יום שישי, 9 במרץ 2018

מורה המורים: חיים אריה זוטא ויומן בית הספר העממי בבית הכרם (ב)

מאת רמה זוטא

חברי ועד הלשון העברית, 1912. יושבים (מימין): אליעזר בן יהודה, יוסף קלוזנר, דוד ילין, אליעזר מאיר ליפשיץ;
עומדים: זוטא, קדיש סילמן, אברהם צבי אידלסון, אברהם יעקב ברור (ויקיפדיה)

חלקה הראשון של רשימה זו התפרסם כאן

היומן

'יומן בית הספר העממי בבית הכרם' משנת 1934 משקף היטב את הישגיו של החינוך העברי בארץ במהלך שלושים השנים שחלפו מאז ירד זוטא לחופי יפו. קנאותו ללשון העברית ('ביצרנו את החומה העברית ביצרון חזק'), שבהתחדשותה ראה את הניצחון המובהק ביותר של הציונות, ניכרת ברישומיו כאן. שמות החודשים (שהם שערי היומן) והתאריכים – כולם לפי הלוח העברי בלבד, והם מנוקדים כמובן. כל חייו הקפיד זוטא על הלוח העברי ובמשפחה נהגו לספר על היעדרותו המכוונת מחגיגת יום ההולדת של נכדו הקטן דוד, משום שההורים חגגוה לפי הלוח הלועזי...

דף מן היומן

בעט טבולה בדיו כתב זוטא בפירוט רב ביומנו – שלושים ושישה עמודי מחברת בכריכה קשה  ותיאר את אירועי בית הספר בכל יום מחודשי השנה. כתב היד מחובר וקשה לפענוח, אך כבר בעלעול ראשון בולטת הרוח הציונית שנוצקה למעשה ההוראה היומיומי: מחסור במים ואיחור בתשלום משכורות המורים, לצד נושאים שברומו של החינוך הלאומי. 

דיווחי היומן נכתבו בכתיב חסר שבחסר: מקֻבל, מרֻבה, הֻבטח, וכיוצא בזה. האות י', לסימון עשרה בחודש, נכתבה במלואה (יוד), שמא תיקרא כשמו של אלוהים. הוויכוח על הכתיב המלא או החסר העסיק את 'ועד הלשון' בשנותיו הראשונות של זוטא בירושלים: דוד ילין צידד בכתיב המלא, כהבאתו במקורות חז"ל, ואילו זוטא הקפיד על הכתיב החסר – כבמקרא. הוא טען כי לא ניתן ללמד ילדים לשון כהלכתה ללא הבנת הדקדוק, והדקדוק העברי מבוסס על כתיב חסר. רבים סברו אז כמוהו ובשכונת בית הכרם שָׁלַט כתיב זה. הלשונאי ראובן סיוון (בנו של קדיש סילמן) סיפר, כי במכתרת הנייר הרשמי של ועד השכונה נכתב השם 'אגודה הדדית' בכתיב חסר וללא ניקוד ('אגדה הדדית'), להנאת הליצנים שהתבדחו על חשבונם של בעלי החלומות שבנו את השכונה.

על דרך הקיצורים שנהגו אז גם זוטא עשה שימוש בראשי תיבות רבים: לע"ע (לעת עתה), ע"ד (על דבר), כתה"א (כתיבת הארץ), דבה"י (דברי הימים), בי"סנו (בית ספרנו) וכו'. בסגנונו יש הרבה נטיות של שם העצם ('הכיתות ומספר שעותיהן') ולא מעט יחסוֹת ('הקדמנום'). מילים רבות ביומן שוב אינן בשימוש בשפתנו, כמו 'חיזיון' (הצגה), 'דקלומים', 'מגדנות', 'אוטומובילים', 'שקיקים', 'הכיתה סידרה סיום', 'תחת אשר' (במקום) ועוד. השפה משובצת גם במילים ארמיות, הן בכתיבן הן במובנן, וכמובן הרבה ציטוטים מן המקורות. 

בספרו האוטוביוגרפי כתב זוטא כי 'השיטה והסדר – גוף ההוראה, נפח בהם את נפשך – וחיו' (דרכו של מורה, עמ' רן), ואכן ביומן ניכרת קפדנותו בניהול החינוך וארגון סדריו. הוא רושם כל איחור או חיסור של המורים: האדון [לוי יצחק] ריקליס (שהיה מנהל בית הספר אחרי פרישתו של זוטא) איחר בח' בתשרי ובכ"ח בטבת, מר אבן-שושן איחר בי"ד בחשוון ('בשני רגעים'), בכ' בשבט ובב' אייר, הגב' [בלהה] דינבורג [רעייתו של בן-ציון דינור] מאחרת ונעדרת הרבה בגלל מחלה, מר רפפורט איחר שעה אחת בגלל 'מוחרם' [חודש מוסלמי שבו נהגו לחתום על הסכמים כמו שכר דירה]. הוא הקפיד על הדיוק ולמורה שעזב את כיתתו שעה לפני הזמן כתב 'כן לא ייעשה!', ו'שלחתי את רשימת האיחורים והחיסורים לסוכנות'.

גם את מנהל בית הספר, כלומר את עצמו, אין הוא מוציא מכלל הדיווח. בכ"ד בשבט תרצ"ד כתב: 'לא בא מר זוטא שעה אחת (נסע לת"א לחגיגת אז"ר)'. אכן, בתאריך זה (יום שישי, 9 בפברואר 1934) צוין יובל השמונים של אז"ר (אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ), שיחד אתו הוציא זוטא לאור בוורשה, עוד בשנת 1908, את המקראה זרעים: ספר מקרא (חריסטומטיה) לשנות הלימודים השניה והשלישית; ספר לימוד שהודפס מני אז במהדורות רבות. 

בחודש אדר נסע זוטא, כמצוין ביומן, לארבעה ימים 'ברשות ד"ר לוריא ונמסרה ההשגחה למר דינבורג [חבר הנהלת הסמינר]'. ד"ר לוריא הוא יוסף לוריא, שהיה ראש מחלקת החינוך של הוועד הלאומי; מר דינבורג הוא כמובן מי שיוכר לימים כהיסטוריון דגול, חבר כנסת ושר החינוך, פרופ' בן-ציון דינור.

זהו הרישום הראשון ביומן: 
ה' בתשרי תרצ"ד: התחלת הלימודים בשעה 9, ע"פ הטקס המקובל: הדגל, הליכה בסך, נאום קצר, 'התקווה'.  
רק שבע כיתות – [כיתה] ח' חסרה; כעשרים וחמישה חדשים ...  בס"ה למעלה ממאה עשרים וחמישה. חסרים לע"ע: מורה לכיתה ב', מורה לציור, להתעמלות ולעבודת יד לתלמידי כיתה ו-ז ... הגב' יפה קיבלה היום 2 כיתות (א-ב) ביחד, מחוסר המורה לכיתה ב'.
למחרת שוב חסרו מורים, 'והמבוכה רבה'. 'החצר אינה נקייה; אי אפשר להרביץ [לנקות] מחוסר מים והלכלוך מרובה ... האבק ... מסמא את העיניים ומכלה את הריאות'.

אספקת המים לשכונה נעשתה באמצעות צינור מבריכת המים בשכונת רוממה, אולם במהלך השנה המתוארת ביומן התלונן זוטא על בעיות בהובלת המים, מחסור וצימאון: 
י"א בתשרי: מים חסרים משום שמשאבת החשמל נתקלקלה ; ט"ז בחשון: קנינו 4 פחים וחסרים ספלים והילדים שותים אחד אחרי השני מאותו הספל; בשכונה היה כבר מקרה טיפוס – אבל מים בברזים אין. דינבורג [חבר הנהלת הסמינר] מבטיח – והבטחות נשארות הבטחותכ"ד בחשון: באו מן העיריה, אבל הברזים אינם מותקנים כל צורכם; י"ב  בכסלו: גם היום אין מים – כבר יותר משבוע.
התנאים הקשים משתקפים גם בהעדר אביזרי לימוד: חסרים לוחות לכיתות ולכן 'קנינו דיקט וצבענו. יצאו לנו שני לוחות – אם ישתמרו היטב, הזמן יודיע', או 'צבענו והדבקנו אל הקירות'.

אירוע נוסף התחולל ב'פגרא של ימי הסוכות', דהיינו בחופשת ימי חול המועד, שאז השתתפו תלמידי כיתות ו-ז ב'חגיגת אוסישקין'. היה זה אירוע של ממש בבתי הספר בארץ: יום הולדתו השבעים של מנחם אוסישקין, שהקים ב-1903 את 'אגודת המורים' ('במאמרו יְצָרה וברצונו יְסָדה', בלשונו של זוטא)  לימים 'הסתדרות המורים'. זוטא עצמו התמנה לראש 'מרכז המורים' אחרי מלחמת העולם הראשונה. מאז שנת 1923 ועד מותו היה אוסישקין יושב ראש הקרן הקיימת לישראל, שהייתה פעילה לא רק בגאולת קרקעות אלא גם בעבודה חינוכית בבתי הספר ובגנים באמצעות 'מועצת המורים למען קק"ל' שארגנה חגיגות ואירועים שונים. 

מודעה על השתתפות תלמידי בתי הספר בירושלים בחגיגות לכבוד יום הולדתו השבעים של מנחם אוסישקין (Bidspirit)

ובחודש מרחשון 'סודר בית הספר למוריו ולמקצועות הלימוד, לכיתות ומספר שעותיהן': 
המורים: ח.א. זוטא, מנהל, מחנך כיתה ז' – 15 שעות (עברית ותנ"ך); בנבנשתי, מחנך כיתות ב', ו' – 26 [שעות] (עברית, תנ"ך, מולדת); אבן שושן, מחנך כיתה ג' – 26 (עברית, חשבון, הנדסה); בנימיני, מחנך כיתה ו' – 22 (חסרו לו עוד 2 שעות, עברית, חשבון, כתה"א, דבה"י); הג'[ברת] יפה, מחנכת כיתה א' – 18; מר רפפורט, מחנך כיתה ד' – 18; הג' קטרבורסקי, מלאכת יד – 10.
וכן הלאה, נרשמים שמותיהם ושעותיהם של הגברת דינבורג, מר ריקליס, מר רייכמן, מר רבן (ציור), מר אילן (התעמלות) וד"ר יואל (טבע ופיזיולוגיה). סך הכל: 167 שעות. 

זוטא גם חישב את התפלגות התלמידים (81 ילדים, 74 ילדות) לפי מקומות מגוריהם: מרביתם (54 אחוזים) 'מהשכונה'; השאר חלקם 'מהשכונות הקרובות', מיעוטם 'מהעיר'. הוא ציין את איחורי התלמידים וחיסוריהם והסיבות לכך: בטבת, 'יום סגריר. חסרים תלמידים רבים', או 'מפני הקור ומפני השפעת הנפוצה חסרים רבים'.  
זאב רבן

בבית הספר היו מורים מיוחדים למלאכת יד ולציור. ביומנו ציין זוטא: 'ניסיון של שתי שעות רצופות בציור וכיור (פרספקטיבה) לא עלה יפה; המורים התחלפו בשעותיהם'. המורה לציור היה זאב רבן, ממורי 'בצלאל', צייר ידוע שהיה בין מייסדי שכונת בית הכרם. רבן, שהתמחה גם בעיצוב אריחי קרמיקה וחלונות צבעוניים, ברוח 'אר-נובו', יצר עבור זוטא שלט קרמיקה שנקבע על פתח ביתו, 'טל חרמון'. זוטא קרא שם זה גם להוצאת הספרים שייסד ובה פרסם כמה מספריו. 

הנושא שבער בעצמותיו של זוטא, שאותו לימד ללא הרף ושזכה לכמה הערות ביומן, הוא ידיעת התנ"ך. בחודש שבט בחן זוטא את כיתה ה' בקריאת פרקים בתנ"ך וציין: 'ידיעה שטחית וחוסר בקיאות'... את ספרו דרכי הלמוד של התנ"ך, שהופיע בשני כרכים בשנים תרצ"ה-תרצ"ז (הוצאת ראובן מס), הקדיש לאביו, 'שנתן בלבי אהבה לתנ"ך מימי נעורי'. על כך חזר גם בספרו האוטוביוגרפי: 'הירושה הברוכה שקיבלתי מאבי הייתה ידיעת התנ"ך וחיבה לספר זה. עוד בילדותי ידעתי את התנ"ך כמעט בע"פ'. בספר, שמלווה ב'שיעורים לדוגמא' ובנספח ביבליוגרפי המכוון למורה, בנה זוטא את הוראת התנ"ך לשש שנות לימוד לאור חמש מטרות יסוד: היסטורית, לשונית, מוסרית, אסתטית ודתית (כולל ביקורת המקרא). מורים ותיקים למקרא שעמם שוחחתי טוענים שגם היום אפשר להשתמש בספר זה...

הערות זוטא על ספרו 'דרכי הלמוד של התנ"ך'

בשיעורי התנ"ך שלימד, עוד בימי בית הספר למל, הייתה מפת הארץ תלויה על הקיר, ועל הלוח צויירו הגבולות הנזכרים בתנ"ך. זוטא גרס כי לימוד תנ"ך אינו יכול להיות שלם בלי מגע ממשי עם נוף הארץ, ומגע כזה פירושו בעיקר טיולים וסיורים. יומן בית הספר אכן מלמד על הטיולים הרבים שערכו התלמידים, הן למקומות היסטוריים הן למראות טבע ונוף, כהמחשה לשיעורי תנ"ך והיסטוריה, טבע ומולדת.


אברהם אבן-שושן

דוד בנבנשתי
כבר בכ"ח בתשרי 'הלכה כיתה ה' לטיול לשער יפו ושער האשפות, בלוויית מר בנבנשתי ותלמידי הסמינר'. 

כיתה ג' הלכה בחשוון להר הצופים, 'יום קריר, רוח', בלוויית המורה אבן-שושן. 

סמינריסטים ואח אחד 'נסעו עד מאה שערים ומשם ברגל: ראו את קברות החיילים [ממלחמת העולם הראשונה שנטמנו בבית הקברות הצבאי הבריטי בהר הצופים], האוניברסיטה וחצר החיות; נכנסו גם אל בית הספרים הלאומי – שבו בשתיים וחצי לערך'. כיתות א'-ב' טיילו לשכונות בית וגן ורחביה, וכמובן 'להכרת הצמחייה ואיסוף פרחים'. 

בחודש כסלו 'הלכה כיתה א' לראות בחריש', ובסיוון – 'לראות בקציר החיטים סביב שכונת בית הכרם וגם קצרו בעצמם'. מר בנבנשתי ליווה את כיתה ה' לביקור ב'מוזיאום הממשלתי' [מוזיאון רוקפלר]. בסיוון יצאה כיתה ז', בלווית מר אבן-שושן ושתי אימהות, לטבריה, לעמק ולחיפה. זה היה טיול בן מספר ימים, שכלל את תל אור, בית אלפא, עין חרוד, עפולה, נהלל, הכרמל והנמל בחיפה. באביב יצאה כיתה ד' לטיול בירושלים, שכלל את גיא בן הינום, שער האשפות, הכותל המערבי, יד אבשלום, שער האריות, שער שכם ומערת צדקיהו. כיתות ה'-ו' טיילו ליריחו, לוואדי קֶלְט, למעין אלישע, להר הורדוס ולים המלח. בטיול נוסף ביקרו בחדרה ובבנימינה, בזכרון יעקב ובעתלית. כמה כיתות נסעו 'ליריד [המזרח] לראות תוצרת הארץ בייחוד'

מדי פעם בפעם נזכרות ביומן בעיות משמעת של התלמידים ותגובות ההורים. כזו הייתה התפרצות של הורי תלמיד 'בסיבת היפצע בנו ע"י ספסל שבור' – מקרה שהביא לביקורו של ראש ועד החינוך, ד"ר יוסף לוריא, בבית הספר. בכלל, בית הספר היה מוקד לביקורי מפקחים, אישי שלטון ומורים מבתי ספר אחרים, על תלמידיהם: כך למשל, מנהל בית הספר הדתי 'מעלה' עם כיתה אחת; מנהלת עם תלמידות 'סמינר מזרחי'; ד"ר אליעזר ריגר נכנס אל כיתה א' והעיר: 'התקדמו בקריאה אך הספסלים גבוהים'. המפקח הרשמי יוסף בנטוויץ' ביקר בכמה כיתות, הציע 'שיעורי הקראה' באנגלית ואף נתן שיעורי הדגמה. קשר הדוק היה בין תלמידי בית הספר לבין בני גילם בארצות הגולה: 'מתקבלים מכתבים מבית ספר אחד בבולגריא' ומלטביה, ולתשובות התלמידים צורפו פרחים ותמונות. 

המתיחות הביטחונית בעיר תועדה גם כן ביומן: בתחילת חשוון 'לא בא מר אילן מפני המאורעות שבעיר והמתיחות הרבה', ולמחרת 'למדנו רק 3 שעות עפ"י [הוראת] הממונה על השמירה והגנה ... צווינו לשלוח הביתה את כל התלמידיםדעתי ודעת מורים אחדים הייתה נגד זו – כדי שלא להרבות פניקא – אבל הוכרחנו להסכים'. מספר ימים לאחר מכן, 'שישה תלמידים מהעיר לא באו לרגלי המתיחות'. בט' בסיוון הורתה מחלקת החינוך להפסיק את הלימודים לפני השעה 12:00, 'מסיבת השבתון – מחאה נגד [הפסקת] העלייה'. 

כמעט בכל חודש ציינו או חגגו בבית הספר את ימי הזיכרון הלאומיים. כך למשל ב-2 בנובמבר, יום הצהרת בלפור: 'י"ג בחשוון (ב' בנובמבר): אחר 4 שעות לימוד – חגיגת 2 בנובמבר – בשביל הכיתות ה-ו-ז; נאום, נגינה של אחד התלמידים, שירה, התקווה - 45 רגעים'. ובכ"ה בחשוון: 'אזכרה לד"ר מוצקין ז"ל – לכיתות ה-ו-ז (60 תלמידים): נאום, הידעו הדמעות (שירה), נגינה – שיר תוגה – אל מלא רחמים – התקווה'. ד"ר ליאו מוצקין היה ממנהיגי התנועה הציונית, שמת בפריז בנובמבר 1933, ובאפריל 1934 הועלו עצמותיו לקבורה בירושלים. 'הֲיֵדְעוּ הדמעות', קינתו של ר' יהודה הלוי, הולחנה בשנות העשרים בידי חנינא קרצ'בסקי ומני אז הושרה (בשני קולות) באזכרות לחשובים בעם, וכל תלמידי בתי הספר ביישוב העברי ידעו לשיר אותה.


אולי לא מיותר להזכיר היום כי תלמידי בתי הספר של אותם ימים למדו לא רק שיר אחד או שניים משל יהודה הלוי או אבן גבירול; שעות רבות הוקדשו בבתי הספר למורשת 'תור הזהב' בספרד. זוטא הוציא לאור בשנת תרצ"ז את ספרו תרבות ישראל בימי הבינים – ספר המכנס פרקים שנדפסו עוד בתרע"ד, תרפ"ו ותרפ"ח בכרכי מולדת שערך יעקב פיכמן (הספר זמין בפרויקט בן יהודה) ועסקו בשירת החול והקודש, בפילוסופיה היהודית, בדקדוק ובפרשנות היהודית בספרד, בצרפת ובאשכנז. הוא קיווה שבאמצעות ספרו 'יקבל הנוער מושג כללי ... בייחוד מתקופת שירת ספרד, שגם עתה כח בידה לחנך אצל בנינו תרבות הביטוי, הצמצום והחריפות'.

את ספר הלימוד הידוע, דברי ימי עמנו, חיבר זוטא יחד עם יצחק ספיבק (הוצאת ראובן מס). סדרת ספרים זו החלה לראות אור בשנת 1930, ומאז נדפסה בעשרות אלפי עותקים ובמהדורות רבות, גם אחרי מות המחברים. פרט מעניין בספרים אלה הוא שכמעט ואין בהם תאריכים. בהקדמה לחלקים שנועדו לכיתות ו-ח הסבירו המחברים: 'מצאנו לנחוץ לבלי תת חומר היסטורי מופשט ... שמוח הילד בגיל זה אינו תופס', ולכן הספר (המנוקד) ממעיט בפרטים, במספרים ובתאריכים. לעומת זאת נכללים בו עיבודים של ספרים, שירים ואגדות שנמצאו אז בכל הספריות של בתי הספר בארץ, ולצדם 'ציורים היסטוריים' רבים שחיבר זוטא עצמו, כמו 'משיאין משואות' ו'יום הקהל', שתיארו באורח ראליסטי ובלשון מובנת לילד את ההווי של ימי הבית השני. 

הסגנון העברי המוקפד, הרוח הלאומית בצד מתן ידע כללי לתלמיד, ניכרים גם בספרון נוסף: החבר: לוח שמושי-ספרותי לתלמידים ולעם (תרפ"ד ואילך), שחיבר זוטא עם שכנו לבית הכרם, המורה ח"ד שחר. מוצעים כאן לתלמיד, בדרך קלה וחזותית, ידיעות היסטוריות, חומר 'מנבכי ספרותנו ומן הספרות הכללית', דברי חכמה קצרים של סופרים ומנהיגים, נתונים סטטיסטיים ועמודים לרישום אישי. כך למשל, ב'לוח' של תרפ"ו (שנמצא ברשותי) בולטים ימי הזיכרון של אישים – בעם ישראל ובעולם (אברהם אבן עזרא וברנר, רש"י והרצל, טרומפלדור ולורד ביירון). ברשימת המקומות החשובים על כדור הארץ, רוחבם מקו המשווה והשעה בהם, צויינו אודסה ובואנוס איירס, בריסק דליטא והמבורג, ז'יטומיר וירושלים, לונדון ו'מצר תקוה טובה', פטרוגרד ו'קאירה' במצרים.  
  
לחיצה על האיורים תגדיל אותם

נחזור אל היומן, שבו בולטים במיוחד ציוני החגים.

נשף חנוכה, שנערך אחר הצהריים לכל הכיתות, היה אירוע גדול עם 'חיזיון': 'בתכנית: הדלקת הנרות, הנרות הללו, מעוז צור (שירה), נאום; החשמונאים (כיתה א'), משחק נרות חנוכה, סימפוניה, מקהלה, התקווה, סופגניות ואגוזים. כל התלמידים וגם כמאה וחמישים הורים'. בשבט נערכת 'הרצאת החודש' על א"ד גורדון: 'פתיחה, הרצאה, הקראות, נגינה, שירה, התקווה. השתתפו מכיתות ה-ז 40 תלמידים, גם אֵם אחת'. לתלמידים ניתנו גם הרצאות אקטואליות, כגון הרצאתו של מר אבן-שושן על הרדיו, זאת חרף העובדה ש'קול ירושלים' פתח את שידוריו רק ב-1936, שנתיים לאחר מכן!  

והייתה, כמובן, חגיגת ט"ו בשבט ומנהג הנטיעות, שזוטא היה בין הראשונים שהטיפו לו: 'שירה, תהלוכת העציצים שבהם פרחים שתולים; חלוקת שקיקים מלאי פרי הארץ: אגוזים, תמרים, תאנים ומנדרינות'. סיום סיפורי המקרא בכיתה ג' נחגג ב'הקראות מן הספר, דקלומים, חיזיון – מכירת יוסף, מגדנות, עוגות משל ההורים'. י"א באדר, הוא 'יום טרומפלדור: 'בשעה 12: נאום, "יזכור", הקראות, שירים, נגינה, התקווה'. כמה ימים אחר כך, בשלוש אחר הצהריים, 'חגיגת פורים לכיתות א-ה באולם ההתעמלות. התכנית: שירה, משחק פורים, הליצנים, חזיונות, הקראות, שירה ונגינה, מגדנות, התקווה. גם הורים וסמינריסטים באו, כמאה איש'. סיום 'זמן החורף' הוא סיבה למסיבה: נגינת סולו של תלמידים ומקהלה. חופשת הפסח נוצלה לעבודות תחזוקה שגרמו לאבק רב, ולכן נפתח 'זמן הקיץ' 'ללא תהלוכה' אלא רק ב'טקס הרגיל' של דגל ונאום. בל"ג בעומר נערכה תהלוכת לפידים אל מקום המדורה, שירה במקהלה, ריקודים וכרגיל שירת התקווה. במלאת שנה לרצח ארלוזורוב, 'סידרנו אזכרות לנשמת ארלוזורוב בכל הכיתות הגבוהות'. ביום הזיכרון לליאון פינסקר, מייסד תנועת חיבת ציון, הודיעה מחלקת החינוך כי יש להפסיק את הלימודים בשעה שתים-עשרה, וכך היה גם ביום תענית י"ז בתמוז. 

בי"ח בתמוז רשם זוטא: 'קיבלתי פיטורים לרגלי הגיל; הפנסיה תיקבע על ידי ועד המנהל'.

זוטא וביאליק

הרישום האחרון ביומן הוא בכ"ב בתמוז, לפני רדת המסך על שנת הלימודים תרצ"ד. זוטא התקשה להכיל את העצב הנורא שפקד את העם בארץ וברחבי הגולה, וגם אותו באופן אישי, עם היוודע דבר מותו של המשורר הלאומי הנערץ ח"נ ביאליק. 
מֵת ביאליק 
אספנו את כל התלמידים בשעה 8 ואמרתי: מת ביאליק! גלה כבוד מישראל, כי נלקח ארון אלהים. אין לדבר יותר כי גדול הכאב מאוד. 
לא למדנו. 
בֻּטלו כל החגיגות והטקסים לסיום שנת הלימודים, כמו שראינו עושה כל העם. סגירת בית הספר בלי טקס. אחרי חלוקת התעודות בכתות הלכו כל 7 הכיתות, 160 תלמיד, בלווית מוריהם, אל חורשת ביאליק; סבו אותה מכל צד, אח"כ נכנסו פנימה  מר זוטא נאם לפניהם נאום קצר: 'אלמלי זכינו... ועכשיו שלא זכינו', הקריא לפני תלמידיו את השיר 'אחרי מותי'. ודומם נתפזרו... 
העמוד האחרון ביומן

בצד הכאב הלאומי חש זוטא כאב עמוק על מותו של מי שהחשיבו כידיד אישי. עוד קודם עלייתו לארץ היה ממעריציו של ביאליק. בספרו האוטוביוגרפי תיאר זוטא את השפעת יצירתו עליו ועל חברו בנפש, המורה יחיאל יחיאלי, עוד בימי נעוריהם ברוסיה. אגב אורחא, בתקופה שבה לימד זוטא בבצלאל הוא פגש את הציירת אירה יאן, ובשנת 1909, כשביקר ביאליק בארץ, הוא שימש בלדר למכתבים הסודיים שהחליפו ביניהם. עם עלייתו של ביאליק ארצה (1924) ופעילותם המשותפת ב'ועד הלשון', הפכו השניים ידידים של ממש. על ספר המעשיות של ביאליק ויהי היום – שהופיע בהוצאת 'דביר' בשנת 1933 – כתב ביאליק בכתב ידו את ההקדשה הבאה: 


'מתנה, ובה לוטה, / חִבָּתִי לח.א. זוטא / כמדרשה וכפשוטה', ב' דחול המועד פסח תרצ"ד 

כה רבה הייתה הערצתו של זוטא לביאליק, עד שבצוואתו הנפלאה, שאותה ערך כשנה קודם מותו, הכניס סעיף מפתיע: הוא ציווה למכור את ביתו, 'טל חרמון', שבשכונת בית הכרם, ולהקדיש 'מעשר (עשרה אחוזים) מכסף המכירה לקרן התרבות שעל שם חיים נחמן ביאליק (שהיה למאור חיי, בשעה שחי אתנו, ושהנני רואה אותו גם עכשיו כאור הגנוז והמאיר לכל פרט מישראל ולישראל כולו)'. בקשתו מולאה ובידינו שמור מכתבם של בני משפחת זוטא למוסד ביאליק ואישורו של המנהל משה גֹרדון על קבלת ההמחאה. 

'חורשת ביאליק', המצויה עד היום בפינת רחובות המייסדים וביאליק בבית הכרם, היא שריד לרעיון שהגו ראשוני השכונה, להקים בית מיוחד על שמו של ביאליק, שיהיה מעין בית-עם. ביאליק היה חבר אישי ב'אגודת בית הכרם' ונהג להתארח בשכונה אצל קרובים וידידים. הוקצה לו אף מגרש לבנייה ללא תמורה כספית, אך רעיון זה לא צלח. לאחר מותו של ביאליק רכש ועד השכונה, בכסף מלא, מאלמנתו את המגרש. בית-עם לא נבנה שם, אך הוועד דאג לנטוע שם חורשת אורנים שנקראת על שמו של המשורר הלאומי. ב'ספר האורחים' של בית הכרם כתב ביאליק את החרוזים הבאים:  
לבלתי יאמין נתעה בשוא,  
אני מראש מודיע לכל עובר ושב, 
כי החתום בזה – חתם ב'הן ולאו',  
חציו אורח וחציו תושב.  
ד' תשרי תרצ"ג, ח.נ. ביאליק   
רחוב זוטא בשכונת בית הכרם, כשמו כן הוא  קטן וצנוע. בכל הרחוב אין אף שלט שמסביר מיהו איש זה (צילום: גדי שגיב)

נספח: צוואתו של זוטא

זוטא בערוב ימיו

צוואתו של זוטא היא מסמך היסטורי מאלף ומרגש, ואהבתו לארץ ישראל, לתרבות היהודית וללשון העברית בוקעת מכל שורה שבו. הסעיף של 'תנאי בני גד ובני ראובן' (עמ' 2), המונע את ירושתו ממי מחמשת ילדיו שאינו גר בארץ ישראל, התייחס לבנו אליהו שירד לארה"ב ועזיבתו הייתה מכה קשה לאביו. לאחר מותו של זוטא החליטו הילדים האחרים שלא למנוע מאליהו את חלקו והוא קיבלו שווה בשווה.


5 תגובות:

  1. חריזתו של ביאליק,
    שאין לה אח ורע,
    ואין משפט חייב
    ללא חרוז פורע.
    מלים מן השפה,
    מלים מארכיון,
    ובין ובין מובא
    מובע לו רעיון.

    השבמחק
  2. ממשך קרוב לשנתיים היה הית הספר בו למדתי "בית הספר העממי בית הכרם". מנהל בית הספר היה מאלה שהוזכרו ברשימה על המנהל זוטא ש"ירש" את הכסא הרם של מנהל בית הספר חיים זוטא אבל כאשר אני עברתי לביה"ס בית הכרם היה המנהל דוד בנבנישתי שהיה אהוב על כולם. בהתאם למסורת כתבו חברים ומורים ברכה לקראת סיום הלימודים בפנקס קטן שעליו התנוססו המילים "זכרונות" . עד היום שמור אצלי ספר הזכרונות של בית הספר העממי בית הכרם. הברכה ש(דוד) בנבנישתי האהוב היתה בפנקסי המצוי בידי :
    "מעשיך יקרבוך
    "מעשיך ירחיקוך
    "ובטוחני בטוב ליבך
    "כי תמצא לבבות"---על החתום בכתב היפהפה שלו :דוד בנבנישתי
    דברי תלמיד חכם וצנוע שהיה המנהל אחרי חיים זוטא .בויקיפדיה של
    דוד בנבנישתי כתוב שפרישתו מתפקיד המנהל היתה ב-1963 . אני אזכור את בנבנישתי גם בזכות בניו מירון ורפי וגם בזכות השידורים שלו ב"קול ישראל" בהם היקנה לתלמידיו ומאזיניו את אהבת הטיולים .

    השבמחק
  3. א. נדמה לי שכִּיּוּר הוא המונח העברי לקרמיקה - הכנת כלים וחפצי אמנות מחימר ("חומר").
    ב. המילה צואה ("צוואה"ׂ) היא הדוגמה האולטימטיבית בעיניי לבעייתיות בכתיב החסר.

    השבמחק
  4. מרבית רחובות בית הכרם נקראו עֵ"ש אישים שנזכרו ברשימה זו:
    שלמה שילר, א"מ ברכיהו, אהרן אברהם קַבָּק, ר' בנימין, אלכסנדר כרמון, קדיש סילמן, ח"ד שחר.
    אולי גם הם יזכו לרשימה יפה מען זו על שני חלקיה.

    השבמחק
  5. זוטא? ענק!!!
    שתי הרשימות אודותיו מרגשות ומרשימות, הלוואי שידבק בנו משהו מאהבת מורשת עמנו,מאהבת ארצנו, ומן הדבקות הקנאית שלו בעברית - לשון הקודש (והחול). הצוואה שלו היא עדות מרשימה, המעידה כאלף עדים על האיש ופעלו.

    השבמחק

הזינו את תגובתכם בחלון התגובות. אחר כך פתחו את הלשונית "הגב כ:", לחצו על "שם / כתובת אתר' ורשמו את שמכם (אין צורך למלא את 'כתובת אתר'). נא רשמו שם אמיתי (מה יש להסתיר?) או כינוי, והימנעו, ככל שניתן, מ'אנונימי'. לבקשה 'הוכח שאינך רובוט' הקליקו על העיגול – זהו.

מגיבים שאינם מצליחים להעלות את תגובתם מוזמנים לכתוב אליי ישירות ואני אפרסם את דבריהם.

תגובות שאינן מכבדות את בעליהן ואינן תורמות לדיון – תוסרנה.