יום רביעי, 30 באפריל 2014

קרל מרקס בירושלים

איור: מרק אנדרסון (Jewish Review of Books, Spring 2012)

ותיקי עונ"ש אולי זוכרים כיצד הצלחנו לאתר את פריד אל-אטרש בהרצליה, את הארי פוטר ברמלה ואת ויליאם שיקספיר בבית הקברות הצבאי בהר הצופים בירושלים.

עכשיו, לכבוד אחד במאי, הצלחנו למצוא את קרל מרקס!

אני גר בירושלים כבר שלושים וחמש שנים, וכל אותן שנים לא ידעתי שיש בעירי חנות מנורות ששייכת לקרל מרקס.

צילום: נטע אסף

רותי פריד היא שהפנתה את תשומת לבי אל החנות, לאחר שקראה את הרשימה בבלוג על גלגולי השיר 'תכול המטפחת', ובה הופיעה הפרסומת הזו מתוך התכנייה של תיאטרון 'המטאטא' משנת 1944.


'גדלתי בקיבוץ של השומר הצעיר' – כתבה לי רותי – 'וכבר בשנותיי הראשונות בירושלים ראיתי את שם החנות ולא האמנתי שיש עוד קרל מרקס... בית המסחר של מרקס לנורות ונברשות פתוח עד היום'.

ואכן כך. ברחוב בן-סירא 2 פינת רחוב שלומציון המלכה (רחוב שבימי המנדט הבריטי נקרא 'פרינסס מרי' או 'הנסיכה מרי'), ממש מול ביתו דאז של זאב ז'בוטינסקי, נמצאת החנות, כמימים ימימה.

צילום: נטע אסף

בשוטטות קצרה באתר 'עיתונות יהודית היסטורית' מצאתי עדויות נוספות לחייו ולמותו של קרל מרקס הירושלמי.

מודעות פרסומת כמו אלה:

דבר, 16 בנובמבר 1938
דבר, 8 בספטמבר 1944
על המשמר, 29 במרס 1946

או עדות לכך שקרל מרקס היה מפקד הג"א בירושלים בימי מלחמת העצמאות, ובתוקף זה פיקח על ההאפלה...

מעריב, 14 באוקטובר 1948

ולבסוף, ממאמר שנון של אב"א אחימאיר, 'אדמ"ורים אצל אומות העולם', שפורסם בעיתון חרות, ב-21 בנובמבר 1958, למדתי על פטירתו של קרל מרקס הירושלמי, באותה שנה:




בעלי התוספות

מיכאל, נכדו של קרל מרקס, כתב לי (9 באוקטובר 2014):
נתקלתי בבלוג שלך ברשימה על סבי  קרל מרקס. אז כן, הוא אכן סבא שלי. חנות המנורות והכל. שמחתי ללמוד שהוא היה מפקד הג"א בירושלים, אני שמעתי רק דברים על 'ההגנה'. בהתחשב בכך שהוא נפטר כ-15 שנה לפני שאני נולדתי זה בהחלט משעשע ללמוד דבר או שניים עליו. ראיתי בעניין רב גם את המודעות השונות. אפנה אותך למודעה הבאה, שהיא גולת הכותרת, שתלויה במשרדי: גיליון ה' באייר תש"ח של ה-Palestine Post מיום הקמת המדינה. בפינה העליונה השמאלית נדפסה מודעה של סבי.


מיכאל גם שלח לי את תמונת מצבתו של הסבא בהר המנוחות בירושלים:


רשימות נוספות על אחד במאי

קומו התנערו: מסע מן הכורסא בעקבות 'האינטרנציונל'
'הוא היה אדם פשוט'...

יום שני, 28 באפריל 2014

'אני נשארתי בחיים': יום הזיכרון לשואה ולגבורה, תשע"ד

את המכתב הזה, ששלחה מרים שטרנברג מלודז' לאחותה שבארץ ישראל, כמה חודשים לאחר שהסתיימה המלחמה, פרסם בנה איתמר וכסלר בדף הפייסבוק שלו.

שלוש מילים שמספרות את כל הסיפור – שואה ותקווה – ולא דרושים הסברים נוספים.




יום ראשון, 27 באפריל 2014

ברוך הבא: תשעים ותשע שנים של הכחשה



כתב וצילם ברוך גיאן

לוח השנה העברי קירב השנה את יום הזיכרון לשואה ולגבורה המצוין בישראל בכ"ז בניסן (הערב ומחר), עם יום הזיכרון לרצח העם הארמני, שצוין ביום חמישי שעבר, 24 באפריל.

מזה כשלושים שנה אני מצלם ומלווה את בני העדה הארמנית הקטנה שבירושלים. למה? אולי יש משהו משותף בינינו, היהודים, לבינם, בגורל ההיסטורי של קבוצת מיעוט דתית ואתנית, הנמצאת הרחק ממולדתה ומוקפת בסביבה עוינת. עם השנים גם קניתי לעצמי כמה חברים טובים, ובהם הקרמיקאי יעקב אנטריסיאן וההיסטוריון המקומי והספרן ג'ורג' הינטיליאן.

גם היום, כשהם חיים בתוכנו, תחת שלטון דמוקרטי וסובלני המכבד את הזולת (כל עוד לא מדובר בקנאים חרדים, היורקים על כמרים או בפושעי 'תג מחיר' המטנפים כנסיות בכתובות שנאה), נותר משהו חידתי בארמנים. יש בהם איזו חשדנות בסיסית וסגירוּת טבעית מפני הסובב אותם.


הדת הנוצרית (בגרסתה האורתודוקסית) היא חלק בלתי נפרד מזהותם של הארמנים. על פי המקובל, הם היו העם הראשון שהתנצר בשלמותו בראשית המאה הרביעית לספירה. 'ראש ממשלה נבחר בידי אנשים', אמרה לי פעם מדריכת טיולים ארמנית, 'ואילו הפטריארך נבחר על ידי אלוהים'...

האירוע המכונן בתולדותיהם, כמו השואה עבורנו, הוא כמובן הרצח הנורא שחוו בני עמם בשנת 1915. על פי הגרסה הארמנית, כמיליון וחצי איש גורשו מבתיהם ומצאו את מותם בהוצאות להורג ובטרנספר אכזרי שערכו בהם הטורקים. הטורקים מתכחשים לאשמת רצח העם, וטוענים שכל מה שקרה – נורא ככל שהיה – היה חלק מאירועי מלחמה שבה שני הצדדים עשו מעשים אכזריים. בשבוע שעבר עשה רג'פ טאיפ ארדואן, ראש ממשלת טורקיה, צעד היסטורי והביע צער על מה שקרה לארמנים. צער, אך לא אחריות. הארמנים דחו את התבטאותו כבלתי מספקת ונותרו עם ההכחשה, התסכול ועם הזיכרונות המרים.

התסכול נובע כמובן מכך שבלחץ טורקיה רוב מדינות העולם, כולל ישראל, עדיין אינן מכירות ברצח העם הארמני. לפני שנים רבות, כאשר יוסי שריד היה שר החינוך, נעשה ניסיון להכניס למערכת החינוך את סיפורם של הארמנים. הייתי שותף לניסיון זה כצלם, אך החוברת נותרה נסיונית בלבד...

לפני כשנה ביקרתי בארמניה והגענו לאתר ההנצחה בירוואן, בירת ארמניה. הופתעתי לגלות את קווי הדמיון ל'יד ושם' שלנו. אש תמיד דולקת בתוך מבנה בטון חשוף ומרשים שהוקם לצד מוזיאון. למקום מגיעות כיתות בית ספר וגם מבקרים בודדים ותיירים רבים. ממש כמו אצלנו.

אתר ההנצחה בירוואן, ארמניה

ב-24 באפריל 1915 נרצחו כ-250 מנהיגים ואנשי רוח ארמנים, ובתאריך זה מציינים הארמנים מדי שנה את יום הזיכרון לרצח העם הארמני. בשבוע שעבר ציינו הארמנים את יום השנה התשעים ותשעה, ועתה הם נכנסים לשנת המאה לציון האירוע הנורא. אפשר להניח שבמהלכה של השנה הקרובה ישוב רצח העם הארמני להציף את דעת הקהל העולמית, וכך, כנראה, יש להבין את העיתוי שבחר ארדואן להצהרתו.

בשמונה בבוקר הגעתי לכנסייה הארמנית ברובע הארמני שבעיר העתיקה של ירושלים. רק מעטים עמדו לצדם של הנזירים שהתפללו, אך שעה וחצי לאחר מכן כבר המתה הכנסייה מרוב אנשים: בני העדה ואורחים, ובהם לא מעט ישראלים נציגי תנועות נוער שונות (הנוער העובד, השומר הצעיר, דרור). שירת גברים נפלאה נישאה באוויר שעה שהפטריארך החדש, נוראן מנוגיאן, התיישב על כס מוזהב. לצדו עמדו נזירים לובשי שחור ועל ראשם כובע מחודד (יש אומרים, שצורתו המחודדת של הכובע מזכירה את הר אררט).

בעשר וחצי כבר הסתיימה המיסה והמשתתפים יצאו אל רחבת בית הספר התיאולוגי מול הכנסייה. אגב, מבנה זה תוכנן על ידי האדריכל הישראלי אבא אלחנניליד צלבי האבן המעוטרים (קצ'קרים) והמרשימים, הניצבים בחצי סהר, הונחו זרי פרחים. רבים מן הנוכחים לבשו חולצות שחורות ועליהם נכתב Kessab. קיסאב הוא כפר ארמני בגבול טורקיה-סוריה, שנפגע קשה לפני כחודש בהתכתשות בין טורקים לבין מורדים סורים ג'יהאדיסטים. הארמנים חשים כי ההיסטוריה חוזרת...

בתום הטקס עלו חלק מהמשתתפים לאוטובוסים שהובילו אותם להפגנה מול הקונסוליה האמריקנית בשיח ג'ראח ומול השגרירות בתל אביב. הארמנים עדיין מצפים שהעולם החופשי יכיר באסונם.

התמונות למטה צולמו בשבוע שעבר, ומקצתם בימי הזיכרון של השנים 2011, 2012.


הכניסה לרובע הארמני


האזכרה נערכה ברחבת בית הספר התיאולוגי

כמה מן המשתתפים התעטפו בדגלי ארמניה

בדרך לבית הקברות הארמני בהר ציון (2012; השנה לא נערך טקס בבית הקברות)



בבית הקברות הארמני בהר ציון

תלמידי הסמינר התיאולוגי בדרכם לכנסייה

רחבת הכניסה למנזר. שער הברזל הוא בן כשלוש מאות שנים ובלילה הוא נסגר.

המיסה בכנסייה

נוראן מנוגיאן, הפטריארך הארמני החדש


פינת מידע ובה מופץ חומר הסברה על קיסאב

אריאל, נציג תנועת 'דרור', נואם בטקס



חצר הרובע הארמני

אובליסק לזכר הלוחמים הארמנים בטורקים, בית הקברות בהר ציון

העטים שבכיס הם בצבעי הדגל הארמני

יום שישי, 25 באפריל 2014

מסע מן הכורסא: בעקבות 'על הדרך עץ עומד' (א)

איציק מאנגר (1969-1901)

א. השיר ביידיש, 1938

אחד משיריו היפים והידועים של איציק מאנגר נקרא 'אויפֿן וועג שטייט אַ בוים(על הדרך עץ עומד). השיר זכה לביצועים רבים, ביידיש ובתרגום לעברית. למרות שנכתב בשנת 1938 הוא מזוהה במידה רבה עם זיכרון השואה ועם העולם היהודי במזרח אירופה שחרב ואיננו.

מאנגר חיבר שיר לירי על האמא היהודייה (כפי שנראה בהמשך, הוא חשב על אמו-שלו), שדואגת לבנה ('איציק קרוין', כלומר איציק עטרת ראשי, והכוונה כמובן למאנגר עצמו), פן יצטנן. היא מזהירה אותו, כדרכה של אמא, שלא ישכח להתעטף בסוודר ולנעול ערדליים חמים, ואהבתה-דאגתה זו כמעט שחונקת אותו – 'לא נתנה אַהֲבָתֵךְ לי לפרוש כנפיים'. קוראי השיר לא הסתפקו ברובד הפשטני ומצאו בו, בדיעבד, את אווירת השואה הממשמשת ובאה ורבדים סמליים עמוקים הרבה יותר. למימד הטרגי הוסיפה כמובן המנגינה המופלאה.

נתחיל בביצוע מרגש מאוד, שמשלב את שירו של מאנגר ביידיש עם תרגומה של נעמי שמר לעברית, בטקס הרשמי של פתיחת יום השואה, שנערך ביד ושם, 2007. מקהלת 'בת-קול' עם הסולנית שירה פטשורניק.



מאנגר כתב את השיר בוורשה, כאמור בשנת 1938, והוא הובא לדפוס בספרו 'וואָלקענס איבערן דאַך' (עננים מעל הגג), שראה אור בלונדון בשנת 1942, בהוצאה 'אַליינעניו' (לבדי), שמאחוריה עמד מאנגר עצמו ולבדו.

הנה הן המילים המקוריות ביידיש, כפי שנדפסו לראשונה; על התרגומים הרבים של השיר לעברית נרחיב בחלק השני של הרשימה.


כאן אפשר לשמוע הקלטה נדירה משנות החמישים ובה איציק מאנגר עצמו קורא את השיר:



דף השער של הספר 'וואָלקענס איבערן דאַך', שבו הופיע השיר לראשונה, עם הקדשה של איציק מאנגר מדצמבר 1946. בדפוסת נרשמו שלושת הערים: צ'רנוביץ, ורשה ולונדון, אך בשנת 1942 הייתה זו מחווה סמלית בלבד... הספר נדפס כמובן בלונדון (מקור: קדם)

ב. משהו על מקורות השיר

ניסיונו של מאנגר לשוות לשירו אופי 'עממי' עולה בבירור משורות הפתיחה, שאותן נטל מאוצר השירה העממית ביידיש. באוצר זה יש כמה שירים שמתחילים בדיוק באותן מילים, שמספרות על עץ שעומד אי-שם על אם הדרך, והידוע שבהם נדפס בראשית המאה ה-20 באנתולוגיה ייִדישע אָלקסלידער אין רוסלאַנד (שירי עם יהודיים מרוסיה), שערכו שאול גינזבורג ופסח מארֶק (סנט פטרסבורג 1901, עמ' 14). כפי שאפשר להבחין מהשם שמובא בתחתית השיר, מי שרשם את המילים היה המשורר אברהם רייזן, שגר אז במינסק:


תרגומו הפשוט של השיר הוא:
באמצע הדרך עומד עץ כפוף. יהודי נוסע לארץ ישראל בעיניים דומעות. אלי, אלי! הבה נתפלל 'מנחה', כאשר ניסע לארץ ישראל תהיה שמחה גדולה. 
אך ארץ ישראל, שנזכרת כאן פעמיים, אינה נזכרת אף לא ברמז אצל מאנגר, שהעמיד במרכז שירו את העץ הבודד ואת הציפורים שנטשוהו.

לשיר העממי הזה היה גם לחן עממי, ועדות מעניינת על כך ששרו אותו בוורשה בין השנים 1913-1911 השתמרה בספר זיכרונותיו של אלחנן צייטלין, אין אַ ליטעראַרישער שטוב (בבית ספרותי), שנדפס לראשונה בוורשה בשנת 1937.

אלחנן (1942-1902), לימים עיתונאי ידוע ביידיש שנספה בשואה, היה אז בסך הכל כבן עשר, אך זכר היטב את המסיבה הספרותית שערכו תלמידותיו ה'קוּרְסִיסְטִיוֹת' של יצחק אלתרמן (אביו של נתן), ובה השתתפו, בין השאר, אביו-שלו (הסופר והוגה הדעות הנערץ הלל צייטלין) וגם י"ל פרץ סופר יידיש הדגול. במהלך הסעודה החל אחד המורים לשיר את השיר על העץ הכפוף:

אלחנן צייטלין, אין אַ ליטעראַרישער שטוב, בואנוס איירס 1946, עמ' 65

וכך תרגם זאת דן מירון (בספרו פרפר מן התולעת: נתן אלתרמן הצעיר, האוניברסיטה הפתוחה, 2001, עמ' 26-25):
איזה מורה עברי – שאת שמו איני זוכר אבל אני זוכר את מראהו: גבוה, צנום, עם פנים שחומים-חולניים ועיני מזרח חמות-בוערות – החל לשיר בקול שקט-חמים:
                על אם הדרך עץ עומד                                        אוי, ריבונו של העולם
                כפוף הוא ושחוי                                               הבה נתפלל מנחה.
                נוסע יהודי לארץ ישראל                                    כשיהודים יסעו לארץ ישראל
                קדורני ובכוי.                                                   רבה תהיה השמחה. 
הסתכלתי בפרץ – הוא היה עצוב. עיניו נצצו בלחות, הביטו לאי-שם, למרחוק. הוא הימהם משהו מתחת לשפמות. לפתע הניע את ראשו הגדול באחת, כאילו התעורר משינה, או כאילו נזכר במשהו. לאט קם מעם השולחן, לא אמר דבר, ניגש אל החלון והחל לתופף על השמשה, שחשכת הלילה נשקפה בעדה. אז פנה אל הדלת ויצא והקורסיסטיות בעקבותיו.
הסיפור ממשיך אך כבר אינו קשור לענייננו (י"ל פרץ הלך לחדר צדדי ושם, מוקף בעדת התלמידות, שר בעברית [!] את 'יה חלילי, יה עמלי').

י"ל פרץ על גבי גלוית דואר (מקור: Benny’s Postcards)

בהמשך (עמ' 138) סיפר אלחנן צייטלין על השערה רווחת, שמחבר השיר המפורסם 'אוין באַרג שטייט אַ בוים' הוא עסקן ציוני צעיר ונלהב ושמו מ"ד יונגשטיין, שעליו לא מצאתי מאומה <זהו מאיר דוד יונגשטיין שהיה סגן יו"ר ההסתדרות הציונית באוטווצק; פרטים עליו ראו בקישוריות שהביא אביעד בתגובות למטה>. דב סדן דחה את 'הסברה הקוריוזית הזאת', וגרס כי מדובר בשיר-עם עתיק יומין שמחברו אינו ידוע ('על אם הדרך: לדרכו של שיר עם ושלוחותיו', בצאתך ובאהלך: מנין חקרי ספרות, מסדה, 1966, עמ' 76). סדן גם התפלמס עם הדעה הרואה בשיר זה 'שיר ציוני', וטען כי אין קשר בין השיר לבין הציונות או אפילו חיבת ציון. בסך הכל מדובר כאן על 'נסיעת יהודי לארץ ישראל וייחולם של שאינם-נוסעים שיסעו גם הם, והוא דבר שכל תאריך מוקדם שנקבע לו, יש מוקדם ממנו' (עמ' 77).

ב-1915, בשבתו בברלין, חיבר הסופר והמשורר זלמן שניאור (1959-1887) נוסח של 'שיר עם', שאינו אלא וריאציה של השיר ביידיש שהובא למעלה. גם כאן מדובר בשיר 'לאומי' ולא בשיר 'ציוני', שכן העולה לארץ ישראל אינו חלוץ צעיר הבא להפריח את שממות הארץ, אלא יהודי זקן, 'עולה ציון של הדורות הקודמים' (כניסוחו של דב סדן, שם, עמ' 82), שנפשו הומיה מגעגועים לארץ והוא מבקש להתפלל בכותל המערבי ובקבר רחל. השיר פורסם לראשונה בעיתון הצפירה, ג' בסיון תרע"ז (24 במאי 1917), עמ' 6, אך בהדפסה זו נשמטו שני בתים והם נדפסו מאוחר יותר במהדורות השונות של שירי שניאור:

שירי זלמן שניאור, א, עם עובד, תשי"ב, עמ' קע-קעא

לימים תורגם השיר לעברית גם על ידי אברהם לוינסון (1955-1891), שנתן לו את הכותרת 'על השביל עץ עומד':

עַל הַשְּׁבִיל עֵץ עוֹמֵד                                        אֱלֹהֵי-אָבוֹת,
הוּא כָּפוּף, גִּבֵּעַ,                                             זְמַן מִנְחָה הִגִּיעַ,
יְהוּדִי לְאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל                                        לִכְשֶׁנָּבוֹא לְאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל
בִּדְמָעוֹת נוֹסֵעַ.                                               נַעֲלֹז וְנָרִיעַ
.


אך לוינסון 'הדביק' לשיר הישן תרגום של בית עממי נוסף שלא היה במקור:


עַל הָעֵץ שׁוֹשַׁנִּים                                           אֱלֹהֵי-אָבוֹת,
מַרְהִיבוֹת עֵינַיִם,                                            אֵלִי שֶׁבַּשָּׁמַיִם,
בָּא יְהוּדִי לְאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל                                  שָׁם נָשִׂים, בְּאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל,
קְרוּעַ מִכְנָסַיִם.                                              טְלַאי בַּמִּכְנָסַיִם.

בית זה הוא פרודיה, שמקורה, כנראה, בשירי המחסור של החלוצים, והיא נכתבה ברוח שירו הידוע של אביגדור המאירי 'הי נעליים'.

קוריוז מעניין סיפר המוסיקולוג והמלחין מנשה רבינא, שבשנת 1959 הוזמן לפולין להרצות על השיר היהודי העממי. העסקנים היהודים הקומוניסטים, שנכחו בהרצאתו הראשונה בוורשה, מחו בתוקף על שהוא כלל בהרצאתו את השיר 'אוין וועג שטייט אַ בוים', משום שראו במילים 'נוסע יהודי לארץ ישראל' תעמולה ציונית נסתרת. הם פסלו כמעט כל שיר שרבינא השתמש בו, בין משום שנרמזו בו געגועים למולדת, בין משום שנזכר בו שמו של הקדוש ברוך הוא, בין מחשש להעלבת ה'גוי'. אבל דווקא השיר הפרודי, על היהודי שמטליא מכנסיים בארץ ישראל, הוכשר בעיניהם, משום שראו בו שיר בונדיסטי אנטי-ציוני...

וכך סיפר רבינא:

מנשה רבינא, 'נוסע יהודי לארץ ישראל', הפועל הצעיר, נב, גיליון 39 (י' בסיון תשי"ט), עמ' 23-22

הנה חבורת שהם שרה את 'על השביל עץ עומד' – תחילה במקור ביידיש ואחר כך בתרגומו העברי של לוינסון. הסולן הוא אבא'לה פורמן:

 

באתר 'זמרשת' הובא עוד שיר דומה, 'על אם הדרך', וגם הוא תורגם, כנראה, מאותו שיר יידיש שהובא למעלה. תרגומים ושילובים נוספים הביא דב סדן במאמרו האמור לעיל, עמ' 79 והלאה, ולמקצתם עוד נשוב בחלק השני של הרשימה.

ג. מי הלחין?

מוזר ככל שזה יישמע, אין ידיעה ברורה ומוסמכת מי הלחין את שירו של מאנגר בצלילים המוכרים כל כך ומתי. מסורת מקובלת, שאמנם לא אומתה, מייחסת אותו לפיליפ לסקובסקי (Philip Laskowsky).

אין הרבה מידע על חייו של לסקובסקי, למרות שנפטר רק לפני חמישים שנה. הוא נולד בוורשה למשפחה חסידית, למד שירה וניצוח מקהלות, שיחק בתיאטרוני יידיש שונים בפולין ושלח ידו גם בכתיבה ובהלחנה. בשנת 1921 היגר לארה"ב והשתלב מיד בסצינת תיאטראות היידיש בניו-יורק. הוא הופיע כשחקן וזמר וכמובן עסק גם בכתיבה ובהלחנה של שירים ואופרטות (מידע נוסף עליו: זלמן זילבערצווייג [עורך], לעקסיקאָן ון ייִדישן טעאַטער, ב, ורשה 1934, עמ' 1004).

פיליפ לסקובסקי (1960-1889)

כאמור, אין עדות מוסמכת שלסקובסקי אכן הלחין את שירו של מאנגר, אך זו מסורת מושרשת ובהעדר 'מתחרים' אחרים נקבלה. אפשר להניח אפוא שההלחנה נעשתה בניו-יורק בראשית שנות הארבעים.

הנה התזמורת הפילהרמונית הישראלית מלווה את כינורו של יצחק פרלמן. מנצח ומעבד דובי זלצר.



ד. מבחר ביצועים ביידיש

לשירם של מאנגר-לסקובסקי יש ביצועים רבים ואהובים, הנה כמה מהם. ונתחיל, כמובן, עם חוה אלברשטיין:



כאן נחמה הנדל בערב איציק מאנגר (1963):



וזו שלישיית עתר הירושלמית עם הסולנית יעלה אביטל:



וכאן גרסת אנימציה מרשימה, עם כתוביות עבריות (לא כל כך מדויקות):



איתי טיראן, שחקן התיאטרון המוכשר, שר ביידיש (!) קטע מהשיר בסרט 'בית אבי', שהופק בשנת 2008. זהו, כנראה, הסרט הישראלי השני שדובר יידיש (הראשון היה 'כשנותנים  קח', מ-1982; ראו בתגובות).

קצת מדכא הקטע הזה...



ה. למי 'שייך' השיר?

באפריל 1948 נסע איציק מאנגר לוורשה, לטקס חנוכת האנדרטה לזכר לוחמי הגטו שיצר הפסל נתן רפפורט. זה היה יום השנה החמישי לפרוץ מרד גיטו ורשה, וזו גם הייתה הפעם הראשונה שמאנגר חזר לפולין אחר השואה. על נסיעה זו ועל החוויות שחווה שם נפוצו סיפורים רבים.

(מקור: אלכסנדר שפיגלבלאט, פינות כחולות: איציק מאנגר  חיים, שיר ובלדה, כרמל, 2002)

לימים העלה מאנגר על הכתב משהו מזיכרונותיו, והדברים פורסמו בעברית בעיתון מעריב, ב-17 בפברואר 1960, תחת הכותרת 'גלגולו של שיר'. אפשר להניח בוודאות, שמי שכתב את הדברים – בין שתרגם אותם מהכתב בין ששמעם ממאנגר בעל-פה – היה ידידו הקרוב העיתונאי שלום רוזנפלד. בין כך ובין כך, זהו סיפור מרגש ביותר, וכמדומני לא כל כך ידוע.

מאנגר סיפר על שתי אפיזודות הקשורות לשיר 'על הדרך עץ עומד': הראשונה התרחשה בנסיעה ברכבת מוורשה ללודז', ובה פגש הסופר הוורשאי אפרים כגנובסקי, פולנייה קשישה, שהכירה את השיר בתרגומו לפולנית של המשורר אנטוני סלונימסקי (Antoni Słonimski), נכדו המומר של חיים זליג סלונימסקי, עורך 'הצפירה'; השנייה, סיפור ששמע מאנגר עצמו מפי מארק אדלמן, ממנהיגי מרד גטו ורשה שנותר בחיים, על אחת הלוחמות במרד, שמלמלה את מילות השיר בצאתה מאחת מתעלות הביוב וקודם שמתה. הנה הרשימה במלואה (בתיקוני עריכה קלים):



א 
באפריל 1948 טסתי לוורשה בשליחות מועדון פא"ן הבינלאומי בלונדון. שלחו אותי לייצג את המועדון בהסרת הלוט מעל האנדרטה לזכר לוחמי הגטו, לשאת דברי בשם כל מועדוני הפא"ן הארציים על חורבנם של חיים יהודיים וספרות יהודית. 
הטיסה היתה מלווה סיוטים. מה מראיתה של ורשה, אותה עיר שבלב כבד כל כך עזבתיה ב-1938? עם מי עוד אפגש? והיכן אמצא את המילים שיביעו את הצער ואת הזעם – והלא החריפה שבמילים תאלם נוכח אותו חורבן. 
בשדה התעופה של ורשה חיכתה לי קבוצת אנשים קטנה. אפרים כגנובסקי הושיט לי צרור פרחים קטן והנה אנו נוסעים ברחובות חרבים אל המלון היחיד שנותר בוורשה, מלון 'בריסטול'.
בדברי על רחובות חרבים, כוונתי לחלק העיר שמחוץ לגטו, כי בגטו לא נותרו רחובות. רק אבנים וציבורי הריסות, אבנים וציבורי הריסות. 
באחד הימים ישב כגנובסקי בחדרי במלון וסיפר לי אפיזודה זו: 
פעם נסע עם קבוצת סופרי יידיש מוורשה ללודז'. בימים כתיקונם אין זו נסיעה רחוקה, אך הימים לא היו כתיקונם. היו אלה הימים הראשונים שלאחר המלחמה, ועדיין שרצו פורעים פולנים. קומץ היהודים שנותרו לפליטה היה כצנינים בעיניהם. ואכן פה ושם, במקום שאפשר היה, רצחו יהודים... אחרוני היהודים בפולין. ביחיד מסוכנת הייתה הנסיעה ברכבת. בתחנות הקטנות היו כנופיות חמושות מתפרצות לתוך הרכבות החונות, מורידות את כל היהודים ויורים בהם במקום. 
הקרון שנסענו בו היה מלא פולנים. מזמן לזמן היו שומעים 'פרושה פאני' [בבקשה אדוני] או 'פשפראשם' [סליחה]. 
והנה כל אימת שהתקרבה הרכבת אל תחנה קטנה, גדלה הסכנה, כמובן נעשינו עצבנים, אפילו החוורנו. הנה הנה עלול הדבר לקרות. אשה פולנייה קשישה, מבין הנוסעים בקרון, הרגישה שקומץ היהודים מחווירים ומתעצבנים פעם בפעם, ואמרה בקול רם: 'מה אתם מפחדים כל כך? הלא בין בני אדם אתם. אמהות פולניות – גם הן אמהות'. 
וסיפרה לנו הפולנייה הקשישה, כי לא מכבר קראה שיר ביידיש, 'ליד הדרך עומד עץ' בתרגום פולני מאת אנטוני סלונימסקי, ועל כן היא מדגישה, שגם 'אמהות פולניות אמהות הן'. 
בשמענו קול אהדה פולני בתוך הקרון הפולני הזר, הוקל לנו. סיפרנו לה, שגם אנו סופרי יידיש, ואנו מכירים את המשורר שכתב את השיר השני, שהנה יש לנו אוהד בתוך הקרון שדומיה עוינת שוררת בו. תוך שיחה זו הגענו ללודז' בשלום'. 
האפיזודה כולה נגעה עד לבי. סיפרתי לכגנובסקי, שטובה רבה עלי להחזיק לתרגום הפולני הנאה שתירגם אנטוני סלונימסקי את השיר שלי, עד שנגע אל לב פולני באותו 'קרון פולני עוין או אדיש'. 
'עוד לא סיימתי' – נכנס כגנובסקי לתוך דברי – 'יש עוד משהו באפיזודה זו'. 
ליד הפולנייה הקשישה, שדיברה בהתלהבות כזאת על שירי, ישבה כל הזמן צעירה. פולנייה טיפוסית מאותו סוג שהגרמנים היו מכנים אותו 'ארי'. היא האזינה לשיחתנו, פניה לא זעו, עיניה תכולות וקרות. בוודאי לא אוהבת ישראל... אמרו בלבותיהם הסופרים היהודים שבקרון, אבל מי זקוק לה? כלום יש מחסור בשונאי ישראל  בקרון, ברכבת, בפולין כולה? די היה להם בחמימות שגילתה הפולנייה הקשישה בדיבוריה על שיר ביידיש, על משורר יידיש. 
'כאמור, הגענו בשלום ללודז', נטלנו ברכת פרידה מן הקשישה הפולנייה, ואל הצעירה, בעלת הפנים הזועפים, אף לא הסתכלנו. העיקר שהגענו. 
יצאנו מן התחנה בלודז'. נשמנו לרווחה – והנה קורא מישהו מאחורינו: "פאנייה, פאנייה!" 
זו הייתה אותה צעירה פולנייה שישבה בקרון. זו בעלת הפנים הזועפות – רומזת לנו בידה, הולכת אחרינו חפוזה. חכו, חכו. הנה היא עומדת על ידינו, באין נשימה. העיניים התכולות שוב אינן קרות, ודמעות מתנוצצות בהן. היא מדברת, מספרת – ביידיש פולנית מחייה נפשות. 
סיפור פשוט, "נורמלי" למאה העשרים. הגרמנים גילו שלא בטהובן היה הגאון האמיתי שלהם ולא באך או מוצארט או גיתה או הלדרלין, אלא איזה ריקא מעיירה אוסטרית. גטאות, תאי גז, יהודים ספורים נותרו בין חורבות פולין. ובין הספורים – היא, תודות לחזות פניה הארית, לתעודות אריות טובות ולכסף יהודי טוב. כסף שהפולנים ישתקו, שלא ידברו, שלא יודיעו למקום שאפשר להודיע. 
לאחר המלחמה החליטה להישאר כפי שהעמידה פנים כל הזמן; פולנייה, ארית. האל היהודי מת, העם טבוח, אנה תלך? והנה היא יושבת בקרון, שומעת שיחה על משורר יהודי, על שיר ביידיש. עוד יש בעולם סופרי יידיש. כל מה שהסתירה אחרי המסיכה הפולנית החמורה בקרון – אך אחיזת עיניים, תיאטרון. זאת רצתה לומר לנו. מוכרחה הייתה לומר. זו הפעם הראשונה מזה שנים שהסירה מעל עצמה  את המסיכה הפולנית. והנה – פנים יהודיים ודמעות יהודיות. 
הלכה מעמנו. שיר ביידיש חשף פרצוף יהודי, "ליד הדרך עומד עץ" '. 
אפלה עמדה בחדר. על השולחן עמדה כוס, ובכוס צרור הפרחים שהביא כגנובסקי משדה התעופה של ורשה.

אנטוני סלונימסקי (1976-1895)

ב 
את האפיזודה השנייה סיפר לי מארק אדלמן, מפקד 'אזור המברשות' במרד ורשה [באזור זה שבצפון הגטו היה מפעל לייצור מברשות לניקוי טנקים]. 
כמה מפקדים היו במרד גטו ורשה? מי שאיננו בקי באסטרטגיה של הגרמנים רשאי לשאול שאלה זו, ואף להתבלבל בגללה. 
הגרמנים ביתרו את הגטו ובודדו את קבוצות היהודים זו מזו, כדי שלא יהיה מגע בין שרידי היהודים הנותרים, כ-50 אלף במספר. כך, קיוו, יהיה קל יותר לחסל את הקבוצות אחת אחת, בבוא המועד לחיסול. 
אך נוצר מגע – באמצעות בלדרים. 
המפקד הראשי של כל מרד הגבורה בוורשה היה מרדכי אנילביץ, אך כיוון ש'אזור המברשות' נותק ובודד מנקודות העבודה האחרות בגטו, נעשה מארק אדלמן מפקד האזור. 
על מרד גטו ורשה יש ספרות שלמה. ספרים שנכתבו לא בידי סופרים מקצועיים אלא בידי אנשים שהשתתפו במרד. ספרים 'שנכתבו בדם ולא בדיו'. 
חבל שיהודים אינם רוצים לקרוא ספרים אלה. למה לעורר את הסיוטים? הגרמנים אף הם אינם רוצים לשמוע על ספרים כאלה – למה יזכירו לעצמם את רציחותיהם? 
הרי לכם פרדוכס משונה, גם הרוצח וגם הקרבן אינו רוצה לזכור. 
זה וזה רוצים לשכוח. כך קל יותר. אך כלום מותר לשכוח? התשכח ההיסטוריה? לא רק ההיסטוריה היהודית, אלא ההיסטוריה של כלל האנושות? 
אבל נחזור נא ללודז' של 1948. 
הגרמנים החזיקו את לודז' עיר גרמנית. כמו בסיפורו של שלום עליכם על הגרמני תלו פעמון בתחנת הרכבת. הדביקו שלט 'ליצמאנשטאדט' וצפצפו על העולם. 
מתוך כך חסו על העיר אף בשעת מנוסתם. רק את יהודיה טבחו; ושרפו את הגטו ברובע באלוט. עוד עיר 'מטוהרת מיהודים' באירופה. 
על כן הייתה נפשי עגומה עלי בלודז' עוד יותר מבוורשה. הסתובבתי ברחובות מוכרים. כל הרחובות ישנם – אך היהודים היכן? עמדתי לפני בתים מוכרים. על הבתים ישנם, אבל ידידי... היכן? היכן הם, שהיו מקבלים בסבר פנים יפות כל כך כל סופר יהודי? היכן הם – משפחות צימרמן, ביימץ, פדר, סולוביץ, לויפר? 
הסתובבתי ברחובות. הכל ממשי כל כך – וחסר ממש. באותה לודז', המוכרת כל כך והזרה כל כך, הייתי רוח הרפאים המחפשת את יום אתמול כי עבר, את תפארת האתמול שלא יהיה עוד יפה ממנה בעולמו הזוי של הקדוש ברוך הוא. 
באחד הימים הללו ניגש אלי מארק אדלמן באחד מרחובות לודז'. זו היתה פגישתנו הראשונה. עצרני וסיפר לי מעשה שהסעירני והתמיהני – והייתה לו שייכות לאותו שיר שלי, והפעם לא בתרגום פולני אלא ביידיש – בלשון שנכתב בה. 

מארק אדלמן, 1944 (מקור: ויקיפדיה

חרש סיפר בלא פאתוס, את הסיפור הפאתטי ביותר ששמעתי מימי בקשר לשיר:
'גטו ורשה לחם וגסס. כדי להכריע את לוחמי הגטו התחילו הגרמנים להטיל פצצות תבערה אל הבתים. החום היה ללא נשוא. אלפי יהודים נשרפו בבתים, הנשק והתחמושת נתמעטו. רבים מאנשי מגיני אזור המברשות כבר נפלו בקרב. לאחרונים ששרדו היה מוצא לצאת מן הבונקרים להבקיע אל ביבי השפכים ולצאת דרכם אל הצד הפולני. 
בצאתם מן הבונקרים נבוכו לרגעים. להבות הבתים עלו מעברים, כל הגטו היה גוש אש אחד. כך היה בוודאי מראה ירושלים כאשר הציתוה הרומאים. כך בוודאי היה מראה רומא כאשר הציתה נירון. 
והנה דקלמה אחת הבחורות שבקבוצתנו את שירך: "אויפן וועג שטייט א בום, שטייט ער איינגעבויגן, אלע פייגל פונם בוים, זיינען זיך צעפלויגן..." 
דקלמה? לא. לא דקלמה. בקושי, בקושי מלמלה – אך הכל שמעו. כל אשר בקבוצה חשו, כי הציפורים שעפו התפזרו מן העץ. לא סתם ציפורים הן, אלא אבא, אמא, אחים ואחיות, חברים וידידים. היפות שבציפורי יהדות פולין. 
הבקיעו את הביבים. לא כל אנשי הקבוצה הגיעו, רבים נפלו בדרך. 
והיא, הבחורה? מן הראשונים היתה בנופלים. היא לא הגיעה. באותו שיר נפרדה מאיתנו. מן העולם. אלע פייגעל פונם בוים זיינען זיך צעפלוייגן...'
הרהרתי, ועדיין אני נוהג להרהר, בגורלו המוזר של שיר. כתבתי את השיר בשנות השלושים לזכר אמי – אם יהודייה פשוטה, שלא ידעה קרוא וכתוב, אבל ניחנה בים של אהבה שעלול היה להכביד על הכנפים החזקות ביותר. 
עכשיו אני יודע, כי הקרבן של אהבה לאמי לא היה 'איציק קריין' [איציק עטרת ראשי] אלא אחי נטע. תלולית האדמה הגלמודה בבית העלמין של יהודי בוכארה בסאמארקאנד של אוזבקיסטאן [שם נקבר נטע] היא עדות לכך. 
אך השיר עצמו שייך עתה לאותה בחורה יהודיה אלמונית מגטו ורשה. היא קידשה אותו ברגעיה האחרונים, לאור להבות הגטו. 
הבחורה היהודיה והשיר היהודי. 
מדוע לא נזכר שום גרמני בשורותיו של גתה: 'אצילי יהא האדם, נכון לעזרה וטוב, כי אך בזאת ייבדל מכל ברואי עולם'.
...אולי כאן ההבדל בין גרמני ליהודי? 
המשלחת הארץ-ישראלית בטקס הסרת הלוט מהאנדרטה בוורשה, 19 באפריל 1948. בשורה הראשונה (משמאל לימין): משה סנה, אברהם שלונסקי, יעקב זרובבל, אבא קובנר (מקור: בית לוחמי הגטאות). 

בהמשך המסע... 

החלק השני:

ו. תרגומים לעברית (נעמי שמר, בנימין טנא, נתן יונתן, יעקב אורלנד, מרדכי סבר, מרדכי אמיתי) ולחנים חדשים (נעמי שמר, נחום היימן, דפנה אילת, בני נגרי).

ז. תרגומים לשפות נוספות (פולנית, רוסית, אנגלית).

ח. השיר כריקוד מעגל.

ט. מאנגר על הקרח.

החלק השלישי:

י. השפעות ופולמוס (זלמן שניאור, אהרן צייטלין, אברהם שלונסקי, שמואל פישר ונתן אלתרמן).


בעלי התוספות

ד"ר אפרת גל-עד, מהמכון למדעי היהדות באוניברסיטת דיסלדורף, משלימה בימים אלה ביוגרפיה רבת היקף על איציק מאנגר. היא כתבה לי:

השיר נדפס לראשונה בוארשה בעיתון 'נײַע פֿאָלקסצײַטונג', 21 באפריל 1938 (ראו בצילום), שבוע לאחר שמאנגר עזב לפריז. ממשלת קוזא־גוגא שללה ממנו את האזרחות הרומנית ובעקבות זאת סירבו השלטונות הפולנים להאריך את אישור השהייה שלו. מאנגר השאיר את השיר במערכת העיתון (בו כתב בקביעות עד לגירושו מפולין), כדי שיפורסם עם עזיבתו. עד כמה השיר אישי מראה הכותרת המקורית, אותה שינה מאנגר מאוחר יותר.


השיר נדפס בלונדון בספר וואָלקנס איבערן דאַך. מאנגר אמנם מכנה את ההוצאה 'אַליינעניו' – כך נהג כבר בוורשה כשהוציא את ספריו לאור בעצמו – אולם בלונדון הספר הופק ונדפס על ידי בן-ציון מרגוליס (אביה של פרופסור אליס שלוי). הפקת הספר הייתה חלק ממאמציו של מרגוליס לעודד את מאנגר, שלא מצא בלונדון סביבה יידישאית והסתובב חסר פרוטה ומיואש. מרגוליס שילם את כל ההוצאות של ההפקה היקרה (כריכת פשתן עם הטבעת זהב), תמך במאנגר שנים ארוכות, ולמעשה הציל את חייו.

הרשימה 'גורלו של שיר' לא נכתבה על ידי שלום רוזנפלד. מאנגר פירסם את המאמר 'דער גורל ון אַ ליד' ב־1 בפברואר 1960 בכתב העת דער וועקער, ניו יורק (ראו: איציק מאַנגער: שריטן אין פּראָזע. תל־אביב 1980, עמ' 396-390).


יום חמישי, 24 באפריל 2014

פרנסות של יהודים: אינסטלטורים לשם שמים

חסידי ברסלב אוהבים לשמוח ולא להתייאש כלל, אבל גם הם לא יכולים לקפץ כל היום על גג הטנדר. גם הם צריכים להתפרנס. ואם כבר להתפרנס, למה לא לגייס את המותג 'ברסלב' להענקת חסות רוחנית וגשמית?

יפתח מזור צילם את המודעה החביבה הזו של האינסטלטורים הברסלבים ממושב מירון, שכל מעשיהם – גם פתיחת סתימות ביוב והחלפת דוד שמש – הם לשם שמיים.


אגב, האמרה 'יש עניין שיתהפך הכל לטובה' מיוחסת לרבי נחמן מברסלב בעשרות מקומות, אך ניסוחה אינו שלו, אלא של תלמידו רבי נתן שטרנהרץ מנמירוב:
עַל־כֵּן אֲהוּבִי, אָחִי, אַתָּה הַמְעַיֵּן, נַפְשִׁי וּלְבָבִי, חֲזַק וֶאֱמַץ מְאֹד וּבְטַח בַּה', כִּי לֹא יַעֲזֹב אוֹתְךָ. כִּי כָּל מַה שֶּׁעוֹבֵר עָלֶיךָ, הַכֹּל לְטוֹבָתְךָ, וְתִסְמֹךְ עַל רַחֲמָיו הַמְרֻבִּים בְּלִי שִׁעוּר, כִּי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ גָּדוֹל מְאֹד וְלִגְדֻלָּתוֹ אֵין חֵקֶר. וְיֵשׁ עִנְיָן שֶׁמִּתְהַפֵּךְ הַכֹּל לְטוֹבָה וּזְדוֹנוֹת נִתְהַפְּכִין לִזְכֻיּוֹת רַק חֲזַק וֶאֱמַץ. 
 (ליקוטי עצות, התחזקות, לו)

ואכן, 'כל מה שאתה מחפש נמצא בספרים של ר' נחמן'. עובדה. לפני כמה שנים ביקרתי במירון ושם מצאתי על אחד הקירות את הכתובת החד-משמעית הזו: