יום שישי, 17 בנובמבר 2017

דזרז'ינסקי בן זונה: קוריוז מימי מהפכת הנפל בברית המועצות, 1991

מאת נתי קנטורוביץ'

פועלים נושאים את תמונתו של פליקס דזרז'ינסקי, הכיכר האדומה במוסקבה, 1936 (ויקיפדיה)

'בימים אלה כל אזרחי העולם המתקדם מציינים בגאווה את חגיגות שנת המאה למהפכת אוקטובר הגדולה, את הישגיה הכבירים ואת הולדתה של מדינת הפועלים והאיכרים הראשונה'. כאלה, פחות או יותר, יכלו להיות הכותרות בכלי התקשורת של ברית המועצות, לו הייתה קיימת. אבל, כידוע, מדינה זו חדלה מלהתקיים בשלהי 1991 ולא זכתה להגיע ליובל הכפול למהפכת אוקטובר (שעל פי הלוח הגרגוריאני שלנו, שגם הבולשביקים אימצו עם עלייתם לשלטון, התחוללה בכלל בנובמבר)

הניסיון הכושל של גורמים שמרניים (למעשה, כמעט כל צמרת המדינה והמפלגה הקומוניסטית דאז), לבצע הפיכה צבאית ולהדיח את הנשיא מיכאיל גורבצ'וב, באוגוסט 1991 ('הפּוּטש של אוגוסט'), היה האירוע שבישר את סופה של האימפריה הסובייטית. תושבי המדינה הענקית חוו שלושה ימים שאיש מהם לא יכול היה אז לשער לאיזו תוצאה יביאו. הם האזינו לצלילי 'אגם הברבורים' של פיוטר צ'ייקובסקי, ששודרו יומם ולילה בטלוויזיה הממלכתית, וצפו בחרדה במסיבת העיתונאים שכינסו ראשי ההפיכה, שכינו את עצמם בתואר המפואר 'הוועד הממלכתי למצבי חרום', ובידיו 
הרועדות מפחד של מנהיגם, גנאדי ינאיֶיבסגן הנשיא הראשון (וגם האחרון) של ברית המועצות.

הנה מה שהיה מנת חלקם של אזרחי ברית המועצות באותם ימים מורטי עצבים:
 





בסופו של דבר ההפיכה נכשלה, אך לא בשל ההפגנות העממיות שהוביל בוריס ילצין, נשיא הפדרציה הרוסית, ברחובות מוסקבה, אלא בעיקר בשל הססנותם של הקושרים בהפעלת כוח נגד המפגינים.

בוריס ילצין נואם על גבי טנק במהלך ניסיון ההפיכה, אוגוסט 1991 (ויקיפדיה)

בול סובייטי לזכרו של איליה קריצ'בסקי
אגב, ילצין עצמו, מתנגדם הגדול של הקושרים, לא חזר על טעותם וכעבור שנתיים, במהלך המשבר החוקתי של אוקטובר 1993, לא נרתע משימוש בעוצמה צבאית. בהוראתו הפגיזו טנקים את בניין הפרלמנט ('הבית הלבן') שהיה למעוז המורדים בו.

לאירועים שפקדו את מוסקבה באוגוסט 1991 היו גם כמה הקשרים יהודיים ובכמה מהם נעסוק בקיצור ברשימה זו.

באירועי ההפיכה נהרגו בסך הכל שלושה אנשים. אחד מהם, איליה קריצ'בסקי, היה יהודי. טקס האשכבה של החללים (שני ההרוגים הנוספים היו דמיטרי קומאר וּוְלדימיר אוסוב) הפך לאירוע המוני והועבר בשידור חי בכל ערוצי הטלוויזיה (הלא רבים) שהיו אז
בברית המועצות. הם זכו בעיטורי גבורה ובולים הונפקו לזכרם.

הייתה זו הפעם הראשונה שעל מסך הטלוויזיה הסובייטית הופיע רב לצדו של כומר. לא זו בלבד שהרב זינובי קוגן עמד לצד כל המכובדים, אלא שגם נשא דברי הספד והשמיע תפילות בעברית. הייתי אז רק נער אך אני זוכר היטב את השידור החי של הלוויה ואת התדהמה שאחזה בכל בני הבית למראהו של רב אמתי (אמנם רפורמי, רחמנא ליצלן), עטוף טלית וחבוש כיפה.

הרב זינובי קוגן במסע הלוויה של הרוגי ההפיכה מאחורי תמונתו של איליה קריצ'בסקי (צילום: גרגורי פנחסוב)

טקס האשכבה לשלושת החללים נערך בשבת, ובכל זאת החליט הרב קוגן להשתתף בו. קוגן, שכבר בשנות השבעים עסק בפעילות דתית מחתרתית, סיפר על מה שהתרחש אז מאחורי הקלעים (התרגום שלי): 
ביום שישי קיבלתי שיחה מרוצקוי [אלכסנדר רוצקוי היה סגנו של ילצין ולימים אחד מיריביו שהובילו את ניסיון ההפיכה באוקטובר 1993]: מחר, כלומר בשבת, תתקיים הלוויתם של שלושת הצעירים, והם מבקשים לקיים טקס דתי במהלך עצרת האשכבה. נאמר לי, שאם לא אגיע, איליה קריצ'בסקי ייקבר בטקס נוצרי, בדיוק כמו השניים האחרים... הלכנו ברגל לבית העלמין וגאנקובו, מאחורי המשאיות שנשאו את הארונות. שם ארבה לנו קבוצה גדולה למדי של צעקנים מאגודת 'פָּאמְיָאט' [ארגון לאומני שפעל בשלהי המשטר הסובייטי והתפרסם בפעילות ראוותנית בעלת אופי אנטישמי]. הם החלו צועקים משהו בנוסח 'אין כאן מקום ליהודים', אך ותיקי אפגניסטן, שהתלוו לרוצקוי, ממש השליכו שניים מהם אל מעבר לגדר והאחרים התפזרו מאליהם.
מצבותיהם של שלושת ההרוגים בבית הקברות וגנקובו במוסקבה. על מצבתו של קריצ'בסקי (מימין) נקבע מגן דוד.

הסיפור שבו אתמקד כאן קשור במישרין לאותה הפיכה כושלת, אך התרחש באותה עת הרחק מאור הזרקורים.

בול סובייטי משנת 1951
במלאת 25 שנה למותו של דזרז'ינסקי
יום לאחר כישלון ההפיכה נהרו מאות אלפי אנשים לכיכר לוביאנקה, שבאותה תקופה נשאה את שמו האימתני של מייסד שירותי הביטחון הסובייטיים, פליקס אדמונדוביץ דזרז'ינסקי (1926-1887), שכּוּנה 
'פליקס איש הברזל'. דזרז'ינסקי, בן למשפחת אצולה פולנית, עמד
בראש הצֶ'קָה (שלאחר מכן החליף את שמותיו כמה פעמים: גפא"ו, נקוו"ד, ולבסוף קג"ב).

ההמון המשולהב פנה להסתער על בניין מפקדת הקג"ב ששכן באותה כיכר, אך בסופו של דבר הפנה את זעמו אל פסלו של דזרז'ינסקי,
שבמשך עשרות שנים ניצב במרכזה. לימים נודע לי מפי יודעי דבר, כי אנשי הקג"ב חששו שההמון יצליח להשתלט על הבניין, ובעיקר על 
המידע ששמור בו, ועל כן בחרו ברע במיעוטו: הם יזמו במכוון תרגיל
של הסחת דעת והצליחו להפנות את ההמון למטרה פחות חשובה מבחינתם: הפסל שבכיכר.

פסלו של דזרז'ינסקי על רקע בנין מפקדת הקג"ב. כיכר לוביאנקה, 1991 (ויקיפדיה)
ההמון הזועם מנסה להפיל את פסלו של דזרז'ינסקי

עם רדת החשיכה, ולאחר עוד כמה ניסיונות כושלים, הוסר באמצעות מנוף הפסל הוותיק, שהוצב שם ב-20 בדצמבר 1958. 

הנה סרטון המתעד את הסרת הפסל, ב-23 באוגוסט 1991, לקול צהלות ההמון:



הפסל המבויש הועבר למגרש פסולת כאבן שאין לה הופכים, אך כעבור מספר חודשים כבר נמצאה לו גאולה: הוא זכה להצבה מחודשת בפארק במרכז העיר שזכה לכינוי 'בית הקברות של הפסלים שנפלו', ובו רוכזו פסלים סובייטים רבים שסולקו ממקומותיהם המקוריים לאחר נפילתה של ברית המועצות.

האנדרטה היום

כמו חומת ברלין, כשנתיים קודם לכן, גם פסלו של דזרז'ינסקי הפך יעד להבעת רגשות פוליטיים ו'אמנותיים' של אזרחים מן השורה, שביקשו לבטא, ולוּ גם במילים בוטות, את אשר חששו לומר במשך שנים. וכאן מתחיל סיפורנו.

ביוני 2009, לפני כשמונה שנים, הגיע לתשומת לבי עיתון רוסי נפוץ ומפורסם עוד מן התקופה הסובייטית 
ושמו Argumenty i fakty (טענות ועובדות). בגיליון שבידי התפרסמה כתבה שעסקה בניסיון ההפיכה של אוגוסט 1991 ולוותה בתמונה קטנה ומטושטשת של אחד הניסיונות להפלת פסלו של דזרז'ינסקי. משונה ככל שהדבר נשמע, למרגלות פסלו, או ליתר דיוק על בסיסו, לצדן של אותיות קיריליות, זיהיתי אותיות בעברית. יש משהו ביזארי יותר? על פסלו המקודש של מייסד הצ'קה, מרחק של כמה צעדים מלבו הפועם של אחד הארגונים המפחידים ביותר בעולם באותה עת, נכתבו מילים בשפה, שלמן ראשית שנות העשרים של המאה הקודמת הייתה אסורה בברית המועצות, בשל היותה 'העגה הציונית של הבורגנות היהודית-לאומנית'.



תדהמתי גדלה עוד יותר כשזיהיתי את הכתובות. לצד הסיסמאות הציוניות-פטריוטיות 'ישראל' ו'עם ישראל חי', נכתבו שם עוד כמה סיסמאות הרבה פחות חגיגיות, אף כי היטיבו כנראה יותר לבטא את גודל השעה: 'מניוּק', 'בן זונה' ו'מזדיין בתחת'. 

בימים כתיקונם אנו רגילים לראות כתובות גרפיטי כאלה  מ'ברוך ג'מילי' ועד 'נ-נח-נחמן מאומן'  בכל מקום ואתר, בארץ ובחו"ל, שבו דרכה כף רגלו של 'הישראלי המכוער'. אך כאן מדובר במוסקבה של שנת 1991, כאשר לישראל ולברית המועצות עדיין לא היו יחסים דיפלומטיים מלאים, והסיכוי לגרפיטי ישראלי עסיסי כל כך בבירה הסובייטית היה בגדר מדע בדיוני. ובכן, הא כיצד?

הצעד הראשון בפיתרון החידה החל בספרו של אריה לוין, מי שהיה שגרירה האחרון של ישראל בברית המועצות (והראשון ברוסיה), ובאותם ימים הקונסול הכללי של ישראל במוסקבה,  Envoy to Moscow: Memoirs of an Israeli Ambassador, 1988-92 . בספר מאלף זה, שנדפס לראשונה בלונדון בשנת 1996, סיפר לוין כיצד הגיע באותה עת לכיכר לוביאנקה ומה ראו עיניו. בין השאר הוא גם מזכיר את הכתובות בעברית שראה על בסיס פסלו של דזרז'ינסקי.

Aryeh Levin, Envoy to Moscow, p. 220

הדיפלומט רב-הפעלים לא דקדק כל כך בקריאת הכתובת ודימה לקרוא בה 'אינעל אבוק יא מניאק', בעוד שבחיים האמתיים היו אלה שתי כתובות שונות: 'מניוק' ו'ינעל רבק', כפי שאפשר לראות בבירור מהתמונה הקודמת ומהתמונה הבאה:

(מקור: Pastvu)

כל הכתובות בעברית הופיעו בתחתית בסיס הפסל, למעט אחת, 'בושה', שהתגלתה מאוחר יותר בחלקו האמצעי של הבסיס, הרחק מהאחרות. חדי העין יבחינו, כי בפינה השמאלית התחתונה של התצלום שלמטה, מסומן בחץ, מופיע גם אדם חובש כיפה. האם מצאנו את 'האקדח המעשן'?

(מקור: selcdn.ru)

למרבית הצער, האדם חבוש הכיפה צולם מאחור ולא מלפנים, והחידה נותרה בעינה: כיצד הופיעו הכתובות בעברית, הכל כך ישראליות, על פסלו של דזרז'ינסקי? 

בדיקה מקרוב של כתב היד מעלה את הסברה שהכותב למד לכתוב בעברית זה לא מכבר, ולכן ניתן לשער שמדובר ביהודי מוסקבאי, שבאותה עת התכונן לעלות ארצה וכחלק מהכנותיו למד עברית, כולל הסלנג ההכרחי.

כשאספתי את כל החומר הוויזואלי שהצלחתי למצוא ופרסמתי אותו בכמה רשתות חברתיות הופתעתי לקבל תוך זמן קצר תגובה אנונימית שנכתבה ברוסית (התרגום שלי):
אני מתבייש להודות, אך את הכתובות האלה על גבי פסלו של דזרז'ינסקי כתבנו אני וחברי. את 'מניוק', למשל, כתבתי במו ידיי. הסיפור הוא כזה: בחוץ השתוללה הפיכה, נדמה לי כבר שלושה ימים, אנחנו בני שש-עשרה ונסענו ל'עולם הילדים' [חנות ילדים הגדולה ביותר בברית המועצות, שהייתה ממוקמת בסמיכות לכיכר]. אתה לא תאמין מה יכול לעלות בראשיהם של שני ציונים בני שש-עשרה... יצאנו מהמטרו והבנו של'עולם הילדים' כבר לא נגיע, אבל יש 'אקשן' אחר – ההמון שמתגודד סביב פסלו של דזרז'ינסקי, כותב עליו כל מיני קללות ומנסה להפילו. התקרבנו לפסל ומצאנו לידו צנצנת ובה צבע אדום. חברי באותה עת כבר למד עברית במשך שנה ... גם אני התכוננתי לעלות וכבר למדתי כמה מילים מהסוג הזה, וכך התחלנו לכתוב על גבי הפסל את כל מה שעלה לנו בראש. נדמה לי שגם כתבנו 'בן זונה'. ברגע מסוים נגשה אלינו אשה וביקשה להשתתף ולהשלים את אחת האותיות; הקג"ב גירש את כל משפחתה, אני כבר לא זוכר לאן. ערוצי תקשורת זרים צילמו אותנו ושאלו:Hebrew? Hebrew?  לגבי 'עם ישראל חי' אני לא בטוח, אבל אולי כתבנו גם את זה כי לציונות הייתה נוכחות משמעותית בחיינו.
עדות עלומה זו השלימה אפוא את התמונה הכוללת. תצלומים צבעוניים שמצאתי מאוחר יותר אוששו את תוכנה, שכן הכתובות העבריות אכן נכתבו בצבע אדום.

(מקור: Open Space.ru)


לתומי חשבתי שהתעלומה נפתרה. אך רצה הגורל, ולפני שנה הזדמן לידי גיליון של המגזין הרוסי הליברלי The New Times (שבינתיים חדל מלהופיע בדפוס), מיום 15 באוגוסט 2016. הגיליון הוקדש ליום השנה העשרים וחמישה לניסיון ההפיכה ונכללו בו צילומים רבים שעשה הצלם דמיטרי בורקו באותם ימים. פה ציפתה לי הפתעה: צילום של נער האוחז במברשת דקה ובצנצנת צבע כשהוא שוקד ביסודיות על כתיבת המילה 'מניוק'.

באדיבות דמיטרי בורקו (www.facebook.com/dimaborko)

יצרתי קשר עם הצלם ושאלת אותו אם זכורים לו פרטי האירוע. לשמחתי תשובתו לא איחרה לבוא (התרגום שלי):
אני זוכר כמה נערים שנגשו לבסיס הפסל כשבידיהם דלי קטן של צבע. במקום כבר הצטופף המון רב שניסה לשרבט כתובות שונות. מישהו שאל אותם מה הם כותבים, והבחור שאחז במברשת ענה בביישנות כי זוהי עברית. באותו יום כולם בלוביאנקה היו במצב רוח מרומם, הייתי אומר אפילו נלהב. כל מי שהיו שם נתפסו כאחים לניצחון שחוגגים את קריסת הקומוניזם, ולכן הנוכחים קיבלו את הנערים האלה בעליזות ובידידות. אמרו משהו על אחוות העמים, אך אני גם זוכר שמישהו בכל זאת לא התאפק והעיר בספקנות, ש'היהודים תמיד מנכסים לעצמם את כל ההצלחות'. דבריו לא זכו לתמיכה.
דמיטרי בורקו שלח לי צילום נוסף מהאירוע והנה הוא כאן ברשותו.


למען הצדק ההיסטורי ייאמר, כי למרות כל התארים והכינויים שלהם זכה פסלו, פליקס דזרז'ינסקי האמתי התייחס באופן חיובי וקונסטרוקטיבי הן כלפי היהודים הן כלפי הציונות. בשורה של מכתבים לסגניו (ויורשיו לאחר מותו), ויאצ'סלב מנז'ינסקי וגנריך יָגוֹדָה (היהודי), הביע דזרז'ינסקי תהייה באשר לצורך ברדיפת הציונות בברית המועצות, שכן לדידו פעילות זו כלל אינה מסכנת את המשטר. אדרבא, 'כנרדפים הם מסוכנים ... פי אלף' (מכתב מ-15 במארס 1924). מעמדתו זו לא נסוג גם כעבור שנה, כאשר ב-24 במארס 1925 הגדיר את רדיפת הציונים 'שגיאה פוליטית'. יתרה מזאת, הוא אף יעץ לשנות לחלוטין את גישת המשטר לציונים, כדי לנצל את 'השפעתם הרבה בפולין ובאמריקה'. מותו ביולי 1926 מנע ממנו לקדם את הצעתו (ראו Michael Beizer and Vladlen Izmozik, 'Dzerzhinskii's Attitude towards Zionism', Jews in Eastern Europe, 23 [1994], pp. 64-70).

וכך מסתיים סיפורנו, שמאיר מזווית קוריוזית את הסוגיה הגדולה של הקשר רב השנים בין יהודים לבין המשטר הסובייטי. 
________________________________

ד"ר נתי קנטורוביץ' הוא חוקר ומרצה על תולדות יהודי ברית המועצות ויחסי ישראל וברית המועצות.


17 תגובות:

  1. מרתק, תודה! פרקים עלומים נוספים בודאי מחכים לגילוי.

    השבמחק
  2. גם בוארשה סולק הפסל של דז'רז'ינסקי מכיכר מרכזית. בשנות השישים נתפס שם מישהו שכל לילה היה צובע את ידיו באדום. הפסל שהוצב במקומו הוא של איזה משורר

    השבמחק
    תשובות
    1. של המשורר יוליוש סלובצקי: https://goo.gl/q5TGUd

      מחק
  3. קודםצ כל תודה ומקרב לב לד"ר נתי קנטורוביץ על שטרח להשכיל אותנו בפרק מרתק בהיסטוריה של הגרפיטי במאה העשרים . גם כאן בישראל פעלו ופועלים יוצרי גרפיטי כשמשנאיהם לא מהססים להדביק להם לעתים כינויים שלקוחים מאוצר השיתוף הלשוני שבין הרוסית לעברית - כמו "חוליגנים" . ביטוי נחמד זה נקלט היטב בין דוברי העברית , לפחות בתקופה מסוימת - אולי בגלל הדמיון , הבלתי מבוטל שבין חוליגנים ל...חולים בכלל ולחולי (מוסר) ורוח בפרט.

    השבמחק
  4. אבישי ליוביץ'17 בנובמבר 2017 בשעה 7:59

    מלת "חוליגן" נקלטה יפה ברוסית ובעברית אבל מקורה באיים הבריטיים, כנראה משם המשפחה של פוחח בשם Houlihan בשנות ה90 של המאה ה19

    השבמחק
  5. תחת שלטונו של דרז'נסקי פעלה אדתו של גורקי מתוך משרדי המשטרה החשאית . היא היתה האישה שדאגה שציונים יוכלו לעלות ארצה ממקומות גלותם בברית הצועצות. לה אנו חייבים את עליית ציוני ברית המועצות באישורו של ראש המשטרה החשאית. לימים אלו היו התומכים הנאמנים ביותר של בן גוריון בפוליטיקה הישראלית. חברי קיבוץ אפיקים.

    מוקי צור
    עין גב

    השבמחק
    תשובות
    1. אכן כך. יקטרינה פשקובה, אשתו (בנפרד) של מקסים גורקי עמדה מאז 1917 בראש ה"צלב האדום הפוליטי", או ה"פומפולים" בשמו האחר. בעזרתה הבלתי אמצעית הצליחו לעלות לארץ כמה אלפי פעילים ציוניים, שעבור חלקם הייתה זו חלופה (או חליפין, כפי שקראו לזה אז) לעונש מאסר או הגלייה לסיביר.

      מחק
  6. מוקי שלום,

    האם ב"אדתו של גורקי" הכוונה היתה לאשתו?

    השבמחק
  7. פליקס דז'רז'ינסקי "הפולני" לא היה מבחינת היהודים, מהרעים בראשי ארגון הביון הפנימי הסובייטי הצ'קה אותו הקים בהוראתו של ולדימיר איליץ לנין. וורשילוב שהיה יחד איתו שנא יהודים ולמעשה הוא היה זה שהכניס את רדיפת היהדות לתוך המסורות של פעילות הארגונים החשאיים הסובייטים. הנקוו"ד שבא אחריו ופעל עד 1946 היה זה שאירגן את מדיניות הטהורים של סטאלין ובראשו עמד לוורנטי ביריה הידוע לשימצה. ייתכן מאוד שיחסו הטוב של פליקס דז'רז'ינסקי ליהודים היה בשל העובדה שמינויו לתפקיד הרם נעשה בידי הפוליטביורו שאז היה מרוכב מיהודים רבים. קיימת בדיחה עם זקן שיום אחד לעת ערביים התכנס הפוליטביורו וכגנוביץ אמר ללב טרוצקי שהוזמן לדיון, באידיש: בו נצא אתה קאמינייב, וזינובייב החוצה ונשאיר את הגויים כאן יש שם כמה פקידים שהם יודעי ח"ן מבני ברית ונארגן מניין למנחה כי יש לי היום יארצייט לאמא שלי...

    השבמחק
    תשובות
    1. לדעתי אתה טועה, מטעה ומבלבל בין מסורות, מעשיות ואגדות אוברניות. וורושילוב מעולם לא היה בצ'ה קה. הוא היה איש צבא ופיקד על יחידות צבאיות. זאת ועוד, לאשתו קראו גיטלגולדה (יקטרינה)גורבמן. ישנן עדויות רבות שוורושילוב היה דווקא מאוד חיובי כלפי יהודים וגם הגן על אשתו מפני חמתו של סטלין (מה שלמשל, מולוטוב, לא עשה). וורושילוב גם היה אחד המנהיגים הסובייטיים החיוביים ביותר לישראלים (יש עדויות רבות על כך).
      בפוליטביורו על גילגוליו הרבים לא היה רוב יהודי ובטח שסוגיית היהדות מעולם לא שיחקה תפקיד חשוב בתפקוד חבריו שאיתרע מזלם להיוולד במשפחה יהודית.
      אכן, בדיחה על היהודים שכינסו מניין בהנהגה הסובייטית ידועה (ר', למשל, את "ספר הבדיחה והחידוד" לדרויאנוב), אבל כגנוביץ'? ממש לא! זה בדיוק אילו היית אומר שבן גוריון היה ממייסדי ראשון לציון.

      מחק
  8. מענין מאד. תודה!

    השבמחק
  9. למהפכת הנפל באוגוסט 91 היה גם הבט ישראלי חשוב יותר מהכתובות בעברית על פסלו של דז'רז'נסקי. והנה סיפור שטרם פורסם: עם פריצת גבולותיה של ברית המועצות חברו יחדיו משרד החינוך והג'יונט- והקימו יחידה להעמקת החינוך הציוני ישראלי ברחבי רוסיה. בראשה עמדו דר" דוד פור ממשרד החינוך ודר" דוד הרמן מהאוניברסיטה העברית. באוגוסט 1991 נשלחתי מטעם היחידה להקים תערוכה חינוכית בנושא "חגי תשרי" בוילנה. מורות, ספרניות ועובדות היחידה דוברות רוסית יצאו לפני כדי להכין היבטים טכניים ופדגוגיים לקראת התערוכה שהייתה אמורה לקבץ מחנכים יהודים וישראלים מרחבי ברית המועצות המתפוררת. בשל אילוצי טיסה הגעתי בגפי למוסקוה במוצ"ש כשני עמוסה בחלה, בשבעת המינים, בפירות הארץ, בכרזות חגים למיניהן ובספרי לימוד אותם תרגמנו ביחידה מעברית לרוסית. הפקדתי את דרכוני בדלפק של מלון גדול בפאתי הכיכר האדומה, הודעתי לקרובי משפחה שגרים בפרוורי העיר על בואי והתכוונתי לטייל מעט במוסקבה בטרם אצא לוילנה יומיים לאחר מכן.
    התעוררתי בבקרו של יום ראשון וכבר כשירדתי לחדר האוכל חשתי כי נפל דבר. המלון היה עמוס באנשי צבא, אנשים התרוצצו אנא ואנא, מסכי טלוויזיות היו פתוחים אולם מלבד מוזיקה קלאסית לא בקעה מהם שום בשורה. ניגשתי לפקידות שעמדו ובכו אישה על צאורי רעותה ושאלתי לפשר דבר. הן ענו: "יש מהפכה" מיד ביקשתי מהן את דרכוני אולם קיבלתי תשובה טיפוסית לארץ זו : "אי אפשר כי היתה מהפכה ואנחנו עוד לא קיבלנו את ההוראות החדשות" בעזרת כמה דולרים וחפיסת סיגריות הצלחתי להשיב לכיסי את הדרכון כשאני מבטיחה להן נאמנה שעד שהן תקבלנה את ההוראות שלהן- אהיה כבר מחוץ לגבולות ארצן. כשעליתי לחדרי לארוז בחופזה ולהסתלק, ראיתי את הרחובות הסמוכים לכיכר מלאים בחיילים וקהל אזרחי המוני צעירים טפסו על גדרות ואבנים וצעקו ללא הרף. עם כל הכבודה של תערוכת חגי תשרי יצאתי לכיכר האדומה, עצרתי מכונית וביקשתי מהנהג להוציא אותי לפרוור בו מתגוררת קרובת משפחתי. אל המכונית הצטרפו אם ובתה שבקשו כמוני להגיע הביתה ואולם גדרות התייל שבינתיים נפרשו בכל היציאות מהכיכר מנעו מאתנו לברוח. האם בכתה כל הזמן, היא זכרה את הימים הרעים של סטאלין, הבת שראתה כיצד מטפסים בחורים על הטנקים שהוצבו בפתחה של שגרירות ארה'ב בשדרה הייתה אופטימית יותר "אלה בחורים שלנו" אמרה. ואילו הנהג אמר "כל זמן שתהיה וודקה בחנויות- לא אכפת לי". עד ארבע אחר הצהרים נסענו הלוך וחזור במתחם הכיכר האדומה כשסביבנו מהומה אדירה. הרדיו ניגן וניגן- השדרן חזר על הודעה סתמית: "עוד מעט נודיע לכם" , חיילים, טנקים, מפגינים, קהל מריע צולמו על ידי כשאני מרגישה כאילו חוויתי את המתרסים במהפכה הצרפתית. הזנתי את הנהג בדולרים ובסיגריות ולבסוף הצלחנו לצאת מהכיכר ולהגיע למשפחתי, כשרוב השקדים והתאנים כר נאכלו על ידינו במהלך הדרך. המשפחה התקבצה בדאגה לשלומי, טלפון מירושלים מאבי ז"ל- (אלוף יוסף אבידר- שגריר ישראל בריה"מ בשנים 1954-8) הבהיר לי לראשונה מה ראו עיני וגם בישר לי שהשגרירות במוסקבה פתחה חמ"ל וזה מספרו. אנשי החמ"ל הודיעו כי בחצות ינחת מטוס אל על להוציא את כל הישראלים מרוסיה וכי עלי להגיע בכוחות עצמי לשדה התעופה, לאחר שאאתר את יתר אנשי היחידה. תצוגת חגי תשרי נשארה יתומה במוסקבה וכשהגעתי בחצות לילה לשדה ומטוס אל על הבהיק במסלול אמר לי אחד הבחורים שהביא אותי בדרך עקיפה לשם " האם אימא רוסיה הייתה שולחת מטוס להציל אותנו- בניה -ממחוז סכנה?" לאט לאט התקבצו ועלו ישראלים "נמלטים" ואילו הטייס ביקש מאתנו לחכות עוד קט שמא יש עדיין ישראלים שעושים דרכם אל המטוס. כשנחתנו עם בוקר בנתב'ג עטו עלינו עיתונאים אולם את סיפורי לא סיפרתי עד היום הזה.

    השבמחק
    תשובות
    1. תודה רבה על הסיפור המרתק והבאמת בלתי ייאמן. באופן אישי אני הכרתי את סיפור הפינוי של הישראלים, אך ודאי שלא שמעתי אותו מזווית כל כך ייחודית ומעניינת.

      האם הידיחה להעמקת החינוך שאת מדברת עליה היא מה שעתידה להיות "הקרן לחינוך ותרבות בתפוצות"?

      מחק
  10. שלום לך נתי קנטרוביץ, אין לי מידע על הקרן לחינוך ותרבות בתפוצות. היחידה שאליה הושאלתי ממקום עבודתי בכנסת הוקמה במיוחד כדי להכניס חומרי לימוד ישראלים לברית המועצות, במסגרתה תרגמנו חומרים של מערכת החינוך בארץ לרוסית, כולל ספרות יפה לנוער. שלחנו ספריות שלמות לרחבי רוסיה וגם ללדיספולי. העבודה מומנה ברובה על ידי הג'וינט, שם גם מוקמה היחידה. מציעה לך לשאול את דוד הרמן- יתכן שהוא יודע

    השבמחק
  11. מעניין, מחכים וגם משעשע
    אחד הטובים
    עונג מוצאי שבת אמיתי

    השבמחק
  12. תודה רבה!
    מעניין מאוד !!

    השבמחק

הזינו את תגובתכם בחלון התגובות. אחר כך פתחו את הלשונית "הגב כ:", לחצו על "שם / כתובת אתר' ורשמו את שמכם (אין צורך למלא את 'כתובת אתר'). נא רשמו שם אמיתי (מה יש להסתיר?) או כינוי, והימנעו, ככל שניתן, מ'אנונימי'. לבקשה 'הוכח שאינך רובוט' הקליקו על העיגול – זהו.

מגיבים שאינם מצליחים להעלות את תגובתם מוזמנים לכתוב אליי ישירות ואני אפרסם את דבריהם.

תגובות שאינן מכבדות את בעליהן ואינן תורמות לדיון – תוסרנה.