יום רביעי, 27 ביוני 2012

גלגוליו של מכתב (ז): החייל הגידם כותב לאמא

הרצל יענקל צם (1915-1843), קנטוניסט יהודי ששירת 41 שנים בצבא הצאר.
צם היה הקצין היהודי היחיד ששירת בצבא הרוסי במאה ה-19. הוא הגיע לדרגת קפטן.

רשימות נוספות בסדרה

במסע אחרי מכתבי חיילים לעורף הגעתי גם לשיר שכמעט ואינו מוכר, והוא נוגע ללב באופן מיוחד. אם בשיר 'שני מכתבים', שנדון ברשימה הקודמת, טיפחה האמא את רגש האשמה של בנה ('אביך מת, אמך חולה'), הרי כאן זה ההפך: הבן מספר לאמו כי הוא עיוור וזרועו קטועה...

זהו שיר שבמקורו נכתב, ככל הנראה, ברוסיה הצארית, עת גוייסו יהודים בכפייה לצבא. הגיוס הכפוי קשור לימי שלטונו הארוכים של הצאר ניקולאי הראשון (1855-1825), שבעיני היהודים נחשב אויב צר ואכזר.

בשנת 1827 נקבע ברוסיה חוק גיוס ('רֶקְרוּצ'ינה') ברוטלי ומפלה, שהיה מיוחד ליהודים, ורק בשנת 1857, בימי הצאר אלכסנדר השני, בוטל החוק וגיוס היהודים הושווה לגיוס כלל האוכלוסייה. עד אז גוייסו כשישים אלף יהודים לשירות של 25 שנה בתנאים פיסיים ונפשיים קשים ביותר, הרחק מחיי קהילה ומחיים יהודיים. על אף שהרצון לנצר את היהודים לא התפרסם אף פעם כנימוק רשמי, בפועל כוונה השיטה לכך ורק מספר קטן מבין המגוייסים היהודים הצליחו לשמור על יהדותם.

נוסף על מכסת המתגייסים שכל קהילה נאלצה לספק, גוייסו בכח גם נערים שכונו 'קנטוניסטים'. הם נלקחו לשירות קדם-צבאי במחנות צבא ('קנטונים') ששימשו בתי ספר לילדי החיילים, חיו בתנאים קשים ותחת משמעת קפדנית ואחר כך גוייסו לשירות צבאי מלא. אמנם, על פי החוק אסור היה לגייס נערים מתחת לגיל 12 לצבא, אך בפועל נחטפו גם בני גיל נמוך יותר, תוך שיתוף פעולה בין השלטונות לבין פרנסי הקהילות.

מתקופה זו נותרו שירים רבים ומרגשים, כמו 'יאָשקע פֿאָרט אַוועק' (יושקה מתגייס) או 'פֿאָניע גנב', אך השיר שמובא כאן שונה מכל אלה וטראומת הקנטוניסטים אינה משתקפת ממנו.

השיר 'איך טו דיר אַ בריוועלע שרײַבן' (מכתב אכתוב לך אמא), הוא סיפורו של חייל יהודי שנפצע קשה, כנראה בקרב, וממיטת חוליו הוא כותב לאמו. מכתבים כגון אלה מתחילים כרגיל באמירה שגרתית על מצב הבריאות, אך אויה  בריאותו של חייל זה רעה מאוד  הוא התעוור וידו נקטעה. הרופאים מטכסים עצה סביב מיטתו, אך מי שחסרה לו באמת היא אמא. הוא מודיע לה שיכתוב בנפרד מכתב לכלתו וישחרר אותה מהתחייבותה אליו. הוא מתיר לה לקרוע את ה'תנאים'  אותו הסכם אירוסין שקושר בין בני הזוג  ולהתחתן עם אדם אחר, בריא יותר...

השיר מבטא לא רק את כאביו הפיסיים של החייל הפצוע, אלא גם את ניתוקו הנפשי ממקור החום שהוא כל כך כמהּ לו  אמו המסורה ('די געטרײַע מוטער') וכלתו, שעליה הוא מוותר באבירותו. אמנם לא כל כך מובן איך חולה עיוור וכרות-יד, שרופאים סובבים אותו, מצליח לכתוב מכתב כל כך ארוך, גם לאמא וגם לכלה, אך זו שאלה שכבר לקוחה ממחוזות אחרים.

ככל שמצאתי, שיר זה פורסם לראשונה באותיות לטיניות בספרו ברוסית של האתנו-מוסיקולוג משה בֶּרֶגוֹבְסקי, 'מוסיקת פולקלור יהודית' (מוסקבה 1934, מס' 131-130). מאוחר יותר נדפס השיר גם בספר יידישע פֿאָלקס-לידער (קייב 1938), שהוציא ברגובסקי יחד עם ידידו המשורר איציק פֶפֶר (שבשנת 1952 נרצח בפקודת סטאלין).

משה ברגובסקי (1961-1892)

אוסף שירים זה  מתוכו מובאות כאן מילות השיר  נדפס על פי כל כללי היידיש הסובייטית: ביטול האותיות הסופיות (כגון 'ארומ' במקום 'ארום') ועיוות כל המילים שמקורן בלשון הקודש (כגון 'קאַלע' במקום 'כּלה', 'טנאָיִמ' במקום 'תּנאים', 'כופּע' במקום 'חופּה'):


בשנת 1945 נדפס לראשונה תרגום עברי של שיר זה  'הריני כותב לך אגרת'  בתוך 'זֶמֶר עָם: קובץ לפולקלורה מוסיקלית יהודית', בעריכת יצחק אֶדְל, שמשון מלצר, יהויכין סטוצ'קבסקי ודב שטוק (לימים סדן), הוצאת ניומן, תל-אביב תש"ו (דצמבר 1945). שם המתרגם לא נזכר אך לימים התברר כי זהו שמשון מלצר, שכלל את השיר בקובץ תרגומיו מיידיש (על נהרות: עשרה מחזורי שירה מספרות יידיש, ספרית פועלים ויחדיו, ב, תשל"ז, עמ' 650):

זֶמֶר עָם, תל אביב תש"ו, עמ' 91

המשורר שמשון מלצר (2000-1909)

בכרך השלישי של האנתולוגיה לשירי-עם ביידיש (אַנטאָלאָגיע פֿון ייִדישער פֿאָלקסלידער, מאגנס, תשמ"ה, עמ' 249-248; לא צוין שם המתרגם) הובא תרגום מילולי של השיר:



מילות השיר (בתעתיק אנגלי ובתרגום לאנגלית) והתווים נדפסו גם בספר: Yiddish Folksongs from the Ruth Rubin Archive, Edited by Chana Mlotek and Mark Slobin, Wayne State University Press, 2008, pp. 167-168

לספר צורף גם תקליטור ובו נכלל ביצוע יפה ומלנכולי של השיר כפי שהוקלט במונטריאול שבקנדה בשנת 1955 מפי הארי אָרי (Harry Ary):



למיטב ידיעתי זו ההקלטה היחידה של השיר. ראו גם כאן.

מחבר השיר המקורי אינו ידוע, וגם לא זמנו. אפשר להניח שהשיר נכתב במאה ה-19, שכן שירים 'עממיים' רבים מספרים על עולמם העצוב של החיילים היהודים בצבא הצאר, במיוחד ה'קנטוניסטים', ומצוקתם הנוראה. ילדים אלה נעקרו באכזריות ממשפחתם ומקהילתם ונשלחו לשירות צבאי קשה. דאגתו של החייל הפצוע לקריעת ה'תנאים' גם היא מצביעה על צמיחתו של השיר מתוך הווי החיים המסורתי של יהודי תחום המושב במאה ה-19.

והנה, מתברר כי לשיר זה יש גם גרסה מורחבת בת שישה בתים והיא מצביעה לכאורה על כך שהשיר, או חלקים ממנו, נכתב הרבה יותר מאוחר. גרסה זו התפרסמה לראשונה על ידי משה ברגובסקי בשנת 1933, בכרך הראשון של הקובץ 'פֿאָלקלאָר-לידער', בעריכתם של הפולקלוריסט ז' סקודיצקי וההיסטוריון מאיר ווינר (עמ' 109-108), ושנה מאוחר יותר בספרו ברוסית של ברגובסקי שנזכר לעיל (מוסיקת פולקלור יהודית, מס' 126; תווים ותעתיק לטיני).


שיר זה, שנקרא על פי מילותיו הראשונות 'אַז איך בין אַ קליין ייִנגעלע געווען' (כשהייתי ילד רך), קושר את סיפורו של החייל הפצוע לאדמת גרמניה דווקא.

אבל מתי נלחמו חיילים רוסים על אדמת גרמניה לפני מלחמת העולם השנייה? גרמניה הוקמה כמדינת לאום רק בשנת 1871 ולמיטב ידיעתי רוסיה לא פלשה לתוכה. ככל הנראה יש כאן אנכרוניזם, אולי מימי מלחמת העולם הראשונה, ואם מישהו מן הקוראים יוכל לפזר את הערפל  אשמח.

מכל מקום, במילות השיר המורחב השתרבבו לא מעט סלאביזמים (כגון גערמאַנצעס, פּוליע, לאַזאַרעט, טאָוואַרישטשעס), ולכן סביר שהשיר המקורי הוא הקצר, ועליו נוספו מאוחר יותר עוד בתים המספרים על ילדותו של החייל ועל המלחמה בגרמניה.


בהערה ציין ברגובסקי כי את השיר שמעה נערה בת 20 ושמה פרימוס ב', עובדת במפעל אריגים באודסה, בשנת 1924 בעיירה טירַספּוֹל.

וזהו התרגום לעברית (הובא לצד תעתיק יידיש מודרני, באנתולוגיה לשירי-עם ביידיש, כרך 3, עמ' 240-239):



יוסף טרומפלדור  חייל יהודי בצבא הצאר שידו נקטעה

פרנסות של יהודים: עסקה משולבת בבית שאן

תמי אביטן היא סוכנת נדל"ן ממולחת מבית שאן.

עיר קשה בית שאן  חם מאוד, אבטלה גבוהה, רחוק מהמרכז  ולכן רק במקומות כאלה אפשר למצוא דילים ממש ממש טובים.

אינני יודע היכן בדיוק פורסמה המודעה הזו  כנראה באחד העיתונים המקומיים של בית שאן  אבל היא הועתקה ב'חופשי - בידור ופנאי' בפייסבוק ומוטי שור מיהר לדווח לי עליה.

כל ההסברים בגוף המודעה.

השאלה שנותרה לא פתורה: איזו עמלה מקבלת תמי אביטן מהעיסקה?

כלומר, האם היא תסתפק כמקובל רק באחוזים ממכירת הדירה, או שאולי תתבע גם דמי שדכנות?



כל ישראל ערבים זה בזה: הבקבוקים של שחר מנגלוס



צביקה באר, שעובד בעמותת 'אור ירוק', שלח לי סיפור מפתיע ומרגש:
לפני שבוע פרסמתי בעמוד הפייסבוק של 'אור ירוק' את סיפורו של שחר מנגולס, בן 36, אב לילדים, שנפצע בתאונת דרכים כאשר רכב על האופנוע שלו. נהג שהיה תחת השפעת אלכוהול גרר אותו בנתיבי אילון לאורך ולרוחב של ארבעה נתיבים. 
כיוון שהתרופה אותה הוא צריך לקבל לא נכללה ב'סל התרופות' ואין לו כסף לממן אותה, נרתמו לעזרתו אוהדי הפועל תל אביב. בכל משחק ומשחק הם אוספים עבורו בקבוקים למִחזוּר ומהכסף שהוא מקבל בתמורה לבקבוקים הוא מצליח לממן את הטיפולים שלו.   
זה הגיע לכך שבמקומות עבודה אוספים בקבוקים בשבילו, ילדים מפרסמים את סיפורו בלוחות מודעות של בניניים שבהם הם גרים ואוספים בקבוקים עבורו. גולת הכותרת היא בימים שבהם נערכים משחקים של הפועל תל אביב. בדרך לאיצטדיון אפשר לראות עשרות אנשים מגיעים עם שקים מלאים בבקבוקים, ומי שלא הביא שקים עוזר לאלו שהביאו לסחוב.  
אז כנראה שפה ושם עדיין יש ערבות הדדית.
הנה הסרטון שערכו אנשי 'אור ירוק' ואחריו סרטון שערך אחד מאוהדי הפועל. הסרטונים הועלו לרשת לפני עשרה ימים:








יום שלישי, 26 ביוני 2012

זיכרון בספר: 'העובד הנאמן' של ביאליק

כשראה בני גבירצמן את ההקדשה שרשם ביאליק למ"י ברדיצבסקי על ספר שיריו, ואותה פרסמנו לפני כחודשיים, הוא נזכר שגם הוא מכיר הקדשה מביאליק, על אותו ספר עצמו. אמנם במהדורה מוקדמת יותר, שנדפסה בקרקוב תרס"ח, אך גם היא בהוצאת 'חובבי השירה העברית'.


ובהגדלה:



אייר תרס"ח [1908]
אודיסא


לדוב יהודה ז'רנינסקי
עובד נאמן
ברגשי כבוד
מאת ח.נ. ביאליק.

מיהו איש זה ומה פשר התואר 'עובד נאמן'?

רשות הכתיבה לבני גבירצמן, שיהודה ושולמית היו הדודים של אביו:


שולמית (סילקע) ודוב יהודה ז'רנינסקי נדדו לאחר נישואיהם, עוד לפני מלחמת העולם הראשונה, לאודסה שעל חוף הים השחור, ושם נעשה דוב למזכירו של חיים נחמן ביאליק. בנם, חיים, מספר בזיכרונותיו (הכתובים בכתב ידו ולא נדפסו):

אבא הסתדר בעבודה בבית הוצאת ספרים 'מוריה', אשר היתה בבעלות ביאליק ורבניצקי. שם עבד, בין השאר, במשלוח ספרי לימוד למוכרי ספרים ולחנויות ספרים בערי השדה. במקביל עסק בניהול ספרי החשבונות של העסק. היה עובד מסור, חרוץ, עניו וצנוע, עד כדי שלא העז לבקש העלאת שכר. לכן היתה זו אמא, שבהזדמנויות שונות היתה מזכירה לביאליק שמגיע זמן להוסיף לשכרו של בעלה... לפעמים הייתי נכנס לבקר אצל אבא בעבודה ומדי פעם, כאשר ביאליק היה פוגשני, היה מרים אותי, מחזיקני על ברכיו ומשוחח אתי. ביאליק אהב ילדים, אולי כי היה חֹשוּך ילדים.
דוב ושולמית ז'רנינסקי לאחר נישואיהם. אודסה, בערך 1900

גם מחוץ לשעות העבודה חיו בני הזוג ז'רנינסקי בחברת סופרים, משכילים וחובבי ציון. מספר חיים: 'ביאליק עצמו נהג לבקר בביתנו לעיתים. והיו באים אלינו גם הרבה סופרים ואנשי שם ציוניים'.


דוב עבד בהוצאת 'מוריה' 13 שנה, עד שביאליק עזב את אודסה בשנת 1922 וההוצאה נסגרה (ביאליק עבר אז לברלין, בה התגורר כשנתיים, ובשנת 1924 עלה ארצה). כאות הערכה, העניק ביאליק לדוב את ספר שיריו ובו ההקדשה שלמעלה.

בשנת 1927 החליטו גם דוב וסילקע לעלות ארצה. הגורם לכך היה, מלבד חיבת ציון, המצב הכלכלי הרעוע ברוסיה בתקופת המהפיכה ואחריה. מספר בנם, חיים:

כשנסע ביאליק (לגרמניה), השאיר לאבא ספרים, אך רוב הספרים נגנזו על ידי השלטונות (הקומוניסטיים) במרתפים... היינו מתפרנסים ממכירת ספרים לכל מיני מקומות ברוסיה ובמקום כסף היינו מקבלים מוצרי מזון בחבילות. כמו כן היה אבא מביא ספרים שונים בעברית, היה פורש שמיכה ברחוב הראשי על המדרכה [מניח עליה את הספרים] ומוכר אותם.



דוב ושולמית קודם עלייתם ארצה

בזמנים ההם ניצבו שני מחסומים גדולים בפני יהודים שביקשו לעלות ארצה מברית המועצות. מצד אחד, שערי ברית המועצות היו נעולים הרמטית בפני יציאה של כל אדם לחו"ל; מצד שני, שלטונות המנדט הבריטי בארץ ישראל הטילו מגבלות קשות על רשיונות עלייה ('סרטיפיקטים'). נוכח הקשיים בקבלת רשיון העלייה מממשלת המנדט, כתב דוב למנחם גבירצמן, בן-אחותה של אשתו, שכבר היה אז בארץ: 

לפני כשנים חדשים [כחודשיים] פניתי אל מכרים וידידים בא"י שישתדלו לשלוח אלי 'וויזה'... בבקשה ממך להכנס אצלם ולזרזם. הדבר אינו סובל דחוי, יען כי האמצעים [תנאי החיים] שבכאן קשים מאד. הכנס נא בבקשה אל מר ביאליק ח.נ. וזרז אותו שימלא את בקשתי שבקשתי אותו במכתבי. עבדתי אצלו י"ג שנה באמונה והייתי מסור אליו ואל עסקו, וחוב מוסרי מוטל עליו לעשות בשבילי כל מה שבכחו ויותר מכחו.

עשה נא, יקירי, כל מה שאפשר לך, והשתדל וזרז את כל הידידים והמכרים שלי למלאות את בקשתי, להתאסף כלם יחד ולעורר האחד את השני לעשות כל מה שאפשר להם ולהשתדל לחלץ ולהוציא את ידידם ד' ז'רננסקי, מי שהיה מנהל בהוצאת 'מוריה', ואת בני ביתו מן הגלות החמרי והרוחני, ולתת לו את האפשרות לעלות לא"י.



ביאליק הסכים לסייע. הוא פנה אל אליהו רבניצקי, שהיה מנהל בית הדפוס של הוצאת 'דביר', ביקש ממנו שיפעל בדבר וכתב על כך לז'רנינסקי. אבל ז'רנניסקי רצה שקרוב משפחתו גבירצמן הוא שיעסוק בכך:
זה עתה קבלתי מכתב מאת מר ח.נ. ביאליק ... אמנם מר אליהו רבניצקי הוא ידידי ורעי ובחפץ לב יעשה את כל מה שאפשר לו בשבילי, אבל קשה לי מאד להטריח ידידים שנתרחקו. ומכיון שאתה קרוב לי קרבת משפחה בבקשה ממך היה נא אתה השליח של מר ח.נ. ביאליק וקבל נא עליך את הטורח והעבודה בענין זה. הכנס נא אליו ומסור נא לו את בקשתי: מבקש אנכי אותו מאד שימסור לך פתקה ובקשה אל ועד העליה שראוי והגון אני להיות בין העולים לא"י ושלא אפול חלילה למשא על שום בן אדם ... ואתה, יקירי, עם פתקה זו לך והשתדל עד שתשיג את המבוקש. דברי מר ח.נ. ביאליק נשמעים ויעשו פרי.

מנחם אכן עשה כבקשתו של הדוד ופנה אל ביאליק, אבל נתקבל אצלו בהסתייגות. בעקבות זאת כתב מנחם לדודו:

אצל ח. נ. (ביאליק) הייתי (וגם) הראיתי לו את מכתבכם. אבל הוא אמר לי שכבר קרא מכתב [דומה, ששלחתם לו. כשהתעקשתי], לקח בלי חשק וקרא. אחרי כן ענה לי דברים קרים... בכלל דיבר אתי בקרירות ומדבריו אינני רואה שום תועלת...

עצתי שתכתבו רק לביאליק ואם הוא באמת ירצה, אז הוא יוכל לעשות... בכלל מי שרוצה יכול למצא איזה תחבולה לזה ובפרט מר ביאליק. ואני תמיד אעמוד על המשמר לעשות הכול מה שיהיה אפשר [למענכם].
בסופו של דבר נעתר ביאליק לבקשות מזכירו לשעבר. הוא התערב למענו ודוב ורעייתו קיבלו רשיונות עלייה. במקביל, הצליח ביאליק להשיג עבורם גם רשיון יציאה מברית המועצות. מה שאפשר זאת היה הצורך הדוחק של השלטונות הסובייטיים במטבע זר. ביאליק הציע לסובייטים לרכוש בלירות אנגליות את כל הספרים של הוצאת 'מוריה', שנגנזו על ידם ולשלוח אותם אליו לארץ ישראל, בהשגחת מזכירו לשעבר ועם כל בני משפחתו. הסובייטים הסכימו לעסקה, ומשפחת ז'רנינסקי יצאה לדרך והגיעה ארצה בשלום. לנמל יפו הם הגיעו ב-11 בפברואר 1927.

חיים ז'רנינסקי באודסה לפני העלייה לארץ

לאחר עלייתם הם התיישבו בחיפה ובה פתח דוב חנות ספרים ושמה, שלא במקרה, 'מוריה'. לאחר כמה שנים הוא מסרה לחתנו, עבר לתל אביב והתפרנס כמנהל חשבונות במשרדו של עורך הדין מקס קריצ'מן, שהתפרסם כסניגורם של חברי המחתרות אצ"ל ולח"י שנעצרו בידי הבריטים.

דוב ז'רנינסקי, שנולד ב-1 באפריל 1881, נפטר ב-15 ביוני 1959 ונקבר בבית הקברות קרית שאול בתל אביב. רעייתו שולמית, ילידת 1883, נפטרה ב-26 בנובמבר 1969 ונקברה לידו.

הספר עם ההקדשה נמצא בידי מר צבי רז, נכדם של דוב ושולמית ז'רנינסקי, ותודה לו על הסריקות.

יום ראשון, 24 ביוני 2012

'והאדם המציא את האטום': קיצור תולדות האנושות בשתי דקות

'הסיפור שלנו' (Our Story), הוא סרטון בן שתי דקות בלבד שנעשה על ידי תלמיד תיכון ושמו ג'וֹ בּוּש, כפרויקט גמר בקורס וידאו (תודה ליוסי דה ליאון ששלח לי). הביצוע  מבחר התמונות, החיתוכים, המוסיקה, המֶסֶר  הוא לא פחות ממבריק.

אז נכון שהוא לא הצליח לכלול בסרטון את כל הדתות ואת כל התרבויות, אבל (כמעט) כל השאר בפנים.



המסר של הסרטון הזכיר לי  איך לא?  את 'בראשית', שירם הנפלא של חיים חפר וסשה ארגוב, שגם הוא מציג את סיפור הבריאה ככישלון, שבו מעורבים רצון טוב ותמימות (של בורא העולם), טיפשות וזדון (של בני האדם, כמובן).

השיר נכתב במקור ללהקת 'בצל ירוק' (1958), אך זכור בעיקר מביצועם של 'התרנגולים' (1961).

הנה, להנאתכם, אחינועם ניני והתזמורת הסימפונית ירושלים:



ואלה המילים:

בראשית ברא אלוהים את השמיים ואת הארץ,
והארץ היתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום.

וביום הראשון הבדיל אלוהים בין חושך לאור,
ויהי אור.
והבוקר בהיר זרח בעולם, ואחריו בא הלילה שחור.
ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד.

וביום השני הוא יצר את הרקיע,
הרקיע הנפלא והכחול.
הרקיע שפרץ מתוך המים והבקיע
ונפרש מעל גבוה ועגול.

וביום השלישי הוא יצר את היבשת,
את העמק, את ההר ואת הים.
ונטע הרבה עצים, וגם שתל פרחים ודשא,
שהפליאו את העין ביופיים.
ויהי ערב ויהי בוקר יום שלישי.

וביום הרביעי את השמש ברא, וירח עלה בלילות.
רבבות כוכבים, כל כוכב הוא מזל,

סובבו ועברו במסילות.
ויהי ערב ויהי בוקר רביעי.

וביום חמישי הוא יצר חיים במים,
[את] הצדפים, את הדגים, התנינים,
ובאותו היום פרחו בני הכנף אל השמים,
הנשרים, הסנוניות והיונים.

וביום השישי הוא יצר חיות בחלד,
[את] הפילים, האיילות, את הצבועים.
ובאותו היום ממש הוא ברא אדם בצלם,
הוא ברא אדם בצלם אלוהים.
ויהי ערב ויהי בוקר יום שישי.

והאדם אילף כל בהמה,
והאדם חרש באדמה,
והאדם המציא את הגלגל,
והאדם השיט ספינות על גל,
והאדם ריסן את הקיטור,
והאדם טס מעלה כציפור,
והאדם כבש כוכבי מרום,
והאדם ברא את האטום.

והארץ היתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום...

וביום הראשון הבדיל אלוהים בין חושך לאור,
ויהי אור.
והבוקר בהיר זרח בעולם, 

ואחריו בא הלילה שחור.
ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד.

וביום השני הוא יצר את הרקיע,
הרקיע שפרץ מתוך המים והבקיע.
וביום השלישי הוא יצר את היבשת,
ונטע הרבה עצים וגם שתל פרחים ודשא.
ויהי ערב ויהי בוקר יום שני, יום שלישי,
ויברא את המאורות ברביעי.

וביום חמישי הוא יצר חיים במים,
ובאותו היום פרחו בני הכנף אל השמים.
וביום השישי הוא ראה כי מעשהו תם,
וישבות מכל מלאכתו, ולא ברא את האדם.

וירא אלוהים כי טוב...

בעלי התוספות

תודה לאנונימי הראשון על ההמלצות המומלצות לשני סרטי אנימציה נהדרים:








יום חמישי, 21 ביוני 2012

גלגוליו של מכתב (ו): אביך מת, אמך חולה...

אביגדור המאירי (1970-1890) במדי הצבא האוסטרו-הונגרי

רשימות נוספות בסדרה

סדרת גלגולי המכתבים מאמא ולאמא לא תהיה שלמה בלי שירו של אביגדור המאירי 'שני מכתבים', שהולחן בידי יואל אנגל. שיר זה, כפי שציין אליהו הכהן, הוא אחד היחידים שתאריך ומקום כתיבתו הונצחו בתוכו: 'שנת תרפ"ד בירושלים'.

השיר הישן מ-1924  שלוש שנים לאחר שהמאירי עצמו עלה לארץ מן הגולה ובאותה שנה ממש שיואל אנגל עלה  התפרסם מחדש ב-1960 בזכות ערב הנוסטלגיה 'היה היו זמנים: מצעד פזמוני היישוב', שנערך בהיכל התרבות בתל אביב. המופע הזכור לטוב הזה (שהועלה על הבמה לפני יותר מיובל שנים ובעצמו זקוק כבר לחידוש) נערך והופק על ידי חיים חפר ודן בן-אמוץ (שגם כתבו את דברי הקישור), יעקב אגמון ועמיקם גורביץ. המנחה היה אורי זוהר של פעם, ואת השיר השמיעו רחל אטאס ויוסי בנאי בדואט נהדר.

הנה ההקלטה מ'היה היו זמנים' עם דברי הקדמה של דן אלמגור בפינתו הקבועה בתכנית הרדיו של רבקה מיכאלי (2011):




אמא:
על ניר לבן וצח כשלג
בא מכתב מן הגולה
כותבת אם בדמעת עיין:
"לבני הטוב בירושלים,
אביך מת, אמך חולה
בוא הביתה לגולה!
בוא הביתה לגולה!
נחכה לך בלי הרף
מן הבוקר עד הערב
בוא הביתה, בן חביב
בוא הביתה לאביב
בוא הביתה
בוא הביתה
בוא, בן חביב".

בן:
על ניר פשוט, אפור כאפר
הולך מכתב אל הגולה
כותב חלוץ, בדמעת עיין
שנת תרפ"ט בירושלים:
"סלחי לי, אימי החולה
לא אשוב עוד לגולה!
לא אשוב עוד לגולה!
אם אהוב תאהביני
בואי הנה וחבקיני
לא אהיה עוד נע ונד!
לא אזוז מפה לעד!
לא אזוזה
לא אזוזה
לא!"
שני בתי השיר בנויים בהנגדה מושלמת: האם החולה והזקנה כותבת 'על ניר לבן וצח כשלג' ומצווה על בנה לשוב לגולה מכח אהבת ההורים הטבועה בו; ולעומתה, בנה החלוץ הצעיר, שעונה לה 'על ניר פשוט, אפור כאפר', מבקש סליחה אך בה בעת מצפה שאמו תוכיח את אהבתה לו בכך שתבוא בעצמה לארץ ותחבק אותו. מנקודת מבטה של האמא  הגולה היא-היא 'הבית' ('בֹּא הביתה'); ואילו הבן כבר אינו רואה בגולה את הבית  שאמור לסמל קביעות ויציבות. מנקודת מבטו הגולה היא מקום שבו נעים ונדים...

כל מי שעסק בשיר הדגיש, ובצדק, את המֶסֶר הציוני שלו, אבל לא פחות מעניין הוא המסר החבוי: רגשות האשמה שהאם מטפחת בבנה ('אביך מת, אמך חולה'...)

כזכור, גם 'מכתב לאמא' המקורי, זה שנכתב ביידיש בידי סולומון סְמוֹל, עסק בצעיר יהודי שעזב בגולה את אמו החולה. אך שם החליף הבן את גולת מזרח אירופה בגולה אחרת  אמריקה, על מנעמיה הבורגניים; ואילו כאן, הבן הוא חלוץ בעל ערכים, שנשבע לא להיות עוד נע ונד. וזכור לטוב המשפט המפורסם של אורי זוהר, בסופו של אותו ביצוע שהובא למעלה:
לא אהיה עוד נע ונד? אני, אם רק אם היה לי צ'אנס, נָה, לא אהיה עוד נע ונד. הייתי עושה סיבוב כזה בגולה שהיה יוצא עשן...
על השיר 'שני מכתבים' כתב אליהו הכהן :
השיר התקבל, באותם ימים, כשיר אקטואלי בעל מסר לאומי פטריוטי, כי הוא נתן ביטוי לדו-שיח טיפוסי שהתנהל אז בין הורים שנשארו בגולה לבין בניהם שעלו לארץ. אך מן הבחינה האנושית אולי טחו עינינו מראות את הצד השני של המטבע. החלוצים הצעירים שעלו אז ארצה והקימו יישובים ומחנות עבודה, ופיזזו וכרכרו בשירת 'אנו באנו ארצה', השאירו מאחריהם במקרים רבים זוג הורים זקנים, ללא פנסיה, ללא גמלת ביטוח לאומי וללא משענת כלכלית. הורים בגולה גיעדלו את בניהם בתקווה שבערוב ימיהם יהיה מי שיתמוך בהם; אבל מה לעשות, הבן רוצה להיות חלוץ. 
באותה שנה, 1924, זכה היישוב היהודי בארץ לתגבור החשוב ביותר שיכול היה לצפות לו בתחום הזמר. יואל אנגל, מבכירי המלחינים היהודים ברוסיה, עלה ארצה כדי להתמסר להוראה ולהלחנת שירי הארץ. בעת שהותו בגרמניה בדרך לכאן, הלחין את שירו של טשרניחובסקי 'אומרים ישנה ארץ'; ובהגיעו ארצה הלחין את 'שני מכתבים'. את השיר הזה שרו והקליטו כמעט כל זמרי הטנור הארץ ישראליים בתקופת המנדט: יהודה הר מלח, יוסף גולנד, מרדכי רוט, אברהם וילקומירסקי ואחרים.
('עשר השנים הראשונות  משירי ירושלים בראשית תקופת המנדט, תרע"ח-תרפ"ח', יהושע בן אריה [עורך], ירושלים בתקופת המנדט, יד יצחק בן צבי, 2003, עמ' 492-491)

יואל אנגל (1927-1868)

הנה כמה ביצועים נוספים של השיר. באופן מסורתי, וכמקובל באותם ימים, הזמרים ששרו את השיר מילאו את שני התפקידים  גם של האמא וגם של הבן.

יוסף גוֹלָנד (איכות ההקלטה רעה מאוד, אבל זה מה שיש).


החזן בנג'מין מייסנר (הקלטה משנות השמונים).

השיר 'שני מכתבים' גם תורגם ליידיש - 'צוויי בריוו'. התרגום נעשה בשנת 1940 על ידי המשורר דוד פינסקי. לא הצלחתי למצוא את המילים, אבל הנה סידוֹר בֶּלָרְסקי שר אותן.


דברים נכוחים על משמעותו של השיר 'שני מכתבים' כתב גם ההיסטוריון המנוח פרופ' שמואל אלמוג בספרו 'הנקודה היהודית: יהודים בעיני עצמם ובעיני אחרים', ספריית פועלים, תשס"ב, עמ' 110-109:




'שנת תרפ"ד בירושלים' הייתה שנת משבר כלכלי חמור ובנוסף לכל הצרות גם שנת שמיטה. הרבנים החרדים בירושלים יצאו בזעם נגד היתר המכירה של הרב א"י קוק (מאוספי הספרייה הלאומית)

בעלי התוספות

אליהו הכהן כתב לי על שינוי נוסח מעניין שחל בנוסח המושר של 'שני מכתבים':
בנוסח המקורי כתב המאירי 'על ניר עדין וצח כשחר'. כשראיינתי את ותיקי היישוב הם שרו לי את הנוסח המקורי, וכנראה שכך הושר השיר בארץ בתחילה. אחר כך השתנו המילים בפי הזמרים ובפי העם ל'נייר לבן וצח כשלג', אולי מתוך געגועים לשלג שלא התברכנו בו במקומותינו.
הנה הדפסה משלהי שנות העשרים ב'לוח החבר', שהוציא ח"ד שחר, ובה הנוסח המקורי של המילים:


וכאן המילים והעמוד הראשון של התוים מתוך דפרון שהוציאה חברת 'הניגון' לקראת קונצרט אזכרה ליואל אנגל שנערך ב-11 בפברואר 1932. השיר הוקדש לחזן משה רוּדינוֹב, שכנראה שר את 'שני מכתבים' באותו קונצרט (אגב, הראשון, ששר את 'שני מכתבים' בהופעותיו היה זמר האופרה יהודה הר-מלח, גיסו של דוד בן-גוריון). על גבי התווים ישנה גם הקדשה של המלחין והפסנתרן פרופ' דוד שור, חברו של יואל אנגל, וגם כאן מופיעות המילים המקוריות:





יום רביעי, 20 ביוני 2012

פיגועי לשון: מוזס בירמץ את הנכד



במדור זה נעלה מפעם לפעם מבחר של פיגועים לשוניים מעצבנים במיוחד.

הנה משהו מתנובת השבוע: האתר החרדי 'לדעת' לקח את ה'בת מצווּש' של 'ארץ נהדרת' קצת יותר מדי ברצינות.

הכתב 'לוי אשכנזי' חידש אתמול מדמיונו את הפועל 'בירמץ' (ובהטיה: בירמצתי, בירמצת, בירמצנו), ואפילו שכח לסיימו באות סופית.

אין בררה אלא להכריז עליו כעל המפגע הלשוני המנצח של השבוע.

(תודה לד"ר נתאי שנאן)



בעלי התוספות
הילה בן-אליהו הפנתה אותי ל'מילון החופשי', שם מופיעים כל הפיגו"לים (ראשי תיבות: פיגועים לשוניים; ההברקה של דודו אלהרר) הקשורים לבר/בת מצווה באנגלית.

גם באתר Answers מופיע הסלנג bat mutzvahed כמילה כמעט תקנית (התשובה טיפשית בהתאם).


לחנוך מרמרי זה הזכיר את פרק האיחוד של גיבורי סיינפלד ב'תרגיע' (Curb Your Enthusiasm), עונה 7, אפיזודה 9. בר מיצוויץ (bar misfit)  כך סיכם לארי דיוויד את הפיגוע הלשוני הכרוך במושג בר מצווה, לפחות מבחינת הדיקציה. 

הנה זה (אנגלית בלי כתוביות):




יום שלישי, 19 ביוני 2012

'הפרופסור הקדוש' יעקב ישראל דה-האן


הרבה פרופסורים אני מכיר ואף אחד מהם אינו נחשב לקדוש. הפרופסור היחידי שקיבל תואר של קדוש הוא יעקב ישראל דה-האן, שהיום  כ"ט בסיון  מלאו 88 שנים לרציחתו.

יעקב ישראל דה-האן (1924-1881)

פרשת דה-האן נחרשה כבר מכל הכיוונים ולא נחזור על פרטיה. הוא היה יהודי חילוני מהולנד, בעל השכלה רחבה ואישיות סוערת. לאחר שעלה לארץ כציוני (1921) שינה טעמו והפך לדובר הרהוט של החרדים האנטי-ציונים. דה-האן ניהל מגעים דיפלומטיים עצמאיים עם חוסיין מלך חיג'אז ובנו האמיר עבדאללה, ותקף בעקביות ובארסיות את הנהגת היישוב הציונית ובמיוחד את הרב הראשי האשכנזי אברהם יצחק הכהן קוק. ב-30 ביוני 1924, ערב נסיעתו המתוכננת ללונדון בראש משלחת חרדית, נרצח דה-האן בידי אנשי ה'הגנה' (מקובל לחשוב שיצחק בן-צבי או רעייתו רחל ינאית הם שנתנו את ההוראה). הרצח היה ברחוב יפו בירושלים, ליד בית החולים שערי צדק, ומאז נחשב אירוע זה לרצח הפוליטי הראשון ביישוב.

בספר זה, שנדפס בהוצאת 'מודן' בשנת 1985, סיפר אברהם תהומי בגילוי לב על חלקו ברצח דה-האן

ספק אם היום יכול היה איש צבעוני כל כך כמו דה-האן  עיתונאי, סופר ומשורר, שהיה נשוי בעברו לאשה נוצרייה מבוגרת ממנו, מרקסיסט בהשקפת עולמו ובנוסף גם הומוסקסואל שפינטז על נערים ערבים  לשמש דמות מופת עבור הקנאים של נטורי קרתא. אבל עובדה היא שמאז נרצח הוא הפך לגדול מקדשי השם של העדה החרדית, וכל משוגותיו וסטיותיו היו כלא היו. מדי שנה בשנה מתפרסמת בראש חוצות מודעת ענק, שאותה ניסח בזמנו הרב עמרם בלוי, מנהיג נטורי קרתא, והדבר היחיד שמשתנה בה הוא התאריך.

ברוך גיאן צילם אתמול את המודעה הזו ברחובות מאה שערים:


וזו אחוזת הקבר בהר הזיתים. התמונה צולמה לפני כ-15 שנה ומאז הספיקו קנאים להסיר את החלק התחתון שמזכיר את 'שחרור הר הזיתים':


דה-האן הוא דמות ידועה ומוערכת גם היום, הן בהולנד  שבה הוא נחשב למשורר מוערך  הן כדמות איקונית בחוגי הומוסקסואלים בישראל ומחוצה לה. הנה למשל מאמר עליו  'חילוני, חרדי והומו'  שהופיע באתר GoGay  (חלק א; חלק ב).

וכאן קטעים נבחרים משירי ה'מרובעים' שחיבר. אכן, מורשתו של 'הפרופסור הקדוש' איננה רק שנאתו היוקדת לרב קוק ולמנהיגי היישוב הציוני, אלא גם כמיהתו הארוטית ל'מחמוד הסייס' ול'קדש ערבי'.


שלט לזכרו של דה-האן בשכונת פייפ (Pijp) באמסטרדם ובו ציטוט משיר שכתב

יום שני, 18 ביוני 2012

עונ"ש בדרכים: היהודים של בית הקברות נוֹבוֹדוֹויצ'י במוסקבה (ב)

הכניסה לבית הקברות נובודוויצ'י

מאת נתן רועי

ברשימה הקודמת התעכבנו על פני שלוש מצבות יהודיות בבית הקברות נובודוֹויצ'י וגם הפעם נעיף מבט בכמה מצבות של יהודים ידועים יותר או פחות שנטמנו שם.

א. ניקולאי רובינשטיין

נתחיל במצבה של המלחין והפסנתרן היהודי ניקולאי גריגורייביץ רובינשטיין (1881-1835), אחיו הצעיר של הפסנתרן אנטון רובינשטיין (שהתפרסם הרבה יותר ממנו) וחברו הטוב של המלחין פיוטר צ'ייקובסקי.

ניקולאי, שנולד במוסקבה למשפחה יהודית שהמירה את דתה לנצרות אורתודוקסית, נטמן בשכנות למצבתו של המלחין אלכסנדר סקריאבין (מצד ימין). על מצבתו נחקק כלי פריטה  סמל המלחינים – למרות שניקולאי נודע בעיקר כפסנתרן.


האחים הפסנתרנים אנטון (מימין) וניקולאי רובינשטיין

האחים רובינשטיין גדלו כנוצרים, אך בביתם דיברו יידיש, גרמנית ורוסית. לאנטון, האח הגדול, מיוחסת האמרה:
רוסים קוראים לי גרמני, גרמנים קוראים לי רוסי. יהודים קוראים לי נוצרי, נוצרים קוראים לי יהודי. פסנתרנים רואים בי מלחין, מלחינים רואים בי פסנתרן. קלאסיקנים רואים בי חדשן, חדשנים רואים בי שמרן. אני מגיע למסקנה שאני קירח משני הצדדים – אינדיבידואל מעורר רחמים... (מתוך ויקיפדיה)
הנה הסרנדה שחיבר צ'ייקובסקי בשנת 1872 לכבוד יום השֵׁם של חברו ניקולאי רובינשטיין (יום השם פירושו, היום המיוחד של קדוש נוצרי שעל שמו נקרא האדם). יצירה רומנטית זו הושמעה לראשונה בדירתו הפרטית של רובינשטיין, ובוצעה בפומבי בפעם הראשונה רק בשנת 1953:




ב. סמואיל מרשק

מצבה 'ספרותית' מעניינת, שרבים מבינינו מכירים לטמון מתחתיה תודה, שייכת לסופר (בעיקר לילדים), המשורר ואיש החינוך סמואיל מרשק.

סמואיל מרשק (1964-1887)

מרשק, שנולד בעיר וורונז' כשמואל מהרש"ק, קיבל בילדותו חינוך יהודי מסורתי. הוא למד עברית ולימים אף תרגם מיידיש לרוסית משיריהם של ביאליק ושל לייב קויטקו. אך עיקר פרסומו  לפחות מבחינתנו  הוא בזכות הספר 'המפוזר' (Вот какой рассеянный), שחיבר בשנת 1930. מסיפור זה עיבדה לאה גולדברג את סיפור הילדים הידוע שלה 'המפוזר מכפר אז"ר' (1968). בסיפור הרוסי המקורי מנסה הגיבור להגיע מלנינגרד למוסקבה...


'המפוזר' המקורי

ג. פולינה מולוטוב

פולינה מולוטוב (1970-1897), שנולדה כיהודייה ששמה פרל קרפובסקאיה, הייתה רעייתו של ויאצ'סלב מולוטוב (1986-1890), שר החוץ של ברית המועצות בימי מלחמת העולם השנייה. השם המהפכני שבחרה לעצמה: ז'מצ'וזינה, פירושו פנינה (פרל).

מולוטוב, כידוע, העניק את שמו (שלא היה שמו האמיתי אלא כינויו המהפכני. 'מולוט' ברוסית זה פטיש) לבקבוק התבערה המפורסם (השם ניתן על ידי הפינים, כלעג על דברי מולוטוב שטייסי ברית המועצות אינם מפציצים בפינלנד אלא רק מנחיתים חבילות מזון). מולוטוב זכור לרע גם בשל 'הסכם מולוטוב-ריבנטרטופ', חוזה אי-ההתקפה בין ברית המועצות לגרמניה הנאצית, שהופר על ידי היטלר ב'מבצע ברברוסה' (1941) כאשר פלשו צבאותיו לתוך ברית המועצות.

פולינה, האשה הראשונה שכיהנה כשר בממשלת ברית המועצות (1939), הייתה בולשביקית קנאית אף יותר מבעלה, אך זה לא ממש עזר לה. סטאלין חשד בה במשך תקופה ארוכה, ואף המליץ למולוטוב להתגרש ממנה. בדצמבר 1948  לאחר שנודע לסטאלין על פגישתה של פולינה עם גולדה מאיר, שכיהנה בצירות ישראל במוסקבה  הוא הורה לעצרה ולהאשימה בבגידה. בעלה המפוחד, שכוחו באותה עת כבר הלך וירד, לא הצליח למנוע את המאסר. היא נידונה לחמש שנות מאסר במחנה עבודה ובני הזוג נאלצו להתגרש. זמן קצר לאחר מותו של סטאלין שוחררה פולינה וחזרה לחיות עם בעלה עד יום מותה. מה יש לומר, 'בחייהם ובמותם לא נפרדו'...

מספרים שכאשר השתחררה פולינה מולוטוב, שאלתה הראשונה הייתה 'מה שלום סטאלין?', וכשסיפרו לה שהוא מת כמה ימים קודם לכן, התעלפה.


אגב, מולוטוב, שב-1948 עוד היה שר החוץ, תמך בהקמתה של מדינת ישראל. ופולינה אשתו תמכה בוועד היהודי האנטי-פשיסטי ואף התיידדה עם שלמה מיכואלס, שחקן תיאטרון היידיש הממלכתי, שעמד בראש הוועד (ולימים נרצח בידי שליחיו של סטאלין). היא גם נהגה לבקר בהצגות של התיאטרון ביידיש.

משפחת מולוטוב

ד. דמיטרי אוּלְיָאנוֹב

לא ממש יהודי, אבל די קרוב. אוליאנוב היה שם משפחתו המקורי של ולדימיר איליץ' לנין, ואכן זוהי מצבתו של האח הצעיר דמיטרי אוליאנוב, שהיה רופא ומהפכן.

מריה, אמם של האחים אוליאנוב, היתה נכדתו של משה בלנק, יליד העיירה קונסטנטין-ישן שבפלך וולין, שהסתכסך קשות עם יהודי עירו עד שבשנת 1844, בהיותו בן 86, המיר את דתו ונקרא דמיטרי בלנק. בנו ישראל  לימים אביה של מריה וסבו  של לנין  התנצר עשרים שנה קודם לכן ונקרא אלכסנדר.

שורשיו היהודיים של לנין  שספק אם היו ידועים לו עצמו  הוסתרו במשך עשרות שנים על ידי מנגנוני התעמולה  הסובייטית, ולמרות שהיו ידועים לחוקרים שונים הם נחשפו במלואם רק לאחר נפילת מסך הברזל.

לא מכבר פרסמו הדסה אסולין ובנימין לוקין מכתב הלשנה מרתק, שנכתב ביידיש על ידי אותו מומר, סבו הגדול של לנין, ונשלח בשנת 1845 אל הצאר ניקולאי הראשון (גלעד, 20, תשס"ו, עמ' 134-125). על משפחת בלנק ראו כאן.

צילום: ויקיפדיה

דמיטרי איליץ' אוליאנוב (1943-1874)