יום חמישי, 30 בנובמבר 2017

בעקבות תכנית החלוקה: מסע לפְלַאשִׁינְג מֵדוֹאז

צילומים: דוד אסף

השבוע חל 29 בנובמבר, או אם תרצו כ"ט בנובמבר. שבעים שנים מלאו להצבעה הדרמטית באו"ם שאישרה את תכנית החלוקה, והשפיעה על ההיסטוריה של המאה העשרים, ובראש ובראשונה על ההיסטוריה שלנו, הישראלים. ההחלטה הזו (מספר 181) הגשימה הלכה למעשה את חזונו של הרצל ואת תכנית הפעולה האסטרטגית של יורשיו, מנהיגי הציונות המדינית: לזכות להכרה בינלאומית ('משפט העמים') בזכותו של העם היהודי למדינה משלו (Jewish State), לצד מדינה ערבית. כחצי שנה אחר כך, ב-14 במאי 1948, וכתוצאה ישירה של החלטת האו"ם, החליטו הבריטים לסיים את שלטון המנדט בארץ ישראל, קיפלו את הציוד והשאירו אותנו להסתדר לבד. באותו יום הכריז דוד בן גוריון על הקמתה של מדינת ישראל, וכל השאר היסטוריה.

אגב, כדאי לשים לב שבנוסח החלטת האו"ם דובר על מדינה ערבית (Arab State) ולא על מדינה פלסטינית! לו היו נציגי מדינות ערב אומרים הן לתכנית ומקבלים אותה, ההיסטוריה הייתה כנראה שונה לחלוטין. אבל בקוצר ראותם הם אמרו לא; וגם אצלנו, לוּ בראש היישוב המאורגן בארץ ישראל היו עומדים מנהיגים אחרים  אנשי חזון ומליצה שלא מסוגלים להתפשר על פחות ממימוש החלום המלא שלהם  שגם הם היו אומרים לא (כן, אתם יודעים בדיוק למי אני מתכוון), גם אז הכל היה נראה אחרת, ומנקודת מבטנו  הרבה יותר גרוע. למזלנו בראש העם היהודי דאז עמדו אנשים מעשיים, שידעו להבחין בין עיקר לטפל, והבינו שהמעט הטריטוריאלי שהיהודים קיבלו בתכנית זו הוא בעצם עולם ומלואו.

כך נראתה המפה שנציגיו המוסמכים של היישוב היהודי קיבלו והערבים דחו:


וכשכל העיתונים והפוליטיקאים בישראל חגגו אתמול ושלשום על התאריך ההיסטורי והסבירו לכם מי צדק ומי טעה, אנו, בשלוחה הניו-יורקית של בלוג עונג שבת, החלטנו לעשות עבורכם את העבודה העיתונאית הקשה. הלכנו למקום שבו הכל התחיל ובו הכל קרה.

יצאנו אפוא, אני והרבנית, אל הבניין ההיסטורי שבו נערכה ההצבעה, כדי לברר מה נותר מההיסטוריה.

אבל קודם כל הבה וניזכר בהצבעה הדרמטית של אותו ערב, שלוש דקות בסך הכל, אך למאזינים המתוחים בכל העולם, ובמיוחד בארץ ישראל, הן נדמו כנצח. הנה סרטון שהנציח את הההצבעה: 'אפגניסטן  No, ארג'נטינה – Abstention', וכו', עד הסוף הטוב: 33 מדינות בעד; 13 נגד (כולל הודו, יוון וטורקיה!); 10 מדינות נמנעו ומדינה אחת נעדרה (תאילנד).


ובכן, ההצבעה נערכה בעצרת הכללית של האו"ם, אבל לא בבנייני האו"ם הנוכחיים שבמנהטן  שכן האו"ם עבר לשם רק בשנת 1952  אלא במקום מושבה הזמני של העצרת בבניין רחב ידיים השוכן בלב לבו של פארק גדול הנקרא Flushing Meadows-Corona Park, שֵׁם שאינו מיתרגם לעברית כלל ועל כן נקרא לו בשמו הלועזי: 'פארק פלאשינג מדואז'. הפארק נמצא בקצה רובע קווינס, לא הרחק משדה התעופה לה-גווארדיה, וכדי להגיע אליו צריך לקחת רכבת מס' 7 (מטיימס סקוור), לנסוע אתה דרך ארוכה עד התחנה הקרויה Mets-Willets Point, ושם יורדים והולכים כמה דקות ברגל בואכה הפארק.

הפארק גדול ורחב ידיים (השני בגודלו בעיר ניו-יורק), הדשאים ירוקים והעצים מרהיבים את העין בצבעי שלכת. יש בפארק אטרקציות רבות, אבל אנחנו מחפשים את 'מוזיאון קווינס' (Queens Museum זה המקום שבו הכל קרה.

את מבנה המוזיאון קל מאוד לאתר לפי ה'יוניספרה' (Unisphere), פסל עצום של כדור הארץ, שהוקם ממש מול המוזיאון לקראת היריד העולמי שנערך כאן בשנים 1964-1965 (New York World's Fair). הפסל סימל את 'עידן החלל', שאמריקה הייתה בעיצומו.


מה הקשר בין שני הירידים העולמיים שנערכו בניו-יורק, מוזיאון קווינס והעצרת הכללית של האו"ם?

הנה ההיסטוריה בקיצור: השטח הענקי של הפארק, שאגב נבנה במקום שעד תחילת המאה העשרים היה אתר ענקי של זבל ואשפה, נמצא המתאים ביותר להקים עליו את מתקני היריד העולמי הגדול, שנערך בניו-יורק בשנים 1940-1939.

לאחר שהסתיים היריד המרהיב התברר כי מארגניו הפסידו כסף רב. הבניינים עמדו נטושים ועזובים, ורק בניין תצוגה אחד  'ביתן העיר ניו-יורק' (The New York City Pavilion)  נגאל משממונו בידי הארגון הצעיר של האומות המאוחדות, שעדיין לא היה לו בניין משלו. וכך, משרדי האו"ם התמקמו בלייק סַאקְסֶס שבלונג איילנד, ואילו העצרת הכללית התכנסה לישיבותיה בבניין הגדול שנותר בשטח היריד העולמי. מסביב עזובה ועיי חורבות ורק בניין אחד נצץ בזוהרו.

אגב, אצלנו, בפרובינציה הרחוקה בפלשתינה-א"י, היו שבלבלו בין שני האתרים הללו וחשבו שאחד הם. עמוס עוז למשל, ברומן הקסום שלו סיפור על אהבה וחושך, זכר את ההצבעה על תכנית החלוקה כאילו הייתה בלייק סאקסס. בלבול או לא  התיאור שלו נפלא:




עמוס עוז, סיפור על אהבה וחושך, כתר, 2002, עמ' 402-401

במשך חמש שנים, מ-1946 ועד 1950, פעלה כאן, בפלאשינג מדואז, העצרת הכללית, וכאן התקבלו כמה מן ההחלטות החשובות ביותר בתולדות הארגון. ב-1952 עברו מוסדות האו"ם לבניין המוכר שבמזרח מנהטן, והבניין ההיסטורי שבלב הפארק שוב נעזב לאנחות.

הפרק הבא בתולדות המקום התרחש בימי היריד העולמי השני, שכאמור נערך כאן בשנים 1964-1965. שוב חודשו פני הפארק כקדם ושוב נבנו בו מבנים רבים ואטרקציות שונות ומשונות. היריד היה הצלחה פנטסטית, אבל לאחר שנסגרו שעריו שוב התברר שמבחינה כספית הוא היה רחוק מהצלחה. בתוך חצי שנה מנעילת היריד ננטשו רוב הבניינים ושוב נדחה החזון הגדול שליווה את יוזמיו לפתח את הפארק. אבל ב-1970 הסתמן שינוי: החובות נמחקו ולאט לאט החלו לשקם את הפארק ולצדו ובתוכו נבנו בניינים חדשים: איצטדיון Shea, מגרשי טניס (אליפות US Open), גן חיות ועוד. הבניין ההיסטורי הוזנח ועל חלק משטחו נבנה משטח להחלקת קרח.

הגלגול האחרון של 'ביתן העיר ניו-יורק' הוא 'מוזיאון קווינס'. מוזיאון זה נוסד בשנת 1972 כ'מוזיאון קווינס לאמנות'. בשלב מסוים ויתרו אנשי המוזיאון על היומרה האמנותית ועתה השם הוא 'מוזיאון קווינס'.

ירדנו מהרכבת והתחלנו את מסענו.


בכניסה לפארק פסיפס נאה המראה את הבניין בתפארתו, כפי שהיה בשנת 1939 עם הקמתו עבור היריד.


אחרי הליכה קצרה מגיעים ליוניספירה המרשימה שנמצאת ממש ממול למוזיאון. זה הזמן ל'סֶלְפי'.


וכך נראית היום הכניסה למוזיאון משני צדדיה:



מתברר שבכל גלגול שופץ הבניין בצורה מאסיבית והותאם לצרכים החדשים של בעליו. כך היה לפני היריד העולמי השני, וכך היה כאשר מוזיאון קווינס קיבל לרשותו את הבניין בשנות השבעים. המוזיאון השתלט על מגרש ההחלקה על הקרח וסיפח אותו לשטחו, ובמהלך השיפוצים המסיביים שינה לחלוטין את חללי המבנה והסיר מהבניין כל סימן וזכר מימיו כמושב עצרת האו"ם.

בשנת 2007, כשהמוזיאון עוד נקרא Queens Museum of Art, שרדו כמה 'מזכרות' מן העבר על קיר הבניין. למשל, השלט הזה על משטח ההחלקה על קרח. היום גם הוא איננו...


עד לא מכבר גם הייתה על קיר אחר טבלת הזיכרון הזו, שאת תמונתה מצאתי בוויקיפדיה. סובבנו את בניין המוזיאון והקפנוהו כמו את חומות יריחו, אבל מתברר שהטבלה נעלמה כלא הייתה.


נכנסים פנימה ומשלמים דמי כניסה צנועים. לא יכולתי שלא להנציח את הקבלה עם התאריך ההיסטורי: כ"ט בנובמבר 2017.


המוזיאון עצמו מואר, בוהק ומעוצב למשעי. יש בו תערוכות חינוכיות יותר או פחות. אחת התערוכות שם לא הייתה זוכה לברכתה של שרת התרבות שלנו: אמנית אמריקנית רב-תחומית ממוצא סיני, ושמה פטי צ'אנג, שבין היתר שמרה ותיעדה את בקבוקי הפלסטיק שבהם השתינה במהלך מסע כלשהו שעשתה ברחבי סין (בחיי!). הפרטים המדויקים לא ממש חשובים.

האטרקציה העיקרית בתצוגת הקבע של המוזיאון היא מודל ענקי ('פנורמה') של העיר ניו-יורק, שהוכן ליריד העולמי של 1964 ומאז הוא מתעדכן באופן שוטף. הפנורמה תופסת שטח ענק וסביר להניח שכאן היה בשעתו אולם הדיונים של העצרת הכללית וכאן ישבו והצביעו.


בקיצור: אין שום זכר לאולם המקורי שבו נערכה ההצבעה. הכל נהרס ונחרש ונבנה מחדש.

מילא חוסר המודעות לשימור אתרים היסטורייים. מי אנחנו, הישראלים, שנטיף מוסר למישהו בעניין זה? אבל אפילו תודעה היסטורית מינימלית אין כאן. והרי בכל זאת קרו ממש כאן כמה דברים שהשפיעו ועדיין משפיעים  על ההיסטוריה של העולם! בקומה השנייה של המוזיאון יש תצוגה חביבה של פרטי ממורביליה שהשתמרו משני הירידים העולמיים. האו"ם ותכנית החלוקה  יוק. אין כלום. דיברנו עם כמה מאנשי הסגל, הם בקושי יודעים לספר משהו על התקופה ההיא.

עצוב. וחבל. במוזיאון הסופר-מודרני והסופר-מרווח הזה  שבינינו הוא די נידח ולא ממש נמצא על מפת המוזיאונים החשובים של ניו-יורק – אפשר היה להקצות איזו פינה צנועה ולהציג בה כמה צילומים, תעודות, סרטי וידאו, משהו... חומר הרי לא חסר. 'למה שלא תעשו עם זה משהו?' רצינו לצעוק על מישהו  זה למענכם, לא למעננו!

ובכל זאת, לאחר חיפושים נמרצים מצאנו אזכור מינורי לעברו של הבניין כמקומה של עצרת האו"ם וכמקום שבו נערכה ההצבעה על תכנית החלוקה: שלט צנוע שתרם מאן דהוא ונמצא ליד שירותי הנשים...


מאוכזבים יצאנו מהמוזיאון.


בחוץ, ליד היוניספירה שמנו לב למֵיצָג שמקיף אותו ונקרא 'Circle Fence'. על המיצג חתום חבר ותיק: האמן ופעיל זכויות האדם הסיני איי וויויי, שלאחרונה הציג את עבודותיו במוזיאון ישראל.


שבנו על עקבותינו ובדרך לתחנת הרכבת ציפתה לנו הפתעה נעימה.

משעול מרוצף באבן ירושלמית לבנה חצה את המדשאה המטופחת, ולדרך הזו קוראים על שמו של לא אחר מאשר יצחק רבין.


 בראשית המשעול נקבע על הקרקע לוח הנצחה, שמקצת אותיותיו כבר טושטשו.


 בכל זאת אפשר לקרוא כי הלוח נקבע ב-20 באוקטובר 1993 לכבוד ההחלטה על תכנית החלוקה, לכבוד הקמת מדינת ישראל ולכבוד הברית האיתנה בין אמריקה למדינת ישראל. ראש עיריית ניו-יורק אז היה דיוויד דינקינס.


עד כאן המסע הגדול. כאמור, שרידים ממשיים מההיסטוריה לא נותרו, אבל עם מעט דמיון יכולנו לראות את חיים ויצמן, משה שרת, ברל לוקר ואבא אבן הצעיר (שהיה אז בן 32 בסך הכל!) מהלכים על המדשאה, משוחחים עם הדיפלומטים הרבים ומוציאים שם טוב לציונות.


בעלי התוספות

להשלמת התמונה, הנה רשימה קצרה ששלח לי ד"ר משה פוקס, מוותיקי משרד החוץ, והיא קשורה היטב למאורעות ימינו ולדברים שלעיל.

הסיוע של יהודי ארצות הברית למדינת ישראל, אז ועתה

מאת משה פוקס

סגנית שר החוץ ציפי חוטובלי הטיחה ביהודי אמריקה שאינם מסייעים לביטחונה של ישראל וטענה כי 'יש להם חיים נוחים, הם מעולם לא שלחו את ילדיהם להילחם על הארץ'. השבוע, כאשר אנו מציינים שבעים שנה להחלטת 'החלוקה', ראוי לשוב ולהזכיר את ההתגייסות המרשימה של יהודי ארצות הברית ואת מאבקם למען אישור החלטת האו"ם בזכות היהודים להקים מדינה משלהם בארץ ישראל.

בלי כל הנחייה 'מלמעלה' ותוך גילוי יוזמה אישית, אירגונים ואנשים פרטיים, חלקם אלמונים אז וחלקם שקעו באלמוניותם מאז, נרתמו לאסוף את קולותיהם של 33 מדינות החברות בעצרת האו"ם. אף קול לא היה נתון אז ב'כיס' ובמיומנות ובזריזות מדהימה צירפו יהודים טובים אלו את הקולות ההכרחיים שנדרשו להחלטת הרוב הנחוץ. סיפורם של אותם אלמונים כמעט ונשכח, ובימים אלו של טענות נגד יחסה של יהדות ארצות הברית לישראל ראוי לשוב ולספרו, גם אם בקיצור המתבקש.

פאני הולצמן, למשל, שימשה כיועצת המשפטית של שגרירות סין בוושינגטון. השגריר הסיני בוושינגטון, וולינגטון קו (Koo), אשר כיהן גם כסגן ראש המשלחת הסינית לאו"ם, העריך את הצורך באהדת ארצות הברית ותמיכתה בשיקום ארצו. בעזרת הגברת הולצמן נוצר הקשר לרב הרפורמי אבא הלל סילבר, נשיא 'הסתדרות ציוני אמריקה'. סילבר רתם את הסנאטור טאפט, ידידו מקליבלנד, לתמוך בבקשת ממשלת סין לקבל הלוואה בסך שישים מיליון דולר. ההלוואה הייתה טעונה גם אישור הסנאט. השגריר קו הסביר לשולחיו, שתמיכת ממשלת סין בתכנית החלוקה תגביר את הסיכוי לאישור ההלוואה האמריקנית. בנאומו ב-17 בנובמבר 1947 תמך הסנאטור טאפט במליאת הסנאט במתן ההלוואה לממשלת סין. ב-22 בנובמבר הודיע השגריר קו בישיבת העצרת הכללית על תמיכתה של סין בתכנית החלוקה. למחרת הנאום הורתה ממשלת סין, מחשש לתגובות המיעוט המוסלמי במדינה ומחשש לתגובה עוינת של המדינות המוסלמיות הגובלות עמה (פקיסטן ואפגניסטן), לשנות את הצבעתה מתמיכה להימנעות.

מלבד תוספת קול חשוב של חברה קבועה במועצת הביטחון, הצבעתה של צרפת עתידה הייתה גם להשפיע על הצבעתן של בלגיה, הולנד ולוכסמבורג. חיים ויצמן, ששהה בניו-יורק, הזמין לשיחה את רנה מאיר, שר האוצר היהודי המיועד, בטרם שובו לפריס. במקביל שוחח ויצמן בטלפון עם ליאון בלום, ראש הממשלה לשעבר. משניהם ביקש ויצמן להפעיל את קשריהם והשפעתם על ראש הממשלה רוברט שומאן, שזה עתה נבחר, כדי שיורה למשלחת הצרפתית להצביע בעד אישור תכנית החלוקה, וכך היה. 

כדי להביא את ממשלת ליבריה להצביע בעד תכנית החלוקה גייסה ההנהגה הציונית את הארווי ס' פיירסטון, בעל מטעי הגומי העצומים בליבריה ומפעל ענק ליצור צמיגים בארצות הברית. הלז השתכנע בצורך להעביר את תמיכת ליבריה ושלח בו ביום את מנהל העסקים של החברה לשכנע את גבריאל דניס, שר החוץ וראש המשלחת של ליבריה לאו"ם, לגייס את תמיכתה של ארצו. בהצבעה בעצרת האו"ם נמנתה ליבריה על 33 המדינות התומכות בהחלטת החלוקה.
  
סמואל זמוריי היה בעליה של חברת יצוא הפירות הגדולה ביותר ממדינות מרכז אמריקה ואף נודע בארצות הברית בכינוי 'מלך הבננות'. בנוסף הוא היה מעריץ נלהב וידיד ותיק של חיים ויצמן. לבקשתו של ויצמן ביקר זמוריי אצל נשיא הונדורס אנדינו, שהבטיח לו את תמיכת ממשלתו בתכנית החלוקה. לחצה של הקהילה הערבית בהונדורס הוא שגרם בסופו של דבר לנציגם באו"ם להימנע מהצבעה.   

הצבעת האיטי בעד תכנית החלוקה הייתה פרשה מלאת תהפוכות. בתחילת מושב העצרת הבהירו נציגי האיטי שיצביעו בעד התכנית, אך עד שהגיעה שעת ההצבעה התקבלה הוראת הממשלה בפורט או פרינס להצביע נגד. בלחצו של חורחה גרסיה גרנדוס, שגריר גואטמלה לאו"ם, התעלם שגריר האיטי, אנטוניו וייה, מהוראת ממשלתו ונמנע מהצבעה. ממשלת האיטי חזרה והורתה לשגריר וייה להצביע נגד החלטת החלוקה. נחום גולדמן הוא שגייס את אדולף ברלי, מי שהיה עוזר מזכיר המדינה לענייני אמריקה הלטינית, לשליחות אצל נשיא האיטי, ידידו דומארסה אסטימה, על מנת שיורה למשלחתו באו"ם לשנות את הצבעתה. כשהגיעה שעת ההצבעה בעצרת הכללית התייצבה האיטי לצד התומכות בהצעת החלוקה.

כדי להניא את שר החוץ של הפיליפינים וראש המשלחת לאו"ם קארלוס רומלו מלממש את כוונתו להצביע נגד תכנית החלוקה נדרשה התערבותם של שופטי בית המשפט העליון, פליקס פרנקפורטר ופרנק מורפי, אצל ידידם נשיא הפיליפינים מנואל רוחאס (השופט מורפי כיהן בשנות השלושים כמושל הכללי האמריקאי האחרון של הפיליפינים). בין הפונים לנשיא רוחאס היו גם עשרה סנאטורים אמריקנים, קלארק קליפורד יועצו של הנשיא טרומן וכן איל ההון ברנארד ברוך, שהיה מיטיבו של שר החוץ רומולו. 'סוללה' זו של פונים עשתה את פעולתה. הנשיא רוחאס הורה אישית למשלחת ארצו להצביע בעד החלטת החלוקה, וכך היה.

כדי להניע את משלחת ניו זילנד להצביע בעד תכנית החלוקה, פרידה קירצ'ווי, עורכת הירחון The Nation, שוחחה בטלפון עם ידידה ראש ממשלת ניו זילנד פיטר פרייזר. כך עשה גם אברהם לנדא, חבר הנהלת הפדרציה הציונית באוסטרליה ובניו זילנד. קירצ'ווי הדגישה בשיחתה עם פרייזר את 'הנזק שייגרם לשמה הטוב של ניו זילנד בקרב ידידיה בארצות הברית, אם לא תתמוך במאבק הגורלי של היהודים על עתידם הלאומי'. פניות אלו עשו את שלהן וניו זילנד, שתחילה נמנעה, הצביעה בעד תכנית החלוקה. 

דייויד ניילס, עוזר הנשיא טרומן, גייס את תמיכתם של איש העסקים האמיד תומאס א' פאפאס, ושל ספירוס סקוראס הנשיא של אולפני 'פוקס המאה ה-20', ידידיו מבוסטון. פאפאס וסקוראס, שהיו מראשי הקהילה היוונית בארצות הברית, פנו אל קונסטנטין טסאלדאריס, ראש המשלחת של יוון לאו"ם, וביקשו את תמיכתו בתכנית החלוקה. טסאלדאריס נאלץ להבהיר לפונים את המציאות הים-תיכונית השוררת, לפיה תמיכת יוון בצד היהודי של הסכסוך תסכן את שלומן של הקהילות היווניות במדינות ערב, ובמיוחד במצרים. עוד הדגיש כי תמיכת יוון בתכנית החלוקה עשויה לחזק את מעמדה של טורקיה ולהביא לתמיכת הערבים בה ביריבות שהתקיימה בין שתי הארצות. יוון אכן הצביעה נגד.

מניו-יורק, פנה ברל לוקר, חבר ההנהלה הציונית, אל לורנה, אלמנתו של אורד וינגייט, וביקש ממנה שתפנה אל שליט אתיופיה היילה סילסה. לורנה וינגייט שלחה מברק מליצי אל הקיסר סילסה וביקשה את תמיכת ארצו בתכנית החלוקה, אך לשווא. איומים שהשמיעו המוסלמים במצרים לפגוע במיעוט הקופטי שם גרמו לקיסר סילסה להורות לנציגיו להימנע מהצבעה מחשש לקונפליקט עם שכניו הערבים.

כך מאחורי הקלעים, בלי הצהרות מפוצצות בסגנון חוטובלי, ותוך ניצול של קשרים והיכרויות, ושימוש מושכל במנופים פוליטיים, סייעו קומץ של יהודים למאמץ המדיני הכביר שהביא להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. חרף כל התהפוכות מאז, מסורת זו של סיוע מדיני אפקטיבי מצד יהודי ארצות הברית למדינת ישראל נמשכת עד עצם היום הזה. צריך לקוות שהיא גם תימשך בעתיד.

45 תגובות:

  1. מרתק, מעניין ומוכתם בהערות פוליטיות שאינן ממין העניין (ותמיד באות מצד מסויים אחד לצד מסויים אחר)
    חבל, אחד הבלוגים הבודדים על רמה. אבל מה לעשות, יש אנשים שתמיד בורח להם משהו...

    השבמחק
    תשובות
    1. מרתק , מעניין ולא מוכתם כי יש חתימה ברורה מי כתב את הפוסט הזה. באשר להתבכיינות: "תמיד מאותו צד וגו'". האנונימי מעדיף כנראה לשכוח שמצד שני אלימות פיזית, כולל רצח, זה תמיד מאותו צד... ולאחרונה גם "התבשרנו" שבתכניות הלימוד של משרד החינוך של אותו צד, לא הייתה שמחה בארץ כשהתקבלו תוצאות ההצבעה באו"ם, בכ"ט בנובמבר... הייתה גם הייתה, נכון זוכר עלי כהן (בירושלים) וכך גם אני (בחיפה) וכן, היה גם מיעוט שלא שמח - הרביזיוניסטים שהתנגדו לתכנית החלוקה ושאם היו אז בעמדת מקבלי ההחלטות ספק אם הייתה קמה מדינת ישראל.

      מחק
    2. כשיצא לך לכתוב אולי פעם משהו מרתק ומעניין תוכל להוסיף גם אתה קצת אקטואליה כרצונך. בינתיים אתה בעמדת מגיב שאינו מעניין ומרתק כי אתה חוזר על עצמך - חיסרון גדול אצל מי שרוצה שיתיחסו אליו.

      מחק
    3. בקיצור, הצלחת להעביר את זה לפסים אישיים. שבת שלום, חבר.

      מחק
    4. ברח לי ביבי, אתה צודק לחלוטין!
      אגב, התברר לי רק השבוע שבתנועה הקיבוצית היו מנהיגים בכירים שהתאכזבו מתוכנית החלוקה כיוון שהיה בו ויתור על ארץ ישראל השלמה!!! מדובר על אישים כמו טבנקין ואחרים. מפ"ם! הסבתא של מרצ!

      גם בן גוריון עצמו לא היה שמח לויתורים על שטחי א"י המערבית. לדוגמה, בשלהיי מלחמת השחרור הוא כינה את ההחלטת הממשלה שלא לכבוש את הר חברון בתואר "בכייה לדורות". בחלומו הוא רצה את כל השטח. בן גוריון גם היה זה שדחף לכבוש את פרוזדור ירושלים (חודשים ספורים לאחר אישור תוכנית החלוקה שקבעה שירושלים תהייה בינ"ל, והגישה אליה בלב השטח הערבי).

      רבים לא יודעים אבל שנתיים לאחר מכן, ב-1949, הועברה בעצרת האו"ם אותה החלטה בדיוק. שידור חוזר מלא של תוכנית החלוקה. אחד לאחד. הפעם, אחרי מלחמת השחרור, ישראל התנגדה נחרצות להחלטה. אבל היא עברה ברוב גדול. בתגובה מאד לא שמאלנית, בן גוריון הכריז על ירושלים כעל בירת ישראל, בצעד נועז ביותר ביחס לאותם ימים, ולמעמד האו"ם דאז. התרסה מוחלטת לקהילה הבינ"ל.

      בקיצור, דוד אסף, מעריך אותך מאד, אבל איפה האמת ההיסטורית. האיזכורים הפוליטיים לא רק שלא מתאימים, אלא ממש לא נכונים.

      מחק
    5. נו, זה היה צפוי שזה יגיע גם לרמה הזו. הפעם רמיזה כאילו פרופ' דוד אסף עושה לי (או אני לו) הנחות. ועכשיו, אחרי ש"אנונימי" פרסם, לך תוכיח שאין לך אחות...
      התנועה הקיבוצית מעולם לא הייתה מקשה אחת; ההוכחה החותכת הם הפילוגים שהיו בה.
      יתכן שבן-גוריון לא היה מאושר מכל פרטי תכנית החלוקה, אבל תגובותיו היו מאד שמאלניות והבולטת בהם ההכרזה על הקמת מדינת ישראל - תגובה מעשית, ריאליסטית (היא הצליחה), שמבוססת על מסורת ישראל (על "נעשה" קודם ל"נשמע").
      אני,לפחות, לא מסתתר מאחורי מסך אנונימיות, כל אחד יכול להכנס לוויקיפדיה ולראות תחת שמי איפה אני גר (ואולי עוד כמה פרטים לא חשובים).

      מחק
    6. באשר ליצחק טבנקין, הוא היה דמות רבת-פנים - מנהיג כריזמטי שאיחד סוציאליזם יהודי (ר' תרבות החגים בקיבוצים של פעם) עם אקטיביזם בטחוני (לא סתם הבית של הפלמ"ח היה בקיבוץ המאוחד), אבל במה שקשור ל"ארץ ישראל השלמה" הוא לא משך אחריו ממש רבים, המעטים שתמכו בדעותיו בנושא זה היו מהסביבה הקרובה אליו, אולי היה פה גם אפקט של ציות לסמכות (ר' ניסויו של סטנלי מילגרם בפס' חברתית).

      מחק
    7. מר' אלי סט. אני אנונימי כי מסוכן להיות ימני בפומבי בישראל הדמוקרטית.

      לצערי אתה נתפס לקטנות. היו עוד מנהיגים בקיבוצים חוץ מטבנקין שתמכו בארץ ישראל השלמה. אגב, אלתרמן היה מראשי התנועה לארץ ישראל השלמה, אם כי מאוחר יותר.

      בקשר להשוואה בין ישראל "הקיצונית" של היום לבין ישראל "השקולה" של לפני 70 שנה, הרי אלו הבלים מוחלטים.
      עצם ההכרזה על הקמת המדינה הייתה הימור אדיר שקשה לתאר. זה לא היה צעד מתבקש. זה לא היה צעד פרגמטי. בעשרת הימים לאחר ההכרזה גורל המדינה היה תלוי כחוט השערה, עם כשלונות נוראים, אובדן שטח ואובדן לוחמים רבים. לא היינו רחוקים משואה שנייה.

      אין ספק שבן גוריון, ושאר אבותיהם של תומכי השמאל הקיצוני דהיום, היה היום משתלב יפה מאד בימין העמוק. הוא סירב בכל תוקף לפנות ישובים כמו נגבה או גוש עציון שהיו במצוקה נוראה, ובחלקם כל הלוחמים נרצחו. הוא כבש חלקים שבהם לא היה כל יהודי, כמו הנגב ואילת (עיר המשמשת עצם בגרון ומונעת מעבר יבשתי בין מצרים לסהר הפורה, עוד התרסה). תחת הנהגתו ישראל הקריבה יותר מ-6000 חללים בישוב של 600,000. זה כמו שהיום נקריב 80,000 חיילים. רוב השמות באנדרטאות תש"ח אגב אשכנזים מאד מאד. אותה דמוגרפיה של מצביעי מרצ, עבודה ויש עתיד היום.

      תחת הנהגתו של בן גוריון גורשו ערבים רבים (אם כי רבים, ואולי הרוב, ברחו). תחת הנהגתו הוקמו ישובים על חורבות הישובים הערבים (מה שהמתנחלים ביו"ש מעולם לא עשו).

      בקיצור, השמאל לאחרונה איבד כל קשר לעובדות, וזה עצוב.

      מחק
    8. ואוסיף על כך. התנועה הקיבוצית הייתה בין הדוחפים להתיישבות בכל חלקי א"י. ישובי חומה ומגדל אלו המקבילה של "מאחזים בלתי-חוקיים" כיום. זה להיכנס לשטח שלא היו בו יהודים כלל, ולקבוע עובדות בשטח, בלי אישור מהרשויות, תוך ניצול פרצה חוקית (לפחות ככה מספרים). לא פעם ישובי חומה ומגדל קמו הרחק הרחק מריכוזי אוכלוסייה יהודית. רבים מהם הפכו לקיבוצים. רק ימים ספורים לפני ההחלטה באו"ם הוקמו 11 הנקודות בנגב, שדחפו את הישוב העברי עוד יותר דרומה.

      מחק
    9. התייחסות אחרונה

      הבנת את זה ברוך?:
      "מסוכן להיות ימני בפומבי בישראל הדמוקרטית".
      מה זה ציטוט של יגאל עמיר ?

      ואידך - זיל גמור.

      מחק
    10. מר' אלי סט. שוב אתה נתפס לקטנות. אשמח אם תתייחס לטיעונים המנומקים והמפורטים שלי, ואולי תשכנע אותי שדבריו של דוד אסף במאמר אכן נכונים.

      אגב, אכן מסוכן להיות ימני בישראל. יעידו על כך אין ספור חקירות משטרה וכתבות רצח אופי בתקשורת למי שלא מיישר קו.

      מחק
    11. בדרך כלל אינני נוהג להגיב לדברי כותבים אנונימיים, אומר רק זאת: מי שמשווה את יישובי חומה ומגדל, שהוקמו בתקופת 'המדינה שבדרך' וכאשר השלטון בארץ היה שלטון בריטי, למאחזים הבלתי חוקיים שמוקמים על אדמת מריבה ובניגוד לחוקיה של מדינת ישראל, הוא בור ועם הארץ. מי שישוב שמסוכן להיו ימני בישראל וכיף להיות שמאלני, כנראה הגיע לביקור מהירח או ששכח שכבר ארבעים שנה הימין שולט במדינה.

      מחק
    12. ד"ר אסף.

      אשמח אם תתייחס לכל הטענות שלי, שלהן יש משקל רב בהרבה, ולא תיתפס כמו מר' אלי סט לכל מיני דברים פחות חשובים. אני לא חושב שאני בור ועם הארץ. העלבות זה לא סימן היכר לויכוח אינטיליגנטי או מכבד.

      הנקודה *החשובה* היא האם ישראל היום יותר קיצונית (כפי שטענת) או פחות קיצונית מלפני 70 שנה (כפי שאני טוען). אין ספק שבהשוואה אובייקטיבית ישראל היום הרבה יותר פשרנית מאשר אז, וזאת בניגוד למה שכתבת במפורש במאמר עצמו (שהוא מעניין מאד, ולמדתי ממנו לא מעט). הקו של הנהגת המדינה דאז היה ניצי במובהק, וזכה לקונצנזוס רחב, מציבור שהיום חושב ומצביע הפוך (אותן מפלגות למעשה, אבל שחושבות הפוך).

      גם ההתיישבות העובדת הייתה מאד ניצית. פרויקט חומה ומגדל הוא אכן דוגמה לאידיאולוגיה הקיבוצית של אז שהאמינה בהקרבה, בהסתכנות לשם המטרה, בהתיישבות ובקביעת עובדות בשטח. וכן, גם בגירוש ערבים והתיישבות על אדמותם או בבתיהם.

      בקשר לאדמת מריבה, אין ספק שאז המנדט הבריטי היה השלטון החוקי בא"י על-פי משפט העמים, ובמפעל חומה ומגדל היה משום הפרה של מדיניותו המוצהרת של אותו מנדט. ובל נטעה, אני בעד חומה ומגדל וטוב שהוקמו הישובים. כל ארץ ישראל באותה עת הייתה אדמת מריבה. למעשה עד היום.

      עוד בקשר לאדמת מריבה, סלח לי אבל חניתה הייתה ישוב מבודד, לדעתי מחוץ לתחומי כל תוכניות החלוקה השונות, בטח זו שאושרה באו"ם. במובן זה היא יותר דומה לאיתמר מאשר לכל דבר אחר.

      אפשר להגיד שהזמנים השתנו, ואולי איתמר כיום לא נחוצה כמו חניתה דאז.
      אבל אי אפשר שלא לקבוע שהשלטון השמאל באותה עת היה ניצי יותר במובהק משלטון הימין כיום.

      אשמח לטיעונים ענייניים לדברים שכתבתי. טיעונים שמכבדים אותי ואת כותביהם. אני חושב שהבאתי דוגמאות למכביר. בטח לא מצפה להעלבות.

      מחק
    13. כמה טיעונים ענייניים:
      1. חניתה - עם קבלת ההחלטה באו"ם, יישובי הגליל המערבי שלא היו כלולים בחלוקה, שאלו את מנהיגי הישוב (בן-גוריון) כיצד עליהם לנהוג, והנהגת הישוב הורתה לכל ישוב לקבל את החלטתו אם להתפנות או לא. בחניתה, אחרי לילה ארוך של דיונים סוערים, התקבלה החלטה לקבל את הדין ולהישאר בנקודה, ואף להוות גשר של שכנות טובה בלב המדינה הערבית, ומלב המדינה הערבית - לישוב היהודי בארץ...
      2. טבנקין ואלתרמן, ככל הידוע לי, אימצו את רעיונות "ארץ ישראל השלמה" רק לאחר מלחמת ששת הימים.

      הזמנים והתנאים משתנים כל הזמן, אבל צריך לנסות לא לעשות מיש-מש מהעובדות.

      מחק
    14. לא נורא אם בורח לך. יש חיתולים למבוגרים

      מחק
  2. Samuel Zemurray was instrumental in obtaining the Exodus ship for the Haganah, which would explain its Honduran registration as Zemurray's United Fruit Company, a company much influential at the republic of Honduras

    השבמחק
  3. המדינה הערבית, על פי תכנית החלוקה, כללה את כל הגליל המערבי כולל רצועת החוף מראש הנקרה לאכזיב, נהריה ועכו. גם נצרת במדינה הערבית וכך גם הערים: יפו, אשדוד, אשקלון, באר-שבע, לוד רמלה ופרוזדור ירושלים. אפילו ירושלים רבתי עצמה בחסות האו"ם ולא בריבונות יהודית. קוצר ראות? טעות של הערבים?

    במלחמת השחרור (הנַכְּבָּה) לא הסתפקה ישראל בהגנה על השטח שהקצה לה האו"ם אלא כבשה את כל האמור לעיל. לכן אין מנוס מן המסקנה ההגיונית שאם "המעט הטריטוריאלי שהיהודים קיבלו בתכנית זו הוא בעצם עולם ומלואו", התפשט והתרחב כל-כך, הערבים יסכימו לצמצם עצמם ולהתכנס בגבולות יהודה, שומרון ורבע ירושלים בלבד.

    נלך להיגיון הבא: במשך 18 שנים מאז החתימה על קווי שביתת הנשק (הקו הירוק) לא השלימו הערבים עם תבוסת הנַכְּבָּה, התחמשו והתאמנו לא בשביל לתקן את קוצר ראותם 18 שנים לפני כן אלא כדי למחוק את ישראל כליל עם שלושה צבאות, מדרום, ממזרח ומצפון. ההיגיון שלהם הבטיח הגשמה מלאה שתסתיים בטבח יהודים, והוא בא לידי ביטוי בהכרזות מנהיגיהם מול המון מתלהם. התוצאה הכזיבה ולכן ההיגיון אומר לנו שהפעם לא יתלו יהבם בקוצר ראות. לא עוד.

    "תנו רבנן: כשחלה רבי אליעזר, נכנסו תלמידיו לבקרו. אמרו לו: רבנו, למדנו אורחות חיים ונזכה בהן לחיי העולם הבא. אמר להם: היזהרו בכבוד חבריכם, ומנעו בניכם מן ההגיון."

    רש"י מפרש היגיון כ"שיחת ילדים" היינו, שיחה בטלה.

    השבמחק
    תשובות
    1. דודו אלהרר מציע לנו ל"המנע מן ההגיון" - דהיינו "שיחה בטלה".

      עצה קצת מוזרה לקוראי אתר המוקדש לדברי "הבאי, הבל ושטות".

      מחק
    2. קטונתי. לא אני המציע. גדולים וחכמים ממני הורו במפורש.

      מחק
    3. אורי צבי גרינברג, כאשר ראה את צהלות השמחה בהכרזת המדינה, אמר: שמחה כזאת, צהלה כזאת, ראה עם ישראל רק פעם אחת בתולדותיו: כאשר רקדו סביב העגל [כך כותב ישראל אלדד, בספרו מעשר ראשון].

      מחק
    4. בן גוריון עצמו אמר שמי שרוצה להיות ריאליסט בישראל צריך להאמין בניסים. כך שדודו אלהרר אומר דברים נכוחים.
      אגב, טיעונים רציונאליים, מלומדים ואקדמיים הביאו לא פעם לאסונות. הבולט שבהם הוא אוסלו, שהוא ישום בפועל של רעיונות תיאורטיים מהאקדמיה בחיים האמיתיים. ניסיון שנחל כישלון חרוץ, והביא למותם של אלפים משני צדי המתרס. ומה היה קורה אם היו נסוגים מיו"ש והינו חוטפים קסאמים על ת"א?

      מחק
  4. עלי כהן שהיה ילד בכ"ט בנובמבר1 בדצמבר 2017 בשעה 7:11

    הזוית המיוחדת במינה שבה סקר עבור קוראי הבלוג "עונג שבת" דוד אסף ראוייה בהחלט לצל"ש מיוחד. גם הגילוי עבור ה"ישישים" שבינינו וההבהרה על המיקום של "לייק סקסס" ו"פלשימג מדואוס". אירועי ה-29 בנובמבר 1947 שזכורים לכל מי שכבר היה באותם ימים רחוקים בחיים וחי בפלשתינה (א"י)ף שהתאריך המיוחד הזה , השמחה האדירה, ריקודי ההורה באחובות (ובפלשתינה המתעוררת ליום חדש -30 בנובמבר בעוד בניו יורק היה זה עדיין ה-29 (כ"ט) בנובמבר. זה אחד המאורעות המסעירים שזכור לכל מי שחווה אותם כאירוע מדהים שכבר בהמשכו נודע על נרצחים באוטובוס של "אגד" מנתניה לירושלים, ושריפת המרכז המסחרי בממילה שבישרו לכל מי אחד שהימים הקרבים לא יהיו קלים. את הילד שבי ניתן לראות רכוב על משוריין בריטי שעליו היו רכובים ילדים ב"משולש" הירושלמי בצילום המפורסם של דוד רובינגר ז"ל. אירוע של פעם בחיים. בהמשכו של היום המיוחד הזה "תפסתי טרמפ" על תלת אופנוע (אופנוע עם סירה) של משפחת רפאלי עם דגל כחול לבן בחזית ואצל דודו רפאלי בן גילי גם כובדנו בארוחת צהריים קלה.תוך זמן קצר לאחר התאריך המיוחד הזה נאלצתי כמו ילדי כיתתי האחרים בבית הספר תלפיות לחפש בית ספר אחר ובית הספר תלפיות נסגר בשל סכנת התחבורה והאוטובוסים בקו 7 רושתו בתחילה נגד אבנים עד שהתנועה בין מרכז העיר לתלפיות הפכה לבלתי אפשרית .

    השבמחק
  5. א) הבה נזכור כי בריטניה, המנדטור, אף היא דחתה את החלוקה המוצעת, שבעצם הייתה המלצה ולכן ברוב של 2 נגד 1, "החלוקה" קרסה, נפלה ואיננה, חוץ מהדבקות של המדינות שקובעות משום-מה, שירושליםם עדיין בחזקת "בונאמת". אגב, בתוכנית הבינאום, נקבע שהדבר רק למשך עשור ולאחר מכן, יש לקיים משאל-עם בעיר, שגבולותיה השתערו עד דרום רמאללה, מעלה אדומים וכללה בית לחם (כדי להבטיח רוב ערבי ונוצרי).

    ב) נימה אישית, בתקופת היריד הבינלאומי שלך 1964, היינו, תלמידי הישיבה התיכונית "חפץ חיים" בפורסט-הילס, מתפלחים החוצה מדי פעם וזונחים הלימודים והולכים ברגל לאתר.

    השבמחק
  6. זה מקסים!!! תודה על המאמר מאיר העינים בטקסט ובתמונות. אז מה אם יש כאן גם נגיעות פוליטיות?! הכותב הוא בן אדם (רק למלאכים אין דעות פוליטיות. להם יש דעות דתיות, ודי להם!). הפצתי את המאמר לכל ידידי ומשפחתי. שיהנו גם הם מהזכרונות, מהעובדות, מההיסטריה שמלווה אותנו עד כאן.
    פנחס אופק

    השבמחק
  7. מלבד מבנה העצרת הכללית עצמו ושביל יצחק רבין יש בפארק פלאשינג מדואז פריט נוסף מארץ ישראל שלא הוזכר: ביריד העולמי שנפתח בפלאשינג מדואס בשנת 1964 השתתפה גם הממלכה ההאשמית של ירדן. עמוד רומי עתיק ממקדש ארטמיס בג'רש, שהיה חלק מהביתן הירדני ביריד, הושאר במקום כמתנת המלך חוסיין לעיר ניו יורק. העמוד מהמאה השניה, ממוקם ממש בחורשה הקטנה שמאחורי היוניספירה.

    http://forgotten-ny.com/wp-content/uploads/2017/10/jerash.jpg

    http://jsah.ucpress.edu/content/ucpjsah/74/3/343/F1.large.jpg

    השבמחק
  8. טיול מעניין ורשימה מרתקת. תודה!! תמיד אפשר לראות שמנסחי האמנות והמסמכים מקפידים על כל מילה אבל הפוליטיקאים מתאימים את הדברים לנוחיותם ואז לא זוכרים את הניסוח המקורי שאליו התכוון המשורר. כמו שאתה מדגיש למשל "מדינה ערבית" הפכה למדינה פלשתינית.
    בהצעה המקורית שהגיש וייצמן לבלפור נאמר:
    "His Majesty's Government view with favour the re-establishment in Palestine of a national home for the Jewish people,
    שכמובן שונה ל: establishment איזה הבדל מהותי בהשמטה קטנטונת.
    שוב תודה על פוסטים מעניינים
    שבת שלום

    השבמחק
  9. הערכה והוקרה לפרופ. דוד אסף.
    כל הכבוד לך על הדיוק בכתבתך המקיפה בהקשר למקום התכנסות עצרת האו"ם ב-FLUSHING MEDOWS PARK , להחלטה על חלוקת הארץ. מזה שנים, מרבית הפרסומים בתקשורת סיפרו על ההתכנסות ב'לייק סקסס', מפני ששם כיכב מיודענו אבא אבן, וכפי שפרסמת היום, כך כתב גם עמוס עוז בספרו, והוא הודה לי על התיקון. לאחרונה כל הפרסומים, עד אתמול, עוד דיברו על לייק סקסס, ואני הקטן כמובן תיקנתי, לשווא, לכולם.

    השבמחק
  10. לרב דוד שלום (אם יש רבנית יש כנראה גם רב...)

    יישר כוח על התיאור של פלשינג מדוז. גדלתי לא רחוק משם ואני זוכר היטב את היריד העולמי המדובר. חשוב שהבהרת את היחס בין לייק סקסס ופלגינג מדוז.

    רק "פרט קטן" דורש תיקון . האצטדיון Shea נבנה כבר ב 1964 כבית לקבוצה האגדית (אגדית בכשלונות שלה באותן שנים) - המֶטְס. אירוע היסטורי שהתרחש שם היה מופע של החיפושיות ב 1965 שעד כמה שנדמה לי התחיל את התופעה של קונצרטי רוק המוניים. כמובן שעקב הצרחות של המעריצות בקושי היה אפשר לשמוע את המוסיקה. בשנת 2009 האיצטדיון פורק (וחלקיו נמכרו לאוהדים אוהבי מזכרות) והמקום משמש כמגרש חניה לאיצטדיון החדש של המטס הנמצא בקרבת מקום.

    https://www.youtube.com/watch?v=M6DfG7sml-Q

    https://vimeo.com/184482110

    https://www.rollingstone.com/music/features/why-the-beatles-shea-stadium-show-was-even-greater-than-you-knew-20150814

    השבמחק
  11. אם כבר אז כבר משהו מפנקס הזיכרונות שלי. השנה הייתה 2001 ובדרבן שבדרום אפריקה, עמדה להתכנס וועידת האו"מ נגד הגזענות ושנאת הזר. הוועידה היתה אמורה לכנס ולסכם את דיוני ומסקנות ארבעת הוועידות האזוריות עליהן החליט האו"מ בהחלטתו 52/111 משנת 1997. אחת מאותן ארבע ועידות אזוריות הייתה הוועידה שהתכנסה בטהרן ושמסקנותיה היו:
    ישראל היא מדינת אפרטהייד ועל כן יש להטיל עליה חרמות ולגנות את המדינות התומכות בה.
    ישראל היא מדינת כיבוש. כיבוש הוא פשע נגד האנושות ומסכן את השלום העולמי.
    ציונות היא גזענות.
    מדינת ישראל מפרה את זכויות האדם של הפלסטינים.
    ישראל מבצעת רצח עם, פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות, ולכן יש לנהל מאבק מזוין מולה.
    אין שואה אחת. התייחסות לשואה בלשון רבים ממחישה כי אין כל ייחוד בשואת העם היהודי אל מול אסונות שעברו על עמים אחרים בעולם, כמו עבדות השחורים באפריקה או כמו השואה שמבצעת מדינת ישראל מול הפלסטינים.
    מדינת ישראל קיומה הוא בחטא כי הוקמה באמצעות טיהור אתני של הערבים בשטחה.
    לוועידה בדרבן הוזמנו גופים ישראלים כ"משקיפים" ביניהם "עדאלה" "מרכז מינרווה לזכויות אדם של האונברסיטה העברית שהביאו להנהלת הוועידה שורה של הצעות שהחוט המקשר ביניהן היה קביעת מודל אנטי ישראלי ואנטי ציוני שיהיה נר לרגלי מקבלי ההחלטות בוועידה.
    בממשלה החליט מי שהחליט שסגן שר החוץ – מיכאל מלכיור – יהיה זה שייצג את הממשלה בוועידה והוקמה ועדה בינמשרדית שמתפקידה היה בין השאר לנסות ולהגיב לעובדה שהוועידה כנראה תמצא דרך להצביע על חוסר הלגיטימיות של מדינת ישראל. משום מה החליט מי שהחליט במקום העבודה שלי (בתוך הממשלה) שאני אהיה חלק מאותו צוות. הצוות התכנס במשרד החוץ והחלו שם דיונים ודיבורים של נציגי משרדים שונים ובעיקר של משרד החוץ. לאחר שמרבית הנוכחים דברו וזרקו לחלל החדר רעיונות שונים, ביקשתי את רשות הדיבור ואז שאלתי לתומי: חברים יקרים הרי הדיון שיעלה בוועידה נועד לקעקע את היות מדינת היהודים- מדינת ישראל – מדינה לגיטימית. הטיעון העיקרי שלנו, לענ"ד, צריך להיות שמדינת ישראל הוקמה מכח החלטת העצרת הכללית של האומות המאוחדות 181 בה נקבע כי תוקמנה שתי מדינות בשטח ידוע של ארץ ישראל המערבית "האחת יהודית והשניה ערבית". אשר על כן איני מבין מדוע איני מוצא לאורך השנים בדברי נציגנו באו"מ את הטיעון שישראל הוקמה בשל החלטה לגיטימית של האו"מ, מעבר לזכויות ההיסטורית של העם היהודי בארצו כפי שציינו במגילת היסוד של המדינה היהודית היא מגילת העצמאות". בחדר השתרר שקט! היה זה סגן שר החוץ מר מיכאל מלכיור שאמר שהדברים ראויים.

    השבמחק
  12. שלא במקרה, באתר "דרך הימין" מתפרסמת היום כתבה מעניינת על היהודי החם מאיר לנסקי. נכתב שגם לנסקי ב"דרכו שלו", עזר לתוצאות ההצבעה.

    השבמחק
  13. כל הכבוד על המאמר המעניין, קראתי ונהניתי.
    לדעתי, כשהנהגת הישוב בראשות בן גוריון הסכימה לקבל את תוכנית החלוקה, הם הבינו היטב שהתוכנית הזו היא בסיס לשינויים.
    שינויים שיקבעו במלחמה שכולם ידעו שעומדת לפרוץ.
    הנהגת הישוב הניחה בוודאות שמלחמה זו עומדת לפרוץ שנים לפני שפרצה ובמשך השנים נעשו דברים רבים שתכליתם להתכונן למלחמה.
    (ראו גם את ספרה של פרופ' אניטה שפירא "חרב היונה").

    ביבי וחוטובלי מתיחסים אל יהדות ארה"ב כפי שהם מתיחסים אל כל מי שמבקר אותם או חולק על דעתם, בין אם זה עתונאי, חבר מפלגה יריבה או כל אחד אחר.
    שיטתם היא לפגוע בטוענים במקום להתייחס עניינית לטענות.
    מטרת השיטה היא להשתיק את המבקרים / חוקרים / שופטים / קצינים במיל' וכ"ו

    השבמחק
    תשובות
    1. חוטובלי אמרה ליהודי ארצות הברית את האמת הבלתי נעימה: הם חוששים יותר מכל דבר אחר, משרות בניהם בצבא. כל מי שמדבר עמם שומע ברגע של אמת את החרדה הזאת.
      אין זה אומר שאינם אוהבים ותורמים ופעילים למען המדינה. אבל דבר אחד הם לא: לא מתעוררים בלילה וחושבים: היכן הילד שלי נמצא עכשיו: בסיור, במארב, באימון, הוא מוציא עכשיו מחבל ממיטתו, או שהוא ישן על מיטתו בשלווה, לאחר לילות ארוכים של פעילות מבצעית.

      כל הסיפורים על תרומתם, בכסף ובפעילות - נכונים. אבל מספר הבאים לשרת בצבא אפסי. [במלחמת השחרור היו יותר - גח"ל ומח"ל וטייסים מתנדבים, והקצין הבכיר מייק סטון שהצליח ליהרג מכדור של כחותינו, ועוד].
      כל זה אינו מבטל את נכונות דבריה הבלתי נעימים לשמיעה, של סגנית שר החוץ חוטובלי.

      מחק
    2. יצא לי החוטובלי3 בדצמבר 2017 בשעה 13:32

      תחליף את המילה 'אמריקאים' במילה 'חרדים', ואופס - הכל נכון ואמתי...
      גם חוטובלי עצמה לא הייתה בצבא וגם ההורים שלה לא היו צריכים להתעורר בלילה ולחשוב איפה נמצאת הבת שלי.

      מחק
    3. ילדיהם של יהודי ארה"ב אינם משרתים בצה"ל (ברובם) מכיוון שהם אזרחי ארה"ב.
      אילו רצו היו עולים לישראל ונהנים מהיתרונות והחסרונות של הבחירה בישראל.
      הנסיון להציג את יהודי ארה"ב כמשתמטים מ"חובתם" כלפי ישראל הוא שטות במקרה הטוב וחוסר יושר במקרה של חוטובלי.
      חובתם היא כלפי ארצם, ארה"ב, שם הם משלמים מס הכנסה ומשם, אם יצטרכו, יצאו למלחמה.
      מי שזה לא נעים לו לשמוע, שיסע לאמריקה, ואנא יואיל בטובו לקחת איתו את חוטובלי.
      ובא לציון גואל.

      מחק
  14. הגעתי לבנין הענק בגלל הדגם של ניו-יורק. לדעתי - אטרקציה מדהימה, ביקור חובה, ואחד האתרים היותר שווים והפחות מוכרים בניו יורק רבתי. לאחר כמה סיבובים סביב הדגם הענק (כפליים ויותר ממגרש כדורסל!) הסתובבנו בשאר חלקי הבניין. בפרוזדור צדדי ארוך היתה תערוכה של פעילות האו"ם במקום: צילומים, מסמכים, הסברים. התקדמנו במסלול הזיגזגי, כדרכן של תערוכות, ולפתע עצרנו נדהמים: חלל שלם שהוקדש להחלטה אחת בלבד - 181, החלטת האו"ם על תכנית החלוקה, אבל על הקמת מדינה. מרגש ומפתיע, ובלתי מוכר. לא הבנתי מהכתבה האם תערוכה זו עדיין מוצגת או נעלמה, כמו אצטדיון שיי שהיה סימן הכר. בביקור שני עם משפחתי התבלבלנו בדרך לבנין, כי האצטדיון נעלם.

    השבמחק
    תשובות
    1. אני לא יודע מתי בדיוק ביקרת שם, אבל נכון להיום אין שם שום דבר מעבר למה שתיארתי. לא תערוכה, לא מסלול זיגזגי ולא חלל - כלום. את איצטדיון שיי הרסו בשנת 2009 לטובת מגרש חניה ענק.

      מחק
  15. בני בית הלחמי2 בדצמבר 2017 בשעה 6:20

    הערות לגאוגרפיה של ניו יורק: מוזאון קוינס, שבו ביקר דוד אסף, אינו בקצה רובע קוינס אלא במרכזו, והצצה במפה תראה זאת. Lake success, לעומת זאת, היא מחוץ לשטח השיפוט של העיר ניו יורק, ובאמת צמודה לקצה רובע קוינס. הבלבול בין שני המקומות נובע מן העובדה שחלק מן הדיונים המקדימים בשאלת פלסטינה נערכו בלייק סקסס בין ה28 לאפריל וה15 למאי 1947. בין ה16 לספטמבר וה29 לנובמבר התנהלו הדיונים בקוינס.

    השבמחק
  16. מעניין מאד.

    האם גם אלתרמן טעה כשמיען את שירו הידוע ל"אנדריי גרומיקו, לייק סקסס, קרית או"ם" או שנאומו של גרומיקו לא היה בעצרת הכללית?

    השבמחק
    תשובות
    1. כפי שכבר העיר בני בית הלחמי: חלק מהדיונים של מליאת האו"ם נערכו בלייק סאקסס, למשל ההחלטה לשלוח לארץ ישראל את ועדת החקירה מטעמה (אונסקו"פ). אז, ב-14 במאי 1947, נשא גרומיקו את נאומו הידוע בלייק סאקסס, שבו תקף את הבריטים וקבע כי ליהודים יש זכות למדינה משלהם. שירו של אלתרמן 'בטלגרף לגרומיקו' התפרסם במדורו 'הטור השביעי', בעיתון 'דבר', 16 במאי 1947, כך שאלתרמן לא טעה כלל.

      מחק
  17. ראוי לזכור, לצד משה שרת, אבא אבן ושאר מדינאינו, שבסופו של דבר ההצבעה של ארה"ב ובעקבותיה מדינות אמריקה הלטינית לטובתנו היתה בעיקר בזכותו של אבא הלל סילבר. ה-ר-ב ה-ר-פ-ו-ר-מ-י אבא הלל סילבר.

    השבמחק
    תשובות
    1. הלוואי וממשיכי דרכו של אבא הילל סילבר בקהילה הרפורמית בארה"ב היו מגיעים לקרסוליו.
      מכיר מישהי רפורמית מארה"ב (בת כ-60) שהייתה תומכת ישראל מושבעת, עם תרומות והכל. והיום עברה לג'יי סטריט. בנותיה בכלל כבר בקצה השני של הספקטרום, עם תמיכה מוחלטת בצד הפלסטיני.

      מחק
  18. הכי קל להיות פסימי. אם המציאות לא קלה;כמו בארץ הזו- אז תמיד יצאת גדול. אם קורים דברים טובים אז ..."מי זוכר לך" את נבואות הזעם.
    הרויזיוניסטים הם בעצם.... חמוצים!
    ומנגד יש מחסור גדול באופטימים

    השבמחק
  19. שלמה צוקר, ירושלים6 בדצמבר 2017 בשעה 14:06

    אהבתי את הרשימה, המעוררת מחשבה והמיית לב, על ה"הערות פוליטיות" שבה, שהן דווקא "ממין העניין". באותו לילה גורלי נמצאתי באחוזה חשאית, סמוכה לעיירה Bandol השוכנת לחוף הים התיכון של פרובנס, בקרב כרמים, חורשות זית ודקלים, בתוך קבוצות פליטי שואה ממחנות העקורים בגרמניה עם צעירים מצפון אפריקה, בהמתנה להעפלה לארץ-ישראל. מספר פעמים הוסענו אל מקום ההפלגה והוחזרנו, מפני שהחשאיות לא הייתה מספקת. בחורים מן ה"הגנה" פיקדו על המחנה שבאחוזה והנהיגו בו משמעת קפדנית. כולנו חויבנו להתפקד יום-יום במסדר, גם ילדים כמוני וגם נשים וטף. בתקווה שהחלטת האומות תהיה לטובה, הוכן מבעוד יום יין, שנקנה מבעלי האחוזה, מן החביות שבמרתף. לאחר כשבועיים הפלגנו בספינה שלא עגנה באיזה נמל אלא בלב ים מול חוף שומם, שאליו ירדנו במדרון תלול והושטנו אל האנייה בסירות גומי, על ידי אותם בחורים, "שנשאו את עמם עלי שכם". זו הייתה היכרותי הראשונה עם הציונות הריאליסטית. "מזל שבמלחמת תש"ח, העיר העתיקה של ירושלים לא נפלה לידינו", אמר לי איש הקיבוץ הדתי, שבו הייתי חבר בשנות החמישים, "שאז היו מעלים את בעיית חידוש עבודת המקדש, עם כל הפק"ל..." מנהיג תנועת הפועל המזרחי, משה שפירא ז"ל, היה המתון שבמנהיגי ישראל, אבל יורשי יורשיו כרתו ברית עם יורשי השלטון מידי אנשי ה"חזון והמליצה", והם מסרו אותו לחומדי הנחלות "בארץ חמדה", שבחמדת נכסים העוטה המתיימרת בחזון ובקלות דעת מסכנים את שהשיגה הציונות.

    השבמחק
  20. תודה על הכתבה המעניינת והטיול המרתק שתיארתם. יצאתם עצובים מהמוזיאון, אבל, ניתן בהחלט לעשות ולקוות לשינוי כפי שכתבת "אפשר היה להקצות איזו פינה צנועה ולהציג בה כמה צילומים"!!
    פשוט פונים במייל או בהתקשרות אחרת להנהלת המוזיאון ומציגים את הבקשה//כוונה לתוספות הנדרשות........
    בהצלחה.

    השבמחק

הזינו את תגובתכם בחלון התגובות. אחר כך פתחו את הלשונית "הגב כ:", לחצו על "שם / כתובת אתר' ורשמו את שמכם (אין צורך למלא את 'כתובת אתר'). נא רשמו שם אמיתי (מה יש להסתיר?) או כינוי, והימנעו, ככל שניתן, מ'אנונימי'. לבקשה 'הוכח שאינך רובוט' הקליקו על העיגול – זהו.

מגיבים שאינם מצליחים להעלות את תגובתם מוזמנים לכתוב אליי ישירות ואני אפרסם את דבריהם.

תגובות שאינן מכבדות את בעליהן ואינן תורמות לדיון – תוסרנה.