יום שני, 27 בפברואר 2017

הכתובת הייתה על הקיר: שעות פתיחה; מצוינות; קופת חולים

א. לא אקטואלי

על שער הרחמים, בחומה המזרחית של העיר העתיקה, שנסתם באבנים על ידי העות'מאנים במאה ה-16, מסופר כי הדבר נעשה בשל אמונה עממית שדרכו יוכל משיח היהודים להיכנס להר הבית.

חלופה חילונית לאגדה זו מצא בני עורי באזור תחנת האוטובוסים המרכזית בירושלים.

השלט 'שעות פתיחה' אולי מבטא איזו תקווה כמוסה...

צילום: בני עורי

ב. מצוינות גרמנית כבר מאה שנה...

השלט הזה הונח בחלון הראווה של חנות משקפיים ירושלמית.

איכשהו, יש כאן איזו צרימה. יש כאלה שעדיין קצת קשה להם להתחבר ל'מצוינות' הזו.

צילום: בני עורי

ג. איך מתרגמים לאנגלית קופת חולים?

בבית החולים הדסה עין כרם יש תרגום מוזר ביותר בשלט המפנה ל'קופות חולים'.

מה שמכונה אצלנו 'קופת חולים' – המצאה ישראלית ייחודית שראשיתה ב-1911, בימי העלייה השנייה  מתורגם בדרך כלל לאנגלית כ-Health Care Service או בראשי התיבות: HMO, שמובנן הוא: Health Maintenance Organization. כמובן שאין כזה דבר HMO's.

אבל אנשי הדסה עין כרם הלכו, כנראה, אל המתרגם המוסמך ביותר בימינו 'גוגל טרנסלייט' ומצאו: Sick Funds, שפירושו קרנות תמיכה בחולים.

צילום: אפרת קמפניינו


ואפשר לשמוח שהתרגום הממוחשב לא הנפיק צירוף כמו Sick Monkeys (קוֹפוֹת חולות).



יום שישי, 24 בפברואר 2017

מזמור שיר לעונג שבת

אם יש בלוג אז צריך גם המנון, ויש לנו שניים כאלה ובמגוון סגנונות.

א. עונג שבת, 'בצליל מסולסל'

מין מתנת יום הולדת לבלוג עונג שבת קיבלתי מהזמרת המצוינת יונית שקד גולן, שהוציאה לפני כמה שבועות סינגל ראשון מתוך אלבום הבכורה שלה רחוק מדאגות. השיר שאותו היא כתבה, הלחינה ושרה נקרא 'עונג שבת'. המעבד המוזיקלי הוא דניאל סלומון.

הנה הוא:



ואלה המילים (ותודה ליונית):

כְּשֶׁהַבֹּקֶר נִפְתָּח בִּצְלִיל מְסֻלְסָל, 
זֶה סִימָן שֶׁהִגִּיעַ שִׁשִּׁי. 
נִקְיוֹנוֹת, בִּשּׁוּלִים וּקְנִיּוֹת מְלֹא הַסַּל
מְחַכּוֹת כְּבָר מִיּוֹם חֲמִישִׁי.

מִכָּל הַדִּירוֹת מִתְמַזְּגִים הַצְּלִילִים,
בַּחוּץ שָׁטִיחַ נֶחְבָּט, 
אִמִּי תְּנַצֵּחַ עַל כָּל הַסִּירִים,
מַטְעַמִּים תְּתַבֵּל לְשַׁבָּת.

עֹנֶג שַׁבָּת, הַמַּתְחִיל בְּשִׁשִּׁי, 
חָמוּץ, מָלוּחַ, מָתוֹק.
עֹנֶג שַׁבָּת, שֶׁלִּי הָאִישִׁי,
הוּא זִכְרוֹן יַלְדּוּתִי הָרָחוֹק.
הוּא זִכְרוֹן יַלְדּוּתִי הָרָחוֹק.

וְיוֹדַעַת אֲנִי כִּי בַּחֲצִי הַיּוֹם
הַבַּיְתָה אָבִי יְמַהֵר
מָלֵא מַמְתַּקִּים עַל שֻׁלְחַן יַעְרֹם
בֵּינֵינוּ אוֹתָם יְפַזֵּר.

אִמִּי הַנֵּרוֹת תַּדְלִיק וּתְבָרֵךְ
תֹּאמַר כִּי שַׁבָּת נִכְנְסָה.
מִקְלָחוֹת נִזְדָּרֵז לְסַיֵּם, נֵעָרֵךְ,
עַל שֻׁלְחָן הַמַּפָּה מְכַסָּה.

עֹנֶג שַׁבָּת...

בְּבֹקֶר שַׁבָּת, כְּשֶׁכֻּלָּם יְשֵׁנִים,
רֵיחַ לֶחֶם קָלוּי מִתְפַּזֵּר.
מַקְצִיף לוֹ אָבִי מַשְׁקֵה עֲנָנִים, 
מִקָּפֶה שֶׁרֵיחוֹ מְשַׁכֵּר.

הַשֻּׁלְחָן כְּבָר עָרוּךְ, יָפֶה וּמַזְמִין,
מְעִירֵנוּ אָבִי בִּנְשִׁיקָה. 
סָלָטִים גְּבִינוֹת, פוּל אוֹ חַמִּין,
וְאִמִּי לְיוֹם הִיא מַלְכָּה.

עֹנֶג שַׁבָּת...

כְּשֶׁהַשַׁבָּת כְּבָר כִּמְעַט מִסְתַּיֶּמֶת,
מִשְׁתַּלֵּט לוֹ עֶצֶב גָּדוֹל.
עַל שַׁבָּת הַבָּאָה כְּבָר חוֹלֶמֶת,
הַלְוַאי לֹא הָיוּ יְמֵי חוֹל,
הַלְוַאי לֹא הָיוּ יְמֵי חוֹל.

עֹנֶג שַׁבָּת...

ב. עונג שבת, ביידיש

ולמי שמעדיף את עונג שבת שלו עם טאץ' אשכנזי יותר, הנה הביצוע הנהדר של לואי דָנְטוֹ לשיר נהדר ביידיש שנקרא 'עונג שבת', ובמילים אחרות, ארומטיות יותר, 'עוֹיְנֶג שָׁבֶּס'.

על גלגוליו של שיר זה כתבתי ברשימה לכבוד יום ההולדת השלישי של הבלוג, כאן, וזו הזדמנות לחזור ולאוורר אותה, ולוּ לצורכי השוואה עם שירה של יונית שקד גולן. האוכל ממלא תפקיד חשוב בשני השירים...

דפי התווים של 'עונג שבת', ניו-יורק 1914 (מקור: ספריית הקונגרס האמריקני)

לא רבים מכירים את השיר היפה והמתקתק הזה, שניחוחות של שמאלץ וקוגל אופפים אותו. השיר נכתב בשנת 1912 או 1913 על ידי שלמה שמולביץ, שנקרא גם סולומון סְמוֹל (1943-1868). שמולביץ זכור לטוב בשל היותו המחבר והמלחין המקורי של 'מכתב לאמא', שיר שהקדשתי לו רשימה מיוחדת בעונ"ש.

שלמה שמולביץ (מקור: ספריית הקונגרס האמריקני)

הנה 'עונג שבת' שלו בפי אחד מגדולי זמרי העם ביידיש, החזן לואי דנטו (2010-1929). ההקלטה נעשתה במונטריאול בשנת 1991.





השיר שולב בהצגה שנקראה 'לעבעדיקא יתומים' (היתומים החיים), שנכתבה על ידי השחקן והמחזאי הפורה איזידור (יצחק) זוֹלוֹטָרֶבְסְקִי (Zolotorevsky). לא הרבה ידוע על ההצגה פרט לכך שהיא זכתה כנראה להצלחה והוצגה פעמים רבות בשנים 1914-1913 ב-People's Theater ('פּיפּלס-טעאַטער') שברחוב באוארי 201 (Bowery) בניו יורק. כוכב ההצגה היה יעקב אדלר, אך את השיר 'עונג שבת' שרו כדואט אנני טוֹמָשֶׁבְסְקִי (אחותו הצעירה של השחקן המפורסם בוריס טומשבסקי) ופיטר (פתחיה) גְרָף. השיר הולחן על ידי יוסף רוּמְשינסקי (1956-1881), מגדולי המלחינים של תיאטרון היידיש האמריקני, שחתום על מאות רבות של שירים.

שלמה שמולביץ, לידער, ניו יורק 1913, עמ' 160-159 

קשה לתרגם את השיר בחרוזיו, ולכן נסתפק בתרגום מילולי (שהכין עבורי יהושע מונדשיין ז"ל):
העונג שבת בכל בית יהודי, 
בטוהר, ביופי, גדוֹלה היא הנחת, 
הפינות זוהרות וכל מאכל מוכן כדבעי, 
על כל פנים שרויה שמחה.   
חלות נאות מונחות על השולחן, 
מכוסות במפית צחה, 
בחיי, כל הבית מריח 
 מצימֶס, מרק, בשר ודגים.  
הוא בא מבית הכנסת ואומר לרעייתו: 
'שבת שלום', בניגון ובנועם לשון 
והיא משיבה לו: 'שבת שלום'.  
אחרי הסעודה ואחרי הזמירות, 
כשהנר כבה, 
אז מתחילים להרגיש את עונג שבת... 
אין שום דבר טוב יותר עבור שבת.                               
                                                                                            [תרגום של גרימי גלעד]
   פזמון העונג שבת הוא טוב מאוד ונעים,                      הו מה נעים הוא עונג של שבת,
   מפני שרק השבת מביאה מנוחה ליהודי,                        רק בה ינוח היהודי מעט.
   הוא [היהודי] מתחדש, משתחרר                                 מוצא מנוח וכוח,
   העול הקשה יורד,                                                    עוּלוֹ של חול מוּסר,
   שמח כמו בן מלך                                                     שבוע זה אותו ישא
   זה מחזק אותו לכל השבוע,                                        כולו פורח, שמח,
   ברוח ובמזל,                                                           רוחו טובה עליו,
   העונג שבת הוא כמו תכשיט יקר.                                עונגה של השבת  תכשיט זהב. 

בבוקר הוא הולך להתפלל בבית הכנסת, 
החזן וה'משוררים' שרים שם לרוב 
הוא בא אחר התפילה, ורק כדי להעביר את הזמן, 
חוזר הוא על הניגונים לפני אשתו...   
היא מביא את הצ'ולנט שהוא ממש לתפארת, 
הקוּגֶל, המעיים (קישקע), שממולאים בדברים טובים... 
הכל מעשה ידיה. 
זה מעדן! תגידו מה שתרצו.  
אחרי האוכל, תענוג
לשכב לישון, 
לכבוד שבת. 
אחר כך מצא אצלה כוסית של משקה חם 
שהיא הכינה עוד מערב שבת. 
אין שום דבר טוב יותר עבור שבת. 
   פזמון...

יותר ממאה שנים מפרידים בין שני השירים הללו, של שלמה שמולביץ מכאן ושל יונית שקד גולן מכאן, ובכל זאת יש דבר אחד גדול משותף להם: עונג שבת מזוהה עם אוכל יהודי טעים...

וזה מזכיר לי את הסיפור המופלא שהביא אלתר דרויאנוב בספר הבדיחה והחדוד הנצחי שלו:

ספר הבדיחה והחדוד, א, תשט"ז, עמ' שיח
'זה מעדן! תגידו מה שתרצו'  הצ'ולנט והקישקע של מסעדת שמוליק כהן

יום רביעי, 22 בפברואר 2017

סיפורי רחובות: מיהו הנציב של ירושלים?

שילוט פרטי ברחוב הנציב 7 (צילומים: דוד אסף)

רחוב קטן יש במרכז ירושלים, שמפריד בין השכונות החרדיות 'בתי מונקאטש' ו'בתי ראנד' ממזרח, לבין 'כנסת ישראל', 'בתי מינסק' ו'בתי ברוידא' במערב, ושמו רחוב הנציב. זה השם המפורש שעליו מכריזים שלושה שלטים רשמיים ברחוב.

על שם מי נקרא הרחוב? האם על שם נציב המלח של אשת לוט, הנציב העליון, נציב קבילות החיילים?

לא ולא. הוא נקרא על שמו של הרב נפתלי צבי יהודה ברלין (1893-1816), פרשן ומחבר, ראש ישיבת וולוז'ין ומראשוני תנועת חיבת ציון, שלאחר מותו כונה בראשי התיבות הנצי"ב. על שמו יש כמה רחובות ברחבי הארץ (בתל אביב, בראשון לציון, בחיפה ובחדרה), וכמובן גם קיבוץ דתי בעמק בית שאן – עין הנצי"ב.

הרב נפתלי צבי יהודה ברלין (1893-1816)

ואכן, במפות העיר מסומן שם הרחוב בראשי תיבות:


וגם בספרו של דוד בנבנשתי, ירושלים רבתי: רחובותיה, אתריה ומוסדותיה, 1988, עמ' 77, נכתב הדבר במפורש:


סיור קצר ברחוב מבהיר את גודל המבוכה. כאמור, שלושה שלטים בלבד יש ברחוב הזה, ועל אף אחד מהם אין הסבר. ולא רק שאין הסבר, אלא שעל אף אחד אין גרשיים לציון ראשי התיבות ועל כולם נרשם סתם 'הנציב', בניקוד עברי מוזר ובתעתיק לטיני מופרך.

רחוב הנציב פינת רחוב בצלאל; שימו לב לתעתיק הלטיני
רחוב הנציב פינת רחוב התבור
אם תצליחו לקרוא, אז פעם היה כתוב כאן רחוב הנציב

אז איך בעצם מנקדים ראשי תיבות?

הגרסה הירושלמית היא 'הַנְּצִיב', אבל הגרסא דינקותא שלי היא שיש להגות את השם הַנַּצִי"ב, וכך גם נקרא הקיבוץ בשם עין הנַּצִי"ב, משום שראשי תיבות השם נפתחות בנַפתלי, שמנוקד בפתח.

באנגלית התקבע משום מה הכתיב Netziv ולא Natziv, ועם זה איך שהוא אפשר להסתדר. אך מה דעתכם על התעתיק Hanetzuv (הַנֶצוּב), שמופיע בצילום הראשון דלעיל? זהו בלי ספק תעתיק מוזר ביותר, שלא לומר מופרך.


(ׁתודה לצבי תמרי שהפנה את תשומת לבי)

בעלי התוספות

מנחם רוזנברג שעבר ברחוב מצא את השלט הרביעי של הרחוב, הַנְצִיב, אמנם ללא גרשיים ובניקוד שוואי, ובכל זאת לפחות יש עליו הסבר.

אלא שהשלט הושלך בצדי הדרך, בכניסה לבתי ראנד, לרגל עבודות שנעשות בכביש.

צילומים: מנחם רוזנברג

יום שני, 20 בפברואר 2017

פה ושם בארץ ישראל: גבול תחום השוטטות; מבצר ארומטי; בירתנו

א. שילוט-פואטיקה

רקפת סלע יצאה לה לטייל בטבע באזור לכיש. כמה מאות מטרים מצפון ליישוב החדש נטע (לשעבר מרשם), נמצאת שמורת טבע, אך אין בשטח שילוט שמסביר מה שמה, מה טיבה ומה יש בה. פה ושם פזורים שלושה-ארבעה עמודי שילוט המכריזים 'גבול שמורת טבע', אך הגבולות עצמם אינם ברורים כלל.


מה ששבה את לבה של רקפת היה השלט הזה, שיש לו ניחוח פואטי-פילוסופי: 'גבול תחום השוטטות'...

צילומים: רקפת סלע

ב. ארומה בשטחים

צילום: שמריה גרשוני

באחד הלילות האלה עשה שמריה גרשוני את דרכו בשומרון, ושם, מדרום להתנחלות איתמר, שזפה עינו שלט שהציבה מחלקת התיירות במועצת שומרון, שמצביע על 'מבצר ארומה' (חורבת אל-עורמה). 

ארוּמה הוא אתר תנ"כי שנזכר בספר שופטים פעם אחת בלבד: 'וַיֵּשֶׁב אֲבִימֶלֶךְ, בָּארוּמָה' (ט 41). בתרגומי התנ"ך המקובלים, כמו קינג ג'יימס, המקום נקרא Arumah, כפי שמנוקד בתנ"ך.

אז מאיפה הגיע הכיתוב Aroma?

אולי מישהו במחלקת התיירות שתה יותר מדי קפה ברשת הידועה  תהה שמריה  ואולי הוא סתם בעל חוש ריח מפותח במיוחד...

כאן, על פסגת תל עורמה, יוקם אולי יום אחד סניף של קפה ארומה (מקור: Biblewalks)

ג. בירה אחת לשני עמים

בתחרות הלא-נושאת פרסים על השם השנון, זוכה הפעם 'בירתנו', מרכז הבירה הירושלמי שברחוב ינאי...

צילום: טובה הרצל

יום שישי, 17 בפברואר 2017

היום יום הולדת: בלוג עונ"ש בן שש

איור: נעם נדב

א. ביום חגנו...

עוד שנה עברה על בלוג עונג שבת, ושוב אני שמח לחגוג עם הקוראים את הלא יאומן (לפחות מבחינתי).

ב-19 בפברואר, בעוד יומיים, נציין מלֹאת שש שנים לעלייתו של הבלוג לאוויר המרשתת. שמחה גדולה לי, וגם לקהילת האוהדים הגדולה שבכל פעם מפתיעה ומשמחת אותי מחדש. זו אפוא הזדמנות להגיש לקוראי הבלוג מעין סיכום שנתי.

נכון להיום התפרסמו בבלוג עונ"ש מאז היווסדו 1,198 רשימות ('פוסטים'). בדרך כלל, אני מפרסם שלושה פוסטים חדשים בכל שבוע, ומאז פוסט יום ההולדת הקודם התפרסמו כאן 144 פוסטים. לא רע...

במהלך השנה השישית אירחתי בבלוג כותבים רבים, קבועים וחד-פעמיים, וזו הזדמנות להודות להם. הלא המה (על פי סדר האלף-בית): רוחמה אלבג, ברוך גיאן, צבי (גרימי) גלעד, אלון גלעדי, שמריה גרשוני, אבנר הולצמן, אליהו הכהן, איתמר וכסלר, רמה זוטא, יהודה זיו, אסתר חומש-גופר, אסא כשר, גיא מירון, יובל מלחינדב מלר, מרדכי נאור, אבי נבון, יוסף (ג'פרי) סאקס, האחים אבי עוֹרי ובני עוֹרי (ביחד ובנפרד), נתן רועי, ארנון שמשוניניתאי שנאן, אביעד תאני. אני מקווה שלא שכחתי אף אחד...

תודה גם לאלה ששלחו לי רשימות פרי עטם, אך מסיבות שונות הן לא התפרסמו. תודה לידידי ושכני הטוב, המאייר נעם נדב, שעיצב את הלוגו הקבוע של הבלוג, ותורם בכל שנה ברכת יום הולדת חדשה ושנונה.

השמות שפורטו לעיל הם רק של אלה שכתבו פוסטים חתומים, אבל לצדם יש לזכור גם עשרות רבות של קוראים ששולחים לי כל הזמן מידע מרתק, צילומים מקוריים, קוריוזים משעשעים, וכמובן את מאות המגיבים – לעניין, ולפעמים גם שלא לעניין... תקצר היריעה (ולו גם הווירטואלית) להזכיר כאן את שמותיהם, ועל כן אסתפק בתודה אחת גדולה. בלעדיכם עונ"ש לא היה מה שהוא.

כשאני עובר ביעף על פני הרשימות הרבות שפורסמו בבלוג בשנה האחרונה, אני יכול להתפעל מהעושר והרבגוניות של הנושאים שמטופלים כאן: מעיסוק – יש יגידו אובססיבי – בזוטות ובשטויות (ככתוב בכותרת הבלוג 'ובמיוחד דברים של מה בכך, דברי הבאי, הבל ושטות'), ועד לעניינים אקדמיים שלא פעם יש בהם חידושים ותרומה של ממש לידע ולמדע (וכנאמר, שם, שם: 'כל דבר הנוגע ליהודים בפרט, וענייני מדינה, ספרות ומדע בכלל'). אני משתדל לשמור על איזון בין הקליל והמבדר לבין הרציני והחשוב, ונדמה לי שבסך הכול אני גם מצליח.

שירו של מחלק העיתונים
וכרגיל, מצעד הכתבות הנקראות ביותר שפורסמו כאן השנה:

עוד כתבות שזכו לשיעורי צפייה נאים: 

הרשימה של דב גביש, 'מה עושה טייס גרמני על בול ישראלי?', שפורסמה כאן רק לפני שבוע, זכתה מיד לאלפי צפיות ואף צוטטה בהרחבה בבלוג של עופר אדרת בעיתון 'הארץ', שגם ידע לפרגן ל'בלוג המצוין עונ"ש (עונג שבת)', (ועכשיו גם באנגלית).

הארץ, 14 בפברואר 2017 (צילום מסך)

והנה עוד כמה פוסטים נבחרים ואהובים שהופיעו כאן במהלך השנה האחרונה. בחירת העורך:

ומה בהמשך? יש ב'צנרת' עוד מאמרים רבים, מרגשים, מלמדים, מצחיקים, שיתפרסמו כאן בקרוב. אם רק יהיה כוח, בריאות וחשק.

ב. יהי זכרם ברוך

בשנה שעברה הלכו לעולמם כמה מקוראי הבלוג הידועים לי: הסופר חנוך ברטוב, אברהם חסיד איש כפר הרא"ה, פרופ' דן כספי, חוקר החזנות עקיבא צימרמן, משה (מושקו) רום בן קיבוץ סעד ואיש מושב שפיר, שלמד שנתיים מעליי בבית הספר המשותף בקבוצת יבנה...

וממש אתמול, וכמו תמיד בהפתעה גמורה, מת יעקב גרוס, במאי וחוקר תולדות הקולנוע העברי, והוא בן 67.

רק לפני שישה ימים בירך אותי יעקב ממיטת חוליו ליום הולדתי, והנה 'הָיָה אִישׁ – וּרְאוּ: אֵינֶנּוּ עוֹד'...

מתוך דף הפייסבוק שלי

ועכשיו, כשיעקב מת יש לי מה לפחד...

ג. מניה בעונ"ש

ועכשיו למשהו שונה לגמרי.

רמי נוידרפר, בלש האינטרנט הבלתי נלאה, הביא לתשומת לבי את הפריט המעניין הזה שנמכר לאחרונה בבית המכירות הפומביות 'קדם'. זוהי מניה בחברת 'עונג שבת וגמילות חסדים' מביוגראד (או בלגראד) שעל הים (Biograd na Moru), בקרואטיה של ימינו. התעודה נדפסה בזַאגרֶבּ בשנת 1921. 



אז מניות ו'תכנית עסקית' עדיין אין לנו. לבלוג עונג שבת גם אין מערכת או מזכירוּת, אין מחלקה טכנית או משפטית ואין מחלקת מינויים, אין אחראי לגרפיקה ואין מי שיטפל בזכויות יוצרים. אני לבדי מטפל בכל אלה וכל תלונותיכם – עליי. את רוב הפוסטים אני כותב בעצמי, וגם פוסטים שנכתבים על ידי אורחי הבלוג עוברים בדרך כלל התקנה ועריכה קפדנית שלי, ככל יכולתי. ענייני הבלוג מעסיקים אותי – איך נאמר זאת באנדר-סטייטמנט? – לא מעט שעות בכל יום, בכל שבוע ולאורך כל ימות השנה.

זה אפוא הזמן והמקום להזכיר לקוראי הבלוג ואוהביו, כי עומדת לרשותכם האפשרות להיות שותפים במיזם ולהביע הזדהות ועידוד באמצעות תמיכה כספית – איש ככל אשר ידבנו לבו. התרומות שלכם מוכיחות, כל פעם מחדש, כי יש שכר לעמלי ויש כאלה שיודעים להעריך זאת. המבקשים להשתתף בתרומה לבלוג יכולים לעשות זאת בדרך פשוטה ומאובטחת באמצעות שירות Paypal (בטור השמאלי של הפוסט), או במכתב ישירות לכתובתי הפרטית (רחוב בן עזאי 8, ירושלים 9350508).

זו גם ההזדמנות להודות שוב לכל תומכי הבלוג, הקבועים והמזדמנים, שנוגעים ללבי ומחזקים את המוטיבציה שלי להמשיך (וזה בפירוש לא מובן מאליו).

מקור: אָנִיקָמָה (תודה למיכל 'הפולניה')

ד. עשינו משהו...

המלחמה הנחושה של בלוג עונג שבת בשילוט הדפוק שיש בארץ היא סיזיפית, ובכל זאת נושאת מדי פעם פרי. הכל בזכות קוראים ש'לוקחים את זה הלאה', מתלוננים ומצליחים לשנות. הנה שלוש דוגמאות מן השנה האחרונה.

ברחוב הקולונל מרגולין ברחובות נרשמה דרגת הקולונל באנגלית משובשת. כמובן שהתרענו על זה בבלוגנו ('קולונל מרגולין ב-K הידיעה', 30 בדצמבר 2015).

לפני  הקולונל ב-K

היה מי שקרא (מי את או אתה?) והודיע לעירייה, וזו מצדה הזדרזה לתקן:

אחרי – הקולונל המתוקן 
(צילומים דן גרינשטיין; תודה לרחלי רוגל)

הצלחה נוספת נחלנו בחדרה, שם טיפלנו ברחוב האָקַצְיָה ותהינו איך בדיוק הוגים ילדי הרחוב, מחלקי הדואר ושליחי הפיצה את השם הבלתי מנוקד של הרחוב הזה ('פינת רחוב הסלקציה?', 28 במרץ 2016).

לפני – בלי ניקוד (צילום: מאיר בולקה)

אורי יעקובוביץ' החדרתי העביר את הנושא לעירייתו, שמצדה הגיבה במהירות והחליפה את השלטים הקודמים בשלטים מנוקדים (ועל השיבוש בלועזית נמחל לה). דיווחתי על זה בשעתו ('ביקור חוזר ברחוב האָקָצְיָה', 6 ביולי 2016).

אחרי... (צילום: אורי יעקובוביץ')

ולסיום, ד"ר אבישי טייכר הפנה את תשומת לבנו ('אצ"ל או לח"י?', 6 ביוני 2016) לפאדיחה קטנה בשלט הזיכרון שקבעה עיריית תל אביב על קיר בית דפוס ששימש בשעתו את מחתרת אצ"ל. אבוי, במקום סמל אצ"ל הוטבע על השלט סמל לח"י...


פרופ' זהר שביט ידעה למצוא את הכתובת הנכונה בעירייה והשלט תוקן, כמתבקש (דיווחתי על כך בפוסט 'עונ"ש בשירות הקהילה: תוקן סמל האצ"ל' 25 ביולי 2016).

השלט המתוקן

אז גם אתם, איש איש במקומו. אם קראתם כאן על שילוט מגוחך או משובש, אל תסתפקו בצקצוקי לשון  – פנו למי שצריך ונסו לשנות.

יומולדת שמח!

יום רביעי, 15 בפברואר 2017

פרנסות של יהודים: הכריכיה של דוד טרבולוס

מאת יובל מלחי

צילומים: יובל מלחי

לבני הדור הצעיר שם כמו 'כריכיה' עשוי להישמע כמו עוד דוכן תל-אביבי אופנתי לכריכים. אבל המקום הזה הוא הכי רחוק מאופנתיות. 'כריכיה – זֹהר' היא מעין שמורת טבע עירונית, שמזכירה את תל אביב של פעם. 
דוד טרבולוס הוא כורך מאז שנת 1955. ביקרתי אותו בחנותו שברחוב צ'לנוב 51 פינת דרך סלמה בתל אביב.
דוד, שכבר עבר את גיל שמונים ועדיין ממשיך בעבודת יומו, עלה לארץ מטורקיה בסוף שנת 1949. הוא התכוון להצטרף לקיבוץ רמת הכובש, שם התגורר בן-דודו, אך עם ירידתו מהאונייה גויס לחיל הים ושירת בספינת הקרב אח"י משגב (ק-30)לאחר שנתיים השתחרר והחל להתפרנס מעבודות כפיים מזדמנות כמו מסגרוּת. אחר כך החל לעבוד בדואר, שם עבד שנתיים, אך פוטר כל חצי שנה כדי שלא יוכל לזכות בקביעות. הוא עבד במפעל מנועים וגם שם  – ראו זה פלא – פוטר כל חצי שנה. לבסוף החליט דוד להיות, כדבריו, 'הבוס של עצמו' ופתח עסק לכריכות יחד עם שותף.

הכורך דוד טרבולוס

באותם ימים הביקוש לכורכים היה גבוה ופרנסה לא חסרה. דוד כרך ספרים, חוברות, ספרונים להצגות, ספרים לספריות ופרוטוקולים של בתי משפט. אבל מאז השתנו הזמנים...

השלט הישן נמצא עכשיו בתוך החנות
משהו לעבוד איתו...

רשות הדיבור לכורך הוותיק דוד טרבולוס:
לא היה לי ניסיון בכריכה חוץ מקצת התעסקות בזה בבית הספר בטורקיה. כיום החנות נמצאת בדמי מפתח, אחרת לא הייתי מסוגל לשכור אותה. היום אני עובד בעיקר כדי לא לשבת בבית. מה אני אעשה בבית תגיד לי? הבנים שלי כבר עובדים בהייטק, הם לא רצו להיכנס לעסק. 
החנות הראשונה שלי הייתה חמישים מטרים מכאן, מול 'קולנוע זהר' (דוֹד שלי היה סדרן שם). קראתי לחנות הכריכיה 'זהר', כי הייתי ממש מול הקולנוע. כשהייתי צריך לפרסם את עצמי הייתי אומר: 'הכריכיה נמצאת בחצר מול קולנוע זהר'. 
בהתחלה הייתה לנו מכונה ידנית לחתוך את הספרים. הייתה לי עובדת וביחד עבדנו כל יום עד הערב. היום אני סוגר את החנות פעמיים בשבוע. בגילי כבר לא צריך לעבוד כל השבוע. בימי שלישי אני יוצא לסידורים עם אשתי וגם קצת לטייל. בן אדם בחיים צריך מכל דבר קצת – קצת לעבוד, קצת לטייל, קצת לנוח, קצת לאכול, וקצת לבקר את המשפחה... 
צודק!

פינת בישול בכריכיה
___________________________________________________

יובל מלחי הוא עורך הבלוג ואתר הפודקאסט קטעים בהיסטוריה.

יום שני, 13 בפברואר 2017

בורא מיני מזונות: פייקון כבש; צומת הגידין; צמחוני-בשרי


מדורנו היום הוא בשרי לגמרי...

א. פייק ניוז 

'פייקון טלה' כבר אכלתם?

אין בכלל דבר כזה 'פייקון', או Facon – זו המצאה חדשה, רק כדי שלא להגיד את המילה הגסה 'בייקון'.

(מקור: דף פייסבוק של יונתן כהן; תודה למאיר בולקה)

אבל בעצם למה לא להגיד בייקון? לדברי יונתן כהן, שפרסם את זה, הסיבה היחידה היא העברת הכשרות ממותג 'בית יוסף' למותג 'שלמה מחפוד', שאנשיו הם שדרשו את השינוי הזה.

הנה טבח יהודי שומר מצוות, שאין לו בעיה להגיד את המילה הגסה בקול רם וגם להדגים איך מכינים את זה (לחובבי הז'אנר):



אגב, בעבר הבאנו כאן דוגמאות בהן לא הוסתר הבייקון הכשר כלל ('במבה בטעם חזיר', 6 ביולי 2014).


ב. מעבר הגידי

צילום: אורלי סלע (תודה למרק לוי)

כמי שעשה את שלוש השנים של שירותו הצבאי בחצי האי הסיני, עברה בי רעדה קלה של נוסטלגיה כשראיתי את הצילום הזה שנשלח מברוקלין שבניו-יורק.

ב'צֹמֶת הַגִּידִין' (בטעות כתבו 'צומות', וצריך להיות 'צָמְתֵי הגידין') אין מעברי חצייה או רמזורים, מדובר במושג תלמודי הלקוח מעולם הכשרות (מקום החיבור של העצמות ברגלי העוף; מוּם במקום זה פוסל את השחיטה והופך את העוף לטריפה), אבל לי זה הזכיר את מעבר המיתלה ואת מעבר הגידי, עמוק עמוק בשנות השבעים של המאה הקודמת.

'לילה שקט עבר על כוחותינו בסיני'...

מעבר הגידי בראשית שנות השבעים (צילום: דניאל ונטורה)

ג. צמחוני בשרי

למטבח הקייטרינג הערבי 'תוואבל' שנמצא ליד הכפר עראבה יש פרשנות משלו למושג 'תפריט צמחוני עשיר ומגוון'. זו המודעה שהתפרסמה השבוע במקומון הגלילי א-לה-גוש (9 בפברואר 2017). המקומון מופץ אחת לשבועיים ביישובי גוש שגב.

'התפריט הצמחוני שלנו', מפרטת המודעה, כולל בין השאר גם 'חזה עוף עם ירקות מאודים'...

קצת התבלבל להם... זה 'קפץ' מן הסתם מן התפריט הבשרי או שאולי הירקות המאודים הוליכו אותם שולל. אבל בימים שבהם במסעדת יוקרה תל אביבית מוסיפים ללימונדה מסיר שומנים, זו בהחלט טעות נסלחת...


תודה לשמוליק שדה.