יום שישי, 20 בינואר 2017

שירוני ארץ ישראל הראשונים: 'נגינות ציון'

עטיפת תקליט המופע 'אנו נהיה הראשונים' שנערך בירושלים בשנת 1963 (הוצאת 'הדרן')

מאת אליהו הכהן

רשימה זו באה להעלות את זכרו של שלמה ויינשטיין (1961-1872), מחנך, משורר, מתרגם ושוחר זמר נשכח, איש העלייה הראשונה. בשלהי המאה ה-19, לפני כמאה ועשרים שנה, הוא פרסם את שירונו החלוצי נגינות ציון ובכך קנה את מקומו כאחד המכנסים הראשונים של הזמר העברי הארץ-ישראלי. מְתֵי מספר היו אז החלוצים שהתפנו להקדיש מכוחם ומזמנם גם לקידומה של תרבות הזמר העברי. שלמה ויינשטיין היה אחד הנחשונים שבהם, אך שמו ותרומתו לחיי התרבות והמוזיקה כמעט שאינם מוכרים ומפעלו לא תועד כראוי.

שלמה ויינשטיין הצעיר (אוסף אליהו הכהן)

ויינשטיין נולד בשנת 1872 בעיירה סטוֹלין הסמוכה לפינסק (אז בתחומי רוסיה הצארית). ב-1890, והוא בן שמונה-עשרה, עלה ארצה עם בני משפחתו והתיישב בירושלים. בשנותיו בירושלים למד, כמו כל בני היישוב הישן, בבית מדרש ואחר כך עסק במסחר במשקאות, ובתוך כך הסתופף בחברתם של משכילי ירושלים, ישראל דב פרומקין, אליעזר בן יהודה ויחיאל מיכל פינס והושפע מרעיונותיהם. בחודש אוקטובר 1897 השתתף ויינשטיין בייסודה של חברה בשם 'אגודת יישוב ארץ הקודש', שהוקמה כדי לעודד צעירים בני היישוב הישן לעבור למושבות ולעסוק בחקלאות. הוא התמנה מזכיר החברה ושאף גם כן לרכוש נחלה בהתיישבות החדשה, שאיפה שאכן מימש כעבור שנים אחדות. בביטאונה של אגודה זו, חיבת הארץ, שראה אור בירושלים באותה שנה (תרנ"ח), פרסם ויינשטיין הצעיר את ביכורי שיריו.

קטע מתוך קול קורא שפרסמו מייסדי 'אגודת יישוב ארץ הקודש' (המליץ, ח' בתשרי תרנ"ח / 4 באוקטובר 1897) 

עד מהרה נוכח ויינשטיין לדעת כי יבול שירי הזמר העבריים המוכרים לתושבי הארץ ומושרים בפיהם הוא זעום ביותר. גרוע מכך: את השירים החדשים, אלה שחוברו על אדמת הארץ, אפשר היה למנות על אצבעות כף יד אחת או שתיים לכל היותר. הוא החל אפוא לשקוד על ליקוט שירי הזמר בני התקופה וכינסם יחד לאסופת שירים רחבת היקף בשם נגינות ציון, שראתה אור בירושלים בשנת תרנ"ז, בדפוסו של אברהם משה לונץ. אמנם לא היה זה השירון הראשון של ימי העלייה הראשונה  קדם לו מנשה מאירוביץ, איש ביל"ו מראשון לציון, שפרסם שנה לפני כן שתי חוברות זמר קטנות בשם שירי עם ציון, שנדפסו אף הן בדפוס לונץ  אך על פי היקפו (190 עמודים). היה זה השירון הגדול ביותר שפורסם עד אז בארץ ישראל. הוא כלל שלושים ושניים שירים, שתיעדו את ראשית ימיה של התנועה הציונית ואת צעדיה הראשונים של ההתיישבות החדשה בארץ. לרבים משירי הקובץ היה זה פרסום ראשון, ושלושה מהם היו פרי עטו של ויינשטיין הצעיר, שהיה אז בן עשרים וחמש. בין השירים המוכרים שכלל ויינשטיין בשירון אפשר להזכיר את 'השושנה' ו'במחרשתי' של אליקום צונזר, 'נומה, פרח, בני מחמדי' של אפרים דב ליפשיץ, 'חושו אחים חושו' של יחיאל מיכל פינס, וכמובן את 'התקווה' של נפתלי הרץ אימבר. 


שער השירון 'נגינות ציון', תרנ"ז (1897)

השירון ראה אור בקול דממה דקה וללא פרסום רב. רק כמה מודעות צנועות בעיתון חבצלת של החודשים יולי-אוגוסט 1897 בישרו על הופעתו. ועם זאת, הוא הופיע בעיתוי שאי-אפשר לחשוב על מתאים ממנו: כחודש ימים לפני התכנסותו של הקונגרס הציוני העולמי הראשון בבזל, בסוף אוגוסט 1897. היה זה האירוע ההיסטורי החשוב ביותר בתולדות היהודים במאה ה-19, והשירים החדשים נישאו על גלי ההתלהבות שעורר הקונגרס וסחפו רבים בארץ ישראל ובעולם היהודי כולו.

מודעה על הופעת השירון (חבצלת, 30 ביולי 1897)

בהקדמתו לשירון, פנה ויינשטיין  במילים נרגשות ובלשון נמלצת אל קוראיו והמריצם לעשות נפשות לשיר העברי ולשפה העברית, להתכנס ב'אגודות שפת עבר', להתרחק משירים זרים  'השירים הנלעגים אסופי חוץ'  ולשיר במקומם את שירי ציון. הנה כך כתב: 


נגינות ציון, הקדמת המאסף

הקובץ 'נגינות ציון' נדפס באלף עותקים. מחציתם נשלחו לרוסיה ולפולין, והיתר נועדו להפצה בארץ, אלא שזו האחרונה התנהלה בעצלתיים ועותקים רבים נשארו אצל ויינשטיין. הוא שמרם בתיבה, שאותה אחסן בעליית הגג של דירתו בבתי אונגרין בירושלים. כעבור שנים אחדות, כשעזב את ירושלים ועבר ללמד ביפו, נטל עמו את התיבה לבית אמזלג שבשכונת נווה צדק, שם התגורר. מיפו נדדה התיבה אתו למושבה משמר הירדן, ומשם לחוות סֶגֶ'רָה (היום אילניה), שבה קבע את מקומו בשנת 1902.

גורלם של עותקי השירון לא שפר עליהם. עד מלחמת העולם הראשונה שמר עליהם ויינשטיין כעל בבת עינו, אך בצוק העתים, כאשר ניהל השלטון העות'מאני מלחמת חורמה ביישוב בחיפוש אחר אנשי ניל"י, הוא הבין כי עליו להסתירם. על הגבעה שליד סג'רה הוקמה אז תחנת משטרה, והשוטרים והחיילים הטורקים שאכלסו אותה התעמרו דרך קבע באיכרי המושבה, בזזו את רכושם, החרימו בהמות עבודה וציוד ונטלו אִתם מכל הבא ליד. נאסר על יהודים להחזיק כל חפץ שיש בו סממן לאומי ועטיפת השירון, שעליה נדפס סמל מגן דוד, סיכנה את בעליו. ויינשטיין אכן נעצר בחשד לשיתוף פעולה עם ניל"י ונכלא בכלא נצרת במשך שבעה-עשר יום. מבעוד מועד ובחופזה טמן ויינשטיין את התיבה באדמה שבקרבת ביתו. הוא צרר בה את כל עותקי 'נגינות ציון' שהיו ברשותו וכן בולים של הקרן הקיימת שגם עליהם נדפס מגן דוד.  

כשהתחלף השלטון ובאו האנגלים, ביקש ויינשטיין להוציא את התיבה ממקום מחבואה, אך שוב לא עלה בידו למצוא את המקום. שנים רבות חלפו מאז, וכשסיפר לי על כך בנו שמעון החלטתי לנסות ולאתר את המחבוא בכוחות עצמי. שלוש פעמים נסעתי לסג'רה עם מעדר ביד, ובכל פעם ראיתי את עצמי בדמיוני כמין ארכאולוג של הזמר העברי, שיחשוף במעבה האדמה את מסתרי התיבה האבודה, ומי יודע אלו הפתעות נוספות תתגלנה שם... 

על פי תיאורו של שמעון ויינשטיין הגעתי אל בית האבן של אביו, שהיה הבית האחרון מימין כשבאים מהכביש. הפשלתי שרוולים, ניכשתי עשבים בחצר הבית ובשטח שמסביב, חפרתי במקומות אחדים, אך לשווא עמלתי. לצערי העליתי חרס בידי. 

מחפשים את התיבה האבודה...

על החפירה הארכאולוגית ויתרתי לבסוף, אך מזה כשישים שנה אני ממשיך במאמציי להשיג עותק מקורי של נגינות ציון. מעולם לא ראיתיו בחנויות הספרים הישנים, גם לא בספריות ובאוספים פרטיים. הוא נחשב לפריט ביבליופילי נדיר וככל הידוע לי רק עותק אחד ויחיד שלו נותר לפליטה והוא שמור בספרייה הלאומית בירושלים.  

לפני כיובל שנים ראיינתי את שני בניו של ויינשטיין. שמעון, יליד ירושלים (1896), ויקיר, יליד סג'רה (1913), ושמעתי מפיהם פכים קטנים מחייו של אביהם וכן פרטים אחדים על השירון שהוציא. שניהם היו אנשי מִנְהל ותיקים בתחום העיתונות: שמעון עבד בשנות העשרים בקונטרס, כתב העת של מפלגת 'אחדות העבודה', ואחר כך היה מנהל המשלוחים בעיתון דבר; יקיר היה מנהל 'ספריית מעריב'. משפחת ויינשטיין מנתה חמישה בנים ושתי בנות. הבנות עבדו כאחיות בבית חולים בנצרת.  

בריאיון שקיים כתב מעריב ג' שרוני (שמו הספרותי של אהרן אבן-חן) עם שלמה ויינשטיין, זמן קצר לפני מותו, סיפר לו המורה הוותיק על קוריוז משעשע שהתרחש ברחובות בשנת 1898, ערב ביקורו של הרצל במושבה:

מעריב, 12 בפברואר 1961

יעקב קיפניס (1909-1832) ורעייתו חנה לאה (מקור: רחובות: ראשונים)
את הסיפור הזה, שמן הסתם רווח במשפחה, שמעתי גם מפיו של הבן שמעון, שסיפר לי בערך כך: אביו היה בין מקבלי פניו של הרצל ברחובות. כשיצא למושבה, נטל אתו את השירון נגינות ציון, לפי שקיווה כי תינתן לו ההזדמנות לשיר משירי ציון בפני המנהיג הנערץ. קבלת הפנים לוותה במפגן רכיבה על סוסים של צעירי רחובות, בשירת מקהלה של תלמידי בית הספר, בנאומים ובברכות. שלמה ויינשטיין, צעיר יפה תואר בעל עיניים בורקות ותלתלים הגולשים על עורפו, ניצב זקוף קומה מול המנהיג הציוני, בתקווה שיוכל לשיר לכבודו, בקול הטנור היפה שניחן בו. רבה הייתה אכזבתו כשמחמת לוח הזמנים העמוס לא נתאפשר הדבר. השירון, לעומת זאת  כפי שסיפר ויינשטיין עצמו לאהרן אבן-חן – זכה למלא תפקיד באותו מעמד, כאשר יעקב קיפניס, הציוני הנלהב מרחובות, ענד על בגדו סמל מגן דוד מנייר, שאותו גזר מעטיפת השירון.

לויינשטיין היה משק חקלאי בסג'רה ונחלה שאותה עיבד עם בני משפחתו, אך בפועל כמעט שלא עסק בעבודה חקלאית. הוא נמנה עם מחנכי העלייה הראשונה, אלה שהקדישו את חייהם לטיפוחה של השפה העברית ולהנחלתה. תחילה לימד ביפו ואחר כך במושבה משמר הירדן. כאמור, בשנת 1902 עבר לחוות סג'רה שבגליל התחתון וקבע בה את מושבו. בבית הספר בסג'רה שימש ויינשטיין מורה יחיד לכל המקצועות. כיתת הלימוד מנתה אז כחמישים ילד וילדה, בני גילאים שונים ובני עדות שונות ומגוונות, ביניהם ילדים ממוצא כורדי, רוסי, קווקזי, וכן בני גֵּרים (סובוטניקים) שהתיישבו בסג'רה. ויינשטיין הנהיג בכיתתו שיטות לימוד מקוריות והחדיר בתלמידיו את אהבת הטבע והחקלאות. על פי מסורת חינוכית שיצרו מורים במושבות הגליל, גם הוא נהג להוציא את תלמידיו אל מחוץ לכותלי בית הספר ולהרביץ בהם תורה ודעת, ללא ספרי לימוד שכמעט ולא היו בנמצא, אל מול הנוף המקראי הקדום. כשלימד את שירת דבורה וסיפר על מעללי ברק בן אבינֹעַם, הצביע על התבור שנשקף ממול, וכך המחיש לתלמידיו את עלילות התנ"ך במקום שבו התרחשו. בחצר בית הספר תיכנן והקים גן לתפארת, מוקף גדר אבן, ובו ערוגות מרובעות ועגולות שבהן גידלו תלמידיו ירקות ופרחים.


הקולוניה סג'רה בעין מצלמתו של ליאו קהאן (הוצאת Jüdische Zeitung, וינה 1912)

בשנת 1910 הצטרפה ל'סגל המורים', כלומר לויינשטיין, מורה חדשה. זו הייתה רחל בלובשטיין, המשוררת, שהתגוררה בחוות סג'רה עם בנות משפחת שטורמן ועם מניה שוחט. שמעון, בנו הבכור, זכר בערגה את שיעוריה של רחל על צמחים ופרחים. לימים, כשחלתה והתגוררה בעליית גג ברחוב בוגרשוב בתל אביב, התבקש שמעון על ידי ברל כצנלסון, עורך דבר, להביא לחדרה של רחל עציץ פרחים. כשבא אליה חווה חוויה מרגשת כשהחליף אִתה זיכרונות על ימיה בסג'רה, כאשר היה תלמידהּ, תקופה שאותה לא הרבו להזכיר בביוגרפיות של רחל. 

בערבים ניהל המורה ויינשטיין שיחות נפש ארוכות עם פועל צעיר בן עשרים ואחד ושמו דוד בן-גוריון, שעבד בסג'רה בשנים 1908-1907. יחסים חמים שררו ביניהם, ובן-גוריון אף נכח בחגיגת בר-המצווה של הבן שמעון. לימים העיד בן-גוריון, כי ימי שבתו בסג'רה היו היפים ביותר בחייו.  

בשנת 1909 ייסד ויינשטיין את האגודה הצרכנית השיתופית הראשונה בארץ וניהל אותה. החנות הקואופרטיבית שירתה את איכרי סג'רה ושמה היה, בהתאם, 'אחיסמך'. גם פועלו החלוצי בתחום זה נשכח.

מנייה של החנות השיתופית 'אחיסמך', סדג'רה

בעבודתו כמורה חיבר ויינשטיין שירים אחדים, ולמקצתם אף הצמיד מנגינות. רק מעטים מהם פורסמו. את ששת הבתים של 'שיר הגליל', שחיבר בשנת 1902 במשמר הירדן, זמן מה קודם שעבר לסג'רה, גיליתי במחברת שירים בכתב יד של משה גינזבורג, מי ששימש לימים פקיד הברון בגולן. שמעון, בנו של ויינשטיין, סיפר לי כי אביו התאים לשיר זה את הלחן של הזמר האיטלקי המוכר 'סנטה לוצ'יה', והִרבה לשיר אותו עם תלמידיו, כמובן בהגייה אשכנזית:  

שיר הגליל

הֶהָרִים הָרָמִים, הַשְּׁפֵלוֹת הַבְּרוּכוֹת,
שָׁם שֶׁלֶג עוֹלָמִים. פֹּה עֲדַיִן הַרוּחוֹת.
זֹאת אַרְצִי הַיָּפָה, בָּה תָּמָר פּוֹרֵחַ,
לָה נַפְשִׁי נִכְסְפָה, וַאֲנִי צוֹלֵחַ!

הַכַּרְמֶל, הָחֶרְמוֹן, הָחוֹרֶף, הַאָבִיב,
פֹּה יָנֵץ הָרִימוֹן, שָׁם מָגוֹר מִסָּבִיב.
שָׁם רוֹעֶה עֲדָרִים יַתוּר לוֹ אוֹרֵחַ
פֹּה לַהֲקַת צִפָּרִים תָּשֵׁרְנָה שָׂמֵחַ.

כִּנֵרֶת מֵי מֵרוֹם יִצְהָלוּ בְּגָאוֹן, 
הַיַּרְדֵן בָּם יִזְרוֹם בִּדְּמָמָה, בְּשָׁאוֹן.
מִסָּבִיב בַּגַּנִים, הָאִכָּר פּוֹלֵחַ
בֵּין עֵצִים רַעֲנָנִים הִנֵּהוּ צוֹלֵחַ.

הָחֶרֶס מָה נָעִים עֵת בֹּוקֵר כִּי יוֹפִיעַ, 
מִבֵּינוֹת לַסְלָעִים עַל שַׁפְרִיר רָקִיעַ
קַוֵי אוֹר מוּפָזִים מִמַּעַל שׁוֹלֵחַ
עַל רֹאש אוֹרָנִים בַּהֲמוֹן צוֹמֵחַ.

מָה יָקָר הוֹד עֶרֶב, עֵת שֶׁמֶשׁ שׁוֹקַעַת,
נִיצוֹצָיו אָז יֵרֵב, שְׁחָקִים בּוֹקֵעַ,
אָז יוּפָז הַשֶּלֶג עַל הַכָּר שָׁטוּחַ
אַט יִזַל הַפֶּלֶג, חַכְלִילִי בָּדוּחַ.

הַשְׁדֵמָה פּוֹרִיָה, הַגִּנָה צוֹמַחַת
עַל גִּבְעַת מוֹרִיָה שׁוֹשַׁנָה פּוֹרַחַת,
שָׁם אֶרְאֶה בֶּחָזוֹן, אֶל נוֹגַה יָרֵחַ,
תִּתְנוֹסֵס עִיר צִיּוֹן, וַאֲנִי צוֹלֵחַ.

הנה שלושת הטנורים שלנו שרים את 'סנטה לוצ'יה'. נסו בעצמכם לשיר את 'שיר הגליל' על פי מנגינה מקסימה זו.



שיר נוסף שלו, 'החריש', התפרסם בחוברת הראשונה של כתב העת לבני הנעורים 'אַשְׁכֹּלוֹת', שערך אז"ר ביפו בשנת תרס"ז (ראו מאמרי "אַשְׁכּוֹלוֹת" של אז"ר: כתב עת לבני הנעורים מימי העלייה השנייהבלוג עונג שבת, 9 בדצמבר 2016). זהו אחד משירי העבודה הראשונים שנכתבו בארץ, וגם לשיר זה התאים ויינשטיין מנגינה עממית מוכרת שמזכירה את לחן שירו של לוין קיפניס, 'חנוכה, חנוכה, חג יפה כל כך'.  

'החריש' פורסם באשכלות, א, תרס"ז (בטעות נדפס י. וינשטיין במקום ש.)

בחרוזי שיר זה ניכרת השפעת שירו של אליקום צוּנְזֶר 'במחרשתי' (או 'המחרשת'), שנכתב בשנת 1888 והיה מן השירים הנפוצים של ימי העלייה הראשונה. ויינשטיין, שהכיר היטב שיר זה, שילב אותו בשירונו נגינות ציון.


נגינות ציון, עמ' עא

שיר נוסף שחיבר ויינשטיין על ההווי החקלאי בסג'רה הוא 'שיר הדַיִשׁ'. לדברי בנו, שמפיו רשמתי את המילים, התאים ויינשטיין לשיר זה לחן גרמני, אך בפגישתנו התקשה להיזכר בו. 

שיר הדַיִשׁ

סוֹבוּ, סוֹבוּ, הוֹ זוּגִי,
עַל עַרֵמָתִי,
דּוּשָׁה, דּוּשָׁה מוֹרָגִי,
אֶת תְּבוּאָתִי.

בַּאוּרְוָה אֶתְכֶם אַשְׁכִּינָה,
תִּבְנִי לָכֶם אַטְמִינָה
בַּאֵבוּס תָּמִיד אָכִינָה
טוּב שְׂעוֹרָתִי.

בחופשת פסח תרע"ב (1912), כשטיילו תלמידי המחזור הראשון של הגימנסיה 'הרצליה' לגליל, עצרו ללינת לילה במושבה סג'רה. ויינשטיין ארגן לכבודם ערב הווי משותף עם תלמידי בית הספר המקומי. הנער משה שרתוק (שרת) לימד את בני סג'רה שיר זמר עברי חדש, 'ניצנים' ('פה בארץ חמדת אבות'), שאך זה עתה נולד ביזמתם של שני מורים בגימנסיה: ישראל דוּשְׁמָן, המורה לעברית, שחיבר את המילים, וחנינא קרצ'בסקי, המורה לזמרה, שהתאים להן, בשינויים קלים, מנגינה קיימת של שיר ביידיש שהלחין צבי הרמן ארליך. בתמורה, שלמה ויינשטיין לימד את הנערים התל-אביבים שיר מולדת שחיבר בעצמו שנים אחדות לפני כן, ואף התאים לו, בהגייה אשכנזית, לחן של שיר ערבי (רַיַיאח פֶן יַהַא מְסַלִינִי) שאותו קלט מפי ערביי הסביבה: 

לִבִּי הוֹמֶה אֶל עַמִי
לָמוֹ רוּחִי, רִגְשׁוֹתַי.
הָרֵי גָּלִיל מְקוֹמִי,
חֶמְדַת אֶרֶץ אֲבוֹתַי.

עַל רֹאשׁ גִּבְעָה, תַּחַת שִׁטָּה,
אַחַז זִיו שָׁמַי, עֵינַי אוֹרוּ,
וּבָעֵמֶק – דָּגָן חִטָּה
אַחַי בְּרִנָּה יִקְצוֹרוּ.

וְאִם אוֹיֵב יִלְחָצֵם 
אֵת בְּשֶלַח נָמִירָה.
חוֹצֵץ נֵצֵא, נִרְעַצֵם
וְעוֹל זָרִים נָסִירָה.

אָז יְהוּלָל כְּבוֹדֵנוּ 
שִׁירַת הַדְּרוֹר נָרִיעַ,
וּמֵעַל פִּסְגוֹת הָרֵינוּ
נֵס הַחוֹפֶשׁ יוֹפִיעַ. 

כתב ידו של שלמה ויינשטיין לשיר 'לבי הומה אל עמי' (אוסף אליהו הכהן)

בשלהי שנות העשרים נטלה הזמרת ברכה צפירה את אותו לחן ערבי, שהושר בסג'רה למילותיו של ויינשטיין, והתאימה אותו לשירו של ביאליק 'יש לי גן', ומאז שנת 1929 החלה להופיע אתו בליווי בעלה דאז נחום נרדי.

הנה ברכה צפירה שרה את 'יש לי גן', בהקלטה משנת 1937, בליווי נחום נרדי בפסנתר. נסו וראו שגם שירו של ויינשטיין, 'לבי הומה אל עמי', מושר היטב בלחן זה.



ויינשטיין הִרבה גם לתרגם שירים, בעיקר מיידיש. בראשית ימי העלייה השנייה תרגם את שיר השלום 'ניט מיט שווערדן ניט מיט שפייזען', וקרא לו בשם 'לא בחרב ולא בחנית' (ראו מאמרי, 'לא בחרב ולא בחנית'פנים, 3 [1997], עמ' 70-66).

לטקסי חג ומועד בבית הספר בסג'רה חיבר ויינשטיין מחזות אחדים על נושאים מקראיים, ביניהם 'בת יפתח' ו'בית יעקב לכו ונלכה'. במחזות אלה, שלא ראו את אור הדפוס, שולבו שירי זמר עבריים לרוב, שהושרו בפי תלמידיו בהדרכתו. אל ההצגות האלה הגיעו גם בני היישובים הסמוכים, כפר תבור (מסחה), בית-גן ויבנאל.

העמוד הראשון של המחזה ('תמונה') 'בית יעקב לכו ונלכה' בכתב ידו של ויינשטיין

אחת ההצגות של ויינשטיין שזכתה להצלחה רבה הייתה 'השובב'. בהצגה זו הושר 'שיר ערש של שומר', תרגום של שיר ביידיש ('ווי העלדען ווי פֿאַרצײַטיגע'), שחובר על ידי הסופר אהרן ראובני (אחיו הצעיר של מי שהיה נשיא המדינה השני יצחק בן-צבי). בשיר זה, שנכתב בעקבות תקרית עם בדואים במרחביה, איחל המחבר לילדי העמק, שכאשר יגדלו יהיו גם הם גיבורים, כמו השומר מרדכי יגאֵל שהצליח לגבור על תוקפיו. ויינשטין התאים לשיר את הלחן המוכר היום כלחנו של השיר 'חמש שנים על מיכאל' (ראו ברשימתי, 'חמש שנים על מיכאל עברו בגילגולים', חדשות בן-עזר, 872, ה' בתשרי תשע"ד). 

שלמה ויינשטיין בימי שיבתו (מקור: דוד תדהר, 
אנציקלופדיה לחלוצי היישוב ובוניו, ב, 1947, עמ' 651)
ב-1922 עזב ויינשטיין את סג'רה ואת עבודת ההוראה ולא שב עוד לעסוק בה. הוא עבר לטבריה, כיהן כנציג 
של ועד הצירים לארץ ישראל בראשותו של חיים וייצמן, ובתוך כך טיפח קשרי ידידות הדוקים עם נכבדי הערבים בסביבה. בתוקף מעמדו הוזמן להיפגש עם הנציב העליון בבית הממשלה, בעת ביקורו בטבריה. בתקופה זו החל לעסוק בעבודה בנקאית, תחילה כמנהל בנק להלוואות בטבריה, אחר כך במשרה דומה בחיפה. הוא המשיך גם בעבודתו הציבורית ושימש יושב ראש בית משפט השלום העברי וכחבר הנהלת 'אהל שם'. 

'לציון, ליהודה, כל רגשותינו ... עד כי נראה התקווה בחיים'  כך כתב ויינשטיין בשירו 'לציון ויהודה' שנדפס בנגינות ציון. זה היה בשנת 1897, אותה שנה שבה 
טבע הרצל את אמרתו המפורסמת: 'בבזל ייסדתי את מדינת היהודים'. ויינשטיין, שמת בשיבה טובה בשנת 1961, זכה באחרית ימיו לראות את תקוותו מתממשת. 

יום רביעי, 18 בינואר 2017

ארץ הקודש: שריפה אחים שריפה; פרגולה; כשרות אלטרנטיבית

א. שתישרף החלה

לנשים שאינן מסתפקות בהפרשת חלה ורוצות ללכת 'עד הסוף', מזומנת עתה מצוה מן המובחר.

הקופות הללו נעולות היטב ואפשר למצוא כמותן ברחבי ירושלים ואולי גם בעוד כמה ערי קודש בארץ.

רחוב תורה מציון (צילום: מנחם רוזנברג)
רחוב שמגר (צילום: יהודה מייטליס)

ב. מנוחה נכונה תחת כנפי הפרגולה 

בחזית בית הכנסת 'חידושי משה' בבית שאן (רחוב העליה) מוצב השלט הזה.

צילום: יובל מלחי
בית הכנסת 'חידושי משה' (מקור: גוגל סטריט)

ג. משגיח לא בא

במסעדת הגלגלים הזאת, החונה נכון לאתמול ליד 'קניון מול הים' באילת, סמוך לדגל הדיו, לא מבזבזים כסף על משגיחים מטעם הרבנות או הבד"ץ. כאן יש משגיח שהוא גם בחינם, גם לא מבלבל את המוח בדרישות לא הגיוניות, וגם כזה שאפשר לסמוך עליו בעיניים עצומות. איך אומר בעל הבית: בשם ה' נעשה ונרוויח.

אפשר היה גם לכתוב 'המקום בהשגחת המקום', אבל אולי הניסוח הזה קצת מתוחכם מדי.

צילומים: אמי פרי

יום שני, 16 בינואר 2017

פרנסות של יהודים: מעשה מרכבה; היישוב הישן

א. מעשה מרכבה

בתחרות השם המקורי זוכים בעלי המכולה הזו, שצולמה בשבוע שעבר בפתח תקווה.

צילום: אבי שטרן


ב. היישוב הישן

מי שחשב שהמונחים ההיסטוריים 'היישוב הישן' או 'היישוב החדש' עברו ובטלו מן העולם – טעה.

בכולל הירושלמי הזה יקבלו רק תלמידים מובחרים מאצולת היישוב הישן.

ומה יעשו סתם אברכים בלי ייחוס? שיילמדו בכולל לפני הצהריים...

צילום: י"ק

יום שישי, 13 בינואר 2017

ברוך הבא: חצר סרגיי

חזית הכניסה המרכזית לחצר סרגיי ברחוב מונבז

מאת 
ברוך גיאן

בראשית חודש נובמבר ביקר בירושלים ראש ממשלת רוסיה דמיטרי מֶדְבֶדֶב, ואחד המקומות שאותם ביקש לראות במו עיניו היה חצר סרגיי שבמגרש הרוסים, מתחם ענק הבנוי כטירה עם מגדלים ושוכן בין הרחובות הלני המלכה ומוּנְבָּז. 

בקרוב ייחנך באופן רשמי מתחם מחודש זה, לאחר שנמסר בשנת 2011 לחזקתה של ממשלת רוסיה. בתום שנתיים של עבודה אינטנסיבית, של שימור, שיפוץ והכשרת חדרים למגורים, הגיעה סוף סוף המלאכה לסיומה. המבנה הגדול, שהיה שנים רבות מקום עבודתי, עת שכנו בו משרדי החברה להגנת הטבע, יחזור לתפקידו המקורי – אכסניה לצליינים רוסיים (האחראי על התכנון והשימור הוא האדריכל אורי פדן).

השיפוצים במגרש הרוסים החלו כבר בשנת 2010 כאשר מבנים ישנים רבים ברחוב מוּנְבָּז נהרסו
חצר סרגיי ובניין חדש של חברת אפריקה-ישראל שצמח לידו עם השם היומרני Haneviim Court

הבניינים שבמגרש הרוסים נבנו ברובם בשנות השישים והשבעים של המאה ה-19. הם נועדו להלין בתוכם את מאות עולי הרגל הרוסיים שפקדו את ארץ הקודש בכל שנה והגיעו לירושלים. האכסניות היו רחבות ידיים, אך התנאים לא היו נוחים. בשנת 1888 הגיע הנסיך הגדול סרגיי אלכסנדרוביץ לבית רומנוב, בנו של הצאר הקודם אלכסנדר השני ואחיו של הצאר שירש אותו אלכסנדר השלישי, לביקור בארץ ישראל, לרגל חנוכת כנסיית מריה מגדלנה שעל הר הזיתים. הוא התרשם ממצוקת הצליינים והחליט לפעול לרווחתם ולממן עבורם מבנה גדול ורחב ידיים. אגב, סרגיי זה רשום לדראון עולם בתולדות יהודי רוסיה: בשנת 1891 הוא מונה על ידי אחיו לתפקיד המושל הכללי של מוסקבה ואחד ממעשיו הראשונים היה הוצאת צו המורה על גירוש כל יהודי העיר, כ-20,000 במספר. הוא לא היה אדם אהוד ואהוב, וגם סופו היה רע ומר. בפברואר 1905 נרצח סרגיי בידי מתנקשים מהפכנים. 

הנסיך סרגיי ורעייתו יליזבטה פיודורובנה, 1892 (מקור: ויקיפדיה)

אך סיפורו של מגרש הרוסים התחיל זמן רב קודם.

בשנת 1882 הוקמה ברוסיה 'החברה הארץ-ישראלית הרוסית הפרבוסלבית הקיסרית'. החברה קיבלה על עצמה לקדם את האינטרסים האימפריאליים בארץ הקודש: להעניק שירותי חינוך ורפואה לאוכלוסייה הרוסית-אורתודוקסית שהתגוררה בארץ, לעזור לצליינים שעולים לרגל ולערוך חפירות ארכאולוגיות. בחברה היו רשומים כמאה בני אצולה כחברי כבוד וכשלוש מאות חברים פעילים. הנסיך הגדול סרגיי היה נשיא הכבוד, והנציג הבכיר בארץ הקודש היה הארכימנדריט הרוסי אנטונין קפוסטין.

הנסיך סרגיי ורעייתו יליזבטה בצל דגל החברה באחד החדרים של חצר סרגיי
תמונות סרגיי ורעייתו על קיר בכנסיית אלכנדר נבסקי (ליד כנסיית הקבר)

בשנת 1886 רכשה החברה את הקרקע שעליה תיבנה חצר סרגיי. הבנייה נמשכה ארבע שנים, והבניין נחנך רשמית בשנת 1890. בצילומים ארכיוניים, שאותם צילם הנזיר טימוֹן, נראה הבניין שונה מכפי שהוא נראה היום.

בתמונה משנת 1887 נראית החצר הפנימית בזמן בנייתה. בתוכנית המקורית הייתה לבניין רק קומה אחת.
עוד צילום משנת 1887 (מבט מרחוב מונבז של היום)
בשנת 1889 כבר צמחה הקומה השנייה (מקור: ויקיפדיה)
החצר הפנימית

המבנים במגרש הרוסים 'הישן' יכולים היו לקלוט כאלפיים צליינים, אך כשמספרם של אלה גדל בהתמדה החלו לבנות בניינים נוספים, בשטח שייקרא מגרש הרוסים 'החדש'. חצר סרגיי הייתה אחד מהם. בספרו עיר בראי תקופה: ירושלים החדשה בראשיתה (יד יצחק בן-צבי, תשל"ט, עמ' 404-402) כתב יהושע בן-אריה, כי באכסנייה שבחצר היו שמונה חדרי לינה מסוג א', שמונה חדרים מסוג ב', וארבעה אולמות לינה משותפים. עוד היו שם שני חדרי אוכל, מכבסה, מחסנים, חדר אורחים גדול וספרייה.

חזית הכניסה לחצר. למעלה נחקק הפסוק 'למען ציון לא אחשה ולמען ירושלים לא אשקוט' (ישעיהו, סב 1), שהיה סיסמת החברה הפרבוסלבית

בתקופת המנדט היה הבניין מרכז מנהלי של עבודות ציבוריות, ולאחר הקמת המדינה הוקצה המקום למשרד החקלאות החדש. לימים שוכנו שם גם משרדי החברה להגנת הטבע ורשות הטבע והגנים. 


האגף המערבי. כאן היו משרדי החקלאות ורשות הטבע והגנים

עשהאל בן דוד (2001-1908) היה איש יקר ועתיר זכויות. הוא שירת בצבא הבריטי ונפצע, התגייס לצה"ל (במסגרתו היה בין מקימי השק"ם) ולאחר שחרורו החל לעבוד במשרד החקלאות, ושם הגיע לדרגת סמנכ"ל. לאחר שפרש לגימלאות החל לעבוד בחברה להגנת הטבע ואז זכיתי להכירו מקרוב. הוא קיבל על עצמו משימה מקורית: לאסוף כלים חקלאיים מכל רחבי הארץ, מסיני ומיהודה ושומרון, ולהביאם לחצר סרגיי. בהדרגה הפכה החצר למוזיאון פתוח של כלים חקלאיים, והמבקרים במקום יכלו לראות מקרוב מה היא אבן על פי הבאר, להבין מה הם 'ים' ו'מֶמֶל' ולגעת במתקן כבישה להפקת שמן ובבורג ארכימדס. מה עלה בגורלם של הכלים הללו? ככל שהצלחתי לברר הם שוכנים עתה במחסני משרד החקלאות בבית דגן...

ים וממל במוזיאון הפתוח של כלים חקלאיים
במשך שנים רבות הייתה הכניסה היחידה לחצר דרך רחוב הלני המלכה 13

בשנת 1979 התחלתי לעבוד בחברה להגנת הטבע בירושלים ובמשך שנים רבות שכן כאן משרדי. זכורה לי היטב החצר הנפלאה, רחבת בור המים, חדר ההרצאות שבו לימדתי ובו הצגתי את 'ירושלים שלי'. 


מבט ממשרדי החברה להגנת הטבע אל החצר ואל בור המים שבמרכזה
רחבת בור המים. המשרד שלי היה מצד שמאל...
בור מים נוסף בחצר

בסמוך למשרדי היה חדר ששימש חניון ארוך טווח למכונית שברולט שבעליה נטשו אותה מזה שנים.


מכונית השברולט הנטושה 
רחוב מונבז היום, בחדר מצד ימין חנתה מכונית השברולט...

אחד האירועים הזכורים לי מתקופת עבודתי שם הוא חתונה שעמיתתי לעבודה, יערה שריד, ביקשה לערוך בחצר עבור יוחאי בנה וכלתו שרה. האישור מהאפוטרופוס הכללי לנכסי נפקדים הגיע, אך אז החלה סאגה שלא תיאמן. בארכיוני נשמר גזיר עיתון 'הארץ' מאוקטובר 1985 ובו כתב דן מרגלית כך:


באוקטובר 1991 חודשו היחסים הדיפלומטיים עם ברית המועצות, וחודשיים אחר כך התפרקה האימפריה והשגריר הפך לשגרירה של רוסיה. הכנסייה הרוסית האורתודוקסית שבה להיות גורם חשוב במדינה החדשה-ישנה, ונכסיה העתיקים בירושלים קרצו שוב לראשי השלטון. רוב שטחו של מגרש הרוסים נמכר לישראל כבר באמצע שנות השישים של המאה הקודמת, במה שכונה אז 'עסקת התפוזים' (ישראל ייצאה אז לברית המועצות תפוזים בשווי של מיליון וחצי לירות), אך חצר סרגיי לא נכללה בעסקה זו בשל ויכוח פנים-רוסי על הבעלות עליה: האם היא שייכת לכנסייה 'הלבנה' או שמא לכנסייה 'האדומה'. בשנת 2005 ביקר נשיא רוסיה ולדימיר פוטין בישראל. ראש הממשלה אז היה אריאל שרון וסגנו היה אהוד אולמרט. פוטין דרש מהם להשיב את חצר סרגיי לידי הרוסים ולא היה מוכן להתפשר בשום אופן. אמנם דובר על פיצוי כספי, שלבסוף כנראה לא הועבר, וכך, למרות התנגדות ציבורית, של חוגי ימין וגם של החברה להגנת הטבע, הנכס הועבר לידי רוסיה. 

הזמן חלף. בנימין נתניהו נבחר שוב לראשות הממשלה ובחודש מארס 2011 תכנן נסיעה חשובה למוסקבה. באותם ימים הייתי בבניין וראיתי את הפינוי המהיר של משרד החקלאות, רשות הטבע והגנים ונציבות המים. ארגזים הועמסו על משאיות וטנדרים ובמתחם הגדול נותרו רק משרדי 'החברה להגנת הטבע', שלא הייתה כפופה לממשלה וניהלה משא-ומתן עצמאי על פיצויים מול הרוסים.

פינוי חדרי משרד החקלאות ערב צאתו של נתניהו למוסקבה (2011)

בשנתיים האחרונות נסגר הבניין לעבודות שיפוץ ושימור. אחת העבודות המיוחדות הייתה שימורם של ציורי הקיר בחדר האוכל.

כך נראו חדר האוכל של הצליינים וציורי הקיר הססגוניים בימים שלפני השיפוץ:





וכך זה נראה במהלך השיפוץ:




החצר, שהייתה יפה גם קודם, ניטעה מחדש בעצים ובשיחים נאים, ובמקום אמורה להיפתח בקרוב מסעדה רוסית במחירים עממיים. מי יודע, אולי צליינים רוסיים ישובו לגור בבניין היפה הזה, כמו פעם...


החצר המשוקמת (יולי 2016). המגדל שבתוך החצר שימש כל השנים כמבנה שירותים.