יום שישי, 15 בדצמבר 2017

בימי הרעש: עמדתו של ש"י אברמוביץ נוכח 'הסופות בנגב'

מאת אבנר הולצמן 

במלאת מאה שנים למותו של מנדלי מוכר ספרים (8 בדצמבר 1917)

שלום יעקב אברמוביץ (אוסף שבדרון; הספרייה הלאומית)
מותו של מנדלי בכותרת הראשית של העיתון די וואַרהייט (האמת), 16 בדצמבר 1917.
הידיעה על מותו של אברמוביץ באודסה הגיעה באיחור של שבוע למערכות העיתונים.

בשנת 1881 עבר הסופר המוערך שלום יעקב אברמוביץ מז'יטומיר לאודסה, לאחר שהתמנה כמשגיח ומורה ראשי בתלמוד תורה לילדי העניים. היו אלה ימי הסערה שפקדה את יהדות רוסיה בעקבות האירועים הדרמטיים שהחלו עם רצח הצאר אלכסנדר השני בחודש מרץ של אותה שנה. בחודשים הבאים פרצו והתפשטו פרעות בכמאתיים קהילות יהודיות במרכז אוקראינה ובדרומה, ובתוכם פוגרום גדול שהתחולל בראשית מאי באודסה עצמה. בין התגובות שנולדו או הומרצו בעקבות האירועים האלה היה כינונה של תנועת 'חיבת ציון' בשלהי אותה שנה. 

השתקעותו והתבססותו של אברמוביץ באודסה, העיר שנעשתה לו לבית בשלושים ושש שנות חייו הנותרות, חלה בעצם השנים שבהן נעשתה אודסה ללב הפועם של תנועת חיבת ציון ברוסיה. נקודת הציון הבולטת הראשונה בהקשר זה הייתה התכנסותם של ראשי חובבי ציון באוקטובר 1883 באודסה, בראשותם של יהודה לייב (לאון) פינסקר ומשה לייב ליליינבלום (שהסתפק בתואר 'מזכיר' אך בפועל היה הרוח החיה). בשיאו של התהליך הושג האישור הממשלתי הרשמי לפעילותם, מה שהביא בסופו של דבר לייסודו של 'הוועד האודסאי' בפברואר 1890. 

עמידתו של אברמוביץ לנוכח ההתרחשויות המסעירות האלה אינה מובנת מאליה. ספקנותו כלפי מושג הלאומיות היהודית לדורותיה באה לידי ביטוי כבר בשנות השבעים של המאה ה-19, ביצירות הספרות שפרסם ביידיש (דיא קליאטשע [סוסתי], 1873; 'ייִדל', 1875; קיצור מסעות בנימין השלישי, 1878) ובמאמריו בעברית ('מה נעשה', 1878; 'אהבה לאומית ותולדותיה', 1878). הוא היה נטוע במערכת האמונות המשכילית מזה, ובעולם המסורת היהודית מזה, וסבר כי על העם היהודי להמשיך את קיומו בגלות בקרב האומות כמימים ימימה. הפרעות של 1881 גרמו לו, כמו לחבריו הסופרים, זעזוע עמוק, אולם בניגוד לאישים כמו ליליינבלום או יהודה לייב לוין (יהל"ל), ובוודאי פרץ סמולנסקין, שעברו תהליך המרה מהיר ונמרץ מן ההשכלה לחיבת ציון, נדרש לו זמן לעכל את משמעות האירועים ולהגיב עליהם. במכתב ברוסית, ששלח ב-21 באוקטובר 1882 לידידתו רבקה בינשטוק, מתח אברמוביץ ביקורת על הסופרים והעיתונאים מהירי התגובה, שהזדרזו להציע מרשמים לגאולת ישראל: 'עת זו של צרות ליהודים' כתב, 'אשר עוררה לחיים אצלנו מספר כה רב של מושכים בעט ואוהבי מולדת למיניהם השפיעה עליי השפעה הפוכה; היא חתמה את שפתיי בחותם השתיקה' (דאָס מענדעלע בוך, ניו-יורק 1959, איגרת סח).

שתיקתו של אברמוביץ באותן שנים לא נבעה רק מאירועי הזמן, אלא בעיקר מצירוף של משברים משפחתיים וכלכליים שהביאו אותו לידי דיכאון ואלם. ראשית התאוששותו הסתמנה לקראת 1884. הוא פרסם אז את המחזה 'דער פּריזיוו' (הצו), אם כי העמיד בראשו הקדמה המתארת דווקא את שיתוק היצירה שפקד אותו בתקופה האחרונה. בד בבד נעתר לפנייתם של ידידיו חובבי ציון והכין תרגום-עיבוד ביידיש לחיבורו של פינסקר אוטואמנציפציה, ופרסם אותו תחת הכותרת 'אַ סגולה צו די יודישע צרות'. אולם אין ללמוד מן המחווה הזו על הזדהותו עם שאיפותיהם של חובבי ציון. באותם ימים חשף את פליאתו המסויגת כלפי הפעילות הציונית ועסקניה במאמר 'אליך שר האלף!', שפרסם בגיליון האֶלף החגיגי של עיתון המליץ (12 בינואר 1885).

תחילת מאמרו של ש"י אברמוביץ, 'אליך שר האלף', המליץ, 12 בינואר 1885

המאמר הופנה לכאורה אל אלכסנדר צדרבוים ('שר האלף'), שערך את העיתון מראשיתו ועד עתה, אבל נמעניו האמיתיים היו שכניו הקרובים של אברמוביץ באודסה, ראשי העסקנים של חיבת ציון. אברמוביץ בן החמישים תיאר שם את עצמו כמין חוני המעגל שהקיץ מתנומתו, והנה נהפך העולם על פיו: סופרי המליץ, שהיו כמוהו מנאמניה של תנועת ההשכלה, המירו בן-לילה את השקפותיהם תחת רישומן של הפרעות, התנערו חיש קל מאמונותיהם הקודמות ונעשו לחובבי ציון. 

אכן, באותו גיליון עצמו פורסמו גם מאמריהם החגיגיים של ליליינבלום ויהל"ל, שבירכו על המפנה הלאומי המסתמן על דפי העיתון. לעומתם קבע אברמוביץ בעגמומיות, 'כי בודד אני בתוך העדה הזאת. בעת אשר יַחדָו ימתיקו סוד ועל שיבת ציון ידברו נפלאות הנני עומד גלמוד בתמהון לבב ובקהלם לא יֵחַד כבודי'. עתה, בראותו כי סירובו להצטרף לקהלם הופך אותו לדמות דחויה בעיניהם, אף על פי שאהבתו לעמו אינה נופלת משלהם, מוטב לו לנטוש שוב את הספרות העברית, להתבצר במקלטו הבטוח בשפת יידיש וספרותה ולחסות בצלה עד יעבור זעם. השפה העברית עצמה, 'אמנו הזקנה', מעודדת אותו לכך: 'עתה בני שמע בקולי וקום ברח לך אל יהודית אחותי זשאַרגאָנה, וישבת עמה ימים אחדים עד אשר תשוב חמת אחיך'. 

אולם אברמוביץ לא נטש את העברית. להפך: בעצם הימים שבהם הכריז על אישור בריתו המחודשת עם היידיש רקם גם את שיבתו לכתיבת סיפורת בעברית, וזאת במסלול חדש. פירותיו של המהלך הזה נגלו בשבעה סיפורים קצרים שפורסמו בכתבי עת שונים בעשור שבין השנים 1896-1886, וחותמם של אירועי הזמן ניכר בהם. בשנת 1900 הם כונסו בכרך סיפורים, שראה אור ביוזמתו ובהוצאתו של י"ח רבניצקי. יחד הם מצטרפים לאמירה מורכבת כלפי התמורה ההיסטורית במצב היהודים אחרי הזעזוע של 1881. 


כרך 'ספורים' (אודסה 1900) עם הקדשה שכתב מיכה יוסף ברדיצ'בסקי לרחל רמברג, לימים רעייתו
(גנזי מיכה יוסף, חולון)

מה טיבה של אמירה זו? 

הסיפור הראשון, 'בסתר רעם' (1886), מקפל בתוכנו ובמבנהו את מלוא המתח בעמידתו של אברמוביץ נוכח אירועי הזמן. בסיפור זה הוקמה לתחייה דמותו של מנדלי, מוכר הספרים הנודד, המשקיף על מרחב החיים היהודי במזרח אירופה בתערובת של אירוניה והזדהות, או 'בין שחוק לדמע' כהגדרתו של גרשון שקד. חלקו הראשון של הסיפור הוא דיוקן סאטירי של חיי היהודים בעיר כסלון, על פי חוקיה של סיפורת ההשכלה: פרובינציאליות, קיום טפילי, חקיינות מגוחכת של אופנות זרות, התרפסות כלפי הגויים, יהירות חסרת בסיס, חוסר היגיינה והעדר אסתטיות בחיי היומיום, התרוצצות חסרת תכלית. כל אלה הוצגו מנקודת מבטו המלגלגת של המספר, בעיקר בטכניקה של שבח מדומה לכל מה שבעיניו הוא מגונה ופסול. אווירה שונה לחלוטין שוררת בחלקו השני של הסיפור, שבו נהפך מנדלי ממתבונן מרוחק למשתתף פעיל, מוכה ורצוץ, ולמעשה לקורבן העיקרי של האירועים. בחלק זה מסופר על הפגיעה שספג בפרעות שהתחוללו בעיירה קבציאל. הפרעות עצמן מתוארות בלשון רמזים זהירה: התנפלות של כנופיית שודדים, שבמהלכה נגנב סוסו של מנדלי, ביתו נבזז והוא עצמו ספג מכות נמרצות שהפילו אותו למשכב והצריכו תקופת החלמה ממושכת. מעתה הוא נוהג זהירות יתרה והכנעה גמורה בכל פגישה עם גוי בחוצות העיר, כפי שמודגם במעמד מחריד של השפלה עצמית עד עפר בפני בני האספסוף הרוסי. 

חלקיו הראשונים של 'בסתר רעם' נדפסו בעיתון 'היום' (סנט פטרבורג), 1, 2 באפריל 1886

סיפור זה זכה לכמה דיונים פרשניים מעמיקים, אך אלה התמקדו בדרך כלל בחשיבותו כנקודת המוצא בהתחדשותה של יצירת אברמוביץ בפרט והסיפורת העברית בכלל אחרי תקופת ההשכלה. בעיקר האירו אותו כביטוי צלול להשקפתו האמביוולנטית של המחבר על המציאות היהודית, וכאבן היסוד בכינונו של מה שכּוּנה 'הנוסח', ששינה את פניה של הסיפורת העברית. תשומת לב מעטה הוקדשה לבחינת סיפור זה כתגובה ישירה ואקטואלית למציאות שנוצרה בעקבות הפרעות, ודווקא כאן מצוי עיקר ענייננו. 

תמונות הסיום של 'בסתר רעם' מציגות את התנהגותם ותגובותיהם של מנדלי וסביבתו אחרי הפוגרום. בתקופת ההחלמה מפציעתו קבע לו מנדלי מקום מאחורי התנור בבית המדרש, ושם הוא דן בהרחבה, עם שאר הבטלנים, בהוויות העולם, ובראש ובראשונה בפרעות ובמשמעותן. תחילה נחלקות דעותיהם של המתווכחים בעניין מניעיהם של השודדים-הפורעים: האם הייתה כאן מזימה פלילית סתם, או שמא ביטוי לשנאת ישראל מושרשת? לאחר מכן עובר הדיון לענייני ההווה והעתיד, ובעיקר לשאלת השאלות: מה נעשה? אילו מסקנות צריכים היהודים להסיק ממה שאירע להם ואילו פעולות עליהם לנקוט? 


בטלני בית המדרש מציעים ארבע דרכים שונות. הדרך האחת: דבקות באמונה באלוהים תוך כדי השלמה חסרת אונים עם מה שנגזר מלמעלה. על היהודים להישאר במקומם, לשים את מבטחם באביהם שבשמיים ולקוות לימים טובים יותר; הדרך השנייה: לנדוד בתוך תחום המושב ולחפש סעד בקהילות יהודיות מבוססות שהרעה לא באה עדיהן; הדרך השלישית: לצאת אל מחוץ לתחום, כלומר להגר; ואילו הדעה הרביעית מושמעת בערפול מכוון, נקלטת כדיבור מגומגם, נקטעת עד מהרה וטובעת ברעש ובמהומה. דעה זו מתמצה בשני משפטים הנזרקים לחלל בית המדרש: 'ושבו בנים לגבולם' ו'בית יעקב לכו ונלכה', ברמיזה ברורה ליעדיה של תנועת חיבת ציון וחבורת ביל"ו. כל האפשרויות נותרות תלויות בחלל האוויר, ובסופו של דבר מכריעה הסטיכיה של המציאות, המטלטלת את היהודים מכאן לשם ומשם לכאן. הסיפור נחתם בתיאור אופייני של תנועת סרק מעגלית במרחב, שאינה משנה דבר במצבם של היהודים הנגרפים בה. רבים מתושבי קבציאל נודדים למקומות אחרים, אך במקומם באים יהודים פליטי עיירות סמוכות, שסברו כי דווקא כאן יונח להם ממצוקתם: 'אז נודע לנו, כי מקרה קבציאל קרה גם שאר המקומות ואנדרולמוסיא באה לעולם'. כך נוהג גם מנדלי עצמו. הוא מבשר לקוראיו שהחלים בגופו, שיקם את חייו, רכש סוס ועגלה וספרים חדשים, והוא הולך וסובב עם מרכולתו בין ערי מושבם של היהודים כמימים ימימה. 

הסיפור 'בימי הרעש' נראה כהמשכו הישיר של 'בסתר רעם'. במרכזו חבורת יהודים מהעיירה הבדויה קבציאל, פליטי הפרעות, הנקלעת לעיר שיחור (היא אודסה היושבת על שפת הים השחור), ומבקשת עצה ותושייה אצל האדון הקרליני, הארי שבחבורה, הלא הוא ליאון פינסקר. מנדלי וחברו, ר' ליב המלמד, מבקשים לקבל בעזרתו את תמיכתם של חובבי ציון, שתאפשר להם לעלות לארץ ישראל ולהשתקע באחת המושבות החדשות. אולם פינסקר עצמו מתמלא תימהון ומביט על השניים בלגלוג מהול ברחמים: מה ראה מנדלי, איש הספר והספרים, לשאוף להיעשות לאיכר עברי בארץ ישראל? מוטב לו להוסיף ולנוע בעגלתו בין כסלון לקבציאל, להפיץ ספרי השכלה בין היהודים, ובכך לתרום לחינוך העם כדרכו מאז ומתמיד... בתוך כך משורטט דיוקן סאטירי של החוגים הציוניים באודסה, לרבות תיאור משועשע של הניסיונות להחיות את העברית כלשון מדוברת, שבעיניו של אברמוביץ הם מלאכותיים וחסרי שחר.

הסיפור הבא, 'שם ויפת בעגלה', מגלם את אתוס ההישרדות היהודי בגלות בין פורענות לפורענות. הסיפור מתרחש כולו בתוך קרון רכבת דחוס. מנדלי, מוכר הספרים הנודד שהמיר את סוסו ועגלתו במסילת הברזל, פוגש שם משפחה של פליטים יהודים מיוצאי ליטא, שהתגוררה בפרוסיה עד שגורשה משם בגזירות ביסמרק. אליהם נספח מכר פולני, פליט אף הוא, הלומד מן היהודים 'הלכות גלוּת', שאין כמותם מומחים בהן. הסיפור בנוי על הקבלה לפרשת יציאת מצרים, אולם זוהי אנלוגיה אירונית מובהקת. העדה הקטנה שמוביל ר' משה, אבי המשפחה, אינה עתידה למצוא מנוח לכף רגלה בארץ מולדת, אלא נגזר עליה להמשיך להתנהל בדרכי הגלות. 

וריאציה נוספת על מכת הפרעות ותגובת היהודים עליהן מצויה בסיפור 'בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה'. הישיבה של מעלה אינה אלא עליית גג בוורשה ('על נהר ויכסל, בבאר שבע'), שבה מתקבצת חבורת יהודים, ומנדלי בתוכם, למצוא מקלט מן הפורעים המשתוללים ברחובות. יחד הם מהווים מדגם בזעיר אנפין של הקולקטיב היהודי כולו: סוחר ליטאי בשם אליהו, חסיד מגודל זקן ופאות בשם שמשון, צעיר מתבולל בשם אלברט, וצמד יהודים בשם יעקב ושמואל שהיו בדרכם אל היריד בבויבריק כשנלכדו במהומת הפרעות. הישיבה של מטה היא האכסניה הוורשאית שאליה סר מנדלי אחרי שירד מעליית הגג ככלות המהומה. שם הוא פוגש עוד כמה יהודים, בתוכם רוכל טיפוסי בשם ישראל, מן העיר דלפונה, וצעיר חובב ציון בשם בנציון, שמגמת פניו לארץ ישראל. העיסוק העיקרי שכל הדמויות שטופות בו הוא הדיבור. הסיפור, שהוא ברובו סימפוזיון מתמשך בשני חלקים על מצב היהודים, מגיע לשיאו בדיון שוצף על המסקנות שיש להסיק מן הפרעות ועל הדרכים השונות והמנוגדות הפתוחות ליהודים להמשך קיומם, ובתוכן הפתרון הלאומי לגווניו. מנדלי עצמו מאזין בקשב לדברי כל המתווכחים, מוצא עצמו מזדהה חליפות עם כל אחד מהם בתורו, וגם על משכבו בלילות הוא ממשיך להתלבט בין הדעות השונות המתנצחות בו. אולם סיומו של הסיפור מדבר בעד עצמו: בשוך האימה שקירבה לבבות נחשפת מחדש העוינות הישנה בין החסיד, הליטאי, המתבולל והציוני שהסתופפו יחד בעת צרה. התמונה האחרונה בסיפור מציגה דווקא את שני הסוחרים, יעקב ושמואל, בתחנת הרכבת בהיחפזם אל היריד בבויבריק, בבחינת עולם כמנהגו נוהג ומה שהיה הוא שיהיה. 

ארבעה בסירה אחת, ז'נבה 1907
מימין לשמאל: ח"נ ביאליק ומרדכי בן-עמי שבחרו בפתרון הציוני, שלום עליכם, שהיגר לאמריקה, ומנדלי שנותר ברוסיה

די בסקירת ארבעת הסיפורים האלה כדי לסמן את התגובה העקרונית העולה מהם כלפי הזעזוע שהתחולל בחייהם של יהודי מזרח אירופה וכלפי האידיאולוגיות השונות שבקעו מתוכו. הסיפורים בנויים בצורה דומה: תחילה מתוארת צרה כלשהי – פוגרום, גירוש או שריפה גדולה – ואחריה תגובותיהם של היהודים בעת המהומה ואחריה. תגובותיהם המיידיות עומדות בסימן חוסר אונים מוחלט: הסתתרות, מנוסה, התרפסות עד עפר כדי לשכך את חמתו של הגוי, או ציפייה סבלנית לשוך הסערה כדי שניתן יהיה לשוב ולחדש את אורחות החיים הישנים. 

סוג שני של תגובה הוא הדיון המסועף במה שקרה ובמה שעתיד לקרות. חלקים רחבים מן הסיפורים נהפכים לסימפוזיונים רבי משתתפים, שיח מפולפל שבמהלכו נזרקות לחלל האוויר הצעות לדרכי פעולה שונות הפתוחות לכאורה לפני היהודים. אבל האנרגיה של הדיבור המעגלי, דיבור לשם דיבור, נעשית תחליף לפעולה ממשית בעולם. מנדלי עצמו נוכח במעמדים האלה בעיקר כמאזין, המוצא טעם לסירוגין בכל הטיעונים. אם הוא כבר נוקט עמדה, כגון בהתייצבותו לפני פינסקר כדי להיספח אל המתיישבים הציונים בארץ ישראל, הרי עד מהרה מתברר שזוהי עמדה פרודית ולא התכוונות אידיאולוגית אמיתית. 

סוג התגובה השלישי הוא ריבוי התנועות חסרות התכלית במרחב, תנועות סרק קדימה ואחורה ובמעגלים, יציאות ושיבות, שיטוטים ונסיעות שאין להן יעד ברור וממילא אינן משנות את המצב ההתחלתי. קבציאל מתרוקנת ומתמלאת חליפות, ובמקום מי שנסו ממנה אחרי הפרעות באים פליטי חרב אחרים. היהודים שגורשו מפרוסיה נישאים ברכבת הדוהרת מתחנה לתחנה בלא יעד ברור לנדודיהם. הקבציאלים, שנטשו את עירם שנשרפה, 'היו מדרדרין ומתגלגלים כאגוזים עם שאר אביוני ישראל עד שאבדו מן העולם', ככתוב בסיפור 'הנשרפים'. מנדלי עצמו נתון כל העת בין יציאה מכסלון לבין שיבה אליה וחוזר חלילה, כפי שהוא מכריז אחרי שובו מן האפיזודה הציונית באודסה: 'ראיתי בחוש שאין כוחי וגבורתי אלא בה, ולא נבראתי בעולם אלא בשבילה ובשביל העיירות שבתחומה, לטפל ביהודיהן כל ימי חיי'. 

מכל זה עולה, במפורש ובדרכי עקיפין, שבעיני הדמות הספרותית המכונה מנדלי, ימי הרעש המטלטלים של תחילת שנות השמונים אינם שונים מפורענויות היסטוריות קודמות. הם חוליה אחת ברצף של פגעים, שאין בו כדי לשנות את מצב הקיום הבסיסי של היהודים, מלומדי חכמת ההישרדות במקומות מושבם מאז ומעולם ומעתה ועד עולם. הגאולה הלאומית היא חלום באספמיה, אידיאל לעתיד לבוא. במקומה, כנאמר ב'הנשרפים', יש לאמץ חזון של ערבות הדדית וסולידריות קהילתית בגלות, משום שכל פגיעה באחד מאברי הגוף הלאומי מכאיבה ומסוכנת לגוף כולו. גם הפתרון המשכילי בנוסח 'היה אדם בצאתך ויהודי באהלך' מוטל בספק, כמצטייר מן הסיפור 'לא נחת ביעקב'. אפילו ניצני ההשכלה המתונה מודברים וניגפים בו בידי הקנאות של רבי יעקב, נציג המסורת הישנה שעלה מאשפתות והיה לשליט עריץ בעירו. 

עד כאן עמדתו של מנדלי, אך מה הייתה עמדת יוצרו, ש"י אברמוביץ? 

חבריו הסופרים באודסה נבוכו והוטרדו מהתחמקותו העקבית מלתמוך באחת הפרוגרמות הלאומיות שנדונו ביניהם בהרחבה. שמעון דובנוב, למשל, הותיר בזיכרונותיו עדות חיה על פגישותיהם של בני החבורה במוצאי שבתות בתחילת שנות התשעים. פגישות אלה הוקדשו לוויכוחים פוליטיים לוהטים בענייני הזמן ולשרטוט פתרונות שונים ומגוונים למצב היהודים, אם ברוח הציונות המעשית נוסח לילינבלום, אם בנוסח הציונות הרוחנית של אחד העם, אם בנוסח רעיון האוטונומיזם שגיבש דובנוב עצמו, אם ברוח מצדדי ההגירה לאמריקה. 'אם היה בינינו אדם שלא השתייך למפלגה כלשהי היה זה מנדלי', כתב דובנוב, 'אף על פי שגילה אהדה רבה לרעיון יישוב הארץ, ובאופן אישי כיבד מאוד את מנהיג החברה [חובבי ציון] ד"ר פינסקר ... במה שנוגע לנטייה חברתית או פוליטית היה לפי טבעו "פראי" ["געווען א ווילדער" במקור]. היו לו מצבי רוח, סימפטיות ואנטיפטיות, אבל לא עקרונות מוצקים'. דובנוב הוסיף וסיפר, שבכל פעם היה אברמוביץ משנה את דעתו לפי מצב רוחו, ובכל עמדה שנקט היה משמיע דברים חכמים ומקוריים ביותר. תיאורו של דובנוב את ויכוחי החבורה מזכיר את חילופי הדברים ואת התחבטויותיו של מנדלי בסיפור 'בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה' (ראו שמעון דובנאָוו, 'מענדעלע-אַבּראַמאָוויטש (זכרונות)', אַלע ווערק ון מענדעלע מוכר ספרים, 22, ורשה 1928, עמ' 60-59).

עוד סופר מבני החבורה, מרדכי בן-עמישאל: 'ציוני הוא ר' מנדלי או לא?', והשיב בעצמו: 'הוא שונא תכלית שנאה את החקירות הללו, כשם שהוא שונא את השמות ואת הכינויים של המפלגות. יהודי הוא יהודי ... כל השאלות הללו באות לאחר שעוקר יהודי רגליו מתחום יהדותו' (בן-עמי, 'ר' מנדלי שבעל-פה', מנדלי מוכר ספרים: קובץ מאמרים על תולדותיו וערכו האישי והספרותי, אודסה תרע"ט, עמ' 187–188). כאשר התבקש לזהות את עצמו עם אחד הזרמים הפוליטיים האקטואליים, נהג אברמוביץ להשיב משהו בנוסח 'כולם' – משכילים, ציונים למיניהם, בונדיסטים, מסורתיים – 'היו בניי' (או נכדיי), והציג עצמו כמי שצופה מלמעלה על התרוצצות הדעות במרחב השיח היהודי, בבחינת הכל יכול וכוללם יחד. 

חבורת סופרי אודסה
מימין לשמאל: אלחנן לייב לוינסקי, ח"נ ביאליק, מנדלי, ש. בן ציון, יהושע חנא רבניצקי

על רקע זה מזומנת לקוראיו של אברמוביץ הפתעה באחד מסיפוריו האחרונים, שבו נשמע לראשונה קול חדש. הסיפור נכתב בעת ובעונה אחת בעברית וביידיש, ופורסם בספטמבר 1905 בהפרש של כמה שבועות: 'אַ גרויע האָר' ביידיש ו'הַשַׂעֲרָה' בעברית. זהו סיפור יוצא דופן במכלול יצירתו מכל הבחינות: בסביבת ההתרחשות, בטיב הדמויות, בקונפליקט המרכזי ובפתרון הרעיוני שהוא חותר אליו. במרכזו שני חברים בגיל העמידה, גבריאל כרפס וידידו זרחי, בוגרי אוניברסיטה, שנטמעו זה מכבר בבורגנות הרוסית עד שזהותם היהודית המודחקת שבה וטופחת על פניהם. כרפס אנוס, במצוות אשתו, לפַנות אל המרתף את ארון הספרים הישן, מגובב ספרי הקודש המתולעים שירש מאביו, והוא השריד האחרון ליהדותו. אלא שתוך עלעול באחד הספרים נושרת מתוכו שערה מזקנו של אביו ומחוללת בו זעזוע עמוק. השערה האפורה מקימה בדמיונו לחיים את דמות דיוקנו של אביו, המוכיח אותו בזעף על שהתרחק מצור מחצבתו, ומעוררת בו געגועים עמוקים אל עולם המסורת היהודית. למשמע סיפורו פוצח חברו זרחי בווידוי משלו: כל ימיו שקד לחנך את בנו כמתבולל גמור, אבל ללא הועיל. התנכלויות אנטישמיות שספג הבן בבית הספר עוררו בו שאלות נוקבות על יהדותו, ועד מהרה מצא את דרכו אל חוג של צעירים כמוהו, המגבשים את זהותם כיהודים לאומיים והוגים בדרכים לגאולת ישראל. 

הסיפור מציב באופן סימטרי וסכימטי שני מסלולים של התחדשות יהודית הבוקעים מעומק החברה המתבוללת: מסלול דתי ומסלול לאומי, המשלימים זה את זה. כרפס מתגבר על התנגדותה של אשתו וחוגג ברוב הדר את ליל הסדר על כל פרטיו ודקדוקיו, ובנו של זרחי חוגג עם חבריו את חג החנוכה כביטוי של גבורה יהודית לאומית. כאשר מתעוררת השאלה אם זהותם הלאומית מחייבת אותם להצטרף אל התנועה הציונית דווקא, אחד מהם מכריז: 'כל עיקרה של התכלית הנרצה לעמנו היא עליית נשמתנו הלאומית, שאפשר לעשותה בכל מקום, וציון לאו דווקא אצלו. ושמע מינה, שלאומי הוא ולא ציוני'. צעיר נוסף מחרה-מחזיק אחריו: 
בכדי להציל את היהדות שבכתב ובעל-פה שהיא היא באמת בסיסה של לאומיותנו – אין ליהודים לקבוע להם מדינה לעצמם, אלא לישב דווקא בחוץ לארץ ... תחיית הארץ היא מיתתו של ישראל, ואם נאמין שייקץ ישראל לחיים על אדמתו הרי יקום ישראל חדש, בלא תורתו הכתובה והמסורה ובלא המעשים והמאוויים והרגשות וכל הדברים שבלב התלויים בהם והמעמידים אישיותו עתה. 
אם שלום יעקב אברמוביץ הוא הדובר מגרונם של גיבורי הסיפור, הרי יש כאן חזון ברור שלא הושמע באופן כזה בשום מקום אחר ביצירתו. זהו חזון אופטימי של תחייה לאומית בגולה מתוך זיקה אמיצה למסורת היהודית. אין בו שבועת אמונים לפתרון הציוני, אך הוא גם אינו שולל אותו מכל וכל, משום שבהמשך הדברים מכריז זרחי שיעדם הסופי של בנו וחבריו הוא בכל זאת 'לנטוע את ישראל על אדמת אבותיו'. עם זאת, יש מן האירוניה ההיסטורית בכך, שבאוקטובר 1905, שבועות אחדים בלבד אחרי פרסום הסיפור הזה בשתי הלשונות, פרץ פוגרום נורא באודסה, שהגיע ממש עד שערי ביתו של אברמוביץ וזעזע אותו עד היסוד. בעקבות זאת נטל הסופר בן השבעים שוב את מקל הנדודים וגלה זמנית לשווייץ, ממש כמו גיבורי סיפוריו, יהודים נידפים ונרדפים, הנגרפים במהומת ההיסטוריה ומחפשים את דרכם בעולם נטול ודאויות.

המצבה על קברו של מנדלי, אודסה 1966 (יד ושם)



יום רביעי, 13 בדצמבר 2017

'ראש היוונים בדורנו': כך חגגו חרדים קנאים את מותו של הרב אהרן לייב שטיינמן



מי שצפה אתמול ברחובות בני ברק המוצפים, כמים לים מכסים, בהמוני חרדים אבלים, הולכים הלוך ובכֹה אחרי מיטתו של הרב אהרן לייב שטיינמן, יכול היה להתרשם, ובצדק, כי מותו היכה בהלם ובצער את העולם החרדי כולו, מקצה לקצה.

אבל מתברר שלא ממש ולא את כולו. העולם החרדי מספיק גדול כדי לכלול בתוכו גם קנאים בעלי לב אכזר, שעבורם הרב שטיינמן כלל לא היה רב אלא רשע ומתיוון ויום מותו הוא לא יום אבל אלא יום שמחה וששון. 

בכרוז הזה מוסבר מדוע לא קם לעם ישראל, מאז משה מנדלסון ועד היום, צורר כה גדול כמו אותו האי"ש (ראשי תיבות אהרן יהודה שטיינמן; אבל עם רמז עבה לישו, שמכונה במקורות מסורתיים 'אותו האיש'). וכל חטאיו של 'הפורץ הגדול' בספר נרשמים: מייסד הנח"ל החרדי, ועדת טל, אמנת כנרת, ועוד ועוד.


הנה כמה צילומים מיום אתמול שמועברים באתרי חרדים שונים ואינם מגיעים בדרך כלל לידיעת הציבור. 

מדובר בקבוצת קנאים מקרב נטורי קרתא בירושלים ובחסידי סאטמאר בקרית יואל שבארה"ב (פלג ה'זַלוֹנִים', דהיינו חסידיו של האדמו"ר זלמן לייב טייטלבוים). התמונות מדברות בעד עצמן. גם מי שאינו נמנה על המחנה החרדי ועל מעריציו של הרב המנוח, אינו יכול שלא להיגעל מגסות הרוח ומשפל המדרגה האנושי הזה. כמה נמוך אפשר לרדת?

מחכמת ספר משלי: 'בְּטוּב צַדִּיקִים תַּעֲלֹץ קִרְיָה וּבַאֲבֹד רְשָׁעִים רִנָּה' (משלי, יא 10)
מעגל רוקדים מאנשי 'תורה ויראה' בירושלים
כל הוצאות הקפה על אחד מחשובי הכולל שרוצה בעילום שמו.
ה'אבן נגף' היא רמז לשמו של שטיינמן (שטיין ביידיש: אבן)
לוח המודעות של בית הכנסת טשאטה בקרית יואל המזוהה עם 'בני יואל', הפלג הקיצוני של סאטמאר
'לרגל פגירת המסית ומדיח ההולך בדרכי קוק ימ"ש'
שמחה וצהלה אצל קנאי בית שמש

ובהזדמנות חגיגית זו מצאו לנכון ל'אוורר' כרוז חרם ישן מטעם רבני סאטמאר:


יום שני, 11 בדצמבר 2017

סיבוב בחיפה

א. האוניברסיטה הקוסמית האינטר-גלאקטית

מתברר שיש אוניברסיטה כזו, בחיפה. לא ברור אם היא נהנית מתמיכת המועצה להשכלה גבוהה וגם לא ברור איזה תואר היא מעניקה לבוגריה, אבל היא מכשירה 'שליחים' (כמו חב"ד?).

כל הצילומים הם של איתמר לויתן (אלא אם נרשם אחרת)

ב. טוב לי תורות פיך


מישהו צריך לספר לסופיה ולפאינה מ'סלון יופי' בשכונת הדר הכרמל, שבעברית הריבוי של 'תּוֹר' הוא 'תּוֹרִים' ולא 'תורות'...

בעלי התוספות

המגיב 'ספלינטור' למטה הפנה אותנו לאתר האקדמיה ללשון העברית שבו נדונה שאלת התורים והתורות, והרי זו הזדמנות ללמוד פרק בלשון:
נשאלנו מה צורת הרבים של המילה תּוֹר – תורים או תורות, ואם יש הבחנה בעניין זה בין משמעויותיה השונות.
המילה תּוֹר במשמעות 'זמן מיועד' מופיעה במגילת אסתר: "וּבְהַגִּיעַ תֹּר נַעֲרָה וְנַעֲרָה לָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ" (ב, יב); "וּבְהַגִּיעַ תֹּר אֶסְתֵּר… לָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ" (ב, טו). במגילות מדבר יהודה מצאנו: "אל ידבר איש בתוכ דברי רעהו טרם יכלה אחיהו לדבר… האיש הנשאל ידבר בתרו" (סרך היחד), "על פיהו יבאו באי העדה איש בתרו. ולכל דבר אשר יהיה לכל האדם לדבר למבקר ידבר לכל ריב ומשפט" (מגילת ברית דמשק).
גם בימינו המילה תור מציינת זמן לקבלת דבר או לעשיית דבר שניתן לאנשים לפי סדר – כגון תור לקבלת שירות, תור לביצוע משימה (תורנות) או תור במשחק, וגם זמן שנקבע מראש – כגון ביקור אצל רופא. אנשים המחכים לקבלת שירות עומדים בתור. בשימוש זה המילה תור מציינת את שורת המחכים לתורם. מכאן גם 'תור ארוך' וכדומה. משמעות נוספת שקיבלה המילה תור בעת החדשה היא תקופה, כגון בצירוף 'תור הזהב' (בצירוף זה מהדהד הפסוק משיר השירים "תּוֹרֵי זָהָב נַעֲשֶׂה לָּךְ" שבו תורים הם תכשיט).
בלשון הדיבור נוצרה הבחנה בצורת הרבים בין משמעויות שונות של המילה: תור במשחק או בשיחה וכדומה ריבויו תורות, ותור בשאר ההקשרים ריבויו תורים, כגון 'זימון תורים', 'תורים ארוכים'. את ההבדל במשמעות בין שני סוגי התור אפשר להסביר כך: במשחק וכדומה התור מתחלף או מחזורי, ואילו בשאר ההקשרים התור קווי ואינו חוזר למי שעבר תורו.
יש הרואים בצורת הריבוי תורות צורה לא תקנית. גישה זו נסמכת על הממצא במקורות. במאגרי המילון ההיסטורי של האקדמיה ללשון העברית מתועדות מעט מאוד צורות רבים של המילה תור, וכולן בסיומת ־ִים או בנטייתה. עם זאת מצד הדקדוק אין בעיה בצורת הרבים תורות – על פי צורת הרבים של מילים רבות באותו המשקל, כגון צוֹם–צוֹמוֹת, קוֹל–קוֹלוֹת, אוֹר–אוֹרוֹת.
קיומן של שתי צורות רבים לאותה מילה אינו תופעה נדירה בלשוננו: פתרונים ופתרונות, מעקים ומעקות, מסעים ומסעות ועוד. ולא פעם משמשות שתי צורות רבים להבחנה בין משמעויות שונות של המילה, כגון עדשים ועדשות, שפות ושפתיים, אותות ואותיות, עולמים (זמן) ועולמות (מקום). יש אפוא מי שרואה בהיווצרות כפל הצורותתורים ותורות התפתחות טבעית שאין בה כל פסול. המתנגדים סוברים שאין צורך אמיתי בבידול זה, שכן התור במשחק אינו שונה במהותו מן התור אצל הרופא או מן התור באוטובוס. 

ג. מה הן שעות החשיכה?

צילום: אורי שרון

ברחוב פרויד בחיפה, בפתחו של ואדי אחוזה, מוצב השלט הזה כבר שנים, ועדיין עומד על עמדו גם כיום. 

השלט אוסר לרדת לשמורה 'לאחר שעות החשכה'. מתי הן השעות שלאחר החשיכה? הווי אומר שעות אור היום! והרי הכוונה היא שלא לרדת לשמורה 'בשעות החשכה', לא?

ד. סיפורי רחובות

בחיפה יש רחובות הנושאים שמות מעניינים.

הנה למשל מדרגות שפינוזה בהדר הכרמל, שעליהן צוירה דמותו של הפילוסוף היהודי המוחרם.


גם לפילוסופים מוסלמים עושים כבוד בחיפה. הנה רחוב בוואדי ניסנס הקרוי על שמו של אל-פָארָאבי, הפילוסוף האריסטוטלי בן המאה העשירית. הרמב"ם, שמזכירו פעמים רבות בספר מורה נבוכים, הגדיר אותו כגדול הפילוסופים מאז אריסטו.


אבל לא רק פילוסופים. הנה רחוב הקרוי על שמו של זאב הים. אין זה כינוי ספרותי כי אם שמו האמיתי של מי שנולד באודסה בשם וולודיה איצקוביץ, והיה רב החובל הראשון בישראל.


וזהו השלט של רחוב ואדי סאליב, שמתעלם לחלוטין מן האירועים שבזכותם נכנס שֵׁם זה ללקסיקון הפוליטי של מדינת ישראל – ההפגנות והמהומות הגדולות שהתרחש כאן ביולי 1959 ובישרו את ראשיתו של השסע העדתי במדינת ישראל.



יום שישי, 8 בדצמבר 2017

'שירי עַם-ציון': השירון הראשון של העלייה הראשונה

מאת אליהו הכהן

מנשה מאירוביץ, 1925 (צבי אורון; הארכיון הציוני)

א. שירי עַם-ציון

'אחי ואחיותי, זקנים וילדים, גדולים וקטנים! אם בשדותינו או בכרמינו, בקצרנו את קצירנו, או בבצרנו את בצירנו. נשירה את שירי ציון אשר לנו, וקל יקל על לב כולנו'. במילים אלה פתח איש תנועת ביל"ו, מנשה מאירוביץ (1949-1860), את הקדמתו לשירון שירי עַם-ציון – הקובץ הראשון של שירי הזמר של העלייה הראשונה, שראה אור בשנת 1895. אסופה חלוצית זו היא הכינוס הראשון של שירים שהושרו בארץ ישראל בשנותיה הראשונות של ההתיישבות העברית החדשה.

שירי עַם-ציון (הצילומים מתוך הספר, כאן ובהמשך, מתוך אוסף אליהו הכהן)

למֵיזָם זה חברו יחד חוקר ארץ ישראל אברהם משה לונץ, שבבית דפוסו בירושלים נדפסו שתי חוברות השירון, ומנשה מאירוביץ איש ראשון לציון, שערך את השירון.

אברהם משה לונץ (אוסף שבדרון; הספרייה הלאומית)

'השירים המעטים האלה לא היו די ידועים ליישוב, ולפיכך החלטנו, בשנת תרנ"ו, הרא"ם לונץ ואני, לאסוף את כל השירים האלה ולהוציאם לאור' – כך כתב מאירוביץ בספר זיכרונותיו ארבעים וחמש שנה (תרמ"ב-תרפ"ז): זכרונות ורשימות (תל אביב תרפ"ט, עמ' 20). ואכן, עד להוצאת השירון, רק מעטים מבין המתיישבים הכירו את הטקסטים המלאים של שירי הזמר העבריים החדשים, שהחלו להתפשט מפה לאוזן. היו ביניהם שרשמו פה ושם בתי שיר מקוטעים על דפים ופתקים, אך רובם הסתמכו בעת השירה על זיכרונם, וקיוו ליום שבו יראה אור שירון ארץ-ישראלי ראשון שבו ירוכזו כל מילות השירים. 

את הצורך בהפצת שירי זמר עבריים מקוריים העלה כבר בחודש אדר תרנ"ה (מארס 1895) תלמיד בית ספר 'כל ישראל חברים' בביירות ושמו א"ד שפירא, שכתב לאליעזר בן יהודה עורך העיתון הצבי:


הצבי, 1 במארס 1895, עמ' כו
... הדבר היותר נחוץ לקיומנו וקיום שפתנו, והוא: להפיץ בין העם שירים עָרֵבים ומועילים, עשויים לפי רוחם על ידי גדולי משוררי זמננו עם נעימות לפי טעם העברי מאת נבחרי מנגנינו, דבר אשר יוכל לפעול פעולה נמרצה עלינו, עַם השירה והזמרה מאז ומעולם ... 
העברי, בשמעו שיר עָרֵב ישכח כל מחמדי ארץ וכל חושיו יחד נתונים נתונים אליו. 
אך עוד יותר יפעל השיר על הילדים. על ידי השיר נוכל לטעת בלב הנער רגשי אהבה וכבוד להוריו, לעמו ולשפתו. השיר ישפוך על הנער איזה רוח קודש אשר לא נדע נכנהו. השיר בקסמו יטה את לב הנער אל כל אשר נחפוץ להטותו. מה טוב היה אם כן לו נתנו לנו משוררינו הגדולים שירים טובים כאלה לפי רוח הילדים, שירי משחק, שירי ציון, שירי איכר (לחבב עליהם את חיי האיכרים), שירי אביב, וכו', ולברוא להם נעימות, כן גם לאלה אשר כבר יש לנו, כמו: 'בת יפתח', 'אִוִּיתִיךְ', 'בנערינו ובזקנינו נלך', 'אשר בנים אבותם', 'הילדים', ועוד.


ספק אם מנשה מאירוביץ הושפע ממכתבו של התלמיד, אך עובדה היא שכעבור חודשים אחדים נרתם להוצאת השירון. החוברת הראשונה של שירי עם-ציון יצאה לאור בחודש חשוון תרנ"ה (נובמבר 1895), ובעקבותיה יצאה החוברת השנייה בחודש ניסן (אפריל 1896). בכך תמה הסדרה.

הנה העטיפה של החוברת הראשונה והשער הפנימי:


ברשימה קודמת, שהוקדשה לשיר 'האח, ראשון לציון', כבר הבאנו את המודעה שהתפרסמה בעיתון הצבי ובישרה על הופעת השירון. במודעה צוין כי תווי השירים נרשמו על ידי מנצח ה'אורקסטרה' בוריס אוֹסוֹבֶצקי וניתן לרכוש אותם בנפרד. כפי שציינתי שם, ניסיונותיי לאתר את התווים אצל צאצאיו של מאירוביץ, בארכיון ראשון לציון ובארכיון הציוני, לא צלחו עד כה.

הצבי, 17 באפריל 1896

החוברת הראשונה (56 עמודים) כללה תשעה שירים בסך הכול: ארבעה מתוכם היו שירים ארץ-ישראליים חדשים שנכתבו בימי העלייה הראשונה: [1] 'התקווה' מאת נפתלי הרץ אימבר; [2] 'ראשון לציון' מאת אריה ליפא שליט; [3] 'השופר' מאת אימבר; [4] 'חושו אחים חושו' מאת יחיאל מיכל פינס. ארבעה נוספים הובאו לארץ מן הגולה על ידי החלוצים אנשי העלייה הראשונה: [5] 'ציון, ציון, עיר אלהינו' מאת מרדכי הלוי הוכמן; [6] 'שיר ערש' ('נומה פֶּרַח בני מחמדי') מאת אפרים דב ליפשיץ; [7] 'משאת נפשי' ('שמש אביב נטה ימה') מאת מרדכי צבי מאנה; [8] 'המחרשת' ('במחרשתי כל אושרי ירשתי') מאת אליקום צונזר בתרגום נח שפירא. ושיר אחד, [9] 'שיר המים' ('ככלות ייני תרד עיני'), שיוחס לשלמה אבן-גבירול, התגלגל בארץ כשיר-עם עוד לפני תקופת התחייה הציונית.

החוברות כללו מילים בלבד, ללא תווים. לא הייתה באותה עת אפשרות טכנית להדפיס תווים בארץ, למעט בדפוס של הכנסייה הפרנציסקנית בירושלים. על כן בחר העורך לציין מתחת לכל כותרת שיר שלא ידוע שם מלחינו, משפט סתמי קצר, כגון 'לרנן בנעימה הידועה', או 'לשורר בניגון הידוע'. כך למשל, מתחת ל'שיר ערש' נכתב 'לשורר בניגון שלאָף מײַן קינד', והקורא צריך היה להחליט בעצמו באיזה לחן יבחר מתוך חמש המנגינות שהיו קיימות אז לשיר יידיש זה.

בשירון זה הוכתר לראשונה שירו של אימבר 'תקוותנו' בשם 'התקווה', שממנו לא נפרד עד היום. שני שינויים נוספים שחלו בו: בנוסחו המקורי, הבית הפותח של השיר היה 'עוד לא אבדה תקוותנו', ואחריו בא הבית 'כל עוד בלבבו שם פנימה'. משירון זה ואילך, הבית 'עוד לא אבדה' הפך להיות הבית החוזר המושר אחרי כל אחד מתשעת בתי השיר. שינוי נוסף בשירון זה: הבית הפותח במילים 'כל עוד נטפי דם בעורקינו', שבמקור, בספרו של אימבר ברקאי (ירושלים תרמ"ו), היה חלק מהשיר 'משמר הירדן', עבר להיות הבית השביעי של 'התקווה'. שינויים קלים נוספים חלו גם במילות השיר.

הנה מילות 'התקווה' מהספר:



על תכולת החוברת השנייה, שככל הידוע לא נותר ממנה עותק כלשהו, יש בידינו רק שברי מידע. בביבליוגרפיה בית עקד ספרים של חיים דב פרידברג (ג, תל אביב תשי"ד, מס' 1216), צוין כי לחוברת היו 23 עמודים, כלומר פחות ממחצית היקפה של החוברת הראשונה. 

במהדורה הרביעית של שירון ציוני שהוציא פרופסור היינריך לֶוֶוה בברלין בשנת 1898 (Heinrich Loewe, Liederbuch für Jüdische Vereine), נכללו שירים עבריים אחדים, שככל הנראה נלקחו מתוך חוברות שירי עַם-ציון. כך יכולים אנו לזהות לפחות שניים משירי החוברת השנייה: 'ציון' ('אַל טל וְאַל מטר') מאת שרה שפירא, ו'שיר היין' ('כוסות יין, מחמדי עין'), מתוך המחזה 'זרובבל' מאת משה לייב לילינבלום בתרגומו של דוד ילין. זיהוי זה מתבסס על שתי סיבות: ראשית, בשירונו של לווה מופיעה מתחת לשם השיר ההערה: 'לרנן בנעימה הידועה', נוסח השאול משירי עַם-ציון; שנית, בשירון של לווה, מפנה העורך את הקוראים החפצים בתווי השירים אל בוריס אוסובצקי מראשון לציון, ממש כמו במודעה מעיתון הצבי שהובאה לעיל. 

שיר נוסף שכנראה נכלל בחוברת זו הוא 'הצפירה'. מאירוביץ הזכירוֹ בזיכרונותיו כאחד 'מהשירים שהושרו בפינו', והביא את כל מילותיו מבלי לזהות את מחברו או מלחינו. זהו המקום היחיד שבו צוטט שיר ראשונים זה, שאין לו זכר בשירוני הזמר העברי, גם לא בעדויות של עשרות ותיקי היישוב שראיינתי במרוצת השנים. מחבר השיר היה לא אחר מאשר המשורר מיכה יוסף לבנזון (מיכ"ל) ומילותיו של שיר זה נדפסו לראשונה בספרו כנור בת ציון (וילנה תר"ל, עמ' 62-61), אך את לחן השיר לא עלה בידי לאתר עד כה. למרבה הצער, צליליו לא השתמרו.

מילות 'הצפירה' (יצחק סלע [מביא לדפוס], מ'בילו' עד 'ויעפילו' ... מפי האגרונום מנשה מאירוביץ, ראשון לציון 1947, עמ' 70)

החוברת הראשונה של שירי עַם-ציון זכתה מיד עם צאתה לאור לקבלת פנים אוהדת ולמילות עידוד חמות מאליעזר בן יהודה, שנחשב לבר-סמכא הראשון במעלה בטיפוח הלשון העברית. וכך כתב בעיתונו הצבי (8 בנובמבר 1895, עמ' כה):
בין כל הדברים החסרים ללשוננו, חסרון שירים לילדים, אשר יוכלו לשיר ולרנן ברגע שעשועיהם, בבתי הספר, בבתיהם, בעת טיול ובעת צחוק – החסרון הזה הוא לא היותר קטן ולא הפחוּת עומד לשטן על דרך קדמת לשוננו ... אבל לא להילדים בלבד חסרים לנו שירים. גם בני הנעורים צריכים לזה, ופעמים רבות גם איש שכבר יצא מהבחרות ירגיש צורך להגות את רגשי לבבו באיזה רינון, וברגעים האלה נרגיש את חסרון שירים ממין הזה בכל תקפו.
... חסרון השירים לבני הנעורים החל להימלא בקובץ 'שירי עם ציון' אשר החל להוציא לאור האדון מאירוביץ. בהמחברת הראשונה שיצאה עתה לאור יש תשעה שירים, בהם משירי גורדון, הצייר מאנֶה, אימבר וכדומה, ואחדים אשר נדפסו עתה בפעם הראשונה. הנעימות לכל השירים האלה ידועות בארצנו, ואם לא כולן נעימות עבריות, כי רובן הושאלו משירי עמים שונים, בכל זה המילים העבריות מאצילות מעבריותן גם על הנעימות, וכל נפש יהודית מתפעלת ומתרגשת לשמע השירים כאשר ישירום שניים שלשה קולות יחד. והננו מברכים את המו"ל כי יזכה להוציא לאור עוד מחברת אחרי מחברת.
ככל הנראה, שתי החוברות נדפסו במהדורה מצומצמת שאזלה תוך זמן קצר. מזה עשרות שנים לא ניתן להשיג את החוברות האלה, גם לא בספריות אקדמיות או בארכיונים. עותק אחד ויחיד של החוברת הראשונה גיליתי באקראי לפני כיובל שנים בדוכן רחוב של ספרים משומשים בתל אביב; את החוברת השנייה לא ראיתי מעודי. הפורמט קטן-הממדים של החוברות (9X7 ס"מ) גם הוא לא סייע להשתמרותן. 

אך הייתה סיבה נוספת להיעלמותן המהירה: שבועות אחדים לאחר צאתן לאור, נשלחו שתי החוברות ל'תערוכת בני המושבות בארץ הקדושה', שנערכה בקיץ 1896 בברלין. התערוכה נדדה אחר כך, למשך שלושה חודשים, לקלן, ושנה אחר כך, ובתבנית מוקטנת שהוקדשה בעיקר לגננוּת, גם להמבורג. הייתה זו התערוכה הראשונה שבה הוצגה בחו"ל תוצרת הארץ: בקבוקי יין כרמל, מוצרי משי, כלי זית וצדף, שקדים ותמרים, וכן ספרי לימוד ראשונים וחוברות שנדפסו בארץ. ביתן התערוכה סודר – כך סיפר משה דוד שוב (1938-1854), שנסע במיוחד מארץ ישראל כדי לארגן אותה – בתוך מתחם ענק שחיקה את העיר קהיר ('קהיר בברלין'), על מסגדיה ופירמידותיה ונהר הנילוס שבה. התערוכה הארץ-ישראלית הייתה בתוך אחד המסגדים הגדולים וביקרו בה אלפי אנשים (משה דוד שוב, זכרונות לבית דויד: שבעים שנות עבודה על שדה התחיה והישוב, ירושלים תרצ"ז, עמ' יח-יט, קנה-קנז).

היינריך לווה (אוסף שבדרון; הספרייה הלאומית)
היינריך לווה (1951-1869), ממנהיגי הציונות בגרמניה, עורכו של השירון הציוני הראשון בגרמניה שהוזכר לעיל, ולימים מחלוצי הספרנות בארץ, היה מיוזמי התערוכה. וכך סיפר עליה:
עניין רב עורר פרסום שלשה דברים הנוגעים ביחוד לראשון לציון: האחד, העיתון הראשון של החקלאים בשם 'האכר' [בעריכתו של מאירוביץ], שעצם התהוותו היה בראשון לציון; השני, העיתון העברי הראשון לילדים בשם 'עולם קטן', שהוצא על ידי דוד יודילוביץ מראשון לציון. ועניין מיוחד מצאו בשתי חוברות שירה קטנות שהוצאו על ידי מנשה מאירוביץ בשם 'שירי עם ציון' ונדפסו בדפוס אברהם משה לונץ בירושלים. הספרים הללו, בייחוד מחברות השירה הקטנות, נעשו עכשיו יקרי המציאות ... התערוכה הזאת, שראשון לציון לקחה בה את החלק הכי גדול, הייתה התעמולה הראשונה הגדולה למפעל ההתיישבות ולציונות. המקרה רצה בזה, שהתערוכה ביחד עם פרסום 'מדינת היהודים' של ד"ר הרצל חלו בזמן אחד. 
(דוד יודילוביץ [עורך], ראשון לציון התרמ"ב / 1882-התש"א / 1941, ראשון לציון תש"א, עמ' 344).

ביתן ראשון לציון בתערוכת המושבות. לפני המבנה נשתלו שני עצי דקל שהובאו מארץ ישראל. 
בתמונה נראים (מימין לשמאל): היינריך לווה, הירש הילדסהיימר, וילי במבוס, דוד שוב (יודילוביץ, ראשון לציון, עמ' 344)

לסיכום, שתי החוברות של השירון שירי עַם-ציון מייצגות את החוליה הראשונה של ספרות הזמרונים העברית. בין מאות קבצי השירים ורבבות הדפרונים של שירי הזמר העבריים שנדפסו וראו אור בארץ מאז ימי העלייה הראשונה  שירונו של מנשה מאירוביץ ראוי לשאת את כתר הראשונות.

ב. משהו על מנשה מאירוביץ

מנשה מאירוביץ (1949-1860) הצטרף לתנועת ביל"ו בעיר הולדתו ניקולאייב שבדרום רוסיה (פלך חרסון). לארץ הגיע בראשית שנת 1883, כאגרונום מוסמך וקבע את מקומו במושבה החדשה ראשון לציון.

מנשה מאירוביץ ערב עלייתו לארץ ישראל, אוקטובר 1882 (אוסף שבדרון; הספרייה הלאומית)

עריכת השירון העברי הראשון של זמרת העלייה הראשונה היא רק אחת מתוך זכויות ראשונים רבות בפעילותו של מאירוביץ בתחומי התרבות, החקלאות והחברה בתקופת היישוב. דומני שפעילות חלוצית זו לא הוארה די צורכה עד כה.

מאירוביץ יזם וערך את כתבי העת הראשונים בארץ לחקלאות: האכר (תרנ"ג-תרנ"ו), תחילה ביידיש (דער קאָלאָניסט) ואחר כך גם בעברית; האכר היהודי, שנדפס כמוסף שצורף תחילה לעיתון הצבי ואחר כך לעיתון השקפה (תרנ"ח-תרס"א)


מאמריו 'צמחי ארץ הצבי', שהתפרסמו בכרכי השנתון ירושלים של לונץ, היו סיכום של מחקר בוטני ארץ-ישראלי ראשון על צמחיית הארץ. פרופ' ישראל רייכרט, מראשוני התחנה לחקר החקלאות (לימים 'מכון וולקני'), כינה את מאירוביץ 'חלוץ המדע החקלאי העברי בארץ ישראל'.

בספרו עצה ותושיה: או הצעה על דבר מטע כרמים וגדול גפנים בארץ ישראל (ורשה תרמ"ה), הציע מאירוביץ הקמת מושבות כרמים בארץ כבסיס כלכלי ליישוב, ואף הכין תחשיב מפורט על כך. הוא היה ממייסדי 'אגודת הכורמים' בראשית המאה העשרים, אגודה שביקשה להתמודד עם כישלונות שיווק יינות הארץ. כמו כן היה ממקימי 'התאחדות המושבות ביהודה' (1913), ושימש בא כוח המושבות בפני השלטון הטורקי. הוא גם היה מיוזמי הקמת בית העם בראשון לציון, שהיה מרכז התרבות הראשון במושבות הארץ. הוא הנהיג בו 'ערבי קריאה' – הרצאות של חוקרים בענייני חברה, תרבות ומדע, על פי דוגמת החברה הספרותית הירושלמית שהקים הקונסול הבריטי גיימס פין בירושלים בשנת 1849.

מאירוביץ חיבר ספרים רבים, ובהם גם ספר ראשון בעברית על גידול תולעי משי (גדול תולעת המשי בארץ ישראל, ירושלים תרנ"ו), ופרסם מאות מאמרים על הנעשה ביישוב, בעברית, ברוסית ובערבית. בעברית כינה עצמו 'מזקני היישוב', ברוסית 'סטארי פלשתינץ', ובערבית 'אבו אברהים'. זאב ז'בוטינסקי כתב אליו ב-18 ביולי 1925: 'מכבר חשבתי לפנות אליך ... הלא אחד מתלמידיך גם אני  רק מתוך מאמרי ה"סטארי פלשתינץ" נודעה לי הארץ החיה בפעם הראשונה' (מנשה מאירוביץ, מנחת ערב, ראשון לציון תש"א, עמ' 29).

מאירוביץ הלך לעולמו בשנת 1949 שבע ימים ומעשים. הוא היה הביל"ויי היחיד שזכה לראות בהקמת המדינה.

מאירוביץ (במרכז התמונה) משתתף בבחירות לאספה המכוננת (ינואר 1949).
אלה היו הבחירות הראשונות שנערכו במדינת ישראל. מימינו: זרובבל חביב (My Heritage