יום שלישי, 30 בדצמבר 2014

זיכרון בספר: הקדשות ופתקאות שכתב ש"י עגנון למאיר חובב ולילדיו


מאת יחזקאל חובב ושולמית אליצור

מזכרת ליום השנה הרביעי לפטירת אבינו, עשרה בטבת תשע"א

מאיר חובב (2010-1928), סופר ועורך, נמשך מנעוריו אל אנשי רוח, והיה מיודד עם סופרים ומשוררים, רבנים וחוקרים. אהבתו לסיפורי ש"י עגנון המריצה אותו לנסות להתוודע אל הכותב, והוא הצליח להגיע ולשוחח אתו. בעיני עגנון מצא חן הצעיר המשכיל, וכששמע שעיקר עיסוקו בהבאת ספרים לדפוס, כולל הגהתם, נתן לו גם להגיה את כתביו בעת הדפסתם. ידידות עמוקה ורבת שנים נקשרה בין השניים. עגנון היה מבקר בבית חובב, טייל עם מאיר חובב ברחובות ירושלים ולעתים אף סר יחד אתו לבקר אישים שונים. על פגישותיו עם עגנון כתב מאיר חובב כמה רשימות ופרסמן בעיתונים יומיים; כמו כן היה מעורכי ספר היובל לעגנון, 'יובל שי' (תשי"ח).

עגנון זיכה את מאיר חובב בכמה כתבים ובהם הקדשות, שמבחר מהם מובא כאן. כתב ידו של עגנון קשה לקריאה ופה ושם לא הצלחנו לפענח כמה מילים. אם מישהו מן הקוראים יכול לדייק יותר  נשמח על כל תיקון.

א. לחובבים החביבים

לחובבים החביבים
בחיבה ובחן
אוהבכם
ש"י עגנון


סיפור זה כונס בספרו של עגנון עיר ומלואה, שוקן, תשל"ג, עמ' 203-200.

ב. השנים הטובות

השנים הטובות לברכה
למר מאיר חובב
ש"י עגנון


סיפור זה כונס בספר אלו ואלו, עמ' תסג-תעד.

ג. נעולה היא דלתי

עגנון היה בא לביתנו מדי פעם ונהנה להתכבד במאכל ובמשקה חריף. באחת השנים, לקראת ראש השנה, מצאו הורינו את הפתק הבא בתיבת הדואר: 

פעמים הרבה טלפנתי ולא היה מענה, 
כי על כן באתי ברגלי לראות את שלומכם ומצאתי את ביתכם נעול.
שנה טובה וכתיבה וחתימה טובה
ש"י עגנון


ד. ליחזקאל שיגדל

כילדים היינו מצטרפים אל אבינו בטיוליו לתלפיות אל בית עגנון, ופעם אחת הוא זיכה את יחזקאל בהקדשה.

ליחזקאל חובב 
שיגדל בתורה ובמצוות 
ובמעשים טובים 
ש"י עגנון


סיפור זה כונס בספר אלו ואלו, עמ' תפה-תקנ. 

ה. קדמתני דודתך

שולמית חגגה את בת-המצווה שלה ועגנון העניק לה את ספרו 'אלו ואלו', ועליו כתב:

לידידתי החמודה
שולמית חובב תחי'[ה]
לכניסתה למצוות
בברכה
ש"י עגנון



כששולמית הראתה לו בשמחה כי קיבלה את כל ספריו מדודתה, הוסיף עגנון, בבדיחות הדעת, הקדשה משלו על ספרו 'הכנסת כלה', מתנת הדודה:

אני אמרתי לתת לך את כתבי והנה קדמתני דודתך
אי"ה בל"נ [אם ירצה ה' בלי נדר] כשאוציא 
ספר חדש אכפרה פניך בו
ידידך
ש"י עגנון




ו. לבי הולך שובב

אבינו התגאה בהקדשה מיוחדת – מעין שיר – שרשם לו עגנון על חוברתו 'ספריהם של צדיקים' (תשכ"א). זו הקדשה ארוכה וקשה לפענוח. נסו גם אתם, הקוראים, לפענח מה כתוב כאן... 

התשובה מתחת לצילום.



לבי הולך שובב
וקול אותי מעיר
תן ברכה לחובב
ותודה למאיר

הלא היה עמך
אלף שעה ושעה
ומלט את ספרך
מכל שגיאה רעה

ועשה את מעשהו
בידיים חרוצות
בחכמה ובדעה
בטעם ובתבונות

הנני נותן לו
תודה על תודתי
ועוד נוסף על אלה
ברכה על ברכתי

ש"י עגנון

ז. בושתי ממך

מכתב בעקבות מאמר שכתב מאיר חובב על אליעזר מאיר (רא"ם) ליפשיץ:




ירושלים תלפיות כה באיר תשט"ז
מר חובב הנכבד בושתי ממך
שעדיין לא הודיתי לך על מאמרך
הנאה על הרא"ם ליפשיץ ז"ל.
כדאי וראוי שתשתדל להוציא
קובץ לזכרו ולשים בקובץ את
המאמר הזה שהוא מועט המחזיק
את המרובה. 
על הספרים ששלחת לי הן
הודיתי לך בעל פה. חבל חבל שהרי

[מכאן צדו האחר של הדף]
יסייעו לי חבריו שישליכו 
את האמת ארצה ובלבד שיחברו
חיבורים כמו שכבר הודעתי לכ'[בודו]
בעל פה. מכל [מקום] תודתי על 
הספר במקומה עומדת
ותל"י [ותודה לה' יתברך] וכל טוב
ש"י עגנון

אם כ'[בודו] צריך למאמרו על הרא"ם
ליפשיץ מוכן אני להחזירו לך.

ח. מכתב תנחומים

מכתב תנחומים לאמנו, לאה חובב, 1958.



תלפיות ה' עקב תשי"ח

גברתי הכבודה מרת חובב תחי'[ה], נודע לי על ידי מר חובב יחי'[ה] שאביך נפטר לחיי עולם הבא. משער אני
שיושבת את שם ברעננה, כי על כן יבואו נא דברי אלה במקומי.

שמעתי שאביך ז"ל תלמיד חכם הי'[ה] ותלמיד חכם שמת הכל קרוביו להתאבל עליו. וביותר מצר אני עליך גברתי, כי אביך היה שמ"ר [שכיב מרע]. המקום ינחם אותך בתוך שאר אבלי ציון וירושלים ולא תוסיפי לדאבה עוד וימתקו לו למר אביך רגבי עפרו בגן עדן.

ש"י עגנון

וניחומים למר חובב שיחי'[ה] על פטירת חמיו ז"ל

ט. התמונות של גברת טיכו


מר חובב היקר, סיפרתי לגברת טיכו
שכ' רוצה להביא מתמונותיה
בשלוחות והיא שמחה על זה.
אפשר שה' ? או ה' רונן
יכתבו על ההוצאה
בברכה רבה טובה
א' וישב תשי"ט 
ש"י ע[גנון]
ופ"ש [ופרישת שלום] על ידי בעלה לזוגתו תחי'[ה]

'גברת טיכו' שבמכתב היא הציירת אנה טיכו (1980-1894), ו'בעלה' הוא רופא העיניים המפורסם אברהם אלברט טיכו.

ש"י עגנון ומאיר חובב בחצר ביתו של עגנון בתלפיות

עוד הקדשות לעגנון וממנו שנדונו בעונ"ש

הקדשות לש"י עגנון (עמוס עוז, אהרן אמיר)

הקדשות לגרשם שלום

שלוש הקדשות למיכה יוסף ברדיצ'בסקי



יום ראשון, 28 בדצמבר 2014

פרנסות של יהודים: גבר להשכרה, מפשעה ובית שחי

בצדק או שלא בצדק, גם לפרנסות יש לפעמים אופי מגדרי.

א. גבר לפי שעה

אסף מיכאלי מכרמיאל הוא כנראה 'גבר גבר', כזה שיודע לפתוח סתימות, לערבב טיח, לרצף בלטות ולנכש ינבוטים. בקיצור, כל מה ש'גבר' אמתי אמור לעשות (ובמשתמע, לא נשים, שיודעות רק לבשל ולכבס; ולא גברים חְנּונים לבנבנים, שלא יודעים להחזיק מפתח שוודי או פלאייר).

צילום: זאב ערבות

למיכאלי יש גם אתר אינטרנט ובו מופיעה תמונתו של הגבר שמשכיר את שירותיו לפי שעה.


ב. מחיר מבצע בעולם התחתון

אם בכרמיאל יש גבר שפותח סתימות, בהוד השרון יש נשים שעושות לייזר.

למה רק נשים? מה, לגברים אין בית שחי או מפשעה?

בכל מקרה, הזדרזו כי המבצע מסתיים או-טו-טו.

אגב, יש כאן איזה בלבול לשוני. בגוף האדם, ככל שידוע לי, יש בדרך כלל שני בתי שחי ורק מפשעה אחת, לא?

צילום: ברוך גיאן

יום שישי, 26 בדצמבר 2014

אבד חסיד מן הארץ: הרב והחוקר יהושע מונדשיין נפטר


צילום: עזרא לנדאו

השבוע, ביום רביעי בבוקר, ב' בטבת תשע"ה (24 בדצמבר 2014), נפטר חברי הטוב הרב יהושע מונדשיין, ועוד באותו הלילה הובא לקבורה בחלקת חב"ד שבהר הזיתים. יהושע היה חסיד חב"ד וחוקר דגול של החסידות ותולדותיה, אך לפני הכל היה איש של אמת, שקיים כל חייו את הציווי המקראי 'לא תָגּורוּ מפני איש', ויהיה מחירו אשר יהיה. לפני כמה חודשים, והוא רק בן 67, חלה במחלת סרטן הריאות, שכילתה את גופו עד מוות. 'היה איש – וראו: איננו עוד'.



עוד תבוא מן הסתם השעה להספידו באריכות ולסקור את פעלו הרב, ובעיקר יש לקוות שילדיו, חתניו, נכדיו ומעריציו ימצאו את הכוחות ותעצומות הנפש לכנס את היבול העצום של מורשתו הספרותית  עשרות ספרים וקונטרסים, מאות רבות של מאמרים, שפורסמו באין ספור במות, כולל באינטרנט, ואלפים רבים של מכתבים קצרים וארוכים (בכתב יד ובאי-מייל), הערות ותגובות, אנקדוטות וקוריוזים.

במגרותיו שבחדר העבודה בביתו, ובדיסק הקשיח של המחשב שעל שולחנו, טמונים עוד עשרות רבות של מאמרים וספרים בשלבים שונים של גימור, דברים שהתחיל ולא זכה לסיים. בין המפעלים שעסק בכתיבתם ולשמם אסף חומרים במשך שנים, ידוע לי על לכסיקון של רבני חב"ד לדורותיהם, ועל מהדורה מבוקרת ומוערת של 'בית רבי', ספרו החשוב של חיים מאיר היילמאן, שראה אור לראשונה בברדיצ'ב בשנת 1902, ופתח את מסורת הכתיבה ההיסטוריוגרפית של חב"ד. משימה ראשונה צריכה להיות אפוא רישום מסודר של כל כתביו ופרסומיו, ואין זו מלאכה קלה כלל ועיקר.

יהושע היה איש פלא. לא רק ידען מדהים בתולדות יהודי מזרח אירופה בכלל ובתולדות החסידות בפרט, אלא גם ניחן בשכל חריף ושנון, ביכולת ניתוח חדה כתער, במוח מקורי ופורה ובכישרון כתיבה, סגנון רהוט וישר, המתרחק מפלפולים ומסברות כרס ויודע להתאים את עצמו לכל במה ולכל קהל קוראים. ועל כל אלה, חוש הומור מפותח, ומבט אירוני, שלא לומר ציני, על סביבתו הרחוקה והקרובה, על ה' ועל משיחו.

יהושע מונדשיין, יוני 2012 (צילום: דוד אסף)

נסיבות חייו הביאוהו לעולם החסידות ובמסגרתו מימש את עצמו ואת כישרונותיו הנדירים. אלמלא כן, ולוּ היה בוחר במסלול האקדמי, אין ספק שהיה יכול למצות ביתר שאת את יכולותיו האינטלקטואליות והמחקריות. היה לו תואר שני בלימודי ספרנות, ובשלב מסוים אף שקל ברצינות להירשם ללימודי דוקטורט בהדרכתי (לכאורה, רק כדי לשפר את משכורתו), אך לבסוף ויתר.

יהושע לא נולד בבית חסידי, אלא בבית דתי-לאומי. הוא גדל בתל-אביב של שנות החמישים והשישים והיה מה שקרוי בפי החרדים 'מִזְרוֹחְניק'. הוא למד בישיבת 'היישוב החדש', ישיבה תיכונית מודרנית שהייתה קרובה ברוחה לעולם החרדי, אך בשנת 1960, סמוך להיותו בגיל בר-מצווה, נמשך לבו לחסידות חב"ד.

המכתב הראשון שקיבל יהושע מונדשיין מהרבי מליובאוויץ', 1960
(תשורה מחגיגת הבר מצוה של מנחם מנדל מונדשיין, תשס"ח, עמ' 7)

בשנת 1963, בהיותו בן 16, החליט, לאחר לבטים, כי מקומו יכירנו אך ורק בחסידות חב"ד, ומאז ועד יומו האחרון נשאר חסיד נאמן בגופו ובנפשו. חסיד נאמן בלי ספק, אך בשום פנים ואופן לא חסיד תמים (ואין כוונתי, כמובן, למושג החב"די 'תמים', אלא למובן הפשוט של מילה זו בלשוננו). הוא עבר ללמוד בישיבת 'תומכי תמימים' שבכפר חב"ד, שם גם נישא, בשנת 1969, לרחל, רעייתו הראשונה ע"ה, ושם גם נולד, שנה לאחר מכן, בנם הבכור דוד (אחריו נולדו עוד לוי יצחק, הלל, חיה ודינה). מכאן ואילך הקדיש יהושע את חייו ללימוד, למחקר ולפרסום תורת חב"ד.

בביקוריו בחצר חב"ד בניו-יורק נשא יהושע חן וחסד בעיניו של האדמו"ר האחרון, רבי מנחם מנדל שניאורסון, שאף הציע לו לקבוע את מקומו בסמוך ולהיות אחראי על אוסף הספרים הגדול שלו. משיקולים שונים דחה יהושע את ההצעה והעדיף לחזור ארצה. בסוף שנות השבעים קבע את מקומו בירושלים והחל לעבוד כספרן במחלקה לכתבי יד וארכיונים שבבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בגבעת רם. בניגוד למסופר בכמה מקומות, כאילו החלטתו זו העכירה את יחסיו עם הרבי, הקשרים ביניהם נותרו כשהיו, כחסיד לרבו, ויהושע אף פרסם מכתבים רבים שקיבל מהרבי לאורך השנים.

יהושע מעולם לא התנכר לעברו. ולא רק שלא הכחישו, אלא אף התרפק עליו בגעגועים. למן שירי תנועת 'בני עקיבא', שעוררו בו נוסטלגיה מתוקה ותמיד דחק בי לברר את מקורותיהם, ועד הסכמתו המיידית לתרום מאמר פרי עטו לספר היובל לכבודו של פרופסור עמנואל אטקס, שהיה 'קומונר' שלו בסניף 'מרכז' של 'בני עקיבא' בתל אביב. ההקדשה שצירף למאמר אומרת הכל: 'לזיכרון יובל שנות היכרות בעיר הילדוּת' (דוד אסף ועדה רפפורט-אלברט [עורכים], ישן מפני חדש: שי לעמנואל אטקס, ב, מרכז שזר, תשס"ט, עמ' 429).

כמה שנים קודם לכן לא היסס יהושע לתקוף את אחד ממחקריו של אטקס, על מקומו של הגאון מווילנה ברדיפת החסידים, ולהציע פרשנות היסטורית שונה לחלוטין לאותם אירועים (כרם חב"ד, ד, 1992, עמ' 221-182). כזה היה האיש: במקום שבו ראה את שורת האמת, לא היסס לבקר, להתווכח ואף לתקוף  בחריפות ולעתים אף בארסיות  את מי שבעיניו מסלף אותה. הוא הגן על האמת שלו, אך גם על כבודה של החסידות בכלל וחסידות חב"ד בפרט.

את מאמרו 'פרנסי וילנא והגר"א, ומלחמתם בחסידות' (כרם חב"ד, שם, עמ' 221) סיים מונדשיין במשפטים יוצאי דופן:
וידוי אישי: כמו רבים שקדמוני, גם אני איני אובייקטיבי, אך שלא כמותם – אני מודה באשמה זו. ובַקָשתי מלפני קוראי דבָרַי: אנא, השתדלו אתם להיות אובייקטיבים. 

בכך המשיך יהושע מסורת שהחל בה מורו, חיים ליברמן (רח"ל), הביבליוגרף והחוקר, שהיה מזכירו האישי של האדמו"ר השישי וניהל את ספריית חב"ד עד שסר חינו בחצר הרבי בעקבות 'משפט הספרים' הידוע. מונדשיין, שרחש לליברמן כבוד רב, פרסם בקובץ עלי ספר, ו-ז (תשל"ט), ביוגרפיה וביבליוגרפיה של כתביו, וסייע לו להביא לדפוס את שלושת כרכי מאמריו, 'אהל רח"ל'. וכשם שליברמן לא היסס, לפני עשרות שנים, להתווכח עם בכירי החוקרים באקדמיה (גרשם שלום, יוסף וייס) ולהצביע על טעויותיהם, כך גם תלמידו מונדשיין: במקום שראה את 'חילול האמת' לא חלק יהושע כבוד לאיש  לא לפרופסורים ולא לרבנים, לא למתנגדים ולא לחסידים. הוא פרסם מאמרי פולמוס נוקבים עם חוקרים כמו אברהם רובינשטין, יהודה ליבס, רעיה הרן ואחרים, עם בני פלוגתא ממחנה 'המתנגדים'-הליטאים, כמו דב אליאך או דוד קמנצקי, וגם עם מתנגדים מתוך המחנה החסידי-החב"די פנימה, כמו יוסף יצחק קמינצקי או אהרן דב הלפרין, עורך השבועון 'כפר חב"ד', של'חקירותיהם' ולסיפורי מעשיותיהם לעג בשורת מאמרים באינטרנט. מתוך הוויכוחים הסוערים הללו, שלא פעם גם נענו על ידי המותקפים, התבררה האמת, לכאן או לכאן.

יהושע מונדשיין בביקור בסמולנסק על רקע האנדרטה לגנרל קוטוזוב שלחם בצבאות נפוליון

כל חייו נע יהושע בין העולמות  חסידות חב"ד מכאן ועולם המחקר האקדמי מכאן – ולא ראה סתירה ביניהם. במשך עשרות שנים, עד פרישתו המוקדמת לגימלאות, עבד במחלקה לכתבי יד וארכיונים בספרייה הלאומית. בשנות השבעים והשמונים הייתה מחלקה זו, בניהולו של ד"ר מרדכי נדב המנוח, ואחר כך של מחליפו רפי וייזר, מן המקומות המופלאים שיכולת למצוא בירושלים. התרכזה שם חבורה יוצאת דופן של אנשים מקוריים ובעלי ידע בלתי מצוי בתחומם. איש מהם, להוציא המנהל מרדכי נדב, לא היה בעל תואר פורמלי של דוקטור, אך כמות הדעת שהצטברה שם, בקומת המרתף האפלולית של הספרייה, הייתה יכולה להאיר את הארץ כולה. לצדו של יהושע, שהסתגר בקיטונו ועסק בזיהוי ובקטלוג של ספרות רבנית וחסידית, אזכיר גם את רפי וייזר, שלמה צוקר, רבקה פְּלֶסֶר, מרגוֹט כהן, ירון סָחִישׁ ואפרים ווּסט. בטח היו עוד כמה ששכחתי...

ספריו החשובים של מונדשיין כללו ביבליוגרפיות מפורטות של ספרי חב"ד הראשונים; ספרים על מנהגי חב"ד ('אוצר מנהגי חב"ד'); מהדורות ביקורתיות ('שבחי הבעש"ט' על פי כתב יד שקדם לדפוס); ארבעה כרכים של כתב עת ושמו 'כרם חב"ד', שהוא עצמו כתב מהחל עד כלה; ספרי היסטוריה של חב"ד, גדושים במסמכים ובתעודות, רובם כאלה שחשף בעצמו ('מגדל עֹז', 'המאסר הראשון', 'המסע האחרון'). לצד הספרים שחיבר, ההדיר וערך, פרסם יהושע אין סְפוֹר מאמרים, בנושאים רבים ומגוונים, בבמות תורניות ואקדמיות, ולא נמנע גם מכתיבה פופולרית שקנתה לה מעריצים רבים.



את נחישותו ואומץ לבו הפגין יהושע בשנת 1993, כשנה לאחר שלקה הרבי בשבץ מוחי, כאשר פרסם את 'אגרת לידיד'. באיגרת זו הוא הוקיע, בבוטות ובחריפות חסרת תקדים, את החסידים היוצאים בהכרזות רמות על משיחיותו של הרבי, את 'מבצעי המשיח' למיניהם ואת 'טקס ההכתרה' המשונה, שנערך בחצר הרבי המשותק בי' בשבט תשנ"ג. הוא אף נקב בפירוש בשמו של 'החוזר' המוערך, הרב יואל כַּהַן, והאשימו בלא פחות מהרס החסידות (לאחר מותו של הרבי, שינה הרב כהן את דעתו, הודה שטעה והפך למתנגדם של המשיחיסטים). מלכתחילה נכתבה איגרת זו לכמה חברים אישיים של יהושע, שבאותה שעה קשה לחסידות היו אובדי עצות, אך כהרף עין נפוצה האיגרת והפכה לשיחת היום בחב"ד. מני אז הפך יהושע לאויב נחוש של הזרם המשיחיסטי בחב"ד, וסנט בהם בכל הזדמנות שנקרתה לידו.

ככל שהכיר יהושע בערך עצמו ובהישגיו, מבחינת אישיותו היה צנוע ביותר ובעיקר ביישן. כוחו לא היה בפיו אלא בעטו, ולכן כמעט אף פעם לא הרצה או נשא דברים בפומבי ונמנע מלהשתתף בכנסים שאליהם הוזמן. מופנם היה והתקשה בתקשורת בין-אישית, ועל כן העדיף את הכתיבה על הדיבור. מהפכת התקשורת הממוחשבת היטיבה עמו. הוא השתלב מיד במדיום החדש של האינטרנט והאי-מייל והפך אותו לעיקר. לפני כעשור הוא היה מן החרדים הראשונים שהשתתפו בבמות האינטרנט שהחלו לצבור תנופה, ופרסם מאות ואלפי תגובות ב'פורומים' הפופולריים של האתר 'בחדרי חרדים'. השתתפותו בלטה בפורום 'ספרים וסופרים' (ממנו פרש בחמת זעם, לאחר שהותקף בגסות על ידי כמה מגיבים), ובעיקר בפורום הפנימי והפרטי של חסידי חב"ד הדעתנים, שנקרא 'אנשי שצעדרין'. במופעיו אלה חתם בשמו הספרותי 'י' לבנוני', אף שהיה זה סוד גלוי לכולם מי עומד מאחורי שם זה.

אתר האינטרנט החב"די 'שטורעם.נט' היה במת הבית שלו, שהסכימה לארח את סדרת מאמריו השערורייתית – אין מונח אחר לתאר אותה  'סיפורים וגלגוליהם'. בסדרה זו, שנמתחה על פני כשבעים וארבעה פרקים, חשף מונדשיין את 'ילקוט הכזבים' החב"די. הוא לעג לבדיות ולאגדות, שלא היו ולא נבראו אך קנו שביתה בפולקלור החסידי, הוכיח מה היה מקורן הלא טהור ולא היסס להוקיע את הכזבנים והזייפנים. שחיטת 'פרות קדושות' זו התקבלה בתדהמה ובכעס על ידי חסידים תמימים רבים, אך חסידים רבים לא פחות, בעיקר 'בעלי מוח' שבהם, שאבו הנאה מלוא חופניים מן הסיפורים העסיסיים, מהידענות המופלגת ומן ההומור. מובטחני שאם כל הרשימות הללו תכונסנה לספר הוא יהיה רב-מכר.


את בלוג 'עונג שבת' ליווה יהושע מיומו הראשון, בתגובות וברעיונות. כך למשל, העלה בפניי את הרעיון לחקור את השפעת הזמר הרוסי על המוסיקה החרדית. הוא טען שלא רק על תנועות הנוער החלוציות והחילוניות השפיעו שירים אלה, אלא גם על החרדים, חסידים ומתנגדים כאחד. הרשימות הראשונות שחיברתי בסדרה 'גלגולו של ניגון' היו פרי רעיונותיו של יהושע (למשל, 'אם מחר תפרוץ מלחמה: המקור הקדוש של ניגוני נובהרדוק'; 'איך הפכו פרשי בודיוני לחיילים בצבא האדמו"ר?'; 'מפסגות מנצ'וריה אל פינת בית הכנסת'). יהושע אף תרם לבלוג עונ"ש שתי רשימות מרתקות ('גלגולו של סיפור: רב של פורים'; 'קח רבנית קבל רבנוּת: פרק לקורות הרבנות בישראל').

בנובמבר 2013, זמן מה קודם שפקדה אותו המחלה הארורה, החליט יהושע לפתוח בלוג משלו. הוא קרא לו בשם אופייני 'אמ"ת  אמת מארץ תצמח', אך הספיק לפרסם בו רק שלושה מאמרים (בהם מאמר חשוב 'מאה שנה למשפט בייליס: החסידות על ספסל הנאשמים').

בין השאר הסביר יהושע מה הניע אותו לפתוח את הבלוג  איומים שקיבל אתר האינטרנט 'שטורעם' ממערכת השבועון 'כפר חב"ד' לבל יעזו לפרסם עוד את מאמריו:


מאות אי-מיילים החלפנו בינינו במרוצת השנים, לעיתים כמה ביום, וכמובן שאינני היחיד שעמו עמד יהושע בקשר כה אינטנסיבי. עם זאת, זכיתי להיחשב במשך שנות דור כידידו. דומני שהייתי היחיד באנשי האקדמיה שעוסקים בחקר החסידות שנהנה מאמונו, ואף שהיה נדיב עם רבים ששיחרו לפתחו – עמי היה נדיב שבעתיים. הוא העניק לי במתנה את ספריו, בא לנחמני בימי אבלי, וכך נהגתי בו גם אני. כמובן שהתייעצנו ונעזרנו זה בזה, החלפנו ביננו חידודים ודברי שנינה, קוריוזים ואף דברי רכיל משני העולמות.

כבר בשנת 1992 פרסמתי מאמר על אחד מספריו (The Rebbe was Framed, The Jerusalem Report, December 17, 1992), ולפני כשנתיים פרסמתי רשימה נוספת, בעיתון 'הארץ', 'לנפוליאון לא תהיה תקומה', שתיארה את שני ספריו האחרונים וגרמה לו קורת רוח רבה (הארץ, 11 בינואר 2013. הרשימה נדפסה מאוחר יותר גם במהדורה האנגלית של העיתון). את מאמרו, 'הגר"א וחלקו במלחמתה של וילנה בחסידים', הכנסתי לקובץ המאמרים בעריכתי, צדיק ועדה: היבטים היסטוריים וחברתיים בחקר החסידות, מרכז שזר, תשס"א, ובכל ספריי וברבים ממאמריי היה הוא בין הראשונים שהופיעו ברשימת התודה. אין ערוך לעזרה הרבה שהושיט לי במהלך השנים, ואין גבול לתודה שאני מכיר לו על כך. כשהחזיר לי כתב יד של מאמר, שביקשתי ממנו שיקרא קודם פרסומו, התנה עמי שלא איעלב מהסגנון הלגלגני של הערות הביקורת שלו. לא נעלבתי אף פעם, שכן קריאתו הביקורתית הצילה אותי משגיאות שהיו יכולות להיות מביכות הרבה יותר...

הידידות ששררה ביננו הייתה ידועה ברבים. כשהוצאתי לאור את ספרי 'נאחז בסבך' (2006), שהפרק העיקרי בו עסק בהתנצרותו של משה, בנו של רבי שניאור זלמן מליאדי, ובדרך שבה חסידות חב"ד לדורותיה עסקה בשכתוב ובסילוף פרשה זו, היו חסידים שהאשימוהו ב'מסירת' סודות מן החדר לידי, מה שכמובן היה רחוק מן האמת.

הרבה יש לספר על יהושע, ותקצר היריעה. הסתלקותו היא בראש ובראשונה אסון לרעייתו ולבני משפחתו, אך גם אבידה גדולה לחבריו ולמעריציו בקהילת חוקרי החסידות באקדמיה. כשלעצמי איבדתי ידיד לחיים ולמקלדת, ואין לי תמורתו. הרבה מעות יש לי, ואין שולחני להרצותן...

*

לאחר שפרסמתי בין חבריי את הידיעה המרה על דבר פטירתו של יהושע קיבלתי תגובות רבות, ואפרסם כמה מהן, שמעידות על מקומו החשוב גם בקרב קהילת החוקרים.

ראשון כתב לי הרב שלום דובער לוין, הספרן הראשי של ספריית חב"ד בברוקלין ובעצמו חבר בנפש של יהושע:
ברוך דיין האמת. דומני שלא אחטא לאמת, אם אומר שאתה ואני היינו הכי קרובים אליו בעיון ומדע. נחתמה תקופה...
יהושע היה גדול חוקרי חסידות חב"ד בדור האחרון וערך מספר עצום של ספרים, בנושאים הללו:
  • תולדות חב"ד – על פי מסמכים מקוריים שחשף, עם הוכחות להבדיל בין מסורות מוסמכות לבין אגדות;
  • ביבליוגרפיה של ספרי חב"ד, בעיקר בסדרת 'תורת חב"ד – ביבליוגרפיות'.
  • ביוגרפיות של גדולי חסידי ורבני חב"ד.
  • מנהגי חב"ד – בסדרת הכרכים והמאמרים 'אוצר מנהגי חב"ד'.
  • תורת חב"ד – עריכת דרושים, בתוספת מראי מקומות, ציונים, ומפתחות.
הרבי הוקיר את ספריו ומאמריו באופן יוצא מהכלל, והרבה לדרוש ממנו להוסיף עוד ועוד. הכרתי אותו לראשונה בתשכ"ז, כשבא לשנת לימודים אצל הרבי. למדנו אז משך זמן בחברותא. אחר כך נפגשנו והתיידדנו בתשל"ז, כשעמד על הפרק למנותו לספרן ספריית חב"ד. למעשה מינה אז הרבי אותי לממונה על הספריה, ומאז ואילך היה לנו קשר מכתבים תמידי. בארכיון שלי יש יותר מאלף מכתבים שכתב לי במשך השנים. ההתכתבות התמקדה בעיקר בדיונים על תוכן הספרים שערכנו. יהי זכרו ברוך, וניבדל כולנו לחיים טובים וארוכים.
כתב פרופסור שמואל פיינר מאוניברסיטת בר-אילן:
ברוך דיין האמת. יהושע היה אחד החונכים המשמעותיים ביותר שלי בכניסה לעולם המחקר, כאשר עבדתי תחתיו כסטודנט במחלקה לכתבי היד והארכיונים בספריה הלאומית. מלבד היותו חוקר דגול של החסידות, לסקרנותו ורוחב ידיעותיו לא היו גבולות. הוא היה בקי גם בעיתונות העברית של ההשכלה ובסבך תולדותיה של תנועת ההשכלה, והוא זה שהעמיד לרשותי לפרסום את צילום 'ספר המצרף', אחד החיבורים המרתקים של השכלה הרדיקלית. הליכתו על הסף בין העולמות חיברה יחד באדם הגון, צנוע וישר דרך גם פתיחות, אומץ לב וחתרנות, וגם מחויבות מוצקה לעולם החסידות. יהי זכרו ברוך.
כתבה פרופסור עדה רפפורט-אלברט, מיוניברסיטי קולג' בלונדון:

Thank you for letting us know. An admirable scholar and a brave man of remarkable intellectual integrity. A great loss to hasidic scholarship

כתב שלמה צוקר, עמיתו לעבודה במחלקה לכתבי יד בספרייה הלאומית:
יהושע מונדשיין, הרב, המלומד הדגול והאדם היקר. זכיתי להיות חברו לעבודה, והיינו מחליפים בינינו מכתבים בדואר האלקטרוני, עד שחלה. נתקיימו בו הדברים ששנו חכמים בעוסק בתורה: 'אהוב, אוהב את המקום, אוהב את הבריות ... ומלבשתו ענוה ויראה, ומכשרתו להיות צדיק וחסיד וישר ונאמן'. 
הרבה למדתי ממנו. ומי שראה את האיש הרציני והשתקן הזה משעשע ילדיו של חברו, שבאו אליו בסוף יום העבודה, ידע מהו חן וטוּב לב.  
זכר צדיק לברכה.


יום שלישי, 23 בדצמבר 2014

למי צלצלו הפעמונים? ערב חג המולד בימק"א




כתב וצילם ברוך גיאן

בניין ימק"א, שברחוב המלך דוד 26 בירושלים (מול 'מלון המלך דוד' המפורסם), הוא מן היפים והאהובים שבבנייני העיר. הוא נבנה במשך שבע שנים ונחנך ב-21 אפריל 1933. מתכנן הבניין היה ארתור לומיס הרמון  אדריכל אמריקני שהתפרסם בכך שהיה בין מתכנני בניין האמפייר סטייט בילדינג בניו-יורק  והמוטיבים הרבים ש'צוטטו' בחלקי הבניין השונים הופכים אותו למעין 'דרשה אדריכלית'.

משני צדיו של הבניין בנויות שתי כיפות מרשימות שמקרות את בריכת השחייה מכאן ואולם הקונצרטים מכאן, וביניהן מגדל המתנוסס לגובה של כחמישים מטרים וגם הוא מסתיים בכיפה. 



בחזית, מעל הכניסה, נקבעה עבודתה הנפלאה של הפסלת בתיה לישנסקי (אחותה של רחל ינאית בן-צבי), שבמרכזה מלאך ענקי ברוח חזונו של ישעיהו: 'שֵׁשׁ כְּנָפַיִם לְאֶחָד' (ישעיהו, ו 2). מעל המלאך בולטת מרפסת ובחזיתה מגולף באבן פעמון.



השבוע, ערב חג המולד, חלפתי ליד ימק"א (כך מכנים הירושלמים את הבניין) ומראש המגדל הפתיעה אותי מוסיקת פעמונים ערבה לאוזן. נכנסתי פנימה ובלובי כבר עמד מוכן עץ אשוח חגיגי ומקושט.




אך אני הלכתי שבי בעקבות המוסיקה. פקידי הקבלה לא אפשרו לי לעלות למעלה לבדי (השמועה אומרת שמפחדים ממתאבדים), וכך מצאתי תייר אמריקני שהסכים להתלוות אליי. המעלית הביאה אותנו לקומת הפעמונים, אך שם לא מצאנו דבר. הלכנו בעקבות הצלילים, ירדנו קומה וליד הדלת המתנו עד סיומו של הפרק המוסיקלי. נקישותי בדלת נענו על ידי אִינָה, שאותה זכרתי כנגנית עוגב בכנסיית סנט ג'ורג' שבדרך שכם. אינה קיבלה את פנינו בשמחה ואף ניגנה לכבודנו כמה קטעי מוסיקה מוכרים. לכבוד חג החנוכה, וברוח האחווה הימק"אית, אף ניגנה משהו 'משלנו'...'ירושלים של זהב'.







נזכרתי כי לפני שבע שנים צילמתי באותו חדר אמן הולנדי שהתארח בפסטיבל מוסיקה שנערך בימק"א. אז גיליתי לראשונה את קסמה של מוסיקת הפעמונים.



אבל עכשיו שמתי לב לא רק לצלילים העדינים אלא גם לקושי הפיזי הכרוך בלחיצה על המקשים, הן בידיים הן ברגליים.

'הנגינה אינה כה קשה, אם אתה מיומן במלאכתך', השיבה אינה לשאלתי, והצביעה על שורה מחולקת לשניים במחברת התווים שלפניה – שורה אחת לידיים והשנייה לרגליים.





הפעמונים וכלי ההקשה שלהם הובאו לימק"א זמן מה לאחר היווסדו. על כְּלִי ההקשה, העשוי מתכת ועץ, מופיע שמו של המפעל, וכן כתובת המזכירה את המלך ג'ורג' החמישי שמת ב-1936. כלי זה, כפי שהזכיר לנו חגי אגמון-שניר, נקרא קריון (Carillon).



מעל כלי ההקשה שבו ניגנה אינה נמתחו חוטי מתכת אל הפעמונים שבקומה למעלה. עליתי לקומת הפעמונים ושם אטמתי את אוזניי והקשבתי למוסיקה, תוך שאני מביט בענבלים המקישים בפעמונים.





קומת הפעמונים מרשימה במיוחד. יש בירושלים לא מעט מגדלי פעמונים  בכנסיית הקבר ובכנסיית הגואל הלותרנית שבעיר העתיקה, באוגוסטה ויקטוריה שעל הר הזיתים ובעוד מקומות – אבל פעמוני ימק"א מתייחדים בכך, שלצד הפעמונים הגדולים יש עשרות פעמונים קטנים, ובהתאם לכך הצלילים המופקים מהם עשירים במיוחד. כדאי לשים לב גם לכותרות העמודים של חלונות המגדל בקומה זו: כולן גולפו בצורת פעמונים חינניים.




ירדתי מן המגדל הרם, הרמתי את עיני לחזית הבניין וקראתי בערבית: 'לא אלאה אללא אללה', שפירושו 'אין אלוה מבלעדי אללה' (כתובת שמתאימה גם לערבים נוצרים, שכן מוחמד אינו נזכר בה). באותו קו נחקקו גם בעברית דברי הפסוק התנ"כי: 'ה' אלוהינו ה' אחד'. ככלות הכל, בני כל הדתות מאמינים באותו אל.





על לוח הקרמיקה שבחצר הכניסה קראתי את דברי התקווה שהביע הלורד אדמונד אלנבי בטקס חנוכת הבניין, באפריל 1933: 
מקום זה – השלום שורר בו. 
יריבות מדינית ודתית תישכח, 
אחדות בין עמים תטופח ותפותח.


יצאתי אופטימי.

יום ראשון, 21 בדצמבר 2014

פינת ההלכה: על סמים ועבירות קלות

צילום: אגור שיף

בשנת 2012 ראה אור ספר הזוי משהו (ולא סתם בחרתי במילה 'הזוי') שנקרא Cannabis Chassidis, ובו מנסה המחבר לטעון שגדולי החסידות הגיעו לחוויות האקסטטיות והחוץ-חושיות שלהם  מה שקרוי בשפת החסידים 'עליית נשמה'  באמצעות סמי הזיה שהיו זמינים במקומותיהם. בעלי השם, והבעש"ט בתוכם, היו בקיאים לא רק בשמות קדושים, אלא גם ברפואות עממיות וברקיחת תרופות וכתישת עשבי מרפא, והקנאביס בתוכם.


שאלת הסמים לא נדונה הרבה מנקודת המבט ההלכתית, שכן לכאורה ברור שזה אסור ומה השאלה בכלל. בשנת 1973, לפני יותר מארבעים שנה, נשאל הרב הניו-יורקי משה פיינשטיין (1986-1895), שנחשב לגדול הפוסקים בזמנו, אם מותר לבחורי ישיבה לעשן מריחואנה. הרב הנכבד פסק שלא ולא. אסור, כי זה מסוכן לגוף ולנפש, וזה ממכר וגורם לתאווה גדולה וגם גורם לעבור על איסור כיבוד אב ואם, שבוודאי מצטערים מאוד שבנם מעשן סמים (בהנחה שהם עצמם לא מעשנים).

אגרות משה, חלק ד, תשמ"ב (יורה דעה, חלק ג, סימן לה, עמ' רסח)

מאז פסק הרב פיינשטיין מה שפסק לא התמודדו פוסקי הלכה עם שאלה זו.
ש"פ, תלמיד חכם מניו-יורק, מתעניין במקומם של סמי ההזיה בעולמם הרוחני של אבותינו, במיוחד אצל החסידים הראשונים בני דורו של הבעל שם טוב הקדוש. הוא הפנה את תשומת לבי לדיון הלכתי מעניין בסוגיית הסמים, שערך לאחרונה הרב חנן אפללו בחלק ח' של ספר השו"ת שלו, שנקרא 'אשר חנן' (תשע"ג).


הרב חנן אפללו, שהוא רב, דיין ומורה הלכה בבת ים ובאור עקיבא, ועל פי שמו וחתימתו (חנ"א ס"ט) הוא בן נאמן למורשת הפסיקה של יהודי המזרח, ניחן באומץ לב. בפתח הדבר לספרו (עמ' ח) הוא מתלונן על אויביו, בני קורח'  'עטורי זקן וחבושי מגבעת ושחקנים של צדיקים תמימים שאוכלים רק בד"ץ'  שאינם רואים בעין יפה את מגמת הקולא שהוא נוקט בה בספריו:


כשמעיינים בספר אפשר להבין מדוע מתנגדים לו. אפללו איננו רפורמי, חס ושלום, אלא חרדי ספרדי, שמתנגד לשירות בצה"ל ו'מיישר קו' עם העולם החרדי בן זמננו. אבל הוא מתמודד בכנות ובאומץ רב במגוון עצום של שאלות אקטואליות, שרבות מהן קשורות בעולמם הרוחני של אלה המכונים 'חוזרים בתשובה'.

וכך הוא גם נוגע בבעית עישון הסמים הקלים. הרב אפללו מודע לכך שרבים מן המכונים 'בעלי תשובה' או 'חוזרים בתשובה' עישנו סמים בפרק חייהם הקודם ומתקשים להיפרד מהרגליהם הישנים. בתשובתו הוא דן בהבדל שבין סמים 'טבעיים' (חשיש ומריחואנה), שההתמכרות להם אינה שונה בהרבה, לדעתו, מהתמכרות לסיגריות, והם מביאים 'אופוריה ושלווה' (ולא מצינו שהתורה אסרה זאת), לבין סמי הזיה כימיים, שאותם הוא שולל מכל וכל.

שלא כמו ספרות השו"ת המסורתית, שהבנתה שמורה לתלמידי חכמים הבקיאים ברמזיה ובפיתולי לשונה, שפתו של אפללו קולחת ובהירה וכל אחד יכול לקרוא ולהבין. פה ושם גם מתגנבת נימה הומוריסטית לדיון.

הנה דבריו:





בקיצור, אסור אבל. תמיד יש יוצאי דופן ויוצאים מן הכלל וצדדים לכאן ולכאן. ולשומע יונעם.

מקור: כיכר השבת

בעלי התוספות

ג'רי הגלילי טרח ושלח לי צילום של פירוש הרדב"ז להלכות כלאים בספר משנה תורה של הרמב"ם (פרק ה, הלכה יט), ובו נאמרו הדברים המלבבים האלה:
אבל עלי הקנבוס הנקרא קנב אוכלין אותו במצרים ומשכר. ואומרים שהוא משמח. ואוכלין אותו חי כמות שהוא.


רדב"ז, הוא ר' דוד בן זמרא (1573-1479), היה רב ופוסזק חשוב, ממנהיגי היהודים במצרים במאה ה-16. הוא קבור בצפת.

ד"ר דותן גורן נזכר כי בשנת 2008 פרסם פרופ' בני שנון, חוקר מן המחלקה לפסיכולוגיה קוגנטיווית באוניברסיטה העברית, מאמר ובו טען, כי בני ישראל השתמשו בצמחי הזיה במעמד הר סיני. ובקיצור, כאשר התורה מספרת כי 'כל העם רואים את הקולות ואת הלפידים' (שמות, כ 14), אין הכוונה אלא ל'טריפ'.

ואם בחכמי המזרח עסקינן, כבר בשנת 2003 פנה חבר הכנסת לשעבר רומן ברונפמן (מרצ) לרב עובדיה יוסף וביקש ממנו כי יתיר שימוש בסמים קלים. הרב לא התייחס.

YNET, ידיעות אחרונות, 18 בדצמבר 2003