עוד מעט ליל הסדר: ההכנות לפסח בחברה החרדית

 כתב וצילם: דנצ'וּ ארנון 

החרדים מקפידים על קלה כחמורה בכל ימות השנה, אבל בכל הקשור להכנת פסח כהלכתו מקפידים שבעתיים. כך למשל, רבים נמנעים מלאכול מוצרים תעשייתיים, ולפיכך יש כאלה שאוספים כל השנה שומן עופות ומכינים ממנו שמאלץ שישמש אותם לפסח במקום שֶׁמֶן שמקורו תעשייתי. יש המכינים מלח מגושי מלח שמביאים מים המלח, ויש שבמקום להמתיק בסוכר משתמשים בדבש, אבל לא מצנצנת אלא מחלות דבש. בכלל, רבים ממעטים לאכול בפסח, כדי לא להיכשל באכילת חמץ, ומסתפקים בביצים ובירקות קלופים. 'ושמחת בחגיך'... 

קציר חיטים עבור מצה שמורה  

בחצרות חסידים רבות מגדלים חלקות חיטה ייעודיות באחד המושבים הדתיים. קוצרים, דשים ומנפים את החיטה בעבודה ידנית וטוחנים אותה במטחנת יד המשמשת אך ורק להכנת מצה שמורה. את החיטה ואת הקמח שומרים בכלים מיוחדים בחדר אטום שלא ידבק בו אבק חמץ. בקמח זה משתמשים לאפיית מצה שמורה.

את החיטה דשים בחבטות מקל.

'מים שלנו': שאיבת מים לאפיית מצה שמורה 

חרדי תמיד יעדיף לבצע את המצוות במו ידיו, ככל שהדבר ניתן ואפשרי. ובאשר לפסח, ההידור הגדול הוא בהכנת מצות שמורות במו ידיך. לשם כך מתארגנות קבוצות המכונות 'חבורות'. השלב הראשון בהכנת המצות הוא שאיבת 'מים שלנו', לשון לינה, כלומר מים ששהו בכלי מיוחד במשך כל הלילה.  

חסידי 'תולדות אהרון' (בתמונה הבאה) שואבים 'מים שלנו' בעין חנייה. פעם היו נוטלים את המים מהנימפאום האלילי הרומי (הצילום משנת 2021). כיום הם שואבים ישר מהמעיין.

ה'מים שלנו' חייבים להיות מי באר או מעיין. עיריית בני ברק הכינה על גדר של גן ציבורי שורת ברזים המקושרים לבאר. לברזים אין ידית, כדי שילדים לא יפתחו אותם, והבאים למלא כלים במים מביאים איתם מפתח שבדי או פלייר. 

הברזים עטופים בבדים על מנת לשמור על הניקיון. לעת שקיעה מזרימים מים בברזים והמוני חרדים באים מצוידים בכלים שונים לקחת מים שיעמדו כל הלילה. 

יש המביאים איתם גם צינור, אבל מקפידים להתחיל את מילוי המיכלים בכלי קטן ואז גם נאמרת ברכה. 

גם כאן מסננים את המים דרך בד, שלא יהיה במים ולוּ גרגר זעיר של חמץ.

מצה זו: הכנת המצה השמורה

רובנו מסתפקים במצות תעשיתיות קנויות. הכתוב אומר 'וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת כִּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הוֹצֵאתִי אֶת צִבְאוֹתֵיכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם' (שמות, יב 17), ועל כן המהדרים אוכלים, לפחות בליל הסדר, מצה שמורה.

חרדים רבים מתארגנים בחבורות ושוכרים זמן במאפיית מצוֹת. מזמינים 'תנור ראשון': באים בבוקר, מביאים את הכלים הפרטיים (מערוכים וכיוצא בזה), מנקים היטב את המאפייה ומבצעים בעצמם את כל העבודות שאינן מקצועיות. את החלק המקצועי מבצעים אנשי המאפייה.

התהליך מתחיל בחדרון זעיר ובו קערת נירוסטה ושני אשנבים סגורים.

בחדר עומד בחור ומערבב את המים והקמח לבצק, בכל פעם מנה מדודה.

כשהוא צועק 'קמח!', נפתח האשנב השמאלי – מאחורי האשנב נמצא החדר האטום בו נשמר הקמח השמור – ויד נעלמה שופכת קמח לקערה.

כשהוא צועק 'מים!', נפתח האשנב הימני, ויד נעלמה אחרת יוצקת לקערה את ה'מים שלנו'. 

את הבצק מעבירים לשולחן הלשים. לרשותו של כל אחד מן הבחורים הצעירים עומד שולחן נירוסטה ומעליו מוט מתכת עם ציר בקצהו. בעזרת המוט הם לשים את הבצק כשהם מנתרים כדי להעמיס עליו את מלוא כובד משקלם. 

את גוש הבצק מעבירים לשולחן המרדדים, שם פורסים ממנו פרוסות אותן מרדדים למצות. 

עתה מעבירים את עיגול הבצק לניקוב והאחראי לכך מנקב את המצה בעזרת ה'שיבער', על מנת להבטיח שהמצה לא תתפח. 

את עיגולי הבצק תולים על מוט עץ, ארבעה יחד, ומומחה לדבר מניח אותן בתנור הלוהט המוסק בגזרי עץ. 

הרודה יודע בדיוק את הרגע בו עליו להוציא את המצות המוכנות מהתנור. 

הכול נעשה בחיפזון! אסור שהתהליך, מהכנת הבצק ועד לרדייתו, ייקח יותר מח"י דקות.

קמחא דפסחא: חלוקה לנצרכים ערב פסח

שלושה ימים לפני ליל הסדר סוגרים בגדרות כ-500 מטרים מרחוב בירושלים. לשטח המגודר מוכנסים מאות טונות של מצרכים ואלפי חרדים עומדים בתור לפני שער הכניסה למתחם. מרכזים כאלו מתקיימים בכל מושבות החרדים, שכן רובם הם עניים נצרכים. לא מבחינים כאן בין העדות והחצרות השונות, ולמען האמת גם חילונים מוזמנים לבוא, אבל הם אינם באים...

אפשר להיכנס רק עם הפתק זה (הצילום הוא מלפני כעשור), שאותו מקבלים בתחנות חלוקה בהן מזמינים את הדרוש לחג. יש מקומות בהם משלמים עבור ההזמנה, אבל במחיר מסובסד. אף אחד לא בודק אם מישהו באמת לוקח מצרכים רק על פי ההזמנה.

שדרת תפוחי האדמה...

חלוקת מיץ ענבים

הגעלת כלים

טבילת הכלים במים רותחים והכשרתם לפסח נקראת 'הגעלת כלים'.

'כלים חדשים' זוכים לטיפול שונה מכלים ישנים. לקיר החיצוני של המקווה במאה שערים צמודים מתקני הטבלה ובהם טובלים את הכלים החדשים במים נקיים וטהורים לפני ההגעלה.

ערב פסח מחלקים לילדים את שאריות החמץ המתוק...

ביעור החמץ ושריפתו

בבוקר שלפני ליל הסדר – עוד מעט אסור יותר להחזיק בחמץ ('בל יראה ובל יימצא') – עוטה בני ברק ענן עשן. בכל פינת רחוב עומדים אנשים ליד חבית או מיכל מיוחד לכך ושורפים את החמץ שאספו בבית.

ברחובות נראים חרדים רבים שנושאים לולבים, כמו בסוכות, משום שיחד עם החמץ נהוג לשרוף גם את לולבי החג שנשמרו בבית במשך חצי שנה. זו גם חגיגה לילדים שנמשכים כמו פרפרים אל האש.

האדמו"ר מדאראג (אמרו: דוֹרוֹג) שורף את החמץ הפרטי שלו נוכח כל חסידיו וילדיהם.  

ניקיונות פסח והחשש מפירור חמץ מגיעים לפעמים גם למחוזות שאינם מוכרים מחוץ לחברה החרדית. יש מקומות מיוחדים לניקוי השטריימלאך, וכמובן צריך לנקות היטב את הזקן והפאות מפירורי חמץ, ואת זה אף אחד אחר לא יעשה בשבילך...

מכירת החמץ לגוי

עוד קודם לכן צריך למכור את החמץ.

הגאון משה שאול קליין שליט"א מקובל על רבים בבני ברק כשליח למכירת החמץ ערב הפסח לגוי. הגוי הוא עורך דין ישראלי, שאביו היה יהודי אך אימו נוצרייה ולפיכך הוא גוי 'כשר'. בחדר הקטן והצפוף, ובנוכחות רבנים ומכובדים, הרב מסביר לגוי את פרטי העסקה. הגוי, שהוא במקרה גם עורך דין, מבין עניין ומאזין בסקרנות. 

מכירת חמץ מעין זו נערכת גם במקומות שבהם לא מכירים במדינת ישראל וממילא גם לא סומכים על ה'מכירה' של הרב הראשי. בתמונה כאן טקס המכירה במאה שערים. המוכרים חותמים בשמם על 'שטר הרשאה'.

אפיית מצה של מצווה  

את 'מצת המצווה' אופים בערב פסח אחרי הצהריים (בזמן שבבית המקדש היו מקריבים את קורבן הפסח), ובליל הסדר היא המצה שנאכלת ראשונה ועליה מברכים ברכת 'שהחיינו'. הכנתה דומה לזו של מצה שמורה, רק שהיא נאפית בכמות קטנה. 

האדמו"ר מדעש (אמרו דֶשׁ), שחצרו בבני ברק, אופה במו ידיו מצה של מצווה.  

סוף סוף הגיע ליל הסדר...

כמובן שבליל הסדר לא ניתן לצלם, אז נסתפק בהכנות לקראתו בחצר חסידות ויז'ניץ בבני ברק. האדמו"ר מוויז'ניץ נוהג לערוך בבית הכנסת העצום של החצר סדר המוני לכ-1,500 רווקים ובודדים. האוכל ממתין בחדר סמוך ויוגש בזמן הסדר. גם בעזרת הנשים מכינים את הסדר למאות נשים בודדות.   

טיש של פסח שני 

בי"ד באייר, חודש בדיוק אחרי פסח, יש המציינים 'פסח שני' (במקורו נועד תאריך זה לאפשר הקרבת קורבן פסח לאלו שנמנע מהם להקריבו בחג המקורי).

חסידי קרעטשניף-סיגעט בירושלים חוגגים פסח שני, וזו הזדמנות לצלם את האדמו"ר אוכל מצה שמורה בהסבה על צד שמאל. 

וזו גם הזדמנות לברך את קוראי הבלוג בברכת חג פסח שמח. תודה לרב ישראל גליס מירושלים, לרב ישראל איצקוביץ מבני ברק ולפיני גורלניק מחב"ד.

_____________________________________________

דנצ'וּ ארנון הוא צלם אתנוגרפי roshyarok@barak.net.il

'צריף בנגב': 11 הנקודות

נטיעות ראשונות בקיבוץ משמר הנגב (צילום: טרודי שוורץ; ארכיון ביתמונה)

מאת רמה זוטא  

בימים קשים אלה, כשכל מעייננו נתונים לנגב וליישובי 'העוטף', עלתה בזיכרוני חוויה אישית שהפכה לטקסט שהונצח עלי ספר. הייתי אז תלמידת בית ספר בת 13; אבי, יוסף (רוכל) אבידר (1995-1906), אז סגן מפקד 'ההגנה' והאחראי על ההתיישבות הביטחונית, נעדר הרבה מהבית, וכפיצוי לקח אותי מדי פעם בפעם לסיוריו ברחבי הארץ. כשלושה חודשים לאחר עליית 11 הנקודות בנגב, מבצע מאורגן שהחל במוצאי יום הכיפורים תש"ז (6-5 באוקטובר 1946) ואבא היה בין מתכנניו והאחראי על יישומו מטעם 'ההגנה', יצאנו לסיור בעקבותיו. 

נסענו דרומה באחד מימי שישי של חודש ינואר 1947. ליד אבא שעל ההגה ישב ידידו הוותיק, הפזמונאי והמשורר נתן אלתרמן, שנודע כשתקן גדול ומאזין קשוב. אני הקטנה ישבתי מאחור. כבר אז הייתי מכורה לשירי הזמר של אלתרמן, מ'כלניות' ועד 'מכתב לאמא', שהושמעו בכל שבת ב'קול ירושלים' בתוכנית 'כבקשתך', וכמובן שמחתי על החברותא שזכיתי לה. 

אלתרמן, שהיה מקורב לראשי היישוב והזדהה לחלוטין עם המפעל הציוני, רצה לראות במו עיניו את הנקודות, כפי שכונו אז היישובים החדשים. בעטו המהיר כבר הסמיך, שבוע לאחר עלייתן, את המילה 'נקודה' לצירוף המסורתי ביידיש 'אַ פּינטעלע ייִד' (הנקודה היהודית), בשירו 'הנקודה היהודית', שנדפס בטורו הקבוע, 'הטור השביעי', בעיתון דבר ב-11 באוקטובר 1946:

'הנקודה היהודית', הטור השביעי, ב, הקיבוץ המאוחד, 2010, עמ' 170-167

ואכן, טוריו השבועיים, שהחלו להתפרסם בשנת 1943, עשויים להיקרא כיומן אירועים: 'תקופת המאבק' בשלטון הבריטי, ההעפלה הבלתי חוקית, חיפושי הנשק בקיבוצים, מעצר ראשי היישוב ב'שבת השחורה' והדיונים הקדחתניים בזירה הבינלאומית בדבר 'היום שאחרי' סיום המנדט.

מימיננו חרצו את אדמת הלֵס צעדיהם הכבדים של גמלים נושאי משאות. המישור העצום שהשתרע לפנינו העלה בדמיוני את יעקב ובניו היורדים מצרימה לשבור שבר. קשה היום להבין עד כמה היה אז הנגב כולו בחזקת ארץ לא נודעת, רחוק ממרכזי 'היישוב'. מאז 1887 היישוב היהודי הדרומי ביותר בארץ היה באר טוביה, שנקרא גם קוּסְטִינָה (שיבוש שם הכפר הערבי הסמוך קסטינה, המוכר עד היום כשמו של צומת מלאכי). החווה החקלאית רוחמה סימנה גם היא את גבול הדרום ושירי הזמר של קדיש יהודה סילמן הגדירו על פיהן את גבולות הארץ: 'מִקוּסְטִינָה עד ראש פינה' מכאן, ו'פָּז כֻּלָּהּ, רָז כֻּלָּהּ, אַדְמַת הַסְּגֻלָּה, מֵרוּחָמָה עַד מְטוּלָה' מכאן.

התקווה שהביע סילמן בשירו זה, כי 'עוֹד פֹּה וְשָׁמָּה מְרֻבָּה הַשְּׁמָמָה, אַךְ בְּיָדֵנוּ תִּפְרַח אַדְמָתֵנוּ', עדיין לא התממשה באותן שנים. אמנם קרקעות באר טוביה ורוחמה נקנו מבעליהן הערבים עוד בתקופה העות'מנית, אך שני היישובים הללו סבלו מפגעי טבע, בצורת, מתקפת ארבה ובעיקר שכנות עוינת, שהביאה עמה מעשי שוד, שרפה וטבח ב'מאורעות' של שנות העשרים והשלושים. רוחמה ננטשה והתחדשה כקיבוץ רק בשנת 1943 על ידי גרעין חלוצי של חניכי השומר הצעיר. 

'אתר הראשונים' בחוות רוחמה (צילום: אבישי טייכר, ויקיפדיה)

בשנת 1943 עלו על הקרקע  בנגב שלושת המצפים: גבולות, שבין באר שבע לרפיח; רביבים, בקרבת ביר עסלוּג', שאדמותיה נקנו עוד בשנות העשרים; ובית אשל, מדרום-מזרח לבאר שבע, שלימים ננטש. במצפים הוקמו תחנות לניסויים חקלאיים ונבחנו התנאים הביטחוניים – מה מספר המתיישבים שיוכל לעמוד בהתקפה ממושכת ובתנאי ניתוק? מהו המבנה המתאים להתגוננות? וכמובן, בעיות אספקה, תחבורה וקשר. 

המאבק על ההתיישבות היה במהותו מדיני. שנה לאחר פרסום 'הספר הלבן' של שנת 1939, פרסם השלטון הבריטי את 'חוק הקרקעות' שאסר על התיישבות חדשה, גם על אדמות שנרכשו כבר באופן פרטי או בידי קק"ל. גרעינים של בוגרי תנועות הנוער החלוציות נאלצו לחכות בתור חודשים ארוכים כדי לממש את שאיפתם להקים קיבוץ חדש או משק שיתופי. 

היה ברור לכול כי למפת ההתיישבות היהודית יהיה תפקיד מכריע בעיצוב גבולות הארץ, ולפיכך, גם בגלל המחסור בתקציבים, נקטו המוסדות המיישבים את שיטת ה'התאחזות' או 'ההאחזות', וכהגדרתו של יוסף וַיְץ, מראשי הקק"ל: 'המרב שבצורך עם המיעוט שביכולת'. היו אלה יישובים שמלכתחילה נחשבו 'זמניים', שהוקמו באזורים רגישים מבחינה ביטחונית והוקצה להם כוח אדם מעולה. הם גם היו פתרון מצוין לגרעיני הפלמ"ח שהחלו להשתחרר. ההיאחזות הראשונה שהוקמה על ידי יוצאי הפלמ"ח הייתה קיבוץ בית קשת (1944) למרגלות הר תבור. הקיבוץ הדתי הקים להאחזויות גרעיני משימה מקיבוציו הוותיקים, וגרעינים אלה הורכבו מבוגרי מוסדות עליית הנוער ותנועת בני עקיבא. כך נוסדו כפר דרום, עין צורים שבגוש עציון, ובמידה מסוימת גם ביריה שליד צפת, שבראשית 1945 עלה אליה גרעין של בוגרי בני עקיבא והתיישב במבנה דמוי חומה, בדגם יישובי חומה ומגדל. 

סיומה של מלחמת העולם ועליית הלייבור לשלטון לא רק שלא שינו את מדיניות בריטניה כלפי היישוב העברי אלא אף החמירו אותה וכ-65 אחוזים משטח ארץ ישראל המנדטורית נאסרו להתיישבות יהודית. לנוכח זאת אישרה ההנהלה הזמנית של הסוכנות, באוגוסט 1946, תוכנית כללית להעלאת נקודות התיישבות רבות ככל האפשר בחלקי הארץ השונים, ובעיקר בנגב. אחד היוזמים והדוחפים לביצוע תוכנית 'הנקודות' היה לוי שקולניק, ממייסדי ה'הגנה', חבר הוועד הלאומי ומבכירי מפא"י וההסתדרות, ולימים ראש הממשלה לוי אשכול.

לוי שקולניק (אשכול), 1947 (צילום: זולטן קלוגר, אוסף התצלומים הלאומי)

נחזור לזיכרון המסע. 

לאחר שעות רבות של נסיעה, באותו יום שישי של ינואר 1947, הגענו לבאר שבע. זו התגלתה כעיר ערבית קטנה ובה בתים נמוכים וסמטאות עפר. בקיוסק דמוי מסעדה הוגשו לנו צלחות קטנות ובהן בצל מטוגן בשמן זית, חומוס וגרגיריו וטחינה – את כל אלה טעמתי שם לראשונה בחיי. מעל צלחת החומוס נזכרו אבא ואלתרמן במסעם המשותף, כמה חודשים קודם לכן, לביריה שבגליל העליון, אך זו פרשה שעומדת בפני עצמה.

באותם ימים ברור היה לכל שההתיישבות בנגב תלויה באיתור מקורות מים, וכשגילה ההידרולוג פרופ' ליאו פיקארד בשנת 1943 מאגר מים מתוקים ליד קיבוץ ניר עם, נסללה הדרך. שמחה  בלאס, מהנדס חברת 'מקורות', הצליח לשים את ידו על צינורות שישה אינטש שנותרו כעודפים בבריטניה – חלק ממערכת כיבוי האש של לונדון בימי מלחמת העולם השנייה – והביאם ארצה. וכך, בין דצמבר 1946 לספטמבר 1947 הניחה חברת 'סולל בונה' את הצינורות ממאגר המים האמור אל יישובי הנגב, ותשתית זו אפשרה, כאמור, עלייה בו-זמנית ל-11 הנקודות. לאחר שהושלם באביב השלב הראשון של הנחת קווי המים, הקדיש לו אלתרמן טור מחורז שכותרתו 'המים נוסעים דרומה' (דבר, 9 במאי 1947):

                                                 [...]

הטור השביעי, ב, הקיבוץ המאוחד, 2010, עמ' 228

כאמור, ב-20 בספטמבר 1946 אושרה בסוכנות היהודית ובקק"ל תוכנית מפורטת להעלאת 11 נקודות בנגב בעת ובעונה אחת. גולדה מאירסון (לימים מאיר), שמילאה את מקומו של משה שרתוק (שרת), ראש המחלקה המדינית של הסוכנות שהיה אז במעצר, אישרה את הצעת ה'הגנה' לעלות על הקרקע ללא ידיעת השלטונות. אבי, יוסף אבידר, ריכז את ההכנות מטעם ה'הגנה' ולידו פעל צוות מנוסה מעליות קודמות. בסודיות מרבית נערכו סיורים מוקדמים לאיתור המקומות ובסיסי היציאה ופורטו דרכי ההסוואה לריכוז החומרים. רשימת הגופים המיועדים לעלייה תואמה במדויק עם תנועות ההתיישבות העובדת, עם המרכז החקלאי ועם מחלקת ההתיישבות של הסוכנות היהודית. הקיבוץ המאוחד היה אז דומיננטי במוסדות המיישבים והוקצה לו חלק נכבד מה'נקודות'; לקיבוץ הדתי הוענקו שלוש 'נקודות' ומרכז גּוּשִׁי בבארות יצחק. 

במרכזו של מבצע ההתיישבות הגדול עמד רעיון ההפתעה, שחִייב לסיים את הקמת היישובים עד אור השחר ואז להעמיד את השלטונות הבריטים בפני ברירה: להשלים עם העובדה המוגמרת או להרוס יישובים קיימים. בבסיסי היציאה רוכזו כ-1,100 איש, נוסף על חברים מהגדוד השני של הפלמ"ח, נוטרים על נשקם שהוסוו כליווי לחקלאים, מאות משאיות וכלי עבודה. כיוון ש'סולל בונה' עבדה גם בבסיסי הצבא הבריטי בדרום, לא התעורר בלב השלטונות כל חשד למראה 300 משאיות עמוסות העושות דרכן דרומה. ברור היה להוגי המבצע כי הבריטים לא יחשדו שדווקא במועד שנבחר, יום כיפור שחל בשבת, היום המקודש ביותר ליהודים, תתבצע עלייה שכזו. 

המועד יוצא הדופן שנקבע חייב ריכוז כל ההכנות בערב הצום והחזקת כאלף איש ויותר בבסיסים ביום הכיפורים עצמו. בשל החשש מדליפת המבצע הועברה לכל המעורבים הודעת כזב כי העלייה תתבצע ביום ראשון בלילה. וכך יצאו במוצאי יום הכיפורים, אור לשישה באוקטובר, 11 שיירות משישה בסיסים: מבסיס כפר מנחם – לקדמה; מקיבוץ גת – לגלאון; מבארות יצחק – לתקומה, לבארי ולכפר דרום (ליד תחנת הרכבת של דיר אל-בלאח); מרוחמה – לשובל ולמשמר הנגב; מבית אשל – לחצרים ולנבטים; מגבולות – לאורים ולנירים. המכוניות נעו באורות כבויים ובדרכים בלתי סלולות, מלוות ביחידות אבטחה. האספקה והציוד צומצמו למינימום. 'אלף ומאה מתנדבים גיששו את דרכם ליעדים בחשכה ובהגיעם ליעדי ההקמה, מקץ הליכה במשך שעות אחדות, הסתערו הכל בלהט ובמרץ כביר על מלאכת ההקמה. ... חשתי כי כוחם של האנשים כמו הוכפל, והם עושים את מלאכתם בדבקות כבמלאכת קודש ממש' (בדרך לצה"ל: זיכרונות אלוף אבידר, משרד הביטחון, 1970, עמ' 249). וכך, מרבית החומרים לחצרים הובאו מבית אשל על כתפי המתיישבים שעשו את דרכם ברגל כדי לא לעבור במשאיות בבאר שבע הערבית. מחלקת פלמ"ח הוצמדה למתיישבי קיבוץ גלאון, שמוקם ליד הכפר הערבי העוין בית ג'וברין. מעט הנשק שהוקצה ל'נקודות' הוכנס בבסיסי היציאה לסליקים מיוחדים, קלים להעברה ולהסוואה. 

עם שחר ניצבו בחצר כל יישוב כמה אוהלים, שלושה צריפי מגורים, חדר אוכל ומקלחות והכול הוקף גדר תיל. בד בבד הוקם קשר אלחוטי ונחפרו עמדות הגנה. לאחר זמן נבנה גם בית ביטחון מבטון. מקום נרחב הקצתה ה'הגנה' לתכנון הפיזי של ההתיישבות: לכל סוג יישוב נקבע דגם מיוחד: החל ביישובי 'חומה ומגדל' (1936), שתכנן שלמה גרזובסקי-גור, וכלה בדגם '11 הנקודות' ושל הבאות בעקבותיהן בנגב: דגם 'צריף וגדר'. נכללו בו רק שלושה צריפים, כן מוגבה לחביות מי שתייה, וגדר תיל. 

מפת הנקודות שעלו על הקרקע במוצאי יום כיפור תש"ז (ויקיבוץ בארי)

אבא, יוסף אבידר, סיכם עם הפיקוד העליון של ההגנה ועם הסוכנות היהודית כי עיתוני הבוקר של יום שני (7 באוקטובר  1946) יפרסמו את הידיעה בדבר 'עליית הנקודות'. באותם ימים העיתונים נשמעו ברצון לבקשות כאלה. 

ברוח אותם ימים, כותרת העיתון דבר הייתה 'ישובי הנגב נגאלו מבדידותם'. הידיעה התפרסמה גם באנגלית, בעיתון פלסטיין פוסט, ורק אז, 36 שעות לאחר תחילת המבצע, נודע הדבר לפקידי ממשלת המנדט בירושלים.  

חזרתי בזיכרוני למסלול המקוצר שעשינו, אלתרמן ואבא ואני הקטנה, באותו יום שישי של ינואר 1947. אלתרמן ביקש לראות הכול במו עיניו, אולם היום נטה להעריב ולכן ביקרנו רק בחמישה יישובים: בית אשל, חצרים, נירים, ניר עם וכפר דרום. 

בכפר דרום (של הקיבוץ הדתי) נכנסנו לצריף ששימש חדר אוכל. דממה גדולה שרתה במקום ורק נערה צעירה, שצמתה גלשה עד מותניה והיא חגורה סינור לבן, הייתה שם, קוראת בספר. הייתה זו תמונה בלתי נשכחת שהשאירה רושם על כולנו. כעבור כמה ימים הנציח אותה אלתרמן ב'טור השביעי' שלו ודימה אותה לגורם מדיני, ל'עמדה הקדמית אשר נפש העם בכפה'. במקור הוכתר הטור במילים 'בשולי הטלגרמות' (דבר, 10 בינואר 1947), ולימים, כשכונס בכרך הראשון של שירי הטור השביעי, הוחלף השם ל'צריף בנגב', מזכרת לדגם 'הצריף והגדר'. 

הטור השביעי, ב, הקיבוץ המאוחד, 2010, עמ' 196-195

חשיבותן של ההיאחזויות והנקודות בנגב התבררה בעליל כאשר חברי ועדת אונסקו"פ מטעם האו"ם, שסיירו בארץ בקיץ 1947 ביקרו גם בהן. הדו"ח שחיברו השפיע על 'תוכנית החלוקה', שהועידה את רוב שטחו של הנגב למדינה היהודית. 

______________________

רמה זוטא היא עורכת ותיקה של חומר ספרותי והיסטורי dzuta@netvision.net.il

*

נספח: סרט ושיר

דוד אסף

בהזדמנות זו אספר על סרט ועל שיר שאינם מוכרים כל כך.

זמן קצר לאחר עלייתן של ה'נקודות' על הקרקע יצא ערי גלס מקיבוץ יגור ותיעד את חיי היומיום ביישובים שהיו קשורים לקיבוץ המאוחד. את הסרט מצא ושימר חוקר הקולנוע הישראלי המנוח יעקב גרוס, שהעלה למרשתת קטעים מתוכו. הנגב צחיח כמו בשירים, 'ימין ושמאל, רק חול וחול'... הסרט אילם ואת המוזיקה המלווה הלחין במיוחד נחום היימן.

את השיר 'י"א הנקודות', כתב פוצ'ו בשנת 1976 לכבוד חגיגות השלושים להקמת קיבוץ בארי, ובו הוא מסכם בחיוך את סיפור עלייתן על הקרקע של 'הנקודות'. השיר הולחן על ידי מימי קלמר, חברת קיבוץ בארי, אך לא הצלחתי לאתר הקלטה שלו:

דף הפייסבוק 'תמונות בארי'

לקריאה נוספת

צבי צמרת, 'נתן אלתרמן והנגב', יישוב הנגב, 1960-1900, סדרת עידן, 6, יד יצחק בן-צבי, 1985, עמ' 226-213.

נדב מן, '11 נקודות: כך נכלל הנגב בשטח מדינת ישראל', 21 ביוני 2013 (Ynet).

יגאל זורע, 'עשר נקודות ונקודה (ועוד כמה)', בלוג קווים ונקודות, 7 באוקטובר 2019.

דן לאור, אלתרמן: ביוגרפיה, עם עובד, תשע"ד, עמ' 318-317.