יום רביעי, 29 בפברואר 2012

שלטים מקומיים / משהו על חטטנות

צילם וכתב איתמר וכסלר

החטטן מצ'לנוב. רח' צ'לנוב 53, תל אביב, דצמבר 2011

מבטם של העוברים ושבים ברחוב סלמה, שפונים שמאלה לצ'לנוב, חייב לעבור על פני העסק של נסים, שממוקם ישר ממול. ואם בעל הבית משאיר את הדלת פתוחה, הם אינם יכולים שלא לקרוא את הכתובת המרוחה על צדה הפנימי של הדלת, שאומרת כי נסים עוסק שם בחריטה ובחִטוט. גם אם מהותם המדויקת של עיסוקים אלה אינה נהירה להם לגמרי (אם כי ברור שאינם קשורים בשום דרך לטיפוגרפיה), הרי שיש להם בוודאי מושג כלשהו על עבודתו של החרט  משהו שקשור לעיבוד שבבי  אבל מה בדיוק עושה החטט, או שמא המחטט?

כי איך שלא מסתכלים על המילה הזאת  חיטוט  מרבית ההקשרים שלה נמצאים בטווח שבין דחיפת האף לתוך ענייניהם של אחרים לבין דחיפת האצבע לתוך אפך שלך. גם המילונים אינם רואים את החיטוט באור חיובי במיוחד, ובמקרה הטוב הם מגדירים אותו כניקור, פשפוש, גירוי או גירוד. לא מפתיע שאף מילון לא מעלה על הדעת להגדיר את החיטוט כעיסוק שאפשר להתפרנס ממנו.

משום כך, בכל פעם שהזדמנתי לשם מצאתי את עצמי תוהה על טיבה של הפעולה הזאת ועל טיבו של הפועל שמאחוריה, כי נראה לי שאתה צריך להיות לגמרי שלם עם עצמך כדי להודיע לעולם שאתה עוסק בחיטוט. וכך, יום אחד, אחרי שצילמתי את הדלת מכל הכיוונים, הרהבתי עוז סוף סוף ונכנסתי כדי לפגוש את נסים פנים אל פנים.

המקום מבפנים נראה בדיוק כפי שהוא נראה מבחוץ  קטן ומבולגן. בתוך הבלגן הזה ניצבו שלוש מכונות שנראו כמו מקדחים בגובה אדם. על יד אחד המקדחים עמד נסים שנעץ בי מבט חוקר, כי זו הייתה הפעם הראשונה שנכנס אליו מישהו עם מצלמה, באזור שגם ככה אין בו אף לא תייר אחד לרפואה.

בירכתי אותו לשלום, הצגתי את עצמי ושאלתי: 'את החריטה הבנתי פחות או יותר, אבל זה שנים שאני שובר את הראש, למה, איפה ואיך בדיוק אתה מחטט?'

נסים כלל לא הופתע מן השאלה, וענה שבאמת זה נשמע קצת משונה ושכולם חושבים שהוא מחטט באף, אבל לו זה בכלל לא אכפת. הוא הצביע על אחד המקדחים והסביר בתמציתיות: 'חיטוט זה סוג של כרסום, וזאת המכונה שמבצעת את החיטוט'. לי היא נראתה בדיוק כמו המקדחים האחרים והיה ברור לי שמדובר כאן בדקויות הנסתרות מעיניו של הדיוט כמוני.

'אבל למה חיטוט?', ניסיתי בכל זאת, 'למה לא לומר כרסום, או עיבוד שבבי, שזה לפחות נשמע מוכר וגם יותר... ניטרלי?'

נסים לא בדיוק הבין מה אני רוצה ממנו, אבל הבין טוב מאוד ששום דבר מעשי לא יצא לו ממני. הוא ניתק מגע וחזר למקדח שלו, ואני נפרדתי ממנו בהרגשה חמצמצה, שמשמעותה היא שזה עתה תויגתי אצלו כחטטן מן הסוג שמוצאים גם במילון וגם בחיים.

יום שלישי, 28 בפברואר 2012

זיכרון בספר: הקדשה כפולה מחיים באר

חיים באר (צילום: דוד אסף, ספטמבר 2011)

דוד וחנה עמית מירושלים שלחו לי צילום של כמה הקדשות שרשם להם ידידם (וידידי) הסופר חיים באר.

וכך כתב לי דוד עמית:
לגאוותנו, יש לנו את כל הספרים של חיים באר (כולל ספר השירים 'שעשועים יום יום') עם הקדשות חביבות ומתוכן אני מציע את זו של 'נוצות', שאהובה עליי במיוחד, ואת שתי ההקדשות על 'חבלים'. ומדוע שתי הקדשות על ספר אחד? מעשה שהיה כך היה: חיים שלח לנו את הספר עם הקדשה וכשפתחנו לעלעל בו גילינו דפים לבנים רבים. תקלה בדפוס. תלשנו את הדף עם ההקדשה ושלחנו את הספר הפגום לחיים. הוא קיבל תחתיו עותק מתוקן מההוצאה ותוך ימים אחדים שלח לנו את הספר עם הקדשה חדשה הרומזת לקודמתה, ועתה שתי ההקדשות פותחות את 'חבלים' שלנו...
א. 'רק לא עוף מרוט נוצה': הקדשה על 'נוצות'


לחנה ודוד היקרים 
אולי כסת ביום קרה
ואולי ענן קליל ביום חמה
רק לא עוף מרוט נוצה
והעיקר  קריאה מהנה
מהבעל מחבר
הק'[טן] חיים ב"ר אברהם

ויהי בשלם סוכו
תשמ"ג

'נוצות' הוא הרומן הראשון של חיים באר. הוא ראה אור לראשונה בהוצאת 'עם עובד' בשנת 1979, ובשנת 1981 נדפסה המהדורה החמישית, והיא זו שעליה נמצאת ההקדשה.
ההקדשה דורשת את המשמעויות השונות של כותרת הספר (אולי נוצות של כר? ואולי ענני נוצה? אך בשום אופן לא נוצות של עוף!). אפשר להניח  למרות שבני הזוג עמית אינם זוכרים זאת בוודאות  שהציון 'ויהי בשלם סוכו' (על פי 'וַיְהִי בְשָׁלֵם סֻכּוֹ וּמְעוֹנָתוֹ בְצִיּוֹן'  תהלים, עו 3), מרמז לכך שהספר ניתן בירושלים  מקום התרחשותו של הסיפור  בסוכות תשמ"ג (1982).


 ב. 'חבלים בנעימים': הקדשה כפולה על 'חבלים'




הקדשה ראשונה

ליקירי, חנה ודוד
חבלים בנעימים
בידידות, חיבה ורעות
שלכם 
חיים
ראשית אלול תשנ"ח

הקדשה שנייה

חנה ודוד יקירי 
שברי לוחות בידכם
ולוחות שניים
גם הם בארון הספרים
היהודי
בחיבה כתמיד
חיים באר

'חבלים' ראה אור לראשונה בהוצאת 'עם עובד' בשנת 1988.

גם כאן ההקדשה הראשונה מתייחסת לשמו של הספר ('חֲבָלִים נָפְלוּ לִי בַּנְּעִמִים אַף נַחֲלָת שָׁפְרָה עָלָי'  תהלים, טז 6). ואילו ההקדשה השנייה עושה שימוש בדברי התלמוד הירושלמי (מסכת שקלים, פרק ו, הלכה א) האומר: 'שני ארונות היו מהלכין עם ישראל במדבר, אחד שהייתה התורה נתונה בתוכו, ואחד שהיו שברי לוחות נתונין בתוכו'. הכוונה, כמובן, לשברי לוחות הברית שאותן ניפץ משה ברדתו מהר סיני.

חיים באר ועורך עונ"ש דורשים במופלא מהם בבית מדרשו של הבעש"ט במז'יבוז'
(צילום: רמי נוידרפר, ספטמבר 2011)

יום שני, 27 בפברואר 2012

גלגולו של ניגון: 'נוסה, נוסה' או 'משה, משה'?

לניגון הזה לא היה הרבה זמן להתגלגל...

אתר האינטרנט החרדי 'כיכר השבת' הביא שלשום את הסיפור הנחמד הזה:





מטבע הדברים לא הורחב הדיבור על מקורותיו הרוחניים של השיר 'נוסה נוסה', וגם לא הובאה הפנייה לגרסה המקורית.  הצפייה בנערות המאושרות ונטולות השרוולים המשתתפות בשירה הנלהבת לא מתאימה כנראה לקוראי 'כיכר השבת' בעידן של הדרת נשים.

אז מי אם לא אנחנו נבוא לעזרתם?

הנה הוא הלהיט האדיר 'נוסה נוסה', שבעצם שמו האמיתי הוא Ai se eu te pego (אם אצליח לתפוס אוֹתָּךְ), בביצועו של מישל טֶלוֹ, זמר ברזילאי שנערץ על מיליוני בני נוער בכל רחבי העולם. בסרטון הזה כבר צפו לא פחות מ-197 מיליון צופים!

השיר נכתב בשנת 2008 והפופולריות העצומה שלו קשורה איכשהו למשחקי כדורגל, שכן אישים דגולים כמו רונאלדו אימצו אותו כהמנון ההבקעה שלהם (פרטים בוויקיפדיה).




הנה רונאלדו החמוד רוקד לצלילי שיר ההבקעה:



ולסיום, איך אפשר בלי 'שיר השיקסע' הוולגארי והנפלא, שגם הוא מבוסס על 'משה, משה' ונכתב בעקבות אירועי בית שמש (איך את מתלבשת? אני אדם בריא, איך את לא מתביישת...)



(תודה למוישי)

בעלי התוספות

רמי נוידרפר שלח את 'המילים העבריות' של השיר 'נוצה, נוצה, הסיר נוזל מלמטה'. משמח ומבדח.




הגדיל מכולם ד"ר שלמה טיקוצינסקי שמצא את הביצוע החרדי השלם והמהודר 'מתי תמלוך בציון' של ה'סינגרס'. בליטאית מדוברת 'מָתַי' נשמע כמו 'מוֹסָי', שזה די דומה ל'נוסה'...




יום ראשון, 26 בפברואר 2012

פרנסות של יהודים: מי רוצה לקנות צינור וֶשֶׁט?



הפרנסה הייחודית הזו הובאה לידיעתו של רמי נוידרפר באמצעות ידידו המכונה 'חנן הרפתן'.




על פי התורה וההלכה חייבים להקדיש לה' בכור זכר של כל בהמה טהורה, גסה או דקה, ויש לתתו לכהן, ואם לא ייעשה כן יוטרף העגל הנולד וחלב האם ייאסר בשתייה. הכתוב מדבר כמובן רק בבכורות השייכים ליהודים.

כדי למנוע הפסד כספי מהרפתנים, שמצדם מעוניינים בתעודת כשרות מטעם הרבנות, נחלצה ההלכה לעזרתם בעסקה סיבובית שכולם מרוויחים ממנה.

הרפתנים מוכרים לרבנים הראשיים של מדינת ישראל ('מרן הרב הגאון יונה מצגר שליט"א ומרן הראשון לציון הרב הגאון שלמה משה עמאר שליט"א') את כל הקנים וצינורות הוושט (Esophagus) של כל הבהמות הנקבות ברפת או בדיר שטרם המליטו (בינינו, לחלקים אלה ממילא אין שום ערך או שימוש).

הרבנים הגאונים מצדם מוכרים את הסחורה לכל מי שירצו, 'ואפילו לאינו יהודי'.

הגוי, שקונה 'בכאילו' את הקנים והצינורות, הופך להיות שותף בכל פָּרוֹת ארצנו וכיוון שכך פטורות הבהמות היולדות ובעליהן מדיני בכור.
שטר ההרשאה נוסח כך שאפילו הקב"ה לא יוכל לטעון שזו לא מכירה אמיתית.

פרה קדושה
  

יום שישי, 24 בפברואר 2012

גלגולו של ניגון: איך גוייר רספוטין כהלכה

גרגורי רספוטין (1916-1869)

כמו העריץ המונגולי ג'ינג'ס חאן, שבו עסקנו ברשימה קודמת, שזכה ללהיט פופ ענקי הקרוי על שמו, כך טוהר בתרבות הפופולרית מכל פשעיו גם הנזיר הרוסי מטיל האימה, גרגורי רספוטין.

רספוטין היה בן למשפחת איכרים מסיביר, שבחר בקריירה של נזיר ומיסטיקן ועורר התפעלות ופחד בחוגי הכנסייה והחברה הגבוהה ברוסיה ערב המהפכה. הכריזמה המיוחדת שבה ניחן, הצלחתו המסחררת בקרב נשים, מעשי המופת והריפוי שיוחסו לו  כל אלה הפכו אותו ליועץ קרוב של ניקולאי השני, הצאר הרוסי האחרון, ומושא להערצתה של הצארינה אלכסנדרה, שהאמינה בכוחותיו לרפא את בנה שהיה חולה המופיליה.

תאמינו או לא (עדיף שלא), במוזיאון לארוטיקה בסנקט פטרבורג מוצג לראווה אבר המין של רספוטין, שהוא כמובן הגדול מסוגו בעולם.

רספוטין גם ביקר בארץ ישראל כדי לחגוג בה את חג הפסחא של שנת 1911. מיפו, שלחופה הגיע בחודש מארס, עלה רספוטין לירושלים ובה התגורר ב'בית סרגי' שבמגרש הרוסים. יחד עם מאות רבות של עולי רגל רוסים גם הוא ביקר בכל המקומות הקדושים  בכנסיית הקבר בירושלים, בכנסיית המולד שבבית לחם וגם בחברון. במהלך ביקורו חווה רספוטין, במיוחד כאשר שהה בכנסייה הרוסית שעל הר הזיתים ('כנסיית הבצלים'), כמה אירועים נבואיים ואקסטטיים, שהיום היינו קוראים להם 'סינדרום ירושלים'... (כתבה מעניינת על סינדרום זה פורסמה לפני שבועיים בכתב העת Wired.)

ביוגרפיה מרתקת של רספוטין  כתב אנרי טרויה.
הספר ראה אור בהוצאת כנרת, 2004 

בשנת 1978 היה השיר 'רספוטין' שלאגר מטורף. שרה אותו להקת 'בוני אם' (Boney M), להקת פופ-דיסקו (זמר אחד ושלוש זמרות) מהאיים הקריביים, שבסיסה היה בגרמניה.

File:Boney M. - Rasputin (1978 single).jpg

הנה השיר 'רספוטין'. צפו בו כבר מעל שבעים מיליון איש.



מקורו של השיר הוא בכלל טורקי (תודה למשה זונדר שהפנה את תשומת לבי):



וכאן הגרסה הסרבית:



קוראיו הנאמנים של מדור זה לא יופתעו אפוא לגלות גם את רספוטין מגוייר כהלכה, שהפך לפתע להיות שיר חסידי כשר למהדרין. השיר נקרא בשם המשונה 'מיכאל  הורה', כנראה על שם מיכאל שטרייכר (Michoel Streicher), זמר חסידי פופולרי שהקליט אותו באלבומו Thank You

הנה הוא הביצוע הכשר למהדרין.



המילים העבריות ששולבו בשיר הן: 'כל מה דעביד רחמנא  לטב עביד. זה יסוד האמונה'.

בתלמוד הבבלי (ברכות, ס ע"ב) נמסר בשמו של רבי עקיבא: 'לעולם יהא אדם רגיל לומר: "כל דעביד רחמנא לטב עביד" ... כל מה שעושה הקדוש ברוך הוא  הכל לטובה'.

נחמד ואופטימי, אבל הקביעה שזהו יסוד האמונה, איננה בתלמוד, ואינני יודע מי הוא שקבע מסמר זה בהשקפת היהדות.

האמת היא ששטרייכר עצמו איננו בדיוק מורה הדרך ליסודות האמונה. הוא אמנם העריך את עצמו כ'מייקל ג'קסון הישראלי', אבל להבדיל ממייקל ג'קסון, שטרייכר נדון לשלוש שנות מאסר אותן החל לרצות בבית כלא בניו-יורק על גניבה חמורה במיוחד.

אבל אל דאגה. הודות לשתדלנותו הנמרצת של הרבי מסטמר זכה שטרייכר לחנינה ושוחרר מהכלא לאחר כמה חודשים.

אולי שטרייכר הזדהה קצת יותר מדי עם דמותו המופרעת של רספוטין? מי יודע...

עוד על מוזרויותיו של שטרייכר אפשר לקרוא גם כאן.

(תודה לשאול רזניק)

בעלי התוספות

לאחר פרסום הרשימה מיהר אלכס נקריאקוב לערוך רמיקס של השיר 'רספוטין' / 'כל מה דעביד' עם חגיגות פורים בתל אביב 2012 והרבה נשים יפות.



היום (30 בנובמבר 2013) גיליתי עוד 'גיור כהלכה' של רספוטין, והפעם בביצוע נהדר של 'סימן טוב ומזל טוב'.

שווה לצפות:




יום רביעי, 22 בפברואר 2012

איזה כיף להיות חרדי: הרבנית לאה קוק מפרישה חלה


הרבנית לאה קוק מטבריה היא מחזירה בתשובה אנרגטית וידועה. סרט תיעודי בשם 'התיקון' (2002) עקב אחרי פעילותה במשך שנתיים והציג את פעילותה התזזיתית במלוא היקפה.

הסרטון שמובא כאן, שבו מקיימת הרבנית קוק (ראשי תיבות: קודש קודשים! ראו באיור למעלה) טקס הפרשת חלה נגדה-נא כל מעריצותיה, עלה לרשת כבר לפני שנה, אבל כמו בבדיחה הידועה לי זה נודע רק עכשיו...

(אגב, הבדיחה הידועה היא על גוי שיצא מכנסייה וסטר על לחיו של יהודי שעבר במקרה במקום. כששאל היהודי ההמום את הגוי מדוע הכה אותו, ענה הגוי: 'בגלל שצלבתם את ישו'. 'אבל זה היה לפני אלפיים שנה'  התמרמר היהודי. 'נכון'  ענה הגוי  'אבל אני שמעתי את זה רק עכשיו').

אז נכון שמגיע לנו עונ"ש, אבל לא חייבים להתענות בסרטון הזה עד סופו.

מספיק לראות את ריטואל ה'לשם מצווה' (בערך בתזמון 03:10)  ללחוץ כאן!  וממילא תשאלו את נפשכם למות מרוב צחוק, בכי או בושה.

כאן הסרט במלואו:




(תודה לנחי אברהם)


יום שלישי, 21 בפברואר 2012

זיכרון בספר: הקדשות מגרשם שלום לזלמן רוּבָּשׁוֹב

66
גרשם שלום ורעייתו (השנייה) פַנְיָה פרויד בביתם ברחוב אברבנאל בירושלים, שנות השלושים
(צילום: אריך בראואר)

ב-21 בפברואר 1982, בדיוק לפני שלושים שנה, נפטר פרופסור גרשם שלום, ואף אנו נציין תאריך זה בפרסום כמה הקדשות מעניינות שרשם שלום על גבי תדפיסים ששלח לידידו זלמן שזר (רובשוב).

שזר, איש תנועת העבודה ונשיאה השלישי של מדינת ישראל, עסק כידוע גם במחקר, ובמיוחד התעניין בשבתאים ובפרנקיסטים. במאמרו 'על תלי בית פרנק', שאותו פרסם לראשונה בשנת 1920 לאחר שביקר באופנבך (ליד פרנקפורט על נהר מיין), שם קבורים (בבית הקברות הנוצרי) משיח השקר יעקב פרנק ובתו אווה. במסתו זו קרא רובשוב לראות בפרנקיסטים 'אחים שסרחו ובגדו... אולם בני עמי', שיש לנסות ולהבין את עולמם הפרדוקסלי ולהשיבם לחיק ההיסטוריה היהודית. תחילה התפרסם המאמר תחת הכותרת 'עקבות אחים אובדים', בכתב העת 'האדמה' של שנת תר"ף, בעריכתו של י"ח ברנר, ואחר כך בברלין תרפ"ג, במהדורה מתוקנת וכחוברת בפני עצמה.

זמן קצר לאחר מכן, בשנת 1924, עלה רובשוב לארץ (אמנם כבר היה בארץ בשנת 1911, אבל היה זה ביקור קצר, גם אם בעל השפעה, לפחות על המשוררת רחל, שאותה פגש בכינרת והיא הקדישה לו את השיר 'גן נעול'). שנה לאחר הקמת המדינה החליטו זלמן רובשוב ורעייתו רחל כצנלסון לשנות את שם משפחתם, ובעיתון 'דבר' (7 במארס 1949) התפרסמה הודעתם:



שלום היה צעיר מרובשוב (שלום נולד ב-1897 ורובשוב ב-1889) אך עלה לארץ שנה לפניו (ב-1923). ההיכרות בין השניים ראשיתה בשנת 1917, לאחר ששלום עזב את בית הוריו ועבר לגור בפנסיון בברלין, שם התידד עם רובשוב ועגנון (תודה לבן אטלס). לימים גרו שניהם בירושלים המנדטורית והידידות הצטרפה להערכה הדדית על רקע עניינם המשותף בתורת הסוד, בתנועות המינות היהודיות ובחסידות. כמנהג הימים ההם, שלום שלח לו תדפיסים ממאמריו שנגעו בענייני קבלה ושבתאות ודרך ההקדשות הקצרות מתגלה הידידות החמה בין שני האישים. למרבית הצער כמה שורות נחתכו בשגגה בידי הכורך, וחבל על דאבדין.

זלמן רובשוב הצעיר (ארכיון יד ושם)

א. מאמין כופר (1937)

'מצוה הבאה בַּעֲבֵרָה (להבנת השבתאות)' הוא אולי המאמר המפורסם ביותר של שלום. הוא פרסם אותו לראשונה בשנת תרצ"ז, בכרך ב' של 'כנסת (דברי סופרים לזכר ח"נ ביאליק)', שראה אור בהוצאת מוסד ביאליק, ומאז נדפס כמה פעמים נוספות וגם תורגם לכמה שפות. שלום הציג בו את הרקע הרעיוני של השבתאות ואת גלגולה המעוות בפרנקיזם  שלמרות אישיותו החולנית של יעקב פרנק, היתה תנועה דתית אותנטית, שביטאה לא רק חורבן והרס אלא גם געגועים לבניין ולהתחדשות. רק התנועה הלאומית, הציונות, מאפשרת  כך טען שלום  מחקר אמיתי של תנועות אלה, משוחרר מתסביכים ומאפולוגטיקה גלותית.


לשבתאי-צביניק האחרון, לזלמן רובשוב
ממאמין כופר ואוהב נאמן
גרשם שלום

שבתאי-צביניק היתה מילת גנאי כלפי מאמיניו הנסתרים של שבתי צבי. שלום 'מאשים' אפוא את ידידו רובשוב שהוא אחרון השבתאים...

מתוך מילון יידיש-עברית-אנגלית של אלכסנדר הרכבי

מעניינת לא פחות היא ההגדרה של שלום את עצמו 'מאמין כופר'.

ב. במחרת ה'נעילה' (1937)

אגרת מגן אברהם מארץ המערב, המיוחסת להוגה השבתאי אברהם מיכאל קארדוזו, פורסמה על ידי שלום בכרך ב (יב), בסדרה החדשה של המאסף 'קֹבץ על יד' שבהוצאת חברת מקיצי נרדמים. המאסף ראה אור בירושלים בשנת תרצ"ז (1937), ומי שרוצה לעיין בו יוכל לעשות זאת כאן, באתר הנפלא של Hebrew Books. למרבית המזל, מפעיליו של אתר חשוב זה, שראשיתו בספריית חב"ד, אינם מודעים תמיד לכל האוצרות שהם מכניסים לגורן.


לזלמן רובשוב
בברכת רעים
במחרת ה'נעילה'
גרשם שלום

ההקדשה אינה מתוארכת, אך אפשר לנחש שהיא חוברה בי"א בתשרי תרצ"ח (16 בספטמבר 1937), 'במחרת הנעילה', דהיינו יום לאחר יום כיפור. ואולי כוונתו לנעילה אחרת? אינני יודע.


ג. בברכת (גרשם) שלום (1940)



לזלמן רובשוב
קצת חדושי הסטוריה
בברכת (גרשם) שלום

הקדשה זו נכתבה על גבי מאמרו של שלום, 'ישראל סרוג  תלמיד האר"י?', שנדפס בכתב העת ציון, כרך ה, ת"ש (1940).
ישראל סרוג היה מקובל שהפיץ באירופה את קבלת האר"י, למרות שכנראה בפועל לא היה תלמידו.

ד. תקון הנפש המשכלת


[השורה הראשונה נחתכה]

[למודים? / עמודים?] לתקון הנפש המשכלת
של ידידי זלמן רובשוב
מאת גרשם שלום

המושג 'הנפש המשכלת' קשור בפילוסופיה האריסטוטלית-רמב"מית, והוא ביטוי לכוחות העליונים שבנפש האדם ולכישורים השכליים שלו, שאותם הוא נדרש לפתח ולממש (המנוגדים לכוחות הנחותים שבאדם המכונים 'הנפש המדברת').

מאמר זה נדפס בציון, ז, תש"ב (1942), ואת תוכנו סיכם יהודה אבן שמואל בספרו מדרשי גאולה, תש"ג, עמ' 355:



ה. המוקיר רגליו מבית מוקירו


[לזלמן רובשוב?]
המוקיר רגליו מבית מוקי[רו]
המחבר


מאמר זה נדפס בכתב העת ציון, כרך ו, תש"א (1941), והוא עוסק בברוכיה (ברוך) רוסו, אחד מנביאיו של שבתי צבי שראה את עצמו כגלגול של ש"ץ והנהיג את מאמיניו (כת ה'דונמה') לאחר מותו.

השורה הראשונה של ההקדשה חתוכה, אך אפשר לשער שדרך הקדשה זו ביקש שלום לנזוף בידידו, שזה זמן רב לא בא לבקרו בביתו.

ו. אשמדאי ולילית לבדיחות הדעת



לבדיחות הדעת
ולרפואה שלמה
לידידי זלמן שזר
הכותב גרשם שלום

המאמר 'פרקים חדשים מענייני אשמדאי ולילית' נדפס בכתב העת תרביץ, כרך יט, בשנת תש"ח. כנראה שהתדפיסים הגיעו לידי שלום בראשית 1949 כאשר רובשוב כבר שינה את שם משפחתו לשזר (ראש תיבות: שניאור זלמן רובשוב)  ושלום כתב בהתאם. ייתכן ששזר נפל אז למשכב ושלום קיווה לפכח את צערו בדברי פולקלור הקשורים בראשי השדים היהודיים, אשמדאי ולילית.



*

זלמן רובשוב (1974-1889) נואם (ארכיון מפלגת העבודה)

ולסיום ובלי שום קשר, אבל לא יכולתי להתאפק...

שזר התפרסם כידוע בנאומיו המליציים וחוצבי הלהבות (סח לי ידידי יהושע מונדשיין, ששמע כי ש"י עגנון לעג לנאומיו של רובשוב בסיפוריו הסאטיריים 'החוטפים' ו'על המסים' אשר בפרקי 'ספר המדינה'. עגנון כינה אותו בשם 'שרייהולץ' [עץ צועק], וזו כנראה היתה הסיבה לכך ששזר הנעלב צינן את יחסיו עם עגנון. נקמתו של שזר היתה במסיבה שערך לכבוד עגנון, לאחר זכייתו בפרס נובל. בברכתו ציין שזר כי סופרים ישראלים רבים, כגון יהודה בורלא  שאותו עגנון לא העריך  ראויים גם הם לפרס, ופני עגנון חפו...).

הנה נאומו המיתולוגי ('כמה מילות ברכה') של שזר בטקס הענקת גביע המדינה בכדורגל לקבוצת הפועל תל אביב בשנת 1972, כולל 'האצבע המשולשת' שזקר כלפי הנוכחים, כנראה בהיסח הדעת.

שזר איחל להפועל ירושלים שיום יבוא וגם הם ינצחו (מה שאכן קרה בשנה הבאה), ובלשונו: 'ברכה וכבוד למנצחים, לכל אלה שהשתתפו במשחק וגילו אומץ ויופי ... אבל כבוד וגיל למנצחים, להפועל תל אביב! ... אני רוצה להגיד: לא שכחנו את השבועה "אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי"  יום יבוא ותנצח ירושלים!'

על בסיס הנאום הפתטי הזה נוצר המערכון של חבורת 'לול', ובו הברכה האלמותית: 'תחזקנה רגלייכם'...





יום שני, 20 בפברואר 2012

שלטים מקומיים / מחנה יהודה (3) בורסת הבד"צים

צילם וכתב איתמר וכסלר

מנצ'סטר יונייטד. שוק מחנה יהודה, ירושלים, ינואר 2012.

השינוי הבולט ביותר שהתגלה לעיני מאז ביקורי הקודם בשוק מחנה יהודה הוא שלטונם הבלתי מעורער של הרבנים. גם מי שאינו כלכלן מבין מיד שכלכלת השוק היא קודם כל כלכלת הבד"ץ. לא נראה לי שקהל הלקוחות השתנה, אבל עכשיו כמעט אי אפשר למצוא שם חנות או בסטה שאינה מפרסמת בשלטים, בכרזות ובתוויות מחיר מי הם האחראים לכשרותה.

הודיתי בפני חברי הירושלמי, שהדריך אותי בנבכי השוק, כי אני מבולבל לגמרי, ושאלתי איך יודעים מה לקנות אצל מי. לפי ההתרשמות שלי, מי שהדברים הללו באמת חשובים לו צריך להיות מומחה גדול בתחום. חברי הסתכל עלי ברחמים ואמר שמי שצריך לדעת – יודע, ואין טעם שהדיוטות כמוני יטרידו את עצמם בעניינים לא להם. תשובתו, צר לי לומר, נראתה לי מתחמקת ומנסה להסתיר את העובדה שגם הוא, כמו יתר העוברים והשבים, אינו באמת יודע.

ובכל זאת ולמרות שזה באמת לא ענייני, מטריד אותי שנושא כל כך חשוב נשאר פרוץ והלקוחות סובבים אובדי עצות מדוכן לדוכן בלי שמישהו מוסמך יעוץ להם אצל מי לקנות. מי עדיף? ירקן א', שיש לו רק הכשר בסיסי מטעם המועצה הדתית של ירושלים, אבל יחד עם זאת הוא מצהיר שביום שישי הוא סוגר מוקדם לכבוד שבת קודש; או אולי ירקן ב', שמתהדר בהכשר של בד"ץ אגודת ישראל בתוספת הצהרה כללית על שיווק 'תוצרת יהודית בלבד ממשקים שומרי שבת'?

ומה עושה מי שבסך הכול רוצה לקנות ממתקים? בדוכן אחד מתנוססים בין ערימות של סוכריות, ופלים ושוקולדים שלטים קטנים המכריזים על שמות הפטרונים. לי נדמה שהסוכריות האדומות קיבלו את הכשר הבד"ץ של העדה החרדית, הוופלים נמצאים תחת חסותו של הרב ליכטנשטיין מבד"ץ לונדון, והשוקולד קיבל את חסות איגוד הרבנים של בד"ץ מנצ'סטר, אבל את מה שבאמת קורה כאן אני רק יכול לנחש.

לו הייתה לי גישה לגורמים המוסמכים הייתי מציע כמה רעיונות לשיפור המצב ולהגברת השקיפות. ראשית, הייתי פותח לשכת שירות במקום מרכזי בשוק. ישבו שם יועצים מוסמכים, ידריכו את הציבור המבולבל בסבך הכשרויות הסותרות והמתחרות, ויציעו פתרונות נקודתיים להרכבת סל מצרכים מאוזן מבחינה הלכתית.

שנית, כדאי להציב שלטים אלקטרוניים שידרגו את ההכשרים השונים. השאלה היא כמובן לפי אילו קריטריונים ייעשה הדרוג, וכיוון שמדובר כאן על כלכלת שוק, אפשר לאמץ את שיטת הבורסה. ההכשרים יסווגו למדדים על פי שיוכים רלוונטיים של מוצרים, שמות רבנים ואזורים גאוגרפיים, ואז נוכל לדעת סוף סוף במה עדיף להשקיע: בזית מרוקאי חדש עם הכשר הבד"ץ של העדה החרדית בירושלים, בסוכריות עם הכשר בריטי למהדרין, או אולי לפזר את ההשקעה ולרכוש חסה עם סל הכשרים של שישה רבנים שונים.


יום ראשון, 19 בפברואר 2012

עולמם הקסום של אנשי האקדמיה

במחסני עונ"ש הצטברו כל מיני זוטות על עולמם הקסום של אנשי האקדמיה (ואני הקטן בתוכם).

הנה הם, להנאתכם.

א. מה חושבים עלינו ומה אנחנו באמת עושים?


(תודה לרמי נוידרפר)

ב. מה אנחנו חושבים אחד על השני?

(תודה לאביעד סטולמן)


ג. איך להפחיד סטודנטים שרוצים לעשות דוקטורט במדעי הרוח?





ד. ומהי האמת הפילוסופית-הסטטיסטית על חיינו?


יום שישי, 17 בפברואר 2012

פרס פרידל שטרן לנעם נדב

נעם נדב מחייך בסיפוק (צולם במערכת עונ"ש)

כבוד ויקר לצייר מערכת עונ"ש נעם נדב, שזכה במקום הראשון בתחרות הראשונה לקריקטורה הומוריסטית על שם פרידל שטרן, מטעם המוזיאון הישראלי לקריקטורה ולקומיקס שבחולון.

נושא התחרות לשנת 2012 היה 'יום אישה שמח', ואתמול הוכרזו שמות הזוכים.


הנה בפרסום בכורה עולמי הקריקטורה הזוכה:




גלגולו של 'גלגולו של ניגון': מסע שראשיתו בי"ל פרץ וברבי מטאלנה וסופו בדלידה וברומן פולנסקי

ב-19 בפברואר 2011, לפני שנה, עלה בלוג 'עונג שבת' לראשונה לאוויר העולם.

230 רשימות נכתבו מאז. מי היה מאמין? אני בוודאי שלא.

לרגל חגיגות יום השנה הגיעה העת לעסוק בגלגוליה של כותרת המדור האהוב (לפחות עליי) 'גלגולו של ניגון'...

המעקב אחרי גלגולים אלה הוא מפותל במיוחד וכרגיל יש לו כמה וכמה פנים, מהן משעשעות ומהן עצובות. הוא קצת ארוך מהרגיל, אבל היות שרק פעם בשנה יש יום הולדת (ובמקרה גם יום ההולדת הפרטי שלי חל השבוע), אז הרשיתי לעצמי...

ארתור קולניק, חיתוך עץ לסיפור 'גלגולו של נגון' (פריס תש"ט / 1948)

א. י"ל פרץ ורבי דּוּוִידְל מטָלְנָה

'גלגולו של ניגון' (ביידיש: 'אַ גלגול פֿון אַ ניגון'; אִמְרוּ: A gilgl fun a nign) הוא קודם כל כותרתו של אחד מסיפוריו היפים של י"ל פרץ, הקלאסיקון הגדול של ספרות יידיש.

את הסיפור הזה כתב פרץ בעברית וביידיש, בשנת 1900, והוא נכלל בקובץ סיפוריו 'חסידות' (ביידיש: חסידיש). הסיפור עוסק בכוח החיים הגדול של ניגון, שיש והוא מת ונשכח מן הלב, ויש והוא קם לתחייה ומקבל חיים חדשים:
כי כשם שהנגון חי, כך הוא מת ועובר ובטל מן העולם, ונשכח הנגון כמת מלב.
בעצם כוחו היה, רענן ומלא לשד, אך ברבות הימים פג טעמו ונמר ריחו, וילך הלוֹך ודל, הלוֹך ורפה, עד שפרחה נשמתו באויר, ונאסף - ואיננו.
ויש והניגון המת יקום לתחיה...
חזר הנגון ונעור ועלה פתאום על לב, ורגש חדש - נשמה חדשה נפח בו המנגן, ויחדש את נעוריו! אותם הקולות ואותו הסדר, ובכל זאת - בריאה חדשה, נגון חדש...
וזה הוא גלגולו של נגון.
כותרת המשנה של הסיפור היא 'שיחת חסיד מטלנא באזני חסידי פולין', ואפשר לקרוא אותו בשלמותו ב'פרויקט בן-יהודה' באינטרנט.

File:I L Peretz postcard.jpg
יצחק ליבוש פרץ (1915-1851)

הסיפור מובא מפיו של חסיד טלנאי, שמקדים ומספר לשומעיו על אהבתם של החסידים בפלך קייב למוסיקה ולניגונים. הנה דברי הפתיחה של הסיפור:

רוצים אתם שאזמר לכם מנגוני טאלנא?
ומדומה לכם, שהדבר קל מאד, ששאלה קטנה אתם שואלים, היינו: להעלות על לב אחד מאלפי הנגונים, הנשמעים בשעת "שלוש-סעודות" ובכל שעת-כושר בטלנא, ולזמר אותו באזניכם!אבל דא עקא, שאך ברוב עם הדרת הנגון! ואם אחד יחיד אשוררנו, אהפוך את הודו למשחית.
חפצים אתם לעזור לי! אבל – הלא אין לכם אף מושׂג כל שהוא מן הנגינה.
שומע אני את חזניכם – את התרנגולים השחוטים, המשחיתים גם את הנגינה מסיני; ואת ה"כלי-זמר" שלכם – רבונו של עולם, הלא כל שיריכם וזמירותיכם פגרים מתים הם – פרחו נשמותיהם ואך פגרים מתגוללים...
בגליל קיוב מזמרים!
בלי ספק גם המקום גורם במקצת; אבל העיקר הוא – שמחזרת הנגינה על אכסניה שלה.
אצלנו – בפלך קיוב – אין בעל-בית בלי כנור; בן של בעל-בית הגון, או כמו שאומרים אצלנו – בר-אבהן, מזמר או מנגן.
כשאתה בא לבית ורוצה לדעת כמה זכרים יש בו – שׂא עיניך אל הקיר וספור את כלי-הזמר, התלויים עליו; מספר הכלים – מספר הזכרים.
והכול מנגנים: בעל-הבית, בנו ובן-בנו...
אך חבל, שכל דור ודור מנגן בפני עצמו ובאופן אחר.
דור דור ונגונו!
בעל-הבית מנגן: "כל נדרי", "שושנת יעקב", "גדי קשור ידיים"...נשמת בנו החסיד משתפכת במנגינת צדיקים...
והנכד – מנגינותיו מנגינות חול... מעל התוים הוא מנגן.
הלא על כן אמרתי: דור דור ומנגינותיו!
– – –
אבל אם אין אנו יכולים לנגן, נדבר בשבח הנגינה.
גדולה נגינה!
טלנא כולה עומדת היתה על סעודת מלוה-מלכה, ועיקרה של מלוה-מלכה היה הנגון!
גדולה נגינה! אך הכול תלוי במנגן ובמה שהוא מנגן! [...]

נקח למשל את הזמר:

רַ' דַּוִד'יל הָיָה דָּר בְּוַסִילְקוֹב,
בְּוַסִילְקוֹב,
וְהַיּוֹם הוּא דָּר בְּטַלְנָא;
רַ' דַּוִד'יל הָיָה דָּר בְּוַסִילְקוֹב,
וְעַתָּה הוּא דָּר בְּטַלְנָא!

ושרים את השיר בוַסילקוב ושרים את השיר גם בטלנא. אבל בטלנא הוא שיר של שׂמחה, שיר של נצחון – שיר גבורים ממש; ובוַסילקוב הוא קינה מלאה צער ויגונים.
_________________________________________________________________

והנוסח ביידיש הוא זה:



לחובבי היידיש המדוברת: כאן אפשר לשמוע הקלטה נדירה בת כארבע דקות ובה שחקן התאטרון נח נאַכבוש (1970-1888), שהיה חבר בלהקה הווילנאית 'די ווילנער טרופּע', קורא ושר את 'גלגולו של ניגון' (ללחוץ על המקרופון בצד שמאל).

אמנם, הניגון המתגלגל, שהוא עיקר עניינו של הסיפור של י"ל פרץ, אינו קשור במעבר של ר' דוּוִידְל מווסילקוב לטלנה, אלא זהו ניגון 'מזל טוב' מברדיצ'ב, שהופך להיות ניגון 'אל מלא רחמים' בעיירה מחנובקה, ומשם מתגלגל ל'שירה של גיהנום', דהיינו לבמת התיאטרון בוורשה. משם הוא מתגלגל, על ידי יתומה ענייה, לעיירת הגבול ראדזיוויל, וסופו שהניגון חוזר למקורו ומוצא את תיקונו בטלנה, אצל ר' דווידל.

שיר זה  אם בכלל היה  אבד, אך דווקא השיר על ר' דווידל, שעבר מווסילקוב לטלנה, זכה לחיים מעניינים משלו.

מילות השיר קשורות בפרשיה היסטורית קונקרטית: האדמו"ר דוד טברסקי (1882-1808), בנו השישי של הצדיק מרדכי מצ'רנוביל, העתיק את דירתו מן העיירה וסילקוב (Vasilkov)  שם החלה הקריירה שלו כצדיק חסידי  אל העיירה הסמוכה טלנה (Talnoye), שעל שמה התפרסם לדורות. שתי העיירות אינן רחוקות זו מזו והן נמצאות בפלך קייב שבאוקראינה, לא הרחק מאוּמָן.

השנה המדויקת בה עזב ר' דוד את וסילקוב אינה ברורה. כבר בשנת 1847 יש לו אחיזה בטלנה, אך המעבר הסופי היה כנראה רק בשנת 1852. מאז חי ר' דוד בטלנה (פרט לשהות של שנה וחצי בברודי שבגליציה בין 1880-1878) ובה נפטר.

בית הכנסת בווסילקוב, 2003 (צילום: דוד אסף)

ר' דוד מטלנה שכונה גם רֶבּ דוּוִידְ'ל או רֶבּ דוּדִינְיוּ, בלט בין צדיקי שושלת טברסקי. הוא היה אדם אמיד מאוד וחצרו שבטלנה נודעה כ'מלכותית'. מנהיגותו היתה תקיפה, אך באופן אישי, כמו שאומרים, ר' דווידל היה כנראה אדם נחמד ובעל חוש הומור ('איש טוב לב, תמיד אהב מהתלות, חמד לצון לו, ולא חשך פיו מלדבר "חכמות" אשר לא ישָמעו על פי צדיק' – איש-נעמי, 'מתהום הנשיה', רשומות, ב, תרפ"ב, עמ' 179-178). ההומור הזה נעלם בכל מה שהיה קשור לחסידי ברסלב, שאותם תיעב. לחסידיו הורה לרדוף את הברסלבים בחמת זעם ובאלימות קשה (הקדשתי לכך דיון מיוחד בספרי נאחז בסבך, מרכז זלמן שזר, תשס"ו, עמ' 199-187).

טלנה, 1995  למטה משמאל: ציון קברו של רבי דוד טברסקי (מקור: ארכיון בית לוחמי הגיטאות)

זיכרונות יפים על ר' דווידל ועל תאוות הנגינה והחזנות שלו רשם החזן פנחס (פיניה) מינקובסקי, שהיה בעצמו חזן בחצר:
הצדיק ר' דוד'ל היה צדיק מיוחד במינו, מלא רוח חיים, רחוק מכל העקמומיות וההתרשלות הבטלנית החסידית, אשר שררו אז בכל 'חצרות' הצדיקים. בסקירה אחת הבין את נפש חסידיו עד כדי להבדיל בין החסידים התמימים, המאמינים באמת בצדקתו ובכחו, ובין החסידים אשר החניפו לו והעריצוהו לתועלתם. ר' דוד'ל היה האופטימיסט היותר גדול שבין צאצאי ר' מוטילי [מצ'רנוביל] ומרוחו זה אָצַל גם על חסידיו. הבכיינות והעצבות היו שנואות נפשו, ובין קהל חולי-הרוח, אשר הביאו אליו לרפאותם, בחר להראות את השפעתו על המשוגעים הצוהלים, ויתיאש תמיד מבעלי המרה-שחורה ... ר' דוד'ל היה רגיל לתבל את שיחותיו בחדודים והתענג על דברי מהתלות, והבדיחותא היתה כל-כך חביבה לו, עד כי החזיק אצלו את החסיד המתלוצץ ליבילי-מיכאל'ס בתור 'בדחן החצר' ...
הוא אהב את הזמרה והנגינה אהבת נפש. במיטב כספו שלם לבעל-תפלה מצוין בשעתו בנועם קולו, הירשילי טולצ'ינר, שיבוא אליו להתפלל כל הימים הנוראים, גם החזיק חזן תמידי לצרכי 'השלחנות', 'יוסילי דעם רב'ס', שעליו היה מוטל לחבר לכל שבת ושבת נגון חדש לאיזה פיוט מזמירות השבת, ואותו הנגון נתקבל ונתפשט אחר כך כעין מסורת קדושה בין החסידים הטאלנאים בכל המקומות ...
ומלבד אלו שני החזנים הקבועים היה לו מחנה של חזנים מנגנים מכל העיירות, אשר זכו להספיק להצדיק איזה מזון זמרתי חדש כמעט לכל שבת ומועד, וחסידיו היו משתדלים תמיד לפתות גם החזנים מחצרות הצדיקים האחרים, אם אך ברכה בזמרותיהם, שיבואו לבקר גם את טאלנה ... גם המנגנים על כלי-הזמר היותר מצוינים, כסטֶמפניו מברדיטשוב ופדהצור מזיטומיר, שעמדו בשעתם בראש נגינת כלי-הזמר בישראל, כבדו את הצדיק בכנורותיהם. וכך היתה 'החצר' מלאה תמיד תנועה וחיים...
('מספר חיי', רְשֻמּוֹת, א, תרע"ח, עמ' 115-114; נדפס שוב אצל עקיבא צימרמן, פרקים בשיר: ספר פנחס מינקובסקי, תשע"א, עמ' 20-19).

בית הכנסת מעץ בטלנה שהיה פעיל עד ראשית המאה ה-20 (תודה לאליעזר לסובוי)

הניגון, שאותו שרו בטלנה בשמחה ובווסילקוב בעצב, השתמר, ובאתר 'זמרשת' הוקלטו שני ביצועים קצרים שלו כפי שהשתמרו דווקא בקרב ותיקי תנועת הנוער הדתית 'בני עקיבא'. כאן בעברית וכאן ביידיש.

ב. ר' דודל ניגון

ציור עממי של האטדמו"ר דוד טברסקי מטלנה

השיר שציטט פרץ בסיפורו נתן השראה למחבר אלמוני, שלקח את שתי השורות הראשונות והפך אותן לשיר חדש שנקרא 'ר' דודל ניגון'. בכמה מקורות מיוחסות מילות השיר לפ' פוקס (F. Fuchs), אך לפי שעה לא מצאתי מידע עליו. המילים נכתבו כנראה בשנת 1924 ובמלחין נעסוק בהמשך.

ר' דודל, ר' דודל, דער וואַסילקאָווער
וווינט שוין הײַנט אין טאַלנע
ר' דודל, ר' דודל, איז מיט אונדז צוזאַמען
קומט שויין גיכער צו זײַן טיש
די תּורה ניט פֿאַרזאַמען.

ר' דודל, ר' דודל, דער וואַסילקאָווער
וווינט שוין הײַנט אין טאַלנע
תּורה פּערל איז זײַן תּורה
פֿאַר אונדז די בעסטע סחורה.

ובתרגום לעברית:

ר' דֻוְדְל מווסילקוב  / עכשיו גר בטלנה / ר' דודל נמצא בינינו / בוא מהר לשולחנו / שלא תפסיד את תורתו.
ר' דודל מווסילקוב / עכשיו גר בטלנה / פנינים יקרות הן דברי התורה / לנו הן הסחורה הכי טובה.

לשיר יש ביצועים רבים. הנה כמה מהם ותחילה החזן ג'וני גלוק:




המקהלה היהודית של ברזיל (CORAL ISRAELITA BRASILEIRO) בהופעה מ-2009:




וכאן כליזמר שחור שמפליא לנגן את השיר:



וכאן כמה ביצועים מוקלטים באדיבות Judaica Sound Archives, אתר שימור של תקליטים נדירים המופעל על ידי אוניברסיטת אטלנטיק פלורידה (FAU):

סיימור שוורצמן                                  לואיס דנטו                                    בינה לנדאו ומקהלה


ג. אברהם גולדפאדן ו'הרבי ציווה להיות שמח'

בביצועים של כליזמרים מכל רחבי העולם אפשר לשמוע את שירו של ר' דווידל מטלנה תחת שמות שונים ומשונים: 'מה-יפֿית' (אִמְרוּ: מַיוּפֵס), 'אַ ייִדישער טאַנץ' (ריקוד יהודי), 'טאַנץ, ייִדעלאַך' (רקדו, יהודים), 'יאָשקע, יאָשקע' (יושקה, יושקה), ועוד. אבל ככל הנראה המקור לכולם  כולל 'ר' דודל ניגון'  הוא השיר 'דער רבי האָט געהײסן פֿרײלעך זײַן' (יש נוסחים שגורסים 'לוסטיק זײַן'), כלומר 'הרבי ציווה להיות שמח'.

זהו למען האמת שיר לצון אנטי-חסידי, שנכתב והולחן על ידי אברהם גולדפאדן, אבי תיאטרון יידיש המודרני.

בול לכבודו של אברהם גולדפאדן (1908-1840)

ככל הנראה, גולדפאדן כתב והלחין את השיר עבור האופרטה שלו 'ני בע, ני מע, ני קוקוריקו, אדער קאמף צווישן בילדונג און פאנאטיזם' (לא בֶּה, לא מֶה, לא קוּקוּריקוּ, או המלחמה בין השכלה לקנאות), שכנראה הוצגה לראשונה ביאסי שברומניה בשנת 1878. השיר הוקלט לראשונה בשנת 1912 ומני אז עבר שינויים רבים ויש לו כמה נוסחים.

על גלגוליו של השיר כתבו חנה גורדון-מלוטק ויוסף מלוטק בספרם 'פנינים משירת יידיש':

Eleanor Gordon Mlotek and Joseph Mlotek, Pearls of Yiddish Song, New York 1988, p. 136

ואלה מילותיו הלא-מתוחכמות במיוחד של השיר, שמתארות משחק שבו משתעשעים הרבי וחסידיו:

ווויל איז דעם רבין און די חסידים,
און די חסידים אויך דערצו,
ווויל איז דעם רבין און די חסידים,
און די חסידים אויך דערצו.

דער רבי האָט געהייסן פֿריילעך זײַן
טרינקען בראָנפֿן, ניט קיין וײַן,
טא-די-די-די...
טא-די-די-די...

שטופּ זשע, שטופּ זשע,
שטופּ דעם לאָשעק,
שטופּ אים, שטופּ אים גיכער.
דער רבי אַליין שטופּט אויך דעם לאָשעק,
שטופּ אים, שטופּ אים גיכער.

ובתרגום:

הרבי שמח וטוב לב, וכך גם החסידים / הרבי ציווה לשמוח / לשתות יי"ש לא יין.
דחוף, דחוף את הסְיָח (הסוס הצעיר) / דחוף אותו מהר.
הרבי בעצמו גם הוא דוחף את הסייח / דחוף אותו, דחוף אותו מהר.

בשנת 1912 צורף לשיר בית נוסף, המיוחס לפולקלוריסט יהודה ליב כהן (1937-1881), והוא נקרא 'יאָשקע, יאָשקע':

יאָשקע, יאָשקע שפּאַן דעם לאָשעק,
לאָמיר גיכער לויפֿן,
טאָמער וועט ער זיך אָפּשטעלן,
וועלן מיר אים ניט קויפֿן.

ובתרגום:

יושקֶה, יושקה, רתום את הסייח, / תן לו לרוץ מהר, / ואם הוא יעצור, / לא נרצה לקנות אותו.

ויש גרסה עוד יותר פשוטה:

דער רבּי האָט געהייסן פֿריילעך זײַן
טרינקען בראָנפֿן, ניט קיין וײַן.אונזער רבי אלימלך האָט געהייסן זײַן פֿריילעך
וואָס דער רבי הייסט אונדז טאָן
דאָס דאַרפֿן מיר אַלע טאָן.

ובתרגום:

הרבי ציווה להיות שמח / לשתות יי"ש ולא יין
רבינו אלימלך ציווה להיות שמח / מה שהרבי מצווה עלינו לעשות / כך נעשה.

הנה הזמרת ההולנדית רולינה קרוס (Rolhina Kross) ולהקת כליזמרים (כלי פריטה ואקורדיון):



וכאן להקת כליזמרים פולנים (אני מניח שלא מדובר ביהודים),מהעיירה זֶשׁוּב (רישא) שמנגנים את יושקה (בלי מילים). קצת מוזר ומפתיע אבל מוצלח מאוד (הקלטה משנת 2008):




וכאן להקה אחרת של כליזמרים בשם The Bloomers




ד. הקשר הצרפתי

האלבום הראשון של סלין דיון (1981) שבו נכלל השיר 'Tire, tire l'aiguille'

לא יאומן אבל הניגון של ר' דוידל התגלגל גם לשנסון הצרפתי...

בשיר שנקרא 'Tire, tire l'aiguille', כלומר 'משכי את המחט', אין שום דבר יהודי או חסידי. הוא עוסק באמא המדברת עם בתה התופרת את שמלת חתונתה.

הנה דלידה, זמרת מצרית ממוצא איטלקי שפעלה בצרפת והיתה מפורסמת מאוד בשנות השישים (ואף ביקרה והופיעה בארץ), בהקלטה משנת 1968.



וכאן הזמרת הקנדית סלין דיון בהקלטה משנת 1981 (אז ילדת פלא בת 13), עם המילים בצרפתית ותרגומן לאנגלית. השיר נכלל באלבום הראשון של דיון שפרסם אותה בעולם:



ה. 'מה יפית' (מאיוּפס) ו'הפסנתרן'

ריקוד 'מאַיוּפס' מתוך הסרט 'הפסנתרן'

כפי שהוזכר למעלה, אחד השמות שדבקו בשיר שלנו היה 'מה-יפית', או כפי שאומרים דוברי יידיש: 'מה יוּפֵס'. 'מה-יפית', הוא כידוע אחד מזמירות השבת ('מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים'), אך ברור שהניגון שלנו אינו המנגינה של מזמור זה.

ועם זאת, מן המאה ה-18 ואילך (ואולי אף קודם לכן) קיבל הצירוף 'מאיוּפס' מובן חדש והושאל לתיאור של ריקוד חנופה נלעג שאותו נאלץ היהודי הגלותי לערוך לפני אדונו הפריץ כדי למצוא חן בעיניו.

פרופ' חנא שמרוק כתב מחקר מקיף ומרתק על נושא זה, וממנו עולה עד כמה חדר המושג 'מאיוּפס' לעומקה של התרבות הפולנית. שמרוק ראה בגלגוליו השונים של  'מאיוּפס' ובפרשנויות שהוענקו לו, במקורות ביידיש ובפולנית, תמונת ראי ליחסים בין יהודים לפולנים, שלאורך מאות שנים ידעו עליות ומורדות. המחקר של שמרוק, 'מאיוּפס  מושג מפתח בתולדות היחסים בין יהודים לפולנים', פורסם בעברית, באנגלית ובפולנית. בעברית הוא נדפס בספרו: הקריאה לנביא: מחקרי היסטוריה וספרות (מרכז זלמן שזר, תש"ס).

הסרט 'הפסנתרן' (The Pianist), סרט חובה, מרשים ועטור התהילה (שלושה פרסי אוסקר) של רומן פולנסקי משנת 2002, מתרחש בוורשה הכבושה בידי הנאצים ומתאר את סיפור ההישרדות האמיתי של הפסנתרן היהודי-הפולני ולדיסלב שפילמן. בפתיחת הסרט מוצגת סצינה ובה מכריחים חיילים נאצים כמה מתושבי הגטו לרקוד בפניהם את ריקוד ה'מאיוּפס', לצלילי חבורת כליזמרים שמנגנת את הניגון של ר' דודל (מעניין שבזיכרונות של שפילמן, שעליהם התבסס סרטו של פולנסקי, מדובר בסתם וַאלְס, ולאו דווקא ב'מאַיוּפס').

כאן אפשר לראות את הגרסה המלאה של 'הפסנתרן' (שעתיים ועשרים דקות!).

הסצינה של ריקוד המאיוּפס היא בערך בתזמון 17:45, ואפשר לראות אותה כאן.

אצל המתנחלים, 'מה יפית' הוא עדיין מושג רלוונטי גם ביחסם למדינת ישראל (איור: שי צ'רקה)

תודה לדב-בער קרלר ובמיוחד לחוה ק' מרחובות.

בעלי התוספות

כתב צבי (גרימי) גלעד מקיבוץ עין-גדי:
אבי ע"ה, היה שר את השיר בניגון אחר. היה שר בהשתפכות, מבליט את הצער של ואסילקוב ואת שביעות הרצון של טאלנה. היות שהסיפור מקורו באוקראינה ואבא היה בן ליהדות מתנגדית-ליטאית מצפון-מזרח פולין, לא נראה לי ששיר זה הביא מעיירתו. קרוב לוודאי שלמד אותו בגדוד העבודה.

חיפשתי חיפשתי, (אני אוסף 'שירים ששמעתי בבית, לא מתקליטים'), וכל מה שמצאתי, היה בדל ביצוע קצר וחסר חן ורגש של פלוני ושמו אהרן לירן.

פניתי לידידי מיכה עמית בשאלה והוא הפנה אותי אל משה ליבסון, שהוא לדבריו מומחה גדול בשירה היידית. גם כאן נתאכזבתי, וכל מה שהכיר מר ליבסון, היה הניגון שהבאת.

איך נזכרתי בכלל בטאלנה ? מצאתי באתר של תקליטים רוסיים ישנים תקליט של 'מיין שטעטעלע בעלז'. אלא מאי? בתקליט הוחלף שם העיר, והזמר שר 'מיין שטעטעלע טאלנה'... קשה לי לשער את סיבת ההחלפה, אבל כמו שאמר אבא בשם הרבי: 'וואס פרעגסטו קאשס אויף א משוגענער?' כך אינני שואל שאלות על התקופה הסובייטית...

*

נילי בן ארי מקיבוץ טירת צבי כתבה לי:
תודה! התרפקנו, אחי ואני, על הניגון הזכור לנו מהבית (כולל הסיפור), אלא שאבא שלנו ז"ל היה שר:
רב דוידול פין זלעטפולע
היינט איז איר אין טאלנע.....

*

הרב יהושע מונדשיין הביא לתשומת לבי את הגרסה שנקלטה בספר החרדי-החסידי נצח שבנצח: תולדות חייו ופעלו של ... דוד מטאלנא  מאת שלמה זלמינא וינברג (ירושלים תשנ"ד).

מחבר הספר, שככל הנראה לא הכיר את סיפורו של י"ל פרץ (או שהכיר וטשטש היכרותו בכך שקבע כי דבר זה הוא 'מן המפורסמות'), הביא מקורות כשרים משלו לסיפור הניגון: שני רבנים שאינם חסידי טלנה (הרב ש"י זוין שהיה חסיד חב"ד, והרב יחזקאל אברמסקי שלא היה חסיד כלל).

מתברר שרבנים אלה הכירו היטב גם את הסיפור של פרץ וגם את המנגינה...



*

ישעיה לנדא הביא לידיעתי מנגינה שהוקלטה לפני כחצי שנה בחתונת בתו של האדמו"ר מרחמסטריווקה (ענף חסידי מבית צ'רנוביל, הקשור גם כן לטלנה). לדבריו, זהו הניגון המקורי כפי שהשתמר אצל החסידים. יושבי וסילקוב, שהצטערו על עזיבת רבם, ביטאו את כאבם בשיר נוגה שחובר במיוחד לרגל האירוע, ויושבי טלנה ששמחו, קיבלו את פני רבם בניגון שמח שאף הוא הולחן במיוחד לכבוד האירוע. לימים צורפו שני הלחנים הללו ללחן אחד שאפשר להבחין בקלות בשני חלקיו: חלק אחד איטי ונוגה, וחלק שני שמח ורוקד...

הנה הניגון היפה (קצת ארוך  כתשע דקות):



כדאי לשים לב, שעל פי מסורת זו מדובר במנגינה ולא במילים (המילים הרי 'שייכות' לסיפורו של י"ל פרץ...)

*

הקורא אברבנא"ל הפנה אותי להקלטה ביידיש של ישראל וליכנסקי (Israel Welichansky), ששר יפה את 'אַ גלגול פֿון אַ ניגון'.

על וליכנסקי (או שמא וליצ'נסקי?) אינני יודע מאומה פרט לימי שני חייו (1998-1905) וכן שנפטר בניו יורק. ההקלטה היא כנראה מסוף שנות השלושים.



*

השחקן רפאל גולדווסר מצרפת הפנה את תשומת לבי (וראו גם בתגובות למטה) להצגה 'אַ גלגול פֿון אַ ניגון', שהוא עצמו ביים ומשחק בה מאז סוף 2008:



*

נעמי (ראו בתגובות למטה) הפנתה את תשומת הלב לסרט הצרפתי 'רכבת החיים'  (1998), שגם בו 'מככב' ניגונו של ר' דווידל: