יום רביעי, 30 בינואר 2013

איך מחפפים? שינויי הנוסח של 'תכול המטפחת'


אמר העורך:

קוראי עונ"ש וחובבי הז'אנר יזכרו אולי רשימה ישנה שהוקדשה לגלגולי השיר 'תכול המטפחת'. את הרשימה המובאת כאן, עיון פילולוגי בשיר אהוב זה, חיבר צבי (גרימי) גלעד מקיבוץ עין גדי. אפשר לראות זאת כהתעסקות בזוטות ובהערות שוליים, אבל האמת היא שזו פשוט דוגמה משכנעת לחיפוף של זמרים ומבצעים כלפי הטקסטים שהופקדו בידיהם.

לפני שנתחיל במסע, הנה תזכורת של השיר, בעברית וברוסית. תחילה אריק איינשטיין ואחריו זמרת רוסייה, הכל באותו קליפ:



מאת גרימי גלעד 

השיר 'תכול המטפחת' נכתב בידי אברהם שלונסקי בעקבות השיר ברוסית 'סיניי פלאטוצ'ק' (Синий платочек), שחיבר יאקוב גאליצקי בשנת 1940. הוא הושר לראשונה מעל במת תאטרון 'המאטאטא' בהצגה 'שי לחייל' בשנת 1944, מפי טובה פירון, תחת הכותרת 'המטפחת הכחולה'. שנה לאחר מכן הוקלט השיר לראשונה מפי טובה פירון ואז קיבל לראשונה את שמו המוכר 'תכול המטפחת'. 

מאז ועד היום הוקלט השיר בפי אמנים רבים, ובגלגוליו נפלו בו שינויים ושיבושים רבים, עליהם נעמוד בהמשך. ויודגש כי כל ההשערות, ההנחות והטפות המוסר שבכאן 
 שלי הן.

א. בין המקור להקלטה הראשונה

טובה פירון בשנות הארבעים
(מקור: זמרשת)

המטפחת הכחולה                            תכול המטפחת            


המילים מתוך התכנייה של הצגת                                   הקלטה ראשונה מפי טובה פירון, 1945
המטאטא 'שי לחייל' 1944.                         


טוהר וכחול למטפחת                                           טוהר ותכול המטפחת 
לטף ורוך של היד                                                 לטף ורוך של היד
את אז אמרת לי:                                                  את אז אמרת לי:
'לא, לא אשכח עוד                                              'לא, לא אשכח עוד
את פגישותינו לעד'.                                             את פגישתנו לעד'.


ויהי היום, אנו נפרדנו פתאום                                  ויהי היום, ואנו נפרדנו פתאום
אי המטפחת,                                                       תכול המטפחת
קורטוב של נחת                                                   קורטוב של נחת
אי הוא, איה החלום?                                            גז ועבר החלום.


תמו הקור והדלף                                                  תמו הקור והדלף
תכלת ואור מסביב                                                שמש ואור מסביב
בוקר ושמש, לילה ואלף                                        בוקר ושמש לילה ואמש
אלף כוכבי האביב                                                אלף כוכבי האביב.

ושוב, היום                                                           ויהי היום 
אנו נפגשנו פתאום                                                ואנו נפגשנו פתאום
כחול המטפחת                                                    תכול המטפחת
קורטוב של נחת                                                   קורטוב של נחת
ונתגשם החלום.                                                    ונתגשם החלום.



מילות השיר בתכנייה המקורית (1944)

כפי שניתן לראות, לקראת ההקלטה המסחרית של 1945 נערכו בטקסט שינויים רבים. קשה להניח כי מישהו היה מרשה לעצמו לשנות את השיר עד כדי כך, זמן קצר לאחר כתיבתו ועל פניו של אברהם שלונסקי החי, אלא אם כן היה זה שלונסקי עצמו.

ניתן גם להבין מדוע נדרשו השינויים. השיר המקורי רחוק מלהיות מושלם וקרוב לוודאי ששלונסקי, במחשבה לאחור, לא היה מרוצה ממנו. שיר שמושר על במה  מרגע שהושר הוא מתנדף ואיננו, אך הקלטה היא כעין מסמך לדורות ואינך יכול להרשות לעצמך איכות של כתיבה חפוזה.

במקור נקרא השיר 'המטפחת הכחולה'  והמלים הן: 'טוהר וכְּחוֹל למטפחת'. במקום זה שינה שלונסקי ל'טוהר ותְכוֹל המטפחת'. 'כחול למטפחת' הוא תאור ישיר של תכונת העצם הגשמי, המטפחת, אך בכתבו 'תכול המטפחת' הפכה המטפחת מחפץ לסמל, סמל של אהבה טהורה. ומה מתאים יותר לסַמֵל טוהר מאשר צבע התכלת שבטלית ובדגל הלאומי... 

שינוי קטן נוסף, אבל בעל משמעות גדולה: 'פגישותינו' הפך ל'פגישתנו'. כבני אנוש, איננו זוכרים ואיננו מסוגלים לזכור לעד את כל פגישותינו עם אהובינו; אבל אנחנו בהחלט זוכרים את הפגישה הראשונה, האחת והיחידה, זו שבעקבותיה התחיל הכל.

לשורה השנייה בבית השני, הוסיף שלונסקי ו' החיבור בהתחלה: אנו נפרדנו פתאום'. ההברה הנוספת נדרשת על מנת לקיים התאמה עם המנגינה. בגירסת ההצגה נדרשת סינקופה לפני המלה 'אנו'.

עתה מתייחס שלונסקי למצב האהוב/ה לאחר הפרידה: בטקסט המקורי הם נשארים במצב של חיפוש ותהיה; היכן האהבה? לאן ואיך זה נעלם החלום הגדול? בטקסט המתוקן הם מתעשתים. בכל זאת התקופה היא תקופת מלחמה ואיננו יכולים להרשות לעצמנו ללכת לאיבוד בעקבות אהבתנו שנקטעה. הייתה אהבה, נפרדנו בעל כרחנו, אין ברירה – משלימים עם המציאות, מבינים ש'גז ועבר החלום', וממשיכים.

בבית השלישי, התכלת שנכנסת בבית הראשון על מנת לעדן את השיר, מפנה כאן את מקומה לשמש. הצרוף 'תכלת ואור' איננו מיטיב לבטא את עצמת השינוי שחל במצב העולם בין שני חלקי השיר. הלא תכלת ואור יש גם לפני הזריחה. שלונסקי כתב 'שמש ואור' ברצותו להדגיש שהאור הוא אור חזק, אור של שמש, צהוב בוהק, ולא אור של תכלת שיכול להיות חיוָורין. 

השורה השלישית בבית השלישי נכונה מבחינת החריזה אבל התקבולת הניגודית (בוקר ושמש מצד אחד, מול לילה וכוכבים מצד שני), אינה מצויה בשורה השלישית והיא מושגת ומובנת רק כשממשיכים לשורה הרביעית, בה 'מתגלים' הכוכבים, שהם כאן המקבילה ל'שמש'.

שלונסקי פתר את הבעיה בצורה מבריקה: הוא ויתר על החריזה 1-3 (דלף – אלף) לטובת חריזה פנימית בשורה השלישית (שמש  אמש) והחליף את משמעות השמש מגרם שמים (מקביל לכוכבים) למשמעות של אור (מקביל ל'אמש', שהוא אפלה). הוא שילם כאן מחיר – ניתוק ההמשכיות בין השורה השלישית לרביעית, שנוצר על ידי החזרה על המילה 'אלף' בסוף השורה השלישית ובהתחלת השורה הרביעית. 

הביטוי 'ושוב היום' בתחילת הבית הרביעי יצר לשלונסקי שתי בעיות. כוונת המשורר הייתה לומר, שקרה המקרה הטוב ונפגשנו שוב ביום מן הימים (יתכן שכל זה קרה לפני ארבעים שנה). לבטא רעיון זה בצירוף המילים 'ושוב היום' הוא פחות מדחוק. 'ושוב היום' אומר שהפגישה אירעה ממש היום, ביום בו אני, הזמר, שר את השיר. 

בעיה נוספת: ראינו ששלונסקי נאלץ להוסיף ו' לפני 'אנו' בבית השני, על מנת להתיישר עם המנגינה. 'ויהי היום' מאפשר להוסיף את הו' הזאת. אחרי 'ושוב היום' אין העברית מתירה להוסיף את הו' לפני 'אנו'. החזרה על הביטוי 'ויהי היום', פתרה לחלוטין את שתי הבעיות והעצימה את הקשר בין שני חלקי השיר. 

סוף סוף היה שלונסקי מרוצה. הטקסט ששרה טובה פירון ב-1945 הוא-הוא השיר השלונסקאי הסופי, ואליו אתייחס בכל ההשוואות.

בסרטון הזה אפשר לשמוע את ההקלטה משנת 1945. 




ב. טובה פירון ב'שרתי לך ארצי'

טובה פירון, ששרה את השיר בהצגה המקורית והקליטה אותו שנה לאחר מכן, חזרה ושרה את השיר, לאחר עשרות שנים. זה היה בתכנית הסיום של 'שרתי לך ארצי', בהנחיית אליהו הכהן ודן אלמגור, ששודרה ביום העצמאות של שנת 1975. פירון, שהייתה נרגשת מאוד, סמכה על זכרונה ולכן השתבשו כמה מילים. 




כך היא שרה (השינויים מובלטים בצבע כחול):  

טוהר ותכול המטפחת
לטף ורוך של היד
את אז אמרת לי
'לא לא אשכח עוד
את פגישותינו לעד'.

ויהי היום
ואנו נפרדנו פתאום
תכול המטפחת
קורטוב של נחת
תם ונשלם החלום.

תמו הקור והדלף
שמש ואור מסביב
בוקר וערב לילה ואלף
אלף כוכבי האביב.

ויהי היום
ואנו נפגשנו פתאום
תכול המטפחת
קורטוב של נחת
ונתגשם החלום.

בבית הראשון, היא חזרה לטקסט מההצגה ושרה 'פגישותינו' (במקום 'פגישתנו').

בבית השני, נשכח ממנה כנראה 'גז ועבר'. היה צורך במשהו מקביל, אז היא שרה 'תם ונשלם'. אבוי, היא לא ידעה ש'תם ונשלם' מדבר בעברית על משהו שהקמתו הסתיימה בהצלחה ולא על משהו שחדל מלהתקיים. הרי כך נהוג היה לכתוב בסיומו של ספר: 'תם ונשלם, שבח לאל בורא עולם'...

בבית השלישי, נשתכחה ממנה ה'שמש'. כשהייתה צריכה לצוות מילה ל'בוקר', יצא לה 'בוקר וערב'. באותה שורה היא חזרה שוב לטקסט מההצגה ושרה 'לילה ואלף' (שהתחרז לה כנראה עם 'ערב').


ג.  מה שרוּ בביצועים השונים?

במדגם הפרטי שערכתי השתתפו הזמרים והמבצעים הבאים: רונית אופיר, אריק איינשטיין, אמנון ברנזון, אורלי גילעד (שום קשר משפחתי), אריק סיני, מקהלת סמינר הקיבוצים, שלישיית 'שוקולד מנטה מסטיק', מקהלת קולות עמל (2011), ששרה רק חצי מהשיר בתוך מחרוזת, ומקהלה בלתי מזוהה שהביצוע שלה נמצא במרשתת. הנה המסקנות הלא מעודדות:

הבית הראשון
את הבית הזה שרים כל הזמרים כולם ללא שינוי מהטקסט המכונן, למעט זמרת (כנראה חובבת) בשם אורלי גילעד, שהעלתה את השיר למרשתת והקדישה אותו לאמה. בביצוע שלה היא הפכה את סדר שתי המילים הראשונות בשורה השלישית, ושרה 'אז את אמרת לי' במקום 'את אז אמרת לי'. מן הסתם לא הייתה לכך כוונת מכוון. ככה היא, בעברית שלה, הייתה כותבת. אבל ברור שהיא לא שלונסקי...

הבית השני
בבית זה מתרכזים השיבושים בשורה האחרונה. חלק מהמבצעים (אריק איינשטיין, מקהלת סמינר הקיבוצים, מקהלה לא מזוהה) הלכו בעקבות טובה פירון ושרו 'תם ונשלם החלום', וכבר עמדנו על אי התאמת הביטוי לתוכן השיר. 

מבצעים אחדים (רונית אופיר, אמנון ברנזון, שוקולד מנטה מסטיק) שרו 'ויתגשם החלום', ביטוי שרק בדוחק גדול ניתן לפרשו כאילו מובעת כאן תקוה, שאמנם נאלצנו להפרד, אבל מתישהו בעתיד יתגשם חלומנו המשותף. היו מבצעים (אורלי גילעד, קולות עמל) שבחרו לשיר 'ונתגשם החלום', ואריק סיני שר 'והתגשם החלום'.

אלו, כמובן, ביטויים מופרכים לחלוטין בנסיבות העניין, שמעידים כי מי שהכין את המלים עבור המבצעים  שלא לדבר על המבצעים עצמם  לא הקדיש מחשבה למשמעותן של המלים שהוא הוגה או שר. 'ונתגשם החלום' משמעו, שהפרידה היתה חלומם של הנאהבים וחלום זה אמנם התגשם...

הבית השלישי
בשורה הראשונה שלונסקי כתב 'תמו הקור והדלף' – גם בגרסת ההצגה וגם בגרסת ההקלטה. גם טובה פירון, בגרסה המאוחרת, שרה 'הקור'. כל המבצעים, ללא יוצא מהכלל, שרים 'תמו הכפור והדלף'. מאין לקחו את הכפור? אין לי תשובה טובה.

את השורה השנייה שרים כולם בסדר, למעט אריק סיני, השר 'שמש וָאור...' בקמץ במקום בשווא.

השורה השלישית היא כזכור 'בוקר ושמש, לילה ואמש'. כולם שרים, כנראה בעקבות ההקלטה המאוחרת של טובה פירון, 'בוקר וערב, לילה ואלף'. המהדרים, אריק סיני ואורלי גילעד, שרים את שני ווי החיבור בשורה זו, כאילו נוקדו בקמץ...

בשורה האחרונה, שרים כולם את המילים הנכונות, 'אלף כוכבי האביב'. אלא מה? למקצת השרים (אריק סיני, אורלי גילעד, ובעיקר חברי מקהלת סמינר הקיבוצים  אלה המורים והגננות שאמורים ללמד את ילדינו לדבר עברית כהלכתה!), יש בעיית ניקוד קטנה – הם שרים 'הֶאביב', כאשר הה' מנוקדת בסגול, במקום 'הָאביב' בה' קמוצה.

הבית הרביעי
בשורות 2-1 הטקסט הנכון הוא 'ויהי היום ואנו נפגשנו פתאום'. רוב השרים – רונית אופיר, אמנון ברנזון, שוקולד מנטה מסטיק, אריק סיני ומקהלה לא ידועה  משתמשים בצרוף שכבר עמדנו על אי-התכנותו בשפתנו: 'ושוב היום ואנו נפגשנו פתאום'.

את שלש השורות האחרונות שרים כולם כהלכה, פרט לשניים שהחליטו לגוון קצת. במקום 'ונתגשם החלום', שר אמנון ברנזון יתגשם החלום'. אולי הוא מתכוון לשיר בעברית תנ"כית, כאשר האות ו' היא ו' ההיפוך, שהופכת עתיד לעבר, אבל אז היה צריך לשיר 'וַיתגשם' (בפתח, ולא בשווא). אריק איינשטיין שר התגשם החלום', אולי סתם כי בא לו...

ואם תשאלוני מה המשותף בין השיבושים, אענה במילה אחת: חיפוף. מתעצלים לחפש את המקורות, שרים מהזיכרון או ממה שמוצאים ב'שירונט' (אתר אינטרנט המביא מילים של שירים עבריים מתוך רשלנות מרובה), ואין מי שיקדיש מחשבה למשמעות הטקסט המושר, לנכונותו הלשונית ולהיתכנותו התחבירית. 

ד. מבחר ביצועים


הנה מבחר סרטונים שזמינים במרשתת למען אלה המעוניינים בהשוואה.

אריק איינשטיין




אמנון ברנזון




אריק סיני
  



אורלי גילעד





קולות עמל, 2011



מקהלת סמינר הקיבוצים





יום שלישי, 29 בינואר 2013

על קצה הלשון: סברי רבנן

מרנן ורבנן

ברשימה ישנה בעונ"ש נדונה השאלה מתי נכנס ללשוננו שֵׁם-התואר 'אלוף'. הובא שם מכתב מאפריל 1949, ששלח הפרופסור נפתלי הרץ טור-סיני לדוד בן גוריון, ובו הציע הפרופסור הנכבד לקרוא את דרגת הגנרל בצה"ל בשם 'תַּרְתָן'. ההצעה נדחתה, תודה לאל, ובצה"ל יש לנו אלופים.

אך מהי המילה העברית שאמורה הייתה להחליף את התואר 'צֶ'מְפְּיוֹן'? ממתי יש לנו 'אלוף ישראל בבוקס' (למשל) או 'אליפות ישראל בכדור מים' (נניח)?

מכמה כרזות השמורות במחלקת הארכיונים של הספרייה הלאומית (ותודה למתן ברזילי ולאביעד רוזנברג) עולה כי בשנות השלושים היה ניסיון, שבלי ספק נכשל במבחן התוצאה, להציע תואר אחר  רבן, ושם-עצם אחר  רבנאות.




בבדיקה שטחית, שערכתי באתר 'עיתונות יהודית היסטורית', התברר לי כי השימוש בשמות אלה היה נפוץ במיוחד בשנות השלושים. העיתון שהרבה להשתמש במילה זו היה 'דֹאר היום', בעריכתו של איתמר בן אב"י, ואולי הוא גם היה זה שהמציא אותה (במילונו של אביו, אליעזר בן יהודה לא מצאתי את החידוש הזה).

כך למשל דווח שם ב-8 באפריל 1935 על 'רבנאי המכביה':


והנה דיווח מ-24 באוקטובר 1935 על תחרות כדור מים בין רבנאי מצרים לרבנאי ארץ ישראל (המודעה הובאה לעיל). היו ימים...




הממציא של ה'רבנאות'  כפי שעולה מהתוספת שמובאת בסוף הרשימה  היה, כנראה, צבי נשרי (אורלוב), המורה הראשון לחינוך גופני בגימנסיה הרצליה, שהיה גם ה'בן יהודה' של מונחי הספורט בישראל.

צבי נשרי (1973-1878)

להפתעתי גיליתי כי ה'רבן' וה'רבנאות' המשיכו ללוות את ענפי האתלטיקה הקלה והאגרוף גם בשנות החמישים. כך למשל מצאתי במכתב למערכת בעיתון על המשמר, מיום 5 ביוני 1951:



וגם העיתון מעריב מדווח, ב-30 במרס 1958, על מאבקים בדרך לתואר 'רבן ישראל':



מדוע הוצמדה ה'רבנאות' דווקא לענפים אלה, ומתי היא נעלמה מחיינו והוחלפה ב'אליפות' או בסתם 'תחרות'?

הבלשן יצחק אבינרי כתב בספרו 'כִּבּוּשי העברית בדורנו' (ספרית פועלים, 1946, עמ' 39), כי 'אלוף' הולך ודוחק את ה'רבן', משום יתרון 'האליפות' על 'רבנאות', ובייחוד בזכות האלופות שיש לנו בין הבנות (הללו לא רצו להיקרא 'רבניות' ואף לא 'רבנאיות'...).

ובמילון אבן-שושן (קרית ספר, תשכ"ט) כבר הוכרע בתמציתיות:
רַבָּן ... צ'מפיון, מנצח בתחרות ספורט [נתבטל בימינו והוחלף ב'אלוף'].
כנראה שהקרבה הלשונית  או ליתר דיוק, הריחוק הממשי  בין ענפי הספורט לבין עולם הרבנות, היא שגרמה לבסוף לאלופי הבוקסים והשחייה לוותר לתלמידי הישיבות ולעולם התורה על תארי הרבנות.

המתאגרף היהודי-האנגלי, רבן דניאל מנדוזה (1836-1764), מכניס סנוקרת 'ימנית' לרבן ריצ'רד האמפרי
(איור משנת 1788)

בעלי התוספות

פרופסור חיים כהן, עורך המילון ההיסטורי של הלשון העברית, הוסיף:


הנה קצת השלמות לתיאור ההיסטורי: המונח רבן (ובנטייה: רבנאים, רבנאית, רבנאיות) נקבע על ידי ועד הלשון בתרצ"ז (1937), בכלל מונחי חינוך גופני  התעמלות. המונח הוחלף פורמלית רק במילון למונחי חינוך גופני מאוחד ומעודכן שיצא ב-1958. אבן-שושן, במהדורתו הראשונה, קבע לגבי 'רבן', שהוא 'כינוי מקובל לאלוף (!) בספורט', כלומר הוא הכיר גם את 'אלוף'. במהדורת 1966 ה'רבן' כבר 'נתבטל בימינו', ובמילים אחרות: התיאור של אבן-שושן עוקב את פעולת ועד הלשון בעניין הזה. 

התיעוד שהבאת ממחיש יפה את הדברים ומראה שהמילון של 1937 לא המציא את המילה אלא אימץ מילה שכבר הוכנסה לשימוש והוא אך נותן לה מעמד פורמלי מבחינת ועד הלשון.  

ההקדמה למילון מונחי הספורט מ-1937 מאלפת מאוד, וזו הזדמנות להציגה ברבים. מעניין במיוחד הוא המקום שתפסה במילון זה השפה הפולנית! (ההדגשות שלי).

המלון למונחי ההתעמלות והספורט הוא השמיני בסדרת המלונים שהוצאו לאור מטעם ועד הלשון העברית.  
מלון זה מכיל את המונחים העיקריים בהתעמלות ובמקצועות ספורט שונים. כמה ממונחי ההתעמלות (ביחוד בסעיף ההתעמלות במכשירים) ומונחים מפורטים למקצועות הספורט ולמשחקי תחרות עדיין הם נדונים והולכים; לבל תתעכב הדפסת המלון, ראתה הוועדה, שטיפלה במלון זה, לדחות לעת עתה את הדפסת המונחים הנ"ל ולפרסמם – לאחר שתוכרענה הפלוגתות – ברשימות נוספות. כמו-כן רוצה הוועדה להעיר את אזנם של המשתתפים במלון זה על התרגומים הלועזיים הניתנים בצדו של כל מונח עברי: אלה נתכוונו לתרגם רק את הוראתו של המונח בדיני התעמלות, ואינם ממצים את כל הוראותיו בלשוננו החיה, ולפרקים אף שונים הם במידת-מה מהוראתה של התיבה הנדוֹנה בדיבור ובספרות.  
המלון הזה סודר לפי רשימות מונחים (עברית וגרמנית), שלקטם ואספם מר צבי נשרי (אורלוב), מורה להתעמלות בגמנסיה "הרצליה" ובבית המדרש למורות ולגננות בת"א. רוב המונחים הם חידושי לשון משלו. יסוד המלון היא רשימת מונחים, שאושרה ע"י ועד הלשון עוד בשנת תרע"ג ונתפרסמה בזכרונות ועד הלשון, חוברות א'-ג', עמ' 88-83. רשימה זו בצורה מורחבת ומתוקנת נתפרסמה שנית ב"לשוננו" כרך ו', חוב' ג'-ד', עמ' 256-248. מחברן של שתי הרשימות הנ"ל שיכללן והרחיבן הרבה, והן נדונו בפרוטרוט ובהרחבה בישיבותיה של ועדה מיוחדת, אשר נתמנתה למטרה זו מטעם ועד הלשון. הוועדה עבדה קרוב לשנתיים ימים, ובה השתתפו בראשונה: חברי ועד הלשון ה"ה ד"ר ש. איינהורן והמשורר י. פיכמן, מחבר הרשימות מר צ. נשרי, שהיה יו"ר הוועדה, וב"כ [בא כוח] "המכבי" – מר י. אלוף. תוך כדי עבודתה של הוועדה הצטרף אליה ב"כ "הפועל" מר מ. בניהו; ומאחר שמר אלוף לא יכול להשתתף בעבודת הוועדה עם התחלת המאורעות בקיץ תרצ"ו (הוא גר בירושלים, ואילו הוועדה ישבה בתל-אביב), צורף לוועדה במקומו מר א. רובינשטיין. הסתדרות "ביתר" לא נענתה לבקשתה של לשכת ועד הלשון לשלוח ב"כ משלה לוועדה. מראשית עבודתה של הוועדה השתתף בה גם מזכיר לשכת ועד הלשון בת"א: מתחילה ד"ר זאב בן-חיים ואחריו מר שמואל ייבין, ובימי העדרו של האחרון מהארץ (בחורף תרצ"ז) מ"מ מר י. א. זיידמן.  
בהיות מלון זה מכוון לא רק לבני א"י, אלא גם לתפוצות הגולה, שבהן אין העברית שגורה בפי חוגי המתעמלים כשפת דיבור, ראתה הוועדה להוסיף כמה מונחים (כגון שמות חלקי הגוף) ובטואים (כמאה במספר), שהוראתם אינה תכנית בלבד, אלא שמרבים להשתמש בהם בהתעמלות ובספורט, אם כי מלים אלה הן מן המפורסמות, ולגבי המתעמל בארץ מציאותן במלון מיותרת. מונחים "נוספים" אלה נלקטו מן החומר שנשלח למחבר הרשימות מר צ. נשרי, מחו"ל, בשאלה כיצד להביע את הדברים בעברית.  
המהדורה המודפסת: במפתח העברי, שנדפס בסוף המלון ובו נרשמו המונחים במדורות עניניים, נאספו מלים ובטואים אלה בשני מדורות מיוחדים.  
המונחים העברים נתרגמו כאן לשלוש לשונות: גרמנית, אנגלית ופולנית. גרמנית על שום מה? משום שהיא משמשת יסוד לרשימת מונחים זו; כי בגרמניה – וכן בארצות הסקנדינאביות – התפתח מקצוע ההתעמלות ביותר והגיע למדרגה גבוהה מאוד. ויש להעיר, כי במדינות שונות שבהן נוהג הפיקוד בגרמנית (גרמניה הישנה והחדשה, אוסטריה, שווייץ) אין אחידות במונחים; מכאן ריבוי המונחים הנרדפים בשפה זו. התרגום הגרמני הגַה בידי מר קורט מרכס, מורה להתעמלות; והוא, הוא אשר ערך את המפתח הגרמני בסדר הא"ב, שנדפס בסוף המלון.  
אנגלית על שום מה? משום שהיא השפה האירופית הרשמית בארץ, וגם שפת דיבורם של המוני יהודים רבים בתפוצות הגולה. התרגום האנגלי נעשה בידי מר מאיר מרט, מורה להתעמלות בבית הספר העברי הריאלי בחיפה; והוא, הוא אשר ערך את המפתח האנגלי בסדר הא"ב שבסוף הספר.  
פולנית על שום מה? משום שבמדינת פולניה יושבים אוכלוסים יהודים עצומים וקיימים בה איגודי התעמלות רבים שיהיו נזקקים לספר. התרגום הפולני נעשה בידי מר נ. לבנבאום, שהיה מורה להתעמלות בפולניה, ועתה עוסק הוא במקצוע זה בארץ. הוא ערך גם את המפתח הפולני בסדר הא"ב שבסוף הכרך הזה. המונחים הפולניים נלקטו מן ההוצאה הפולנית הרשמית WALERJAN SIKORSKI, Gimnastyka 
[...] אע"פ שהמשתתפים בעבודה – מחבר הרשימות, הוועדה שטיפלה בהן, ועד הלשון – עשו את מלאכתם באמונה ככל אשר הגיעה ידם, יודעים הם, שאין אדם יכול להוציא מתחת ידו כלי משופר שלא יהיה טעון תיקון כל עיקר. ובקשתם שטוחה לפני כל המעיין במלון זה והמשתמש בו, שיואיל להעמידם על טעויות שימצא בו או על תיקונים שיעלו בדעתו; ולכל מי שיענה לבקשתם זו הם מכירים תודה רבה מראש.  
תל-אביב, כ"א בתמוז תרצ"ז.


יום שני, 28 בינואר 2013

פרנסות של יהודים: לידה קלה עם ריבת אתרוגים

קוראי מדור זה יודעים היטב כי שוק הסגולות רווי עד כדי להתפקע, וקשה להמציא מחדש את הגלגל. אבל הנח להם לישראל, תמיד אפשר לחדש ולגלות משהו שאף אחד אחר לא חשב עליו קודם.

קחו למשל את עמותת 'אות חיים', שמושבה בק"ק בני ברק. ישבו פרנסי העמותה וחשבו, כיצד נועיל לבנות ישראל הכשרות, שכרסן בין שיניהן ולבן מלא דאגה על צער הלידה הממשמשת ובאה. חשבו וחשבו, ואז נזכרו בסגולה הנפלאה של ריבת אתרוגים, מיסודו של הרב רחמים נסים יצחק פלאג'י, שעל תוקפה וגבורתה העידה כבר הרבנית בת-שבע קנייבסקי זצ"ל, שנפטרה בחג הסוכות אשתקד ונחשבה לצדקת גדולה ולמי שבקיאה בכל הסגולות שבעולם.



המודעה הזו פורסמה בשבוע שעבר בעיתון 'בשבע' (ותודה לשאול רזניק ששלח), ונשאלת השאלה: מהיכן יימצאו אתרוגים לריבה? והלא ט"ו בשבט עבר וסוכות מזמן נגמר!

ובכן, אל דאגה. כמות מצומצמת במיוחד של ריבה נשתמרה להם, לנלבבים, ואת שאריותיה הם מוכנים לחלוק עם כל מי שיבקש. אמרו חז"ל 'אל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך', קל וחומר ריבת אתרוגים זו, שתלמידי חכמים ברכו על אתרוגיה בחג הסוכות שעבר!

ובישראל כמו בישראל. השליח המיוחד שיביא לכם את הסגולה, יוסיף עליה גם 'מתנה מיוחדת' לכל מי שיעזור ל'אות לחיים'. דהיינו, הריבה, הסגולה והשליח  עלינו; המתנה רק למי שעוזר לנו 'להחזקת התורה ולהצלת ילדי ישראל'.

 'להצלת ילדי ישראל'  אלו ילדים? להציל אותם ממה? מדֶּבֶר וחרב ושאר חולאים רעים? מציפורני האינקוויזיציה? מי שלא ישאל שאלות קשות ויתרום 49 ש"ח (גימטרייה של 'לידה'), כפול 12 חודשי שנה אחת 'בלבד' (588 ש"ח בסך הכל, כמניין 'גנבים', פחות או יותר), מובטחת לו ריבת אתרוגים, מתנה וכמובן לידה קלה.

ולמי שמדקדק בזוטות: התמונה של הרב, בצד ימין למעלה, שייכת (אם בכלל) לחיים פלאג'י, אביו של בעל הסגולה...



יום ראשון, 27 בינואר 2013

ברוך הבא: חזרה למִקְוֵה ישראל



כתב וצילם ברוך גיאן


בית הספר החקלאי מִקְוֵה ישראל  או כפי שכולם הכירוהו בשם 'מקווה'  היה מאבני היסוד של המיתולוגיה הציונית. בית הספר החקלאי הראשון בארץ ישראל, שנוסד בשנת 1870 על ידי קרל נטר (1882-1826) וחברת כי"ח (כל ישראל חברים) הצרפתית, היה למעשה נקודת ההתיישבות היהודית הראשונה של מה שכּוּנה 'היישוב החדש'. רבים מן העולים החדשים (כמו אנשי ביל"ו) ו'צברים' בני הארץ התחנכו בו, ושמו של האגרונום אליהו קראוּזה, שניהל את בית הספר במשך ארבעים שנה, יצא למרחוק. כשהרצל ביקר בארץ, באוקטובר 1898, הוא פגש בשערי מקווה את וילהלם השני, קיסר גרמניה. חורשת האקליפטוס הראשונה בארץ ישראל נשתלה במקווה, ומכאן הופצו עצים אלה בכל הארץ. במסגרייה של בית הספר המציא המהנדס דוד ליבוביץ את ה'דוידקה', המרגמה המפורסמת, שנודעה בעיקר ברעש העצום שחוללה. יש אומרים כי במקווה גם הומצא ה'כובע טמבל'...

היום נמצאת מקווה בלב גוש דן, סמוכה ונראית לכרך הגדול חולון ובמרחק קצר מתל אביב. כשמתקרבים לשער הכניסה הצפוני, שם מתחילה שדרת הדקלים המפורסמת, מלווה אותך רעש מחריש אוזניים. אולם בהליכה מתונה מן השער, כשהשדות הירוקים נפרשים מימין ומשמאל, נשכחת המולת הכרך ואט אט עוטפת אותך השלווה הכפרית.

לפני כשלושים וחמש שנה עבדתי זמן מה במקווה. זה היה כמה שנים לאחר שהשתחררתי מהשירות הצבאי. קיבלתי כאן דירה כפרית קטנה ובמשך כשנה הדרכתי תלמידים בגן הבוטני של בית הספר. מאז שסיימתי את עבודתי שם לא חזרתי לבקר במקום, והנה בבוקר יום שישי שעבר, בשעת בוקר מוקדמת, עמדתי שוב בפתח הגן. קרני השמש הראשונות, שחדרו מבעד ערפלי הבוקר והאירו את החורשה, השבילים והמבנים הישנים, השכיחו מן הלב את הקרבה לעיר הגדולה. כשנוסד בית הספר היה שטח אדמותיו כ-2,600 דונם ואילו היום נפרשים בנייניו ושדותיו על פני כ-3,300 דונם – ריאה ירוקה ענקית בלב המטרופולין המאוכלס ביותר בארץ.

אתרים רבים יש במקווה, ובהם קברו של קרל נטר, בית הכנסת (שתוכנן על ידי נטר, אך נחנך רק לאחר מותו) ובתים מקוריים, כמו בית ההנהלה המפתיע ביופיו. זכרתי את ציור התקרה המרהיב, אך הפעם ראיתיו לאחר שנערך בו שיקום יסודי. זו אחת התקרות המצוירות היפות שאני מכיר.

מקווה ישראל נוסד, כזכור, על ידי חברת כי"ח, שמרכזה היה בפריס, וכמוסד עם מורשת צרפתית לא נפקד מקומו של היקב. חללים מרשימים שנחצבו בסלע הכורכר אכסנו בעבר את חביות היין שהופק במקום ושורשי העצים קישטו את הסלע כמו בציור יפני.

ישבתי בצל הפיקוס הבנגלי הענק, ששורשי האוויר שלו נפרשים על שטח ניכר. יפה היה לבקר במקווה אחרי כל כך הרבה שנים ולראות שלא השתנה בה הרבה. הלוואי שיישאר כך...

סמליה של חברת 'כל ישראל חברים' בכניסה לבית הכנסת, תר"ל  1870
כתובת שהקדיש קרל נטר לזכר אביו מאיר על גבי ארון הקודש, תר"ם – 1880 
פנים בית הכנסת 
פיקוסים ועצי אלון בגן הבוטני
אי חקלאי בלב הכרך
קרני אור חורפיות מחממות את האדמה הרוויה
גלגל השקיה על רקע שדרת הדקלים
שורשי האוויר של הפיקוס הבנגלי וחופתו יוצרים סוכה נפלאה
גדם של אקליפטוס, שעץ פיקוס נבט בתוכו
סוכה בתוך הגן הבוטני. בקצה הגן הוצב לוח זכרון לאליק שמיר, תלמיד המוסד שנפל בתש"ח עם ששת חבריו. אחיו, הסופר משה שמיר, כתב עליו את ספרו המפורסם 'במו ידיו: פרקי אליק'
במסגרייה שפעלה ב'בית המכניקה' פיתח דוד ליבוביץ את ה'דוידקה'
ברוש כבד גוף ורב שנים
מעבר לשדות נשקפים רבי הקומות של רמת גן ותל אביב
בגזע הפיקוס הזה יכול כל אחד לראות את מה שלבו חפץ
תקרת בית ההנהלה עברה לאחרונה שיפוץ
במבט מקרוב אפשר להבחין ברועה המרביץ את צאנו על נאות דשא 
בקיר הכניסה לבניין ההנהלה קבועה עדיין כספת ישנה תוצרת פריס
היקב העתיק תוכנן ככל הידוע בידי האדריכל הטמפלרי תאודור זנדל 
שורשי העצים שניטעו למעלה חודרים לתוך חלל היקב
כשנמות יקברו אותנו ביקבי מקווה ישראל...

יום חמישי, 24 בינואר 2013

און ושלטון (י): לא כל אלינוער נולדה ב'משפחה הלוחמת'

מהדורה חדשה של 'שמשון' יצאה בהוצאת כתר (2007) בתרגום פטר קריקסונוב

רשימות קודמות על שמשון
און ושלטון (א): חברים מספרים על שמשון
און ושלטון (ב): שועליו של שמשון
און ושלטון (ו): יהדות השרירים  שמעון רודי ורפאל הלפרין
און ושלטון (ח): שמשון על המסך  בין הוליווד לוורשה


רוב הנשים שנושאות את השם אלינוער קשורות בצורה זו או אחרת בתנועה הרוויזיוניסטית או בבית"ר, שכן שם זה הומצא על ידי זאב ז'בוטינסקי ברומן 'שמשון'.

ברומן זה מתוארות האחיות הפלישתיות סמדר ואלינוער. הבכורה, סמדר, נישאת לשמשון (בתנ"ך נזכרים נישואיו אלה, אך האשה הפלישתית שנישאה לו היא אנונימית), ואלינוער, אחותה, מנסה לקלקל לה... לאחר זמן מבקש אביה של אלינוער לשדך אותה לשמשון, אך שמשון מסרב. שם נוסף שהמציא ז'בוטינסקי ברומן זה, וגם הוא חלחל למורשת השמות של המשפחה הלוחמת, הוא קרני  אהובתו העברייה של שמשון.

שמשון משסע את הארי  תבליט הנצחה בבית ילדותו של זאב ז'בוטינסקי באודסה (צילום: דוד אסף)

כששאלתי את דן אלמגור, הא כיצד בתו קרויה בשם 'ימני' כזה  והוא כידוע רחוק ממורשת בית"ר וז'בוטינסקי כרחוק 'שתי גדות לירדן / זו שלנו זו גם כן', מ'כשאת אומרת לא / לְמה את מתכוונת?'  הוא חיבר בתשובה את פרק הזיכרונות הזה.

זאב ז'בוטינסקי (1940-1880)

מאת דן אלמגור

לא כל אלינוער היא בהכרח בת ל'משפחה הלוחמת'.

זה היה באוקטובר 1964. היינו אז, אלה רעייתי ואני, בלוס אנג'לס, שם למדנו לתואר השלישי באוניברסיטתUCLA . היום קשה להאמין, אבל אז לא הייתה שום דרך לדעת את מינו של העובר, עד לרגע הלידה. וכשהתקרב מועד הלידה, התחלנו לחפש שמות לבן או לבת שייוולדו במזל טוב.

שלוש שנים קודם לכן, בהיותנו סטודנטים בירושלים, כינינו בלחש, במשך החודשים האחרונים להריונה של אשתי, את הוולד שטרם-נולד בשם הצופן המקראי 'כדרלעומר'  קיווינו שתיוולד בת ולא נצטרך להשתמש בשם זה. לשמחתנו אכן נולדה בת, וקראנו לה אורנה, כשם אחת מחברותינו בנות-גילנו, שאימצה את שמה העברי של שחקנית התיאטרון האהובה עלינו, אורנה פורת.

כשהגענו ללמוד בלוס אנג'לס שררה בקרב חברינו הישראלים ללימודים שם רגישות מיוחדת לגבי השמות שמעניקים הורים לילדיהם. אם נודע שאחד מהם קורא לתינוק הנולד 'גיא' ולתינוקת 'שרון' או 'תמי', היה זה סימן ברור שמדובר ב'יורדים' פוטנציאליים, המתכוננים להישאר בארץ החדשה ורוצים שילדיהם יישאו שמות קלים להיגוי, המצלצלים כ'אמריקנים'. אנחנו חיפשנו אז שמות ישראלים טהורים, והחלטנו שאם תיוולד לנו בת נקרא לה נילי  שם קצר ומוסיקלי, ישראלי ופטריוטי מאד, שיהיה קל להיגוי גם בקליפורניה, אבל איש לא יחשוד שבחרנו בו מכיוון שאנחנו מתכוונים להישאר בה.

יומיים לפני הלידה הגיע לפתע בדואר אקספרס מהארץ, מאחותי הטובה, שכבר ידעה על השם שבחרנו לילדה, אם תיוולד. המכתב נפתח בחמש המלים הדרמטיות: 'למען השם, רק לא נילי!'

ומיד אחריהן בא ההסבר המפתיע: מפיצים עכשיו בארץ משחת נעליים חדשה בשם 'נילי', וסוכנות הפרסום היצירתית טבעה את חרוז הפרסומת המופיע בכל מודעותיה: 'נילי-צחצחי-לי'. 

אם תעניקו לבתכם את השם נילי, הוסיפה אחותי, היא תהיה אומללה כל ימיה. כל פעם שתזכיר את שמה, יצחקו כולם ויאמרו לה: 'צחצחי לי'...

זאת המודעה שהופיעה בעמוד הראשון של עיתון מעריב, 27 בנובמבר 1964.
המודעה עוררה תגובות רבות ושינתה את תכניותיה של משפחת אלמגור.

בשורה קשה זו שיבשה מיד את תכניתנו. אנחנו הרי מכירים את אכזריותם של ילדי ישראל והוריהם, ולמה נאמלל ילדה תמימה וחפה מפשע (שטרם נולדה) בחרוז הזה, הקשור בצחצוח נעליים?! 

כאמור, עוד לא ידענו אז אם אכן תיוולד לנו בת שנייה, ואולי בכלל יורש העצר יהיה כדרלעומר?

כשהחלו הצירים, נסענו מיד לבית החולים הגדול בשדרת סאנסט המפורסמת, ממש בלבה של הוליווד. בכניסה למחלקת היולדות קיבלה אותנו בחביבות אחות יהודייה רחבת ממדים. אני נתבקשתי להישאר במסדרון  אז עוד לא חלם איש על האפשרות שהאב יהיה נוכח בחדר הלידה.

כעבור שעה וחצי בערך יצאה האחות הגדולה מהמחלקה ובישרה לי בגאווה: 'בת!'

'יופי!', מלמלתי לעצמי, קצת בהקלה ולא רק בגלל השם. מה אני צריך בן, שיגרור אותי (כתב ספורט בנעוריי) למשחקי הכדורגל?!

'ומה שם הילדה?', שאלה אותי האחות הגדולה, כשהיא מחזיקה בספר הלידות הגדול שלפניה.

'עוד לא החלטנו', נאלצתי להודות בהתנצלות. 'הרי לא ידענו מה יוולד לנו...'

'עוד לא החלטתם?! אצלנו באמריקה בוחרים שם  ל פ נ י  שעושים את הילדה', התבדחה האחות, ורשמה בדיו על רצועת הפלסטר שאותה עמדה לכרוך על ידה של הקטנה: "no name almagor".

'אני מציעה שתחליטו ביניכם מה שם הילדה ותודיעו לי עוד לפני שאני מסיימת את המשמרת', ציוותה. 

נכנסתי לחדר שבו שכבו אשתי והבת הקטנה, שמצאה מיד חן בעיניי.

'מוכרחים למצוא שם לילדה', אמרתי בדאגה. 'האחות הולכת עוד מעט הביתה'.

'מה עושים? הרי לא נקרא לה בשם של משחת נעליים', ענתה אשתי.

'האוניברסיטה ליהדות, שבה אני מלמד בערבים, הרי נמצאת במרחק עשר דקות הליכה  מכאן', אמרתי. 'אולי אקפוץ לשם עכשיו ואחפש בספרייה, במילונים של צמחים, פרפרים או גוזלים, שם עברי נחמד ומקורי לקטנה'.

כבר עמדתי לצאת, ולפתע אמרה אשתי: 'רגע. אני זוכרת שבנעוריי קראתי את "שמשון", הרומן היפה של ז'בוטינסקי. אחת הגיבורות נקראה אלינוער. ז'בוטינסקי, כנראה, טבע את השם מדמיונו, אולי בהשפעת דמותה של לֵנוֹרָה מן השיר "העורב"' של אדגר אלן פו, שאותו תרגם' (וּפִתאֹם הַשֵּׁם 'לֵנוֹרָה' אֶת שַׁלוַת הַלֵּיל נִקֵּר / אֶת הַשֵּׁם אֲנִי לָחַשׁתִּי: הֵד בָּאֹפֶל הִתנָעֵר – הֵד בָּאֹפֶל, לֹא יוֹתֵר)

נזכרתי שגם בעיניי מצא אז חן השם הזה. לימים פגשתי בו שוב, בסיפור מצולם על בובה שנקראה אלינוער ונדפס באחד מגליונות 'הארץ שלנו'. 

'נדמה לי שגם את השם "קרני" חידש ז'בוטינסקי'  ניסיתי להציע חלופה, שנדחתה מיד. 'אלינוער מצלצל יותר מעניין. וגם קצת קרוב לשם כדרלעומר...'
'אז תיגש להודיע לאחות, שתרשום את השם לפני שתסיים את המשמרת. היא כבר יכולה לקלף מזרועה של הקטנה את הפלסטר הזה', אמרה אלה. 

'אבל, רק רגע', קפצתי. 'ז'בוטינסקי?! הוא באמת היה משורר וסופר מוכשר; אבל אנחנו, שחוששים משמה של משחת נעליים שזה עתה נולדה, נגדל בת שאת שמה חידש דווקא ז'בוטינסקי?'  

'אבל זה שם נהדר'  טענה אלה.

'אני לא אקרא לבת שלי בשם ז'בוטינסקאי, לפני שאני מעיין שוב ב'שמשון'!', הצהרתי. זינקתי החוצה וטסתי כל עוד רוחי בי אל הספרייה של האוניברסיטה ליהדות.

'נו?', שאלה אותי האחות קצרת הרוח שעמדה בפתח, 'כבר החלטתם?'

'תני לי עוד רבע שעה', התחננתי. 'אני רק קופץ לספרייה וחוזר'.

בריצה הגעתי לאוניברסיטה. טיפסתי במדרגות לקומה הראשונה, בה היתה הספרייה, וכמובן שהדלת היתה נעולה. פתק בכתב יד שהוצמד לדלת הודיע כי בגלל מחלתה של הספרנית ברונקה (הסתבר שלקתה באותו בוקר בהתקף לב!), תהיה הספרייה סגורה הערב, ועם המורים והסטודנטים הסליחה.

חזרתי בריצה לבית החולים. האחות כבר ארזה את חפציה והתכוננה לצאת.

'נו', שאלה. 'מה שמה?'

לא היה טעם להסביר לה שאנחנו מתלבטים בבחירת השם כדי שחברינו בלוס אנג'לס וקרובינו בארץ לא יחשדו בנו שאנחנו מתכוונים להישאר בארצות הברית, ולכן בחרנו בשם שאין לאף אמריקנית: שם עברי מקורי, שורשי, רענן ושופע נעורים.

'אלינוער', אמרתי בגאווה. מגלגל את כל ההברות המוסיקליות, הכנעניות והפלישתיות, של השם המופלא הזה, תוך שאני מדגיש בהיגוי גרוני את העי"ן שבשם  סמל הנעורים.

תגובתה של האחות רחבת-הממדים, בעלת המבטא היהודי-אמריקני, השאירה אותי פעור פה: O, Elinore? That's my name!

היא נטלה בשמחה רצועה חדשה ורשמה על הפלסטר בדיו את שמה של אשת הנשיא רוזוולט, שעל שמה נקראה. אשה מקסימה, באמת. אבל זה השם-שלא-נשמע-אמריקני שבחרנו לבתנו?!

ומה תגיד אחותי? ומה יגידו החברים?

אלינור רוזוולט (1962-1884) – יכול להיות שז'בוטינסקי חשב עליה?

אבל לא היה זמן להתחרט. רצועת ה-No Name Almagor נתלשה בעדינות מידה הרזונת של התינוקת בת השעתיים, ובמקומה הוצמדה רצועה חדשה ועליה שמה של גב' רוזוולט. רק בקושי הצלחתי לשכנע אותה לרשום בפנקס הילודים את שם הקטנה בצורה שונה מזו שלה: Elinoar 

היא הסתכלה בי במבט עקום שאמר: 'הישראלים האלה... מלמדים באוניברסיטה, אבל האנגלית שלהם על הפנים'.

למחרת חזרתי אל הספרייה והפעם הדלת היתה פתוחה. מיהרתי אל המדף שעליו היו מונחים ספריו העבריים של ז'בוטינסקי ולשמחתי מצאתי שם את 'שמשון'. פתחתי ובמין רעד עצבני התחלתי לחפש אחרי השם אלינוער, כדי ללמוד משהו על אופייה של זאת שאת שמה הענקנו לבתנו השנייה.

תוך זמן קצר גיליתי שאחת מכותרות הפרקים הראשונים של הספר היא, לא פחות: 'אלינוער משרכת דרכיה'. אכן, היה זה שמה של אחת מבנות הערלים...

אבל כבר היה מאוחר להתחרט. השם הועבר ביעילות אמריקנית למחלקת רישום הילודים, והמעשה נעשה.

לשמחתנו, בניגוד לאותה פלשתית בתנו הלכה דווקא בדרך הישר, וגם שמרה על הכתיב הנכון (והבלתי רגיל) של שמה בכל התעודות, בעברית ובאנגלית. עד עצם היום הזה. 

וכך היא גם חתמה את שמה, בשתי השפות, בפתח ספר הפזמונים הראשון שלי, 'הצ'ופצ'יק של הקומקום', שיצא לאור לא מכבר ושאותו עיצבה בחן כה רב.

עם זאת, רוב בני המשפחה, חברותיה וחבריה, ואפילו מוריה ב'בצלאל', קראו וקוראים לה עד היום בכינוי החיבה 'נוני'. אולי בגלל כינויי חיבה אחרים שדבקו בה במשך השנים, כמו 'נון' ו'אלינון'. ואולי דווקא כזכר לפלסטר הקטן ההוא, No Name Almagor , שנכרך על ידה כשעתיים אחרי שנולדה.


*

ומי שהגיע עד לכאן וסקרן לראות את אלינוער אלמגור, הנה היא בערב לכבוד הופעת 'הצ'ופצ'יק', שנערך בתל אביב באחד באפריל (מכל התאריכים שבעולם!) 2012...





בעלי התוספות

פרופ' חיים כהן מהחוג ללשון עברית באוניברסיטת תל אביב כתב:
'שמשון' נכתב במקורו ברוסית ותורגם לראשונה על ידי ברוך קרופניק (קרוא). ז'בוטינסקי ליווה את מעשה התרגום הזה ובסוף הספר אף הובא תצלום מכתבו לקרופניק בעניינו. אפשר לראות שז'בוטינסקי טרח לציין כמה מן השמות שהיה צריך לפרש לגביהם את כתיבם העברי, ובכללם גם השם אלינער (ואגב, גם השם 'מרידור', אף הוא שם שאומץ ב'משפחה הלוחמת').  
ולעניין המכתב תצוין הערתו של ז'בוטינסקי בדבר הסגנון ובעיקר המשפט: 'שנאתי את הוַידברים והוַיאמרים תכלית-שנאה'. 
הנה המכתב: