יום רביעי, 31 באוגוסט 2016

העגלה המלאה: למה גדולי ישראל שותים מים ולא קולה?



לפעמים צריך לחזור ולרענן את הרלוונטיות של המשל הידוע שהמשיל החזון איש באוזני דוד בן גוריון על 'העגלה המלאה' ו'העגלה הריקה'  מי מפנה את הדרך מפני מי?

קחו לדוגמה את אחת התרומות האחרונות לארון הספרים היהודי: קונטרס בין המצרים: אבלות, השקפה וחינוך מאת הצב"י [הצעיר בבני ישראל] משה נחמו הכהן מטבריה. מדובר כנראה בספר פופולרי מאוד. עובדה שכבר יצאו ממנו כמה מהדורות (כך לפחות מוצהר על שער 'מהדורה רביעית' של החוברת, שראתה אור בשנת 2014). לפני חודש ראתה אור מהדורה נוספת. הספר גם זכה להסכמתו של הרב דב קוק מטבריה, שהמחבר הוא ככל הנראה מתלמידיו.

מהדורת רביעית, תשע"ה
מהדורת יום שני, י"ב בתמוז תשע"ו

ד"ר ניתאי שנאן, שעיין בספר, דלה מתוכו כמה מרגליות שהן מופת לעילגות לשון ולגיחוך.

הנה, למשל, מה שיודע הרב חיים קנייבסקי, ממנהיגי הציבור החרדי-ליטאי (יליד 1928), על 'טעם החיים'.

רקע הלכתי נחוץ: המונח 'חֶמֶר מדינה' (יין מדינה) משמעו משקה מקומי נפוץ, למשל בירה, שבהעדר יין גפן ניתן לעשות אתו קידוש או הבדלה. בין הפוסקים יש חילוקי דעות אם משקאות שאין בהן אלכוהול (כמו קוקה-קולה או מיצי פירות) יכולים להיחשב 'יין מדינה'.

אז מצד אחד, לרב קנייבסקי אין מושג מה זה קוקה-קולה, משקה שאין כמדומה אדם בעולם שלא שמע עליו; מצד שני, כשתלמידיו אומרים לו, שיש הסבורים כי שתיית קולה היא בבחינת עונג שבת, עונה להם הרב בשום שכל: 'שתיית מים זה יותר עונג משתיית קולה'.

ומעניין לא פחות ההסבר 'הרציונלי' שנתן התלמיד החרוץ, למה לא כדאי לשתות קולה: יש שם עשרות מרכיבים, וכל אחד מיוצר בבית חרושת אחר. האם אין זה סביר שמשגיח הכשרות יירדם בשמירה באחד מן המקומות הללו?


והנה עוד פנינה, מאותו מחבר, שמראה לאיזה תהומות של הבל אפשר להגיע.

נשאל המחבר  במסגרת 'הלכות תשובה'!  על מי שמקפיד לאכול מזון אך ורק בהשגחת הבד"ץ, והנה קרה לו אסון. שוד ושבר! הוא שתה מיץ (!) בהכשר של הרבנות הראשית לישראל...

השואל רצה לדעת איך יכול להיות שאדם כזה לא עמד בניסיון, וההסבר ברור ופשוט: מדובר בבעל תאווה שאינו יודע לשלוט על יצריו. מגיל קטן צריך לחנך ילדים לשלוט על יצריהם, ולכן ילדים שגרים באזורים בהם כל האוכל הוא בהשגחת בד"ץ אינם יכולים לרסן את תאוותם כאשר עומד בפניהם 'פיתוי' אחר (למשל, מיץ בהשגחת הרבנות). ובלשונו הזהב: 'ואז כשנמצא באזור שלא הכל בד"ץ, קשה לו שלא לאכול רבנות, ולפעמים יכול להכשל'.


ובספר אחר פרי עטו של אותו מחבר (קונטרס המועדים, תשע"ד) הוא נדרש לשאלה ממש חמורה: האם 'גוי הגון' רשאי להכניס לביתו 'מכשיר ששומעים או רואים בו חדשות' (קרי: רדיו או טלוויזיה)?

כמובן שלא! הרי מראים שם דברים איומים של כפירה, גילוי עריות ושפיכות דמים, 'שמשחיתים את הנפש היפה'. ואיך ידע הגוי מה קורה בעולם? נו, אם אין ברֵרה אז שיהיה מנוי על עיתון חרדי ('הרע במיעוטו')...

קונטרס המועדים, מהדורת תשרי תשע"ד

יש בספריו של הכהן מטבריה עוד פנינים מבהיקות כאלה ודומות לאלה, אך די בזה למבין.

יום שני, 29 באוגוסט 2016

חדש על המדף: רבי כחול; השילוש הקדוש; משאית כשרה; בכור קטורת

א. חוזרים לבית ספר

מיועד למעריצי הרב מרדכי אליהו ובני משפחותיהם. את הרבי הכחול אפשר להשיג גם באדום.

צילום: אלון אוהב עמי

ב. כשרות אלטרנטיבית

על השוקולדים הנהדרים של חברת 'לינדט' השווייצרית, אין צורך להכביר מילים. כל מי שאוהב שוקולד יודע שאין עליהם. אבל בכל הקשור לעולם הכשרות אין גבול להפתעות. על גב אחד השוקולדים מצאתי את אישור הכשרות המפתיע הזה:
בהשגחת משולש K ארה"ב ובאישור הרבנות הראשית לישראל
משולש K? זה קשור למשולש ברמודה איכשהו?


לא תאמינו, אבל בתווית אחרת מופיע במקום המילים 'משולש K', ציור של משולש... (אצבע משולשת?)


הפיתרון לחידת המשולש נמצא כאן.

וכאן לוח סימני הכשרות האמריקניים, סבך גראפי שאמור להיות מוכר לכל מקפיד (תודה לאפרת קמפניינו):


מה שעוד יפה בסיפור ההכשר המשולש הוא הגלובליזציה של המוצר.

ובכן, השוקולד הוא משווייץ; היצרן יושב בצרפת או בגרמניה (בהתאמה לתמונות); המשווק הוא בישראל; הכשרות היא מארה"ב...

ג. משאית כשרה למהדרין

אם לשוקולד לינדט יש כשרות משולשת למשאית ההובלה בקירור של 'דגי ירושלים' (ידעתם שיש לירושלים דגים משל עצמה?) יש כשרות מרובעת.

זו הפעם הראשונה בחיי שאני נתקל במשאית עם הכשר, ולא סתם הכשר אלא ארבעה הכשרים שונים. נדמה לי שזה יכול להיות סטרט-אפ נפלא ורווחי שעוד לא חשבו עליו – משגיחי כשרות של מכוניות (עם אפשרות לפילוח עדתי ומגזרי).

צילום: יונתן ק.

ד. מכת בכורות

מי שהכשרויות הללו סחררו את ראשו תמיד יוכל להריח קטורת ולהירגע. ולא סתם קטורת אלא 'בכור קטורת', הבכור במשפחת קטורת המאושרת, שבכוחה להפיץ אנרגיה טובה ולהשכין שלום בבית.

הסבר: '[ב]בכור שבע (כך!) מינים של סגולות נגד עין הרע וחרדות' וגו'.

למכירה בדוכנים המובחרים בשוק מחנה יהודה בירושלים.

צילום: נטע אסף

יום שישי, 26 באוגוסט 2016

שובו של הרשלה: ספרי בדיחות חרדיים



מאת שמריה גרשוני

התגלגלו לידי כמה ספרי בדיחות (מתוך סדרה בת חמישה ספרים לפחות שנועדה לילדים) על דמות חרדית בשם זליג. אחד מספרי הסדרה אף נקרא 'זליג בקומיקס'. זהו ניסיון ליצור דמות משעשעת בעלת שם יהודי-מזרח אירופי ייצוגי (האם הכיר הכותב את 'זליג', סרטו של וודי אלן משנת 1983, והושפע ממנו? סביר שלא), שבכוח מעשיה הטפשיים ודיבוריה המחוכמים תגרום לקוראים נחת רוח והנאה מבדיחה יהודית טובה.

בהקדמה לאחד הספרים הובלט הקשר להרשלה מאוסטרופוליה, הגיבור האולטימטיבי של עולם הבדיחה והחדוד היהודי. ההצעה הראשונה לשמו של הרך הנולד, גיבור הסדרה, היתה 'הרשל'ה' (כביכול על שם הסבא רבא), אך לבסוף נבחר השם 'זליג' שפירושו 'מאושר'.


הספרים נדפסו בשנת 2015 בשכונת יפה נוף שבירושלים, והאחראי עליהם – שבהגינותו ציין כי מדובר ב'לקט בדיחות מובחרות מכל הזמנים' ולכן תפקידו הצטמצם לליקוט ועריכה – הוא 'י. כהן', במקום אחר בספר אנו מוצאים את שמו המלא – יוסף כהן, אך לא נרחיק לכת אם נשער כי מדובר בשם ספרותי (הגם שבאתר 'בחדרי חרדים' הוא מכנה את עצמו בשם יוסי). בגב אחד הספרים מוצג המחבר כ'סופר ואיש חינוך', שספריו הקודמים כבר הפכו רבי מכר. אכן 'פרנסה של יהודים'.



הסתתרות ספרותית זו היא יותר ממובנת, ולא רק בשל איכות הכתיבה, אלא בעיקר לאור יחסה המסויג של החברה החרדית לכתיבה שאינה תורנית ובמיוחד להומור. ככלל, החברה החרדית אינה מצטיינת בהומור, בטח לא בהומור עצמי, שהרי לפחות על הנייר  'כל ליצנות אסורה'. ואכן, מי שביקר למשל בחתונה חרדית ושמע את ה'בדחן', יודע שאין מדובר במספר בדיחות אלא באדם החורז חרוזים ('גראַמען') בקול בוכים ובניגון מונוטוני.

בדרך כלל על טעם וריח אין להתווכח, אך בעסקי ההומור יש קנה מידה די פשוט: מצחיק או לא? מטבע הדברים, למחבר עצמו יש דעה טובה מאוד על הבדיחות שליקט. לדעתו, שמשתקפת מגב אחד הספרים, זהו 'ללא ספק אחד מן הספרים המצחיקים ביותר שתקראו אי-פעם'...



אבל לטעמי, לפחות על סמך שני הספרים שבהם עיינתי, רובן ככולן של הבדיחות עבשות ואינן מצחיקות. אין בהן את החן הלשוני שיש ב'ספר הבדיחה והחדוד' הקלאסי של אלתר דרויאנוב, וניכר בהן שעברו עיבוד מגושם ונטול חן טרם הוגשו לקורא. כזו היא, למשל, הבדיחה על שניים המתווכחים ברחוב אם הגוש החום שמרוח על המדרכה הוא שוקולד או צוֹאה, שהופכת כאן לוויכוח אם מדובר ב'עיסה מצחינה ורקובה של בננה' או ב'סוכריית טופי צהובה שנמסה בשמש'...



מיהו זליג וכיצד הוא מתפרנס?

הבחירה בדמות אחת של 'גיבור' נעשתה כנראה מתוך מחשבה שלילדים קל להזדהות איתה, ולפיכך זליג הוא במידה מסוימת דמות סטריאוטיפית של חרדי מבוגר שמוכר לכל ילד במגזר. הוא אדם כרסתן ובעל אף גדול שציציותיו משתלשלות מתחת אפודתו הצרה (לוּ היו ציורים כאלה מופיעים בעיתון 'הארץ' למשל, היה הצייר מואשם מיד בשנאת חרדים). זליג הוא כבן חמישים פלוס ואב למשפחה מרובת ילדים, ובהם שימע'לה, רבקה, מויש'לה, לייב'לה המתמיד ועוד שבעה ילדים נוספים שאת שמותיהם לא מצאתי. בת זוגו מוזכרת בבדיחות רבות, אך היא אנונימית ומכונה: 'אשתו', 'רעייתו' או 'הרעייה'.


ממה מתפרנס זליג? התשובה לשאלה זו משקפת מבלי משים את המציאות הכלכלית האופיינית לרבים מבני הציבור החרדי. ובכן, זליג לומד ב'כולל' (לימודי ההנדסה, הגם שנעשו ב'הוראת רבותיו', היו כנראה אפיזודה חולפת לצרכי בדיחה אחת). כיוון שקשה לפרנס שלוש-עשרה נפשות ממלגה צנועה של 'כולל', זליג עובד גם כממלא מקום של מלמד ב'חדר'. 'אחרי שפוטר מה"חיידר" עקב קיצוצים', זליג מנסה להקים דוכן של 'עוף בגריל'. גם עבודה זו לא צולחת בידו ו'בעקבות המצב הכלכלי הקשה' הוא מוצא את עצמו בראיונות עבודה, שם מבהירים לו כי אחד מתנאי הקבלה הוא שתים-עשרה שנות לימוד, מה שכמובן אין בידיו. 'בלית ברירה התחיל זליג למלצר במסעדה כשרה למהדרין, בשעות הערב'. בשלב מסוים מנסים זליג וחבריו אפילו 'ללמוד רבנות'.


לצד זליג וחבריו לכולל (שמיל, חצק'ל, שימע'לה ואברמ'לה) יש דמות נוספת שתפקידה לייצג את 'האחר'. אותו אדם, ספק יהודי ספק ערבי, הוא 'מוסטפה, שמוצאו היה מפרס', 'מבין קצת ברכבים' ואוסף 'פחיות למיחזור בפחים של הרכבת'. כמתחייב מהפולקלור האתני הישראלי  'פרסי' הוא גם קמצן, וכזה הוא מוסטפה. בספר הוא ממלא את תפקיד ה'שלימזל', וזאת כל עוד אינו מתפקד כערבי טיפש. בציורים הוא תמיד משופם וחבוש בכאפיה.


מקורות הבדיחות

קשה לעקוב אחרי מקורות הבדיחות. לצד ליקוט בדיחות ידועות ונדושות מאוצר הפולקלור היהודי, השתדל המלקט להיות מעודכן גם באוצר הבדיחה הישראלי. כך למשל בדיחה של הסטנדאפיסט אורי חזקיה (בתזמון 1:30) הופכת לדיאלוג בין זליג לשמיל. 


מהווי הכולל של זליג

דיון שמנהל זליג עם שוטר הרושם דו"ח לרכבו, כשבסופה של הבדיחה מתברר שהרכב כלל אינו שלו, הוא עיבוד לא מוצלח במיוחד של הומורסקה שכתב אפרים קישון, שגם הופיעה בסרט 'ארבינקא'.


וזה כנראה המקור, מהסרט 'ארבינקא' (1967) בכיכובו של חיים טופול. השוטרים הם שייקה אופיר וגילה אלמגור:



למרות כל שכבות המגן שעטה המלקט על עצמו והשמטת כל פרט מזהה (אפילו שנת ההוצאה – 2015 על פי קטלוג הספרייה הלאומית – לא נדפסה בספר), הוא נזהר שלא להעיר את חמתם של 'מעוררים' למיניהם. בין אם האנונימיות נובעת מחשש לשמו הטוב, מפגיעה בשידוכי ילדיו או סתם מחרמות נגד ספריו, שהם כנראה מקור פרנסתו (קצת כמו זליג), המלקט מקפיד להוסיף לבדיחות רבות הערות מחנכות. הנה כמה דוגמאות (ההדגשות שלי): 'לאחר שזליג סיים את לימודי ההנדסה שלמד בהוראת רבותיו'; 'כעבור חצי שנה של חיים שלווים ומצחיקים, פרצה פתאום מלחמה ושלטונות הצבא באו ולקחו את זליג בכוח הזרוע אל המחנה'; 'בשל סכסוך שכנים על בניית מרפסת, הזמין זליג את סבתו הקשישה להעיד בבית המשפט (לאחר שקיבל היתר מיוחד מבית דין)'. 

זליג עובר 'בשכונה של גויים' (בירושלים? בבני ברק?)

השימוש בהומור קיים, שלא המחבר המציא (למשל, הטינה הקלאסית לחותנת), מחד גיסא; והכורח בהתאמת הבדיחות להווי החרדי הנוכחי, מאידך גיסא, יוצרים סיטואציות משעשעות, ולא בטוח שהמלקט התכוון שדווקא הן יצחיקו. כך למשל 'הלכו זליג ומשפחתו המורחבת למופע קסמים נפרד', וכשהקוסם הכריז שהוא עומד להעלים מישהו ושאל את הקהל מי ירצה להשתתף בקסם זה, קרא לעברו זליג בקול: 'חמותי בטח תרצה!'.


זליג גם נוסע לחו"ל

נקודה מעניינת ומעוררת מחשבות שעולה אגב עלעול בבדיחות זליג היא העדרו ה(כמעט) מוחלט של הקב"ה. למעט בדיחה שבה זליג 'שבר שמירה' בצבא (שאליו, כזכור, נלקח בכוח על ידי השלטונות). המפקד המזועזע אומר: 'ה' ישמור', וזליג עונה בתגובה: 'זה בדיוק גם מה שאני חשבתי'... זליג הוא אדם חרדי שלומד ב'כולל' (מן הסתם ש"ס ופוסקים; הדבר לא מפורש והוא מובן מאליו לציבור הקוראים), מתפלל ושולח את בניו ל'חדר', אבל אלוהים אינו נוכח בחייו. שני הסברים אפשריים לכך: או שנוכחות האל כל כך מובנת מאליה עד שאין צורך להזכירה; או שגם להומור יש גבולות, ואולי גם לסבלנותם של הקנאים בשכונה. 

כך או כך, נאחל ליוסי כהן הצלחה בסדרת הקומיקס המשעשעת ונקווה שעם הזמן יתפתח גם חוש ההומור.
_______________________________________________

שמריה גרשוני הוא מחנך וחוקר תנ"ך

יום רביעי, 24 באוגוסט 2016

פרנסות של יהודים: דוקטור ווֹט; הסבים שותים; מוֹישֵן

הומור בעסקים אף פעם לא הזיק. להיפך. אדם עם הומור, שיודע גם לצחוק על עצמו, מקבל אצלי מראש ניקוד גבוה.

בשעתו הבאתי כאן תמונה של אינסטלטורים חביבים, שהמוטו שלהם הוא 'החרא שלך זה הלחם שלנו'. על אנשים כאלה אפשר כנראה לסמוך.

צילום: ברוך גיאן

הנה כמה דוגמאות לפרנסות עם שמות שבאים בטוב, עם חיוך וקריצה שובבה.

א. דוקטור WTF

נשמתי כמעט נעתקה כאשר צילמתי את המשאית הזו ברחוב פייר קניג בירושלים ולמדתי על תחום חדש לחלוטין שבו אפשר לרכוש השכלה אקדמית.

 האם הראש הכחול הוא שלי או של בעל העסק? ואולי מדובר בסתם חוסר מוּדעוּת קיצוני?

עם דגש באות פ אפשר היה לפתור בקלות את התהייה הזו.

צילום: דוד אסף

ב. עשבים שוטים או הסבים שותים?

לאמיר גוטל (שאם זיכרוני אינו מטעני גם למד אתי לפני המון שנים בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה העברית) יש בצור הדסה מחסן יינות, בִּירוֹת ושאר ירקות ומוצרים מתוצרת האזור. בנוסף יש לו גם שם שנון.

צילום: לוי קופר

ג. כשתראה את המחיר אולי כבר לא תחייך

מוֹישֵׁן הוא השם הנחמד שנתן משה ויינשטיין למעבדה שלו, ברחוב סמילנסקי ברחובות.

צילום: דן גרינשטיין

יום שני, 22 באוגוסט 2016

בורא מיני מזונות: ביגל שקוף; פיצה בגדלים; אנא פרנק אנא?

א. בגדי הבייגלה החדשים

המוצר האטרקטיבי הזה, שמוצע למכירה במרכולית שבקיבוץ עין הנצי"ב (עמק בית שאן), מזכיר קצת את 'בגדי המלך החדשים' של הנס כריסטיאן אנדרסן. מעניין אם הבייגל השקוף כולל גם את הבצק או רק את החור.

'המרכולית היא פרטית'  הסביר לי לייזר ריבלין חבר עין הנצי"ב  'ואין לה שום קשר לקיבוץ. הבדיחה היא לא עלינו'.

תודה לגילעד רוזנברג.

צילום: אליעזר ריבלין

ב. הגודל כן קובע

הפיצה הזו קשורה יותר לפילוסופיה.

ערן כהן צילם את השלט הפארטאצ'י הזה בפיצריה בלוד. השלט עורר בו תהיות פילוסופיות, שמסקנתן היא שאצלנו גם מידה המכונה אקסטרה לארג' (XL) יכולה להגיע בגדלים שונים.

החנות הייתה סגורה ולכן לא ניתן היה לברר אם המבצע חל רק על מגש אקסטרה לארג' בינוני (מידיום), או שאפשר גם להזמין מגש XL קטן, ואולי אפילו אקסטרה סמול.

צילום: ערן כהן

ג. פיצה ברחוב אנא פרנק

ועוד בעסקי פיצה. לאלה שאוהבים את רשת 'פיצה שמש' מומלץ במיוחד לבקר בסניף בת ים. אני מקווה שתמצאו בקלות את הכתובת: רחוב אנא פרנק...


תודה לליאור פרי

ולמה זה מצחיק במיוחד, כי אצלנו בישראל כל בדיחה הופכת בשלב מסוים למציאוּת.

מה שמוביל בהכרח לציורו הבלתי נשכח של דודו גבע, בספר הבלתי נשכח Zoo ארץ Zoo? (הוצאת דומינו, 1982, עמ' 275), שבאופן לגמרי מקרי בימים אלה יצאה מהדורה חדשה שלו (ככל הנראה עבור כל אלה שהכריכה של המהדורה הישנה שברשותם התפרקה להם לחתיכות).



יום שישי, 19 באוגוסט 2016

מסע שראשיתו בתפילה אצל 'בעל הידית' וסופו בשירו של ביאליק 'אִמִּי, זכרונה לברכה'


ט"ו באב בירושלים, 2016 (צילום: דוד אסף)

א. היכונו לט"ו באב

היום ט"ו באב. המשנה במסכת תענית (פרק ד, ח) מספרת, כי לא היו ימים טובים לישראל כמו יום הכיפורים וט"ו באב, שבהן היו בנות ירושלים לובשות לבן ויוצאות לחולל בכרמים. 'ומה היו אומרות? בחור, שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך; אל תתן עיניך בנוי – תן עיניך במשפחה'. 

בארץ ניסו, ועדיין מנסים, להפוך תאריך זה ל'חג האהבה', מעין גרסה יהודית-ישראלית ל'יום ולנטיין' (Valentine's Day), עם פסטיבלים ו'לילות אהבה', חתונות ומפגשי פנויים ופנויות, מתנות ומכירות. 

הרבנית אהובה ארד  דיווה של חוזרות בתשובה מהזן הברסלבי, שמתמחה בערבי הפרשות חלה, הרצאות, סדנאות, ואף מוציאה כל חודש טיול לאוּמָן  – מארגנת לכבוד ט"ו באב טיסה 'לרבינו הגדול' (שם קוד לרבי נחמן מברסלב) ועלייה לקברי צדיקים נוספים באוקראינה. המסע נועד לנשים, ובאופן ספציפי לרווקות המחפשות שידוך (ה'בקרוב אצלך!', 'הצטרפי', וזוג הטבעות לא משאירים ספק).


לא נאריך במובן מאליו: מדובר בניצול גס ומחפיר של תמימוּת ונוֹאשוּת, עם הבטחות לישועה, ברכה והצלה שרשומות על הקרח. אבל מילא. זכותה של כל אחת לנסוע לאיזה טיול שהיא רוצה ולהתפלל היכן שתרצה ועל מה שתרצה.

ב. מיהו 'בעל הידית'?

מה שסיקרן אותי יותר הוא זהותו של הצדיק החדש שנולד על מפת ההשתטחויות  'בעל הידית מוולודניק'.

אודה ואבוש. שנים אני עוסק בתולדות החסידות ומעולם לא שמעתי על כינוי כזה. מיהו 'בעל הידית'?

פתרון החידה אינו קשה אם מתעלמים מהשיבוש הקל של שם המקום. מדובר בצדיק חסידי ידוע ומעניין מאוד ושמו ישראל דב מווילֶדניק (1850-1789). הוא היה תלמידו של הצדיק מרדכי מצ'רנוביל, ולאחר מות רבו (1829) החל לפעול כצדיק עצמאי בעיירתו הקטנה וִילֶדְנִיק (Новые Веледники), היום כפר נידח במחוז אוֹבְרוּץ' שמצפון לז'יטומיר. 

לא הרבה ידוע על קורות חייו של הרבי מווילדניק. הוא מת בכ"א בטבת שנת תר"י (1850) וספר תורותיו, 'שארית ישראל', נדפס לראשונה בלבוב בשנת 1864, ולאחר מכן, ובתוך זמן קצר, נדפס בשתי מהדורות נוספות (ז'יטומיר 1867; קניגסברג 1877). אגב, מי שהביא את הספר לדפוס היה לא אחר מאשר מיכאל לוי פרומקין-רודקינסון, חסיד חב"ד מיוחס שלימים שינה טעמו, התמשכל והיה למחבר, מו"ל ועיתונאי פורה.

שער המהדורה השלישית של ספר שארית ישראל, קניגסברג 1877 (מקור: HebrewBooks)

בד בבד נפוצו סיפורים עממיים רבים על הנסים והנפלאות שחולל הרבי הקדוש. הסיפורים הללו קובצו על ידי ברוך רַטְנֶר, אחד מחסידיו, שהתגורר בעיר אוֹבְרוּץ' הסמוכה לווילדניק, והוא הדפיסם בשנת 1901 בז'יטוֹמיר, בספר קטן ביידיש ושמו 'ספר ספורי נפלאות'. לספרו של רטנר צורף 'מכתב תעודה' ועליו חתמו חמישה מחסידיו של הרבי מווילדניק שהכירו את הרבי בחייו. הם העידו, כי המחבר 'איש נכבד הוא, וחס ושלום לא בדה אף מעשה אחת מלבו. רק כל מה שכתב לא כתב אלא מה ששמע מאנשים נכבדים אשר ידעו מהמעשיות הללו לאמיתתם'. הספר מלא וגדוש בסיפורים מעניינים על חסידים, ובעיקר על נשים מרות נפש (ובהן אלמנות ועגונות, עשירות ועניות), שבאו לחצרו של הרבי כדי להתייעץ עמו ולהתברך מפיו. הספר זכה כנראה להצלחה ובתוך זמן קצר ראתה אור מהדורה נוספת.

שער המהדורה הראשונה, ז'יטומיר, תרס"ב (1901)
שער המהדורה השנייה, [חמ"ד], תרס"ב [1902]

לפני עשרים שנה, בשנת 1996, תורגם ספר הגיוגרפי זה מיידיש לעברית על ידי ידידי המנוח ר' יהושע מונדשיין. הספר ראה אור ביזמתו של גדליה אוֹבֶּרְלַנְדֶר, שאף הקדים הקדמה בתחילת הספר והוסיף תוספות בסופו (הוצאת מכון 'אור ישראל', מונסי, תשנ"ו)

אגדות מסוג אלה שנאספו בספרו של רטנר, ואחרות שבלי ספק סופרו בעל-פה, גרמו לכך שבמרוצת השנים, ואף בתקופה הסובייטית, הפך קברו של הרבי מווילדניק יעד נכסף למבקשי ישועות ושבורי לב, ובמיוחד לנשים, ואף גויי הסביבה הגיעו אליו לבקש על עצמם.

ג. הרבי מווילדניק וחיים נחמן ביאליק

שמו של הרבי מווילדניק מוכר גם לכל מי שקרא את שירו היפה של ח"נ ביאליק, 'אמי, זיכרונה לברכה'. שיר זה, שנכתב בלונדון ב-1931, לא על אמו של המשורר נכתב, אלא על אמו של הרבי מווילדניק. וההוכחה לכך היא המוטו שצירף ביאליק לשיר: 'משיחות הצדיק ז"ל מוילדניק'.

הנה השיר מתוך מהדורת שירי חיים נחמן ביאליק שערך אבנר הולצמן (דביר, תשס"ה, עמ' 454-452):


ומבאר הולצמן:
השיר נשלח למערכת השבועון 'מאזניים' ופורסם בו בראש גיליון הפסח של אותה שנה [1931]. הנטייה לראותו כחלק משירי הילדוּת האוטוביוגרפיים של ביאליק לא ייחסה את המשקל הראוי לכותרת המשנה, 'משיחות הצדיק ז"ל מוִילדניק'. כותרת זו מאותתת לקורא שלפניו כעין אגדה עממית בסגנון שיחות החסידים ולא השלכה של חוויה מחוויות חייה של אם המשורר. ואכן, השיר רחוק מלהיות תיאור נאיבי הרמוני של נס שנעשה לאישה הצדקת בכוח אמונתה. לאמיתו של דבר מובלעת בו תהייה, אירוניה ואף מחאה כלפי קשיחותה של ההשגחה העליונה המשחקת באישה הנואשת משחק אכזרי למדי, ונקודת התצפית שבו אינה של מאמין תמים אלא של מי שפרש מעולם המסורת וצופה בו מבחוץ בביקורת ובהסתייגות.
מרדכי עובדיהו, שהתלווה אל ביאליק בימי שהותו בלונדון בחורף 1931 והיה עֵד ללבטיו בעת כתיבת השיר, סיפר כי תכניתו המקורית של המשורר הייתה לסיים את השיר בצורה שונה לגמרי:
נשרה דמעה מעיניה ותכבה נר אחד... וירתח בה לבה למראה חילול זה, ודמעת אש נפלה מעינה השנייה והיא שהדליקה את הנר שכבה, ואך חֵלֶף זה נשרפה עינה האחת. עמדה הצדקת ושיבחה למרום: מוטב שתחסר עין אחת מאמתך, מאשר תחסר, חלילה, עין לשבת המלכה.
לדברי עובדיהו סיום זה, שבו כיפרה האֵם על עלבון השבת באחת משתי עיניה, הרתיע את ביאליק, שהחליט לבסוף לסיים את השיר כשהאֵם אינה מאבדת את מאור עיניה. ביאליק אמר לעובדיהו: 'אכן ביטלתי נוסח זה, שמין ריח לְבוֹנָה "קתולי" נודף הימנו והוא יותר מדי ספרותי' (מפי ביאליק, מסדה, תש"ה; הובא במהדורה המדעית של שירי ביאליק בעריכת דן מירון ואחרים, ב, תש"ן, עמ' 387-386).

מֵאַיִן נחל ביאליק את שירו?

בספרו הנזכר של רטנר (חלק ב, עמ' 25, סימן ל) הובאה ראשיתה של מעשייה זו, ואפשר להניח שביאליק קרא אותה שם ועיבד אותה לשירו המרטיט.


והנה התרגום המדויק לעברית של יהושע מונדשיין.


מקור צנום ודל זה  שלוש שורות בסך הכל!  מוכיח כי המוטו שצירף ביאליק לשירו קשור במישרין לשיר שבהמשך ויש להבין אותו כפשוטו: מדובר באמו הצדקת של הצדיק מווילדניק ולא בסתם אשה (ולא כדעת זיוה שמיר, שגרסה כי 'אין לראות בכותרת המשנה רמז אוטוביוגרפי, כי אם ציון ז'אנרי', ו'יש להבין את השיר כמעין אגדה עממית, שיחת חסידים על מעשה נסים ולא כשיר ריאליסטי'. ממילא גם אין תוקף למסקנתה, כי הדובר בשיר, 'בנה של האשה הפשוטה', מבטא 'עמדת משכיל גלוי ראש וגלוי עיניים', שמטיח כביכול 'דברים קשים כלפי שמים', שכן הדובר הוא הצדיק מווילדניק בכבודו ובעצמו; ראו בספרה הצרצר משורר הגלות: על היסוד העממי בשירת ביאליק, פפירוס, תשמ"ו, עמ' 159-156).

אמו של הצדיק מווילדניק בכתה אפוא מרה כאשר כבה נר השבת שהדליקה. הקב"ה האזין לתפילתה והנה דלק הנר מעצמו. ביאליק עיבד, שינה ועיבה ונתן לשיר את הנפח ה'עממי' והדרמטי המתבקש.

האם זהו אכן מקורו של ביאליק? שאלתי לדעתו של עמיתי אבנר הולצמן, שהשיבני:
ספק בעיניי אם ביאליק היה זקוק למקור זה בתור גירוי לכתיבת שירו. הרי לפי עדותו הוא שמע בילדותו מעשיות חסידיות מפי סבתו החורגת, שהייתה קרובתו של אותו צדיק [יעקב משה ביאליק, סבו של המשורר, התחתן בזקנתו עם בתו החורגת של הרבי מווילדניק]. האם אין זה סביר יותר שכבר אז נטבעה בזיכרונו המעשייה ההיא, שמן הסתם הייתה מהלכת בין חסידי הצדיק ובחוג משפחתו?  
אני מכיר כמה עיונים בשיר הזה (למשל, רשימתו היפה של מאיר בוסאק ב'דבר', 24 ביולי 1970, עמ' 18), אבל נראה לי שאיש לא איתר את המקור שמצאת. יש מאמר מפורט של דב סדן על הקשריו של השיר, בספרו 'חיים נחמן ביאליק: דרכו בלשונותיו ובלשונותיה' (עמ' 423-411), ובין השאר הוא עוסק בשלל עניינים הקשורים בצדיק מווילדניק ובספרו 'שארית ישראל', אבל אפילו הוא אינו מזכיר את ספרו של רטנר, וחזקה עליו שהיה מזכירו אילו הכירו. כך שאני משער שהגילוי הזה כולו שלך.
אני יכול להניח בבטחון שגם יהושע מונדשיין ידע על הקשר בין סיפור זה לבין שירו של ביאליק, אך נמנע מלציין זאת שכן הספר יצא לאור בהוצאת ספרים חרדית, ואוי לו ואבוי לו אם היה מזכיר את שמו של האפיקורוס ביאליק בין דפי הספר הקדוש. אך אנו יכולים לעשות זאת ללא חשש ולהצביע על מקורו הצנוע של השיר.

ד. הקלאַמקע שמסביב לקבר 

השלט שנקבע על קברו של הרבי מווילדניק (מקור: אהלי צדיקים)

האם הרבנית אהובה ארד מכירה את שירו המרגש של ביאליק? האם תקרא אותו בפני חסידותיה?

אפשר להניח שלא; אפשר להניח שהיא תבחר לספר להן את הסיפור הסתמי על הידית של 'בעל הידית'.

ומהו סיפור זה, שהקנה לרבי את כינויו הפרימיטיבי והמגוחך, שאיש מחסידיו ומנוצרי זכרו מעולם לא השתמש בו? ובכן, מקורו הוא בתוספות שהוסיף גדליה אוֹבֶּרְלַנְדֶר, מו"ל 'ספורי נפלאות', בסוף מהדורת התרגום של מונדשיין שנזכרה לעיל, כמסורת 'שנמסרה איש מפי איש':


[...]

ספורי נפלאות, מונסי תשנ"ו, עמ' קמה, קמז

אמירה זו, שמי שיחזיק ב'קלאַמקע' (או 'קליאַמקע'), כלומר מנעול הדלת, יזכה לישועה, היא שהפכה את הרבי מווילדניק בפִיוֹת עִלְּגֵי דורנו 'לבעל הידית'...

ה'אוהל' החדש שהוקם על ציוּן קברו של 'בעל הידית' (מקור: קברי צדיקים)
הציוּן על הקבר הקדוש הוא חדש לגמרי (מקור: אהלי צדיקים)

לסיום נאמר כי הבטחות דומות יוחסו גם לצדיקים אחרים. כך למשל סופר על ה'קלאַַמקע' של הרבי מגור, שבכוחה להביא לחזרה בתשובה; גם על ה'קלאַמקע' של בית המדרש של רבי יוסף אהרן מבּוּצֶ'צְ'יָה שברומניה נאמר, כי מי שייגע בה יזכה לישועה שלמה. ובאשר להבטחה לזיווג למה לבזבז כסף על נסיעה לארץ תלאובות? אפשר להישאר בארץ ולהסתפק בקברו של הרב הברסלבי אליעזר שלמה שיק, שנפטר בשנה שעברה ונטמן במושבה יבנאל. הרב שיק הבטיח בצוואתו כי מי שיגיעו לקברו לא רק שיזכו לישועה שלמה אלא גם ימצאו את זיווגם מן השמיים, 'ואני חזק בזה מאד'...

הבטחות שנרשמו בצוואתו של הרב אליעזר שלמה שיק
ההבטחה של הרב שיק נחקקה גם על מצבתו ביבנאל (צילום מאיר גרונבלאט; מקור: ברסלב סיטי)