יום שישי, 15 ביולי 2016

תחי צרפת וישראל! על ידידות מופלאה שגזה

כך נראית ידידות אמת... הנשיא שמעון פרס בארוחת ערב בארמון האליזה עם נשיא צרפת ניקולא סרקוזי ורעייתו קרלה ברוני,
מרס 2008 (צילום: עמוס בן גרשום; אוסף התצלומים הלאומי)

מאת ניתאי שנאן 

לכבוד יום הבסטיליה, 14 ביולי 1789

ה'רומן' שלבלב בין ישראל לבין צרפת בשנות החמישים של המאה הקודמת, כמו גם שיתוף הפעולה וברית האינטרסים הביטחוניים, ידועים זה מכבר ואין כאן מה לחדש. צרפת, שהייתה אז מסובכת במלחמת התשה עם לוחמי החזית הלאומית לשחרור אלג'יריה ((FLN, ראתה בישראל בעלת ברית שעשויה לסייע לה בשמירה על מעמדה בים התיכון. על כן, במחצית השנייה של שנות החמישים ואף בראשית השישים, התקיימו קשרים הדוקים בין שתי המדינות. מבצע קדש, שבקרוב ימלאו לו שישים שנה, נערך, כידוע, בשיתוף פעולה עם צרפת ובריטניה, שרצו להשתלט על תעלת סואץ. הרעיון של כריתת ברית צבאית בין שתי המדינות נדון אף הוא ברצינות.

שיתוף הפעולה בא לידי ביטוי גם בתחום התרבותי. אמנים צרפתים רבים הופיעו בישראל וההיפך, ובמוזיאונים בישראל הוצגו תערוכות של יצירות שהובאו מצרפת. השפעה זו השתקפה גם בקטלוגים של אותן תערוכות. בניגוד למקובל היום, שבו מוסכם על הכל כי ה'לינגווה פראנקה' העולמית היא השפה האנגלית, הרי בשנות החמישים, ובמיוחד בקטלוגים שפרסם מוזיאון תל-אביב, השפה הלועזית הנבחרת הייתה דווקא הצרפתית.

והיו כאלה, בשתי המדינות, שראו בשיתוף פעולה זה יותר מאשר מימוש של אינטרסים זמניים, אלא ביטוי לידידות נצח בין שני עמים בעלי ערכים משותפים וחזון נעלה. אמונה תמימה זו באה לידי ביטוי בחוברת מרתקת בשם 'עשור למדינת ישראל', שהודפסה בעברית ובצרפתית וראתה אור בשנת תשי"ח (1958) על ידי גוף שכינה את עצמו 'ידידי הרפובליקה הצרפתית בישראל' (Les Amis de la Republique Francaise en Israel). גוף זה  אמיתי או פיקטיבי  הוקם באמצע שנות החמישים על מנת לקדם את הידידות בין שתי המדינות, והתפרק מאליו כעבור מספר שנים. בפעילות ה'ידידים' השתתפו, לפחות על הנייר, אישי ממשל צרפתיים בכירים, כמו  נשיא האגודה ג'ורג' בידו (George Bidault), שאחרי מלחמת העולם השנייה כיהן פעמיים כראש ממשלת צרפת, או פול רמדיה (Paul Ramadier), חסיד אומות העולם ושר בכיר במספר ממשלות צרפתיות.


מעבר למידע על מדינת ישראל הצעירה בתחומי הכלכלה והחברה, מלאה החוברת במונולוגים של פוליטיקאים ואנשי רוח משתי המדינות, שמדברים על הזהות הכמעט מוחלטת במטרות ובאידיאלים של צרפת וישראל. כך למשל הצהירה שרת החוץ גולדה מאיר, כי 'כל איש בישראל הנו ידיד הרפובליקה הצרפתית'. ראש הממשלה דוד בן-גוריון, בברכתו לידידי הרפובליקה הצרפתית בישראל, קבע כי הידידות בין שני העמים היא 'ידידות של אמת, ידידות המושתתת על ערכים אנושים המשותפים לשני העמים: חופש האדם, יתרון רוחו וכיבוד זכויותיו. ישראל לא תשכח לעולם את העזרה שצרפת הגישה לה מיום קומה ועד היום'. יושב ראש הכנסת יוסף שפרינצק השתמש בלשון כמעט פיוטית כשכתב: 'במומנטים שיש מצוקה לצרפת כואב גם לבנו, וכשצרפת עולה מחדש מתמלא גם לבנו רגשי שמחה ... ועלי לציין שכמה וכמה מהנכסים החיוביים שבפרלמנט הצרפתי נכנסו לתוך יסודות הפרלמנט שלנו  זו הכנסת'.



הצרפתים שהתראיינו לחוברת התבטאו באופן דומה. פליקס גאיאר (Félix Gaillard) ראש ממשלת צרפת לשעבר, שסיים את תפקידו באפריל 1958, הצהיר כי הוא מאושר 'לציין כאן את המאזן הכביר של מאמצי מדינתכם האמיצה למען קביעת עתידה במסגרת הערכים המשותפים לשני עמנו', ואילו נשיא הרפובליקה בשעת פרסום החוברת, רנה קוטי (Rene Coty), טען כי כללי הפרוטוקול אוסרים עליו לשלוח מנשר ידידותי ולכן הוא שולח את תצלומו עם הקדשה. לדעת ז'ורז' דיהמל (Georges Duhamel), חבר האקדמיה הצרפתית, ישראל הינה 'התגלמות הגניוס המערבי'. לא פחות. 



המרואיין הנלהב ביותר היה ז'ק סוסטל ((Jacques Soustelle, מושל אלג'יריה לשעבר, שנודע ביד התקיפה שהפעיל בדיכוי המרד האלג'ירי. 'צרפת וישראל לוחמות בשביל אותם האידיאלים', הייתה כותרת רשימתו. ובהמשכה: 'האידיאל המשותף המאחד את הרפובליקה הצרפתית ומדינת ישראל מבוסס על יחס הכבוד כלפי האדם ואהבת החרות. תוך מבחנים עקובי דם לא חדלו שני העמים להאבק למען האידיאל הזה ועובדה זו נותנת לידידותנו בסיס חזק ביותר'. סוסטל גם טען כי הוא מביע בדעתו 'את ההרגשה הכללית של כל הצרפתים הטובים'. מעניין מי היו, לדעתו, הצרפתים ה'לא-טובים'...



ואם לא די בהצהרות נלהבות לא חסך הפרסום מאמצים כדי להראות זהות בין ישראל לצרפת. כך למשל הוכתר נפוליאון בתואר 'הציוני הראשון בצרפת' ואילו הברון רוטשילד הפך להיות 'היהודי הצרפתי הגדול, אבי המדינה'



לדעת רלף אלמוסנינו, המזכיר הטכני של ידידי הרפובליקה הצרפתית בישראל, תל אביב היא 'פריז הקטנה של ישראל'. טענותיו נועדו בעצם להניח את המבוקש, וכך טען המחבר כי הסירות שעל הירקון מזכירות את הסירות שעל הסיין, ואף זוגות הנאהבים בתל אביב חוגגים בלילות כמו זוגות נאהבים בפריז. מתברר שגם את הקפה שותים בתל אביב ממש כמו בפריז. וכך בתל אביב 'לוגמים בעונג את האספרסו המהביל המוגש על ידי מגישות נחמדות באדיבות ממש צרפתית'.



בחלקו הצרפתי של הפרסום פורסם שיר בשם 'Amitie' (ידידות), שחתום על ידי משורר לא-ידוע שכינויו Raf-Al. בשיר מתוארים צרפת (או מריאן סמל הרפובליקה הצרפתית) וישראל כמעין גבר ואישה המחזיקים ידיים ונושאים יחד את 'לפיד התקווה' (Flambeau de l'Espérance). 



ואם בלפיד עסקינן, אף חברת 'סופרגז' החליטה לפרסם לפיד גדול ועליו מתנוססת כתובת בצרפתית שתרגומה לעברית הוא 'להבת הידידות הצרפתית-ישראלית לא תכבה לעולם'...


ב. תחי צרפת וישראל! בינינו אין כבר שום הבדל...

היחסים ההדוקים שהתקיימו בין צרפת וישראל קיבלו אף ביטויים הומוריסטיים. בשנת 1957, כשנה אחרי מבצע קדש, כתב דן אלמגור שיר היתולי בשם 'ברית צרפת-ישראל', שהותאם ללחן מפורסם של ז'ק אופנבךמלחין האופרטות הידוע בן המאה ה-19. השיר, שהיום נשכח כמעט לגמרי, בוצע לראשונה בערב הפתיחה של הקברט הסאטירי 'מועדון התיאטרון', שפעל בין השנים 1963-1957, וארבעת משתתפיו הקבועים היו גדעון זינגר, יעקב (יענק'לה) בן-סירא, ראובן שפר ושמעון בר (שני הראשונים נפטרו בשנה שחלפה). הבדלי הגובה בין בן-סירא הנמוך לזינגר הגבוה אפשרו לשני השחקנים להגחיך את הבדלי הגובה בין דוד בן-גוריון (הנער דוד, שיהיה מלך ישראל) לבין שארל דה-גול (גּוֹלְ-יָת).


דן אלמגור, הצ'ופצ'יק של הקומקום, עמ' 77

את הרעיון העיקרי של השיר, שגדוש מילים צרפתיות שהותאמו במלאכותיות לחריזה העברית, אפשר לתמצת במילותיו של אלמגור: 'בינינו אין כבר שום הבדל' – זהות מלאה מתקיימת בין שתי המדינות. השיר מספר על שלושה תיירים מפריז, לואי, פייר וז'ק, שגילו להפתעתם כי בעצם אין שום הבדל בין צרפת ממנה הגיעו לבין הארץ שבה הם מבקרים. אם לצרפת יש את 'טוּר איפל' (מגדל איפל), בישראל יכולים 'לתור' את חיפה ולנסוע ברכב הצרפתי 'שוסון' אל גבעת נפוליון שבעכו.

השיר רווי רמזים אקטואליים שהיום אינם מובנים מאליהם. אלמגור הזכיר פוליטיקאים ישראליים בכירים, כמו רמטכ"ל מבצע קדש משה דיין, שיש לו שארם אך 'נשאר בלי שארם-א-שייך', או את בן-גוריון 'המקובל בקהל' הצרפתי כמו השיר 'קֶה סֵרָה סֵרָה' (Que sera sera ביטוי שפירושו 'מה שיהיה יהיה'. שיר זה, שנכתב ב-1956, זכה באותן שנים בפופולריות רבה, בעיקר בזכות ביצועה של דוריס דיי (בסרטו של אלפרד היצ'קוק 'האיש שידע יותר מדי'). אלמגור אף רמז לרומן שעשוי להתנהל בין שרת החוץ דאז גולדה מאיר לבין שר החוץ הצרפתי כריסטיאן פינו (Pineau), שכיהן במשרתו בימי מבצע קדש ולפיכך היה מעורב בפלישה הצרפתית-בריטית לתעלת סואץ. העובדה המקרית, ששמו מזכיר בעברית 'פין', נוצלה כאן היטב.

דוד בן גוריון נפגש בירושלים עם כריסטיאן פינו, ינואר 1959 (צילום: משה פרידן; אוסף התצלומים הלאומי)

במעין אירוניה היסטורית, שהיא אקטואלית גם שישים שנה לאחר מכן, קובעים שלושת התיירים הצרפתים כי כשם שלצרפת 'כבר אין את אלג'יר' (זו הייתה מעין נבואה שזכה בה דן אלמגור, כי הרי רק בשנת 1962 יצאה צרפת מאלג'יריה), לישראל, שנאלצה לסגת מכל השטחים שכבשה במבצע קדש, כבר אין את עזה.

הנה רביעיית מועדון התיאטרון שרה את 'ברית צרפת-ישראל':



מאז הושר השיר שטו סירות רבות בנהר הסיין וקצת פחות בירקון שזוהם ושוקם. אמנם לצרפת אין כבר את אלג'יר, אך לישראל יש גם יש את עזה. הידידות הנצחית המופלאה, שנחשבה אז לברית עולם, גזה עם השנים. באמצע שנות השישים עשתה צרפת  משוחררת מבעיית אלג'יריה  פנייה חדה אל עבר העולם הערבי, וישראל הזנוחה מצאה נחמה בזרועות 'מאהבת' חדשה  ארצות הברית של אמריקה. מאז לא חדלה המדיניות הצרפתית לגרום כאב ראש למדינאים הישראלים, ולנו, הקוראים, לא נותר אלא לתהות על מידת ההשפעה התרבותית-חברתית שהותירה צרפת על מדינת ישראל הצעירה. מה חלף וגז ומה שרד את תהפוכות העיתים?
_____________________________________________________

ד"ר ניתאי שנאן עובד בספרייה הלאומית

8 תגובות:

  1. אבישי ליוביץ'15 ביולי 2016 בשעה 8:57

    על פגישת גולדה ודה-גול ספרו חומדי הלצון שהוא התחיל כפי ששני יהודים נפגשים. האחד מברך את רעהו "שלום עליכם" והשני הופך ועונה "עליכם שלום", כך דה-גול הציג עצמו "דה-גול" ונענה "גול-דה".

    פליכס גייאר, ככל הזכור לי, היה ראש הממשלה הצעיר ביותר של צרפת, נתמלך בגיל38.

    השבמחק
  2. אכן, תזכורת שנונה לימים עברו - ימים ספק-טובים, ספק-רעים. האמת היא, כמובן, שהיישוב הוותיק בישראל והנהגתו הפוליטית והרוחנית , לפני תש"ח וגם אחרי תש"ח, היו רחוקים ברובם המכריע מכל היכרות אמיתית עם הלשון, התרבות והמסורת של צרפת (פרט לחריגים לא רבים, ובהם, כידוע, נתן אלתרמן), וכפי שכותב המאמר יודע לציין, ה"התקרבות" הישראלית לצרפת , בשנות החמישים והששים, היתה מהלך אינטרסנטי (מדיני וצבאי, וקצת כלכלי) מובהק.
    ביטויי האכזבה הרעשניים ב-1967, אחרי התפנית ה"מפתיעה" של דה-גול, רק המחישו את התמימות שבה הפנים הציבור הישראלי, ברובו, את המלל הפרו-צרפתי שנים ספורות קודם לכן. אבל מעניין להרהר גם בכך שאפילו בתקופת ה"ידידות", רכיבים רבים מאוד ומשמעותיים מאוד בתרבות הצרפתית, לדורותיה, לא נקלטו בישראל, וגם לא היה מי שיטרח להנחיל אותם (ספרות יפה ושירה, הגות פילוסופית ופוליטית).דור הציירים הוותיק מאוד, שנסע לפאריס בשנות השלושים כדי ללמוד משהו במקום שעדיין נתפס כמרכז האמנות האירופי והעולמי (ואעיר שגם מרדכי סתר, המלחין הארצישיראלי הצעיר, נסע אז ללמוד בפאריס אצל נדיה בולאנז'ה) - כל אלה כבר לא היו "המילה האחרונה" בתחומי האמנות החדשה בישראל; משוררים צעירים כדוגמת זך (והמעגל סביבו) או אבידן, וציירים צעירים בקבוצת "10-פלוס", פנו לזרמים חדשים בבריטניה ובארצות הברית. לא לצרפת.

    אבל משנותי כילד מתבגר וכנער צעיר אזכור לטובה דווקא את שידורי קול ישראל בשנות החמישים והששים: כאן הושמע, כמעט בלי הפסקה, שפע שנסונים של מרבית הזמרים-היוצרים הפריזאיים: ברסאנס, ז'אק ברל (שהופיע בישראל), אדית פיאף, קתרין סובאז', פאטאשו, מולוג'י, גי בהאר, ז'ולייט גרקו. את כל זה הפנמתי, וכל זה חשוב לי גם היום, ועל כך - לפחות על כך - אני מודה לאופנה קצרת הימים של "ברית צרפת-ישראל". ואני מיצר על כך שהזיקה האמיתית לתרבות צרפת הולכת ומתמעטת עכשיו בישראל (לצערי, נוכחתי בכך, בין השאר, כשפגשתי דורות של סטודנטים ישראלים...).

    השבמחק
    תשובות
    1. ומה על העלבון? מי זוכר ומי יודע מה גרם שירם של חיים חפר וסשה ארגוב בביצוע "התרנגולים" הידוע כ"שיר השכונה" בו מופיעות שורות שתים: לדה גול יש אף גדול"? אולי נעלב האדם הגבוה הזה שצ'רצ'יל ידידנו כל כך לא אהב?
      ואולי מילות השיר היו נקמה על אחד אחר ששמו הוזכר בשיר והוא שמעון רודי שהושב בצרפת בבית האסורים ל-4 שנים וחפר רצה כאן לעקוץ את דה גול הצרפתי על שצרפת שמה במאסר "גיבור" ארץ ישראלי...
      אך איזו קונספירציה!

      מחק
    2. לעניין "האף של דה-גול" והעלבון, זכורני בשנת 65 או 66 ירו הסורים על העובדים בשטחי החקלאות של האון או תל-קציר, ובפרט אל חלקת שדה שנקראה "האף של דה-גול". אני זוכר את הדיווח על כך מפי הטרקטוריסט, (בגל"צ?); במהדורת החדשות שלאחריה כבר צונזר הדיווח: "עבדתי בחלקת האף".

      מחק
  3. רשימה מצוינת.

    אתמול, יום הבסטיליה ה-226, צרפת קיבלה לצערנו תזכורת נוספת לכך שהתפנית שלה לעבר העולם הערבי היתה מקח טעות איום. ובפראפרזה על דבריו של אנואר סאדאת לאחר קמפ דייוויד וגירושה של מצרים מהליגה הערבית ("מצרים לא תחזור אל העולם הערבי - העולם הערבי הוא שיחזור אל מצרים"), אפשר בהחלט לצפות שישראל לא תחזור אל צרפת, אלא צרפת היא שתחזור אל ישראל.

    רועי כוכבי

    השבמחק
    תשובות
    1. צ"ל, כמובן, יום הבסטיליה ה-227 (יום הבסטיליה הראשון צוין שנה לאחר האירוע, כלומר ב-14 ביולי 1790), אבל מי סופר...

      רועי כוכבי

      מחק
  4. סליחה, לטעמי זאת הייתה ברית מלוכלכת שנועדה לשמר שאת שיירי הקולוניאליזם האנגלי ובעיקר הצרפתי במזה"ת, במטרה לסייע לצרפת באלג'יריה ולמנוע את הלאמת תעלת סואץ. שילמנו על הברית הזאת בקורבנות עסק הביש ובהמשך במבצע קדש שהיה קנוניה ישראלית-בריטית-צרפתית, שפוזרה באחת ע"י נשיאי ארה"ב ובריה"מ

    השבמחק
  5. במאמר חסרה לחלוטןן התיחסות לפרק הצרפתי בזמר העברי. עשרות רבות של פזמונים בעברית, הושרו ללחנים צרפתיים - האופנה הצרפתית בזמר העברי, ירשה את זו הרוסית.
    זאת החל ב'רביעיית מועדון התיאטרון' שהיו דמויי ה'פרר ז'אק' ורוב לחני שייהם היו צרפתיים, עבור לשירי להקות (צבאיות ואזרחיות) ושירי זמרים, חלקם מתורגמים ממש ובחלקם הולבשו מלים מקומיות על הלחנים הצרפתיים וכלה בשלל תרגומי השנסונים, בהם יזכרו נעמי שמר ויוסי בנאי.
    לא מניתי שמות, שהאחרים לא יעלבו.

    השבמחק

הזינו את תגובתכם בחלון התגובות. אחר כך פתחו את הלשונית "הגב כ:", לחצו על "שם / כתובת אתר' ורשמו את שמכם (אין צורך למלא את 'כתובת אתר'). נא רשמו שם אמיתי (מה יש להסתיר?) או כינוי, והימנעו, ככל שניתן, מ'אנונימי'. לבקשה 'הוכח שאינך רובוט' הקליקו על העיגול – זהו.

מגיבים שאינם מצליחים להעלות את תגובתם מוזמנים לכתוב אליי ישירות ואני אפרסם את דבריהם.

תגובות שאינן מכבדות את בעליהן ואינן תורמות לדיון – תוסרנה.