יום שישי, 1 בינואר 2016

גלגולו של ניגון: אין כמו יפו בַּלֵּילוֹתֶ'ה

נמל יפו בלילה (צילום: ברוך גיאן)

מוקדש לידידי ברוך גיאן
שילדותו עברה עליו ביפו

א. אין כמו יפו בעולם

הרבה שירי זמר מוכרים ואהובים יש על יפו. החל ב'זוהי יפו', של יוסי גמזו ומשה וילנסקי (המזוהה עם ביצועו של אבי טולדנו), עבוֹר ב'כל הכבוד' של דן אלמגור ודוּבִּי זלצר מהמחזמר 'קזבלן' ('אחד הולך עם בחורה ביפו בין ערביים', בביצועו הבלתי נשכח של יהורם גאון), וכלה ב'נמה יפו, נמה' היפהפה, שכתבו יוסף מילוא ויעקב שרת והלחין יוני רכטר (בביצוע הדודאים). אבל בראש המצעד ניצב, לטעמי, 'אין כמו יפו', שירו של חיים חפר, המוכר יותר כ'אין כמו יפו בלילותֶ'ה'.

המגדלור ביפו. גלוית דואר מראשית המאה ה-20 (מקור: ויקיפדיה)

שיר זה הוא כבר כמעט בן שישים שנה. מאז כתיבתו, בשנת 1957, הוא סיפק לא מעט מטבעות לשון, ובראשן שורות הפתיחה 'אין כמו יפו בלילותֶ'ה / אין כמו יפו בעולם', שהפכו צירוף רווח לתיאור יופיה של עיר הנמל העתיקה שעל חוף הים התיכון, ולא רק בלילות אלא גם בימים. השורה הזו גם צוטטה בשירם משנת 2001 של יהודה פוליקר ויעקב גלעד, 'איך קוראים לאהבה שלי':
זה רובה זה מצלמה / זה מצטלם כמו מלחמה וזה נשמע כמו יריות / ואין כמו יפו בלילות 
הצירוף 'שפתיים צבע דם' גם הוא חלחל לשפתנו (למשל בשיר משנת 2000 של יוני רועה, 'היא כל כך יפה'), וכמובן, 'ככה זה בעולם, אין אמון בבני אדם'...

ומה פשר התוספת '-תֶה' ל'לילותֶ'ה', ל'חתיכותֶ'ה', ל'מנדנדוֹתֶ'ה' ול'זוּגוֹתֶ'ה'? כפי שיוברר בהמשך, זו לא רק תפארת החרוז, אלא גם רמז משועשע למקור הצרפתי של השיר.

הטיפוסים המיוחדים של יפו, שחפר תיאר בקיצור נמרץ בשיר, קרמו עור וגידים בשנות השבעים והשמונים ב'תמונות יפואיות', סדרת טוריו ההומוריסטיים (ואחר כך ספריו) של העיתונאי מנחם תלמי, שנכתבו בהשראת ספריו הידועים של דיימון ראניון. בשנות התשעים הפכו ספריו של תלמי גם לסדרת טלוויזיה מצליחה.

מנחם תלמי, תמונות יפואיות: סיבוב שני, ספריית מעריב, 1981; ציור: שמואל כץ

שירו של חפר נכתב עבור תוכניתם הראשונה של חברי 'רביעיית מועדון התיאטרון' (1957) שביים יוסף מילוא. ברביעייה זו, שהייתה חיקוי גלוי לרביעיית 'פְרֶר ז'אק' (Les Frères Jacquesהאחים ז'אק) הצרפתית, היו חברים שמעון בר, גדעון זינגר, ראובן שפר, וייבדל לחיים ארוכים  יענקל'ה בן-סירא.



מודעה על פתיחת מועדון התיאטרון (מעריב, 10 במאי 1957)

שלוש שנים מאוחר יותר, ב-1961, השיר נכלל גם בתכנית הראשונה של להקת 'התרנגולים', שביימה נעמי פולני. זהו הביצוע המפורסם, האהוב והמוכר ביותר:



ב. המילים

הנה המילים כפי שנדפסו לראשונה בספרו של חיים חפר 'מלים לַמנגינות', הוצאת 'עמיקם', תשכ"ב (1961), עמ' 104-102 (הציורים של אריה נבון):


ג. השטח הגדול

חפר מתאר בשיר כמה מן הטיפוסים הססגוניים  שלא לומר קרימינלים  שאיכלסו את 'השטח הגדול' של יפו העתיקה בשנות החמישים, כאשר יפו עדיין לא הייתה מפונפנת ויוקרתית כפי שהיא כיום.

לאחר מלחמת העצמאות הייתה יפו עיר הרוסה וחרבה, שממנה כבר נמלטו אלפי משפחות ערביות. את מקומם של הערבים שברחו תפסו עתה משפחות של עולים חדשים, שהתמקמו בבתים ההרוסים ונטולי התשתיות. אבל אין לטעות, הריסות השטח הגדול נוצרו כבר בעקבות דיכוי 'המרד הערבי הגדול' בידי הבריטים (1939-1936). הבריטים ניצלו את ההזדמנות ופוצצו בתים רבים, גם כענישה וגם כדי לפלס צירי מעבר בשטח הצפוף.

בעיי החרבות הללו, בחלק הצפוני של העיר העתיקה, שהיום נמצא במרכזו 'גן הפסגה', גרו בשנות החמישים בצוותא בני המשפחות הערביות שנשארו בעיר ועולים מכל תפוצות ישראל, אשכנזים ומזרחיים. מטבע הדברים הפך השטח הגדול לאתר שבו צצו מאורות פשע, מועדוני הימורים ופרח בו פשע זעיר של גנבים, קלפנים, זונות, שיכורים ובריונים. בקיצור, לא מקום נחמד לאנשים מהוגנים.

צילה בינדר, 'השטח הגדול' (דבר, 14 בינואר 1955)

משהו על ההווי שהתפתח בשנות החמישים בשטח הגדול, והיה מקור השראה ודאי לכתיבת השיר, אפשר למצוא בדיווחים רבים שהתפרסמו בעיתונות באותם ימים. הנה דוגמה צבעונית במיוחד, העוסקת בחיים דהאן, עבריין מפורסם בשעתו, שכונה גם 'קזבלן'. דהאן היה זה שכנראה עמד מאחורי דמותו הספרותית של 'קזבלן', כפי שזו עוצבה במחזה המפורסם (ולימים גם המחזמר והסרט) שכתב יגאל מוסינזון.

חרות, 13 בינואר 1953
בנימין זיגל (2001-1922) עטור מדליות
(מקור: הלוחם היהודי במלחמת העולם השנייה)

אגב, 'הקצין ב. זיגל', שעל פי הידיעה בעיתון חטף 'ראשיה' מחיים דהאן, היה גם הוא דמות מיתולוגית, ולא בדיוק 'שוטר חנפן'...

זהו ניצב בנימין זיגל, לימים קצין חקירות נודע במשטרת ישראל שהקים את היחידה הארצית לחקירות הונאה, התפרסם בכינוי 'זיגל האיום' והיה אימת הפוליטיקאים המושחתים ואנשי 'הצווארון הלבן'.

זיגל, שבמלחמת העולם השנייה לחם בצבא האדום ובצבא פולין העממי וזכה במדליות רבות על אומץ לבו, עלה לארץ ב-1948 ומיד התגייס למשטרת ישראל.


חיים דהאן 'מלך השטח הגדול' ובת זוגו יפה. צילום מתוך השבועון 'העולם הזה' (מקור: חדר המידע)



כמה שנים קודם לכן, אותו יגאל מוסינזון פרסם את החלק החמישי בסדרת ספריו הנודעת 'חסמבה', ומיקם את העלילה בשטח הגדול. הסיפור 'חסמבה וילדי ההפקר' (טברסקי, תשי"ב / 1951) עסק בחבורת ילדים שחיו חיי פשע וילדי חסמבה נאבקים כדי לשחררם מהשפעתו הרעה של פטרונם, הנבל האולטימטיבי, אלימלך זורקין.


והנה עוד כמה פירושי מילים ומושגים שנזכרים בשיר, עבור הדור שלא ידע את השטח הגדול.

כשעוברות החתיכות'ה ... ווֹלָה, זאת ממול פצצה!

כינויים מיושנים אלה לנשים יפות ומושכות רווחו במקומותינו עשרות שנים, עד שעודכנו בדור האחרון בביטויים חינניים פחות ופוגעניים יותר ('שָׁאפָה', 'כּוּסית' וכדומה).

מילת הסלנג 'חתיכה (וברבים 'חתיכות') הומצאה, ככל הידוע לי, בסך הכול כמה שנים קודם לכן, ב-1950, על ידי המתרגם המחונן אליעזר כרמי. כרמי, שתרגם לעברית את סיפוריו של דיימון ראניון, העניק לקובץ הראשון את הכותרת 'ברנשים וחתיכות'  תרגום של שם המחזמר המצליח Guys and Dolls, שהועלה לראשונה בברודוויי באותה שנה. במהדורה מאוחרת תרגם זאת כרמי בצורה מדויקת יותר: 'ברנשים ובובות', אך הכינוי 'בובה' לנערה יפה, שאומנם הזכיר גם את ה-babe באנגלית, לא תפס בעברית, ונשמע קצת מלאכותי. לעומת זאת ה'חתיכה' שלטה בסלנג הישראלי ללא מצרים במשך שנים רבות.

אינני יודע מתי נכנסה לשפתנו המילה 'פצצה' ככינוי לאשה יפה באופן יוצא מן הכלל. אולי בשיר זה של חפר?

בוא ניקח פה כסא-נוח ונמכור אותו לשְׁמִיל

מי זוכר היום את ה'כסא-נוח'? רק עליו אפשר לכתוב רשימות נוסטלגיה ארוכות.

בכל בית ישראלי עם מרפסת היה כסא כזה, בעל מסגרת מתקפלת עשויה עץ או אלומיניום, ועליה נמתחה יריעת בד ברזנט או רצועות קלועות של פלסטיק. אין צריך לומר, ששפת הים הייתה זרועה במאות כסאות-נוח, שאותן אפשר היה לשכור מגברתנים ובעלי חזקה למיניהם. כשהכסא היה נפתח לכל ארכו יכולת להתמתח עליו, להפקיר גופך לקרני השמש ו'לנוח'. כאשר קמת מישיבת המרגוע הזו תמיד נשארו סימני רצועות על הגב ועל הישבן, ואילו הכיסאות על שפת הים היו סתם מטונפים בחול וספוגים במים ובזפת... אח, היו ימים!

כסאות-נוח על שפת ים תל-אביב (מקור: נוסטלגיה אונליין)

שורה חמש ב'צְלִיל'

קולנוע צליל נפתח בשנת 1947 בשדרות ירושלים 10 תחת השם 'סינימה ראשיד'. ב-1949 הופעל הקולנוע על ידי קבוצת נכי מלחמת העצמאות, ששינו את שמו ל'צליל' (ככל הידוע, על שמה של קצינת השיקום שלהם בבית חולים תל השומר, ששמה היה צלילה). היום נמצא במקום, באופן מקרי אך סמלי, 'מועדון התאטרון'.

חזית קולנוע 'צליל', 1968 (צילום: משה מילנר, לע"מ)

באנו אל תוך בנק-הָעָם

בנק בשם כזה, שאת קופותיו ניסתה לפרוץ חבורת השלימזלים שמתוארת בשיר, לא היה ולא נברא. אבל היה 'בנק קֻפּת-עם', ואולי לבנק זה, שהיה לו סניף ביפו, ברחוב רזיאל 19, התכוון המשורר. בנק זה, אגב, נקנה על ידי בנק לאומי והתמזג לתוכו בשנת 1977.

מעריב, 24 ביולי 1955

השמות שנזכרים בשיר  אלוירה, לוֹטֶה, שמיל, צ'יקו הנהג, מוישה גנב הזגג, אלי פוקר הקלפן  הם כמובן חסרי משמעות, ובכל זאת הם מלמדים על האופי הרב-עדתי של אוכלוסיית יפו בשנות החמישים. במיוחד אהוב עליי 'מוֹיְשֶׁה גַּנֶב הזגג', שבלי ספק דיבר יידיש...

ד. המקור הצרפתי


מניין נחל חיים חפר את שירו?

המקור השופע ממנו ינקו פזמונאינו בשנות החמישים, ובראשם חיים חפר ומכובדנו, יבדל לחיים ארוכים, דן אלמגור, היה הזמר הצרפתי, ובעיקר שנסוניהם של להקות כמו רביעיית ה'פרר ז'אק' או ה'קומפניון דה לה שאנסון'. ואכן, כפי שכבר הראיתי ברשימה קודמת בעונ"ש, שעסקה בגלגולי השיר 'אוהבי הטבע', גם שם וגם כאן נטל חיים חפר לחן ששרו ה'פרר ז'אק', וגם שם וגם כאן כל הקרדיטים השתבשו לחלוטין.

כפי שאפשר לראות בצילום המילים למעלה, חפר נתן את הקרדיט על הלחן לפלוני בשם פ' לוריס. במקורות מאוחרים יותר כבר נפתח הקיצור פ' לפרנסואה – צרפתי או לא? אבל מה לעשות והפ' הוא לא 'פרנסואה' אלא 'פביאן'; והאיש אינו המלחין, אלא מחבר המילים בצרפתית. לא צריך לומר שאין שום קשר בין המילים המקוריות לבין יפו, לא בלילות ולא בימים.

בשנת 1955 שרה חבורת הפרר ז'אק  שעליה כבר כתבנו בקצרה כאן  את השיר 'Totor têtu' (טוטור הקטן). מילות השיר נכתבו על ידי פביאן לוֹריס (Fabien Loris), שהתפרסם פחות כפזמונאי ויותר כשחקן קולנוע (1979-1906), ואילו הלחן הוא של כריסטיאן ורז'ה (Christiane Verge), שהלחינה שנסונים רבים (1974-1903).

את המילים המקוריות בצרפתית אפשר למצוא כאן.



ההקלטה המקורית של השיר בביצוע הפרר ז'אק, ובו מצויינים שמות הפזמונאי והמלחינה

כאן אפשר לשמוע הקלטה נדירה של המנגינה בביצוע שלושה אקורדיוניסטים וירטואוזיים (טוני מורנה, אמיל פרוד'הומה וז'אן קארדון). ההקלטה שמורה באוספי הספרייה הלאומית הצרפתית.



ה. ובחזרה אלינו...

'אין כמו יפו' זכה לביצועים נוספים. ב-1965 הקליט אותו צדוק סביר 'במקצב ריקודים':



כאן ביצוע משותף של גידי גוב עם להקת 'אטרף', בתכנית הטלוויזיה 'לילה גוב' (1996):



וכאן עיבוד כלי של הלחן בביצוע נהדר (לטעמי) של אמן האקורדיון עוזי רוזנבלט, ולצדו אוריאל אטלס (גיטרה) ונח רוזנצוייג (חליל). הוקלט בפסטיבל אבו גוש, 2014.



ולסיום, קריאה נרגשת לחובבי הזמר העברי והספורט האתגרי:

מי בכם ימצא לנו סוף סוף את המקור המקסיקני (?) האבוד לשירו של חיים חפר 'רחוב פנורמה' ('יש בחיפה חתיכה / היא גרה ברחוב פנורמה'), שגם אותו שרו חברי 'רביעיית מועדון התיאטרון' ואחריהם 'התרנגולים'?



13 תגובות:

  1. כסאות נוח קיימים ועוד איך. קניתי כזה בקיץ. לפעמים קוראים להם "מיטות שיזוף"

    השבמחק
  2. לגבי "קזבלן" - יש גירסאות נוספות מי האיש העומד מאחורי הדמות. בין השאר "משה מולכו" מחטיבת גבעתי. ראו הקישור המצורף :
    http://www.haaretz.co.il/misc/1.1323133

    השבמחק
    תשובות
    1. הכתבה על מולכו מרתקת, תודה תודה שהפנית אותנו אליה.

      מחק
    2. ועוד משהו חשוב ששכחתי - המקלען המעיר המוזכר בכתבה , צביקה ליבוביץ (לביא) , היה שכני ונפטר לפני שנים מעטות. אביו של צביקה - דוד ליבוביץ - הוא ממציא ה"דוידקה".

      מחק
  3. תודה על המאמר המקיף והמשכיל... ותודה גם ליעקב וימן על המאמר המרתק על מולכו

    השבמחק
  4. מיכאל גינזורג1 בינואר 2016 בשעה 12:17

    כתבה נפלאה המוקדשת לאדם נפלא

    השבמחק
  5. כדאי להזכיר את אחד מפזמוני יפו המוקדמים יותר: להיט 'סלוני' שישראל יצחקי הקליט (בתקליט 78 כמובן) בשנות החמישים המוקדמות. בוואלס הזה, בסגנון מעין-צרפתי, מתוארת יפו כבליל ססגוני של ריחות פלאפל, צליל מואזין, שבעים לשונות - רומנטיזציה של יפו, זמן לא רב אחרי שהעיר נפגעה מאוד, ירדה מגדולתה, נעשתה 'אחות חורגת' של (לצערי, אפילו נגררת אחרי -) תל אביב, ובכל זאת - באותו עשור - עדיין שמרה על הגיוון העממי בתוכה. את ההקלטה המקורית אפשר למצוא ביו-טיוב -
    https://www.youtube.com/watch?v=ss_xzA7MEwU

    אבל ברצוני להזכיר גם יצירונת תזמורתית בנוסח קלאסיקל, פרי עטו של משה וילנסקי. לא רבים יודעים שהוא לא היה רק מעבד ומתזמר אלא גם, מדי פעם, מלחין של יצירות קטנות לתזמורת. את המיניאטורה הנחמדה הנקראת 'דיליז'אנס ליפו' הקליטה, ככל שאני זוכר, בפעם הראשונה - 'תזמורת הבידור של קול ישראל' (אכן, היתה כזאת, למשך כמה שנים) סביב 1960. ההקלטה הזאת מופיעה בתקליט ויניל (אריך-נגן) של התזמורת ההיא. אינני בטוח שהועברה לדיסק חדש. לא הצלחתי למצוא אותה ביו-טיוב, אם כי מצאתי עיבוד - לא רע, אך לא מושלם, לטעמי, ולא משקף את הניואנסים של תזמורת סימפונית - להרכב קטן של כלי נשיפה - https://www.youtube.com/watch?v=XTqozAIidRo

    היצירונת הזאת מתארת נסיעה ליפו הישנה בדיליז'אנס, בעשורים הראשונים לגמרי של המאה העשרים, ובה מנגינה אוריינטלית-מסולסלת וכמה וריאנטים של המנגינה הזאת, המציירים בצלילים את המסלול הארוך והמפותל.

    היו זמנים!

    השבמחק
    תשובות
    1. תודה רבה. כמובן שהרשימה לא התכוונה לסקור את שירי יפו. אך ה'דיליז'אנס ליפו' שהזכרת, שהלחין משה וילנסקי, עורר בי זיכרונות רדומים. למיטב זיכרוני (מה שקרוי 'זיכרוני לברכה') זו הייתה מנגינת הפתיחה של התַסכית - כפ שקראו פעם לעיבוד יצירה ספרותית לרדיו - של 'שביל קליפות התפוזים' מאת נחום גוטמן. כמדומני שזה שודר אי-שם בשלהי שנות השישים או בראשית שנות השבעים.

      מחק
    2. לדויד - אכן, אני עצמי הכרתי את היצירה הקטנה של וילנסקי באמצעות התסכית ההוא, הזכור לטוב. כעבור זמן מה הבנתי שלא חוברה לתסכית, אלא כחלק ממחזור מיניאטורות לתזמורת . את ה'דיליז'אנס ליפו' ועוד מיניאטורה אחת מתוך המחזור מבצעת התזמורת הפילהרמונית בקונצרטים מיוחדים לילדים, בשנים האחרונות.

      מחק
  6. כבוד רב יש להעניק לחברנו חיים גורי על יפו שלו, ואלה רק מעט מהציטטות:
    'העולם הערבי ליווה אותי מילדות, [...] תל אביב ויפו היו שתי ערים שכנות, [...] אני מרבה לכתוב על [...] קו התפר שבינינו לבינם. [...] הערבים לא היו מטאפורות אלא שכנות חיה ונושמת. [...] יפו העתיקה מימי יונה הנביא, המזרחית, רבת הדורות. יפו המושכת בקולותיה, טעמיה וריחותיה. יפו הנחום-גוטמנית. והייתה גם יפו 'של האלות ושל הסכינים, של דרשות המגדים המטורפות. 'אני הולך ליפו. אל תלך ליפו! אני הולך ליפו, אל השיח' אל פארוקי, ואל 'אל ג'מעה אל-איסאלמיה', אל הצפופה והצועקת והניחרת והחג'אמינית, היוצאת מכל מסגדיה, הרועשת דגלים ירוקים וידיים מסויפות. [...] שמש על דמו של יוסף חיים. [...] אל תלך ליפו! שם שוחטים'. ('אל תלך ליפו': השירים, ג, עמ' 285, או הספר המשוגע, עמ' 97).

    השבמחק
  7. חיים חפר סיפר בראיון שערכתי עמו, שהשמות בשיר הזה הם פרי התקווה שסוף סוף נהיה ככל העמים וגם לנו יהיו שוטרים וגנבים "כמו שצריך", כי בינתיים יש לנו "מוישה גנב", ו"אלי פוקר". זהו פיתוח של התקוה המיוחסת לביאליק שרצה לראות אותנו כארץ מתוקנת שיש בה שוטר עברי וזונה עבריה.

    השבמחק
  8. מאמר מקסים.
    תודה לדוד ולמגיבים.

    השבמחק
  9. איזה כיף לקרא ולשמוע בשבת בבקר ולהזכר. תודה תודה

    השבמחק

הזינו את תגובתכם בחלון התגובות. אחר כך פתחו את הלשונית "הגב כ:", לחצו על "שם / כתובת אתר' ורשמו את שמכם (אין צורך למלא את 'כתובת אתר'). נא רשמו שם אמיתי (מה יש להסתיר?) או כינוי, והימנעו, ככל שניתן, מ'אנונימי'. לבקשה 'הוכח שאינך רובוט' הקליקו על העיגול – זהו.

מגיבים שאינם מצליחים להעלות את תגובתם מוזמנים לכתוב אליי ישירות ואני אפרסם את דבריהם.

תגובות שאינן מכבדות את בעליהן ואינן תורמות לדיון – תוסרנה.