יום רביעי, 17 ביוני 2015

דבר ראשון: עוללות משנותיו הראשונות של העיתון 'דָּבָר'

כולם קוראים 'דבר'
כרזה שעיצבו האחים גבריאל ומקסים שמיר (מקור: האחים שמיר  מעצבים שהיו לסמל)

מאת מרדכי נאור

זה לא מכבר, ב-1 ביוני 2015, מלאו תשעים שנה להולדתו של העיתון 'דָּבָר', שפעם היה המלך הבלתי מעורער של העיתונות בארץ. במשך 71 שנים הופיע העיתון מדי יום, ובסך הכל נדפסו יותר מ-21 אלף גיליונות. גיליונו האחרון ראה אור ב-21 במאי 1995.

הגיליון הראשון של 'דבר', ט' בסיון תרפ"ה (1 ביוני 1925)

ימיו הגדולים של העיתון היו ב-25 שנותיו הראשונות (1950-1925), כאשר נערך על ידי האב המייסד ברל כצנלסון (1944-1925), ולאחר פטירתו בידי זלמן רובשוב-שזר (1949-1944). באותן שנים הוא לא רק היה העיתון החשוב ביותר בארץ; גם תפוצתו הייתה הגדולה ביותר, ונוסף לכך נחשב מעין עיתון רשמי של הנהגת היישוב. השנים הבאות היו טובות פחות ואפילו רעות, ודי להזכיר שלאחר עזיבתו של רובשוב, ועד שנת 1954, לא היה לעיתון עורך כלל, כי לא נמצא האדם המתאים ואף הוצע 'לייבא' עורך יודע עברית מארצות-הברית.

בתחילת שנות השבעים קיבל העיתון שתי זריקות מרץ: תחילה, כאשר מונתה חנה זמר לעורכת העיתון (יולי 1970). היא החליפה את העורך הוותיק יהודה גוטהלף, והצליחה להעניק לעיתון, לזמן מה, נעורים מחודשים. לאחר מכן, עם איחוד שני העיתונים 'דבר' ו'למרחב', נוספו לעיתון כעשרים אלף מינויים. אלא שלימים התברר כי פגה השפעתן של הזריקות והעיתון החל לאבד מינויים ומפרסמים בקצב מואץ.

לפני מספר שנים החלטתי לחקור את סוד הצלחתו של העיתון בימי זוהרו. התוצאה היא ספר שראה אור לפני כמה שבועות בהוצאת הקיבוץ המאוחד וממנו ליקטנו כמה עוללות.


א. מי נתן לעיתון את השם 'דבר'?

סברה רווחת היא, כי המשורר חיים נחמן ביאליק, שהיה ידוע כ'קופירייטר' גאוני (בין השאר המציא את השם 'אגד' לחברת האוטובוסים הגדולה), הוא שהעניק לעיתון את שמו.

אחת מאגדות 'דבר' מספרת, כי ברל כצנלסון, עורכו הראשון של העיתון, ביקש מביאליק שם לעיתון החדש. ביאליק המציא מיניה וביה את השם והסביר, כי 'דבר' הוא גם דיבור וגם עניין, ויש בו גם זכר לשירו-שלו 'דבר'. אגדה זו כבר הפכה לחלק מההיסטוריה, אך מתברר שביאליק עצמו לא תבע זכות אבהות על השם. וכך סיפר המשורר במסיבה שנערכה בשנת 1926 בניו-יורק, במלאת שנה לעיתון 'דבר': 'ראשי העיתון נמלכו בי בדבר השם לפני הופעת הגיליון הראשון ואני רציתי להציע שם זה ממש'. משמע, השם 'דבר' הובא רק לידיעתו, ככל הנראה על ידי ברל. ואכן, זקני 'דבר' שעמם שוחחתי קבעו בפסקנות: הממציא היה ברל.

תמונת ברל כצנלסון בפנקס העיתונאי שלו, 1935 (מקור: ארכיון מפלגת העבודה)

ב. הסמליל של 'דבר'

הסמליל (לוגו) של 'דבר' השתנה ארבע פעמים. ב-45 שנותיו הראשונות של העיתון בלט בראש העיתון הסמליל שעוצב על ידי לילי צדק, עולה חדשה מגרמניה שעסקה גם בגרפיקה. האותיות דָּבָר נוקדו והיו בפונט עבה במיוחד. כותרת המשנה הייתה 'עתון פועלי ארץ ישראל'.


כביטאונה של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל ושל תנועת העבודה לדורותיה שמר 'דבר' על מכובדות שמרנית. צבע בעיתון נחשב סממן זול האופייני לצעקנוּת של עיתוני הערב.

ב-1 ביולי 1970 נכנסה חנה זמר לתפקיד העורכת ומיד הכניסה שינויים רבים בעיתון. בין השאר סילקה את הניקוד מהסמליל, הקטינה את כותרות המשנה ('עתון פועלי ארץ ישראל' ו'ההסתדרות') והעבירה אותן ל'בוקסה' שמשמאל לסמליל הראשי. שני הקווים שנמתחו מתחת לסמליל נצבעו באדום. 




לא כל השינויים שהכניסה זמר התקבלו בברכה. דני קֶרְמָן, שהופקד יחד עם דודנו אריק קרמן, על העיצוב הגרפי, נוהג לספר כי שני הפסים האדומים שהודפסו מתחת לשם העיתון עוררו התנגדות. יום אחד הוא שמע מאחורי גבו שיחה ביידיש בין שני פועלי דפוס: 'מה היא חושבת לעצמה, חנה זמר, שאם היא אישה מותר לה למרוח את העמוד הראשי בליפסטיק?'.

חנה זמר, 1977 (צילום: יעקב סער, לע"מ)

ב-1990, עשרים שנה אחר כך, כשנכנסו לתפקידם העורך הראשי יורם פרי והעורך האחראי דני בלוך, נזנח הסמליל הישן כליל והוחלף באותיות מודרניות.

ב-1996, שנת קיומו האחרונה, החליף העיתון גם את שמו ונקרא 'דבר ראשון'. באופן אירוני, 'דבר ראשון' היה גם גלגולו האחרון של 'דבר'.

                   
ג. הצנזורה הבריטית נגד 'דבר'

בתקופת המנדט הבריטי סבל העיתון לא אחת מידה הקשה של הצנזורה, שלא רק פסלה ידיעות אלא גם סגרה את העיתון לא מעט פעמים. אחרי 1936, ובעיקר בתקופת מלחמת העולם השנייה והמאבק נגד הבריטים בשנות הארבעים, התנהלו בין הצנזורה ל'דבר' מאבקים אין סופיים. כך לדוגמה, בימי המלחמה ביקש העיתון לפרסם מאמר מתורגם, שראה אור קודם בעיתון קטן באנגליה ושמו 'ניו לידר'. הצנזור פסל את הפרסום בנימוק המקורי הבא: העיתון באנגליה הוא שולי ואיש לא שם לב למה שנכתב בו; לעומת זאת, פרסום בעיתון כה מרכזי כ'דבר' עלול להביא את הנכתב לידיעת הגרמנים...

כל החומר שנכלל בעיתון הוגש לצנזורה, לרבות מדורי הספורט, הספרות וטורי האקטואליה המחורזים של נתן אלתרמן. בנובמבר 1945 אישרה הצנזורה קריקטורה של הצייר אריה נבון, שנשאה את הכותרת 'כבוד לקלעים'. הקריקטורה נפסלה בדיעבד והביאה לסגירת העיתון לשבוע בהוראתו של ג'ון שׁוֹ, המזכיר הראשי של ממשלת המנדט. נראו בה שני רופאים בבית חולים תל-אביבי, שטיפלו בילדים שנפצעו בהפגנה אנטי-בריטית. רופא אחד אומר לחברו: ראה איזה סנייפרים [צלפים] הם האנגלים, פוגעים גם במטרות קטנות כל כך...


גם כשנסגר העיתון הוא המשיך להופיע, אך בשם שונה. לפי החוק הבריטי, עיתון חד-פעמי לא היה זקוק לרישיון, וכך קרה שבימים בהם לא הופיע 'דבר' ראו אור עיתונים חד-פעמיים בשם 'אֹמֶר' או 'פנקס', שנמכרו וחולקו למנויי העיתון.

כותרת 'אֹמֶר' (1 במרס 1940), שהחליף את 'דבר' לאחר סגירתו בידי הצנזורה הבריטית 

אנשי 'דבר' הצליחו לא אחת לעקוף את הצנזורה בדרך מתוחכמת. בתיאום עם צנזור יהודי הועברו לצנזורה ידיעות וכותרות חריפות במיוחד נגד הבריטים, שהמערכת לא התכוונה כלל להכלילן בעיתון. הצנזור, כמובן, פסל את כולן, וכך ידיעות אחרות, קיצוניות פחות, אושרו בנקל, שכן בהשוואה לאלו שנפסלו הן היו 'פחות מסוכנות'.

עקיפה מתוחכמת במיוחד הופעלה כאשר הצנזורה הבריטית סירבה לאשר את פרסום המידע על אסון טביעת אניית המעפילים 'סְטְרוּמה' בים השחור, על 760 נוסעיה, ב-24 בפברואר 1942.

אנשי 'דבר' הגישו לצנזורה שישה פסוקי תנ"ך העוסקים בנושאי אסונות, מים וים, והבריטים לא יכלו, כמובן, להרשות לעצמם לפסול את התנ"ך. מה שהם לא ידעו, אך כל קורא עברי ידע: אם מחברים את האותיות הפותחות של הפסוקים (אקרוסטיכון) מתקבלת המילה סטרומה... 

רק למחרת התירה הצנזורה להביא את הסיפור הנורא לידיעת קוראי העיתון.

דבר, 26 בפברואר 1942

כשקמה המדינה והופעלה הצנזורה הישראלית, היה על העיתון להתמודד עם צנזורים 'משלנו'. לדעת כמה מאנשי 'דבר' הוותיקים היו צנזורים אלה ותרנים מדי, והתירו לעיתונים אחרים לפרסם 'סודות' שב'דבר', שראה את עצמו עיתון השלטון, לא הודפסו. 'יש שאנו שואלים את עצמנו', כתב חיים שוּרֶר, מזכיר המערכת (ולימים העורך הראשי), 'אם עין הצנזורה פקוחה דיה על כל הפרסומים בעיתונות'...


חיים שורר (1968-1895)

ד. ברל מהתל באנשי 'דבר'

מיהו אורי ערערי המסתורי?

ברל כצנלסון, העורך הראשי במשך תשע-עשרה שנה ועד יומו האחרון, היה אדם רציני  מנהיג פוליטי ובעיני מעריציו גם נתפס כמין אדמו"ר חילוני. למעשה, אחרי עשר שנות עריכה החל ברל להתרחק מהעבודה היומיומית והסתפק בכתיבת מאמרים ארוכים בנושאי השעה ובנושאים עיוניים והיסטוריים.

פעם אחת החליט ברל להתל באנשי 'דבר'. בשנת 1937 נסע להחלמה במצרים ומשם שלח מאמר לעיתון בשם 'בשולי משפט אחד'. הוא החליט לא לפרסם את המאמר בשמו אלא בכינוי 'אורי ערערי'. המאמר, שראה אור ב-6 באפריל 1937, עורר בבית 'דבר' התרגשות רבה. איש לא הכיר את אורי ערערי, שקיבל מקום מכובד ונרחב ביותר – מאמר 'מרתף' בתחתית עמוד וחצי של הגיליון, ובסך הכל כ-2,500 מילים. נושא המאמר היה משפטו של נער, שנעצר במשטרה, הוכה והועמד לדין. נכללו בו גם נושאי דת ואמונה, ובקיצור מרקחת פובליציסטית משובחת.

ברל עלץ כשהוברר לו כי כל מומחי העיתון לא הצליחו לזהות את הכותב. אפילו דב שטוק (סדן), שידע כל דבר, הפעם כשל...

עמוד השער של 'דבר' ב-13 באוגוסט 1944 מבשר על פטירת ברל 

ה. 'דבר' ובן-גוריון


משה שרתוק (שרת), שהיה אז אחד העורכים של המהדורה האנגלית של 'דבר', נקרא בקיץ 1931 לעמוד לצדו של ד"ר חיים ארלוזורוב, ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית. בדיון מיוחד שנערך במרכז מפא"י, בשאלת מעברו של שרתוק מעיתונות לפוליטיקה, אמר דוד בן-גוריון, שהיה אז המזכיר הכללי של הסתדרות העובדים ותומך גדול של העיתון: 'דבר שקול בעיני כמו ההסתדרות עצמה. שני מפעלים יש לנו בארץ: ההסתדרות וה"דבר" '. 

ההסתדרות הייתה למעשה המו"ל של 'דבר' (והדבר בא לידי ביטוי גם בלוגו הקבוע של העיתון שהוזכר לעיל), ובן-גוריון נתן אפוא משקל שווה להסתדרות העובדים, על רבבות חבריה, ולעיתונה.

ו. האימפריה של 'דבר'

'דבר' היה לא רק עיתון: זו הייתה אימפריה של ממש, שהיו לה שלוחות ברוב שטחי החיים.

במהלך עשרים וחמש השנים המתוארות בספר יצאו מבית 'דבר' הפרסומים הבאים: 'מוסף לחגים ולמועדים' – שבועון ראשון בארץ לספרות ותרבות, שצורף לגיליונות יום שישי בחמש-עשרה שנותיו הראשונות של 'דבר'; מהדורות באנגלית ובגרמנית; 'דבר לילדים' – שבועון הילדים הנפוץ והמשפיע ביותר בארץ; 'דבר הפועלת' – עיתון נשים; 'המשק השיתופי' – עיתון כלכלי; 'תוספת צהריים' (שלפעמים כונתה 'תוספת ערב'), שהייתה מהדורת אחר-צהריים של עיתון הבוקר, אך בקו קליל יותר; 'חקיקת אל-אמר' (דבר האמת) בשפה הערבית; 'דבר לגולה'; 'הגה' – עיתון מנוקד לעולים חדשים; 'דבר השבוע' – שבועון לכל המשפחה; שנתוני 'דבר', שהיו ספרים גדושים בחומר ספרותי, עיוני ופוליטי.

הגיליון הראשון של 'דבר לילדים', 27 בפברואר 1936
דבר השבוע, 22 באפריל 1948 (מקור: סמליל)
השבועון בערבית 'חקיקת אל-אמר'
דבר הפועלת, 25 באוקטובר 1938

האימפריה התבססה במידה רבה על דפוס 'דבר', ששנים ארוכות היה הגדול ביותר בין בתי הדפוס של העיתונים בארץ, והיווה מרכז רווח חשוב של העיתון.

מן האימפריה נותרו היום רק הזיכרונות ושלט מיותם, שצולם בסניף 'דבר' ברחוב הנביאים 27 בחיפה...

צילום: מרים ברוק-כהן, בלוג 'כתוב על הקיר'


10 תגובות:

  1. ובל נשכח את המוסף הסאטירי "דבר אחר"

    השבמחק
  2. מדור חשוב עבר מעיתון "למרחב" בעת האיחוד היה : המדור הספרותי משא".
    מדור זכור לטוב, היה מדורו של הסופר חיים באר "מיומנה של תולעת ספרים" שהופיע ב"דבר השבוע".

    השבמחק
  3. שלילת "דָבָר" מביאליק – על כרעי תרנגולת

    כנראה מתוך חולשת היצר "לחדש בכל מחיר", שולל מרדכי נאור מביאליק את נתינת השם "דבר" לעיתון, וזאת בהסתמך על דברים שביאליק שכביכול אמר במסיבה כלשהי. אך משום מה אין נאור מפרט מי ומי הוא מוסר העדות, והיכן בדיוק פורסמו הדברים. האין מדובר בעוד אחד מהעיתונאים זרזירי העט, שנהגו להביא את דבריו של ביאליק ברשלנות ובסירוס, ואשר אותם הִרבה המשורר להוקיע?

    כך או כך, מול המקור העלום והמפוקפק שמביא נאור עומדת עדותו החד־משמעית של ביאליק בשיחה עם מרדכי עובדיהו: "זכורני, מה מאוד התלבטו להמציא שם נאות לעיתון הפועלים בארץ, עד שסברו וקיבלו מידי את השם שהצעתי – 'דָבָר'" (מרדכי עובדיהו, "מפי ביאליק", מסדה, תל אביב תש"ה, עמ' מו).

    עדות נוספת לכך שביאליק (ולא ברל) הוא שהעניק ל"דבר" את שמו ניתן למצוא במקור הבא: ר' בנימין, "שיחה עם ברל כצנלסון על 'דבר'", בתוך מרדכי שניר (עורך), על ב' כצנלסון (זיכרונות ודברי הערכה), הוצאת מפלגת פועלי ארץ־ישראל, תשי"ב, עמ' 70.

    גם אניטה שפירא בביוגרפיה שלה על ברל (כרך א, עמ' 249) כותבת שביאליק הוא שהציע את "דבר" כשם העיתון, כשהיא משעינה את קביעתה על השיחה האמורה של ר' בנימין עם ברל.

    השבמחק
    תשובות
    1. שמואל ידידי,
      אתה בהחלט צודק. ברוב המקורות כתוב במפורש שביאליק הוא אבי השם "דבר". כך כתוב גם בספרי. אני הבאתי מקורות אלה, תוך ציון המקומות והזמנים שבהם נכתבו או הושמעו. עם זאת מצאתי לנכון, להביא גם דעה אחרת – לגבי ה"אבהות" על השם.

      אשר למוסר העדות על דברי ביאליק בניו-יורק, טעית ידידי אבנרי: בגיליון 11 ביולי 1926 של "דבר" הובא דיווחו של א. לוין מניו-יורק, והרי הוא מוסר העדות. העיתון חזר על העדות הזאת בגיליון חג העשור שלו (31 במאי 1935). פרטים אלה מופיעים בספרי, בהערה 21 בעמ' 40.

      אני מרשה לעצמי לצטט את הכתוב בספרי (עמ' 30): "כמעט בכל המקורות העוסקים בייסוד 'דבר' מיוחסת נתינת השם למשורר חיים נחמן ביאליק. אנשים שאין לפקפק באמינותם... אמרו וכתבו זאת". בדיעבד, נתקבלה ונתקבעה רק הגרסה שביאליק הוא אבי השם והדברים כתובים וחקוקים בדפי ספרי.

      מחק
    2. למכובדי הנשגב מרדכי נאור,

      את חזרתך בתשובה, בדבר הסנסציה המדומה על אבהותו , כביכול, של ברל לשם העיתון "דבר" – אני מקבל בשמחה; אך כלל לא נהיר לי, מהי "הטעות" שאתה מייחס לי.

      הנראה לך, שעצם זה שאתה מסתפק בציון שם הפלמוני מוסר העדות – מקנה לדבריו איזו אמינות או יתר תוקף, גם אם אלה חזרו וצוטטו בשנייה או בשלישית???

      מחק
  4. ושוב אזכיר את המלחמה על כל קורא ומנוי בין עיתוני "הארץ" ו"דבר". כאשר הפרסומת לעיתון "הארץ" היתה :
    דבר ראשון בבוקר - "הארץ"
    ו"דבר" השיב :
    כל הארץ קוראת "דבר"
    אנשי ספר לא פחדו ממשחקי מילים בהם מוזכר גם שם היריב.

    השבמחק
  5. ולא נשכח שאורי צבי גרינברג ראה בו אחד מ"במות הבית" שלו באמצע שנות ה- 20 בו פירסם שירים וסדרת מאמרים תחת הכותרת 'ממגילת הימים ההם'.

    השבמחק
  6. באשר לפסים האדומים של עיתון ״דבר״ בעידן חנה זמר.
    בלילה שבו הודפס לראשונה העיתון המחודש, חנה זמר חיכתה בהתרגשות במשרד המערכת להגעת הגיליון הראשון ממכונת הדפוס. יחד איתה חיכינו דני קרמן ואנוכי אריק קרמן שעיצבנו את העיתון.
    הופיע הגיליון הראשון - הפסים שחורים, הדפס לא מוכן להדפיס פסים אדומים. לא הועילו מאמצי השכנוע של חנה זמר הדפס עמד בסירובו. לקחתי יוזמה וירדתי לדפוס עם בקבוק הוודקה שהבאנו לכבוד המאורע ולאחר כמה כוסיות התרצה הדפס, הפסים השחורים הפכו לחומים עד שלבסוף בגיליונות האחרונים של המהדורה הפסים היו אדומים.

    השבמחק
  7. "דבר" היה העיתון היומי היחידי בארץ שפרסם מדור קבוע להומוסקסואלים ולסביות. המדור "הומוגני" בעריכת צבי מרום, בן כפולת עמודים אחת, התפרסם במוסף "דבר השבוע" בשנים האחרונות לקיומו של העיתון.

    השבמחק
  8. לפני כחצי שנה עלה אתר אינטרנט חדש תחת השם "דבר ראשון", כאתר חדשותי יומי, בהוצאת ההסתדרות הכללית
    www.davar1.co.il

    השבמחק

הזינו את תגובתכם בחלון התגובות. אחר כך פתחו את הלשונית "הגב כ:", לחצו על "שם / כתובת אתר' ורשמו את שמכם (אין צורך למלא את 'כתובת אתר'). נא רשמו שם אמיתי (מה יש להסתיר?) או כינוי, והימנעו, ככל שניתן, מ'אנונימי'. לבקשה 'הוכח שאינך רובוט' הקליקו על העיגול – זהו.

מגיבים שאינם מצליחים להעלות את תגובתם מוזמנים לכתוב אליי ישירות ואני אפרסם את דבריהם.

תגובות שאינן מכבדות את בעליהן ואינן תורמות לדיון – תוסרנה.