יום שני, 23 באוקטובר 2017

פה ושם בארץ ישראל: עצים חילוניים, מין מודעה, פוץ איכותי, שירת השעווה ועליונות לבנה

א. עצים חילוניים?

כידוע, צומחים בארצנו, ובמיוחד בירושלים, עצים עם השקפת עולם: יש עצים דתיים ויש עצים חילוניים.

על פי לוח 'קונים מוכרים' ששמו KOMO, ברחוב רות שבשכונת קטמון הישנה בירושלים, יש דירה להשכרה ובה צומחים לתפארת עצים חילוניים.

האם מישהו יכול להסביר לנו מה הם עצים אלה וכיצד ניתן לגייס אותם למאבק בהדתה?

הקליקו על המודעה כדי להגדילה

תודה לגרשון בקון

ב. חולי מין בבני ברק?

לפעמים טעויות הדפוס במודעות הצניעות המתפרסמות במגזר החרדי חושפות עולם פנימי – איך נאמר זאת? – קצת יותר מורכב. פרויד מן הסתם היה יודע להגיד על זה משהו יותר אינטליגנטי.

כך למשל נראה שלט רחוב בבני ברק בשבוע שעבר.

צילומים: ישראל ויינגולד

ג. פוץ איכותי במגוון צבעים

האם יכול להיות שגם כאן, בשוק בצלאל בתל אביב, חוסר ההחלטיות של כותב השלט משקף עולם פנימי מסוכסך...

צילום: איתמר לויתן

ד. שירת השעווה וגזענות בלי בושה

צבי פיש ביקר ב'מרכז המזון' בנצרת וצילם שם שני שלטים ראויים לציון.

אחד שמספר על שעווה ששרה; והשני, על גופיות לגברים לבנים.

האם היא גם רוקדת?

גופיות לגברים שחורים? חפשו במקום אחר 

יום שישי, 20 באוקטובר 2017

'לִי הוּא – אָמַר הַסֵּפֶר': מנחם ברינקר ומקומו בחקר הספרות העברית

מנחם ברינקר (איור: ערן וולקובסקי)

מאת אבנר הולצמן

הפרק המרכזי בספרו האחרון של מנחם ברינקר (הספרות העברית כספרות אירופית, כרמל, 2016) קרוי 'מחניים: על האחדות המפוצלת של יצירת ברדיצ'בסקי'. אני מבקש לשאול את הביטוי הפרדוקסלי הזה ולהחיל אותו על עבודתו המחקרית וההגותית של ברינקר עצמו, לאמור: האחדות המפוצלת של יצירת מנחם ברינקר בכלל, ושל עבודתו בחקר הספרות העברית בפרט. 

ובאמת, כל מבט, ולוּ מרפרף, על מכלול העשייה שלו, יגלה גיוון נדיר, אולי חד-פעמי במקומותינו, של תחומי מחשבה וכתיבה. עורכות ספר היובל לכבודו, הספרות והחיים (כרמל, 2011), מנו בפתח הספר שבעה או שמונה תחומים כאלה, שבכל אחד מהם העמיק וחידש כאילו היה זה תחום התמחותו העיקרי: פילוסופיה, אסתטיקה והרמנויטיקה, תורת הספרות, ספרות עברית, ספרות כללית והשוואתית, ביקורת הספרות, הגות יהודית מודרנית. כאשר נערך לכבודו לפני כעשור כנס באוניברסיטת שיקגו, לרגל פרישתו מן הקתדרה שייסד שם, ציינו מארגני הכנס שברינקר הוא אולי החוקר היחיד המסוגל לדבר באותה מידה של בקיאות סמכותית על שפינוזה, על סארטר ועל הספרות העברית בת זמננו. ודאי אין זה מקרה שהוא לא היה מעוניין ומסוגל לגדור את עצמו במחלקה אוניברסיטאית אחת, ושנים רבות החזיק במינוי כפול או מפוצל בחוג לספרות ובחוג לפילוסופיה, בתל-אביב ואחר כך בירושלים. זהו הפיצול, אבל בתוכו שוכנת האחדות, משום שכל מבט על המכלול הזה יגלה קשרים גלויים ונסתרים בין אגפיו. תחומי העשייה של ברינקר ניזונים זה מזה, מפרים זה את זה ומעשירים זה את זה. הזרימה ההדדית בין דיסציפלינות שונות היא תכונת יסוד בעבודתו, וכל מי שניסה לשרטט את הדיוקן הזה ציין אותה. לכן, הניסיון לדבר על מקומו של ברינקר בחקר הספרות העברית בלבד, הוא, לכאורה, פרימה או בידוד של סיב אחד מתוך יריעת בד שלמה, אבל גם ההפך הוא הנכון: הסיב העשיר הזה אוצֵר בתוכו, או סופח אליו, את תכונות האריג כולו. 

כשם שניתן לחלק את מכלול עבודתו של ברינקר לשבעה או שמונה תחומים, הרי כאשר ממקדים את המבט בעיסוקו בתחום הספרות העברית בלבד מתברר שגם בו ניתן לסמן מספר תחומי משנה מובחנים. בראשית הייתה המעורבות הפעילה בספרות הישראלית הצעירה, וזאת מגיל הנעורים ממש. המעיין בכתבי העת ובמוספי הספרות מתחילת שנות החמישים ימצא בהם את שיריו של מנחם ברינקר (או 'ב. מנחם' כפי שחתם עליהם לעתים) בן השבע-עשרה, השמונה-עשרה והתשע-עשרה, שעשו רושם בשעתם. אלה שירים לא טריוויאליים ולא אפיגוניים, שגם היום ניתן להתרשם מן הבשלות האצורה בהם. כדי לטעום שמץ מן הטעם, הנה שיר נוף יפהפה בשם 'בהירות חורפית', שפורסם בעיתון למרחב בשנת 1954. זהו תיאור של הצטללות הנוף בבוקר חורף אחרי הגשם, כפי שהוא נשקף מן הרכס של הרי נפתלי שבו שוכן קיבוץ משגב עם. כדאי לשים לב לניואנסים האימפרסיוניסטיים העשירים של מסירת גוני האור ולעמדה המתבוננת, החותרת לדייקנות תיאורית, כמו אובייקטיבית, ונמנעת מהבעת רגש ישירה או מהטלת ה'אני' של המשורר על הנוף:

למרחב, 31 בדצמבר 1954, משא, עמ' 2

באותן אכסניות ספרותיות, שהיו קשורות לתנועה הקיבוצית ולתנועת העבודה, פורסמו החל בשנת 1953 רשימות הביקורת הראשונות של ברינקר, המצטיינות בתוקף פנימי ובהעדר כל מורא מפני מבוקריו בעלי המוניטין. הוא כתב על הרומן חדוה ואני של אהרן מגד (הקיבוץ המאוחד, 1953) מתוך הזדהות עם מבוכותיו של גיבורו, הצעיר עוזב הקיבוץ; הוא תיאר באהדה את דקוּת עיצובם של תיאורי הטבע בסיפוריו של זרובבל גלעד; הוא נזף – לדעתי בצדק רב – בברוך קורצווייל, הסמכותי במבקרי הספרות דאז, על שעיוות ורידד במאמריו את דיוקנם של ברדיצ'בסקי וברנר, וניכר מדבריו עד כמה היה ספוג כבר אז ביצירותיהם של השניים. אכן, כבר בגיל שבע-עשרה פרסם בביטאון תנועת הנוער מאמר בשם 'לפגישה חדשה עם ברנר', שניתן לראות בו סנונית מבשרת של הרנסנס הברנרי שהסתמן בביקורת העברית בשנות החמישים. ברשימה אחרת תיאר בביקורתיות את שירי חותם של חיים גורי (הקיבוץ המאוחד, 1954) כקובץ המבטא מבוכה רעיונית ופואטית ונופל מקודמו המהולל, פרחי אש (ספרית פועלים, 1949). ואל יהי הדבר קל בעיניכם: הרשימה רחבת היריעה פורסמה בדו-השבועון משא, ביתם הספרותי של גורי עצמו ושל יוצאי הפלמ"ח, וכפי שגונב לאוזנו של ברינקר היא אכן עוררה את פליאתו ואולי אפילו את רוגזו של גורי, ששאל מיהו הנער החצוף, שספק אם כבר סיים תיכון והנה הוא מעז לתת לו ציונים. לימים נעשו השניים חברים קרובים מאוד, ורק לפני חודש פרסם גורי בעיתון הארץ שיר הכולל את השורות: 'חֲבָל שֶׁמְּנַחֵם אֵינֶנּוּ./ הָיִיתִי מַרְאֶה לוֹ אֶת כְּתַב הַיָּד/ שׁוֹאֵל כְּהֶרְגֵלִי מַה דַּעְתּוֹ'.

באותן שנים פרסם ברינקר גם מאמרים ראשונים בעלי אופי מחקרי: על שירת טשרניחובסקי ומבקריה ועל עיצובה של החוויה החלוצית בספרות הישראלית הצעירה. התנסותו הראשונה בעריכה ספרותית הייתה אף היא באותה תקופה, כאשר קיבל על עצמו לערוך את הירחון במבחן, ביטאונה של תנועת הנוער 'המחנות העולים'. מתוך ההתחלות המגוונות האלה הסתמן דיוקנו של איש צעיר, שהספרות העברית עומדת במרכז עולמו והוא מחויב לה באופן טבעי ומתחיל להותיר בה רישום כמשורר, כמבקר, כעורך וכמי ששואף להיות חוקר. יחד עמו החלו לפעול באותה צורה כמה מחבריו בני דורו, שחבשו עמו באותן שנים את ספסלי החוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית ונעשו עם הזמן לעמודי התווך של חקר הספרות העברית וביקורתה; אולם דרכו בהמשך הייתה שונה משלהם. 


נקודת המפנה הייתה, ככל הנראה, פנייתו ללימודי התואר השני בפילוסופיה, שפתחו לפניו מרחבי דעת חדשים ומלהיבים וענו על הצורך העמוק שקינן בו בעיסוק מחשבתי סדור ומוצק, לרבות הוספת ממדים תיאורטיים להתבוננות בספרות ולכתיבה עליה. הביבליוגרפיה של כתביו מספרת את הסיפור בבהירות. בשנות השישים והשבעים של המאה העשרים התגבשו עבודותיו על סארטר בסדרת מחקרים ותרגומים, ונכתבו מאמריו בתורת הספרות, ובמיוחד בתיאוריה של הייצוג ושל הריאליזם, שכונסו כינוס ראשון בספרו מבעד למדומה (הקיבוץ המאוחד, 1980). בד בבד הסתעפה כתיבתו הפוליטית והחברתית והגיעה לשיאה בירחון עמדה, שייסד וערך בשנות השבעים, והפך אותו לבמה המובחרת ביותר של מחשבת השמאל הסוציאליסטי הישראלי. אגב, כמחווה לזכרו הועלו לאחרונה כל גיליונות עמדה לאתר המופלא 'עיתונות יהודית היסטורית' של הספרייה הלאומית, וקריאתם מרחיבה את הדעת כמו אז. זיקתו החיה של ברינקר אל הספרות העברית נשמרה כל השנים בערוצים לא מחקריים, כגון בעריכת המוסף השבועי משא, בסוף שנות הששים, שנהפך תחת ידו לאכסניה חיה ופעילה למתהווה בספרות הישראלית, או בעריכת אנתולוגיה של שירה עברית יחד עם חיים גורי ועזרא פליישר. 

שער הגיליון הראשון של 'עמדה', 1 בספטמבר 1974

רק בתחילת שנות השמונים פנה ברינקר לכתיבה מחקרית ממשית על הספרות העברית, וזאת בראש ובראשונה בערוץ הברנרי. מאמרו הראשון פורסם ב-1981 ועסק בניטשה ובניטשיאניות ביצירתו הסיפורית של ברנר. ניכר בו שמחברו נכנס, או מוטב נכנס מחדש, אל חקר הספרות העברית כשהוא מצויד בכל המטענים שרכש בעשרים שנות לימוד שיטתי של פילוסופיה, תורת הספרות ותולדות המחשבה החברתית. השילוב הייחודי שהתגלם בו, בין חוקר פילוסופיה, תיאורטיקן של ספרות והוגה חברתי ופוליטי, נמסך בכל מה שכתב מאז על הספרות העברית. 

ספר זה של מנחם ברינקר ראה אור בהוצאת מאגנס, 2000

הנה כמה דוגמאות. הספר פורץ הדרך עד הסמטה הטבריינית (עם עובד, 1990), שבו נדון בהמשך, לא יכול היה להיכתב באופן כל כך בשל ומגובש, אילולא עמדו מאחוריו לא רק עשרות שנות קריאה והתעמקות בברנר אלא גם עשרות שנים של עיסוק בתורת הספרות. ברינקר עצמו סיפר, שרק בבואו לכתוב את הספר הזה הבין שכאילו כיוון את עצמו שנים רבות באופן לא מודע לחישול הכלים התיאורטיים, במיוחד תיאוריה של הריאליזם בספרות, שיהלמו באופן מדויק את מה שהתבקש לו לחשוף בסיפורת ובמחשבה של ברנר. באותה מידה העיסוק האינטנסיבי שלו בסיפורת ובהגות של סארטר העניק תשתית מכיוון אחר להבנת ההיבטים האקזיסטנציאליסטיים ביצירתו של ברנר. 

דוגמה נוספת: כאשר כתב את מאמרו הפנורמי על ניטשה והניטשיאניות בעולמה של הספרות העברית במפנה המאה העשרים, נסמך על ידיעה מפורטת ומעמיקה של כתבי ניטשה והתקבלותם במזרח אירופה ובמערבה, ומכוחה יכול היה לזהות את אזורי המגע, הקרבה והריחוק בין הספרות העברית בכללותה ובין כל סופר וסופר כשהוא לעצמו לבין ניטשה. הוא כאילו תפר חליפה ניטשיאנית לפי מידה לכל אחד מן הסופרים שדן בהם במאמרו, מאמר שאיש מלבדו לא היה מסוגל לכתוב בדייקנות, בבקיאות אינטימית וברוחב יריעה כזה. 

דוגמה שלישית: בחיבורו הגדול על ברדיצ'בסקי, התופס את עיקר ספרו האחרון שהוזכר בפתח הרשימה, הדיון נע וזורם בין דיסציפלינות אחדות. זהו בוודאי החיבור הרב-תחומי, או הבין-תחומי, החשוב ביותר שנכתב על ברדיצ'בסקי מעולם, משום שהוא משייט בין לפחות חמישה תחומים מובחנים בעולמו של הסופר הגדול ומנסה לקשור אותם יחד. הוא כולל קטעי אינטרפרטציה מבריקים לכמה מסיפוריו של ברדיצ'בסקי, דיון בהגותו הלאומית והציונית בתקופת מאבקו ל'שינוי ערכין' ואחריה, התעמקות בתורתו הפילוסופית הטהורה (כפי שבאה לידי ביטוי בעבודת הדוקטור שלו על הקשר בין האתיקה לבית האסתטיקה), עיון בתורתו האסתטית שעוצבה בהשפעת הרומנטיקה הגרמנית, ואפילו נגיעה במחקריו בביקורת המקרא (כפי שהתגבשו בחיבורו סיני וגריזים, על ראשיתו וקדמותו של עם ישראל). האופי ההטרוגני של מאמר זה ניכר גם במבנהו הייחודי, שנוצר אחרי לבטים רבים וערוך כעשרים ושניים פרקים קצרים, שכותרותיהם מתחילות באותיות א' עד ת' לפי הסדר. יחד הם מהווים, כדברי המחבר, 'מסה שמשוטטת שוטטות חופשית בין תחומי היצירה השונים של ברדיצ'בסקי והתקופות השונות של יצירתו'. 

ספרו האחרון של מנחם ברינקר

מרכז הכובד בכל העבודות האלה, וברבות אחרות שלא מניתי, הוא המפגש בין הצד האמנותי לצד ההגותי, או בין האמנותי לבין האנושי, או בין האמנותי לבין הממשי וההיסטורי. אף על פי שברינקר רכש לו בקיאות עמוקה בתורת האסתטיקה ובתולדותיה – ובהקשר זה נזכיר את ספר המבוא התמציתי הנהדר שלו אסתטיקה כתורת הביקורת (אוניברסיטה משודרת, 1982) – הרי הספרות כמכלול אוטונומי לא הייתה לו מעולם מושא עיון או מושא תשוקה בפני עצמו. החתירה לזהוֹת מבנים ספרותיים, כללי הרמוניה או תחבולות עיצוב המונחים ביסודו של טקסט אמנותי לא עניינה אותו כתכלית לעצמה, אלא רק כשלב בדרך אל מטרה מהותית יותר.

ברינקר נמנה עם חבורת המייסדים של החוג לתורת הספרות הכללית באוניברסיטת תל-אביב, שהביא את בשורת הסטרוקטורליזם והפורמליזם אל האקדמיה הישראלית. הוא פעל בו כחמש-עשרה שנים, אבל תמיד נחשב כמין אאוטסיידר, נטע זר מרצון, ולא רק מפני שעבודתו התפצלה בין החוג לתורת הספרות לבין החוג לפילוסופיה. בשעה שחבריו עסקו במחקרים על הספרות כמערכת סגורה, כגון בעבודות על הדינמיקה של רצף הטקסט הספרותי, על מבנה המטפורה ותכונותיה, על תורת הז'אנרים, מהימנות המספר בפרוזה, דקויות של עיצוב פרוזודי בשירה וכדומה, ברינקר התמקד בסוגיות שבין הספרות לבין העולם הממשי והאנושי: כיצד יוצרת הספרות רושם של דֹומוּת לממשות, מה מעמדן של אידאות והשקפות חברתיות בתוך הבדיון הספרותי, מה בין תיעוד לאמנות ומה בין כתיבה ספרותית לכתיבה היסטורית, מה בין ריאליזם כמערך של קונוונציות אסתטיות המסוות את עצמן כפיסות חיים בלתי מעובדות לבין ריאליזם כהשקפת עולם בעלת ממדים חברתיים ומוסריים; ומה טיב הדיאלוג שנוצר בין המחבר לבין הקורא שלו. בצד הסמינרים שלימד על אריסטו, על סארטר ועל ברנר, עיקר המוניטין שלו כמורה בשנים ההן נבנה סביב הקורס רב השנים 'אידיאות בספרות', שהיה משותף לחוגים לספרות ולפילוסופיה, ובו הרבה לדון בספרות הרוסית הגדולה של המאה ה-19, אהבתו הראשונה, ויותר מכל ברומן מלחמה ושלום של טולסטוי. 

'אידיאות בספרות' עשויה להיות גם כותרת חלופית לספרו עד הסמטה הטבריינית: מאמר על סיפור ומחשבה ביצירת ברנר, שהוא הישגו המרכזי ותרומתו העיקרית לחקר הספרות העברית. המילים 'סיפור ומחשבה' מתגלמות בפועל במבנה הספר: חציו הראשון עוסק בפואטיקה הסיפורית של ברנר, וחושף את מגוון התחבולות שנועדו להעטות על מעשי האמנות שלו רושם של מבע היולי פָּרוּם ואותנטי, ולשוות להם חזות של אמת חווייתית ותיעודית ישירה, או כביטויו הפרדוקסלי המוצלח של ברינקר: 'רטוריקה של כנות'. השאלה החדשה שברינקר הציב בבסיסו של הספר היא: מדוע השקיע ברנר מאמץ כה כביר להציג את סיפוריו כ'לא סיפורים' או כ'אנטי סיפורים', כלומר כעדויות, וידויים אותנטיים או פרקי אוטוביוגרפיה?

התשובה שהציע, אם ניתן לנסחה על רגל אחת, היא: שהרטוריקה של הכנות נועדה לבסס את אמונו של הקורא בעמדותיו ובשיפוטיו של המחבר, ב'אמת' שלו, משום שבסופו של דבר, האמיתות המחשבתיות הן יעדו ותכליתו של המפעל הברנרי כולו. כאן מתרחש רגע המעבר אל המחצית השנייה של הספר, 'מחשבת ברנר', שבה ממריא ברינקר אל שיאיו. הדיון ממוקד בשניים מהיבטיה של מחשבתו: בתפיסתו המיוחדת את היהדות והיהודים, שנבדלת מתפיסותיהם של אחד העם וברדיצ'בסקי; ובתפיסתו את תפקידו כמבקר ואת טיב מחויבותו כלפי קוראיו. 

ברינקר חושף ביצירת ברנר חשד עמוק כלפי כל מצע לאומי או תרבותי סדור ומגובש, ומן הצד האחר את מחויבותו כלפי חזיונות החיים המוחשיים שעמם יש להתמודד. דווקא הסירוב להתחייב לקונצפציה מחשבתית כוללת הוא שהיה, לדבריו, מקור עוצמתו והשפעתו של ברנר כמבקרן של כל ה'פרוגרַמות' הקיימות מנקודת תצפית מקורית וקונקרטית. דוגמה לכך היא עיונו בפרקי הסיום של הרומן מכאן ומכאן. ברינקר מראה כיצד נבנית מחשבת הרומן על סיכוייו של המפעל הציוני בארץ ישראל באמצעות סינתזה של המון פרספקטיבות שונות, ובעיקר על ידי עימות בין הפסימיות הנואשת של הגיבור המספר, הוא הסופר אובד עצות, לבין האופטימיות הזהירה של ידידו אריה לפידות הזקן. בתוך כך הוא חושף הבדלים ניכרים בין דעותיו של ברנר במאמריו לבין דעותיו של 'בן דמותו' הספרותי כביכול. העיון המדוקדק שלו מפריך את הזיהוי המסורתי התמים בין השניים ומראה שבמובנים מסוימים דווקא המינימליזם הציוני של לפידות היה קרוב יותר לעמדותיו של ברנר מאשר הייאוש המר של אובד עצות. 

מנחם ברינקר, 2015 (צילום מסך)

ברינקר לא הסתיר את דעתו, שברנר ההוגה, המבקר והפובליציסט עולה בעיניו על ברנר המספר, וכי תובנותיו בתחומים האלה אין להן אח ודוגמה בקליעתן הדייקנית אל חוט השערה. מתוך כך בנה דיוקן עקרוני של ברנר, בבחינת 'מתבונן טהור, משורר הקריאה, המבקש לשתף את קוראיו בדרכי ראייתו את יצירות הספרות ושאלות החיים', או כ'רושם עדויות, סיסמוגרף, הקולט ברגישות מרבית את כל הזעזועים שבחיי האומה' (עמ' 206).

ברנר של ברינקר אינו תואם את הדימויים המושרשים בספרות העברית מאז תקופת ההשכלה של 'הסופר' כיורשו של הנביא החוזה עתידות ומתווה דרך לעמו, או כרופא המסוגל להביא מזור לתחלואיה של האומה בכוח האמת המדעית שבצקלונו. ברנר של ברינקר הוא דמות הרבה יותר צנועה, ארצית, מחוברת לחיים. הוא איש בין אנשים, הניצב במישור אחד עם קוראיו ולכן רוכש את אמונם: 'אין "המתבונן-המתרשם" יודע את העתיד, והוא רשאי להטיל ספק בכל הנבואות ובמידת ההתמדה והעוצמה של אותות החיים שהן נשענות עליהם. לא אחת מצווה עליו החופש הפנימי שב"התבוננות האמיתית" להעמיד את כל אלה גם יחד בסימן שאלה' (עמ' 207).

מכאן נבעה ביקורתו של ברינקר על היבטים מסוימים בביוגרפיה המרשימה כשלעצמה שכתבה אניטה שפירא על ברנר (עם עובד, 2008). הוא שיבח את ספרה בכל מקום שבו הצליחה לפזר את ערפילי המיתוס האופפים את דמותו של ברנר, כגון בבירור הדייקני על נסיבות הירצחו, שם גילתה כי לא היה שום מעשה הקרבה הרואי אלא צירוף אומלל של נסיבות מקריות. לעומת זאת הוא ביקר את ספרה בכל מקום שבו, לדעתו, נשבתה המחברת באותו מיתוס עצמו, למשל כאשר הציעה לזהות בין אישיותו של ברנר לבין דמות היורודיבי, המשוגע אחוז האקסטזה הדתית, הרווחת בתרבות הרוסית. באותה מידה דחה ברינקר כל ניסיון של הפרזה בפירוש מצבי הרוח הדיכאוניים של ברנר, משום שבעיניו היה ברנר מופת של צלילות, בהירות ופיכחון. מסקנתו בעניין זה הייתה שנחוצה עוד עבודה רבה עד להשלמת תהליכי הדה-מיתולוגיזציה של ברנר ויצירתו.  

החתירה לדה-מיתולוגיזציה או לדה-מיסטיפיקציה היא מניע יסודי בחשיבתו של ברינקר, החורג מעיסוקו בברנר וניכר בכל מה שכתב על הספרות העברית. כשם שהעמיד את עצמו כאאוטסיידר בין אנשי תורת הספרות, כך ניצב, שייך ולא שייך, בין חוקרי הספרות העברית: לכאורה חלק מקהלם, אבל בעת ובעונה אחת גם מי שעומד בצד ומתבונן בספקנות על אמיתותיהם המושרשות, 'מבקרן של כל הפרוגרמות הקיימות', אם לנקוט את לשונו על ברנר. 

אדגים זאת בסוגיה אחת: ביטוי כמעט משעשע לעמדתו זו של ברינקר היא תגובתו על המסה רחבת ההיקף של דן מירון מאמצע שנות השמונים, 'מיוצרים ובונים לבני בלי בית', על תולדות היחסים בין העילית הספרותית להנהגה הפוליטית של הציונות ושל מדינת ישראל במשך מאה שנה. מירון תיאר תהליך עקבי של פיחות ערכה של הספרות, מאז שהייתה מרכז עוצמה ומקור הדרכה כמו-נבואי לעם ולמנהיגיו ועד שנעשתה לנוכחות חסרת כוח ציבורי, אורחת בלתי קרואה או קישוט סתמי בהיכלי השלטון, והוא מקונן על החוֹרְגוּת והנידְחוּת שנגזרו עליה. ברינקר קיבל את התיאור העובדתי הזה בעיקרו, אבל בעקבותיו הציג סדרה של שאלות אפיקורסיות: על מה הקינה? האם באמת רע הדבר לספרות ולחברה? וכי מעמדם של הסופר והספרות בעיני ההנהגה הוא אַמַּת המידה לערכם וחשיבותם? מה יתרון הערך הגלום בדעותיהם של הסופרים, ומניין לנו שדווקא הסופרים ניחנו בידע סגולי או בתובנות מיוחדות המצדיקות את התייצבותם כמורי דרך למדינאים, לאנשי הצבא או לקהילה הלאומית כולה? הלא הדרכת הסופרים את המדינאים יכולה להיות לא רק מיטיבה אלא גם מסוכנת ואף הרת אסון, כפי שאירע כאשר התייצבו יחד גדולי הספרות העברית וניסחו בספטמבר 1967 את מנשר היסוד של 'התנועה למען ארץ ישראל השלמה'...

בהמשך לאותו קו מחשבה פיתח ברינקר בכמה ממאמריו ערעור מנומק על אחת האמיתות המכוננות היציבות והעמוקות ביותר במחשבת הספרות העברית: מיתוס 'הצופה לבית ישראל', המתגלם בעיקר בהצגתו של המשורר כנביא, לרוב נביא זעם, השופך את תוכחתו על עמו. זה עתה יכולנו להיווכח בהתמדתה של מסורת זו, כשקראנו בעיתון הארץ את סדרת מאמריו של דן מירון, השב ומאשר במלוא התוקף, ובהמשך למחקריו הקודמים, את ערכה ועוצמתה של הפרסונה הנבואית בשירתו של אורי צבי גרינברג ועומד על הדומה והשונה בינה לבין דמות הנביא בשירתו של ביאליק. 

אני מניח שברינקר, בפיכחון צלול ומפרספקטיבה של מי שעמד מבפנים ומבחוץ בעת ובעונה אחת, היה דוחה את הנחות היסוד שמאמרו של מירון מושתת עליהן, כשם שעשה בשעתו במאמרו 'נוכחות הסופר בחברה', שבו ביקש לחלץ את עמוס עוז מאדרת הנביא שהוטלה עליו, או שהטיל אותה על עצמו, שלא בטובתו. יש להניח שגם החילוניות העמוקה של ברינקר, שדחתה השתעבדות לסמכות מטפיזית כלשהי, וגם האינסטינקט הדמוקרטי שפיעם בו, קשורים לעניין זה, אבל לא רק הם. אחד הגורמים העיקריים שהרתיעו אותו בקונצפציה של הסופר כנביא או כצופה לבית ישראל, היה האופי המונולוגי של אותה פרסונה, המתייצבת על מצפה רם ומשגרת ממנו את בשורתה. חסרה הייתה לו במודל הזה נוכחותו של הצד הקולט, הקורא כבן-שיח וכשותף פעיל בסיטואציה, שהסופר מכיר בנוכחותו ומתחשב בה. בנקודה זו ובאחרות מצטיירת מכְּתביו השקפה דיאלוגית מובהקת של אדם שוחר שיח ופולמוס, שמסותיו שומרות במקרים רבים על אופי של שיחה חיה, רווייה חום אנושי וקשב אמיתי לזולת, אולי אף זאת לפי רוחו של ברנר.

אכן, מאז הופעת הספר עד הסמטה הטבריינית רבו ההשוואות בין ברינקר עצמו לבין ברנר. 'אי אפשר שלא להרגיש', כתב נסים קלדרון אחרי מותו, 'שברינקר מצא בברנר נפש תאומה, ראש תאום, אישיות אמנותית ופוליטית שהיה רוצה להידמות לה'. אפשר להרכיב אנתולוגיה קטנה של השוואות מן הסוג הזה, שרובן נאמרו ונכתבו בחייו של ברינקר, אך אינני בטוח שהיה חש עמן בנוח. כשלעצמי חשבתי תמיד, שאם יש אישיות אחת מן הדור ההוא שניתן להשוות אליה את ברינקר על פי סגולות האופי, המזג האישי, ההשקפה הרעיונית, תחומי הפעילות, סוג העמידה בעולם וטיב ההקרנה על הזולת, הרי אין זה ברנר אלא דווקא ברל כצנלסון. 

כאשר אני חושב על מנחם ברינקר בהקשר הזה, עולה בדעתי השיר 'עַל מוּת' שפרסם נתן אלתרמן במדורו 'הטור השביעי', ב-18 באוגוסט 1944, ביום השבעה למותו הפתאומי של ברל. השיר הזה מזדהר כפנינה בתוך מבול דברי ההספד שהציף את עיתון דבר יום אחרי יום, עד תום השלושים. חמישה בתים יש בו, ובכל אחד מהם נשמע קולו של דובר אחר המייצג אחד ממעגלי החיים והפעולה של ברל וטוען: כולו שלי, רק אליי השתייך ברל ורק בי דבק במלוא הכוונה. כולם כמובן צודקים. הנה, לסיום, שניים מבתי השיר, הראשון והרביעי, הנראים לי הולמים במיוחד את דמותו של מי שהסתלק מקרבנו ואנו כה חסרים אותו היום:

דבר, 18 באוגוסט 1944, עמ' 2
לִי הוּא – אָמַר הַסֵּפֶר –
כִּי זְכָרַנִי בְּכָל אֳרָחוֹת.
וְיָדַע שְׂרוֹף מַחֲשֶׁבֶת עַד אֵפֶר
וְלִבְנוֹת מַחֲשָׁבָה עַד טְפָחוֹת,
וְיָדַע כִּי הָרוּחַ רֹאשׁ חֵפֶץ,
וְהַשְׁאָר בִּלְעָדֶיהָ – שְׁפָחוֹת.
לִי הוּא – אָמַר הַסֵּפֶר –
כִּי הָיִיתִי לוֹ אַב-שְׂמָחוֹת.

לִי הוּא – אָמַר הָרֵעַ –
כִּי בָּטַחְתִּי בּוֹ גַם מִמֶּרְחָק.
וְאָהַבְתִּי שִׂכְלוֹ הָקּוֹרֵעַ
אֶת מַסְווֹת הַדְּבָרִים, כִּבְמִשְׂחָק.
וָאֶרְדּוֹף פִּקְחוּתוֹ, כְּקִטֵּעַ
הָרוֹדֵף אַחֲרֵי הַבָּרָק.
לִי הוּא – אָמַר הָרֵעַ –
וְאִתִּי הִנּוֹ גַּם אִם יִרְחָק.
____________________________________________

 דברים בערב זיכרון שנערך באקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, 18 באוקטובר 2017.

עוד על מנחם ברינקר בבלוג עונג שבת:

יום שני, 16 באוקטובר 2017

סיבוב בחיפה

סיבוב מצולם ברחובות חיפה.

א. אופנה לדוגמניות בעשר שקל

פרס חוסר המוּדעוּת במדינת הפארטאץ' שלנו מגיע לשלט הפרסום הזה בשוק תלפיות.

צילומים: איתמר לויתן

ב. חיפה ההררית

בשכונת ואדי ניסנאס, שבעיר התחתית, יש רחוב ושמו 'רחוב הואדי' (צריך להיות הוואדי). שימו לב להסבר האינטליגנטי ולתעתיק הלטיני.


ג. פרוטקשן

צולם ברחוב מדרגות גדרה.

צילום: יונתן אור-סתיו

ד. 'פחות מיוֹתר': הסכם עם 'שליח הקהל'

הסכם חד צדדי עם השנוררים של 'קופת הקהל' ועם 'שליח הקהל' מטעם עצמו.

צולם בחדר מדרגות ברחוב הרצל.


ה. אחד היה הרצל

שלט ברחוב הרצל 1.


ו. מקודשת, מקודשת

פרנסות של יהודים ברחוב הרצל.



יום רביעי, 11 באוקטובר 2017

בעקבות כרזה אחת: נשף שמחת תורה של שארית הפליטה

מאת רמי נוידרפר



א. נשף שמחת תורה, מינכן 1949

בשנת 1949 נערך נשף (מסיבה בלשון ימינו) מיוחד במינו לכבוד חג שמחת תורה. עדות לאירוע זה יש בכרזה שלפנינו. אך באיזו שפה נכתבה הכרזה ולמה בצורה משונה כל כך? היכן התקיים הנשף, מי היו מארגניו ומי היו האמנים שהופיעו בו?

את הכרזה הזו מצאתי באוסף דיגיטלי של כרזות ('פוסטרים') ממחנות העקורים, באתר של המרכז להיסטוריה יהודית (CJH) שמרכזו בניו-יורק. עיון קצר בכרזה, ששמורה בארכיון ייוו"איבהיר כי היא כתובה ביידיש, אולם באותיות לטיניות. וזה תרגומה:
קרן קיימת לישראל  
ביום ראשון, 16 באוקטובר שנה זו, בשעה 8:30 בערב יתקיים הנשף המסורתי הגדול של שמחת תורה  
באולמות המפוארים של הקפה-תיאטרון הגרמני 
שוואנטאלר שטראסה 13, להגיע דרך זנדלינגר טוֹר או שטאכוּס.  
תוכנית אמנותית עשירה בהשתתפות טובי האמנים היהודים והבינלאומיים  
שלוש תזמורות ג'אז מפורסמות 
דאגמארה (רקדנית) / רחל אנטוּפיצקה (מיט) / נחמה שולמן (מיט)
שמאי רוזנבלום (אמן ההקראה) / מקס מיקסֶר (רקדן בלט)
רחי ברמן (מיט) / דוד רוגוב (מיט)
הילה מילאני (זמרת לה-סקאלה) / האני שטיינור (כנרת)
פרד ופרדי 
(צמד רקדני סטפס נודעים)


בתכנית: מערכונים / הומור / סאטירה / שירה / מוזיקה וריקודים
מזנון טעים וזול  שלושה פרסים למלכות היופי
אטרקציות והפתעות  ריקודים עד עלות השחר

השנה בה נערך הנשף אינה מצויינת, אולם קל לברר שהתאריך הוא 16 באוקטובר 1949, כ"ג בתשרי תש"י, מוצאי שמחת תורה. שנה וחמישה חודשים אחרי הקמת מדינת ישראל. גם מיקום הנשף ברור – בניין התיאטרון הגרמני (Deutsches Theater) במינכן. נקודות ההגעה שמצוינות בכרזה  Sendlinger Tor, הלא הוא 'שער זנדלינגר', ו-Stachus, שמה העממי של כיכר קארלספלאץ – הם מקומות מרכזיים בעיר.

ב. למי נועד הנשף?

אחרי מלחמת העולם השנייה נמצאו בשטחי הרייך המשוחררים בין עשרה לעשרים מיליון עקורים. בין העקורים הללו היו עובדי כפיה ששועבדו בגרמניה, מגורשים, שבוי מלחמה ששוחררו, וכמובן ניצולי שואה יהודים. רוב הפליטים והעקורים חזרו מרצונם לארצות מוצאם או שהוחזרו אליהן בכפייה, אולם כ-850,000 שסירבו, או שלא יכלו לחזור לבתיהם מסיבות שונות, שוכנו במחנות עקורים שכּוּנו Displaced Persons (DP) Camps. מחנות אלה, שמקצתם נבנו על תשתית של מחנות ריכוז לשעבר שעתה הוסבו למחנות פליטים, הופעלו בחסות אונרר"א (סוכנות הסעד והשיקום של האומות המאוחדות) ובתמיכה מסיבית של הג'וינט האמריקני שהשקיע משאבים רבים בשיקום הניצולים.

ג'וזף שלייפשטיין, ניצול השואה הצעיר ביותר (בן ארבע), יושב על משאית של אונרר"א זמן קצר לאחר שחרור המחנה (ויקיפדיה)

בין רבבות העקורים נמצאו כ-250,000 יהודים. כ-80,000 מהם היו ניצולי שואה, ששרדו ממחנות הריכוז ומצעדות המוות, אך רובם היו יהודים יוצאי פולין ששרדו בתקופת השואה בברית המועצות והצליחו לחצות את מסך הברזל ולפלס את דרכם אל מחנות העקורים. היהודים הללו לא רצו, ובמקרים רבים גם לא יכלו, לחזור למקומות מגוריהם שלפני המלחמה. כ-185,000 מהם נמצאו במחנות שהוקמו על אדמת גרמניה, כ-45,000 באוסטריה וכ-20,000 באיטליה. לאחר השואה אימצו רוב העקורים תודעה ציונית ושאפו לעלות לארץ ישראל, אולם זו הייתה סגורה בפניהם עקב מדיניות המכסות והרשיונות של שלטונות המנדט ('הספר הלבן'). היו בתוכם גם רבים אחרים ששאפו להגר לארצות הברית ולמדינות אחרות אולם גם שעריהן של מדינות אלה לא היו פתוחים. מאות אלפי יהודים ששרדו בשואה נאלצו אפוא להמשיך ולחיות במחנות.

יושביהם היהודים של מחנות אלה, שכינו את עצמם בשם 'שארית הפליטה', היו ברובם אנשים צעירים ששאפו לשקם את חייהם במהירות. במחנות התפתחו חיים חברתיים ותרבותיים עשירים. עד מהרה הוקמו במחנות הללו ועדים ייצוגיים של קבוצות וקהילות, מוסדות חינוך ותרבות, עיתונים ואף בתי משפט שדנו משתפי פעולה עם הנאצים שמצאו את דרכם למחנות. רבים מהניצולים, רווקים אך גם כאלה שאיבדו את משפחתם המקורית, הצליחו למצוא בן או בת זוג, להינשא ולהוליד ילדים במחנות ושיעור הילודה היה עצום.

מיקום המחנות העיקריים של שארית הפליטה (Holocaust Encyclopedia)

היישוב היהודי הקטן בארץ ישראל התגייס באופן מרשים לסיוע לשארית הפליטה. מאות שליחים ושליחות מכל התנועות הציוניות נשלחו למחנות וסייעו לניצולים לבנות מחדש את חייהם, להעשיר את חיי התרבות וכמובן גם לאמץ את התודעה הפוליטית הנכונה, בהתאם להשתייכותו התנועתית של השליח. עשרות רבות של מחנות הכשרה וקיבוצים הוקמו במחנות או בסמוך להם כדי להכשיר את הניצולים לחיי הגשמה חלוצית בארץ.

נשף שמחת תורה שמוזכר במודעה נועד אפוא לבני שארית הפליטה שהיו מרוכזים אז בעיר מינכן שבגרמניה ובסביבתה.

ג. מארגני הנשף

אחד הגופים העיקריים שפעלו במחנות היה 'הקרן הקיימת לישראל'. הקק"ל נוסדה כבר בשנת 1901 כדי לסייע למאמץ הציוני ביישובה של ארץ ישראל. אנשיה עסקו בגיוס כספים שנועדו לרכישת אדמות עבור התיישבות חקלאית חדשה וגם בייעור שטחים פתוחים. סמלה המפורסם ביותר של הקק"ל היה קופת ההתרמה, בצבעי כחול ולבן, שלצד מטרתה העיקרית  גיוס כסף המוני, הפכה למוקד הזדהות רגשי עם הרעיון הציוני.

לאחר השואה לקחה על עצמה הקק"ל משימה נוספת: סיוע לחינוך הציוני במחנות שארית הפליטה. את זאת עשתה על ידי ארגון הרצאות, נשפים, הפגנות, ואף התרמות סמליות למען היישוב. מטה הקרן הקיימת שכן במינכן, בלב האיזור האמריקני של גרמניה הכבושה.

מודעה על 'נשף כחול-לבן', דצמבר 1947, באחד ממחנות העקורים. כל ההכנסות קודש לקרן הקיימת לישראל 

ד. המיקום

כאמור, הנשף התקיים במינכן, בירת בוואריה, שסביבה נמצאו אז רבים ממחנות העקורים. ההקשר הסמלי בוודאי לא נעלם מעיניהם של המארגנים: סמוך למקום שבו ביצע היטלר בשנת 1923 את הפוטש הכושל נגד שלטונות גרמניה מתקיים עתה נשף של יהודים. מדינת ישראל הוקמה לפני שנה וחצי בעוד הגרמנים נמצאים תחת כיבוש זר. לא זו אף זו, הנשף התקיים במקום בעל חשיבות היסטורית – Deutsches Theater.

יהודים ממחנה העקורים פריימן מפגינים במינכן נגד מדיניות ממשלת המנדט בארץ ישראל, 1947 (ארכיון בית לוחמי הגיטאות)

'התיאטרון הגרמני' של מינכן היה, ועודנו, מוסד תרבותי חשוב בחייה של העיר והוא מפורסם בכל גרמניה. הוא נפתח בספטמבר 1896 וקיים עד היום. על במתו הועלו מופעים של מחזות זמר וריקוד, אופרטות וקונצרטים של אמנים ולהקות מקומיות ובינלאומיות. מדי שנה הופך התיאטרון לאולם הנשפים הגדול בעיר והוא מושכר לחברות ולארגונים. עם כ-1,500 מושבים וכשלוש מאות הצגות בשנה, האולם הוא השני בגודלו במינכן אחרי בניין האופרה. בניין התיאטרון לא תוכנן כאולם הצגות רגיל אלא יותר כקברט ענק ובו שולחנות לידם יכלו הצופים לאכול ולשתות בזמן המופע.

אולם התיאטרון הגרמני, 1910 (ויקיפדיה)

ב-9 במרץ 1943 הופצץ הבניין על ידי האמריקנים ונהרס כמעט לחלוטין. רק 'אולם הכסף', הניאו-ברוקי, נותר שלם ועד היום הוא החדר היחידי שנותר מהאולם המקורי. בין השנים 1951-1949 נבנה התיאטרון מחדש. היכן אפוא התקיים הנשף בשנת 1949? האם ב'אולם הכסף, או אולי בבית קפה שהיה במקום? לפי שעה אין בידי תשובה.

התיאטרון הגרמני במינכן היום

ה. השפה

רוב היהודים שחיו במחנות העקורים נעשו ציונים והכשירו את עצמם לעלות לארץ ישראל, אך רובם לא ידעו לדבר בעברית והיידיש הייתה שפתם המשותפת. יהודים שנולדו ברוסיה או בפולין, בהונגריה או ברומניה, ואפילו בגרמניה או בהולנד, יכלו לתקשר ביניהם רק ביידיש. בבתי הספר שהוקמו במחנות למדו בעיקר ביידיש, בתיאטרונים הוצגו מחזות ביידיש, בהפגנות נישאו כרזות ביידיש. הספרות הענפה והעיתונים הרבים שראו אור במחנות היו גם הם ברובם ביידיש.

במחנות הללו החל למעשה גם מחקר מקצועי של השואה. כתב העת הראשון שהוקדש לחקר השואה, פֿון לעצטן חורבן (מן החורבן האחרון), ראה אור במינכן כבר בשנת 1946, בעריכתו של ישראל קפלן וביוזמת הוועדה ההיסטורית של יהודי מחנות העקורים באזור הכיבוש האמריקני.


ויחד עם זאת, רבים מתושבי מחנות העקורים כלל לא ידעו לקרוא או לכתוב ביידיש. לא כל היהודים שגרו בין שתי המלחמות בברית המועצות, בליטא ובפולין למדו בבתי ספר עבריים או יידישיסטים. יהודים אלה ידעו, בדרך כלל, לדבר יידיש במידה זו או אחרת, אך לא ידעו לקרוא את אותיות האלף-בית העברי. זו כנראה הסיבה לכך שכרזת נשף שמחת תורה כתובה ביידיש אבל באותיות לטיניות.

ו. האמנים

התוכנית הבטיחה את 'טובי האמנים היהודיים והבינלאומיים'. האמנם הם היו כאלה? ברור שבנשף לא השתתפו אמנים בינלאומיים מוכרים, אולם בין אלה ששמם נרשם אכן היו כמה מטובי האמנים שניצלו מהשואה ונותרו באירופה. במחנות העקורים הוקמו תזמורות ולהקות רבות של אמנים ושחקני תיאטרון. על תזמורת שארית הפליטה, בניצוחו של מיכאל הופמקלר, אכתוב ברשימה אחרת, ואילו כאן אתרכז בלהקת התיאטרון MIT שאליה השתייכו רוב האמנים הנזכרים בכרזה.

בכרזה צוין מתחת שמו של כל משתתף ה'שיוך' שלו, ותחת שמם של מספר שחקנים כתוב MIT'מיט' היה קיצור שמו של התיאטרון ביידיש של מינכן  מינכנער ייִדישעס טעאַטער / Münchner Jüdisches Theater   להקת התיאטרון הגדולה ביותר שפעלה במחנות העקורים. תיאטרון זה החל להעלות הצגות כבר בשנת 1946 ופעל עד 1949, אז עלו רוב השחקנים למדינת ישראל. בין ראשי התיאטרון נציין את ישראל בקר (2003-1917), לימים שחקן בולט בתיאטרון 'הבימה', ואת אלכסנדר בָּרְדיני (1995-1913), יליד פולין שהתגלגל לאחר השואה למינכן ובשנת 1948 ירד לקנדה.


כרטיס החבר של אלכסנדר ברדיני באיגוד שחקני התיאטרון של שארית הפליטה (ארכיון בית לוחמי הגיטאות)

שחקני ה-MIT הופיעו בשנות קיומו של התיאטרון מאות פעמים, לפני קהל של כ-400,000 צופים.

רחי ברמן וסֶוֶורין צוורלינג בהצגה 'שלמה מולכו'; מינכן, 1947 (מוזיאון השואה בוושינגטון)

נתבונן בשתי כרזות נוספות של הופעות בהשתתפות שחקנים שהופיעו גם בנשף שמחת תורה במינכן:


בכרזה לא מתוארכת זו, המבשרת על הצגת הבכורה של 'שני קוני למל', המחזה הנודע של אברהם גולדפאדן, השתתפו לא פחות מארבעה שחקנים ששמם נזכר גם בנשף שמחת תורה: רחל אנטופיצקי, רחי ברמן, הרקדן מקס מיקסר והבמאי והשחקן דוד רוגוב.

והנה כרזה נוספת, מ-9 במרץ 1948, המפרסמת 'ערב בַּלֶט' בכיכובו של מאקס מיקסר, המתואר כ'רקדן היהודי הטוב ביותר בבתי האופרה של ורשה ומוסקבה', שמופיע עם 'שותפתו דָגְמָרָה, כוכבת "הקזינו" של לונדון'. אין ספק שהשניים היו ידועים לקהל, אך לא הצלחתי למצוא פרטים נוספים עליהם.


שניים מן המשתתפים בנשף שמחת תורה  שמאי רוזנבלום ודוד רוגוב  ראויים לתשומת לב מיוחדת, שכן במידה מסוימת חייהם משקפים את גורלם של אמנים ניצולי השואה.

שמאי רוזנבלום (1978-1914), שמוצג בכרזת שמחת תורה כאמן המילה, כלומר ההקראה האמנותית, נולד למשפחה חסידית בפולין. הוא למד בישיבת סוכצ'וב בלודז', אך נמשך לציונות ולמשחק תיאטרון. הוא שיחק בגטו לודז' ולאחר חיסולו של הגטו נשלח לאושוויץ אך ניצל. הוא המשיך לשחק גם במחנות העקורים, עלה לארץ והתיישב בתל אביב. הוא שיחק בערבי הקראה ביידיש והפיק תקליטים ביידיש, בהם גם אוסף של שירי שואה.

שמאי רוזנבלום מופיע במחנה העקורים 'פוקינג' בפתיחת אירוע של הקק"ל (מוזיאון השואה בוושינגטון)
ערב חגיגי לכבוד שמאי רוזנבלום, תל אביב 1968 (אוסף האפמרה; הספריה הלאומית)

בסרטון הבא יכולים שומעי יידיש להאזין לקריאה אמנותית של רוזנבלום. זוהי דרמת רדיו שהוקלטה בארץ ועוסקת בשואה:


דוד רוגוב (2007-1915), שהיה מן השחקנים הבולטים של 'מיט', נולד בווילנה הפולנית והחל את דרכו כבובנאי בתיאטרון. לאחר כיבוש פולין נמלט לברית המועצות ובתחילת שנות הארבעים שיחק בתיאטרון היידיש הממלכתי של מינסק.

שחקני ה'מיט' על ספסל בפארק במינכן. שלישי משמאל: דוד רוגוב (מוזיאון השואה)

רוגוב בחר כיוון אחר בחייו. בשנת 1950 היגר לניו יורק והצטרף לסצינת התרבות והבידור ביידיש שעדיין תססה בעיר הגדולה. הוא הופיע בתיאטרון 'פֿאָלקסבינע' הידוע, וגם השתתף במופעי תיאטרון שנדדו באירופה. תפקידיו הידועים ביותר היו החייט שימעלע סורוקר ב'זכיה הגדולה' של שלום עליכם, והשרברב אלימלך ברזובסקי ב'כתובה' של אפרים קישון. רוגוב היה שותף בצוות הכתיבה של המילון הגדול של יידיש (שהגיע עד האות אלף...), ובשנת 1972 הצטרף למכון המחקר ייוו"א שבניו יורק, שם ניהל את כתב העת ייווא בלעטער

ושוב, מי ששולט ביידיש יוכל להאזין בסרטון זה לדוד רוגוב הקורא קטע מסיפורי הרכבת של שלום עליכם:



גם לשחקני מחנות העקורים היה חשוב לציין את חג שמחת תורה, אך לא בבית הכנסת ולא בהקפות עם ספרי תורה. גם להם הייתה 'מסורת' - נשף מסורתי, שכלל תכנית אמנותית עשירה, ריקודים, מערכונים, הומור, תחרות 'מלכת יופי' ומזנון.

שישו ושמחו בשמחת תורה!

אשמח לקבל מקוראי הבלוג הערות, תוספות, הבהרות והשלמות, תמונות והקלטות, ככל שעולה בידם.
___________________________

רמי נוידרפר כותב עבודת דוקטורט באוניברסיטת תל אביב על החיים הפנימיים של הקהילה היהודית בגטו קובנה. גרסה קצרה של רשימה זו נדפסה ביידיש, 'אַ שׂימחת-תּורה באַל אין "די-פּי"-לאַַגער, 1949', בעיתון פֿאָרווערטס, 8 באוקטובר 2017.

יום שלישי, 10 באוקטובר 2017

דגון גידל דגן ודג: מה עושה האל הפלישתי דגון בארצנו?

מראה כללי של ממגורות דגון בנמל חיפה, 1997 (צילום: יעקב סער; אוסף התצלומים הלאומי)

סוכות הוא כידוע 'חג האסיף', ומה יותר אסיף מאשר 'ממגורות דגון', מסוף גרעיני הדגן הגדול בארץ, אשר שוכן ליד תחנת הרכבת בחיפה והכניסה לנמל.

הממגורות הללו נחנכו בשנת 1955, ביוזמתו ובחזונו של ד"ר ראובן הכט (שכבר רצה להתחיל את הפרויקט בשנות השלושים, אך לא קיבל את הרישיונות המתאימים משלטונות המנדט הבריטי). כל מי שנוסע לצפון הארץ דרך חיפה חולף על פני המבנה עצום הממדים הזה.

הסמליל המקורי של ממגורות דגון, שלוש השיבולים, עוצב כבר בשנת 1952 על ידי הגרפיקאית עלי גרוס. שימו לב לאותיות הכתב העברי העתיק שנרשמו לצד השיבולים ויוצרות את השם דגון – אותיות אלה נמחקו לימים מן הלוגו.

צילום: איתמר לויתן

ולמה נקרא שמן של הממגורות 'דגון' ומדוע לא נקראו בשם העברי היפה 'דגן'?

מתברר כי ראובן הכט – ציוני רוויזיוניסט נלהב ועתיר זכויות, פילנטרופ וחתן פרס ישראל (1988), שגם היה ארכיאולוג חובב ואספן אמנות – העדיף לכנות את הממגורות דווקא בשם אלילי, שמו של אל התבואה הפלישתי דגון.

ראש ממשלת ישראל מנחם בגין מבקר במקדשי אבו סימבל במצרים, ינואר 1980. מאחוריו ד"ר ראובן הכט
(צילום: משה מילנר; אוסף התצלומים הלאומי)
ספרו האוטוביוגרפי של ראובן הכט תורגם מגרמנית
וראה אור בשנת 2007 בהוצאת זמורה-ביתן

ובכן, מי (או שמא 'מה') היה דגון זה, ששמו מזכיר לנו גם 'דגן' וגם 'דג', ומה היה טיבו?

הדעה המקובלת היא שדגון היה האל 'האחראי' על הדגן על והתבואה וככזה הוא נזכר במיתוסים של עמים שונים במזרח השמי הקדום. יש סברה, שבה מחזיקים חוקרים אחרים, שהשם קשור דווקא לדגים (הפלישתים היו עם שעריו שכנו לחופי ימים). מי יודע את האמת? ואולי היה דגון הפלישתי אחראי גם לדגן וגם לדגים, שכן אלה גם אלה נחשבים במסורות קדומות, כולל יהודיות, סמלים של פריון, שפע וברכה.

מאמר חשוב על דגון פרסם ההיסטוריון המנוח, פרופסור איתמר זינגר, מאוניברסיטת תל אביב, 'לבעיית זהותו של דגון אלוהי הפלשתים', קתדרה, 54 (1989), עמ' 42-17 (אפשר לקרוא את המאמר כאן). זינגר גרס כי דגון לא היה אליל כנעני 'מקורי', והפלישתים בעצם 'ייבאו' אותו מסוריה או מהעם הפיניקי. מדוע בחרו בו הפלישתים להיות האל הלאומי שלהם? זינגר מצא הקבלה בין דגן, שהיה אל התבואה והאדמה במרחב השמי המערבי (למשל הוא היה האל הראשי בסוריה) לבין אלות הפריון והצומח שרווחו במרחב האגאי-אנטולי (ממנו הגיעו הפלישתים). המסורת האלילית הסינקרטיסטית צירפה את שתי האלוהיות הללו (האחד זכר והשנייה נקבה) לאל פלישתי אחד. זינגר גם דחה את הזיהוי של דגון עם דגים וגרס כי מדובר באטימולוגיה עממית (שנזכרת גם במקורות יהודיים בימי הביניים, מרש"י ואילך).

דג או דגן, ברור שמדובר באליל שהפולחן לו היה נפוץ בארץ ישראל של ימי המקרא. ואכן, מי לא מכיר את הסיפור הדרמטי על אחריתו של שמשון הגיבור? שמשון נלכד בידי הפלישתים והובא, מנוקר עיניים, למקדש דגון בעזה, שם חגגו המוני אנשים ונשים את שביו של מי שנתפס בעיניהם אויבם הגדול ומחריב ארצם. במאמץ של הרגע האחרון לפני מותו, הרס שמשון את המקדש וקבר תחתיו אלפי אנשים: 
וְסַרְנֵי פְלִשְׁתִּים נֶאֱסְפוּ לִזְבֹּחַ זֶבַח גָּדוֹל לְדָגוֹן אֱלֹהֵיהֶם וּלְשִׂמְחָה, וַיֹּאמְרוּ: 'נָתַן אֱלֹהֵינוּ בְּיָדֵנוּ אֵת שִׁמְשׁוֹן אוֹיְבֵינוּ'. וַיִּרְאוּ אֹתוֹ הָעָם וַיְהַלְלוּ אֶת אֱלֹהֵיהֶם, כִּי אָמְרוּ 'נָתַן אֱלֹהֵינוּ בְיָדֵנוּ אֶת אוֹיְבֵנוּ וְאֵת מַחֲרִיב אַרְצֵנוּ וַאֲשֶׁר הִרְבָּה אֶת חֲלָלֵינוּ'. וַיְהִי כְּטוֹב לִבָּם, וַיֹּאמְרוּ: 'קִרְאוּ לְשִׁמְשׁוֹן וִישַׂחֶק לָנוּ' ... וַיֹּאמֶר שִׁמְשׁוֹן אֶל הַנַּעַר הַמַּחֲזִיק בְּיָדוֹ: 'הַנִּיחָה אוֹתִי וַהֲמִשֵׁנִי אֶת הָעַמֻּדִים אֲשֶׁר הַבַּיִת נָכוֹן עֲלֵיהֶם וְאֶשָּׁעֵן עֲלֵיהֶם'. וְהַבַּיִת מָלֵא הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְשָׁמָּה כֹּל סַרְנֵי פְלִשְׁתִּים וְעַל הַגָּג כִּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים אִישׁ וְאִשָּׁה הָרֹאִים בִּשְׂחוֹק שִׁמְשׁוֹן. וַיִּקְרָא שִׁמְשׁוֹן אֶל יְהוָה וַיֹּאמַר: 'אֲדֹנָי יֱהֹוִה, זָכְרֵנִי נָא וְחַזְּקֵנִי נָא אַךְ הַפַּעַם הַזֶּה הָאֱלֹהִים וְאִנָּקְמָה נְקַם אַחַת מִשְּׁתֵי עֵינַי מִפְּלִשְׁתִּים'. וַיִּלְפֹּת שִׁמְשׁוֹן אֶת שְׁנֵי עַמּוּדֵי הַתָּוֶךְ אֲשֶׁר הַבַּיִת נָכוֹן עֲלֵיהֶם וַיִּסָּמֵךְ עֲלֵיהֶם אֶחָד בִּימִינוֹ וְאֶחָד בִּשְׂמֹאלוֹ. וַיֹּאמֶר שִׁמְשׁוֹן: 'תָּמוֹת נַפְשִׁי עִם פְּלִשְׁתִּים'. וַיֵּט בְּכֹחַ וַיִּפֹּל הַבַּיִת עַל הַסְּרָנִים וְעַל כָּל הָעָם אֲשֶׁר בּוֹ וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים אֲשֶׁר הֵמִית בְּמוֹתוֹ רַבִּים מֵאֲשֶׁר הֵמִית בְּחַיָּיו. 

מקדשים לדגון היו במקומות שונים בארץ. התנ"ך מעיד (שמואל א, ה 5-1) על מקדש דגון באשדוד, שם הופקד ארון הברית שנשבה. מן התיאור עולה כי לפסל דגון הייתה דמות אדם, ועל כל פנים היו לו ראש וידיים:
וַיִּקְחוּ פְלִשְׁתִּים אֶת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים וַיָּבִאוּ אֹתוֹ בֵּית דָּגוֹן וַיַּצִּיגוּ אֹתוֹ אֵצֶל דָּגוֹן. וַיַּשְׁכִּמוּ אַשְׁדּוֹדִים מִמָּחֳרָת וְהִנֵּה דָגוֹן נֹפֵל לְפָנָיו אַרְצָה לִפְנֵי אֲרוֹן ה'. וַיִּקְחוּ אֶת דָּגוֹן וַיָּשִׁבוּ אֹתוֹ לִמְקוֹמוֹ. וַיַּשְׁכִּמוּ בַבֹּקֶר מִמָּחֳרָת וְהִנֵּה דָגוֹן נֹפֵל לְפָנָיו אַרְצָה לִפְנֵי אֲרוֹן ה' וְרֹאשׁ דָּגוֹן וּשְׁתֵּי כַּפּוֹת יָדָיו כְּרֻתוֹת אֶל הַמִּפְתָּן, רַק דָּגוֹן נִשְׁאַר עָלָיו. עַל כֵּן לֹא יִדְרְכוּ כֹהֲנֵי דָגוֹן וְכָל הַבָּאִים בֵּית דָּגוֹן עַל מִפְתַּן דָּגוֹן בְּאַשְׁדּוֹד עַד הַיּוֹם הַזֶּה.
ארון הברית במקדש דגון. פסלו של דגון מוטל כרות ראש וידיים. ציור מהמאה השלישית על קיר בית הכנסת בדורה-אירופוס (ויקיפדיה)

ובכן, מדובר בשם אלילי מובהק! מוזר, ממש מוזר, שאבירי הטוהר הלאומי שלנו עדיין לא עלו על ההתבוללות הרוחנית המסוכנת הזו (ובאותה הזדמנות גם על שמות החודשים העבריים, שרובם נושאים שמות אליליים).

דוגמה מעניינת נוספת לשורשים שהיכה האליל דגון בנוף ארצנו היא היישוב בית דגן שליד ראשון לציון. גלגול השמות כאן היה שונה: המקום המוכר היום כבית דגן (שראשיתו כמושב עובדים והיום הוא מועצה מקומית), הוקם על אדמות הכפר הערבי בית דג'אן, שבעצמו שימר ככל הנראה את שם המקום המקראי בית דגון...

תחילה – כפי שאפשר לראות מהתמונה שלפנינו – שונה השם הערבי לבית דגון, וכך נקראו גם הצומת המפורסם ('צומת בית דגון'), שפעם היה לב המדינה והיום הוא נחבא אל הכלים, ולידו משטרה ובית סוהר ('כלא בית דגון'), וכמובן התחנה המטאורולוגית של בית דגון.

צרכנייה של הסתדרות העובדים, סניף בית דגון, בכפר הערבי הנטוש בית דג'אן, אוקטובר 1949
(צילום: זלוטן קלוגר; אוסף התצלומים הלאומי)

וכך, 'בית דגון', נחקק גם על האנדרטה למגיני התחבורה שבין יפו לירושלים שנפלו בקרבות מלחמת העצמאות (ספטמבר 1949):

מצבת הזיכרון ליד בית דגון (ויקיפדיה)

לימים (מתי בדיוק?) שונה השם 'האלילי' והיה לבית דגן; אולי זה קשור להקמת המועצה המקומית בית דגן בשנת 1953, אבל עובדה היא כי במשך שנים רבות – לפחות עד שנות השמונים – שימשו שני השמות זה בצד זה, ורק בעשורים האחרונים נעלם השם 'בית דגון' סופית מלשון הדיבור.

סמל המועצה המקומית בית דגן

נחזור לחיפה ולממגורות דגון.

על קירות המבנה העצום, שתוכנן על ידי האדריכל יוסף קלארווין (שתכנן גם את הר הרצל ואת בניין הכנסת ועוד מבנים אייקוניים רבים), יש בכל זאת התייחסות גם ל'דגן' העברי. בחזית הבניין נקבע תבליט בטון אמנותי מרשים שמתייחס לפסוק 'וְאָסַפְתָּ֣ דְגָנֶ֔ךָ וְתִֽירֹשְׁךָ֖ וְיִצְהָרֶֽךָ' (דברים, יא 14).



מי האמן שאחראי לתבליט יפה זה?

בשולי הקיר הוטבעה חתימתה של המעצבת והפסלת מרים קָרוֹלִי (1994-1925) ונרשמה שנת 1965.

צילומים: איתמר לויתן

מרים קָרוֹלִי, שעיצבה בולים, כרזות, מדליות, מטבעות וסמלילים רבים, עלתה עם משפחתה לארץ ישראל מווינה בשנת 1939 ומאז התגוררה בחיפה כל חייה.

הנה מעטפת יום ראשון של בולי 'מועדים לשמחה' שעיצבה מרים קרולי לכבוד חגי תשרי של שנת תשט"ז (1955):



ולסיום הנה עוד דגון...

זהו 'מלון דגון', בית מלון מפורסם שנפתח בשנת 1952 באשקלון, אירח את כל גדולי האומה, ופעל במשך עשרות שנים. המלון נסגר בשנת 2008.

www.dagon-inn.com/avar.html

מקור: טיול בעיר

חג אסיף שמח!