יום רביעי, 24 במאי 2017

פה ושם בירושלים: דברים שלא ידעתם; מנהל השוק; המקום היחיד בעולם; שירותים

היום 'יום ירושלים', והנה צרור קוריוזים לכבוד יום חגה של עירי האהובה ורבת הקסם, שלא אחליפנה גם אם אשאר קורא 'הארץ' האחרון שגר בה.

א. דברים שלא ידעתם על ירושלים

חברת השכרת המכוניות 'אלדן' אינה מסתפקת בהשכרת רכב. היא שואפת להקנות ידע והשכלה לבאים בשעריה. זאב קינן הפנה אותי לדף האינטרנט של סניף החברה בגבעת שאול:


בדקתי את מקצת העובדות. אל תרגישו רע שלא ידעתם אותן, הן ממילא לא נכונות.

1. אלדן: 'ירושלים היא העיר המוזכרת ביותר בכתבי הקודש של היהדות (659 פעמים בתנ"ך ואלפי פעמים במקרא)'.

בנוסף לבּוּרוּת של כותבי הטקסט, שאינם מבחינים בין תנ"ך למקרא (וגם אם נלמד עליהם סנגוריה ונאמר שב'מקרא' אולי התכוונו לחמישה חומשי תורה – לְמָה בדיוק התכוונו כשכתבו 'תנ"ך'?), הרי גם עובדתית אין זה נכון.

למען האמת, המילה 'ירושלים', בכתיב המקובל בידינו היום, לא רק שאינה מופיעה בתורה כלל (אלא אם אתם סבורים ש'מלכיצדק מלך שלם', היה מלכה של ירושלים שלנו), אלא נזכרת חמש פעמים בלבד בספרי הנביאים והכתובים (ירמיהו, כו 18; אסתר, ב 6; דברי הימים א, ג 5; דברי הימים ב, כה 1; שם, לב 9). מה שכן יש, והרבה, היא המילה 'יְרוּשָּׁלַםִ' (קראו: ירושָלָמִי) או 'יְרוּשְׁלֶם' בכתיב חסר

נכון שהרבה כינויים אחרים נרשמו בתנ"ך, כגון 'יבוס', 'ציון' (או 'הר ציון' או 'מצודת ציון'), 'עיר דוד', אבל גם אם נאסוף את כולם יחד לא נגיע ל'אלפי פעמים'. מה רע בסתם 'כמה מאות'?




3. אלדן: 'אורך הכותל המערבי הוא 28 מטרים וגובהו 18 מטרים'.

הייתכן? ואת ה-28 מטרים הללו עוד צריכים לחלק בין גברים ונשים... ברור שזהו נתון לא הגיוני!

ובכן, על פי האתר הרשמי של הקרן למורשת הכותל המערבי אורכו הכולל של הכותל הוא כ-488 מטרים, מתוכם תופסת רחבת התפילה כ-57 מטרים. גובהו של הכותל ברחבת התפילה הוא כ-32 מטרים.

4. אלדן: הכותל הוא 'המקום הנמוך ביותר בעיר העתיקה'.

האומנם? כמאתיים מטר מן הכותל, בחומה הדרומית של העיר העתיקה, נמצא שער האשפות, הנמוך ממנו בהרבה.

הכותל –מרחב מוגן (צילום אריה הניג)

ב. הנהלת השוק

הידעתם? אלברטל רפאל מחברת א. רפי מונה לתפקיד מנהל שוק מחנה יהודה.

שוק מחנה יהודה, רחוב האשכול (צילום: דוד אסף)

ג. ואנחנו לא מגזימים בכלל...

'כיכר החתולות', שבפתח שכונת נחלת שבעה וליד בית אגרון (לשעבר), הייתה בעבר מקום קינון ידוע של סטלנים, שבבניקים ומוכרי מזכרות. לאחרונה היא קיבלה שם חדש – 'כיכר המוזיקה'.

השלט העליז, שמפרסם את הכיכר בתור 'המקום היחיד בעולם' וכו'...  איך נאמר זאת בעדינות? קצת עף על עצמו.

רחוב הלל פינת רחוב סלומון (צילום: דוד אסף; ותודה לניר אורטל)

ד.  שירותי שופטים

עידו וינטר שלח לי את הצילום הזה מבית המשפט לשלום בירושלים (מגרש הרוסים) ואִתְגֵר אותי: 'התדע מה מסמל השלט?'

'סיכוייך קלושים', הוא ציין.


'עמדת החתלה', 'עצור! דלפק לפניך', ניסיתי. אולי 'הכניסה לשופטים קטועי יד בלבד'?

'לא ולא', השיב עידו ושלח את התשובה הנכונה.


'שירותים במובן של בית שימוש', שיער עידו, 'ולא במובן של שירותי משרד'. הא ראיה, שהשירותים הללו סמוכים ל'שירותי סגל' עם השילוט המקובל.

כיצד התגלגל סמל משונה זה כדי לייצג בית שימוש? התשובה נמצאת בצדו השני של השלט, שם נקבע אותו סמל ועליו כתוב אל-נכון 'פקיד עזר'. והמסקנה היא כמובן ישראלית אופיינית: חיפוף. לוקחים שלט קיים, מכסים את הכיתוב הקודם ומדביקים טקסט חדש שלא קשור כלל לציור.

צילומים: עידו וינטר


יום שני, 22 במאי 2017

חידות ירושלים: המכון לכימיה; שוש"מ; הגופן המסתורי

א. מעל פסגת הר הצופים

לא השיר, אלא הבניינים המקוריים של האוניברסיטה העברית לפני 1948.

'המכון ללימודי הכימיה על שם חיים וייצמן' – היכן הוא היום?

יוני המנחם מבקש את עזרת הקוראים בכלל ואנשי האוניברסיטה העברית בפרט.

'את המקום הזה על הר הצופים', כתב לי יוני, 'אף אחד לא יודע למצוא. בשנים 1947-1946 הייתה אמי, תמר שטרקמן-המנחם, לבורנטית במכון לכימיה. אחרי מלחמת ששת הימים הייתי שם איתה פעם אחת. ומאז, כבר הרבה שנים שאני מנסה לאתר את המקום על ההר ובלי הצלחה. נכנסתי למשרדים שונים ושאלתי את כל מי שרק יכולתי, אבל איש לא זכר שהיה דבר כזה והיכן הוא היום. האם יש מישהו מן הותיקים ביותר, אולי אנשי המחלקה לכימיה, שיודע?' 

תמונה קבוצתית במעבדה. תמר שטרקמן-המנחם עומדת משמאל ומאחור, גבוה, מציץ ראשו של פרופסור אדולף רייפנברג.

בעלי התוספות

בנוסף לתגובתו של ד"ר אסף זלצר (בתגובות למטה), שלח לי יהונתן עומר, שלומד ועובד בהר הצופים, את התמונות האלה, והוסיף:
שיערתי איפה הבניין אמור היה להיות: מול הבניין הישן של מתמטיקה. הבניין הנוכחי דומה מעט לבניין שבתמונה, ולפי השילוט זה אולי הבניין, שמאז מועד הצילום המקורי שופץ והורחב.

ב. חידה למביני עניין: מה זה שוש"מ?

אריה מארק שלח לי את הצילום (שצולם על ידי גיסו באחד מבתי הכנסת הקטנים שבמדרחוב בירושלים) ושאל: מה הם ראשי התיבות הללו?

אסור להוציא שום ספר חוץ לבית הכנסת בלתי ידיעת השמש והמוציא נקרא שוש"מ

התשובה
התשובה ניתנה על ידי שני המגיבים הראשונים: 'שואל שלא מדעת', שעל פי דין הגמרא הוא גזלן.

ג. הגופן המסתורי

בירושלים – ושמא גם בערים אחרות בארץ – כבר הורגלנו לשועלים קטנים המחבלים בכרמים, שמוחקים את הכיתוב בערבית מעל גבי שלטים. זהו ונדליזם לשמו, שמקורו בלאומנות מטופשת (נעלים את הערבית, אז אולי גם הערבים ייעלמו), ועל כך חבל להכביר מילים.

אבל לאחרונה שמתי לב לתופעה מוזרה (ותודה לרחלי רוגל שהפנתה את תשומת לבי). בחלקים שונים של העיר, ללא כל קשר ביניהם, הודבקו על שלטי הרחובות גופנים מוזרים ומכוערים. ככל שבדקתי מקרוב, מדובר באותיות שהודבקו על גבי השלט הקיים, ועם הזמן הן גם מתקלפות. אני בספק אם עיריית ירושלים אחראית לכך, ואם כן – אופתע מאוד. מי עושה את זה ולמה עושים את זה? מישהו יודע?

הנה כמה דוגמאות.

רחוב טרומפלדור, מרכז העיר (כל הצילומים כאן ובהמשך: דוד אסף)
כיכר רפאל וייס, רחביה
רחוב דן, בקעה
רחוב בית חגלה, תלפיות

יום שישי, 19 במאי 2017

שירים להכעיס: פרידה מנחמה ליפשיץ

מאת מיכאל לוקין

נחמה ליפשיץ, 2010 (collive)

לפני שלושים יום, בליל יום ו', 21 באפריל 2017, הלכה לעולמה נחמה ליפשיץ (2017-1927) והיא כבת תשעים. נחמה הייתה זמרת אגדית וגיבורת תרבות יידיש של המחצית השנייה של המאה ה-20, ובעיניהם של מאות אלפי יהודים מעבר למסך הברזל וברחבי העולם הייתה סמל לתחייה המפתיעה של 'יהדות הדממה'. שורות אלה מוקדשות ליצירתה של מי שנקראה בפי מעריציה 'הזמיר היהודי', שהעזה לשיר ביידיש בברית המועצות שנים ספורות בלבד לאחר גלי האנטישמיות הרצחניים, שהגיעו לשיאם עם 'משפט הרופאים' ורצח גדולי היוצרים והמשוררים של ספרות יידיש ותרבותה (1952). 

כבר בשנות השלושים לחייה הגדירה נחמה ליפשיץ את עצמה כמי שהפכה ל'מצבה על קבר שלא קיים'. אולם זו לא הייתה הסיבה היחידה לכך, שאלפי מעריציה – כמחציתם צעירים שכלל לא ידעו יידיש – חטפו כרטיסים להופעותיה בכל רחבי ברית המועצות ומילאו את האולמות ואת הרחובות שהובילו אליהם, בניסיון לראותה מקרוב ואולי אף לגעת בשולי מעילה. 

אישה צנומה ונמוכת קומה הייתה, אך בעלת קול גבוה וצלול. היא שאפה להחיות – בעזרת המוסיקה – תרבות שהמשטר הסובייטי ביקש לחסל, והצליחה במשימתה. לא לחינם כינה אותה אלי ויזל, לאחר ביקורו הראשון בברית המועצות בשנת 1965, 'מלכת יהדות ברית המועצות'.

אכן, יצירתה מתייחדת באצילות: רק 'מלכה' ידעה לשלוט כמותה בשתי השפות, עברית ויידיש, גם בג'סטות הקטנות, המהווֹת חלק מן השפה ומן המורשת, וגם ברזי מקצוע השירה הקלאסית. היא סיימה את לימודיה באקדמיה למוסיקה בווילנה ולאחר שכבר הופיעה כסולנית אופרה בתפקידים מובילים, ויתרה מרצונה על קריירה אופראית בטוחה ומוכרת, וזאת, כדבריה, 'כדי לא לבזבז זמן במה יקר על אַרִיָה מהאופרה לַקְמֶה'. היא הצליחה לבנות רפרטואר אישי מלא, מבלי שעמדו לרשותה ספריות תווים או הקלטות, ובזכות סיוע של קומץ ידידים מוכשרים, וביניהם המלחינים שאול (סמואיל) סנדריי, שזה לא מכבר השתחרר משנות ממאסר ארוכות במחנות סיביר, לב פולבֶר ולב קוֹגַַן.

הבה נקשיב לנחמה ליפשיץ שרה את שיר-העם הקצר והמפורסם 'לאָמיר זיך איבערבעטן' (הבה נתפייס) בעיבודו של לב קוֹגַן. 



קוגן, תלמידם של מיכאל גנסין וארם חצ'טוריאן, התכתב כאן עם מסורות 'האסכולה הסנקט-פטרבורגית' מן העשורים הראשונים של המאה ה-20. המקצביות המיוחדת של 'שלום-טאַנץ' (מחול ההשלמה) הכליזמרי, שקוגן הצליח לשמר באמצעות תזמור רב-גוני, מזמינה ג'סטות ריקודיות מסורתיות, שרק אלה שנולדו לתוך תרבות יידיש מסוגלים לגלמן. ג'סטות מן הסוג הזה, לפי העדויות, היו חלק בלתי נפרד מהקונצרטים של ליפשיץ והלהיבו את הקהל, עד כדי כך שלא פעם, בהפסקות, חלק מן הנוכחים החלו לרקוד הורה. למרבה הצער לא נשתמרו הקלטות וידאו המתעדות את מאות ההופעות שערכה ליפשיץ ברחבי ברית המועצות, אולם גם בשמיעה בלבד ניתן לזהות את הגיוון העדין, את החיוכים, את ההאטות וההאצות הזעירות, שבעזרתן יצרה האמנית דימוי אצילי של חגיגה יהודית.


את האצילות הזו ואת הכישרון האמנותי ירשה נחמה מהוריה, במיוחד מאביה יהודה הירש ליפשיץ (1980-1900). האב למד בנעוריו בישיבת 'תורה ומדע', שייסד הרב יצחק יעקב ריינס בְּלִידָה, ולימים היה מחנך ומנהל בית ספר עברי בקובנה ורופא ילדים. בצעירותו למד נגינה בכינור אצל תלמידתו של לאופולד אַאוּאֶר המהולל, וכך הוריש לבתו את אהבת התרבות היהודית המשולבת באהבת המוזיקה. ליפשיץ סיפרה כי המתנה הראשונה שקיבלה אימה מאביה הייתה ארגז ספרים ביידיש, בעברית, ברוסית ובגרמנית.

פרשנות מוזיקלית אצילית – כזו המהדהדת את הלכי הרוח של האינטליגנציה הליטאית מן העידן הטרום-סובייטי, שאפיינו את סביבתה של נחמה בעיר מולדתה קובנה – מובילה לעתים קרובות אל פשטות מכוּונת, אל בחירה מודעת בפלטת צבעים מאופקת. 

פשטות כזו מאפיינת את הביצוע שלה לשיר הערש הידוע 'יאַנקעלע' ('שלאָף זשע מיר שוין, יאַנקעלע מן שיינער') מאת מרדכי גֶּבִּירְטִיג. הנה הוא בעיבודו של לב קוגן, ובליווי הפסנתרן מארק פייגין. השירה הצנועה, בקול גבוה ובהיר, בשילוב קורֶט סלסולים מזרח-אשכנזיים מסורתיים ובליווי הצלילים הגבוהים של פסנתר, בלי כל פזילה למתיקות יתר, יוצרים תמונה מהפנטת של טוהר ורכות.


ליטוש סגנוני ובחירה קפדנית באמצעי הביטוי הפכו את קולה של ליפשיץ לכלי אמנותי שבאמצעותו יכלה לעצב זהות לאומית. החלטותיה האמנותיות, כמו גם התבטאויותיה ומהלכיה המעשיים, התאפיינו בתעוזה מרשימה. בשנת 1958 היא החליטה, על דעת עצמה ומבלי להתייעץ עם איש, לגשת לתחרות זמר כלל-ארצית שנערכה בברית המועצות עם רפרטואר ביידיש. 'ניגשתי לתחרות במטרה אחת ויחידה: לקבל אישור רשמי כלשהו שאני שרה ביידיש, ועם פתק כזה לקדם את תוכניתי', כך סיפרה בריאיון שנערך אתה שנת 2015. חרף הרוח האנטישמית ששרתה אז על הממסד הסובייטי, הבלתי יאומן קרה והיא זכתה במקום הראשון – 'על האומנותיות הבימתית שלה ועל מקצוענותה כזמרת', כלשון נימוקי השופטים. בהמשך היא גילתה משנה-אומץ בהחלטתה לשיר בעברית. לשאלותיהם של הפקידים האמורים לאשר תכניות קונצרטים מראש: 'באיזו שפה את שרה?', השיבה: 'בארמית'... היא ידעה שבבורותם לא יצליחו פקידים אלה לקשר בין השפה המזרחית האקזוטית לבין המורשת היהודית.

דבר לא עצר את הזמרת הצעירה ובהופעתה הראשונה בקייב – שאושרה על ידי השלטון המקומי לאחר סירוב ממושך – היא ביצעה את 'שיר הערש' ביידיש של שִׁיקֶה דְּרִיז וריבָה בּוֹיאַרְסקי, על אם יהודייה המחפשת את בנה ב'באבי יאר'. היא עשתה זאת באותן שנים שבהן שימש גיא ההריגה אתר לאיסוף פסולת תעשייה והשואה הייתה בגדר טאבו שלא מדברים עליו. הקהל באולם קפא במקומו והדמעות זלגו מעצמן, עד שנשמעה קריאה מהקהל: 'אנשים! מדוע אתם יושבים? קומו!'. 

את הקונצרט הזה זכרה ליפשיץ כאירוע מכונן ולימים תיארה אותו כך:
שרתי בקייב את שיר הערש לבאבי יאר, והמאזינים באולם קמו ממקומותיהם. איש לא מחא כף. צמרמורת קרה עברה בגבי. תפסתי מה מצפה ממני הקהל שלי ומה צריכה אני לשיר בשבילו – לשיר או לשתוק. זה לא היה קהל ככל קהל המתכנס בקונצרט – לפניי עמד עמי לְמוּד-הניסיון ('איך נשיר', עמ' 213). 
בעקבות אירוע זה נאסר על ליפשיץ להופיע עם רפרטואר יהודי-לאומי: שר התרבות של הרפובליקה האוקראינית דיווח לכלל רשויות ברית המועצות כי שיריה משפיעים לרעה על אזרחים סובייטיים, בשל הציונות, הלאומנות והנוסטלגיה שטמונות בהם. נחמה נדרשה אפוא להסביר לפקידים שונים מדוע איננה מהללת בשיריה את הישגי האומה הסובייטית ומבטה מופנה אל העבר ולא אל העתיד הטוב יותר. על טענות אלה היא נהגה להשיב, שגם פושקין וטולסטוי אינם מזוהים עם התהוות מעמד הפועלים, ולמרות זאת יצירותיהם מותרות לביצוע, אם כך מדוע ייאסר עליה לשיר טקסטים של איציק מאנגר? בלי קשר נציין כי האינטליגנציה היהודית, אשר הייתה מיומנת בקריאה בין השורות, אף פעם לא תפסה את אמנותה של ליפשיץ כנוסטלגית. המשורר יוסף קרלר סיפר ליעקב רואי: 'נחמה העלתה משהו חדש. היהודים הסובייטיים, במיוחד הצעירים, שלא ידעו כלום על היהדות, שלא לדבר על ציונות, התחילו לחשוב ולחפש ... בשיריה היה קול קורא, וזה מה שהבדיל בינה לבין האחרים'.


נחמה ליפשיץ בצעירותה (ויקיפדיה)

נחמה הכירה את טיבו של קהל זה וידעה ליצור אתו קשר מעל ראשיהם של הצנזורים. אפילו המראה החיצוני שלה שידר זאת, כאשר העזה לצאת אל הבמה לבושה בשמלה שחורה, עוטה צעיף לבן ארוך ומפוספס. לכאורה רק צעיף, ובשום אופן לא ניתן היה להאשים את הצעירה החצופה בשימוש בחפצים ריטואליים; אבל 'המבינים' ידעו לפרש זאת כייצוג סמלי של טלית. כך הסבירה נחמה ליפשיץ את דרך ההתבטאות יוצאת הדופן שבה בחרה להביע את השקפתה: 
גמרתי בלבי להיעזר בג'סטה, ברמזים. טרחתי זמן רב וחיפשתי את הרמיזה המפורסמת היהודית, ג'סטה מקופלת-תמציתית המדגישה וכוללת יותר משמסוגלת להביע המילה המדוברת – רמיזה, שהיא אולי היסוד החשוב ביותר בשיר, האלמנט החושף את עיקר-עיקרו הצפון של הטקסט. 
והודות לרמיזה הגעתי לידי כך, שהקהל הבין אותי. הבין את המרומז, כי רובם הגדול של המאזינים לא שמעו יידיש, ועברית לא כל שכן ... צורה נוחה ביותר להביע 'מחשבות פסולות' הייתה לשיר 'שירים בלי מילים', שבהם אמרה הג'סטה, המחווה, יותר משאמרו מילים; וכן גם שירי-עם, 'שנולדו ברוסיה הצארית' [אזכור זה היה הכרחי כדי להכשיר ביצוע של שירת הבורגנות הזעירה היהודית בעידן הסובייטי. ההקשר 'הצארי' התפרש כהדגמה לדיכוי שממנו סבלו יהודים לפני מהפכת אוקטובר  מ.ל.]. 
אין כמובן ספק, כי נעזרתי בכך, שרבים בקרב הקהל 'תפסו את הפרינציפ' חיש-מהר. שאם לא כן, הייתי ודאי יכולה רק לנפנף ידיים, אבל צריכה הייתי לחזור על כל 'חוֹכמה' שלי שלוש פעמים. האווירה הייתה מתלהטת יותר ויותר, כי הקהל חש הכול כמוני, ומשנה לשנה העמיקה ההבנה יותר ויותר ... 
הקהל ציפה לכל סימן וקלט מיד כל תנועה של גבות עיניים, כל זיז וג'סטה, כל הפסקה קצרה בשטף השיר – כל תנועת נפש זעירה ביותר. נוצר מגע מסתורי-קסום עם הקהל ('איך נשיר', עמ' 214).
דוגמה מצוינת לדיאלוג לא-מילולי עם הקהל, דיאלוג של ג'סטות, שאותו קשה להסביר אך אפשר להאזין לו ולנסות להבין, הוא השיר 'רייזעלע' מאת מרדכי גבירטיג (בתזמורו של לב קוגן, ובליווי להקת א' קפצן).



וכאן, בסרטון נדיר, שהוקלט במסגרת של קונצרט 'קלעז-קעמפּ' בסנקט פטרבורג, כנראה בשנת 1996, אפשר לא רק לשמוע אלא גם לראות כיצד שרה נחמה ליפשיץ 'עם הידיים'. סרטון זה נשמר באוסף הפרטי של ד"ר יבגניה חזדן והוא דוגמה לשירים שכונו 'אויף צו להכעיס לידער' (שירים להכעיס). נחמה סיפרה כי את השירים הללו נהגו צעירים יהודיים בברית המועצות לשיר בחיק הטבע, ביערות, הרחק מאוזניים לא רצויות שתמיד היו בכותל. שם, ביער, לא היה צריך להיזהר מצנזורה...



בשנת 1969 הצליחה ליפשיץ להגשים את חלומה וקיבלה במפתיע אשרת יציאה לישראל. שני התקליטים שהקליטה בשנים 1961-1960 נמצאו אז בבתים רבים של בני האינטליגנציה היהודית בברית המועצות שאהדו את מדינת ישראל. תקליטים אלה הפכו בעצמם לחפץ סמלי ונוסטלגי שמבטא את השאיפה הכמוסה לחופש: הנה, האמנית ששרה כאן, על גבי תקליט ישן שאין עליו אף לא אות עברית אחת, הצליחה בניגוד לכל הסיכויים לעלות לארץ, ושם, בארצות החוֹם, היא שרה את שיריה ללא מגבלה. אם היא הצליחה, כל אחד יכול.

אני נזכר שסבתי המנוחה שמרה את תקליטיה של נחמה ליפשיץ בשלושה עותקים – אם עותק אחד ייפגע, חס ושלום, יישארו עוד שניים... האוצר הזה נשמר בארון המצעים, ליד סידור תפילה 'שירת ישראל' ישן – גם זאת ליתר בטחון. אם 'מישהו' ירצה לבוא ולחפש, כך הסבירה לי סבתי, 'הם' לא יחפשו שם. כשהחלטנו לעלות לארץ – ואני בטוח שהחלטה זאת התגבשה, גם אם לא במודע, בהשפעתה של נחמה ליפשיץ – לא לקחנו את התקליטים. היה ברור לנו כי תקליטים אלה נמכרים בישראל בכל חנות...




ליפשיץ אכן התקבלה בישראל בזרועות פתוחות ­– ראש הממשלה גולדה מאיר קיבלה את פניה ביום נחיתתה (20 במארס 1969); בהופעת הבכורה בארץ, בערב יום השואה בהיכל התרבות בתל-אביב, נכחו אישי ציבור רבים ובהם שר הביטחון משה דיין; היא הופיעה באולמות שהיו מלאים עד אפס מקום, בארץ וברחבי העולם. 

גולדה מאיר ונחמה ליפשיץ לאחר הופעה בלינקולן סנטר בניו-יורק, אוקטובר 1969
(צילום: משה מילנר; אוסף התצלומים הלאומי)

עוד לפני עלייתה התכתבה ליפשיץ עם נעמי שמר (מכתבים אלה שמורים בארכיונה של נעמי שמר בספרייה הלאומית), ולאחר עלייתה הצליחה לרקום קשרים עם יוצרים מקומיים רבים. הבולט בהם היה מנצח תזמורת צה"ל האגדי, יצחק (זיקו) גרציאני, לימים שותף נאמן להופעות וידיד קרוב. הנה שיר שהקליטה יחד עם תזמורת בניצוחו של גרציאני, 'פֿרייען זיך איז גוט!' (טוב לשמוח!), שאת מילותיו ולחנו כתב זליג ברדיצ'בר. זו הקלטה מהופעתה הראשונה בישראל והיא שמורה באוספי מחלקת המוזיקה בספרייה הלאומית:

 

בשלב מסוים הרגישה האמנית כי היא 'כמו פרטיזן בלי מלחמה'. הפאתוס, הכאב, התקווה, 'השמחה חרף הקשיים' – כל אלה הפכו פחות רלוונטיים במחוזות החופש והדרור. המוּדעוּת העצמית, חוש ההומור וחוכמת האמנות הנדירה שניחנה בהן התקוממו כנגד תפקיד 'דון קישוט' מכאן או 'סמל' מכאן שייעדו לה אוהדיה. באומץ לב שאינו מובן מאליו החליטה הזמרת המהוללת לשנות את מסלול חייה. לאחר השלמת לימודי ספרנות באוניברסיטת בר-אילן התחילה לעבוד בספרייה העירונית למוזיקה בתל-אביב, ולימים גם ניהלה אותה. גם כארכיונאית המשיכה ליפשיץ להעז ולא להיכנע לשגרת העבודה: היא טיפלה, בין השאר, בסידור הארכיון של המלחין והצ'לן יהויכין סטוצ'בסקי; יזמה סדנה לזמרים צעירים המבקשים ללמוד שירה אמנותית ביידיש וניהלה אותה ביד רמה, במרץ ובמסירות אופייניים. בשנת 1978 זכתה בפרס על שם איציק מאנגר ובשנת 2004 הוכתרה כיקירת עיר מגוריה, תל אביב-יפו.

כותרתה של המסה האוטוביוגרפית משנת 1980, שכבר ציטטנו ממנה, היא 'איך נשיר ומה נשיר?' – כותר שעדיין מאתגר את אוהבי המוזיקה בישראל, לא פחות ממה שהיה בשעת הופעותיה של ליפשיץ שם, בגלות. את דבריה סיימה הזמרת בשורה של שאלות נוקבות (עמ' 217-216): 
הרשות שיש לנו להתבטא כרצוננו, בלי צנזורה, רשות זו לא עשתה אותנו בני חורין – סיבות שונות, שכמובן לא ניכנס כאן בבירורן, כובלות את ידינו בעשרות תסביכים ומפריעות לנו להיות בני חורין. לעתים קרובות למדי שרויים אנו במבוכה מבויישת המונעת מאתנו להיות מה שהננו – יהודים. 
אנו שרים שירים בעברית, אבל אלה אינם שירים יהודיים. נמנעים אנו מלשיר שירים כאלה, ויש בינינו, שאין זה לפי טעמם אף רק להתעניין בשירים שלנו... שפת העם רק לפשוטי עם. 
מפטמים אנו את ראשי ילדינו, ממש למן החיתולים, בצלילים זרים, בריתמוסים זרים ... ואם כן, איך עלינו להגיע אל המון הנוער היהודי, כדי לאפשר לו להכיר את היופי ואת העמקות שבדברים יהודיים, שביצירה יהודית?   
... לי קל לא לשיר, שכן אין לי אפשרות להרכיב תכנית כזאת, שתכיל שאלות אלו, או אף רק חלק מהן. אבל הרי חייבים אנו למצוא את התשובות עליהן. הכרח ליצור את האווירה, את הקרקע. היאך להגיע אל השרשים? איך לנשום ולגדול? איך אפשר לעמוד בפני המציאות מסביב בלי אוויר ובלי שרשים? 
הנה תשובתה הסמלית לשאלות אלה, בערב חגיגי שנערך בשנת 1994 לציון 25 שנים לעלייתה ארצה. נחמה שרה את 'אני מאמין' של שאול טשרניחובסקי, מלווה בתזמורת צה"ל בניצוחו של יצחק גרציאני.



ומה נשיב אנו? יהי זכרה ברוך, כּבֿוד איר אָנדענק!
_______________________________________

מיכאל לוקין הוא אוצֵר במרכז לחקר המוסיקה היהודית באוניברסיטה העברית בירושלים (JMRC) ומתמחה בפולקלור מוזיקלי ביידיש. גרסה שונה של רשימה זו התפרסמה באתר המרכז לחקר המוסיקה היהודית.

לקריאה נוספת

יום רביעי, 17 במאי 2017

ארץ הקודש: על הגוי שבתוֹכֵנוּ ועל 'ווייז' ביידיש

א. הגוי שבתוֹכֵנוּ

גם וגם (צילום: פיני גורליק)

הסירו אפוא, יהודים, כל ספק מעליכם! הפסטה הזו כשרה למהדרין מן המהדרין, ומכל הכיוונים והאפשרויות. היא גם נרכשה בחו"ל, גם מגוי וגם אחרי פסח (כלומר, אין חשש שזה נרכש, חלילה, בישראל מיהודי ולפני פסח).

אין על אסם... חברה שדואגת לספק את דרישותיהם של כ-ו-ל-ם.

ואם מדברים על גויים ועל הלכה, הנה שלט מקורי שאהבתי. יש בו, נדמה לי, כדי לאזן במשהו את הטירוף.

השלט כְּתוּב-היד הודבק על גדר של בית פרטי ברחוב אריה בן אליעזר בנתניה.


והנה זה מקרוב (לחיצה על התמונה תגדיל אותה):

צילום: יאיר הרשלר

בכל אחד נמצא גוי של שבת.                                                          אסור לבקש כאן
אם אתה צריך גוי של שבת                                                            גוי של שבת!!!
בבקשה תפעיל את הגוי שבתוכך
שבת שלום וחג שמח

'הגוי שבתוכך'. תחשבו על זה...

ב. 'ווייז' כשר

עולם הכשרויות המופלא מייצר כידוע, חדשים לבקרים, מוזרויות עד אין קץ, וכבר נדרשנו לרבות מהן בעבר בבלוג זה. אבל לחבית הזאת אין תחתית, ובכל פעם אני מופתע מחדש.

מה בעצם לא כשר באפליקציה המהוללת 'ווייז' (Waze) עד כדי כך שאדם ירצה להוציא מכיסו סכום כסף ניכר (1,400 ש"ח!) למשהו שאפשר להוריד מהאינטרנט לגמרי בחינם?

לפי המודעה, זהו כנראה 'ווייז' נטול אינטרנט. מי יודע, אולי הוא גם יודע לציין במיוחד מרחקים לבתי כנסיות ומדרשות, לישיבות ולמקוואות.

אפשר גם להניח שהוראות הנסיעה ניתנות אך ורק בקול גברי, ולא חלילה בקול פתייני של אישה.

והעיקר, אפשר לקבל אותו ביידיש!

צילום: מיקי מלכה

יום שני, 15 במאי 2017

זיכרונו לברכה: הדוקטור והאדמו"ר ישראל בן-שלום

מאת אהרן אופנהיימר

ישראל בן שלום, 2016 (צילום מסך)

ישראל פרידמן בן-שלום (2017-1923) נפטר בה' באייר תשע"ז, יום הזיכרון לחיילי צה"ל, ונלקח לבית עולמו בליל יום העצמאות. תאריך סמלי במיוחד עבור אדמו"ר ציוני והיסטוריון, שסיפור חייו כמו נלקח מהאגדות.

הוא נולד בעיירה בּוּהוּשׁ ברומניה, צאצא לשושלת חסידית מיוחסת: נין ונכד למגיד דב בער ממזריץ' ולצדיק המפורסם ישראל מרוז'ין. למרות חינוכו החסידי הוא נמשך אל המהפכה הציונית החילונית ואל ערכי השוויון, העבודה והחלוציות. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה הוא נרתם לפעילות ציונית-חלוצית, רובה בהסתר, ואחריה עלה ארצה עם רעייתו צפורה לבית הָגֶר, גם היא בת למשפחת אדמו"רים מיוחסת. הם הצטרפו לקיבוץ רשפים שבעמק בית שאן, שהשתייך לתנועת 'השומר הצעיר' ושם גם נולדו שניים מילדיהם. ישראל השקיע את כל מאודו בעבודתו כרפתן, ובזמנו הפנוי עסק ביחידות בלימודי קודש ובמדעי היהדות. על 'תקופת רשפים' בחייו של בן-שלום סיפר לי עמיתי המנוח, ההיסטוריון פרופסור משה גיל, שבאותן שנים היה גם הוא חבר בקיבוץ. דעת לנבון נקל, שחיים אלה לא היו חיי תורה וקיום מדוקדק של מצוות בין אדם למקום.

כשעלו ארצה והתיישבו ברשפים ניתק הקשר בין צפורה לבין אביה, האדמו"ר מוויז'ניץ, אך לימים חלה האב והשניים התפייסו. כתוצאה מכך עזבו בני הזוג את רשפים. תחילה יצאו למספר שנים בשליחות התנועה במרסי שבצרפת, וכששבו ארצה הצטרפו לקיבוץ הדתי סעד שבגבול רצועת עזה. ישראל, שלא חזר מיד לקיום מצוות הדת, מצא את סיפוקו בלימודי היסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל אביב. שם הייתי אחד ממוריו, למרות שהיה מלא וגדוש ומבחינת גילו יכול היה להיות אבי. ישראל מיאן להירשם כתלמיד מן המניין ולא רצה לכתוב עבודות או לגשת לבחינות, אך בשיחותיי עמו הצלחתי לשכנעו שאם ייגש לבחינות הרי שיעבור אותן בקלות ויקבל מלגה שאותה יוכל לתת לקיבוץ. ואכן, הוא סיים תואר ראשון והמשיך במסלול ישיר לדוקטורט. עבודת הדוקטור שלו, בהדרכתם של הפרופסורים המנוחים יהושע אפרון ושמואל ספראי, עסקה בבית שמאי ולימים גם ראתה את אור הדפוס (בית שמאי ומאבק הקנאים נגד רומי, יד יצחק בן צבי, תשנ"ד). החידוש בעבודתו הוא בגילוי כי תנועת ההתנגדות לשלטון רומי, שסופה במרד ובחורבן, צמחה מאסכולת בית שמאי. לאחר מכן הוא התקבל כאיש סגל באוניברסיטת בן-גוריון בנגב ולימד בה את תקופת המשנה והתלמוד. לימים חבש את ספסלי אוניברסיטת תל אביב גם בנו, מנחם, ואף הוא הלך בדרכי אביו, התמחה בתקופת המשנה והתלמוד וסיים את לימודי הדוקטורט בהדרכה משותפת של פרופסור אפרון ושלי. 

משהגיע עידן ההפרטה גם לקיבוץ סעד, וככל שהתחזקו בני הזוג בדתיותם, עזבו ישראל וצפורה את הקיבוץ, באומרם שזה כבר לא אותו קיבוץ שהם מכירים. וכך, בשנות השמונים לחייהם, עקרו השניים לירושלים. לראשונה מאז ילדותם התגוררו בְּעיר, וישראל, שבינתיים גם 'גילה מחדש' את ייחוסו החסידי, הפך להיות אדמו"ר של חסידים דתיים-לאומיים.

אדם מיוחד במינו היה ישראל, אחד ויחיד. לא הכרתי אדם כמותו ולא דומה לו. איש שלא הכיר כעס מהו, אהב כל בריה, וראה בכל אחד רק את הטוב שבו. מעולם לא התלונן, מעולם לא קצרה רוחו, תמיד דיבר בשובה ונחת לכל אדם ובכל עת ומעולם לא ביקש מאומה לעצמו. היה אהוב על תלמידיו ומוערך על ידי עמיתיו, שאף הוציאו ספר יובל לכבודו בשם אוהב שלום (באר שבע, 2005)

לישראל ארבעה בנים ובת, נכדים ונינים לרוב. כולם הולכים בדרכיו. יחס האהבה, הדאגה והאחריות שהוא הרגיש כלפי זולתו בא לידי ביטוי במפעלים שהקימו ילדיו בירושלים, בירוחם ובנתיבות. בירושלים הם ייסדו את בית המדרש 'מעגל', ושני קיבוצים עירוניים, 'ראשית' ו'בית ישראל'. מטרתם היא לפעול בשכונות מצוקה, לצמצם פערים חברתיים וכלכליים ולעודד גיוס משמעותי לצבא. בירוחם הם הקימו את 'קהילת יחד' המפעילה מדרשה חינוכית. בנתיבות הקימו ישיבת הסדר, שישראל עצמו לימד בה בהתנדבות, שלושה ימים בשבוע, עד חודשים ספורים לפני מותו. שניים מהבנים אף זכו להדליק משואות בימי עצמאות בזכות פועלם החברתי. הושע חזר לפני שנים אחדות לשרת בצה"ל בתפקיד קצין מילואים ראשי בדרגת תת-אלוף, ועתה יירש את אביו בתפקידו האדמו"רי.

מי ייתן לנו עוד משפחות כמו בן-שלום, אזי מדינתו הייתה נראית אחרת.

ישראל בן-שלום בלבוש אדמו"רי באחרית ימיו ורעייתו צפורה (צילום: שלמה טיקוצ'ינסקי)
_________________________________________

פרופסור (אמריטוס) אהרן אופנהיימר, החוג להיסטוריה של עם ישראל, אוניברסיטת תל אביב.

לקריאה נוספת
שלמה טיקוצ'ינסקי, 'שנזכה לכוון את מעשינו', דבר ראשון, 3 במאי 2017.

יום שישי, 12 במאי 2017

'למנצח על שושנים': ספר השירים הראשון מימי העלייה הראשונה

מאת אליהו הכהן


תוכן
א. 'למנצח על שושנים' ומחברו
ב. משהו על 'יְפֵה נוֹף מְשׂוֹשׂ תֵּבֵל'
ג. 'אוֹחִיל יוֹם יוֹם אֶשְׁתָּאֶה'
ד. משהו על שירי השושנים
ה. יואל משה סלומון ו'שיר אדמת ישראל'

א. 'למנצח על שושנים' ומחברו

הספר למנצח על שושנים, שראה אור בירושלים בשנת תרמ"ג (1883), הוא נדיר ביותר וחשוב ביותר, שכן זהו ספר השירים העברי הראשון שנדפס בארץ ישראל בתקופת העלייה הראשונה.


טוביה סלומון (1951-1862)


מי שכתב וליקט את השירים שבספר היה המדפיס והמשורר טוביה סלומון (על שער הספר נדפס 'שאלאמאן'), בנו של יואל משה סלומון, שהיה אז בן 21 בלבד. שישה-עשר שירים בלבד יש בספר, רובם נטולי לחן, ועל כן אי אפשר להגדירו כזמרון. ובכל זאת, בתולדות שירי הזמר העבריים הראשונים והקדם-ציוניים שנדפסו בארץ זהו ציון דרך שלא ניתן לפסוח עליו. 

העיון בתוכן העניינים של הספר מראה כי נדפסו בו בסך הכל ארבעה שירי זמר עם לחן; ארבעתם נמנים עם שירי החול המעטים עד מאד שהושרו בארץ עוד לפני העלייה הראשונה: הראשון, והמפורסם שבהם, הוא 'שושנה', שחיבר אליקים צוּנְזֶר, ולגלגוליו נקדיש בקרוב רשימה מיוחדת; השני הוא 'ציון, ציון, עיר אלהינו', הנקרא כאן בשם 'הר ציון' – גם לשיר נשכח וחשוב זה נקדיש רשימה נפרדת.

תוכן העניינים של 'למנצח על שושנים'

שני שירי זמר נוספים שנכללו בספרנו הם 'יפה נוף משוש תבל' ו'אוחיל יום יום אשתאה'. שני השירים הללו הושרו בארץ ישראל עוד לפני הקמת המושבות הראשונות, בעיקר בקרב בני העדה הספרדית ויוצאי ארצות המגרב.

ב. משהו על 'יְפֵה נוֹף מְשׂוֹשׂ תֵּבֵל'

השיר המפורסם 'יפה נוף משוש תבל', שיר ערגה לירושלים שחיבר רבי יהודה הלוי (ריה"ל) במאה ה-11, נקרא בספרנו, משום מה, בשם 'אֶל נֹכַח ירושלים'; 

למנצח על שושנים, עמ' VIII. השם 'יהודה' נמצא באקרוסטיכון

הלחן העתיק של שירו של ריה"ל לא השתמר, אך אין ספק ששרו אותו ועל כך יש עדויות רבות. כך למשל, בספר שירה לאל, שראה אור בדפוס אלישע שוחט שבבגדד בשנת תרפ"ח (1928), ובו לוקטו 'שירות ותשבחות ... ועוד נכלל עמו איזה פזמונים מן הקדמונים אשר המה שגורים בפי הכל', נכללו גם מילותיו של פיוט זה.


אני עצמי זוכר מימי ילדותי המוקדמת כיצד שרו אותו מתפללי בית הכנסת של שְׁלוּש בנווה צדק כחלק ממסורת הזמירות, אך אינני זוכר את הלחן, אין לי תווים וגם לא הקלטה... זו דוגמה לשיר זמר ששרו אותו בארץ ובתפוצות, אך לחנו נעלם ואיננו.

הלחן הרווח של 'יפה נוף', המוכר בקולה החם של נחמה הנדל, אינו עתיק. הוא חובר על ידי ינון נאמן לפסטיבל הזמר והפזמון בשנת 1965.

ג. 'אוֹחִיל יוֹם יוֹם אֶשְׁתָּאֶה'

השיר 'אוחיל יום יום אשתאה', הנקרא בספרנו בשם 'טבריה', חובר על ידי דוד בן חסין (1792-1727), מגדולי הפייטנים של יהדות מרוקו. הוא נכתב בשנות הארבעים של המאה ה-18 לכבוד חידוש היישוב בטבריה בהנהגתו של הרב והפרנס חיים אבולעפיה (1744-1660), אירוע שעשה רושם רב בתפוצות ישראל. מלבד סגולותיו הרבות של השיר, זהו כנראה גם שיר הכינרת הראשון בזמר העברי...

'תהלה לדוד', ספר הפיוטים של דוד בן חסין, נדפס לראשונה באמסטרדם תקס"ז (1807)
(מורשת מכירות פומביות)

על אף שלא ידוע מיהו המלחין, הנה במקרה זה הלחן השתמר בצורה חיה. הוא הוקלט לראשונה בפרק הראשון של סדרת הטלוויזיה שרתי לך ארצי ('לארץ אבותינו', 1973), מפיה של חוה אלברשטיין שלוותה על ידי חבורת 'רננים'. הנה היא כאן עם מעט דברי הקדמה מפי:



מילות השיר עם תוויו נדפסו לראשונה בספר ירושלימה! של המשורר והסופר היהודי-האוסטרי לודוויג אוגוסט פראנקל (Frankl), שראה אור בווינה בשנת 1860 (זהו תרגום עברי של ספר מסעו בארץ ישראל, שנדפס שנתיים קודם לכן בגרמנית: Nach Jerusalem!, Leipzig 1858). פראנקל ביקר בארץ ישראל בשנת 1856, בשליחותה של משפחת למל האוסטרית, ובין השאר ייסד בירושלים את בית הספר 'לֶמֶל' – מהלך שנתקל בהתנגדות עזה מצד אנשי היישוב הישן. 

לודוויג אוגוסט פראנקל (1894-1810)





וכך מספר פראנקל על ביקורו בטבריה, שעה שאחד מתושביה היהודיים הציע לו לרכוש גביע כסף שסבו קיבל מאחרון מלכי פולין סטניסלאב פוניאטובסקי, ואילו הוא העדיף לרכוש ספר בעברית המספר על אירועים שקרו ליהודי טבריה:
אולם נפשי בחרה לקנות חוברת דברי הימים מטבריה, אשר הביאו לפני בעצם העת הזאת, והיא כתובה בשפת עבר, ובה ספורי קורות ונפלאות, תפילות ושירים בשפת עבר ולאדינו. ורק את האחד מכמו אלה נציעה פה לפני הקורא, למען יראה ויבין וישפוט על טעמם, כחיך יטעם לאוכל.
פראנקל התכוון מן הסתם לספר זמרת הארץ, שנדפס לראשונה במנטובה שבאיטליה בשנת 1745, ובו הנציח יעקב בירב, חתנו של הרב חיים אבולעפיה, את סיפור חידוש היישוב היהודי בטבריה והנסים הרבים שקרו לתושביה. בירב שילב בספרו פיוטים בלאדינו פרי עטו ('קוֹפְּלָאס'), אך לא את השיר 'אוחיל יום יום אשתאה'. מסתבר שהשיר, שאותו ציטט פראנקל בשלמותו, הגיע אליו ממקור אחר.

ירושלימה!, עמ' 401-398 (לחיצה על האיור תגדיל אותו לקריאה נוחה)

ואכן, בתחתית עמ' 398 הביא פראנקל הערה מעניינת (נדפסה באותיות רש"י), ממנה נוכל ללמוד על הדרך שבה הגיע השיר על תוויו לידיעתו.

מתברר כי כבר בשנות העשרים של המאה ה-19 הגיע לווינה שד"ר ספרדי ('ציר השלוח משם'). הלה התארח בביתו של הרב הספרדי המקומי ראובן בָּרוּךְ (1875-1811) ושר בפניו את הפיוט. הרב ברוך, יהודי טורקי במוצאו, נצר היטב בזיכרונו את המילים והמנגינה, ואף רשם אותן ואת תוויהן:
אחד מתלמידי הרב הגאון רבי חיים אבולאפייא נ"ע [נוחו עדן] ... שר את השירה הזאת לכבוד מורהו ולכבוד העיר טבריה. ציר השלוח משם הביאה זה לפני שלשים שנה [בערך 1825] לקרית וויען [וינה], וישר אותה בבית הרב הגדול ... ראובן בארוך נ"י, חכם לעדת הספרדים, במסיבת מרעים. והרב היקר הלזה צר אותה כחותם עלי לוח אזכרתו, עדי היותה שׁוּמה בפיהו עם מנגינותיה וטעמי זמרתה, ואליו יאתה כהיום הזה התודה על העתקתה בעדינו, אשר עליה חבר גם רשמי טעמי נגינותיה. ובראשי החרוזים: אני דוד בר אהרן בן חסיד [חסין], חזק.
זהו המקום הראשון שבו נדפסו תווי הלחן, ועל פי דרכנו אנו יכולים ללמוד כי שיר זה הושר כבר אז (ומן הסתם זמן רב קודם לכן) בטבריה ובמקומות אחרים. עצם הדפסת תווים בספרי מסעות לארץ ישראל הוא דבר נדיר ביותר, ומוכר לי רק מקרה אחד נוסף: ספרו של המומר משה מרגליות A Pilgrimage to the Land of my Fathers (מסע לארץ אבותיי), שנדפס בשנת 1850 (ראו במאמרי בספר מחקרי שומרון: קובץ מחקרים, הקיבוץ המאוחד, תשמ"ו, עמ' 297-295).

ירושלימה!, עמ' 402

ספריו של פראנקל, שתורגמו מגרמנית לעברית, השפיעו בלי ספק על טוביה סלומון. בנוסף ל'אוחיל יום יום אשתאה', לפחות חמישה מן השירים הבלתי-מולחנים שכלל בספרו היו פרי עטו של פראנקל. וכך לקח מתוך ירושלימה! את 'רבי יוחנן בן זכאי', שתרגם המשכיל הגליצאי מאיר הלוי לֶטֶרִיס (עמ' 20-17), וכינה אותו בשם 'ירושלם'; לשיר 'כהן הגדול האחרון', גם הוא בתרגומו של לטריס (עמ' 321-319), נתן את הכותרת 'בית ה''; את השיר 'לירושלים', בתרגומו של לטריס (עמ' 359-355) הוא כינה בשם 'עלי שרידי החרבות'; ואת 'הר הכרמל', שיר קצר בן ארבע שורות שתרגם מנדל שטרן (עמ' 373), הוא השאיר באותה כותרת. שיר נוסף שכלל סלומון בספרו, 'שושנת יריחו', נלקח מתוך ספר מסעו של פראנקל למצרים (Aus Ägypten, Wien 1860; תרגום עברי: ממצרים, וינה 1862, עמ' 174-172).  

ד. משהו על שירי השושנים

לא סתם נקרא ספרו של סלומון למנצח על שושנים, ולא לחנם הוא כלל בו שני שירי שושנים ('שושנה' ו'שושנת יריחו').

למעשה, הספר כולו אינו אלא נספח למה שמכונה 'שושנתא', כלומר הדפסה של מגזרת נייר בצורת שושנה, ששובצו בה הדפסי אבן (ליטוגרפיות) של נופים או אתרים מקודשים בארץ: ירושלים, קבר רחל, יד אבשלום, מגדל דוד, הר הכרמל, טבריה ועוד. לכל תמונת אתר שהופיעה בתוך ה'שושנתא', ייחד טוביה סלומון שיר מתאים בספר. ה'שושנתות' הללו היו הדפסי האבן הראשונים שנדפסו בארץ, וחלוצי הדפסתם היו יואל משה סלומון ומיכל הכהן, שהשתלמו בקניגסברג שבגרמניה בטכניקה זו והדפיסוה לראשונה בירושלים בשנת 1862. שושנות אלה נקראו ביידיש 'רייזעלעך', ויהודים נהגו לקשט בהן את בתיהם בחג השבועות. במאה ה-19 הן הפכו להיות גם מזכרות מארץ הקודש שנטלו עמם תיירים יהודים ונוצרים בתום ביקורם.

(עוד ראו ברשימתו של ניר פלדמן, 'בעקבות ה"שושנתא" הירושלמית: חלוצת הליתוגרפיה העברית בארץ ישראל'עת-מול, 234, תשע"ד, עמ' 8-6)

השושנתא  הדפס האבן הראשון בארץ ישראל, דפוס יואל משה סלומון, 1862
(יונה פישר [עורך], אמנות ואומנות בארץ ישראל במאה התשע-עשרה, מוזיאון ישראל, 1979, עמ' 202)

בהקדמה לספרו הצדיק טוביה סלומון את השילוב החדשני של שירים עם תמונות השושנתא, שכינה אותה 'שושנת ירושלם'. לדבריו, השושנתא ללא השירים הם 'ציורים החקוקים עליה באין אומר ודברים מעוררי לבב'. דברי ההקדמה מובאים בזה:


טוביה סלומון לא היה היחיד שהוציא בימי העלייה הראשונה מזכרת חזותית-שירית כזו, תוך שימוש בשם 'שושנים'. כעשר שנים לאחר שנדפס ספרו של טוביה סלומון, הוציא לאור הסופר וההיסטוריון זאב יעבץ (1924-1847), שהתגורר אז בירושלים, אלבום של פרחים מיובשים בשם על שושנים: שירי ידידות מירושלם לבניה, ובו לצד כל פרח מיובש שיבץ שיר מתאים. לתופעה ייחודית זו נקדיש כאן בעתיד רשימה מיוחדת.

זאב יעבץ, על שושנים, ירושלים 1892 (אוסף אליהו הכהן)

ה. יואל משה סלומון ו'שיר אדמת ישראל'


הפנינה המיוחדת בספר למנצח על שושנים, היא השיר שפותח אותו  'שיר אדמת ישראל', שחיבר יואל משה סלומון, אביו של העורך. שיר זה מזכיר פרק נשכח בתולדות היישוב עוד קודם לעלייה הראשונה. 

ראשיתו של המעשה בשנת תרל"ב (1872), כאשר השלטונות העות'מאניים הציעו למכירה שני-שלישים מאדמות יריחו (כ-4,000 דונמים). חבורת נכבדה של יהודים תושבי ירושלים, בתמיכת רבנים ונדבנים בחו"ל, התארגנה בשנת תרל"ה תחת השם 'החברה לקניית אדמות יריחו', כדי לרכוש את האדמות הללו על מנת להקים עליהן מושבה עברית ראשונה בארץ.

לאחר משא ומתן נחתם הסכם, שולמה מקדמה בשיעור מחצית דמי הרכישה ואפילו נקבע שם ליישוב החדש שיקום עליו: 'פתח תקווה', כדי לקיים את הנאמר בפסוק 'וְנָתַתִּי לָהּ אֶת כְּרָמֶיהָ מִשָּׁם וְאֶת עֵמֶק עָכוֹר לְפֶתַח תִּקְוָה' (הושע, ב 17). הייתה סמליות בתקיעת יתד ראשונה להתיישבות בארץ דווקא ביריחו, שכן זו הייתה העיר הראשונה שאליה נכנסו בני ישראל לארץ בימי יהושע בן נון.

ידיעה על הקמת החברה לרכישת אדמות יריחו (הלבנון, 31 במאי 1876, עמ' 326)

אך בקרב חבורת הרוכשים פרצה מחלוקת: האם לרשום את האדמות על שם בעלי נתינות עות'מאנית או על שם רוכשים שנשאו נתינות אירופית. לבסוף הוחלט לרשום את הקנייה על שם יהודים בעלי נתינות זרה: יואל משה סלומון היה נתין גרמני, דוד גוטמן  אוסטרי, יהושע ילין  אנגלי, ונתן גרינגרט  רוסי.

ההסכם לא אושר על ידי השלטונות בקושטא, שכן לפי חוק הקרקעות אסור היה למכור אדמות למי שאין לו נתינות עות'מאנית. 'השולטן עבדול חמיד, בחוסו על אדמת ארצו, ציווה שלא למסרה לידי נתינים זרים' – כתב יהושע ילין, אחד היזמים (זכרונות לבן ירושלם: תקצ"ד-תרע"ח, ירושלים תרפ"ד, עמוד 69; בעמ' 70-64 על פרשת רכישת אדמות יריחו).
יואל משה סלומון (1912-1838)

הניסיון להתיישב באדמות יריחו אמנם לא צלח, אך הוא הניב 
את שיר ההתיישבות הראשון, 'שיר אדמת ישראל', שאותו חיבר יואל משה סלומון בשנת 1875, בעת שביקר ביריחו כדי לבחון את השטח ליד נהר הירדן שבו אמורה הייתה לקום 'פתח תקווה'. זה היה שנים אחדות לפני שנוסדה על אדמות מלאבס, ליד נחל הירקון, אם המושבות פתח תקוה, ששמה נקבע שנים אחדות לפני כן ביריחו.

בהערה מתחת למילות השיר, ציין טוביה סלומון כי אביו יואל משה חיבר את השיר 'לקול זמרת הערבים השוכנים שם, אשר צללו באוזניו, ותצלח עליו רוח השיר הזה, שיר אדמת ישראל'. כידוע, מאז ראשית ההתיישבות היהודית החדשה בארץ,
מנגינות רבות הותאמו לשירים עבריים בהשראת זמרת ערביים בשדה, כגון 'יד ענוגה', 'בין נהר פרת', 'מולדתי ארץ כנען' ועוד. לא ברור אם גם יואל משה סלומון התאים את שירו לאותו לחן ערבי ששמע.

תחושה של ראיית הנולד פיעמה בו, ביואל משה סלומון, כשכתב בשירו, שלוש שנים לפני ייסוד פתח תקווה (1878): 'עורו ישנים עורו! הקיצו משנתכם / בטרם תצא השמש להאיר אפלתכם ... עבדו את האדמה, חרשו וזרעוה / ברינה וחדוה תשאו אלומותיה'. הייתה זו ככל הנראה הפעם הראשונה שבה שיר ארץ-ישראלי, שנכתב על סף תקופת העלייה הראשונה, קרא להתיישבות בארץ ולהתמסרות לעבודת האדמה.

ב-1937, כיובל שנים אחר כך, כינס חוקר תולדות ירושלים והיישוב הישן פנחס גרייבסקי את שיריו של יואל משה סלומון לחוברת מיוחדת ('שירי רבי משה יואל סלומון ז"ל', מגנזי ירושלים, חוברת קכג, ירושלים תרצ"ז). שיר זה נדפס שם תחת הכותרת 'שיר אדמת הקודש' ויש בו שינויים סגנוניים אחדים לעומת המקור שנדפס בלמנצח על שושנים. זאת ועוד, בגרסת גרייבסקי השיר כולל שישה בתים (במקום שבעה) והבית האחרון הובא בשינוי נוסח.

שירי יואל משה סלומון, עמ' 11-10

לבית האחרון בגרסת גרייבסקי, שכאמור לא הובא במקור, יש גלגול מעניין. האיכר והסופר משה סמילנסקי ציטט לימים שורות אלה בספרו משפחת האדמה: נרות נשמה, מבלי לציין את מקורן, שעה שסיפר על אברהם יהושע דוֹנְדיקוֹב, מראשוני רחובות (בתו אסתר הייתה לאשתו השנייה של הסופר).

דונדיקוב היה בן משפחת חסידים אמידים וכנר מופלא מנעוריו, שכמו רבים מבני גילו תהה על דרכו בחיים. והנה הזדמנה לו פגישה בתא רכבת עם 'איש פלאים' שכמותו עוד לא פגש מימיו: חסיד מבחוץ ומשכיל מבפנים, ואיש זה השפיע עליו לעלות ארצה ולהיות עובד אדמה.

משה סמילנסקי, משפחת האדמה, ב, תש"ד, עמ' 22-21

ציטוט זה, המוכיח שמילות השיר היו מוכרות לא רק לדונדיקוב אלא גם לסמילנסקי, מעלה את התהייה שמא היו גם צלילים לשירו של סלומון שאבדו ואינם עוד.