצאו לאור בסוף תקופת העלייה הראשונה, האחד בוורשה והשני בירושלים בעריכתו ובהדפסתו של אברהם משה לונץ. מאמרנו זה מוקדש לכינור הראשון.


ב. 'ספר המאה' של הביבליותיקה העברית

בשנת 1896, השנה שבה פורסמה מחברתו של הרצל מדינת היהודים, נוסדה הוצאת הספרים העברית 'תושיה', שהייתה חלוצה בתחום המו"לות העברית. מייסדה היה הסופר והעורך אברהם לייב שָׁלְקוֹביץ (1921-1866), אז בן שלושים בסך הכל, שנודע בכינויו 'בן-אביגדור'.
          
גלויה עם תמונת בן-אביגדור בהוצאת 'התחייה'

אחד ממפעליה החשובים של ההוצאה היה 'ביבליותיקה עברית', כלומר ספרייה בעברית. זה היה מפעל אדירים שנועד להפיץ יצירות עבריות פרי עטם של טובי הסופרים והמשוררים העבריים וכן מבחר של תרגומים מספרות העולם. עשרות רבות של כרכים הופיעו בסדרה זו בין השנים 1905-1897.

בסדרה זו, שאימצה את הסיסמה 'ביבליותיקה עברית לכל בית בישראל', יצאו בין היתר ספרי השירים הראשונים של ביאליק וטשרניחובסקי, כמו גם יצירותיהם של דוד פרישמן, מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, יוסף חיים ברנר, יהודה שטיינברג ורבים אחרים. הייתה זו זריקת מרץ ועידוד לספרות העברית, שבאותן שנים הייתה נתונה בתקופת משבר קשה, לכותביה ולקוראיה.

הכריכה הצבעונית של חוברות 'ביבליותיקה עברית'

את 'ספר המאה' של ה'ביבליותיקה', החליטה ההוצאה לייחד לקובץ בשם כנור ציון: מבחר שירי ציון בשפת עבר, ולהקדישו לכבוד הקונגרס הציוני הרביעי שהתכנס בלונדון בקיץ תר"ס (1900). שלא כמו ספרי הביבליותיקה האחרים, כיבדה ההוצאה את האירוע המיוחד בהצבת שער מצויר צבעוני בראש הספר.


בעותק שברשותי נרשמה הקדשה אישית מנוקדת, בכתב יד קליגרפי של פלוני ושמו מרדכי בישניצר, תושב ברודי שבגליציה המזרחית, שנועדה כנראה לחברתו או לאהובתו. נוסח ההקדשה מעורר געגועים לימים שבהם לא הביעו אהבה בנוסח 'מת עליך, אחותי', 'אין עלייך', או 'שרוף עלייך', אלא בענווה ובתמימות:
יעירו בָּךְ השירים האלה רגשות חמות בעד ציון ובעד עמנו. ויהי לָךְ הספר הזה מוגש ביחד עם ברכות רבות ליום הִוָלְדֵך. מאת רֵעֵך המוקירֵך מאד. 
מרדכי בישניצר 
ברודי, יום 24 לחֹדֶש טבת תרס"א 
16/1/1901
אוסף אליהו הכהן

הקונגרס הציוני הרביעי התכנס בלונדון בהשתתפות הרצל ונורדאו, מנהיגי התנועה הציונית דאז. זה היה ציוּן דרך גם בתולדותיו של ההמנון הלאומי. במסיבה שהתקיימה בימי הקונגרס קם ממקומו דוד שוּב, ממייסדי ראש פינה, ושר בפני הצירים בקימה את השיר 'התקווה', שמילותיו נדפסו בכנור ציון. מעמד מרשים זה סייע לאימוצו של השיר כהמנון התנועה הציונית.

ג. השירון והשפעתו 

כנור ציון היה הריכוז הגדול ביותר של שירי ערגה וכיסופים לציון שיצא אי פעם בשפה העברית. הוא הציג את השתלשלות הזמר הציוני מאז התנ"ך ועד לימי הדפסת הספר. וכך, נכלל בתוכו 'שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב יְהוָה אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים' (תהלים, קכו)  שיר שניתן לכנותו השיר הציוני הראשון – ואחריו המזמור 'על נהרות בבל', שבו הופיע המשפט 'שִׁירוּ לָנוּ מִשִּׁיר צִיּוֹן' (תהלים, קלז 3). העורך  כנראה בן-אביגדור בעצמו  תפס את המושג 'שירת ציון' במובנו הרחב וקיבץ אל הספר 84 פריטים, החל מפסוקי מקרא ופיוטים, עבור בשירים של משוררי ימי הביניים ותקופת ההשכלה, וגמור בשירי חיבת ציון, שתופסים חלק נכבד מהספר. חותם את הספר שירו של יעקב כהן 'עתידות', שחובר זמן מה קודם הדפסת הספר.

השער הפנימי של 'כנור ציון'

כטבעו של לקט שירים, נעדרו ממנו כמה משירי הזמר החשובים של ימי העלייה הראשונה, ביניהם 'חושו אחים חושו', שיריו של אליקום צונזר 'שיבת ציון' ו'במחרשתי' (שיר 'השושנה' לא יוחס לצונזר ונרשם כ'שיר עם'), שלושת שירי ראשון לציון, 'בארץ הצבי' ועוד. אך אין זה מוריד מערכו הרב של הספר, שהביא מצבור נרחב וחסר תקדים של שירים. כפי שנראה בהמשך, מפעל מבורך זה גם זכה לביקורת קטלנית.

לספר הייתה מטרה כפולה: לא רק להביא בפני הקורא לקט נבחר מן המצאי של שירי ציון, אלא גם לעודד את הלחנתם של שירים שעדיין לא היו לשירי זמר. מתוך הכרה בדלותו של אוצר שירי הזמר העברי באותם ימים, הפנה בן-אביגדור בהקדמתו קריאה מפורשת למלחינים שמספרם, 'לדאבוננו', זעום, 'ופעולתם דלה', למלא את חובתם הלאומית ו'לחבר מנגינות לכל השירים הראויים לכך'.

מתוך הקדמתו של בן-אביגדור ל'כנור ציון'

מנחם זלמן ולפובסקי
אין לדעת כמה נענו לקריאה זו, אך נאמנה עלינו עדותו של הסופר מנחם זלמן וָלְפוֹבְסְקי (1975-1893), יליד העיירה סוראז' (פלך צ'רניגוב), שכתב פרק זיכרונות יפהפה ואותו הקדיש ליחס המיוחד שגילה אביו לכנור ציון. מעדותו מתברר לא רק עד כמה היה הספר יקר ללבם של ציונים ברחבי תחום המושב הרוסי, אלא גם שאביו היה אחד מאלה שנענו לקריאה והלחינו לעצמם ולבני ביתם כמה מן השירים שבספר.

וָלפובסקי תיאר במילים נרגשות איך נהג אביו לקרוא בפניו שירים מתוך הספר, ולהסביר לו את משמעותם. הנה כמה קטעים מדבריו ('אבי ו"כנור ציון" ', דבר, 7 באוקטובר 1949, עמ' 3; כונס לספרו קרובים בנפש, הקיבוץ המאוחד, תשכ"ח, עמ' 156-151).
מ"ז ולפובסקי, קרובים בנפש, עמ' 153-152

ולפובסקי ממשיך ומספר כי זו הייתה דרכו של אביו לחנכו לאהבת הציונות. והנה, עיקר החינוך הציוני היה בחידוש שהנהיג אביו בביתו: חילוּן המנהג העתיק של שירת זמירות השבת.


קרובים בנפש, עמ' 158-157

הנה כי כן, אנו למדים כי יהושע פאלק ולפובסקי, אביו של מנחם זלמן, היה אחד ה'מנגנים' שנענו לקריאתו של בן-אביגדור.

ולפובסקי המשיך להתרפק על זיכרונותיו, ופירט את מקצת השירים שאביו זימר ליד שולחן השבת:

קרובים בנפש, עמ' 159-158 

בהקדמתו לכנור ציון ביקש בן-אביגדור לעשות נפשות לשיר הציוני. הוא היה מודע לכך שגם בין חובבי ציון יש כאלה שרואים בחזון שיבת ציון הזיה של בעלי חלומות, שאינה יכולה להתממש 'על פי השכל', ולהם קרא לנטוש את 'הבינה הישרה' ולהפעיל את הרגש. 'כנור ציון  זה כוחו: לפעול על הלב העברי'.



כמחצית משירי הקובץ זכו לימים למנגינות. אחדים מהם, כמו 'שיר המעלות', 'על  נהרות בבל' או 'יפה נוף משוש תבל', התכבדו כל אחד בשפע לחנים. גם שירי הערש של תקופת חיבת ציון, כמו 'נומה פרח בני מחמדי' או 'שכב הרדם בן לי יקיר', זכו לריבוי לחנים. שירים נוספים, כמו 'שאו ציונה נס ודגל', 'משאת נפשי', 'אם אשכחך' ו'אל הציפור', הושרו בשניים עד שבע מנגינות כל אחד. לשירי כנור ציון הולחנו והותאמו בסך הכל קרוב למאה לחנים, זהו מספר גדול מאוד שהצדיק את ההתייחסות לספר כאל שירון, גם אם לא צורפו אליו תווים. 

ד. דעת הביקורת

בסקירה 'ספרותנו היפה בשנת תר"ס', שהתפרסמה בכרך השני של ספר השנה, שערך נחום סוקולוב (ורשה תרס"א, עמ' 267), שיבח העורך והמבקר הצעיר יוסף קלוזנר את כנור ציון. הוא גמר את ההלל במיוחד על העובדה שהשירים מייצגים את ההיסטוריה היהודית כולה, מימי קדם ועד ראשיתה של המאה החדשה: 'הספר הזה מוכיח לנו', כתב קלוזנר, 'כי כמעט שלא היה אף משורר עברי אחד, אשר בת-שירתו לא הייתה מסוּרה לציון. העם העברי לא שכח את ארצו מעולם, ומשורריו – לב העם – הקדישו לארץ תקוותנו את מבחר שירותיהם'. הוא ראה בכך ערך חינוכי רב, והוסיף: 'ובראותנו, כי לא הייתה אפילו תקופה ישראלית אחת, שבה לא נתחברו שירים ציוניים, אז נרגיש כי רעיון התחייה היה תמיד לא רק משאת נפש רוממה של העם העברי, כי אם גם חלק אורגני מנפשו'.

עם זאת, בחירת השירים לא תמיד עלתה עם טעמו האישי של קלוזנר. כך למשל, לדעתו אפשר היה למצוא פסוקים יפים יותר בשיריו של שלמה אבן-גבירול. במקום 'אל הציפור' של ביאליק  שקלוזנר הגדירו, בקוצר ראות מפתיע, 'שיר פרימיטיבי מאוד וחסר גוון מיוחד'  היה הוא משבץ שיר אחר שלו, את 'משה מת יהושע מכניס', שמוכר יותר בשם 'מתי מדבר האחרונים'... (על היחסים המסובכים שבין קלוזנר לביאליק, ראו ברשימתו של דוד אסף, 'זיכרון בספר: הקדשה של ביאליק ליוסף קלוזנר שפורסמה ונשכחה', בלוג עונג שבת, 7 ביולי 2015).

ביאליק (מימין) וקלוזנר; תמונת סטודיו בוורשה, 1904

קלוזנר אף ציין לטובה את הידורו של הספר, 'כראוי לקובץ שירים לאומיים', את הנייר הטוב ואת השער המצויר, והביע תקווה שהוא יימצא בידי כל נער וכל צעיר מישראל.

לעומת קלוזנר המשבח, התפרסמה באותם ימים ביקורת נוספת שדנה את כנור ציון ברותחין. 

דוד באגאן, מבקר ספרותי שגר בעיירה לומז'ה, פרסם בעיתון המגיד, שנדפס אז בקרקוב (18 באוקטובר 1900, עמ' 484-483), רשימה משתלחת על עצם הוצאת הקובץ, על עורכו, ועל השירים הכלולים בו. במאמרו 'מה נעשה בספרותנו', הגדיר באגאן את הוצאת הספר 'קלות ראש, שבה נוהגים סופרינו ועורכינו בבואם להגיש דבר אל שולחן הקורא העברי':
הוי, אל גדול ונורא! תשעים ותשעה ספרים צריכה הייתה הוצאת 'תושיה' להוציא לאור ב'ביבליותיקה העברית' למען הגיע עד 'כנור ציון'! הזה הוא הסיום למאת הספרים הקודמים? ... הבזה יקרבו את קוראינו לספרותנו ויטעו בלבם אהבה לה? ... איה הטעם הספרותי אשר לאנשים האלה? ... מלאכת סידור הספר בחיפזון ולא נערך כראוי ... מה דמות תערך, חברי, לספר כזה? ... אשר אליו לוקטו גם מזמורים מספר התהלים, וגם פסוקים מספרי הנביאים ותפילות ותיקוני חצות ופיוטים ופזמונים וקינות ושירים? אם היו לנו עד עתה קינות אך ליום התשיעי באב, הנה תהיינה לנו מהיום קינות לכל ימי השנה!
באגאן, בביקורתו הצולפת, לא חסך את שבט לשונו מדברי בן-אביגדור בהקדמתו, כי כוחו של הספר 'לפעול על הלב העברי'. הוא ציטט מתוך הספר שיר של אבן עזרא ('אבי, אבי, מתי תביא את אליהו הנביא?'), והקדים לו הערה מגחיכה: 'מה רבה הפעולה, אשר יפעל על הלב השיר [הזה] ... התבין, רֵעי, את אשר בשיר הזה? אני אך מעט מזער אבין בו'.

במבט ביקורתי מאוחר, כמה מהערותיו של באגאן היו מוצדקות. כך למשל, לא הייתה הצדקה לכלול בקובץ שיר ארוך ולא חשוב של שד"ל ('לתשעה באב'), שמשתרע על פני חמישה עמודים. באגאן טען ששיבוץ השיר משפיל את כבודו של שד"ל, שעיקר פרסומו הוא כביבליוגרף ולא כמשורר. זאת ועוד, אם מדובר על מבחר משירי ציון, הרי שצריך להוציא ממנו כשלושת-רבעי מן השירים שנכללו בו. כך למשל, שיר 'דרך כוכב מיעקב', של רחל מורפורגו, לא יקרב את לב בנות ישראל אל הספרות העברית, על אף שנכתב בידי אשה... לעומת זאת, 'לפלא גדול' הוא בעיניו מדוע לא נכללו 'שירו של יוסף מזל הידוע, אשר יושר בפי כל' (כוונתו, כנראה, לשיר 'נר תמיד'), או 'התחייה' של אריה ליב יפה (הכוונה ל'משירי התחייה', שפורסם בשנת 1898 ובו נעסוק בקרוב ברשימה מיוחדת).

ובאגאן לא חתם את מאמרו עד שגמר להתחשבן גם עם הוצאת 'תושיה': 
והגרוע מכל היא הספסריות, אשר עשתה הוצאת 'תושיה' בהוצאת ה'כנור ציון'. היא מקדשת אותו לכבוד הקונגרס הציוני! הדבר הזה דומה בעיני לנשיקה, שנשק הרב הידוע את יד הד"ר הרצל לפני שנים אחדות באחד הקונגרסים... אל אלהים! הספרות צריכה להיות גברת הקונגרס, והנה היא נכנעת תחתיו! 
אחד מעמודי תוכן העניינים של 'כנור ציון'
  
ה. משהו על בן-אביגדור


הקובץ כנור ציון היה מיזם אחד בלבד מתוך עשרות שהגה בן-אביגדור והוציא לפועל.

בן-אביגדור, יליד העיירה ז'ולודק (פלך גרודנה), היה סופר, עורך, מורה ומו"ל. בוורשה, אליה הגיע בגיל עשרים וחמש, כיהן כמזכיר אגודת הסתרים 'בני משה' שייסד אחד העם. שמו נקשר במפעלי מו"לות חלוציים בתחום הספרות, ובעיקר בתחום הספרות לילדים שעשתה אז את צעדיה הראשונים. עוד בשנת 1891 החל להוציא לאור את סדרת 'ספרי אגורה', מיזם חלוצי להפצת 'ספרות בעד המון העם', כהגדרתו. בסדרה זו יצאו עשרות חוברות שנמכרו בפרוטות, נכרכו יחדיו וזכו לפופולריות עצומה.

כריכת 'ספרי אגורה' (אוסף אליהו הכהן)

אחריהן החל להוציא סדרות נוספות של חוברות לילדים, שכולן היו רבות תפוצה, ובהן ביבליותיקה לילדים ולנערים, פרחים, ניצנים, ביכורים  מאות רבות של חוברות, שנפוצו ברבבות עותקים, ותרמו להטמעת השפה העברית בקרב תלמידים ובני נוער בתפוצות. זאת נוסף לעיתוני הילדים הראשונים, שיזם את הוצאתם בראשית המאה העשרים. על דרך הצחוּת אפשר לומר שבין המו"לים באותה עת נחשב בן-אביגדור ל'שיא במו"ל'...  

גולת הכותרת בתחום ספרות הילדים היה העיתון עולם קָטָן  שבועון לילדים משובח ויפהפה, עשיר בסיפורים ובשירים, בכתבות מארץ ישראל, בתצלומים ובאיורים. לעיתון זה היה קהל קוראים נלהב בכל רחבי העולם היהודי ובהיקף ללא תקדים. את העיתון המהודר הזה, שהתמיד להופיע במשך כחמש שנים (תרס"א-תרס"ה), ערך בן-אביגדור והוציא לאור יחד עם גיסו שמואל לייב גורדון (של"ג), תוך מאבק מתמיד עם קשיים כלכליים. אמרו על העיתון שהצלחתו עומדת 'על הניסים ועל הגיסים' (לימים יוחסה אמרת כנף זו גם לארבעת הגיסים של משפחות שרת, הוז, גולומב ואביגור). לא יצא לפניו עיתון כדוגמתו. השתתפו בו טובי הסופרים והמשוררים העבריים שכתבו לילדים באותה עת: שאול טשרניחובסקי, יעקב פיכמן, זלמן שניאור, יעקב כהן, יהודה שטיינברג, יצחק קצנלסון, אהרון ליבושיצקי ואחרים.

הנה כמה דוגמאות למפעלותיו של בן-אביגדור:



אחרי עולם קטן, וכהמשך לו, ייסד את עיתוני הילדים החיים והטבע והנעורים, ובמקביל הוציא במשך שנתיים, בשיתוף עם של"ג, את הפדגוג  ירחון עברי ראשון להורים ומורים, שקדם בעשר שנים לכתב העת החינוך.

בשנת תרע"ז, במלאת חצי יובל שנים לעבודתו הספרותית והמו"לית, יצאה לכבודו חוברת ובה רשימה של כמאתיים וחמישים (!) סופרים וחכמים – חשובי היוצרים בשפה העברית – שאת יצירותיהם ערך והוציא לאור עד אז. לחוברת צורפו דברי הערכה לפועלו שכתבו הסופרים ראובן בריינין, פישל לחובר, שלמה צמח, הלל צייטלין, אברהם כהנא ואחרים.


חוברת לחג יובלו של בן-אביגדור, ורשה תרע"ז

בדברי הפתיחה הבלתי-חתומים לחוברת נסקרה פעילותו של בן-אביגדור כסופר, כעורך וכמו"ל.

כסופר  סיפורו הראשון, 'לאה מוכרת הדגים' (1891), נחשב נקודת מפנה שהבדילה בין ספרות ההשכלה והספרות החדשה, מה שכונה לימים 'המהלך החדש בספרות העברית'. 'בן-אביגדור היה הראשון שהעתיק את ספרותנו מבית המדרש אל החיים. סגנונו הוא הסגנון האירופי הראשון שנראה בספרותנו החדשה', נכתב שם.

כעורך – הוא ערך בעצמו את כל מאות ספרי הוצאת 'תושיה' המהוללת, שהעשירה את ארון הספרים העברי בראשית ימי הציונות במאות ספרים לילדים ולמבוגרים. כמו כן ערך עיתונים, מאמרים וקבצים שונים.

כמו"ל   מעבר לכל מה שמנינו לעיל הוא הקים הוצאות ספרים נוספות, שהבולטות בהן 'אחיאסף', ו'מרכז (צנטרל)', ונטל חלק בפעילות ההוצאות 'סיני' ו'אחיספר'. כל חייו היה עסוק בהוצאת ספריהם של אחרים ולכן לא מצא זמן לכתוב בעצמו. ארבעת ה'ביבליותיקות', שיזם והוציא לאור ('ביבליותיקה קטנה', 'ביבליותיקה גדולה', 'ביבליותיקה לבני הנעורים' ו'ביבליותיקה לילדים'), כללו מאות ספרים של תרגומי יצירות קלסיות מספרות העולם וממיטב היצירה העברית המקורית, בכלל זה המהדורה הראשונה של כל שירי ביאליק (ורשה תרס"ב). 

בספטמבר 1921, ארבע שנים לאחר צאת החוברת לכבודו, יצא בן-אביגדור להשתתף בקונגרס הציוני העולמי השנים-עשר, שהתכנס בעיר הנופש קרלסבד. בקונגרס זה, הראשון לאחר מלחמת העולם הראשונה, אושרה הצהרת בלפור והוחלט על שיתוף פעולה עם שלטון המנדט הבריטי בארץ ישראל. ב-21 בספטמבר, כשבוע לאחר נעילת הקונגרס, הלך בן-אביגדור לעולמו בלא עת והוא בן חמישים וחמש. הוא נקבר בבית הקברות בקרלסבד בטקס רב רושם, ובין מספידיו היו נחום סוקולוב, ח"נ ביאליק וקדיש סילמן. 

הצפירה, 22 בספטמבר 1921

ו. 'הזמיר הקטן': הבן של בן-אביגדור
בן זקוניו של בן-אביגדור, נשא את השם כָּלֵב שַׁלקוֹביץ, על שם סבו הרב כָּלֵב בלומגרטן שהיה רב בעיירה וירבָּלֶן בליטא. כלב, שנולד ב-17 בדצמבר 1901, התגלה כילד פלא, שכנראה ירש את כישרונותיו של אביו. עוד בשנות ילדותו חיבר שירים, מכתמים וחידות, אגדות וסיפורים, וכשמלאו לו תשע שנים (!), כונסו יצירותיו בספרון בשם הזמיר הקטן, שראה אור בוורשה בשנת תרע"א (1911). ספרון נדיר זה, ששמור בבית גנזיי, אינו נמצא בספרייה הלאומית.

בשער הספרון הופיעה ההקדשה:
לאבותי הנני מקדיש את ביכורי פרי עטי. באהבה, המחבר. 

כָּלֵב הצעיר כיבד בהקדשות גם כמה מן הסופרים בני זמנו שהשפיעו עליו: את שירו 'התזכור?' הקדיש ליעקב פיכמן, ואת סיפורו 'הפלג' – לחיים נחמן ביאליק.

כשנפטר בן-אביגדור היה כָּלֵב בן תשע-עשרה. נראה כי עם מות אביו יבש גם עטו שלו. מכאן ואילך נדם קולו של הצעיר המוכשר, שהכל צפו לו עתיד מבטיח, ובספרות העברית לא נותר לו הד וזכר.


הרמז האחרון לגורלו של 'הזמיר הקטן' נמצא במודעת אבל שנדפסה לאחר פטירת אמו צפורה ב-1953. מן המודעה עולה כי כלב שלקוביץ קבע את מקומו בניו יורק וככל הידוע עבד בעיתון ניו יורק טיימס. הוא מת בניו יורק בספטמבר 1979.

ז. אחרית דבר

בן-אביגדור נמנה עם שושלת משפחתית של אנשי תרבות וספר ששמם הלך לפניהם:
אחיו, שלמה צבי גולדמן, היה סופר ילדים שחיבר ופרסם שירים, סיפורים ומשלים (הסיבה לשמות המשפחה השונים קשורה לתופעה מוכרת: יהודים העניקו לבניהם שמות משפחה שונים, על מנת למנוע את גיוסם לצבא הצאר בתואנה שהם בנים יחידים). שלמה צבי עלה לארץ ישראל בשנת 1925 והשתקע בה. הוא נפטר ב-1933 ונקבר בבית הקברות הישן ברחוב טרומפלדור בתל אביב. בנו, נחום גולדמן, המנהיג הציוני הנודע, היה זה שהמשיך את מפעלו המו"לי של בן-אביגדור. בשנת 1922 הוא ייסד בברלין, יחד עם ד"ר יעקב קלצ'קין, את הוצאת הספרים 'אשכול', שבה ראו אור, בשנים 1934-1928, עשרת כרכי אנציקלופדיה יודאיקה בגרמנית, שלא הושלמה בגלל עליית הנאצים לשלטון, וכן שני הכרכים הראשונים של האנציקלופדיה העברית אשכול

דבר, 22 במארס 1953
אשתו של בן-אביגדור, צפורה לבית בְּלוּמְגָרְטֶן, הייתה גם היא סופרת ומתרגמת. היא הייתה אחותם של מלכה בלומגרטן (אשת הסופר שמואל לייב גורדון, הוא של"ג), ושל הסופר שלמה בלומגרטן (הוא יהואָש, מתרגם התנ"ך ליידיש). היא נפטרה בשנת 1953
ונקברה בירושלים.

שלושת ילדיו של בן-אביגדור  דבורה, חוה וכלב  רכשו השכלה אקדמית באוניברסיטאות סורבון, היידלברג והמבורג. בנותיו, דבורה וחוה, עלו ארצה. הבן, כָּלֵב, עבר להתגורר בניו יורק ושם גם נפטר ונקבר.

כינורה של ציון המשיך להתנגן בבן-אביגדור עד נשימתו האחרונה. הד לכך מצוי בצוואה נוגעת ללב שחיבר ב-1918, כשחש שימיו ספורים, ובה חשף טפח מהתכניות שעמד על סף הגשמתן (צוואתו פורסמה בכתב העת גנזים, 4, 1952, עמ' 57-52). הנה כמה שורות מהצוואה המרגשת: 
צר לי למות בתקופה היסטורית גדולה וחשובה כזאת לאנושיות בכלל ולאומתנו בפרט. אני מקווה כי המלחמה רבת הדמים ורבת המוראים ... סוף סוף תביא מרפא וגאולה לאנושיות הכואבת ולעמנו האומלל. סוף סוף תשחרר את האנושיות מכבלי המיליטריות, מתגרת ידי המולך האכזרי, מולך המלחמה, השורר בעולם ... הוי מי יתן ואזכה לראות בעיניי את ראשית התגשמות החלום הגדול הזה ולמות אחרי כן במנוחה נעימה, בדעת, כי סוף סוף מצאה האנושיות הכואבת ביחד עם אומתי המסכנה את ראשית דרכה הנכונה בחיים, דרך האהבה והצדק, השלום והפדות, החופש והאור... 
צר לי למות, בייחוד, בטרם שזכיתי לעלות לארצנו, ארץ האבות, ארץ עברנו ועתידנו, לראות בעיניי את שרידי מחמדיה, לנשק את עפרה ולשאוף את אווירה, לחזות בנועם תכלת שמיה ולהתענג למראה הריה ויאורותיה, להתאבל על שוממותה וחורבנה ולהתנחם בבניינה ועל ראשית קוממותה, התחדשותה ותחייתה.  
צר לי למות, בייחוד, בטרם שזכיתי להגשים את מבחר שאיפותיי, להעביר את הוצאת הספרים העברית שלי, 'תושיה'  המחוברת כעת להוצאת הספרים הכללית 'צנטרל'  לארץ ישראל, לכוננה שם על בסיס נכון בל ימוט, ולהגדיל שם את פעולותיה.
אל צעיר בניו, כלב, פנה במשאלה כי ימשיך את מפעל חייו:
חפצי הגדול הוא כי אתה, בני יחידי, תקדיש את עבודתך בייחוד להמשכת הוצאת 'תושיה', להגדילה ולהרחיבה, ולהקריבה אל האידיאל ששאפתי תמיד אליו בעבודתי המו"לית, ושמעצורים חמריים ומפריעים שונים הניאוני מזה, ואני בטוח כי עוד תמצא אמצעים נוספים ותוכל לסול נתיבות חדשות למפעל המו"לי הזה שיסד אביך ושלו הקריב מבחר שנות חייו.
'אדיר חפצי', הוסיף וכתב בן-אביגדור לצאצאיו, 'שכולכם תעלו לארץ ישראל ושם תתיישבו, שם תחיו ושם תעבודו'.

'וחפצי האחרון הוא', סיים את צוואתו, 'כי תעבירו את עצמותיי לארץ ישראל, אם רק לא יבצר הדבר מאתכם ואם רשאי אני לדרוש מכם קרבן יקר שכזה. יהי נא קברי בארץ האבות הברוכה ולא בארץ נוכריה. אם לא הייתה לי מולדת גשמית במציאות, תהי נא מולדת לקברי ולשרידי עצמותיי אחרי מותי'.

דבר, 21 ביולי 1964

ב-22 ביולי 1964, ארבעים ושלוש שנים אחרי מותו, מילא אחיינו ד"ר נחום גולדמן את רצונו. עצמותיו הועלו ארצה מקרלסבד שבצ'כיה ונטמנו בבית הקברות הישן ברחוב טרומפלדור בתל אביב. בעיר זו גם נקרא רחוב על שמו.

בפנתאון המפואר של ראשוני התנועה הציונית, חולמיה ולוחמיה, ראוי לזהור גם שמו של בן-אביגדור.

מצבת בן-אביגדור בבית הקברות הישן של תל אביב (צילום: איתמר לויתן)

יום רביעי, 18 באפריל 2018

סיפורי רחובות: אצ"ל או האצ"ל, ואיך כותבים אריה בן אליעזר?

והפעם כמה ענייני רחובות מן הצד הימני של המפה.

א. אצ"ל או האצ"ל?

בערים רבות בארץ יש רחובות המנציחים את שמותיהם של ארגוני המחתרת אצ"ל ולח"י. כידוע, אצ"ל פירושו 'ארגון צבאי לאומי', ולח"י פירושו 'לוחמי חירות ישראל'.

בפי רבים שגור יידוע של ראשי תיבות אלה – האצ"ל או הלח"י (וכך גם הפלמ"ח או ההגנה) – למרות שהוא חסר מובן: הרי לא נאמר 'ה-ארגון צבאי לאומי' או 'ה-לוחמי חרות ישראל'!

בירושלים, מכל מקום, מוצעות לנו שתי האפשרויות: עם יידוע ובלי יידוע. תבחרו בעצמכם...

צילומים: מנחם רוזנברג

ומה שיותר יפה זה הניקוד.

אנו רגילים לומר: אֵצֶ"ל, אבל מנקדי השלט החליטו: אֶצְ"ל, עם שווא באות צ'.

שמא תאמרו, אכן הצדק עמם שכן האות צ' במילה 'צְבאי' מנוקדת בשווא. אם כך, מדוע לא ננקד גם את האות א' בחיריק (אִרגון) ונאמר אִצְ"ל?

מבולבל פניתי לפרופ' חיים כהן, היועץ הלשוני של הבלוג, והוא העמידני על ההלכה:
ראשי תיבות שהפכו למילים מופקעת מהן במידה רבה הזיקה למילים המרכיבות אותן. ולכן במקום שנדרש יידוע אין להימנע מכך רק מפני שהמילה הראשונה, המרכיבה את ראשי התיבות, אינה מקבלת ה' הידיעה. ולכן האצ"ל, הלח"י, הרמטכ"ל, הבקו"ם וכיוצא באלה כשרים בהחלט.  
אשר לניקוד, הנה החלטת האקדמיה בעניין זה (לחיצה על הצילום תגדיל אותו):

ולענייננו, כאשר ראשי התיבות הותאמו ביודעין למילה עברית קיימת – הניקוד הוא על פי ניקוד המילה, כגון לֶחִ"י, אֵצֶ"ל, מֵצַ"ח, חֶרְמֵ"שׁ, (טעמי) אֱמֶ"ת. 
אני מפקפק אם מי שניקד בשלט את הצ' בשווא התכוון באמת לדבוק בניקוד המילה צְבאי. נראה לי שאין כאן אלא רשלנות בעלמא, ואולם גם אם נעשה הדבר בכוונת מכוון הרי שהוא טעה גם לשיטתו, שכן לפי זה היה עליו לנקד את הא' בחיריק, כניקוד המילה אִרגון. 
עם זאת צריך לומר שניקוד ראשי תיבות (ולא רק ראשי תיבות הנהגות כמילים) על פי המילים המרכיבות אותן נהג במידת מה לפני שנים, וכך אפשר למצוא ניקודים כמו עַ"יְ וכדומה. סעיף 1 בהחלטת האקדמיה דלעיל בא להוציא מידי מי שנהגו כן.  
הנה דוגמה מספר שעדיין ניכר בו נוהג זה. ראו בשורות 7, 9... הספר הוא תחיה ותקומה, הוצאת מטכל, אכא [כך! בלי גרשיים], ענף השכלה, תשט"ו (1955).


ב. איך כותבים בלטינית אריה בן אליעזר?

אריה בן אליעזר (1970-1913) היה רוויזיוניסט, איש אצ"ל וחבר כנסת מטעם חרות וגח"ל. שמו מונצח בכמה מקומות ברחבי הארץ. אם תגיעו לשכונה החרדית 'גני הדר', שבפאתי פתח תקוה, תמצאו ברחוב אריה בן אליעזר (ויש אומרים: בן אליעזר אריה) חמש אפשרויות שונות של תעתיק לטיני.

צילומים: גונן זיק

ואם שאלתם את עצמכם איך באמת צריך לכתוב בלטינית את שמו של אריה בן אליעזר (עם מקף מחבר או בלי מקף מחבר? זו השאלה!), תעמוד לרשותנו מודעת ה'מבוקשים' שפרסמה משטרת המנדט הבריטי, ובה מתנוסס לתפארה צילומו של אריה בן אליעזר (בשורה הראשונה שני משמאל) ושמו באנגלית: Arieh Ben-Eliezer



יום שני, 16 באפריל 2018

מעורב ירושלמי: הרמטכ"ל הבא, עמודי תלייה ושודדי ים, בננות ובוטנים

א. הרב אלוף גולן

בבית הכנסת הספרדי 'ישא ברכה' כבר החליטו מי יהיה הרמטכ"ל הבא, זה שיחליף את גדי איזנקוט – הרב אלוף גולן שליט"א.

צילום: חגית מאיר

בעקבות הערתו של 'עופר' התברר כי אכן יש רב – לא סתם רב אלא 'רבי' ו'גאון'! – ששמו אלוף גולן.

מקור: כסא רחמים

ב. עמוד התלייה

בשכונת גבעת שפירא, המוכרת יותר כשכונת הגבעה הצרפתית, בחרו לציין את יום האישה הבין-לאומי בשורה של שלטי פרסומת. העניין טוב ורצוי כשלעצמו, אבל אחד מן השלטים יצא קצת – איך נאמר זאת? – בטעם רע במיוחד.

צילום: מנחם רוזנברג

ג. שודדי ירושלים

לעומת זאת, את פרס השם המגניב מעניק הבלוג לגלריה שודדי י-ם ברחוב מסילת ישרים 27.

צילום: יוחנן פלוטקין

ד. בננות בהנחה

אני לא יודע אם זה קשור ליום האישה הבין-לאומי, אבל בבסטה הזו בשוק מחנה יהודה יש אפליה מתקנת. מתגרשים ונהנים מהנחה מיוחדת.

צילום: מנחם פ'

ה. במבה? לא בבית ספרנו

בבית הספר הניסויי ברחוב הלל נערך ניסוי מעניין במיוחד.

צילום: יוחנן פלוטקין

מתברר שלא רק בירושלים נזהרים מבוטנים וגם בבית הספר הממלכתי 'עמית' שבמודיעין-מכבים-רעות מקפידים על כך.

צילום: צבי פריידין