יום שישי, 30 במרץ 2018

'יהודים אל תתייאשו': ערב פסח עם חסידי ברסלב בוורשה


לפני שבועיים איתר ידידי, חסיד ברסלב, שמואל תפילינסקי את הרשימה המובאת להלן, 'פסח עם חסידי בראצלאב', שנדפסה בעיתון הצֹפה, בי"ג בניסן תש"ג (19 באפריל 1943), ערב פסח לפני שבעים וחמש שנה.

התרגשתי ונרעשתי.

התרגשתי, כי המחבר, משה קְרוֹנֶה (1993-1913), הוא אבא שלי, ואת הרשימה הזו לא הכרתי (ולכן גם לא הכנסתי אותה לספרי ברסלב: ביבליוגרפיה מוערת, שראה אור בשנת 2000). נרעשתי, כי הרשימה התפרסמה בתאריך מיוחד במינו בהיסטוריה היהודית: ערב פסח תש"ג, הוא יום פרוץ מרד גטו ורשה.

אבי – שבערב חג שבועות השנה ימלאו 25 שנה למותו – לא היה אז בוורשה אלא בארץ ישראל, ובמאמרו, שהוכן לכבוד חג הפסח, העלה זיכרונות מביקורו בשטיבל של חסידֵי ברסלב בערב פסח. השנה אינה נזכרת, אבל ככל הנראה מדובר בשנת 1939, הפעם האחרונה שבה זכו יהודי ורשה לחגוג את חג החרות.

אבי הגיע לארץ ישראל לראשונה בפורים תרצ"ו (1936), והוא בן 23. או אז גמלה בלבו ההחלטה לעלות לארץ חלומותיו מוקדם ככל האפשר. הוא חזר לוורשה לסדר את ענייניו ולאחר כמה חודשים עלה ארצה כחלוץ. הוא הצטרף ל'קבוצת רודגס', קיבוץ של חלוצים דתיים, ששכן אז בכפר אברהם (ליד פתח תקווה). שנתיים אחר כך שב אבא לביקור בוורשה, וביום ז' באדר תרצ"ט (26 בפברואר 1939) נישא לאמי, רחל לבית בלומברג, חברתו משנות הילדות.

משה ורחל קרונה, ורשה 1939

אבא שהה בפולין עד אחרי פסח – אני מניח שבערב פסח של אותה שנה התפלל בשטיבל של חסידי ברסלב שברחוב נובוליפיה (Ulica Nowolipie), אשר בשכונת מוראנוב (Muranów), לא הרחק ממקום מגורי משפחתו ברחוב גֶּנְשָׁה ובלב-לבו של מה שיהיה בתוך כמה חודשים הגטו היהודי. לאחר חג הפסח עשה אבא עוד כמה ימים בפולין בענייני השומר הדתי, שהוא היה אחד ממנהיגיו (כך למשל מעיד הכרוז דלהלן על השתתפותו בכ"ז בניסן תרצ"ט באירוע ציוני של חברי השומר הדתי בלודז'), ואחר כך שב ארצה.


אמא נותרה לפי שעה בוורשה, ממתינה לסֶרטיפיקט שיביא אותה ארצה במכסת 'איחוד משפחות'. הסרטיפיקט המיוחל הגיע אחרי כמה חודשים שנראו נצח ובסוף אוגוסט 1939, ממש ערב פלישת הנאצים לפולין, היא יצאה ברכבת מוורשה לנמל קוֹנְסְטָנְצָה שברומניה, בדרכה לארץ ישראל. אמי, שיצאה מפולין ברגע האחרון, פשוטו כמשמעו, התאחדה עם אבי בקבוצת רודגס. באותה עת כבר השלימו הנאצים את כיבושה של פולין ושלטו בוורשה.

בשנת 1943, כשפורסמה רשימתו בעיתון הצופה, היה אבי בן שלושים. הוא ואמי היו חברים בקבוצת יבנה, הקיבוץ הדתי הראשון בארץ, שנוסד שנתיים קודם לכן בשפלת החוף על ידי יוצאי 'רודגס'. בני משפחתו הענפה, כמו גם בני משפחת אמי, נותרו כמעט כולם בוורשה, עיר הולדתם, ונרצחו בידי הנאצים.

אבי לא היה חסיד ברסלב, אלא חלוץ ציוני-דתי מסור ונלהב. בוורשה – העיר היהודית ביותר בעולם באותה עת – היה אבא בן-בית. קודם עלייתו אהב ללכת בערבי שבתות וחגים לבתי כנסת שונים בעיר, בכל פעם למקום אחר. בעיקר אהב להתפלל בשטיבל של חסידי ברסלב; הוא גם כתב על כך בכמה הזדמנויות.

האווירה הדתית המיוחדת בשטיבל הברסלבי הייתה שונה מאוד מהאווירה ששררה בבתי תפילה חסידיים אחרים בעיר, ובוודאי שהטיפוסים שאכלסו את השטיבל היו שונים מאוד מחסידי ברסלב כפי שהם מוכרים לנו היום. היו אלה אנשי עמל פשוטים וצנועים, נלבבים ומיושבים בדעתם, לא בטלנים וקנאים אחוזי טירוף משיחי. רובם היו עניים מרודים, אך הם ניחנו במידת הביטחון והשמחה בחלקם. אין פלא שתפילתם משכה גם מתבוננים מבחוץ, ובמיוחד אנשי רוח, סופרים ומשוררים, כמו חברו של אבא, הסופר והעיתונאי יהודה יפת (1942-1905; שם העט של דוד שפירא) או המשורר ביידיש ישראל שטרן (1942-1894), ששמותיהם הוזכרו ברשימה – שניהם נספו בשואה, ובעת פרסום המאמר כבר לא היו בין החיים. העסקן הציוני והמשורר לייב יפה (1948-1876), שכבר גר אז בארץ ישראל, נזכר גם הוא, ובוודאי מדובר באחד מביקוריו בוורשה. לצדם השתתפו בתפילות החג גם שליחי תנועות 'החלוץ', שהגיעו מארץ ישראל, חלוצים שהכשירו את עצמם לעלייה ארצה, וכן 'נשמות ערטילאיות, קרועות ושסועות, שבאו להתחמם לאורם של חסידים'.

תופעה דומה הייתה גם בירושלים בימי העלייה השנייה והשלישית, ואנשי רוח וספר, כמו ש"י עגנון, יהודה יערי, גרשם שלום ואחרים, נמשכו אף הם אל אותם חסידים 'ברי לבב', כפי שכינה אותם עגנון.








באותה עת, ערב פסח תש"ג, לא היה לאבא ולוּ מושג קלוש על גורלם האיום של בני משפחתו בפרט ושל יהודי פולין בכלל. את רשימתו היפה הוא סיים במילים הללו:
כאן בוורשה, במרכזה של הגלות החשוכה, התנגן מאליו שיר האור והזוהר המקווה, שיר הגאולה. כאן זעקו אבנים מקיר: 'אין שום יאוש בעולם כלל'.
והנה, ביומניו של ההיסטוריון עמנואל רינגלבלום (1944-1900), מייסד ארכיון 'עונג שבת', שתיעד את חיי היום יום בגטו ורשה, נשמר רישום מצמרר שנכתב ביום 19 בפברואר 1941:
אצל 'החסידים המתים' [כינוים של חסידי ברסלב בפי מתנגדיהם] ב[רחוב] נובוליפיה מתנוססת כתובת גדולה: 'יהודים, אל תתיאשו' [געוואַלט ייִדן, זײַט זיך נישט מיאש]. היהודים רוקדים שם כמו לפני המלחמה. אדם שבתו מתה עליו יום קודם, רקד למחרת אחרי התפילה. 
(עמנואל רינגלבלום, יומן ורשימות מתקופת המלחמה, א, יד ושם, תשנ"ג, עמ' 235)

רחוב נובוליפיה עולה בלהבות לאחר דיכוי מרד גטו ורשה (wyborcza)

32 תגובות:

  1. דוד: כאחד שמטיף לנו "לאהוב את הגר" (כוונתך היא כמובן למסתננים, ונניח לרגע לעובדה שמסתנן אינו "גר", כשם שפורץ אינו "אורח" וכשם שאנס אינו "מאהב"), הייתי מצפה ממך להראות קצת פחות תיעוב לרבים מאחיך היהודים. לא מעט מכתיבתך שזורה בדברי נאצה - מפורשים או משתמעים - נגד קבוצות שונות בציבור היהודי. מהרשימה שלמעלה ניתן להביא כדוגמא את דברי הבלע שלך על הברסלבים של ימינו. למה זה טוב? מה יוצא לך מזה? מי צריך את ההערות הללו ובמה הן משרתות את נושאי הרשימות השונות? הרשימה הזו יפה ומעניינת - אבל שוב קפץ לך הדוד... מה בעצם היה כל כך דחוף לך לזהם אותה עם הערה מרושעת שכזו על הברסלבים? נניח לרגע לכך שההערה לא קשורה לנושא הרשימה - האם בדקת את הברסלבים העכשוויים אחד-אחד, שאתה כבר מרשה לעצמך לשפוך עליהם הערות מכלילות ומכוערות כל כך? כיצד הטפתך הנלהבת לאהוב מסתננים פושעים, שממררים את חייהם של יהודים רבים, עולה בקנה אחד עם תיעובך כלפי יהודים שכל חטאם הוא שריחם, צבעם או אורחותיהם (שאין בהן שום דבר שמזיק לך) אינם לרוחך? מה יהיה, דוד? וחג שמח לך.

    השבמחק
    תשובות
    1. למה להסתתר מאחרי "אנונימי"? ובכן אין באזכור של הברסלבים העכשוויים דבר עם רשעות. יש צורך לבדל אותם מהקודמים להם ובצדק. אלה אינם אותם ערכים, מנהגים ואורחות חיים. רק השם דומה. אנונימי יקר אינך אלא משתמש באותן מילים מכוערות שרצית לבער כחמץ.

      מחק
    2. לאנונימי היקר,
      חבל שאתה לא מסוגל לגייס מינימום של אמפתיה כלפי דוד שכתב כאן דברים כל כך יפים ומרגשים לזכר אבא שלנו. חבל שהיית חייב לזהם את ההתרגשות שלנו מהכתיבה המדהימה של אבא ז"ל בתאריך כל כך מיוחד, בביקורת שלא נוגעת לעניין וכל כך לא במקום. נדמה לי שהיה ראוי יותר
      להתרכז בתוכן ולא לנסות לחנך את דוד. חג שמח וכל טוב.

      מחק
    3. מה זה משנה איך קוראים לי? תתייחסי לגופם של דברים, אם את מסוגלת בכלל. נניח שקוראים לי נועם מורג, אוקיי? זה מעלה או מוריד מבחינתך?

      אני אומר שוב: יש פה אמירות מכוערות ובוטות כלפי הברסלבים של ימינו, שהן מכלילות, שגויות, רוויות שנאה, וגם לא תורמות במאום לתוכן הרשימה הזו, כלומר בנוסף לכל שאר הבעיות איתן הן פשוט לא רלוונטיות ולא מוסיפות, עניינית, לטור החשוב הזה. ואני מצטט:

      "האווירה הדתית המיוחדת בקלויז הברסלבי הייתה שונה מאוד מהאווירה ששררה בקלויזים חסידיים אחרים בעיר, ובוודאי שהטיפוסים שאכלסו את הקלויז היו שונים מאוד מחסידי ברסלב כפי שהם מוכרים לנו היום. היו אלה אנשי עמל פשוטים וצנועים, נלבבים ומיושבים בדעתם, לא בטלנים וקנאים אחוזי טירוף משיחי. רובם היו עניים מרודים, אך הם ניחנו במידת הביטחון והשמחה בחלקם."

      שפיכת הדומן על חסידי ברסלב דהיום מתבצעת כאן הן במרומז (על דרך ההשוואה בינם לבין חסידי ברסלב הוורשאיים של אז, כאשר החסידים של אז מוצגים כאנשים טובים ותמימים, לעומת אלה של היום) והן באופן מפורש (החסידים של היום הם "בטלנים וקנאים" וכמובן "אחוזי טירוף משיחי" - שדרך אגב, זה תיאור לא רע בכלל של חלק ניכר מתומכי המסתננים...).

      ובכן, אני שואל שוב: בשביל מה היה צריך את הדבר הזה? מה מניע את דוד אסף-להוסיף-תוספת שכזו? וזה עוד מאדם שליבו הרחום מלא אמפתיה למסתננים, פושעים, עברייני גבול, ברובם העצום גברים צעירים שהשאירו משפחות מאחוריהם ועברו בדרכם הנה לפחות בשתי מדינות מקלט מוכרות ע"י האו"ם (אתיופיה ומצרים), בלי שטרחו לבקש מקלט באף אחת מהן (ובכל מקרה, רובם העצום לא טרח לבקש מקלט גם כאן, ואלו שכן טרחו - בקשותיהם נבדקו, ונדחו). הרי מדובר בשלב זה רק על הרחקת אנשים שלא הגישו בקשות כלל, או שהגישו בקשות ובקשותיהם נדחו, ובכל מקרה הם כולם מורחקים למדינות - אוגנדה ורואנדה - שלפי נציבות הפליטים של האו"ם הן מדינות מקלט מצטיינות ומדינות ראויות לשבח על יחסן לזרים בכלל. הפער בין האמפתיה לפושעים האלה לבין התיעוב כלפי חסידי ברסלב דהיום (וזו ממש לא הפעם היחידה בה דוד אסף מרשה לעצמו להשתלח באופן מכוער בציבורים יהודיים שונים) הוא בלתי נתפס. למה?

      מחק
    4. אמי -

      אני לא מנסה "לחנך" אף אחד. הרשימה נפלאה וציינתי זאת גם בתגובה הראשונה שלי. פשוט לא ברור לי אי אפשר היה להתאפק ולחסוך את ההערות המכוערות על חסידי ברסלב בני ימינו. אני שואל שוב: בשביל מה זה טוב? דווקא בגלל שהרשימה כל כך מרגשת - בשביל מה היה צריך את זה? זה נזם חזיר באף זהב (היפוכו של נזם זהב באף חזיר). מיותר כל כך. ובניגוד אליך, אולי, אני מתקומם כשאני רואה דבר כזה. אז לחנך את דוד אסף, או כל אדם בוגר, אני לא רוצה ולא יכול. אבל כשאני רואה דבר כזה אני מתקשה להבליג. בפרט לאור העובדה שהתופעה הזו חוזרת ונשנית כאן. וחג שמח לך.

      מחק
    5. גם אנונימי, גם פחדן, גם מרושע וגם טיפש? ארבעה בנים באיש אחד?

      מחק
    6. רמי, אתה אולי לא אנונימי - אבל אתה בהחלט כל השאר: פחדן, מרושע וטיפש. אז הדבר היחיד שנשאר לך "להתגאות" בו הוא שאינך אנונימי... וואו. ממש הישג אדיר. כמובן שתגובה לגופו של עניין אין לך. כרגיל. הכל אישי.

      מחק
    7. רק שימו לב, קוראים יקרים: שלושה מגיבים כאן הגיבו לתגובתי. אף לא אחד מהם באופן ענייני, ומה שמעניין את שלושתם הוא שלא כתבתי כאן את שמי. איזו עליבות... אין לי פרופיל ולכן נאלצתי לבחור באפשרות "אנונימי", אבל גם אין לי בעיה לציין כאן את שמי ורק מתוך חוסר תשומת לב לחשיבותו העילאית של הפרט הזה לא עשיתי זאת בגוף תגובתי הראשונה כאן. אבל אחרי שראיתי שזה מה שמעסיק את הטיפשים שתוקפים אותי - אני שמח מאוד להמשיך להרגיז אתכם ואקפיד הקפדה יתרה לא לציין את שמי גם להבא. תוכלו ליהנות מהמשך ההתבוססות בשטות הזו, במקום להגיב לגופם של דברים. שיהיה לכם בכיף.

      ואם לחזור לגופם של דברים, הרי שאני עומד על דבריי: הרשימה הזו מרגשת ומעניינת, אבל הצורך הבלתי נשלט של דוד אסף לתקוף ציבורים יהודיים שלמים באופן מכוער, מכליל ומבזה הוא דבר שאינו מכבד את הכותב ואת קוראיו. הפעם אלה היו חסידי ברסלב של ימינו שעלה בגורלם להיות מותקפים בהשמצות מכלילות (ולא נכונות) - אבל זו ממש לא דוגמא יחידה, וכבר העירו על כך פה ושם גולשים אחרים. זו אולי זכותו של בעל הבלוג, אבל כאמור זה לא לכבודו.

      מחק
    8. אנונימי לא יקר, כיוון שאינך מרפה אענה לך בקיצור נמרץ בתקווה שתפנה את השטח.
      1. לא מצאתי בפוסט הזה את המילה 'מסתננים' או 'גרים', ואיך ציטוט פסוק מן המקרא, בפתח המייל שקיבלת ממני כמדי שבוע בשבוע, קשור לכאן - לא אבין. המסתנן היחיד שמצאתי כאן הוא אתה עצמך, שבא להתארח ב'בית' הווירטואלי שלי ומטנף עליי בחוסר רגישות משווע לרשימה, להקשר שלה ולמה שבתוכה.
      2. צריך להיות באמת תם (אם ניצמד לארבעה בנים שבהגדה), כדי לפרש את ההכללה שעשיתי כמכוונת כנגד כל אחד ואחד מחסידי ברסלב של היום. והלא בראש הרשימה הודיתי לאחד מהם שהוא מחבריי! ודרך אגב, כיוון שלא הזדהית ואיני יודע מי אתה, יש לי הרגשה שאני מכיר את חסידי ברסלב קצת יותר ממך, אז חסוך ממני את הצדקנות וההיתממות. כל מי שמכיר את אנשי נ-נח ומאמיני 'הפתק', המקפצים בחוצות עיר ועל ראשי מכוניות, יודע בדיוק למי אני מתכוון כשאני כותב על 'משיחיות', ואם אינו יודע - שישאל את חסידי ברסלב המקוריים מה הם חושבים על אלה הנקראים בשמם.
      3. בכל פעם אני משתאה מחדש נוכח אותם קוראים שכועסים עליי - כי אני 'סמולני', 'חומץ בן יין' או 'שנה ופירש' (שזה הכי גרוע!) - ואף על פי כן ממשיכים לקרוא את הבלוג ומנסים ללמד אותי כיצד עליי להתבטא ולהתנסח. לא טוב לכם לקרוא את 'דברי הנאצה' (לא פחות!) שאני כותב כאן? לא מוצא חן בעיניכם 'הצורך הבלתי נשלט' שלי 'לתקוף ציבורים יהודיים שלמים באופן מכוער' (ממש כך!)? - לכו קראו את עלוני פרשת השבוע או ערוץ שבע ותקנחו ב'הפטריוטים', ויבושם לכם. תרגישו טהורים וצודקים ולא תתרגזו בערב החג.

      חג שמח!

      מחק
    9. David,
      What a wonderful post...
      I am just curious, when and why did the family change their name to Assaf?

      מחק
    10. .It was not the entire family... just me. In 1983

      מחק
  2. המאמר של אבא שלך ז״ל הוא נשמה יתירה לפסח.

    השבמחק
  3. דוד חברי היקר,
    כל כך התרגשתי למקרא דבריך. עוד זוכרת את אביך ז"ל ... סיפור נפלא לשעות שלפני ליל הסדר בו כולנו מתרפקים כך או אחרת על בית ההורים, הסבים והסבתות... ת ו ד ה

    השבמחק
  4. אני מצטרף לדעתו של יואל רפל (איש קיבוץ יבנה, במקורו), זכות גדולה לכם,יוצאי הקיבוץ הזה. ולרמי, לא כל משפט "קצר" הוא דבר חכמה, וד"ל.
    בברכת חג אביב כשר ושמח לכל ידידיי היקרים המתענגים ב- ב'עונג שבת' ולמנתבו פרופ. ד. אסף
    מאחל :יוסי בן לביא

    השבמחק
  5. וגם אני אתייחס רק למאמר המרגש של אביך שהתמונה הפותחת (שלך) הזכירה גם את בית הורנו...
    אכן, נשמה יתרה לחג החירות. ולוואי שנדע לשמור גם על אחדות!!!(לא אחידות)....שמחה רבה.

    השבמחק
  6. בבקשה אנונימי - ביקשת תגובה לעניין?

    כְּכֶלֶב שָׁב עַל קֵאוֹ כְּסִיל שׁוֹנֶה בְאִוַּלְתּוֹ

    השבמחק
  7. נילי בן ארי, קיבוץ טירת צבי30 במרץ 2018 בשעה 15:05

    התרגשתי מאד מהרשימה שלך. עצם המחשבה שאנשים בארץ לא יכלו בעולם של אז לדעת מאומה על קרוביהם הנרצחים בפולין, קשה לתפיסה בעולם של ימינו.
    הורי גם הם חוו את אותה חוויה.
    שמחתי לראות את תמונת החבורה של מנהיגי השומר הדתי בוורשא, ולימים, מייסדי בני-עקיבא בישראל, ומייסדי הפועל המזרחי. אני זוכרת היטב את אביך.
    ראיתי בהתלהבות את תמונתו של אברהם רובינשטיין, אביה של חברתי הטובה ישראלית רובינשטיין, והפניתי אותה מיד לבלוג. יש בדברים של אביך פגישה בלתי אמצעית עם העולם של לפני המלחמה
    חג שמח ויישר כוח

    השבמחק
  8. אנונימי אחר30 במרץ 2018 בשעה 15:23

    דוד אסף
    מה, 'שנה ופירש' זה הכי גרוע?
    אני מכיר יותר גרועים. חכה, חכה...

    ולגופו של עניין: גם לי צרמה מאוד ההערה הבלתי נחוצה על חסידי ברסלב דהיום. האם אתה חושש שלא נדע להבחין בין ישן לחדש ונחשוד באביך שכתב בחיבה על אותם "בטלנים וקנאים אחוזי טירוף משיחי", כלשונך הזהב? אתה מעריך פחות מידי את הקוראים שלך.
    וגם אם תרצה לבדל חסידים קמאי מחסידים בתראי, הרי שיש דרכים רבות לעשות זאת, ופה נראה שחיפשת הזדמנות לומר לכולנו מה דעתך על חסידי ברסלב שבימינו וזו נקרתה לפניך כעת, גם אם המאמר על אביך אינו זקוק לכך מצד עצמו. האם זו זכותך? ודאי וודאי. האם זה לכבודך ולכבוד הבמה החשובה הזאת? לענ"ד לא ולא (ואת עניין כבוד אביך, שהוא נשוא פוסט זה,ה אין אני רשאי כלל להעלות על דל שפתי וד"ל ואכמ"ל)
    חג שמח וכשר
    שתזכה לאכול מן הזבחים ומן הפסחים

    השבמחק
  9. זה עתה שבתי מן המקווה וחשבתי לתומי שהחמץ כבר בוער ואני נכנס לחג בקדושה ובטהרה והנה התיז עלי אותו אנונימי שוטה צינורית של רוק שריח של דבר אחר מעורב בחלב עכו"ם מפעפע ממנו ואני ממהר אל המקווה להיטהר שוב. רשימה נפלאה של הרמ"ק זיע"א שאקרא אותה באוזני אורחינו שיסבו אל שולחננו הערב ואוסיף את דברי בנו יין בן יין, החכם הרד"א שליט"א. חג שמח וכשר לכל אנשי וקוראי עונ"ש. הק' חיים בן ר' אברהם רכלבסקי מק"ק אוברוץ' המכונה ח. באר

    השבמחק
  10. אנונימי אחר,
    כתבת שאינך רשאי להעלות "את עניין כבוד אביך" ובכל זאת העלית. חיפש הזדמנות? בכתיבה על אבא? עד כדי כך אתה לא מכיר אותו? דוד לא זקוק להגנתי ובכל זאת, רבים מאוד יכולים ללמוד מדוד מהו כיבוד אב ואם. דוד היה מופת לכיבוד הורינו בחייהם ושמירה על כבודם לאחר הליכתם מאיתנו. אף אחד לא ייקח את זה ממנו. אפילו לא אתה!
    שיהיה לך חג כשר ושמח

    השבמחק
  11. יישר כוחך דוד,
    ידענו מהו "והגדת לבנך", ולימדתנו מהו "והגדת מאביך".
    חג שמח

    השבמחק
  12. מורנו ורבינו הרה"ג חיים באר שליט"א - דבריך כנופת צופים על לשוני

    השבמחק
  13. דוד יקר,
    זכות כבירה לנו, נכדיו וניניו של משה קרונה, לקרוא את דבריו הנכוחים, ואת דבריך המכבדים.
    להתפעל מההקשר ההיסטורי, להתרגש מהרלוונטיות לימינו, ולהתמוגג מהסגנון היחודי והרענן, שלא דהה ולא כהה עם השנים, אלא אף השתבח.
    אהבת ישראל, יהדות שמחה ומאירת פנים, ענווה, הומור בריא ואופטימיות חסרת תקנה.. מה אנחנו צריכים יותר מזה?
    תודה רבה דוד דוד (האחד והיחיד),
    וחג שמח!
    אסף.

    השבמחק
  14. באמת עונג שבת. אשרינו. מעבר למתק הנוסטלגיה, אוצרות של היסטוריה עם המחשות ויזואליות ניפרשות ומתוארות. כמה ניתן ללמוד! והעולם היהודי שחרב, אוי לנו, איזה עולם עשיר היה.
    שאלה לי קטנה, במקומות רבים אני קורא על חלוצים שחזרו לאירופה ושוב באו ארצה, ואני תוהה, הכיצד הם עשו את המסע? באוניה לאן? ברכבות? כמה זמן ארך המסע?
    גם כשכותבים על מכתבים שהגיעו בשנות העשרים והשלושים, עד כדי כך הדואר היה טוב באותם הימים?

    השבמחק
    תשובות
    1. אבישי ליוביץ'1 באפריל 2018 בשעה 6:26

      לפני מספר שנים תרגמתי מיידיש אסופת מכתבים שהוחלפו ב1936-37 בין פולין לא"י. התרשמתי שמשך זמן טיפוסי שמכתב שהה בדרך הוא שבוע. ברשותי גלויה שנשלחה מפולין לא"י באוקטובר 1936 ועליה חותמת עם ציור אוירון וכיתוב "מעוף ראשון פולניה ארץ ישראל" ואז כנראה נפתח גם שרות דואר אויר.

      מחק
  15. דוד היקר
    המאמר של אביך מרגש ומעמיק. כל הסיפור נותן משמעות לפסוק והיגדת לבנך.
    בקיבוץ יבנה הייתה רוח שונה ומרתקת למי שגדל תחת שמי מוסקבה, פעם לפני שנים. במילים אחרות למי שגדל אצל הורים אדומים ונחושים...
    הרוח הזאת זכורה לי כמו משאלת לב או נווה מדבר. שם פגשתי את מי שאני חיה איתו כבר חמישים שנה.
    תןדה לך ממירי

    השבמחק
  16. שמחנו מאוד למקרא הכתבה. הסיפור מרגש ומצייר בצורה נפלאה את האווירה שציירה לנו חותנתי שגרה ברחוב זה בשנות ה-20. שמחנו כמוצאי שלל רב לראות כיצד נראה רחוב נבוליפיי. היינו בוורשה וחיפשנו את נבוליפיי 40 ומצאנו רק בנייני רכבות סובייטיים. לא נותרה אבן שתזעק מקיר.

    השבמחק
  17. כולנו אורחים אצל בעל הבלוג ובדין שננהג בו כבוד, ואם מישהו אינו מסוגל לקלף מעל התוכן את מה שלא ערב לחיכו, הוא אינו מחויב להיכנס לבלוג ולהכשיל את עצמו במשהו חמץ.

    אבל לגופם של דברים, אם הדבר אפשרי בכלל, דומני שהביקורת של בעל הבלוג על הרוקדים וכו' אינה במקומה מסיבה אחרת. נניח שאיננו יודעים מה ר' נחמן היה אומר עליהם (הוא הזהיר את חסידיו שלא יעבור יום מבלי שילמדו עמוד או שניים בשלחן ערוך עם נושאי כלים), אבל זו הרוח שניצחה את סטאלין. שתי חסידויות צלחו את הבולשביקים: חב''ד וברסלב, וזה הישג שלא ניתן להתעלם ממנו

    חג שמח וכשר לכולם. אני לפחות, למרות ששניתי ולא פירשתי, מתענג על הבלוג מדי שבוע, ואם משהו מריח לא טעים לפי הכותרת אני פשוט מדלג הלאה. משה קרונה ז''ל הוא זה שכתב את הביגרפיה של הרב מאיר ברלין.

    השבמחק
  18. שלום דוד,
    כמו רבים אחרים התרגשתי לקרוא את הפוסט על אביך ז"ל בפסח 1939. אני נתפסתי להערתך על עליית אמך לארץ.
    אבי, ז"ל, לייב שלום קוזלובסקי, כמו אמך, המתין בוורשה לסרטיפיקט, הוא במכסת תלמידי חכמים ע"י איצ'ה מאייר לוין (הרב יצחק מאיר לוין), מחסידי גור. גם הוא, כאמך, קיבל את הסרטיפיקט ברגע האחרון, אוגוסט 1939, ויצא ברכבת לקונסטנצה ומשם בספינה לא"י. תהיתי, אולי אמך, בתקווה שהיא בין החיים, תזכור אותו, בן 22, רזה, נמוך, שחור שיער. יישר כוחך. מועדים לשמחה.

    השבמחק
    תשובות
    1. לצערנו, אמי נפטרה בשנת 2009, וכבר אין את מי לשאול...

      מחק

הזינו את תגובתכם בחלון התגובות. אחר כך פתחו את הלשונית "הגב כ:", לחצו על "שם / כתובת אתר' ורשמו את שמכם (אין צורך למלא את 'כתובת אתר'). נא רשמו שם אמיתי (מה יש להסתיר?) או כינוי, והימנעו, ככל שניתן, מ'אנונימי'. לבקשה 'הוכח שאינך רובוט' הקליקו על העיגול – זהו.

מגיבים שאינם מצליחים להעלות את תגובתם מוזמנים לכתוב אליי ישירות ואני אפרסם את דבריהם.

תגובות שאינן מכבדות את בעליהן ואינן תורמות לדיון – תוסרנה.